אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה ג

הלכה ב

בהמה ששחקו בה וכו' עד שהמיתה את האדם וכו' מפני שהיא כאנוסה. וקשה לי דהא בב"ק פליגי רב אמר שור האיצטדין כשר אנוסה הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה ויש לתמוה הא בסוטה דף ל"ט למדו מקרא דאין בהמה נאסרת לגבוה משום דנעבדה בה עבירה וכן איתא בחולין דף קט"ו חורש בשור וחמור לא נאסרה לגבוה וע"כ לומר דטעמא דשמואל דנעבדה בו עבירה דנגיחה הא פסול מקרא דמן הצאן ולכן אף באונס פסול דעכ"פ נעבדה בו עבירה וא"כ שוב יש לתמוה אטעמא דרב דקאמר דאונס הוא מאי סברא איכא בהא דמשום זה יהא שרי לגבוה דהרי ולד הנוגחת ג"כ הו' כאנוסה אפ"ה פסולה לגבוה דעכ"פ נעבדה גם בה עבירה גם באנוסה כאיצטדין יפסול משום דנעבדה בו עבירה אך א"ש דבסנהדרין דף פ"א מוכח דולד הנוגחת בקטלא ג"כ חייב לכן שפיר פסול לגבוה אבל שור האיצטדין דפטור ממיתה לא הוה כאלו נעבדה בו עבירה כלל.

בהמה וכו' עד שיהי' האדם שרבעה בן ט'. והראב"ד השיג דבפחות מבן ט' ניחא דהו' אנוסה אבל פחות מבת ג' אין אנוסה דנהנית ואמאי אין נפסלת ונראה ליישב דיש להבין המשך לשון רבינו שכתב כאן אחר בהמה ששחקו בה כשרה הדין דפחות בן ט' כשר ונראה הכוונה כך דבבהמה ששחקו בה כשר דאנוסה והנה בהמה שנרבעת באנוסה פסול כמש"כ רבינו להלן א"כ לפי"ז לא שייך לומר בפחות מבן ט' פטור דאין ביאתו ביאה והו' אנוסה ועוד הא כל נרבע אונס היא כפירש"י בב"ק דף מ"א אעכ"ח בפחות מבן ט' דכשרה לא משום דאנוסה הוא דמשום זה היתה פסולה דאונס כרצון בנרבע אלא משום דאין ביאתו ביאה ולפי"ז בפחות מבת ג' ג"כ כשרה דא"ל דנהנית דזה אינו כיון דאין ביאתה ביאה אף דנהנית אין נפסלת דהא בנרבע אי לאו דאין ביאתו ביאה הוה נפסלת אף דהו' אנוסה לא מפטרה רק משום דלא הו' ביאה א"כ ברובע ג"כ אין לפסול משןם דנהנית כיון דעכ"פ אין כאן בפחותה מבת שלשה אך י"ל דהשגת הראב"ד הכי אזלא דבשלמא נרבע דבאנוסה הוא א"כ כשהוא פחות מבן ט' פטור אבל רובע דמיירי אף ברצון לכן היכא דברצון רבעה לבת פחותה מג' שפיר הרי נהנית א"כ נתקשה למינו ובא אחר והבאתו עלי' דמודה הראב"ד דפטורה אבל לרבינו דסובר כיון בנרבע שווין בגדול פסולה ואין חילוק דבין ברצון ובין באונס ה"ה להיפוך כשהבאתה על קטנה ברצון ג"כ כשרה דאין לומר דברצון פסולה דהא אין חילוק בין אונס לרצון ברובע ה"ה בנרבע ולא עוד אלא דאני תמה על הראב"ד דהא אמרו בנרבע אונס כרצון ולדבריו הא היכא דהוא אונס כשר למזבח ואינה פסולה רק בגדול משום דתחילתו באונס וסופו ברצון א"כ איך אמרו דאונס כרצון.
ועוד קשה לי דביבמות נ"ט דייק ממשנה דתמורה דאין זנות לבהמה ולראב"ד קשה הא שם איירי לענין כלב שרבע אשה זה הו' זנות דנהנה והך דתמורה באיש שרבע לכלב דהוא אנוסה לכן אין זנות לבהמה [ועתו"ס תמורה דף כ"ט הרגישו קצת בזה וכתבו מדנקט סתם דייק] אבל לראב"ד דאליבא דאמת יש חיליק קשה מאי דייק מהך דתמורה.

