מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה ו
הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו'. והראב"ד השיג עליו דבגמרא איתא רק ע"י מעשה נאסר ובלח"מ הקשה אף דנאמר לגבוה נאסר בלי מעשה הא מגמרא דזבחים דף קי"ד מוכח דמוקצה ונעבד דין אחד להם דלא משכחת בהקדש ומוקצה אף לגבוה א"כ נשמע דנעבד ג"כ לא חל לגבוה ועוד גם במוקצה גם לדעת רבינו בעינן מעשה א"כ בנעבד רק ע"י מעשה אפ"ה לא חל והנה במהרש"א בשמעתין כ' דהך דזבחים ע"כ בלי מעשה איירי ויקשה הא במוקצה לא איירי רק בעשה בו מעשה כמש"כ רבינו וכבר הרגיש בזה בלחם משנה והנה הא יש ליישב דבמוקצה אף בעשה בו מעשה לא הו' כשאר מעשה בשעת המחשבה ומעשיו מוכיחין עליו אבל מוקצה היינו שמקצהו לעולם והעשה הא רק באותה שעה אין המעשה מוכיח על מחשבתו שמקצהו לעולם [עכה"ג בשמקב"צ מנחות דף ב' שכתב וז"ל ועוי"ל דמ"מ במתנה ראשונה שהוא מחשב בה אין מעשיו מוכיחין דאמרינן לעולם נותנין במתנה אחת ואי משום דמתנות דבתר הכי כיון שאין גורמת פסול במחשבה לא קרינן בה מעשיו מוכיחין כיון דאין מוכיחות בשעת פיסול המחשבה דהיינו במתנה ראשונה שהוא מעכבת אבל באינך אפי' מחשב בהו לא מידי עביד עכ"ל] ואמנם ראיתי בחו"ד בסי' ד' שכתב לתרץ דברי הטו"ז בסי' ב' ס"ק י"ד שהעלה דשחט בהמה לע"ז לא אסרה אלא בסימן אחד והיינו מעשה כ"ד ותמה בנקודת הכסף שהוא נגד ש"ס חולין מ' שמשני שם כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכולהו בהדדי קאתי ולמאי צריך להיות שהי' חצי קנה פגום אפי' הי' שלם נמי לא נאסר אלא בסימן אחד והעלה שם בחו"ד דהא דפריך הש"ס שם כיון ששחט בה פורתא אסרה היינו משום מוקצה שהקצה לע"ז ולגבוה נאסרה אפי' במעשה כ"ש ותמוה הא לדעת רבינו במוקצה אין אדם אוסר שאינו שלו אף דלדעת רבינו כל מוקצה רק במעשה ע"כ רק בבהמה דידי' מהני הקצאתו לא בבהמת חברו יען דמוקצה היינו לדעתו שיהא כן לעולם מזומן לעבודתם וע"ז ל"ש מעשה אח"ז בא לידי ספר יריעות שלמה ראיתי שהקשה לשיטת רבינו דמוקצה הוא ע"י מעשה למה לא נאסר גם להדיוט ותי' דבבע"ח בעינן דוקא מעשה שחיטה וקשה לי הא במוקצה ס"ל לרבינו דבשל חבירו אין נאסר אפי' לגבוה ואמאי לא נאסר ע"י מעשה לגבוה אלא ודאי כמש"כ דעל הקצאתו לעולם לא שייך מעשה עוד נראה דיש לחלק דמוקצה לע"ז דמכניסו לרשות הכומרים הו' כמו אם הקנה דבר שאין שלו לאחרים דבודאי אין יכול להקנות של חבירו אף ע"י מעשה והנה בלחם משנה הקשה לאידך גיסא הא רבינו בה' שחיטה פסק כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה דלצעורי' קמכוין א"כ כיון דרבינו איירי נמי בשל חבירו א"כ גם ע"י מעשה אין נאסר ועיי' לחם משנה פ"ג מה' שגגות ונראה לפמש"כ התבואת שור דלכן אמרינן לצעורי' קמכוין דאין דרכו לעבוד ע"ז בשל אחרים והא תינח בחולין אבל בקדשים דשל גבוה שפיר שייך קמכוין אפי' בקרבן של חבירו והא דבזבחים איתא דא"י לאסור היינו למ"ד דלית לי' לצעורי' קמכוין אלא דאין יכול לאסור שאין שלו כלל דלאו כל כמיני' לאסור של חבירו לכן גם במעשה א"י לפסול קרבן של חבירו.
והנה בבה"ז הקשה לפי דברי הכ"מ דלגבוה אדם אוסר דבר שאין שלו א"כ מאי פריך הגמרא לר"ה משחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות דהא לכ"ע קשיא דהא עכ"פ לגבוה נאסר ואין ראוי' לפנים [דבראוי' לפנים תליא לפמש"כ תוס' בב"ק דף ע"ב] א"כ יפטור אשחוטי חוץ ובפלתי תי' דהא דלגבוה יכול לאסור הוא רק מדרבנן ומה"ת ראוי' לפנים והעלה דלמ"ד דחייש לצעורי' ע"כ סובר מדרבנן דוקא הוא דנכרי דאוסר ע"כ תלינן לצעורי' אבל מה"ת אין אדם אוסר ובברוך טעם השיג דהא דברים שבלב ומה מהני דכונתו לצעורי' אע"כ שחזקה שכוין לצעורי' וא"כ אף אי מה"ת יכול לאסור בישראל חיישינן לצעורי' ולפי"ז אני אומר רבינו דפסק כטעמא דלצעורי' קמכוין מצי שפיר סובר דמה"ת אדם אוסר א"כ לפי"ז לגבוה ג"כ אדם אוסר מה"ת וא"ר לפנים אבל גמרא קאי למ"ד דלא אמרינן כלל לצעורי' אלא דאין אדם אוסר כלל דאפי' כותי או מומר אינו יכול לאסור של חבירו א"כ גם לגבוה אין אסור אלא מדרבנן ולכן ניחא לי' למ"ד אא"א ורק פריך למ"ד אוסר שאינו שלו במעשה.
אולם קשה קושיא אחריתא בהא דאיתא בגמרא אי לאו דאמר ר"ה בהמות חבירו לא הי' חטאת תיובתא דידי' מצי אסור דחברי' לא מצי אסור ופריך פשיטא וקשה הוא צריך לאשמעינן שפיר דהנה כיון דאמר דידי' מצי אסור אף דבע"ח אין נאסר להדיוט רק במעשה ויקשה אטו ע"י מעשה אין עוד בע"ח כמו שהקשה בח"ס וליישב ע"כ לומר דמהא מוכח כשיטת הטו"ז דהא דאמר ר"ה שחט סימן אחד סגי בכל דהו אבל עכ"פ בעינן נעשה בו מעשה נבילה א"כ קצת חיות כבר אזיל לי' ול"ה חיותו כמו בהויתו לכן יכול לאסור דידי' [רק הא דנאסר בכל מעשה באמת רק מדרבנן דלא חילקו בין מעשה למעשה] א"כ מה"ט גופי' דגם של חבירו עכ"פ אוסר לגבוה מה"ת דהא בעינן דכל השחיטה כולו תהא לגבוה וכיון דקצת שחיטה נעשה לע"ז שוב אין ראוי' לגבוה א"כ תקשה משוחט חטאת בחוץ דהא לגבוה עכ"פ אין ראוי' ואמאי חייב אש"ח והוא קו' עצומה ונראה ליישב דהנה בפלוגתת הטו"ז עם הנקוה"כ שבסי' ב' לכאו' פלוגתא ישנה הוא דרש"י בב"ק מפרש הא דשחט בה פורתא אוסרה משום דישנה משחיטה מתחילה ועד סוף ותוס' כתבו דאפי' למ"ד אינה לבסוף עכ"פ עשה בו מעשה והיינו דרש"י ס"ל דל"ב מעשה טריפה רק שיהא שם שחיטה עליו וזה כשיטת הש"ך דאף במקצת קנה שייך ישנה לשחיטה דאל"כ יקשה הא נעשה בע"מ בתחילת שחיטה [עיי' לעיל בדף נ"ג ע"ג מה שהבאתי בשם יראים] ורק בחולין דלא שייך בע"מ ע"כ אמרינן באם שחט נכרי מקצת קנה לא מיפסל דבמקצת קנה לא אמרינן ישנה לשחיטה כמו שבארתי בפ"א מפסהמ"ק בארוכה ולכן אפי' במקצת קנה אסור אבל תוס' ס"ל דבעינן מעשה טריפה כשיטת הטו"ז לכן אפי' למ"ד אינה אלא לבסוף ג"כ נאסרה וכבר עמד ע"ז בס' יריעות שלמה אמנם נראה דזה ניחא בשל חולין אבל בשל קדשים לא מצי אסור במעשה טריפה רק אי שם שחיטה עליו כאשר אבאר דהנה לכאו' קשה לי הא דפריך הגמרא משוחט חטאת בחוץ הא קדשים כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וא"כ נהי דבחולין בהמת דחברי' מצי אסר ומפקיע מרשות בעלים אבל בקדשים לא מצי להפקיע מרשות גבוה ע"י מעשה לע"ז וכמוש"כ בעהמ"א פ"ד דע"ז דאף דכיבוש מלחמה קניא אבל להפקיע מרשות גבוה דלד' הארץ ומלואה לא מצי מפקיע אף בכיבוש מלחמה ונראה ליישב דהא ר"ה קסמיך אדעולא אמר רי"ו דסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לפי"ז כיון דשם שחיטת ע"ז עלי' שפיר מצי להפקיע שם קדשים מיני' וכפירש"י בשמעתין [ובמרש"א כתב דלאו דוקאי שנה לשחיטה ולפמש"כ דוקא הוא דרק אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דשם שחיטה עליו יכול להפקיע מרשות גבוה אבל אי אינה אלא לבסוף אף במעשה טריפה אינה יכול להפקיע מרשות גבוה לפי"ז מיושב מה שהקשתי דהכי קאמר אי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו רק בבהמה דידי' א"כ אי לא הו' אמר גם הא כדאמר עולא אמר רי"ו דבבהמה דידי' הא לא תליא בדעולא א"כ הו' סבירא לי' ר"ה דאינה אלא לבסוף וכיון דלא הו' שם שחיטה עליו רק מעשה בעלמא א"י לאסור להפקיע שם קדשים א"כ אף לגבוה א"י לאסור מדאורייתא [והוא רק כשאר מעשה והא כבר כתבתי בשם הפלתי דזה רק מדרבנן אסור לגבוה] דהא היכא שגמר השחיטה לגבוה הו' כל השחיטה לגבוה דהא אינה אלא לבסוף ואפי' עשה מעשה והפקיע מרשות גבוה דבי גזא דרחמנא איתא אף דבדידי' דמצי אסר ע"כ כטעמא דנעשה מעשה טריפה ל"ה כחי בהויתו דמעיקרא וכן לענין לאסור דחברי' בחולין ג"כ מיתסר מהא"ט דנעשה מעשה טריפה אבל מחטאת אינה תיובתא ושפיר פריך פשיטא דמחטאת לא הו' תיובתא רק עתה דקאמר בהמות חבירו ומתרץ עלה כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דמעשה שחיטה הו' שפיר קשיא משוחט חטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כיון דהשחיטה בפסול פקע שם קדשים מיני' ואינה עוד בי גזא דרחמנא ואדרבא בהא ניחא לן מה דתמוה טעמא מאי נפ"מ מר"ה אי לאו דאמר בהמות חבירו לא הו' חטאת תיובתא הא באמת אמר בהמות חבירו וכן הא דקאמר לעיל אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד ל"ה קשיא אדעולא דמאי מעשה מעשה רבה קאמר וקשה ג"כ מאי נפ"מ מאי לא אמר הא באמת אמרה ולפמש"כ ניחא דהנה בפלתי הקשה קו' עצומה הא ראב"א ס"ל ג"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה א"כ קשיא לדידי' ג"כ משוחט חטאת דחייב ג' חטאות ולא מצי לתרוצי בחצי קנה פגום דהא ראב"א ס"ל לעיל דף כ"ט וושט ולא קנה ולפמש"כ ניחא דראב"א יסבור אינה לשחיטה אלא לבסוף ולכן אף אי עשה מעשה טריפה ויכול לאוסרה רק בחולין אבל לא בבהמת קדשים דבי גזא דרחמנא איתא והיינו דקמל"ן ר"ה דכל הקושיא רק משום דר"ה אסמיך עלה דעולא אמר רי"ו אבל אי לאו דאסמיך עלה דעולא אמר רי"ו לא הו' קשיא לא לעולא לבדו דס"ל מעשה רבה וכן לא לר"ה לבדו דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ניחא דאין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום רק בחטאת העוף דחייב אסימן אחד אכולהו דבמקצת סימן לא נאסרה לע"ז בשל קדשים דא"י להפקיע שם קדשים דבי גזא דרחמנא איתא אמנם השתא דאמר ר"ה בהמת חבירו נמי יכול לאסור ע"כ ס"ל דבאמת מהא"ט אדם אוסר בע"ח אוסר נמי בע"ח של חבירו כיון דס"ל כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ושם שחיטה עליו וכן אף להדיוט נאסר דאי במעשה שחיטה ג"כ לא נאסר להדיוט גם בע"ח דידי' לא יאסר רק לגבוה והא לגבוה אין צריך מעשה כלל דממעט מן הצאן ובהכי מתפרשין דברי תוס' בשמעתין דכתבו דהא דיליף במס' ע"ז דאוסר ע"י מעשה מכלים דאחז דנאסר לגבוה הכא דהו' מעשה שחיטה נאסרה אף להדיוט והוא פלא איך תליא הא בהא ולפמש"כ ניחא דבמעשה שחיטה ע"כ נאסרה להדיוט דאי רק לגבוה א"כ בע"ח דידי' ג"כ רק לגבוה נאסר וזה א"א דהא לגבוה אף בלא מעשה נאסר ודו"ק.
ובהכי נראה לפרש כל הסוג' דתמוה טובא דלרש"י מפרשי לה בתרי לישנא דלישנא קמא דרש"י מפרש האי אי הכי דלאו אדר"ה קשיא אלא גם לדידי' וזהו דחוק דבכל היכא דאמר אי הכי משמע דגם לדידי' קשיא רק ניחא לי' מצד אחר אבל לדידך קשיא ולל"ב ניחא הא דמפרש באמת כמו בכל אי הכי דלדידי' לא קשיא דהו' מצי למימר דוקא לאפוקי שלמים אבל תקשי קו' אחריתא מאי דאיתא בגמרא דאיתבי לדר"נ דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש משוחט חטאת ואוקימנא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ואמאי הא בחטאת בהמה נמי ניחא ותמוה דהא האוקימתא בחטאת עוף הוא רק למ"ד אדם אוסר דשא"ש אבל למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אין לאוקמי כלל בחטאת עוף וכבר הקשו כן בתוס' ולפמש"כ א"ש דהכי קאמר דהא באמת גם למ"ד א"א אוסר דשא"ש ג"כ קשיא מחטאת דלגבוה עכ"פ נאסרה מה"ת כמו שהקשתי אלא דמצי לתרוצי דאיירי דוקא בחטאת עוף ושחט מקצת קנה דבהא לא נאסרה לגבוה וס"ל אינה שחיטה אלא לבסוף דלא הו' מעשה טריפה וגם שם שחיטה אינה עלי' [והא דבע"ז דף נ"ב מוכח דס"ל דנאסר לגבוה רק מדרבנן כמש"כ בפלתי] אבל לדידך דאין אדם אוסר דשא"ש בכ"ד קשיא ואף במקצת קנה עכ"פ נפסל לגבוה דשם שחיטה עלי' דהא ס"ל כעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [והיינו כשיטת הש"ך דאפי' במקצת קנה אדם אוסר ולפמש"כ בקדשים לא סגי במקצת קנה אלא אי ס"ל ישנה לשחיטה ונעשה מעשה שחיטה לע"ז] דבודאי נאסר לגבוה וא"ר לפנים דהא ליכא כולה שחיטה לגבוה ומשני בחצי קנה פגום והנה המקשן דפריך לר"נ ידע דלכו"ע מוקמינן לי' בחטאת העוף מדפריך אי הכי דמשמע דגם לדידי' קשיא מחטאת דהא לגבוה נאסרה מה"ת דנעשה מעשה טריפה אלא דמצי לאוקמא בחטאת העוף אבל המקשן פשיטא לי' דגם לגבוה נאסרה במקצת שחיטה אפי' אי נעשה מעשה טריפה בשחט סימן אחד [דהיינו בקדשים דלא נפקע שם קדשים במעשה טריפה דבי גזא דרחמנא איתא לכן פריך מ"ש חטאת עוף הא בחטאת בהמה ג"כ ניחא דהא רק בחולין שייך דנאסרה במעשה טריפה אי אינה שחיטה אלא לבסוף אבל לא בשל קדשים] וע"ז משני דבאמת לא מה"ט דנאסר לגבוה מוקמינן לה בחטאת עוף אלא מטעם דקניא לכפרה יכול לאסרה דאם עשה בה מעשה טריפה לא מצי איירי בחטאת בהמה רק בחטאת עוף דלא שייך דקניא לכפרה לאוסרה במעשה כ"ד במקצת סימן ואין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום ולפי"ז א"ש הכל כמין חומר ר"נ מוקי לה נמי בחטאת עוף וע"כ אמר אי הכי דגם לדידי קשיא רק דנוכל לאוקמא בחטאת עוף אבל המקשן ס"ד דר"נ מוקי בחטאת העוף משום דס"ל דלגבוה נאסר מה"ת במעשה טריפה [והא דנקט המקשן בחצי קנה פגום האי אוקימתא הוא רק לר"ה ונקט לה לכולה אוקימתא אבל הקושיא רק ממה דאוקמא בחטאת העוף] ולכן הקשה הא שפיר מוקי גם בחטאת בהמה אי אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשני לי' ע"כ דאה"נ לא מהאי טעמא מוקמינן בחטאת העוף אלא משום דקניא לי' לכפרה ודו"ק.
ומעתה נבואה ליישב דברי רבינו דס"ל דבשל קדשים אסור אף בלא מעשה היינו לגבוה היינו כמש"כ הכ"מ משום דאף במעשה בעלמא ג"כ אין נאסר להדיוט דבגזא דרחמנא איתא ואין נאסר להדיוט אלא במעשה שחיטה אמנם במה שהבאתי לעיל להקשות מאי סברא איכא לומר דב"ח נאסר ע"י מעשה אטו ע"י מעשה אינה כחי וכמו שהקשו בח"ס ונראה לי לבאר ע"ד אחר דהנה גם בהא דמחובר אין נאסר אלא במעשה הקשה בח"ס מאי סברא איכא בהא לומר דע"י מעשה הו' כתלושה לכן אמינא דאיכא בהא טעמא אחרינא דבגיטין דף מ"ח אמר רבה אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר דכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי לחפור בו בורות ומערות ובתמורה דף כ"ט איתא מנין למוקצה מה"ת דכתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו לי להקריב לי ולא לאדון אחר ונשמע דאם עובד בה ע"ז הוא כמכנסו לאדון אחר א"כ כיון דכתיב לי הארץ ג"כ יש לדרוש לי ולא לאדון אחר ואין קנין לאדם להפקיעה קרקע מרשות גבוה דכל הארץ הוא לד' ולא לאדון אחר א"כ כל קרקע הוא כאינו שלו אמנם בעשה בו מעשה אסרה שפיר דכל שעושה מעשה הו' כקנין כיון דיש רשות לאדם לחפור בו בורות ובמעשה נתנה לבני אדם לכן גם לאוסרה יכול דכבר יש זכות לאדם באותה קרקע וכן בבע"ח אין רשות לאדם בה להכניסה לאדם אחר דלי אמר רחמנא ולא לאדם אחר וע"י מעשה דיש לאדם רשות לעשות מעשה בבע"ח ממילא יש זכות לאדם בה ויכול נמי לאוסרה כדאיתא בירושלמי פ"ז דכלאים דילפינן דאוסר שאין שלו מבע"ח ע"י מעשה. [אך קשה דרש"י כתב דילפינן מכלים דאחז הא כבר נתן טעם דכמו דאוסר קרקע וב"ח כן אוסר דשא"ש א"כ למה צריך ללימוד מכלים דאחז אך לפימש"כ לעיל ניחא דבאמת קשה מאי פריך מחטאת דקדשים בי גזא דרחמנא איתא ונראה דזה הו' קשה לרש"י איך רק מקרקע דאוסר ילפינן א"כ קדשים שאני דבי גזא דרחמנא קאי וע"כ הקדים רש"י דבאמת ילפינן מכלים דאחז רק דשם הו"א רק לגבוה נאסר אבל כיון דיש הוכחה מהא דקרקע דע"י מעשה נאסר מפרשין כלים דאחז גם להדיוט וכמש"כ התוס' לקמן א"כ נשמע עכ"פ דלא מחלקינן בין חולין לקדשים א"כ שפיר קשה מחטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כדילפינן מכלים דאחז וטעמא דמילתא דל"א בזה בי גזא דרחמנא איתא דהא ילפינן מקרא דל"ד הארץ ומלואה כדאיתא בחולין דף קל"ט וע"י מעשה לא הו' עוד לד' כמש"כ דהארץ נתן לבני אדם וקני ג"כ שלא הו' כדבר שאין שלו.]
ובהא רווחא לן שמעתתא דיש להבין במאי סברא פליגי אי אדם אוסר שאין שלו או אין אדם אוסר שאין שלו ולהנ"ל א"ש דהנה הר"ן פ"ד דע"ז העלה דאם ישראל עשה מעשה בע"ז של נכרי שוב אין לו ביטול דהא אי אוסר הו' כשלו הו' כע"ז של ישראל לפי"ז י"ל דמה"ט יכול לאסור נמי דהא אי האיסור חל יקנה לו החפץ וכיון דיקנה לו יכול לאוסרו ע"כ אמרינן דאיסורו וקניינו באים כאחת א"כ כמו דקרקע ובע"ח דנחשבין כאין שלהן כשבאים לאוסרו לע"ז דלי ולא לאדון אחר ואפ"ה ע"י מעשה יכול לאסור דיש להן זכות הה"ד בשל חבירו נמי ע"י האיסור יש לו זכות בהן דקניינו ואיסור באים כאחד ובזה ניחא מה דהקשה בריטב"א ע"ז קו' עצומה אהא דאמר רי"ו דאם חפר בו מערות ועבדו אח"כ אסרו מש"ס ערוכה סנהדרין מ"ד דיליף מוישליך עפרה אל קבר העם מה ע"ז אין אדם אוסר במחובר אף קבר העם אין נאסר במחובר ולפמש"כ א"ש דבשלמא בע"ז אם חפר בה יכול לאוסרה שעבדה לע"ז דנקנה לאדם העובד ואסרה אבל המת הא אין לו קנין כי במתים חפשי א"כ גם החופר לקבור המת אין קונה לאסרה ע"י מעשה החפירה ולפי"ז י"ל גם לענין אדם אוסר דבר שאין שלו ע"י מעשה ג"כ הוא כך די"ל דהא דאין אדם אוסר היינו רק אי אפי' יאסור ע"י מעשה נשאר אין שלו אבל אי נאמר דאוסר אז הוא יהא שלו באמת יכול לאסור וכמש"כ הר"ן הנ"ל.
ומעתה י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי דאיתא בסוטה ריוה"ג ס"ל דחוזר מעבירהשבידו ופריך מהא דתניא בנה בית ולא חיללו פרט לגזלן ותיפוק לי דעבירה בידו ומשני כגון שהחזיר דמיו אפ"ה מיעטה קרא דבאיסורא בא לידו ותליא בפלוגתא דאי יאוש קנה לא אמרינן הא"ט דבאיסורא בא לידו וכדאיתא בב"ק דף ס"ו וצריך לומר טעמא דריוה"ג דס"ל אף דהחזיר דמיו אכתי גזילה בידו דהחפץ גופא עכ"פ באיסורא בידו א"כ לרבנן דפליגי וממעטינן מביתו גזלן ע"כ דלית לי' האי סברא וע"כ בלא שילם דמיו איירי ע"כ ממעט גזילה וא"כ י"ל דסוג' דהכא דס"ל דפליגי אי אדם אוסר ע"י מעשה ס"ל כרבנן וא"כ שפיר אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דע"י שנאסר יחייב לשלם ממילא נעשה שלו והיינו דמייתי פלוגתא דרבנן וריב"ב דלריב"ב ס"ל דלאו כל כמיני' לאסור דס"ל דאף אי נאמר דיכול לאסור לא נקנה לו רק דמיו אבל לא החפץ וא"כ אף אי נאסר לא קניא לי' ממילא אין יכול לאסור ורבנן פליגי וס"ל דאסור היין דס"ל דאי נאסר וקניא לי' גם דמיו הו' שלו דחפץ גופא נקנה ושפיר אסור דבר שאין שלו א"כ היינו הך פלוגתא דאיתא בע"ז רבנן וריב"ב וא"כ י"ל דלכן נקט בהמת חבירו רבוצה דאי אין רבוצה וקניא בהגבהה הו"א דגם לרבנן יכול לאסור וכמש"כ בתורת גיטין בסוג' דהיזק שא"נ כיון דאגבי' לאסור ולהזיקו נעשה עליו גזלן קיי"ל דבמעשה יכול לאסור דע"י מעשה נקנה לו אף בלא הגבהה וקשה קו' התוס' דפריך מהמנסך הא שם הגבה דהאי סברא רק ניחא למ"ד דאדם אוסר והו' היזק ושוב קניא אבל אי אין אוסר לא נעשה היזק ולא קניא לי' והא בהא תליא וא"כ למסקנא דס"ל ר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש היינו דאזיל בשיטת ריוה"ג כמש"כ התוס' דס"ל קדשים קלים ממון בעלים א"כ ס"ל נמי בהא כריוה"ג כיון דאף אי אוסר לא קניא ממילא לא קניא ולא נאסר באמת לפי"ז היינו דמסיק הטעם דלצעורי' קמכוין וכמש"כ רבינו דאא"א דבר שאין שלו דלא קניא לי' לחפץ של ישראל שוב אמרינן לצעורי' קמכוין דגם לדמיו לא קניא לי' דאמרינן לצעורי' קמכוין ולא נקנה לו וניחא נמי דרבינו ס"ל בה' שגגות הדין דחצי קנה פגום והא ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וכמו שהקשה בלח"מ והיינו לפמש"כ דא"א אוסר דשא"ש היינו משום דחפץ עצמו לא נקנה לו וזה לא שייך בקרבן דכיון דאוסר ונקנה לו דמיו של הקרבן דגוף הקרבן הרי בלא"ה היא של הבעלים האוסר דהא נקנה לו לכפרה דהא דאיתא בשמעתין דלחד מ"ד לא אמרינן דכיון דלכפרה קניא כדידי' דמי היינו משום דעכ"פ דמיו הם של הקדש אבל איאמרי' דאוסר ונקנה לו דמיו הו' כדידי' דגוף הקרבן בלא"ה מיקרי שלו ופשיטא דגוף הקרבן מיקרי שלו דקניא לי' לכפרה לכן נקט רבינו הדין דחצי קנה פגום וא"ש.
ונראה ליישב קו' הפלתי להרא"ה והר"ן דס"ל דלאכילה לכ"ע אוסר דשא"ש וקשה גם לר"נ דא"ר לפתח אוה"מ ונראה דהנה הפלתי הקשה לוקי בשוחט לשם הרים דחיוב חטאת איכא משום תקרובת ע"ז ליכא ונראה ליישב די"ל דשוחט לשם הרים לא מתיר משום תקרובת ע"ז רק בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים אסורה מטעם אחר דהנה התוס' קידושין דף נ"ז הקשו מנ"ל דשחוטי חוץ אסור באכילה וכתב המקנה לתרץ דלמ"ד בשר תאוה הי' אסור להם בבהמת קדשים בחוץ לא הותר איסור בשר תאוה אולם לדעתי יש להשיב דלא שייך לאסור משום בשר תאוה כיון דשוחט לשם ד' אף דשחיטתו בחוץ אבל איסור בשר תאוה לא שייך בזה אמנם בשוחט לשם הרים שייך לומר דיהי' אסור משום בשר תאוה דבהא לא הותר איסור בשר תאוה א"כ אסור נמי משום תקרובת ע"ז דהיינו דזה ששחט לע"ז ע"כ גורם איסור אחר דהדרא לאיסורא קמא משום איסור בשר תאוה דהא איתא בזבחים דף ק"ח במשנה השוחט להדיוט חייב בש"ח ופירש"י בשוחט להנאת הדיוט ובהא מסתברא שפיר דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ שוחט לשם הרים נמי איכא איסור משום בשר תאוה לכן פריך אשחוטי חוץ לא לחייב דהא בלא"ה אסור משום בשר תאוה א"כ איסור אחר מעורב בו כהא"ג לא חייב אש"ח אלא דאכתי קשיא מאי פריך הא כיון דילפינן מקרא דשחט להדיוט חייב אף דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ גם בשוחט לשם הרים חייב דבהכי חייבה רחמנא ונראה דא"ש דהא תוס' כתבו דהא דנקט ג' חטאות לרבותא ואי בשוחט לשם הרים אין רבותא דלא גרע משוחט להדיוט וא"כ מיושב קו' הפלתי דאין לומר משום דאסור באכילה דהו' כמתה מאלי' עכ"פ דזה תינח בחולין אבל בקדשים אי א"א דבר שא"ש ל"ש דהו' כאלו מתה דהא כל שחוטי חוץ אפי' לשם ד' הו' לן לומר דלא הו' שחיטה דמיקטל קטלה כדאיתא בזבחים דף ס"ט אלא דתורה קראה שחיטה א"כ ה"נ בשחט קדשים בחוץ אי א"א דשא"ש הא התורה קראה שחיטה ושפיר חייב אש"ח [אף דבאמת גם בשוחט קדשים לע"ז אסור באכילה היינו מטעם דהו' בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש לומר דהא פטור דאדרבה הא ראוי' לפנים דרק בחוץ שייך איסור דבשר תאוה] דרק היכא דבחוץ הו' שחיטה שא"ר שייך לומר הא אי הו' בפנים הו' א"ר א"כ לא לחייב אש"ח אבל בכגון דא דבחוץ הו' שחיטה ראוי' דתורה קראה שחיטה א"כ לא הו' כמתה רק אי הו' בפנים אז הו' א"ר משום זה לא מיפטר בשחט בחוץ כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ הו' שחיטה ראוי' אף דבאמת גם בשוחט קדשים בחוץ לע"ז אפי' אין אוסר שא"ש אפ"ה אסור באכילה היינו מטעם איסור בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש למפטר אי הו' מבפנים דהא בפנים לא נאסרה משום בשר תאוה ועוד דהא בהכי חייבה רחמנא גבי שוחט להדיוט וכמוש"כ ודוק.
ובמה שהקשו התוס' על רש"י דבלא רבוצה אמרינן דקניא בהגבהה דמאי פריך ממנסך הא מנסך כי אגבי' קניא נראה ליישב דהנה בב"ק דף ס"ד אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' לבסוף שויא ד' זוזא תברא או שתי' מחייב לשלומי ד' ומבואר בראשונים שם בשמקב"צ ובנמ"י בזה שני דיעות דהראב"ד מפרש דלכך בתברי' ושתי' חייב לשלומי ד' דנעשה גזלן עליו שנית ובנמ"י מפרש דמשום מזיק חייב לשלומי ואיתא בב"ק דף י"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דהיינו אם גבו ואח"כ הוזק צריכין לשלם הכל ול"א דכלי דניזק הויין א"כ חזינן דקניא לי' לגזלן לענין זה דאם הזיק דהו' שלו הכל א"כ זהו סברת רש"י אם הגביה והרביצה קניא ונעשה שלו דהא אם יכול לאסור והאיסור חל הו' כמזיק וקנה הכל ואין מחזיר החפץ לניזק ע"כ שפיר יכול לאסרה דהא אי אוסרה קניא לי' באמת מטעם מזיק משא"כ במגביה לנסך הא הו' היזק שאינו ניכר דאומרים הרי שלך לפניך לכן אף אם תאמר דיכול לאסור וחל האיסור לא קניא לי' היין דהרי אומר הרי שלך לפניך א"כ שוב אמרינן דכיון דלא קניא לי' ממילא אינו יכול לאסור כלל [וזה הכונה בפי' הר"ח שכתב דמנסך לא הו' אלא מעשה זוטא דהיזק שאין ניכר הוא ורא"ש תמה דזה דוחק לפמש"כ נכון דהיזק שאין ניכר יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ לא קנה היין ואי תברי' או שתי' חייב לשלם א"כ לא הו' מעשה רבה דלא הו' גמר מעשה דעדיין ברשות בעלים לענין אי תברי' דחייב לשלומי] או יאמר עד"ז רק בהגבי' לשחוט בהמת חבירו עכ"פ הרי נעשה גזלן אף אי לא נאסר דהא שחטו ובהמה לחרישה עומד ע"כ יכול נמי לאסור אבל במנסך רק נעשה גזלן אי חל האיסור לכן אמרינן דאין נאסר ממילא לא נעשה גזלן כלל בהגבה לנסך ובהא ניחא מה שהקשו בתוס' למאי דמשני דאית לי' שותפות א"כ היינו מערב להנ"ל ניחא דכיון דמערב בשלו א"כ שוב נעשה גזלן בהגבה לנסך יינו דיודע דשל חבירו יאסר משום דמערב ביינו א"כ שוב יכול לאסור גם של חבירו כמו בהרביצה דאסור אף למ"ד אא"א דשא"ש יען דנעשה גזלן קודם שאסרו,וניחא נמי קו' התוס' אפירש"י וכן הוא שיטת רבינו דעי' שותפות איסר ותוס' כתבו דהא אי לצעורי' קמכוין אין אוסר ע"י שיש לו שותפות בגווי' וכן יקשה ארבינו דאל"כ למה חזר והקשה הא ידע דמצי לתרץ בדאית לי' שותפות והנה לפמש"כ ניחא דהא רבינו כתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שאין כונתו אלא לצעורי' וביארנו לעיל דהכי קאמר כיון דאין אוסר דבר שאין שלו שאין יכול לאסור גוף החפץ רק מאי אמרת עכ"פ נקנה לו הדמים ושוב יכול לאסור מטעם דקניא לו דמיו ע"ז שוב אמרינן לצעורי' קמכוין אבל אי הו' אמרינן דהדין נותן דאדם יכול לאסור דבר שאין שלו גוף החפץ לא הו' מתירין משום לצעורי' קמכוין דהא לא הו' רק דברים שבלב איך נתיר משום זה וא"כ אי אית לי' שותפות יכול לאסור מצד הדין לא נוכל להתיר משום הסברא דלצעורי' קמכוין והא דיקשה קו' התוס' א"כ מאי פריך הא ידע דיכול לתרץ באית לי' שותפות משום די"ל דקשי' לי' קו' התוס' דלעיל היינו מדמע נהי דלעיל ע"כ צריך ליישב דלא דמיא למדמע דאנן הכי קאמרינן כיון דיש לו שותפות ויכול לאסור משום מדמע שוב מזיקו וקניא לי' ונאסר באמת מטעם כולו ולא משום שנתדמע עם של חבירו ונפ"מ אי יכול לחלק ולומר ברירה שהוברר דבר שזה חלקו אבל אי נאסר כולו לא יכול לחלק אבל כיון דזה לא פשיטא כ"כ ע"כ מהני בישראל מומר דלצעורי' קמכוין ולכן חזר והקשה גם משוחט לשום דבר מכל אלו ומהמטמא והמנסך ודו"ק.
רבינו בפ"ד מה' שגגות ה"א כתב דאם עשה מעשה שהוא חייב עליו משום שמות הרבה אינו חייב רק כשיהי' איסורין באים בבת אחת אם לא שאיסור מוסיף או כולל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת ובד"א באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאל"כ משישחט מעט לע"ז נאסר ומחתך בעפר בעלמא וכן אם הי' חטאת עוף וחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת הנה מוכח מדברי רבינו דאי נתחייב אע"ז תחילה ואא"א דשא"ש אין איסור שחוטי חוץ חל לחייבו משום ש"ח וקשה דהא בגמרא משמע רק משום דנאסר משום ע"ז לכך צריך לאוקים בחצי קנה אבל אי לא הי' נאסר משום ע"ז לא הי' מחתך בעפר ושפיר הי' חייב משום ש"ח ולדברי רבינו הא אינו חייב משום ש"ח גם בכה"ג דאין איסור ש"ח חל לחייבו עליו וראיתי במקנה שהביא שתמה כן בעל טיב גיטין ונראה לבאר כי עפ"י דברי רבינו רווחא לן שמעתתא דנתקשה תוס' ורש"י לפי פי' שני מקשה אי הכי ליתני זבח משמע אי אא"א א"ש ואח"כ פריך למ"ד אא"א מה דאוקמינן בח"ק פגום דקשה גם בחטאת בהמה משכחת ויפלא הא אי אא"א אז לא צריך לאוקים באמת בח"ק פגום ורש"י נדחק משום דא"כ ליתני עולה ולפי דברי רבינו א"ש דהא דמוקי בחצי קנה פגום לא משום הקושיא הלזו יען דא"א אלא משום דאי לאו הכי לא משכחת ג"ח דהרי בשחט סימן אחד חייב משום ע"ז אף דאין אוסר עכ"פ מפלח פלחה מידי דהוה אשוחט להר דאין נאסר אפ"ה חייבו ע"כ בחצי קנה פגום זה הי' פשיטא לי' דצריך שיהא בב"א ורק פריך הכי בשלמא אי א"א א"כ לא משכחת ב"א אלא בחצי קנה פגום אבל אי אא"א א"כ נהי דבעינן בב"א הרי גם בחטאת משכחת ב"א דמיד ששחט סימן אחד נתחייב אש"ח ומשום עובד ע"ז כקו' רש"י לעיל ורק רש"י תי' משום דמחתך בעפר וליכא שחיטה כלל אבל עתה דאא"א א"כ לא הו' מחתך בעפר שפיר משכחת ואין לומר דבשחט כ"ש כבר נתחייב משום ע"ז זה אינו דכל זמן דליכא עבודה אין חייב משום ע"ז כאשר יתבאר ועיי' חוו"ד סי' ד' [ואעתיק מש"כ בספר חי' ר"ן שחקר לר"ל דישנה שחיטה מתחילה ועד סוף אי נעשה מומר בתחילת שחיטה לדעת רבינו ורשב"א מובא בסי' ב' וכתב דתליא זה בסברת רש"י ותוס' בב"ק דלרש"י רק למ"ד ישנה מתחילה נעשה מומר אבל לתוס' אף אין אלא לבסוף עשה מעשה אסרה א"כ הה"ד דחייב במיתה מתחילת שחיטה ואולם הקשה ע"ז ומכח הקו' שהקשה שם מוכח כמש"כ שם דל"ה חיוב מיתה לאסור מטעם דל"ה לעבודת פנים דשחיטה צריך הכשר שחיטה ברוב ב' סימנים וזה ממש כדבריו בחו"ד כתב דאפי' איסור ליכא רק בסי' אחד דהיינו מעשה נבילה דבעינן כעין שחיטת פנים וקו' הגמרא רק דנאסר לגבוה בכל דהו מטעם מוקצה והנה כ"כ לעיל לדחות דבריו דמטעם מוקצה אין נאסר לגבוה רק העלתי דבכ"ד עכ"פ אדם אוסר לגבוה וא"כ בפחות מסי' אחד אפי' תקרובת ע"ז ליכא אבל לפמש"כ י"ל דיש תקרובת ע"ז אבל מיתה ליכא כמש"כ בספר הנ"ל] והנה השתא דאתית נראה לפרש האי אי הכי ג"כ עפי"ז דלא צריכין לפירש"י משום דנקט חטאת ולא זבח דזבח שלו הו' כריוה"ג ואוסר מיד וליכא חיוב ש"ח לכן נקט חטאת די"ל דהכי פריך בשלמא אי אא"א א"כ לכן נקט חטאת דאז דוקא הו' חייב ג"ח דהו' בב"א אבל אי נקט זבח לא הו' בב"א דכבר נתחייב בסימן אחד משום ע"ז וש"ח בב' סימנים אבל בחטאת א"ש דגם בשחוטי חוץ חייב בסימן אחד [כמש"כ רש"י לעיל משום דעשה מעשה חטאת עוף בחוץ] והנה לפמש"כ הא דמשני ר"פ לעיל בחטאת עוף דבהדי הדדי אתיא לא תי' כן אקו' דלמ"ד א"א אלא דבלא"ה צריך לאוקים כן משום דאל"כ לא הו' בב"א דכבר נתחייב אש"ח בסי' אחד והיינו לפמש"כ מהרש"א לשיטת רש"י לא אמרינן סברא זו בבהמה ורש"י רק נקט לי' משום עולת עוף לפי מה דפריך ליתני עולת עוף ואמנם הא דפריך אח"כ לר"נ גם בחטאת בהמה י"ל דסובר עתה כשיטת תוס' גם בבהמה שייך סברא זו ובמש"כ יש ליישב קו' הפלתי גם לר"נ קשה מחטאת דלגבוה נאסר בסי' אחד א"כ אין ראוי' לפנים ולפמש"כ א"ש דהרי לר"נ בלא"ה ג"כ צריך שיהא בב"א דאל"כ א"א חע"א וע"כ יען דסובר אא"א אז א"ש דהו' ב"א דחייב אסימן ראשון משום ש"ח ג"כ יען דנעשה מעשה חטאת עוף כפירש"י ורק לר"ה דנאסר להדיוט קשה דהו' מחתך עפר בעלמא כמש"כ רש"י וכמש"כ ביתר ביאר בברוך טעם וא"כ לא קשה דהו' נאסר לגבוה דלזה י"ל דג"כ נתחייב משום ש"ח בסי' אחד כיון דלהדיוט לא נאסר לא הו' עפרא בעלמא.
והנה עוד יש ליישב קו' הפלתי דהנה הקשה לראב"א דסובר וושט ולא קנה וסובר בע"ז אא"א דשא"ש א"כ קשה קו' הש"ס וליכא לתרץ בחצי קנה פגום והנה עוד הקשה בפלתי נוקמי' בשוחט להר דאין נאסר ותי' א"כ למה חשיב ג"ח הא לא הו' רבותא כלל כיון דאין נאסר חייב משום שבת דתיקון משום נבילה עייש"ה ומעתה י"ל הא תינח למ"ד דא"א אבל למ"ד דלהדיוט אין נאסר רק לגבוה א"כ עדיין ליכא רבותא דחייב משום שבת א"כ שוב לא קשיא דאין ראוי' לפנים די"ל בשחט להר אין נאסר לגבוה וא"ל א"כ מאי רבותא דשבת והבן, ומעתה א"ש לראב"א דמוכח דסובר ניסך בין קרני' אסור לגבוה וכמש"כ ראש יוסף כאן ורק הקו' עכ"פ אין ראוי' לפנים ע"ז שפיר י"ל דלראב"א מוקי בשחט להר דל"ש דאין רבותא דהרי כיון דאין אוסר להדיוט בלא"ה ליכא רבותא, והנה העולם מקשין מאי משני בחצי קנה פגום הא א"א לצמצם כה"ג דשני צדדים להחמיר כידוע ונראה ליישב דכבר הבאתי פלוגתת הטו"ז וש"ך דטו"ז סובר כל דהו היינו סימן אחד וש"ך סובר כ"ד ממש ומשום שינוי ואאמו"ר הגזצ"ל בספרו כתב דתלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק ע"א והיינו דלתוס' הוא מטעם שינוי ועתה אני אומר הא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום שינוי אין אוסר דבלא"ה פגום רק אוסר מטעם מעשה נבילה ולפי"ז אף בחצי קנה פגום לא הו' ב' צדדים להחמיר דאי לא הו' חק"פ רק פחות בזה הכ"ש שהוסיף עוד שנעשה חצי ממש לא נאסר דליכא לא מעשה נבילה ולא שינוי דלא ניכר זה הכ"ש ודו"ק ורק בגמר רוב יש מעשה נבילה והבן כי סברא נכונה. ויותר י"ל דפלתי הקשה למ"ד א"א במעשה רק דרבנן מאי פריך מחטאת הא מה"ת חזי לפנים וליישב י"ל דבשחיטה דהו' שינוי אז אסור מה"ת והא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום והספק שמא לה' אפי' חצי פגום א"כ בזה שהוסיף כ"ש לא הו' רק שינוי רק כ"ד ואין אוסר רק דרבנן ושפיר חייב אש"ח ודו"ק היטב.
אמנם יש ליישב עוד קו' הפלתי דהא מה"ת חזי די"ל דבאמת מהא"ט פריך הא מחתך בעפר בעלמא ונהי דרק דרבנן עכ"פ לא הו' שחיטה כלל וא"ש גם קו' הפלתי הא לגבוה נאסר די"ל שפיר מה"ת חזי לפנים ורק אי להדיוט נאסר דהו' מחתך בעפר בעלמא מדרבנן א"כ כה"ג פטור מש"ח דל"ה שחיטה כלל פטור אף שהוא דרבנן [ועיי' בכ"ס דמה דמדרבנן אסור מה"ת אסור לגבוה דהקרבהו לפחתיך ומה דאסור לגבוה רק מדרבנן שפיר מיקרי חזי לפנים וא"ש מש"כ] והנה ליישב דעת הטו"ז אומר דלכאו' שינה רבינו בה' שגגות שכתב שאין ראוי' לפנים וגמרא פריך משום דמחתך בעפר בעלמא עתו"ס בב"ק משמע ג"כ כפי' רבינו דאין ראוי' לפנים אך נראה הפלתי הקשה לגבוה לכ"ע אוסר ותי' רק מדרבנן ומעתה אומר דהכי פריך עולא מעשה כ"ד קאמר כונה לגבוה ואין ראוי' לפנים ולעולא הוא מה"ת ולפי"ז להדיוט אין אוסר רק במעשה נבילה כטו"ז והן הנה דברי רבינו דכתב דקו' הגמרא דשחט מעט אין ראוי' לפנים דנאסר לגבוה אבל להדיוט אין אוסר רק מעשה נבילה ובמש"כ א"ש קו' הפלתי דתוס' כתבו דרבותא אשמעינן דחייב בשבת דתיקון יש הא כיון דמסיק בחק"פ א"כ לא נאסר משום ע"ז א"כ ליכא רבותא ולמש"כ לעיל א"ש דהרי בחק"פ א"א לצמצם רק משום דלא נאסר רק מדרבנן א"כ זה דקמ"ל דלא נאסר משום ע"ז ופטור משום ש"ח וזהו הרבותא ועוד יש לי ליישב זה הקו' לפמש"כ ביריעות שלמה לחקור נהי דחצי קנה פגום עכ"פ בגמר שחיטה הו' עובד ע"ז בגמר שחיטה א"כ הו' כנתנבלה משום תקרובת ע"ז א"כ מעיקרא לאו שחיטה הו' והיינו למ"ד שהי' במיעוט בתרא פוסל והוה כנתנבלה ופטור אש"ח ותי' דזה דוקא בחולין דלכתחילה בעי ב' סימנים אבל בעוף קדשים דאין צריך לכתחלה ב' סמנים כמש"כ רש"י בדף כ"ד א"כ אין שהי' וכן מתקרובות ע"ז אין פוסל במיעוט בתרא עייש"ה וא"כ זהו עצמו קמ"ל רבותא וזה ברור ונכון מאוד.
ועוד יש ליישב קו' הפלתי מראב"א דהבאתי לעיל דרבינו שינה לשונו דנקטדאין ראוי' לפנים ובש"ס נקט מחתך בעפר בעלמא ונראה לבאר דהנה רבינו כתב חיוב ש"ח ברוב ב' ולכאו' קשה הא רבינו פסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וצריך לומר רבינו סובר רק לענין פסול כמש"כ בפ"א מפסה"מ אבל חיוב ליכא וכן לענין ע"ז פסול יש במקצת סימן אבל חיוב רק ברוב ב' בגמר שחיטה ולכך הכל בא בבת אחת ורק כיון דנאמר ע"י שחיטה מעט ונפסל אין ראוי' לפנים א"כ ליכא ש"ח כלל לכן צריך לאוקים בחצק"פ או בגמר זביחה והנה גמרא דפריך לר"ה היינו דכאן סובר ג"כ דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כאשר אבאר דהנה הטו"ז ונקה"כ חולקין אי בכ"ד ממש או בסי' אחד וכבר הבאתי בשם יריעות שלמה וכ"כ אאמו"ר הגזצ"ל בספרו על חו"מ ויור"ד דתליא בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק לרש"י רק משום שחיטה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והנה הש"ס פריך משחט סי' א' אסרה היינו למ"ד ישנה לשחיטה עד סוף אבל אי אינה אלא לבסוף ל"ק משום דסובר כטו"ז דבכ"ש אין נאסר מטעם מעשה ורק פוסל ולא דחייב משום ע"ז וזה דפריך עולא מעשה כ"ד והיינו דברי רבינו ודלא כפירש"י ותוס' לעיל שהק' בסי' אחד חייב משום ש"ח ומשום ע"ז וכל זה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר קשה אבל אינה אלא לבסוף לק"מ ולפי"ז ראב"א למ"ד יסבור כמ"ד ישנה רק לבסוף א"כ אין נאסר ואף דבסי' אחד איתא דכ"ע מודין היינו לפסול אבל חיוב ליכא כאידך מ"ד כרבא דאפי' פסול ליכא בשחט בסי' אחד ומשום מעשה לא נאסר דלא כש"ך ותוס' בב"ק ודו"ק היטב.
ובזה יש ליישב דברי רבינו דפסק דאין אמה"ח נוהג בעוף בב"נ וקשה ע"ז א"כ בפסחים דמסיק תיקון אמה"ח ופירש"י לב"נ דלישראל אסור בלא"ה משום נבילה ותקע"ז ולרבינו בעוף ליכא אמה"ח לב"נ ונראה ליישב דלפמש"כ למ"ד אינה אלא לבסוף לק"מ מחטאת ומה"ט א"ש לראב"א א"כ ש"ס דפסחים קאי כמ"ד ישנה לשחיטה עד לבסוף א"כ איירי בבהמה וש"ס דחולין דמוקי בעוף ל"ק מאי תיקון דבאמת הקשה בראש יוסף דנימא דתיקון שלא מטמא בבית הבליעה ועיי' בישועות יעקב וניחא דשם בפסחים קאי בבהמה דל"ש זה וכאן בחולין באמת איכא למימר דהתיקון הו' שלא מטמא בבית הבליעה דמיירי בעוף ודו"ק.
ועתה אפרש ליישב לפי שיטת רש"י הב' לשונות ויתיישב בזה קו' הפלתי בחטאת ל"ש לצעורי' וא"כ קשה גם לר"נ וגם מאי דפריך לר"נ מהא דאוקמינן בחטאת עוף דהרי צריך לאוקים כן רק למ"ד אוסר אבל למ"ד אין אוסר לא איירי באמת בחטאת עוף ובחק"פ ואי דלמה לא נקט זבח משום דאתיא כריוה"ג ונראה ליישב תחילה לפי לשון ראשון דאי הכי קשיא גם לר"נ והו' סייעתא לר"ה דהנה הפלתי הקשה למה לא נוקי כריוה"ג ולמה הו' סייעתא ותי' כיון דלר"נ אא"א אף במ"ר א"כ קשה לנקוט יוהכ"פ כיון דליכא רבותא וע"כ דאתיא כר"ע דפליג אריוה"ג ואין חייב איוהכ"פ ושבת תרתי ומעתה א"ש הכל דלפי פי' ראשון הקו' לפי ס"ד וקודם חזרה כמש"כ תוס' ורשב"א דאף דל"ש לצעורי' אא"א ואפי' במעשה רבה וליכא רבותא בשבת וש"ח כיון דלא נאסר שפיר חייב אשבת דתיקון הרבה וא"כ לנקוט יוהכ"פ וע"כ כר"ע א"כ קשיא לנקוט זבח והו' סייעתא לר"ה ולכן פריך אח"כ זאת הקושיא עצמה כיון דסייעתא לר"ה דלדידי' א"ש דנקט חטאת ובעוף ובחקפ"ג א"כ ממילא הו' קו' לר"נ למה לא נקט זבח ומשני משום דקניא לכפרה א"כ לא משכחת רק בעוף ובחקפ"ג, וללשון שני האי אי הכי קאי למסקנא דהיכא דל"ש לצעורי' א"א וא"כ בחטאת ל"ש לצעורי' שפיר אוסר במעשה רבה וכן כאן דעכ"פ ל"ש לצעורי' אדם אוסר אפי' היכא דשייך לצעורי' עכ"פ לגבוה אוסר במעשה רבה וכמו שאמרנו וא"כ הו' רבותא כיון דנאסר מאי תיקון וע"כ מאמה"ח והו' רבותא א"כ לא קשה לנקוט יוהכ"פ דנקט לרבותא וא"כ מצי אתיא כריוה"ג דמחייב א"כ ל"ק לנקוט חטאת די"ל למיעוטי זבח דאוסר לריוה"ג ונתיישב היטב למה לפי' ראשון לא אתיא כריוה"ג כמש"כ הפלתי משום דאתיא כר"ע ולמה לפי' שני ניחא לי' דאתיא כריה"ג ולפמש"כ נכון מאוד. ואח"כ פריך לר"נ לפי הס"ד דלא שייך לצעורי' ג"כ אא"א וא"כ שפיר תיקון כיון דאין נאסר ולא הו' רבותא ולמה לא נקט יוהכ"פ וע"כ כר"ע ודלא כריוה"ג א"כ ל"ש לומר דנקט חטאת דזבח אוסר וע"כ משום דא"א דשא"ש ולכן לא נקט זבח דליכא בעוף וגם לא נקט זבח משום דאתא כריוה"ג שפיר ומשום דא"א והו' רבותא שפיר וממילא לכן לא נקט יוהכ"פ דליכא רבותא ואתיא לעולם כריוה"ג וא"כ ממילא תיובתא לר"נ ומשני דקני לי' לכפרה לכן אוסר ובחטאת עוף ודו"ק.
אמנם נראה עוד פי' אחר נכון ויתיישב קו' תוס' ורש"י דפריך לר"נ לנקט זבח לוקי כריוה"ג דהנה יש לדקדק בלשון הגמרא דפריך מה דאוקמינן בעוף ובחקפ"ג טעמא דחטאת עוף דבהדדי קאתי אבל זבח לא ואי אא"א מאי איירי חטאת עוף ליתני חטאת בהמה והנה בפשטות האי זבח לא הכונה שלמים וא"כ קשה דקאמר אח"כ ליתני חטאת בהמה למה שבק דליתני זבח דהיינו שלמים ורש"י הרגיש בזה ולכן פי' זבח הכונה זבוח בסכין מלבד דקשה לפירושו דכאן יהא כונה זבח לא כמו לעיל דפריך ליתני זבח בשלמא לפירוש ראשון דלעיל באמת ג"כ אין הכונה זבח שלמים אלא זבוח בסכין אבל לפי' השני דכונה זבח שלמים קשה ועוד דאכתי עכ"פ קשה דא"כ גם אח"כ יאמר ליתני זבח דהיינו זבוח דסכין ולמה נקט ליתני חטאת ולכן אומר לפרש דהנה הפלתי הקשה למסקנא דבחקפ"ג א"כ אין רבותא בש"ח ואמנס י"ל וכ"כ קצת מזה דבאמת כיון דבהדדי קאתי אין צ"ל דרבותא אשמעינן דמשכחת אופן שיהא ג"ח חל בב"א וא"כ לא קשה לנקוט יוהכ"פ לריה"ג דזה אין חידוש דבא בב"א דיוהכ"פ ושבת חלין בב"א והבן והנה לפי"ז הכרח יש דאיירי בחקפ"ג וסובר אדם אוסר דלכך לא נקט יוהכ"פ והיינו כיון דסובר אדם אוסר א"כ לא משכחת ג"ח רק בחטאת עוף והו' בב"א ולכן לא צריך לנקוט יוהכ"פ דבזה אין חידוש במה דבא בב"א וא"ל דילמא בחטאת בהמה ובגמר עובדה והו' בב"א דז"א א"כ יכול לנקוט גם זבח ואף אי הו' שלו בגמר זביחה עובדה הו' ב"א ומדלא נקט זבח ולא נקט יוהכ"פ ע"כ בחטאת עוף והא דבאמת לא נקט זבח ונאמר בגמר זביחה עובדה י"ל דזה תליא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו א"כ לא מהני גמר זביחה עובדה ואמרינן דכוונתו מיד לשחוט אבל למ"ד לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אהני שפיר גמר זביחה ורבינו פסק לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו לכן סובר דמהני גמר זביחה עובדה וגמרא סובר הוכיח סופו א"כ לא מהני גמר עובדה ויותר י"ל דתליא אי אמרינן לצעורי' דהנה הב"ט הקשה איך מהני לצעורי הא הו' דברים שבלב וא"כ באומר בגמר זביחה נהי דלא מהני דנאסר מיד היכא דל"ש לצעורי' דהוכיח סופו על תחילתו אבל היכא דשייך לצעורי' שפיר לא נאסר דאמרינן לצעורי' דעל תחילת השחיטה לה' דיבור ומהני מחשבת הלב לצעורי' ולכן הביא רבינו בגמר זביחה עובדה דהוא סובר לצעורי' אבל כאן דקאי דל"ח לצעורי' א"כ לא מהני מה דאומר בגמר זביחה עובדה ונאמר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולכן רק בחקפ"ג דו"ק כי נעים.
ואמנם למ"ד אא"א יקשה ממנ"פ חד קו' או דלנקוט זבח או יוהכ"פ דהיינו כיון דאא"א א"כ ליכא רבותא וליתני יוהכ"פ ואי דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ א"כ ליתני זבח ואי כריוה"ג דזבח שלו הו' א"כ ליתני יוהכ"פ דחייב ב' לריוה"ג וא"ל דלכך לא קתני דאשמעינן חידוש דבא בב"א דזה אינו דהרי כיון דאא"א א"כ אין הכרח דאיירי בחקפ"ג או בגמר זביחה עובדה דבלא"ה חייב ג' רק לא בא בב"א א"כ ליתני יוה"פ ומעתה יתפרש כך דפריך דקתני חייב ג"ח ואוקמינן בעוף בחקפ"ג והיינו דהכרח מדלא קתני לא זבח ולא יוהכ"פ ע"כ דסובר א"א וא"כ לא משכחת ג"ח רק בחק"פ ואז בהדדי קאתי וממילא אין צריך ליתני יוהכ"פ דזה אין חידוש דבא בב"א עם שבת אבל לדידך קשה ליתני זבח דהיינו שלמים דע"כ דלא כריוה"ג וליתני יוהכ"פ ואף אם תמצא לומר דוקא נקט חטאת אבל זבח לא משום דאתיא כריוה"ג ולא משכחת גח"ט אכתי תיקשי ליתני חטאת בהמה דהיינו דלנקט יוהכ"פ ואז מצי איירי מסתם חטאת דהו' חטאת בהמה ויהא חייב ד' אבל כיון דלא תני יוהכ"פ ע"כ איירי מחטאת עוף והיינו משום דאא"א ולא משכחת גח"ט רק בחקפ"ג דבב"א ולכך לא צריך לנקוט יוהכ"פ אבל לדידך דאא"א א"כ מזה דנקט חטאת אכתי לא מוכח דרוצה לאשמעינן דחל בב"א דהרי משכחת ג"ח שפיר רק לא בב"א א"כ לנקוט יוהכ"פ ומדלא נקט יוה"פ ע"כ איירי בעוף ובחקפ"ג ושוב הו' בב"א וא"צ לנקוט יוהכ"פ וא"כ לדידך יקשה ליתני חטאת בהמה להדיא ואז נדע דסובר אא"א דא"ל דבגמר זביחה איירי מדלא נקט יוהכ"פ דא"כ ליתני זבח וא"ל דזבח שלו הו' לריוה"ג ז"א דגמר זביחה עובדה איירי אין נאסר רק בסוף וע"כ מדלא נקט זבח ע"כ גמר זביחה לא מהני כמש"כ לעיל א"כ אם ינקוט חטאת בהמה לא נטעה לומר מדלא נקט יוהכ"פ ע"כ בגמר זביחה איירי [ועוד בשלמא אי סברא פשיטא דאדם אוסר א"כ שפיר י"ל סמיך התנא דנדע בלא"ה בחקפ"ג איירי ונדע הטעם דלא נקט יוהכ"פ אבל אי אדם אוסר א"כ בודאי לא שייך לומר דסמיך התנא דלא נקט יוהכ"פ משום דאיירי בגמר זביחה כיון דמשכחת גח"ט בלא גמר זביחה אלא נאמר דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ ולעולם אא"א אבל עתה דנקט חטאת סתם שפיר י"ל דסמיך התנא אסברא דא"א וע"כ בחקפ"ג ולכן לא נקט יוהכ"פ.] ולעולם אוסר שא"ש דא"כ גם זבח אבל מדנקט חטאת סתם ולא נקט חטאת בהמה באנו לטעות דלכן לא נקט יוהכ"פ משום דא"א וע"כ בחקפ"ג ובב"א ולא צריך למנקט יוהכ"פ וא"כ לדידך דאין אדם אוסר ליתני חטאת בהמה ולא נוכל לדייק דאדם אוסר מדלא נקט יוהכ"פ אלא נאמר דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ בפ"ע וא"ל אי דלא בריוה"ג ליתני זבח ז"א דאי תני זבח ולא יוהכ"פ שוב נטעה לומר דסובר אדם אוסר ואיירי בגמר זביחה מדלא תנא יוהכ"פ ע"כ דבב"א ול"צ למנקט יוהכ"פ דאין בזה רבותא דבא בב"א וכמש"כ לעיל והיינו דנאמר דאתיא גם כריוה"ג דחייב ב' איוהכ"פ ושבת ולא נקט יוהכ"פ משום דאיירי בגמר זביחה והאי זבח בין שלמים בין חטאת דזבח אף חטאת משמע כדאיתא כל הזבחים שנתערבו, וע"ז משני קניא לכפרה והיינו דסובר התנא לסברא פשיטא דקניא לכפרה א"כ לכן לא נקט חטאת בהמה דא"כ נאסר ורק נקט חטאת סתם וסמך אסברא פשיטא דנדע דאיירי בחקפ"ג דבא בב"א מדלא נקט יוהכ"פ משום דאין בזה רבותא שבא בב"א עם שבת ודו"ק כי הוא פי' נעים מאוד.
עוד נראה פי' חדש בגמרא במאי דקאמר אי הכי ויתפרש ויתיישב ג"כ קו' הפלתי הנ"ל דמאי רבותא יש בש"ח כיון דאיירי בחקפ"ג דתפארת שמואל הקשה דילמא לכן לא נקט זבח דרבותא דחטאת היינו קרבן יחיד ולא חייב בשבת אפ"ה חייב אש"ח כמש"כ התוס' ותי' בפלתי א"כ ליתני יוהכ"פ לחוד דשלמי ציבור ליכא ביוהכ"פ ומעתה אני אומר דלמאי דמסיק בחקפ"ג באמת היינו רבותא דש"ח לא דנאסר אלא דחייב אף דחטאת ליכא בשבת (ומיושב בזה קו' הפלתי למ"ד אא"א אפי' במ"ר מאי רבותא יש די"ל באמת היינו רבותא דחייב אש"ח אף דהוה קרבן יחיד) ויתפרש האי אי הכי באופן זה דהיינו בשלמא אי אא"א א"כ ליכא רבותא בש"ח רק הו' רבותא משום דל"ח בשבת א"כ ל"מ למנקט זבח דאז ליכא רבותא דהו"א שלמי ציבור אבל כיון דא"א ואיירי בגמר מעשה א"כ זהו עצמו חידושא דחיילי בב"א וכמש"כ אני בהבנת התוס' או כמש"כ הפלתי בכונתם דהחידוש דלא נאסר לגבוה בלי מעשה וא"כ לנקוט זבח דהרי אין צריך לאשמעינן עוד רבותא במאי דחייב אש"ח בקרבן יחיד דבלא"ה יש רבותא והבן. ובזה יתפרש גם היטב הקו' דמקשה לר"נ דקאמר טעמא דחטאת עוף אבל זבח לא הכונה דליתני זבח ל"ק די"ל דאי תני זבח הו"א קרבן ציבור וליכא רבותא אבל הא קשיא ליתני חטאת בהמה דעתה דקתני חטאת סתם יש לטעות דהרבותא משום דאדם אוסר א"כ הרבותא הוא דהו' בחקפ"ג אבל אי תנא חטאת בהמה נדע דהרבותא דהו' קרבן יחיד ואא"א והבן.
והנה הסמ"ע כתב לחלק בין שחיטה ליי"נ בדעת הש"ע דכאן הביא ב' דיעות אי באית לי' שותפות אדם אוסר ובח"מ ביי"נ הביא רק דיעה אחת משום דכאן א"א לחלק הבהמה ולי נראה חילוק אחר דהנה הרא"ה כתב דלא שרי באכילה ורשב"א כ' למ"ד לצעורי' לכן אא"א א"כ ל"ש כלל סברא דלא שרי לה והנה לפי"ז י"ל באית לי' שותפות אף דנאמר דכונתו בחלק חבירו לצעורי' ואא"א אפ"ה שוב שייך עכ"פ דלא שרי לה מכח חלק של חבירו דשחט לע"ז וא"כ לכן אמרינן דכוונתו לצעורי' דהרי עכ"פ חלק של חבירו ג"כ נהי דלא אסר לא שרי לה אבל ביי"נ דל"ש הסברא דלא שרי לה [דלא כב"ח שכ' גם ביי"נ היכא דאא"א עכ"פ נאסר בשתי'] וא"כ אי נאסר באית לי' שותפות אמרינן לצעורי' א"כ תאמר דשרי בשתי' ולגמרי אתה מתיר לה לכן שפיר אמרינן באית לי' שותפות לא תלינן לצעורי' להתיר לגמרי וממילא נאסר בהנאה והבן.
בהא דמייתי הש"ס כתנאי עכו"ם שנסך יינו של ישראל אסור ריב"ב מתיר מפני שלאו כל כמיני' לאסור יינו וקשה לי הא י"ל דריב"ב ג"כ סובר א"א דשא"ש בישראל רק נכרי ס"ל דאינו יכול לאסור דהנה הרא"ש בפרק הכונס כתב הא דגזלן אינו קונה במשיכה משום דמאן א"ל שימשוך רק כיון דעשה קנין שמהני במקח וממכר חייב בשמירתו והנה נכרי הא אין קונה כלל במקח וממכר במשיכה ובהגבה א"כ י"ל באמת בישראל כיון דעכ"פ עושה קנין דמהני במכירה יכול לאסור אי הו' מנסך לי' ישראל רק בנכרי דלא עשה קנין כלל דמהני בדידי' אין יכול לאסור אף שהגביה אך י"ל דאדרבה בזה יתיישב קו' התוס' אפירש"י דאם הגביה הבהמה יכול לאסור והקשו תוס' הא כאן בניסך יינו דקניא בהגבה וכן יכול לאסור להנ"ל א"ש בנכרי דלא עשה קנין דמהני במקח וממכר דרק מעות קונות ע"כ הא דיכול לאסור משום דס"ל א"א דשא"ש וע"ז פליגי ריב"ב דאא"א דשא"ש מינה כמו בישראל היכי דלא הגביה אא"א דשא"ש אבל בישראל שהגביה שפיר פירש"י דיכול לאסור מדקניא לי' דעכ"פ עשה קנין דמהני במקח וממכר.
הנה בשמעתין אמרו באית לי' שותפות בגוה יכול לאסור יש להבין מאי טעמא דיכול באית לי' שותפות עכ"פ חלק חבירו אינו שלו ועומד לחלק [עש"ך בסי' ב' מה שהביא דברי הסמ"ע] דהא בקידושין דף מ"א נמי מוקמינן הא דיכול לעשות שליח באית לי' שותפות וכתבו המפרשים משום מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עיי' בחי' הרי"ם וכאן הא לא שייך סברא זו לכן נראה עפ"י הא דאיתא בע"ז דף נ"ד אם ישראל ונכרי שותפים נאסר מיד קודם שעבדוהו משום דישראל סמיך דעתו אחלקו של נכרי עיי"ש ה"נ י"ל כן כיון דאית לי' שותפות וזה סמיך דעתו אשותפו שכל מה דיעשה שיהא לטובת שניהם ע"כ יכול לאסור וכן בהך דקידושין י"ל כך כיון דאית לי' שותפות סמך דעתו עליו לכן נעשה שליח כמותו [כמו דקיי"ל אליבא דאמת דשליח של אדם כמותו משום דסמיך דעתו עליו] ה"נ דסמך דעתו אשותף לכן שותף שפיר נעשה שליח ובזה יש ליישב קו' התוס' שהקשו אמאי לא דחי אהא דריב"ק ג"כ שאני הכא דאית לי' שותפות בגוה להנ"ל ניחא דריב"ק קאי אדתנן עבד שאמר לו רבו צא ושחוט ובעבד בודאי הא סמך דעתו עליו א"כ לא גרע משליח שיש לו שותפות דנעשה שליח ה"נ עבד נעשה שליח והבן.
והנה במה דפליגי רבינו ורש"י ותוס' דלפירש"י ורבינו באית לי' שותפות יכול לאסור י"ל דרבינו מצי סבור ג"כ כתוס' דרק בפירוש המשנה דמטמא מדמעו מנסך כתבו התוס' דאי אפשר לאוקמי באית לי' שותפות דאכתי שייך לצעורי' הכונה בחלק של חבירו אבל בחלקו באמת אסור א"כ היינו מדמע ובזה י"ל גם רבינו מפרש כן אבל לדינא גם תוס' סברו דהיין נאסר עכ"פ משום חלקו ואין פלוגתא בין תוס' ורבינו וכמו שאבאר דהנה רבינו כתב דלכן א"א דשא"שד לצעורי' קמכוין ותמהו דאי לצעורי' משמע דיכול לאסור אלא לצעורי' אמרינן דלא אסרו כלל ואפי' לדידי' מותר ואיך כתב רבינו שני הטעמים ונראה דהכונה כך דהמנסך ורוצה לאסור של חבירו כיון דאמרינן דאין נאמן ומוקמינן אחזקה דבודאי רק לצעורי' קמכוין א"כ לאחרים לא יכול לאסור היין שוב אף אי באמת הי' כוונתו לנסך לע"ז והוא יודע שכן אפ"ה שריא כיון דאין נאסר לאחרים גם לדידי' לא נאסר [עכה"ג פנ"י בקידושין דמקדש בע"א לא הו' קידושין דאין נאמן לכן גם לדידי' לא הו' קידושין אף שיודע שקידשה ודו"ק] ומעתה באית לי' שותפות ע"כ חלקו נאסר דכאן לא שייך דנאמר משום דלצעורי' קמכוין ואין נאסר לאחרים גם לדיד' שריא דבודאי לדידי' אסור דנאמן על שלו לכן שוב גם לאחרים אסור וקו' הפלתי איך נתיר מס' דלצעורי' ולפמש"כ ניחא בשל אחרים מותר מס' מאחר דשורת הדין דאין נאמן שוב אף אם באמת נסכו שריא אבל באית לי' שותפות דלענין חלקו לא שייך זה שוב באמת אסור גם לאחרים ודו"ק.
הנה בשמעתתא דהזשא"נ חזקי' סובר היזק שאינו ניכר ש"ה ורי"ו פליג דל"ש היזק נראה לבאר בב"ק דף י' יליף ר"ז מקרא דמכה בהמה ישלמנה דבעלים מטפלים בנבילה דקרי בי' ישלימנה ומבואר שם דהיינו דמיד שמתה היא ברשות הניזק רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה עד טריפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם חזקי' אמר מהכא והמת יהי' לו לניזק וכן תנא חזקי' והמת יהי' לו לניזק ומפרש שם בגמרא דנפ"מ לפחת נבילה לימא פחת נבילה תנאי והיינו דפחת שנפחתה עד שעת העמדה בדין שלא הי' נודע לבעלים אי הו' דמזיק דברשותו דמזיק קיימא הנבילה כיון שלא נודע או ברשותו דניזק קיימא הנבילה וכן כל דבר שהוזק א"כ יכול הוא לומר הרי שלך לפניך ואם הופחת דידך הופחת ע"ש בראשונים דאיירי בהופחת שלא הי' נודע עד שעת העמדה בדין א"כ נשמע מזה דהיזק שא"נ ל"ש היזק ויכול לומר הרי שלך לפניך והיא מה"ט שכתבנו [עיי' לעיל דף ס"ט] דעיקר קניינו של אדם החפץ וכיון שהחפץ עצמה הוא של הניזק ואין חייב אלא ממונו א"כ הפחת של הניזק לפי"ז מיושב מה שהקשה הח"ס איך אפשר שמה"ת יהא רשאי להפסיד ממון של אדם להנ"ל ניחא דבודאי אי הניזק רוצה ליתן הנבילה דהיינו דבר שהוזק למזיק בודאי חייב לשלם דמי כולו רק דפליגי כה"ג שהניזק אין רוצה ליתן דבר שהוזק למזיק [כגון שאין לו לשלם הכל] רק שישלם לו לפי ערך שהופחת דמיו אז יכול לומר הניזק א"כ הכל עומד ברשותך כבתחלה ומה שהופחת אין אני חייב לשלם דהרי שלך לפניך וזהו שאמרו כל אחד מזיק ויאמר פטור אני דהיינו שיאמר הרי שלך לפניך כיון שאין אתה רוצה ליתן לי דבר שהוזק א"ח אני דעיקר קניינך הוא החפץ והרי הוא שלך כבתחלה א"כ ישלן סברא מקרא דהיזק שא"נ ל"ש היזק ומעתה כיון דידענו טעמא דרי"ו למה מה"ת מותר נדע נמי טעמא דחכמים חייבו מטעם שלא יהא כל אחד הולך דיש סברא רבה לחייבו דהא אי הו' מרוצה ליתן לו החפץ הו' צריך לשלם א"כ מוטל עליו חיוב תשלומין רק שפוטר עצמו בטענת הרש"ל משום שאין נותן לו גוף החפץ א"כ אין החיוב תשלומין חיוב חדש שפיר יכולין לחייבו וכן מצד הסברא כיון שפוטר עצמו בטענת הרש"ל דהיינו דטוען כיון שגוף החפץ אתה מחזיק לך ע"כ אין אני חייב לשלם א"כ בודאי יש לחוש שכל אחד יאמר כן דמשמע לאינשי דשורת הדין כן וא"כ יש להוכיח מזה דלא כהראב"ד דס"ל היכא דלהנאתו לא קנסו דלפמש"כ כיון דהקנס לא חידשו חכמים רק אמרו כיון דמה"ת חייב רק שיכול מה"ת לפטור עצמו בטענת הרש"ל וחייבוהו חכמים כשורת הדין של תורה א"כ גם בלהנאתו הוא רק עכ"פ מעיקר שורת הדין חייבו לשלם חייבוהו חכמים לשלם אף היכא דלהנאתו ל"ש כ"כ שכל אחד ילך ויזיק והא דיקשה א"כ אמאי לא פריך גם למ"ד הזא"נ לק"מ דהא הכי איתא בגמרא ר"א מותיב ממשנה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שא"נ שמי' היזק בדיני אדם נמי לחייב ומסיק הוא מותיב לי' והוא מפרק לי' ומה הכריחו לתרץ קושיות עצמו אלא דזהו גופי' הכריחו דהא קשיא גם למ"ד הזשא"נ ל"ש היזק ופלא שלא הרגישו בו הראשונים א"כ ניחא שיטת רבינו דפוסק העושה מלאכה בפרת חטאת בהכניסה לרבקה והשיג הראב"ד הלא זה רק למ"ד ש"ה אבל למ"ד לש"ה אין צריך לטעם דלהכניסו לרבקה אמנם גם דברי הראב"ד צריכין אנו לתרץ דהא לדידי' קשיא להיפוך כמו שהקשה בגי"ת מאי פריך ר"א מהא דפטור בדיני אדם דילמא היכא דלהנאתו גם לחזקי' ל"ש היזק אמנם לפמש"כ א"ש גם שיטת הראב"ד דהנה טעמא דחזקי' דשמי' היזק הוא מטעמא דס"ל דדבר שהוזק הוא ברשות המזיק כדמוכח שם בב"ק [ובארתי במק"א] והא דנבילה לבעלים היינו בתורת תשלומין באמת והפחת שהופחת קודם שנודע חייב המזיק לשלם א"כ כיון דדבר שהוזק ברשות המזיק לא מצי לומר הרש"ל דהא באמת גוף דבר שהוזק היא של המזיק [והיינו מהאי סברא גופא כיון דהופחת דמיו ממילא אין לו קנין כלל בהחפץ רק הכל של הניזק רק שהניזק יכול לשלם לו בהנבילה בתורת תשלומין א"כ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך [וכסברת הראשונים במזיק בידים לא שייך הרי שלך לפניך דהא באמת עומד הכל ברשות המזיק א"כ אין יכול לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך א"כ הה"ד היכא דמכוין להנאתו ל"ש לומר דבהא רי"ו מודה דמה לו למזיק אם הוא להנאתו כיון דמצד הדין הוא של המזיק יטול לו את יינו וישלם הכל א"כ ע"כ גם בכה"ג שמי' היזק ונתיישב גם שיטת הראב"ד ולפי"ז ניחא דלא יקשה אכתי יזיק ויאמר שוגג אני דלפימש"כ באמת לא משום שכל אחד יפטור עצמו בטענות רק החשש שיטעון דמשוה"ד פטור כיון דהדבר שהוזק ברשות הבעלים פטור מלשלם וא"ש ומיושב נמי קו' התוס' אמאי לא יחייב היכא דקים לי' ג"כ משום שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לפמש"כ א"ש דהיינו דמשורת הדין פטור לא תיקנו לחייב משום שלא יהא כל אחד הולך ודו"ק.
ומעתה ניחא מה שהקשתי הא יי"נ הו' היזק ניכר דאין עוד שלו דאין לו בעלים וכאלו הוציאו לגמרי מרשותו דהנה בתורת גיטין הקשה הא בהגביה ע"מ להזיקו קנאו כמו שהביא דברי הש"ך נראה דזה גופא תליא אי ש"ה דבארנו דקניינו של אדם היינו החפץ א"כ כיון שהגביה ע"מ להפחית דמיו הו' כהגביה להזיק גוף החפץ וקנאו באמת אבל לא ש"ה משום דקניינו של אדם הוא החפץ א"כ במה שהגביה לנסכו לא נעשה גזלן על גוף החפץ דהא הגביה רק להפחית דמיו לכן פירש"י דהגביה ע"מ לגוזלו אז מתחייב לשלם דהא אי ל"ש היזק לא קנאו כלל וכיון שלא קנאו אין יכול לאסרו ואי לא מצי לאסרו דא"א דבר שאינו שלו אין כאן פחיתת דמים לא שייך לומר שנתחייב לשלם משעת הגבהה א"כ שוב שפיר כתב הרשב"א דהא במשנה לא קתני הגבהה בשלמא אי ש"ה וסגי בהגבהה ע"מ לנסכו בהגביה להיזק ג"כ קנאו ויכול לאסרו ניחא דלא צריך למיתני הגבהה דכל ניסוך מסתמא ע"י הגבהה אבל אי לא שמי' היזק וצריך דוקא שהגביה ע"מ לגוזלו א"כ הוה לי' למיתני במשנתינו א"כ לפי"ז לכאו' פלוגתא דרב ושמואל בהא גופא תליא דשמואל ס"ל דהגבהה צורך ניסוך וכתב המהר"ם שיף משום דאין אדם אוסר דשא"ש בלא הגבהה רק ע"י הגבהה יכול לאוסרו והא במשנה לא קתני הגבהה רק אי שמואל ס"ל דש"ה א"כ סגי בהגביה ע"מ לנסכו כדרכו וע"מ להזיקו דקנאו ויכול לאסרו א"כ הו' הגבהה צורך ניסוך א"צ למיתניא ורב ס"ל משעת הגבהה הוא דקניא דלא שייך לומר הגבהה צורך ניסוך דהא במה שהגביה לנסכו ולהזיקו אי' לקנותו ואי' לאוסרו רק אם הגביה ע"י לגזולו הו' מעשה אחריתא דתחלה בגזילה בא לידו והניסוך הו' אפשר א"כ קשיא אי איירי כהאי בהגבהה הו' לי' למיתניא כיון דהו' מעשה אחריתא (דהא אינו יכול לאוסרו בלא הגבהה דהא כן יכול לאסרו גם ע"י שותפות או בקיבל עליו התראה א"כ הו' לי' למתניא) ולכך פריך הגמרא לרב אמאי לא אמר מערב דהא אי היינו מנסך הו' לי' למתניא הגבהה ומשני היינו מדמע והיינו דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ומיושב הקושיא דהא אי ש"ה לא הו' קנסא דהא לפמש"כ כל הקו' ליתני מערב היינו אי ס"ל לרב דלש"ה א"כ ע"כ דס"ל קנסא מקנסא ילפינן וא"כ מיושב קושייתי דכיון דאיירי שהניזק עכ"ח אין רוצה ליתן לו יינו דאף דאסור בהנאה רוצה לעכבו דצריך לו לחולה שיש בו סכנה כתוס' קידושין דף כ"ח לכן ל"ש היזק ויכול לומר הרי שלך לפניך ואין חייב לשלם הפחת רק לפי"ז תיקשי דא"כ אי' כלל לאסרו ולא הו' היזק כלל דלא שייך לומר דהגביה ע"מ לאסרו ולהזיקו קנאו דהא כיון דהזשא"נ ל"ה כאלו הגביה להזיקו כלל ממילא לא קנאו לכל ואין אדם אוסר דשא"ש ונראה דבאמת אי ס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק מוקי המשנה במערב כמוש"כ או בהגביה ע"מ לגוזלו ואז שפיר יכול לאסרו חייב ולהמבואר שם בב"ק דאין שמין לגזלן והשבחים לגזלן א"כ היי"נ קנאו ונאסר ושוב הו' ה"נ דאין לו בעלים וכאלו נטלו כולו וצריך לו לשלם כולו וא"כ מיושב מה שהקשיתי דא"כ הא דתני במתני' המנסך אין כלל משום הזשא"נ אלא משום דכבר נתחייב בשעת שהגביה ע"מ לגוזלו איתחייב משעת גניבה כמו שהק' הכ"מ דלפמש"כ ניחא דשפיר תליא בהא אי ש"ה איירי שפיר אפי' בהגביה שלא ע"מ לגוזלו דכיון דהגביה להזיקו ולנסכו קנאו ויכול לאסור אבל לענין הא גופי' אי נאסר הא ע"כ משום דשמי' היזק ושפיר קתני עם המטמא והמנסך וא"כ ניחא דברי רבינו דכתב מערב יי"נ משום דבמנסך ממש לא מצי איירי דאי בלא הגביה ע"מ לגוזלו הא הו' באמת היזק ניכר דאסור בהנאה ל"ה שלו כאלו נטלו כולו מרשותו וכן באית לי' שותפות דמצי לאסרו או בהתרו בו וקיבל התראה דחייב אין משום כדי שידיעהו דהא לא הו' כלל היזק שאין ניכר דכיון דנאסר בהנאה שוב הו' היזק ניכר ורק כדי שלא יפטור משום קלב"מ כתב רבינו דכבר איתחייב משעת גניבה וא"ש הכל והא דיקשה א"כ הכהנים שפיגלו ג"כ הו' היזק ניכר דהא אסור בהנאה ע"ז י"ל דכבר כתבו תוס' בקידושין דפיגול ונותר אכתי קדשי ד' נינהו וא"כ לגבי גבוה לא שייך לומר דנאסר בהנאה הו' כנטלו מרשות הקדש דהא קדושת הגוף לא פקעו ומיקרי קדשי ד' והו' הזשא"נ והא דקתני בתוספתא המנסך דחייב מפני תיקון העולם דמשמע דהו' הזשא"נ י"ל דתיקון עולם היינו כקו' התוס' לאמת גם בקים לי' בדרבה מיני' יהא חייב שלא יהא כל אחד הולך ומנסך ודו"ק.
הנה בפסקי רבינו בעושה מלאכה בפרת חטאת כשהכניסה לרבקה פטור והשיג הראב"ד דזה רק למ"ד ש"ה אבל למ"ד לש"ה אין צריך לטעם דהכניסה לרבקה אלא כיון דלהנאתו לא גזרו וכונתו כיון דעכ"פ מדרבנן הו' חייב כמש"כ מרש"א אבל כיון דלהנאתו לא גזרו ונראה דגמרא כאן ס"ל דל"ה ניכר משוה דפרה לאו למזבח קיימא כמש"כ תוס' בשמעתין אבל רבינו לית לי' האי סברא כדמוכח בקידושין דף ס"ו דקאמר ס"ד שוורים לאו למזבח קיימא קמ"ל דשתיקה כהודאה דמיא ול"א דלאו למזבח קיימא א"כ שוב רק יש לפטור משום הזשא"נ וזה עכ"פ מדרבנן חייב ע"כ אוקים רבינו בהכניסה לרבקה ודו"ק שוב ראיתי שכ"כ אחרונים.
ועתה נבוא ליישב דברי רבינו התמוהים בפי' המשנה דהו' קשיא לי' במאי פליגי רב ושמואל אי אמרינן הגבהה צורך ניסוך הוא וס"ל דטעמא דשמואל דס"ל דהא דיכול לאסור הוא משום דקניא בהגבהה כדי לאסור נעשה עליו כגזלן דקנאו שיכול לאסור אבל אי לאו הגבהה אי' לאסור וגם לא מתחייב סקילה דהא הו' עדות שאי אתה יכול להזימן דיכולין לומר דצריכין להתרות בו כדי שיהא יכול לאסור אבל כיון שהגביה ויכול לאסור אף שלא התרו בו ממילא מתחייב סקילה א"כ הו' הגבהה צורך ניסוך והיינו כסברת רב אשי בע"ז דף נ"ד דהוכיח מפלוגתא דרבנן ובן בתירא דקאמר לאו כל כמיני' לאסור את יינו ולרבנן יכול לאסור דיכול לקבל דמי נזקו דמיקלי קליא והיינו כמו שביארתי בחי' לע"ז דהוכחה הוא מדרבנן כיון דלאו כל כמיני' ואי' לאסור רק אם קנאו בהגבהה דהא הגביהו ע"מ להזיקו ומיקלא קליא לי' [ולא אמרינן דהו' כהיזק שא"נ אלא דחשיב כאלו היזק גוף היין בעצמו דהיינו מיקלא קליא לי'] ומוכח דרשאי ליקח דמי יינו אבל רב ס"ל דלא אמרינן הגבהה צורך ניסוך משום דס"ל דמשום דהגביהו לנסכו לא קנאו וא"י לאסרו [רק בהגביהו ע"מ לגוזלו אז שייך דקנאו ויכול לאסור] ורק הא דיכול לאוסרו הוא משום דהתרו בו ובאמת גם סקילה אין חייב דל"ה עדות שאתה יכול להזימה אף אי לא הגביהו ולא קנאו ג"כ יכול לאסור א"כ אין הגבהה צורך ניסוך ולכן כיון דהגביהו שפיר מתחייב משעת הגבהה כיון דאחר שהגביהו כדי לנסכו כבר נתחייב [אף דבאמת אף אי לא הגביהו הו' יכול לאסור עתה שהגביה כדי לנסכו איתחייב בתשלומין דהא כיון דיכול לאסרו משום שקיבל התראה א"כ בשעת הגבהה כבר איתחייב בתשלומין אבל אי לא הו' יכול לאסרו מטעם שקיבל התראה לא הו' מתחייב משעת הגבהה שהגביהו כדי לנסכו (כיון דמה דיכול לאסרו הוא משום שהגביהו וקנאו כדי לאסור הו' בתשלומין איסורין דהוי דמי יי"נ דל"ש לומר כיון שנסכו מיקלא קליא דהא הו' הזשא"נ] דהא משום הגבהה וקנאו א"י לאסרו דרק קנאו לאיסור [כסברת תוס' חולין מ'] ולית לי' סברת רב אשי דמתיר ליקח דמי יינו וא"כ כיון דיכול לאסור רק משום שקיבל עליו התראה א"כ ל"ה הגבהה צורך ניסך ושפיר מתחייב משעת הגבהה לפי"ז א"ש מה שהקשתי לעיל הא מנסך יין של חבירו הו' היזק ניכר דמיקלא קליא והיינו כמ"ד אה"נ אין לו בעלים וכאילו הזיקו ונטלו כולו מבעלים [דלפמש"כ היזק שא"נ היינו משום דס"ל דעיקר הקנין של אדם בחפץ הוא גוף החפץ וכיון דאין לו בעלים הו' היזק ניכר א"כ קשיא משנתינו ובתוספתא מבואר כן דמפני תיקון העולם קאי גם אמנסך דהו' היזק שא"נ וקשה הא הו' היזק ניכר הן אמת דרש"י מפרש דקאי פלוגתא דרי"ו ור"ל אמטמא ומדמע אבל בתוספתא מבואר דקאי גם אמנסך] והנה לפי"ז מוכח משמעתין דלא אמרינן דהו' כאלו מיקלא קליא ומוכח דבאמת איסור הנאה יש לו בעלים א"כ לפי"ז לא שייך לומר דהגביה ע"מ להזיקו יכול לאסור דהא לא היזיק גוף החפץ ולא קנא גוף החפץ ועדיין שם בעלים עליו ואי' לאסרו [היינו למ"ד לא ש"ה דלמ"ד ש"ה הו' שפיר כאלו מזיק גוף החפץ ויכול לאסור בהגביה ע"מ לנסכו אבל אחר שתיקן לן חכמים דחייב אף בהיזק שא"נ כאלו היזק גוף החפץ שוב שפיר יכול לאסרו בהגביה ע"מ לאסרו דקנאו בזה גופי' שהגביה ע"מ לאסרו כשיטת רש"י בסוגיא דרבוצה] וא"כ לפי"ז לא משכחת דיכול לאסרו ע"י הגבהה רק בהגביה ע"מ לגוזלו ואז באמת פטור כמש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דהגביה ע"מ לגוזלו דאיתחייב בתשלומין משעת הגבהה כיון דחייב סקילה דהא לא הו' עדות שאי אתה יכול להזימו והגבהה צורך ניסוך הוא דיכול לאסרו דיכול לאסרו בהגביה ע"מ לגוזלו אמנם שמואל ס"ל דהגבהה צורך ניסוך דס"ל דע"י שהתרו בו ל"ש לומר דיכול לאסור דא"כ הו' עדות שאי אתה יכול להזימה דבלא התראה אי' לאסור אעכ"ח כיון דהגביה ע"מ לאסרו יכול לאסור בלא התראה א"כ שוב הו' עדות שאי"ל ושפיר פטור דקים לי' בדרבה מיני' דהא ידע דחייב סקילה דהא הו' עדות שא"י להזימה אמנם היכא דהגביה ע"מ להזיקו ושלא ע"מ לגוזלו הנה א"י לאסרו ע"י הגבהה א"כ הגבהה זו אינו צורך ניסוך אלא הא דיכול לאסור רק ע"י התראה ושוב הו' עדות שאאי"ל [אבל לאסור שפיר יכול דכיון דעכ"פ קיבל התראה אין לך מומר גדול מזה] א"כ כה"ג שפיר חייב לשלם דהא לא ידע שחייב סקילה היינו דלא שייך לומר דהו' חייבי מיתות שוגגין דפטורין דזה שייך רק היכא דאמרינן אלו אתרו בי' מפטר לכן גם בלא אתרו בי' מפטר אבל כיון דבלא הגבהה אפי' אתרו בי' מפטר דעכ"פ לא ידע דחייב סקילה דסבור דהו' עדות שא"י וא"כ רבינו פסק כרב דמפרש במנסך ע"כ שפיר כתב דמשנה מתפרש גם במנסך בכהא"ג דהגביה כדי לנסכו והא דיכול לאסרו רק משום שהתרו ומה"ט פטור מסקילה א"כ מה"ט שוב לא הו' הגבהה צורך ניסוך ושפיר מתחייב משעת שהגביה כדי לנסכו [דאף דאינו יכול לאסור ע"י הגבה זו אבל עכ"פ נתחייב שפיר משעת הגבהה שהוא עכ"פ הגביה כדי לנסכו דהא אתרו בי' ויכול לאסרו מה"ט שהותרו בו] אבל בהגביה ע"מ לגוזלו באמת פטור דע"י הגבהה יכול לאסור רק דמשנה לא איירי בהגביה ע"מ לגוזלו כמש"כ רשב"א וא"ש דברי רבינו דמה"ט באמת חייב משום דבשעת הגבהה כדי לנסכו איתחייב ודו"ק והנה לפי"ז פסק רבינו כרב דמפרש משנה במנסך ג"כ והיינו הא דכתב רבינו דעכ"פ משכחת גם במנסך ובלא ידע שחייב סקילה ובארנו בכה"ג שהגביה שלא ע"מ לגוזלו רק לנסכו מסקנא דגמרא דחולין דבאתרו בי' יכול לאסור וא"ש].
ועתה נבוא לבאר דחזקי' לשיטתו דסובר ש"ה ומינה נדע טעמא דרי"ו דלא שמי' היזק וכאשר כתבתי מזה לעיל דהנה בח"ס הקשה היכי סברא לומר דמה"ת יהא פטור ויכול להפסיד כל ממון חבירו בהיזק שא"נ ותי' דרק מדין נזקין מדין מיטב מיעטה תורה אבל באמת בי"ד יכולין לכופו לשלם נזקו וחכמים תיקנו דחייב לשלם כל נזקו ומיטב כמו בהיזק ניכר אך הקשה דלמה לא יהא חייב מקרא דמכה בהמה ישלמנה דהנה בב"ק דף י' יליף ר"ז מקרא דמכה בהמה ישלמנה דבעלים מטפלים בנבילה דקרי בי' ישלימנה ומבואר שם דמיד שמתה הוא ברשות הניזק וחזקי' יליף מוהמת יהי' לו ופריך רכ"ה הא לאו קרא הוא דמזיק והשתא אם יש לו שאר נבילות יכול ליתן לו נבילה שלו פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לפחת נבילה דניזק הו' ובפנ"י תמה למה לא הקשה ר' כהנא לנפשי' דיליף מועד הטריפה ישלם ונראה דחילוק רב יש בין ר"ז ורב כהנא וחזקי' דהנה שיטת הרא"ש לקמן בפרק המניח דהא דפחת נבילה דניזק הו' היינו משעה שידע דהו"ל למוכרו וכן הובא בטוש"ע אבל ביש"ש חלק ע"ז כיון דברשות ניזק הוא לגמרי ברשות ניזק אף שלא ידע והיינו כיון דמזיק לא זכה בדבר הניזק א"כ ממילא הכל עומד ברשות הניזק ונראה דבהא פליגי דלר' זירא ורב כהנא הכל ברשות הניזק עומד משעה שהוזק ופחת של ניזק דאין למזיק בדבר הניזק שום דררא דממונא [וה"ה אם השביח הכל ברשות הניזק אף די"ל דהא עכ"פ הרי לא הפסידו כיון שהשביח אפ"ה כיון דלענין פחת הוא ברשותו גם לענין השביח הוא ברשות הניזק] אבל חזקי' דיליף מודמת יהי' לו דרק משעה שנודע הוא של ניזק כמש"כ תוס' ג"כ שם א"כ הו' כאל ויש לניזק חלק בו ורק מה דניתן לו נבילה היינו בתורת תשלומין לנזקו [ועיי' סמ"ע סי' ת"ג שכתב דהא דשמין השבחים לניזק הוא בתורת תשלומין שחל על המזיק והתורה רבתה ישיב אפי' סובין ומה"ט חולק בשבח של השבר וכן אם נתייקרו וכמו שאכתוב להלן] ע"כ פריך א"כ פשיטא אטו לא יהא יכול לשלם בנבילה שלו הא אפי' עם שאר נבילה יכול הוא לשלם לו עד דמשני לי' לא נצרכה אלא לפחת נבילה דניזק הו' והיינו דאף לחזקי' לא הו' בתורת תשלומין אלא כיון שנודע לו מהזיקו כבר עומד ברשותו רק קודם שנודע הוה פחת דמזיק.
ומעתה י"ל לחזקי' לא שייך לומר לחלק בין היזק ניכר להיזק שאינו ניכר [לפמש"כ הטעם דבהיזק שאינו ניכר גרע הוא משום דעכ"פ החפץ לא הוזק ויהא יכול לומר הרי שלך לפניך] א"כ מוכח לחזקי' לא שייך הרי שלך לפניך כיון דקודם שנודע אמרינן דכל דבר הניזק הו' ברשות המזיק א"כ ברגע שהוזק זכה בי' המזיק ועומד ברשותו ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך מאי איכפת לי אם הופחת משעה שהוזק ע"כ דבמזיק בידים לא אמרינן הרי שלך לפניך א"כ גם בהיזק ניכר כן כיון דאינו יכול לומר בנזיקין הרי שלך לפניך א"כ אין חילוק בין היזק ניכר לאין ניכר [וזה תליא ג"כ בסברא שכתבתי דלמ"ד הישא"נ ש"ה דסובר דעיקר הקנין של אדם היינו השיווי ואם הוזק שויו ממילא הוזק גוף החפץ וברשות המזיק הוא עד שיודע לניזק] רק בשוגג פטור כדי שיודיע ופריך מזיד נמי ומשני השתא אזוקי מזיק לי' אודע לא מודע לו דהיינו דכיון דכל זמן שלא נודע לו א"כ דבר שהוזק ברשות המזיק הוא והפסידו דידי' אם יופחת יודיע לו כדי שיכנס לרשותו ויהא הפסידו דבעלים אם יופחת עוד ואין לומר דלא יודיע לו מעולם א"כ למה הזיקו דהא ע"כ קו' הגמרא דמתחיל להקשות מזיד נמי כדי שיודיע לכאו' דקארי לי' מאי קארי לי' ע"כ דהקושיא היכא דלהנאתו הוזק א"כ שייך שפיר כדי שיודיע וע"ז משני אפ"ה מודיע לו שפיר כיון דבכל מזיק מודיע לו מיד מן ההיזק כדי שיהא עומד ברשות דהיינו בכל היזק ניכר א"כ ה"נ בהיזק שא"נ מודיע לו כדי שלא עומד ברשותו אף היכא דלהנאתו הזיקו כי לא די שהזיקו וחייב לשלם מהשהזיקו יעשה עוד זאת שלא יודיע לו ויהא חייב לשלם אם יופחת עוד [וא"ל דהא אי לא יודע לא יצטרך לשלם לעולם זה אינו דהא באמת הקשה הרשב"א הא אין ע"א נאמן ל"ש כדי שיודיע ותי' בח"ס דהכונה דאיכא עדים שטימא טהרותיו אלא שאין יודעים שאין שלו וצריך הוא להודיע שטמא טהרותיו ואלו עדיו א"כ ירא פן בלא"ה יודע לו לאחר זמן ויצטרך לשלם גם מה שנפחת אחר שהוזק מסתמא יודע מיד] ובזה הפי' נתיישב מה שהקשו לשיטת הראב"ד דבלהנאתו היזק שא"נ לא קנסו לשלם מאי פריך הש"ס מעושה מלאכה בפרת חטאת דיהי' חייב מדיני אדם הא פטור מלשלם כדי שיודיע דלא שייך אזוקי מזיק לי' אודיע לא מודע לו דהא להנאתו עשה ולפמש"כ אף דלהנאתו מודיע לו כדי שיפטור אם יופחת.
וכן א"ש קו' הפלא"ה כיון דלאזוקי מכוין לצערו א"כ במנסך דאי אמרינן לצעורי' קמכוין הא אינו יכול לאסור ע"כ בלהנאתו איירי א"כ לא שייך אודיע מודע לי' לפמש"כ ניחא דאף בניסך בלהנאתו מודיע לו כדי שיצא הדבר שהוזק מרשותו וכן מיושב קו' הגי"ת מאי פריך לחזקי' דילמא בלהנאתו ג"כ מודה חזקי' דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק כיון דלא מכוין להזיקו דלפמ"כ א"ש דסובר חזקי' דעומד ברשות המזיק ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך בהוזק בידים א"כ בלהנאתו ג"כ לא שייך לחלק [דא"כ קשיא קו' הח"ס הכי יש סברא דאם יזיק אדם לחבירו הזשא"נ שיפטור מה"ת אי בלהנאתו חזקי' מודה יקשה איך אפשר זה שאין זה סברא כלל לפטור מה"ת כה"ג ואין לומר הא לרי"ו ע"כ הוא כן הנה זה יתבאר להלן דלרי"ו באמת ע"כ חייב מה"ת] מעתה נאמר דטעמא דרי"ו דס"ל היזק שאין ניכר לאש"ה משום דסובר דברשות ניזק אף קודם שנודע לניזק והיינו דאומר הרי שלך לפניך ואין אני צריך לשלם הפחת א"כ בהיזק שאינו ניכר ג"כ יכול לומר הרי שלך לפניך ופטור לגמרי [והיינו מהאי סברא שכתבתי כיוןדעיקר להאדם הקנין שיש להחפץ גופי' ולכן הדבר שהניזק ברשות הניזק הוא דאף שהוזק והופחת דמיו כיון דאזלינן בתר עיקר הקנין שיש לאדם בחפץ שלו א"כ החפץ שהוזק עכ"פ מה שנשאר עדיין מהחפץ הוא ברשות הניזק ולא עומד ברשות הניזק דאיך יאמר דע"י שהפחית דמיו עמד גוף החפץ ברשות המזיק כיון דעיקר הקנין שיש לאדם בחפץ הוא החפץ גופי' לא נגרר אחר שיווי דמיו שנאמר כיון שחייב בדמיו הו' חפץ ברשות המזיק ולכן רב כהנא לשיטתו דסובר ב"מ דף ל"ו דרוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו דהיינו דעיקר הקנין שיש לאדם הוא בהחפץ גופי' לכן סובר ג"כ כאן דהחפץ הוא ברשות ניזק קאי ויליף לה מעד הטריפה ישלם] ומעתה מיושב קו' הח"ס אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא והענין כך בודאי מצד עיקר הדין מי שהוזק של חבירו היזק שא"נ והופחת דמיו א"כ מסברא הו' אמרינן כך דיקח הוא החפץ דנקנה הוא למזיק וישלם כולו א"כ זה הו' שייך אף בהיזק שאינו ניכר כמו מטמא טהרותיו של חבירו הו' אמרינן דיקח הוא הטהרות וישלם כולו אך כיון דגלי קרא בשאר נזיקין דהחפץ של הניזק ואין צריך לשלם רק ההיזק שהפחית שוויו עי"ז יבוא נפ"מ דבהיזק שאינו ניכר שהטהרות הם של הניזק ממילא לא הפחית לו בחפץ שלו כלום דפחיתת דמיו אין ניכר בהחפץ עי"ז יצא הדין דהיזק שאינו ניכר פטור מתשלומין דיכול לומר הרי שלך לפניך דהא כל דבר שהוזק הוא של הניזק א"כ כיון דהטהרות הם שלך א"כ אין אני צריך לשלם כלל ופוטר עצמו בטענת הרי שלך לפניך אלא צריך שישלם כדי שלא יאמר כל אחד ואחד פטור אני דהיינו שיזיק את חבירו ויאמר דתורה פטרה אותי [דלא עביד איסורא כלל כפירש"י לגבי קנסו שוגג אטו מזיד דאי' לש"ה ליכא איסור דרבנן וח"ס תמה דאיך אפשר זאת לומר דלא עביד איסור כלל אם הפסיד היזק שאינו ניכר ולפמש"כ ניחא דהנה לא מצינו בתורה כלל דאיכא איסור שלא להזיק את חבירו רק דחייב לשלם אבל לא מצינו לאו בקרא אך נראה דילפינן איסורא מלא תשחית את עצה אף דזה גם בכלי שלו הוא רק היכא דאין להנאתו אבל בעושה כך להנאתו ליכא בל תשחית כגון בקורע לשכך חמתו כדאיתא בשבת דף ק"ה דליכא בל תשחית א"כ זה שייך בחפץ שלו אבל בשל חבירו לא שייך דהוא להנאתו כיון שאין הנאה לבעלים א"כ שפיר איכא לאו דבל תשחית א"כ בהיזק שאינו ניכר דלא משחית גוף החפץ ליכא באמת איסור רק חיוב איכא לשלם מה"ת אם הניזק אומר קח לך דבר שהוזק ושלם לי כל דמי החפץ שהוזק על ידך] אבל אה"נ אי יטעון הניזק קח לך הטהרות ושלם לי דמי כולו איה"נ מה"ת חייב לשלם דמי כולו אבל אם אין הניזק רוצה ליתן כולו לידו כגון דאין לו דמים לשלם דמי כולו וטוען רק שישלם מה שהפחית בזה הוא דיכול לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך דכיון דהחפץ ברשותך ואין ניכר בו שום פחת אין אני חייב לשלם לך כלום בזה יכול לפטור עצמו מה"ת אבל חכמים אמרו א"כ כל אחד יזיק ויאמר פטור אני בטענת הרי שלך לפניך וחייבוהו לשלם דמיו שהפחית אף דגוף החפץ ברשות הניזק הוא ודו"ק.
וא"ש נמי קו' הח"ס דיתחייב לשלם מקרא דמכה בהמה ישלמנה להנ"ל ניחא דהא דרשינן מכה בהמה ישלימנה דהיינו דאומר לו הרי שלך לפניך דהחפץ שלו ברשות הניזק ואין צריך להשלים רק מה שנפחת החפץ א"כ בהיזק שאינו ניכר שאם אומר הרי שלך לפניך אין צריך לשלם כלל דהא לא הפחית בגוף החפץ כלל א"כ אדרבה מקרא זה נשמע דהיזק שאינו ניכר פטור [וא"כ לחזקי' דלא דריש ישלימנה באמת דסובר היזק שאינו ניכר שמי' היזק דיליף ממכה בהמה ישלמנה] א"כ מובן שפיר סברת תוס' שכתב דהיכא דהיזק ניכר ופטור מטעם אחר לא אמרינן דחייב משום דכל אחד יעשה כן דזה רק שייך היכי דבאנו לפטור משום דבאמת פטור מה"ת ואף איסורא ליכא כנ"ל דזה בודאי יש לחוש א"כ כל אחד יעשה כן והא בודאי מסתברא לומר כן דהא באמת מה"ת ג"כ חייב כקו' הח"ס דאיך אפשר שמה"ת יהא יכול להזיק לחבירו לאלפים ויפטור מלשלם ע"כ דבאמת מה"ת ג"כ חייב לשלם רק דהו' צריך ליתן כל החפץ כולו ליד המזיק וצריך לשלם דמי כולו אבל היכא דאין לו לשלם דמי כולו ומעכב הניזק ברשותו אז פטור מה"ת א"כ כאשר ראו חכמים לחייב לשלם ולא יפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך א"כ יכולין לחייב אותו דמה"ת הוא באמת חייב לשלם מה"ט דאיך אפשר שיפטור מה"ת כשמזיק חבירו כל ממונו אבל היכא דפטור מצד הדין כגון היכא דקים לי בד"מ דלא חייבתו כלל התורה בשתי רשעיות לא תקנו חכמים שחייב לשלם מטעם כל אחד ואחד הולך ועוד דגוף הסברא דלא יהא כל אחד ואחד הולך כך חשו כאן כיון דהדין כל שיכול לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך כיון שאין רוצה הניזק ליתן גוף החפץ א"כ כיון שהדין כן יש לחוש שכל אחד יעשה כן דמימר אמר דלא עביד כלום דהא אם ירצה ליתן החפץ כולו הייתי משלם אבל אם הוא אין רוצה רק מבקש הפחת שא"נ זה אין אני מחייב לשלם דלא הפסדתי לו כלום ע"ז חשו שכל אחד יעשה כן אבל היכא דמפסיד ממש שפטור מטעם קלב"מ לא חיישינן שכל אחד יעשה כן להפסיד של חבירו ולפטור עצמו בטעם קלב"מ כיון שאין יכול לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך בשוגג.
וא"ש ממילא קו' המפרשים רשב"א ופנ"י א"כ היכא דשייך כדי שיודיע ג"כ יהא חייב לשלם מטעם כל אחד ואחד הולך ויאמר שוגג אני ולא הועיל בתקנתן כלל דזה אינו דהיכי דפטור משום כדי שיודיע [ואפי' אם ירצה ליתן לו כל הטהרות וישלם לו דמי כולו ג"כ פטור מלשלם ולא שייך הטעם דהרש"ל] ל"ש לחייבו מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך דזה רק שייך היכא דבא לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך אבל לא היכא שפטרו מטעם אחר וא"ל עכ"פ לא הועיל בתקנתן דלפמש"כ הנה החכמים לא רצו לתקן תקנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך רק דבאו לחייבו לשלם דאל"כ יהא תימא איך פטרה התורה הזשא"נ כקו' הח"ס וסמכו חכמים לעשות תקנה לחייב לשלם באמת והחכמים לא חידשו חיוב חדש רק אמרו כיון דע"כ גם מה"ת חייב לשלם אם הזיק חבירו הזשא"נ דלא מסתברא דיפטור כה"ג מה"ת רק דמה"ת אין חייב אלא היכא דנותן לו החפץ לכן ראו חכמים לחייבו כנ"ל ודו"ק.
הנה רבינו בה' משכב ומושב כתב דהי' עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו או נתפגלו נאמן אבל אם פגע בו ולא אמר כלום ואח"כ פגע בו פעם שנית ואמר לו נטמאו טהרותיך אינו נאמן ופסק כרבא ותמהו עליו הא שם בגיטין פסק רב אמי ועבד מעשה רב ואמר לו דאין נאמן להפסיד ס"ת ואמאי פסק כרבא עיי' רשב"א ומש"כ הרשב"א דר"א קבלה וגמרא דייק מכה"ג ביוהכ"פ והא אידחי לה דחזיני בפישפש ונהי דקיי"ל דכל קשיא יש לה תי' ולא אידחי לגמרי אבל על ר"א דדחי דחזי בפישפש לא שייך תי' רשב"א דקיבלה וא"כ ע"כ פליג לגמרי ועשה מעשה רב ואמאי פסק כרבא, והנה תחילה אומר ליישב מה דקשיא דפסק כרבא והיינו כדדייק מכה"ג דהא אידחי לה דחזיני בפישפש ואי משום דכל קשיא יש לה תי' מה הוא התי' הא גופי' צריך ביאור אשר בעבור זה סובר רבינו דלא אידחי לגמרי ונראה ליישב דהנה בפמ"ג סי' ה' הקשה איך כה"ג ביוהכ"פ נאמן שפיגל במזיד [דבכל גוונא מיירי הקרא ומכ"ש לפמש"כ הירש"ל דבשוגג לא הו' מוכח דשאני משום דחומרא יוהכ"פ אמרי' אין אדם חוטא ולא לו ודאי אמת וע"כ במזיד איירי א"כ קשה הא אין אדם משים עצמו רשע ואין נאמן אפי' במיגו] והנה בפמ"ג תי' כתיב לו יחשב מ"מ וקשה לי הא בנדרים פריך ואמאי לימא לתקוני שדרתי ולא לעוות ופי' הרא"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש ואי משום שליחות לתקוני שדרתי ומשני לו יחשב מ"מ משמע הא בעלמא לא מהני דכאן שאני דלא מצי לומר לתקוני שדרתי אבל בעלמא מהני וא"כ איך ילפינן מהכא עד אחד נאמן דילמא רק כאן דכתיב לא יחשב מ"מ ולכן נראה דכאן לא שייך לומר לו יחשב מ"מ לכך נאמן דזה שייך היכא דידעינן דפיגלו אלא דלא להני ע"ז אמרינן דמהני דגלי קרא לו יחשב אבל כאן הרי ע"ז אנו דנין אם נאמן על פיגולו ואי לא נאמן אין כאן מחשבת פיגול ולא שייך לו יחשב וא"כ נסתר תי' של הפמ"ג והדרא קו' לדוכתי' איך נאמן הא אין אדם משים עצמו רשע אך באמת לא קשה מידי דבאמת יש לומר דפיגול ורק אמרינן לבתר הכי קאמר לכן הי' מדייק מזה דעד אחד נאמן ע"ז שוב לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהרי שמענו דפיגול ורק אי לאו דיבורו הו' אמרינן דלבתר הכי קאמר אבל אי אמר דפיגול בשעת עבודה שפיר נאמן דכיון דנראין הדברים שכן הוא כיון דשמענו מהיכא תיתי דפיגול לבתר הכי לכן נאמן אף דמשים עצמו רשע ולפי"ז יש ליישב דלא שייך דחזיני בפישפש דהרי אף דחזיני בפישפש דילמא כונתו הי' לצעורי' כיון דקיי"ל א"א דשא"ש אמרינן לצעורי' קמכוין כמש"כ רבינו בפ"ד מה' שחיטה וכמש"כ הסמ"ע סי' שפ"ב וא"כ אף דפיגול לא מהני כיון שלא הי' כונתו אלא לצעורי' ולעולם אמירה דידי' שיהא פיגול לה' כלל בשעת עבודה וקאמר כן לצעורי' ונהי דכתיב לו יחשב מ"מ היינו לבתר דאמרינן דעד אחד נאמן ולא אמרינן דלצעורי' קמכוין אלא דעכ"פ הא א"א דשא"ש אפי' כיון לפגל ע"ז אמרי' לו יחשב אבל אי לאו דעד אחד נאמן אלא הו' אמרינן דאין נאמן משום דחיישינן לצעורי' קמכוין כמש"כ פנ"י דהיינו טעמא דאין עד אחד נאמן כש"כ דאין נאמן לומר שכוין לפגל דאין משים עצמו רשע באמת אלא אמרינן דלא אמר כן אלא לצעורי' וממילא אין אדם אוסר דשא"ש ואי אין נאמן ל"ש לו יחשב מ"מ דהרי לא פיגלו אי משום דלצעורי' קמכוין ואין אדם משים עצמו רשע וע"כ דעד אחד נאמן דלא אמרינן לצעורי' קמכוין וגם לא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע כיון דשמענו וגם חזינן דפיגול וכיון דנאמן שפיגל באמת שוב אמרינן דשפיר אוסר שא"ש משום דכתיב לו יחשב מ"מ ושפיר נשמע דנאמן ודו"ק ואף למאי דמסיק דשלוחי דשמיא נינהו הנה זה רק אהני דלא נאמר דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי הוא שליח התורה והתורה אמרה יכול לפגל אף בשוגג ולכן כתיב לו יחשב דיהא מהני אף בשוגג מטעם דהוה שליח דרחמנא וכמ"ש בחי' הח"ס בנדרים וכה"ג העלתי בחי' זה כמה שנים טרם יצא הח"ס לעולם אבל כל זה שייך אי נאמן דפיגל ולא אמרינן דמשקר ואין כונתו אלא לצעורי' דהרי כיון דבאמת א"א דשא"ש יש לנו לומר דלצעורי' קמכוין כמ"ש רבינו הנ"ל ואם אף דחזינא דפיגל נאמר דלא הו' כונתו ומחשבתו לפגל אלא כדי לצעורי' וממילא אין יכול לאסור ולא שייך לו יחשב מ"מ דזה רק אי כבר נאמן שהוא פגלווע"כ דנאמן שהוא פגלו ולכן לא אמרינן משום דא"א דשא"ש א"כ לצעורי' קמכוין ושוב אמרינן דמהני ולא אמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דגלי קרא לו יחשב מ"מ ודו"ק היטב דאף דשליח דשמיא נינהו ויכול לאסור מצד דהו' שליח דרחמנא שנתנה לו כח לאסור היינו אי באמת נאמן אבל אי אין נאמן עד אחד לא שייך לו יחשב אלא אדרבא אמרינן משום דא"א דשא"ש בודאי לצעורי' קמכוין ולא פגלו כלל בלבו אף דשמענו וראינו דמפגל לא מהני כיון דא"א דשא"ש ולכן רק אחר דנשמע מכה"ג שתורה האמינתו באמת שוב אמרינן בכל כהנים בשוגג דהו' פיגול משום דלו יחשב כיון דתורה האמינו שפגלו ולא אמרינן דמצד א"א דשא"ש נאמר דלא אסרה כללד לצעורי' קמכוין וכיון שנאמן שפגלו באמת שוב מהני משום דלו יחשב מ"מ ולא יכול לומר לתקוני שדרתיך והבן, [אולם י"ל בודאי אקו' ראשונה דילמא דשמעני' דפגיל שפיר י"ל כמ"ש דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון דשמעני' דפגיל אבל אין לתרוצי משום לו יחשב דאהא דנין אם חישב כלל בשעת עבודה אבל אחר דמשני דילמא דחזינא בפישפש נהי דאכתי יש לחוש שמא בלבו הו' לזרוק לזמנו ובפיו אמר שלא לזמנו כדי לצעורי' ואין נאמן לומר שכונתו הי' רק שלא לזמנו כיון דאין משים עצמו רשע דע"ז שפיר י"ל דהא כתיב לו יחשב מ"מ כיון דחשיב והוציא בפיו מחשבת פיגול נפסל ומשים עצמו רשע כמו דלא אמרינן א"א דשא"ש וכונתו לצעורי' מדכתיב לו יחשב וא"כ דחי דילמא דחזינא בפישפש אבל עד אחד א"נ דלצעורי' קמכוין והכא דחזינא בפישפש ואי דאין אדם משים עצמו רשע ע"ז שפיר אמרינן כתי' פ"מ דכתיב לו יחשב]. וא"כ מיושב שפיר דפסק רבינו כרבאדכיון דנשאר בקשיא ע"כ דיש לה תי' דאף דחזינא מוכח שפיר דעד אחד נאמן בכה"ג ודו"ק.
אך קשיא ראשונה לא מתורצת בהא דהרי ר' אמי עביד מעשה רב דאין נאמן דא"ל דקיבלה כמ"ש רשב"א כיון דר' אמי דחי לה דחזינא בפישפש אף דלדידן אין זה קו' אבל ר' אמי דפריך לי' ולא תי' לו א"כ לא שייך לומר דקיבלה ולכן אומר דלרב אמי לשיטתו לא מוכח באמת דהנה רב אמי נראה דסובר דלא אמרינן מיגו דנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ורק אחר דמייתי הגמרא מדר' אבוהו דאמרינן מתוך שנאמן משני דגם לרב אמי אמרינן מתוך ורק טעי בדר"י היינו כדידלא נעשה פלוגתא בין רב אמי לר' אבוהו אבל קודם דמסיק דלר' אבוהו נאמן ע"י מתוך י"ל דלר"א ל"ה אמרינן כלל מתוך ולפי"ז ניחא הכל דהנה לכאורה הקשתי דהא שיטת התוס' אף היכא דאית לי' שותפות בגוו' לא נאמן דאמרינן לצעורי' וקשיא להך דר' אבוהו אך לק"מ דשם דיש איסור ע"ז דבאמת יש לנו לומר דא"א דשא"ש ואין אדם משים עצמו רשע ואמרין שבודאי כונתו הי' לצעורי' ואף דאמר שכונתו לא הי' לצעורי' אין נאמן משום דמשים עצמו רשע ולכן לא מהני אף שיש לו שותפות ומפסיד שלו אבל בגוילין שלא לשמו דלא שייך א"א דשא"ש דהרי לא אסרו רק לא תקנו וכן לא שייך דאין משים עצמו רשע דלא אמרינן עביד איסורא בזה שפיר אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד של חבירו ולפי"ז מיושב קו' הפמ"ג דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע דבאמת הקשה הראב"ן מאי מוכיח מכה"ג הא פר בא משלו ובשלו נאמן ותי' דעיקר הקושיא משעיר והק' בטיב גיטין דהרי מפסיד גם הפר דהרי מערב בקרבנות דם הפר ודם השעיר ויפסלו שניהם ויהא נאמן מתוך שהפסיד שלו נאמן להפסיד אחרים ולפימ"ש דרק בגוילין דאין משים עצמו רשע אמרינן מתוך אבל כאן דמשים עצמו רשע לא אמרינן מתוך [ולפמ"ש צ"ל דהדיוק מאם אמר מזיק הייתי דא"ל דדייק משוגג כקו' ירש"ל דא"כ אין ראי' מכה"ג דשאני דאא"ח ולא לו] ושפיר דייק דבשלמא אי ע"א נאמן ניחא דגם כאן נאמן והא דאין אדם משים עצמו רשע כקו' הפמ"ג ע"ז אמרינן כיון דשייך מתוך שנאמן להפסיד חלק שלו נאמן גם על של ציבור אבל אי אין ע"א נאמן דחיישינן דקאמר לצעורי' רק כאן נאמר שנאמן מתוך שמפסיד שלו ע"ז אמרינן דכיון דמשים עצמו רשע ל"מ דהסברא דמתוך שנאמן להפסיד שכרו ל"מ היכא דמצד הדין אין להאמינו מתרי טעמא חדא דאין ע"א נאמן נגד החזקת היתר להפסיד של אחרים ועוד דמשוי רשיעא נגד תרתי לריעותא ל"מ הסברא דמתוך ורק אי ע"א נאמן מהני שפיר מתוך אף דמשוי רשיעא משום דלא אמרינן לצעורי' ורק כאן תאמר לצעורי' משום דאין אדם משים עצמו רשע ובודאי רק לצעורי' קמכוין נגד זה שפיר מהני הא דמתוך שנאמן על שלו נאמן על של ציבור [והדבר מובא ברשב"א בתשובה דבשלו אמרינן דמשים עצמו רשע] וא"ל א"כ תקשה למ"ש תוס' דבאית לי' שותפות ג"כ אמרינן דמכוין לצעורי' וע"כ כמש"כ משום דל"מ למשוי ניפשו רשיעא ואמרינן דבודאי לצעורי' מכוין והלא כאן מוכח דאמרינן באית לי' שותפות דנאמן היכא דשייך מתוך לזה י"ל דכאן שאני כיון דע"א נאמן מטעם שהוא תחי' עדיין ורק באנו לדין מצד אין אדם משים עצמו רשע ע"ז אמרינן שפיר מתוך אבל במנסך [דאיירי באין בידו עתה כמו דהקשה באמת הרשב"א איך משכחת במטמא ומנסך כדי שיודיעהו ממנ"פ הרי אין נאמן דאין בידו עתה וגם אין תחי' כלל וע"כ ביש עדים ולא שייך כדי שיודיעהו והנה קו' הרשב"א אמרתי ליישב ג"כ עפ"י הנ"ל כיון דיש עדים שמנסך רק דהו' לן לומר דלא כוין אלא לצעורי' ולא כוין לנסך כלל ורק שהוא אומר שכוין ונאמן יען שכבר יצא מחזקת היתר עפ"י העדים שראו שנסכו לפני עכו"ם וכ"כ בישועת יעקב סי' קנ"ז] דאין בידו אין נאמן ושפיר אמרינן דכוין לצעורי' דבאמת מהדין דאא"א דשא"ש אמרינן דלצעורי' קמכוין דאין אדם משים עצמו רשע ואין נאמן לומר שלא כוין לצעורי' אבל כאן דבא להוכיח בעודו תחי' עכ"פ מהימן [וכמו שביארתי במק"א דההוכחה לכה"ג רק דכשיש תחי' נאמן אף שאין בידו לפגל אבל ברשותו הו' ואפי' לפמש"כ שאר מפרשים והבינו דבא להוכיח אבל אין ברשותו ג"כ נאמן הנה רק משום סברת הימני' כיון שמסרו לידו הימני' ע"ז כמש"כ הראשונים אבל בהך דמטמא ומנסך דלא מסרו לידו ולא הימני' שפיר אין נאמן לומר דלא כוין לצעורי' ודו"ק היטב אך כ"ז לר' אבוהו דאמרינן מתוך אבל לרב אמי למאי דס"ד דלא אמרינן מתוך כלל א"כ לא מוכח מכה"ג דע"א נאמן דלית לי' לרב אמי האי סברא וע"כ לומר הא דנאמן כה"ג לעשות עצמו רשע משום דכתיב לו יחשב מ"מ וא"כ אין ללמוד ממנו לעלמא כמו בהא דמשני בנדרים ש"ה דכתיב לו יחשב מ"מ והו' גזה"כ ה"ה כאן הו' גזה"כ דנאמן אף שמשים עצמו רשע אבל בעלמא הא קיי"ל דאין נאמן למשויא נפשי' רשיעא וא"כ דלא ילפינן מכה"ג גם לענין נאמנות ע"א ולכן אף דנאמר דמוכח מכה"ג דנאמן דאף דחזינא בפישפש אכתי הו' לן לומר דלצעורי' מכוין אפ"ה אין לילף לעלמא דע"כ שאני כה"ג דכתיב לו יחשב מ"מ כמו דלא ילפינן מהכא דנאמן למשוי רשיעא כן לא ילפינן מהכא דע"א נאמן דש"ה דגלי קרא לו יחשב וא"כ שפיר לרב אמי נשאר בקשיא דע"כ דנאמר דמשכחת בפישפש ואי דאכתי ניחוש לצעורי' קמכוין משום דלא משוי נפשי' רשיעא באמת אמרי' דגזה"כ הו' דנאמן כתי' של פמג"ד ואין ללמוד מהכא אבל לדידך דמסיק דרב אמי לא פליג אר' אבוהו דרק הטעם מתוך שנאמןעל שלו א"כ לא קשה קו' הפמ"ג דמשוי נפשי' רשיעא נאמן גם על של ציבור ולא מגזה"כ דלו יחשב מ"מ וכמוש"כ לעיל דלא שייך כלל למילף מלו יחשב דנאמן דאי לא מהימן אין כאן מחשבה כלל שהרי לא חישב מעולם רק אמר שחישב וזאת אין למילף מלו יחשב וכמו שבארנו לעיל א"כ שפיר נשמע דע"א נאמן בכה"ג ושפיר י"ל דרב אמי ג"כ קבלה ואף אי נאמר דרב אמי לא קיבלה דלרב אמי גופי' לא אמרינן מתוך אף למסקנא ג"כ ניחא כיון דאנן קיי"ל כרבי אבוהו דאמרינן מתוך ממילא נדחה דרב אמי דל"ש לומר הא מעשה רב דגם הא דר' אבוהו מעשה רב דאמרינן מתוך ושפיר הלכה כרבא נגד רב אסי כיון דלר' אבוהו שפיר נשמע מכה"ג ביוכ"פ וא"ש נכון מאוד ע"ד פילפלא חריפתא.
בהא דפריך הש"ס משוחט חטאת בחוץ הא מחתך בעפר בעלמא וקשיא לר"ה דסובר דכיון ששחט בו סימן אחד אסרה וקשה לי דהנה תוס' זבחים דף ס"ט בד"ה יכול כתבו וז"ל לא דמי לקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איה"נ הכשר אכילתן בשחיטתן אע"ג דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה מ"מ מטהרתן מידי נבילה עכ"ל וכונתם דבקדשים אין שחיטה מטהר רק זריקה וכדאמרינן בחולין דף פ' דמה"ט הו' קדשים שחיטה שאינה ראוי' ולפי"ז בקדשים דנאסרה בהנאה ע"י פסול אחרינא הו' מחתך בעפר בעלמא דכל שחוטי חוץ דמהני לטהר מידי נבילה היינו משום דתורה קריא שחיטה אבל כשיש פסול אחרינא וכגון בנשחטה לע"ז ל"ש דתורה קריא שחיטה א"כ לא מהני שוב השחיטה לטהר מידי נבילה כיון דשחיטת קדשים בלא"ה לא הו' ראוי' דאין השחיטה מכשרתה לאכילה א"כ אין מעשה שחיטה דאין שם שחיטה עלי' לכן אין נאסר במעשה כ"ד כיון דיש בה פסול אחר אבל בחולין ששחטה לע"ז הו' רק איה"נ מהני שחיטה לטהר מידי נבילה א"כ אמרינן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דשם שחיטה עלי' ע"כ נאסר במעשה כ"ד ושפיר קאמר ר"ה דשחט בה סימן אחד אסרה, אמנם י"ל לאידך גיסא דאדרבא בהא ניחא מה דפריך הש"ס מחתך בעפר בעלמא הוא והקשה רש"י דיהא חייב אסימן ראשון ששחט כמו בכל שחוטי חוץ להנ"ל ניחא דבשחוטי חוץ שיש בה איה"נ לא הו' שחיטה כלל כיון דשחיטת קדשים בלא"ה אין בא להתיר באכילה.
הנה במה דהקשה בס' נחלת יעקב מהגאון מליסא ז"ל במה דקאמר בשמעתין דלעיל מה קדשים שהמחשבה פוסלת בהן אין הכל הולך אלא אחר העובד הא אמרו בזבחים דף קי"ד דמוקצה ונעבד אין אדם אוסר דשא"ש א"כ לכן אין הבעלים יכולין לאוסרו דהא אינו שלהם משא"כ הכהן דעשה מעשה יכול לאסור כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה דלכן פיגולן פיגול אף דאין שלו דהא עשה מעשה אבל הבעלים א"י לאסור דאין שלהם [ועיי' מס' פרה שרק למי שיש בידו מיקרי שלו ובעלים דאין בידם לא הו' שלהם ואין אוסר במחשבתם] ולי נראה ליישב דהא דצריך בנדרים לסברא דע"י מעשה יכול לאסור היינו משום דרצה למידחי הא דכהנים שלוחי דידן דאי שלוחי דידן לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשני שאני התם דכתיב לו יחשב ואי אמרת דהקרבן אין נחשב שלהם לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ואיך יהא נחשב שלוחי דידן אע"כ דלהאי ס"ד הקרבן נחשב כשלהם ולכן הו' שלוחי דידן ומצי למימר לתקוני שדרתיך ורק אחר דסבירא לן דכהנים שלוחי דשמיא א"כ נסתלקו הבעלים מהקרבן מיד שהביאו לעזרה כדאיתא במעילה דף י"ט אז הוא דאמרינן בזבחים דא"י הבעלים לאסור הקרבן דאין שלהם וא"כ כיון דקאי דנאמר בעלים מחשבין וזה עובד היינו ע"כ דהו' ס"ל כהנים שלוחי דידן א"כ להאי ס"ד הבעלים בודאי יכולין לאסור הקרבן דהו' שלהם ועוד אי הוה אמרינן דשלוחי דידן א"כ המעשה של השליח נחשב כמעשה המשלח ושפיר הו' מצי לאסור ע"י מעשה שעושה שליח ושפיר עביד קו"ח דהא דא"י הבעלים לאסור היינו שלא בשעת שחיטה דלא עביד מעשה לכן גם הבעלים א"י לאסור.
ובשו"ת שו"מ סי' ס"ח כתב לתרץ דהבעלים יכולין לאסור בשעת שחיטה מטעם הואיל אי בעי מיתשל ואין לומר כיון דאתי ליד גזבר א"י למיתשל כיון דאמרת דיכול למחשב ולהוציא מיד גזבר דהרי התורה הרשה לבעלים לפסלו במחשבה שוב יכול לפסלו ועדיין מיקרי שלו את"ד וזה במחכ"ת מערכה על הדרוש דהא זה הקושיא דנאמר דלא מהני מחשבתו כיון דאינו יכול לאסור שא"ש ואין יכול לתשול כיון דאתי ליד גזבר ומש"כ נכון.
והנה במה דפליגי דלעיל לענין אי עשה מעשה חטאת בעולה נראה לי דתליא בפלוגתא דר"נ ור"ש בשבת דף צ"ד בתלוש אחת מ"ג שערות דלר"ש פטור דלא אהני מעשיו ולר"נ חייב דאי משתקלי חדא אחרינא אזלא לה טומאה לפי"ז ה"נ בעשה מעשה חטאת עוף סגי גם בעולה משום דאי עביד עוד אחרינא כבר יש הכשר עולת העוף אבל לר"נ לא סגי בעשה מעשה חטאת עוף דהא במעשה זו עכ"פ לא אהני מידיו בהכי ניחא כל הסוגיא דחולין שם ויבואר עוד.
במה שהארכתי לעיל דבמחובר ובע"ח לא הו' ברשותו של אדם עיי' רמב"ן במלחמות ריש ביצה דלא התירו אונ"פ אלא מה שברשותו של אדם אבל הגדל בקרקע או עוקר דבר מגידולו בבע"ח שאין ברשותו של אדם לא התירו משום אונ"פ עיי"ש.
במה דמשני הש"ס באומר בגמר זביחה עובדה הארכתי במק"א דלכאו' אמאי לא יהי' אסור להדיוט משום הזמנה אף דנימא דילמא נמלך אבל עכ"פ לגבוה יהא אסור מטעם מוקצה לגבוה וא"כ אכתי יקשה אמאי מחייב משום שחיטה חוץ הא אין ראוי' לבוא אל אוה"מ אך הדבר ניחא דבאמת הק' בתוס' בב"ק דף ע"ב ומה פריך משום דמחתך בעפר בעלמא הוא ולא פריך דעכ"פ אין ראוי' לבוא אל פתח אוה"מ ותי' דאיה"נ דלאו דוקא משום מחתך בעפר קפריך אלא משום דא"ר לאוה"מ אולם בספר יריעות שלמה סי' ד' ביאר היטב שיטת רש"י דרק מכח מחתך בעפר קפריך דהנה בפירש"י בחולין הקשה מאי פריך דמחתך בעפר בעלמא הוא הא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ גם משום שחוטי חוץ חייב אתחילת שחיטה ותי' רש"י דכיון דנפסלה בסוף שחיטה לא אמרי' ישנה מתחילה ועד סוף וכונת פירש"י כאן על תי' הגמרא דלעיל דגבי פרה אדומה אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובנתקלקלה בשחיטה קאמר דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הוא כלל וכן כתבו לעיל בפי' דכונת רש"י על תי' הגמרא נתקלקלה קאמרת והיינו רק דבנתנבלה בשחיטה לא אמרינן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אבל שאר פסולים שפיר אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולפי"ז כל קו' הגמרא רק משום דמחתך בעפר בעלמא הוא כיון דתקרובת ע"ז כנבילה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה כלל וא"ח אש"ח על תחילת שחיטה אבל א"נ רק מטעם דא"ר לפתח אוה"מ ואסור לגבוה מ"מ יהא חייב על תחילת שחיטה ובאים בב"א דהא אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אך הגמרא מקשה שפיר כיון דר"ה סובר דאף להדיוט אסור במעשה זוטא והו' זבחי מתים א"כ הו' נתנבלה בשחיטה יפטור משום שחוטי חוץ יעיי"ש וא"כ ניחא דמטעם מוקצה לע"ז אין להקשות כיון דאין אסור אלא לגבוה אמרינן דאתחילת שחיטה חייב משום ש"ח ואולם אכתי קשה דבב"ק פריך הא כיון דשחט בה פורתא אסרה ולאו דמרי' קטבח דלענין פטור מדו"ה אין צריך להקשות מטעם מחתך בעפר מעלמא אלא כיון דהו' איה"נ אין לחייב אסוף שחיטה ואתחילת שחיטה לא שייך לחייב דבעינן וטבחו כולו כמ"ש בפירש"י שם וע"ז משני דבאומר בגמר זביחה הוא עובדה והקשו בתוס' כל שוחט כיון דשחט פורתא נעשה שינוי ולאו דמרי' קטבח ותי' דלא חשיב שינוי מעשה והנה סברת התוס' הוא יען דבשחיטה כ"ד לא נעשה שום פעולה שיהא מיקרי שינוי וא"כ אכתי יקשה כנ"ל כיון דשחט פורתא א"כ נאסר לגבוה מטעם מוקצה לע"ז ושפיר הועיל במה ששחט פורתא שיהא אסור לגבוה א"כ שוב יהא שינוי לקנות בו וא"כ נהי דאמר בגמר זביחה עובדה עכ"פ נאסר מיד מטעם מוקצה לע"ז והו' שינוי לקנות בו ולאו דמרי' קטבח וא"כ מאי מהני מה דאמר בגמר זביחה עובדה אך י"ל דמבואר שם בגמרא דפריך ממשנה למ"ד אין לוקה ומשלם ומשני אמר רי"ו בר מינה דההוא דטובח ע"י אחר ולכאו' תמוה דלשון זה משמע דמוכרח לומר בלא"ה דאיירי בטובח ע"י אחר ולכן אין להקשות מהא ומאי הכרח לומר כן ולפמש"כ י"ל דכאן ע"כ איירי בטובח ע"י אחר ע"י שליח וא"כ נהי דאמר לו לשחוט לע"ז כמ"ש תוס' אבל עכ"פ לא שייך לומר דהקצהו לע"ז דעל זה לא עשה אותו שליח רק דממילא כיון דאומר בגמר זביחה עובדה הו' מוקצה והתינח בשלו אבל בשל אחרים בודאי א"י להקצותו דהא לא עשה אותו שליח וא"כ לא נאסר לגבוה מטעם מוקצה א"כ גם שינוי ליכא כמ"ש תוס' דלא חשיב שינוי לקנות בכך ולכן שפיר אמר בר מינה דההוא דהיינו דבלא"ה ע"כ איירי בטובח ע"י אחר מדקתני שחטו לע"ז חייב מוכח דע"כ איירי בטבח ע"י אחר [ובזה יש ליישב דברי הריא"ף שהקשה עליו במרש"א] ודו"ק.
והנה אח"ז ראיתי בח"ס בחי' לסוג' כאן שרצה לפרש עפ"י מה שנראה לכאו' מדברי רבינו פ"ח מע"ז דע"י מעשה גמור נאסר מוקצה לע"ז גם להדיוט ולכן שפיר פריך כיון דשחט פורתא נאסרה מטעם מוקצה אבל לדעתי תמוה א"כ מאי משני בגמר זביחה עובדה דאכתי אסור מטעם מוקצה לע"ז ועוד באמת אין כונת רבינו שמא מטעם מוקצה אלא מטעם נעבד שהרי כתב כיצד ששחט סימן אחד לע"ז ועייש"ה אבל לפי דרכי נימא דקו' הגמרא מטעם הזמנה לע"ז דנאסר אף להדיוט ע"י מעשה וע"ז שפיר משני בגמר זביחה עובדה ולכן לא שייך לאסור מטעם הזמנה דכיון דשייך דמימלך לא נאסר מטעם הזמנה, והנה בס' יריעות שלמה הקשה מאי משני באמר בגמר זביחה עובדה דהא אכתי קשה לרי"ו דס"ל דמחשבין מעבודה לעבודה ואם חישב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז הו' זבחי מתים מיד בשעת שחיטה א"כ כש"כ באומר בתחילת שחיטה שרוצה לעבוד בשחיטה ונאסרה מיד אבל לפמש"כ ניחא דבודאי בכונתו לעבוד באותה עבודה דזריקה דחביבה לי' ולא מימלך עוד לכן נעשה מיד זבחי מתים אבל באומר בגמר זביחה די"ל דלא גמר בדעתו לעבוד חיישינן שפיר דמימלך ולכן אין נעשה זבחי מתים מיד אך הנה ביריעות שלמה העלה ליישב קושיותו ע"ד אחר דאף דקיי"ל דמחשבין מעבודה לעבודה היינו בבהמה שלו אבל לאסור של חבירו לא מהני והסברא כך דהא אינו יכול לאסור של חבירו במחשבה ובדיבור רק ע"י מעשה שיהי' מעשה זו ע"ד מחשבה שלו לע"ז אבל מעשה שאינו עושה בשעה שחייב לא מיקרי מעשה וכיון דבשל קדשים איירי דאינו יכול לאסור דאינו שלו לא נאסרה ע"י מחשבה שאין עמה מעשה עייש"ה לפי"ז אני אומר דא"ש ג"כ מה שהקשתי דהא נאסר ע"י הקצאתו לע"ז בשעה שאמר בגמר זביחה עובדה די"ל דרק בשלו יכול לאסור בהזמנה אבל בשל אחרים אינו יכול לאסור ע"י הקצאתו והזמנתו לע"ז ואף דעשה מעשה דרק כשהמחשבה לאסור הוא בשעת מעשה יכול לאסור דבר שאינו שלו אבל ע"י מחשבת הזמנה לאיסור שיחול אח"כ שלא בשעת מעשה לא יכול לאסור דבר שאינו שלו ודו"ק [וכה"ג כתב הה"מ פכ"ה מה' שבת ומג"א סי' ש"ח סק"מ חריות דקיימי לישיבה ולשריפה מחשבת ישיבה מוציאה ממחשבת שריפה אף שקוצצין לשריפה כיון דהמעשה עצמה בלא מחשבה אינה כלום].