בין ישראל בין עכו"ם וכו' הואיל ורבעה אדם נפסלה. הנה הכ"מ לא הראה מקומו ואולם הוא גמרא ערוכה בע"ז אין לוקחין בהמה מנכרי ולא חיישינן משום רובע ונרבע מוכח דאי נרבע מנכרי פסול לגבוה ואך באמת קשה למה יהא אסור לגבוה כיון דבסנהדרין נ"ה בעי אי בעינן תקלה וקלון ולא איפשטא ופסק רבינו בפ"ט ממלכים דנרבע מנכרי לא יסקל דבעינן תקלה וקלון וא"כ כיון דנרבע מנכרי לא חייב בהמה מיתה למה יהא אסור לגבוה מ"ש משור האיצטדין דכשר לגבוה משום דפטור ממיתה והנה לזה הי' אפשר לתרץ דלענין מיתה אזיל לקולא אבל לענין הקרבה אזיל לחומרא דל"ב קלון ואסור לגבוה אלא דא"כ אכתי קשיא דרבינו בפי' המשנה וכן הרע"ב בפ"ח מזבחים פירוש שור שנעבד עבירה שנתערב היינו עפ"י ע"א או נרבע מעכו"ם שנאסר לגבוה וא"כ יקשה הא לגבוה אין אסור אלא מספק דדינא וא"כ אמאי בנתערב כולן ימותו כיון דהו' ספק דדינא אין כאן קבוע כמש"כ הש"ך בדיני ס"ס דין ז' דב' חניות א' כשר ואחד ספק ופירש אחד מהן דכשרה ולא גזרינן שיקח מקבוע ועפ"ז הבאתי בפ"ו מפסהמ"ק להקשות איך משכחת הא דנתערב בחטאת המתות דכולן ימותו הא כיון דה' חטאת המתות ספק דדינא איזה נאמר למיתה א"כ לא שייך גזירה שיקח מקבוע ושם העלתי ליישב זאת אבל קו' זו יקשה מנרבע דנכרי.
אך הדבר ניחא דהנה בהגהות הגרי"ב על משניות כתב על דברי פי' המשניות והרע"ב וז"ל ובזה מיושב קו' התוס' תמורה דף כ"ח ל"ל קו' לרובע והכונה כיון דאין מיתה בנרבע מנכרי אפ"ה לגבוה אסור מקו"ח ושוב דחה וכתב וז"ל דהתוס' שפיר מקשין דא"כ תפשוט האיבעיא עכ"ל וכונתו א"כ תפשוט דל"ב קלון דאי בעי קלון בר מיתה הבהמה ושוב יקשה ל"ל קו"ח כיון דבר מיתה אף בנרבע מנכרי א"צ קו"ח לפי"ז ניחא דרבינו שפיר כתב דאסור לגבוה משום דאף אי נאמר דבעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח ורק ליישב קו' התוס' בזה אי אפשר דא"כ יפשוט איבעיא אבל לדינא שפיר פסק דאסור ממנ"פ אי ל"ב קלון בר מיתה הבהמה ופסול לגבוה ואי בעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח וניחא ג"כ פי' המשנה דאף דנתערב נרבע מעכו"ם כולן אסורין דל"ה ספק כלל משום דאי נאמר דבעינן קלון ואין בר מיתה עכ"פ שייך לאסור מכח קו"ח ודו"ק היטב.
בענין קטנות וגדולות הנה בגיטין דף פ"ט מוקי לה בקטן הנראה כגדול הביא ברא"ש לפרש דאכתי לא הגיע לראובן פלגות לב שיוכל להבין שהוא חכם כמו גדול לכאו' תמוה מאי אהני שהוא חכם באמת דלענין קידושין גדול בעינן דאיש כתיב בפרשה כדאיתא בקידושין דף י"ט ונראה דאיירי דעתה כבר הוא גדול דחלה הקידושין עתה כיון דאין מחוסר גידול דהא הי' גדול באבריו כמו גדול ול"ה אז רק מחוסר זמן וזה לא מיקרי דשלב"ל דזמן ממילא קאתי [בשלמא בקטן סתם דמחוסר גידול הו' כמחוסר מעשה כמש"כ המל"מ פ"ז מאישות] ונראה לי ראי' לזה מהא דאיתא במשנה דכריתות אמרתי לו מה לקטן שאעפ"י שאין לו עתה יש לו לאחר זמן משא"כ שבת שאין לו לאחר זמן ולכאו' תמוה הא בקטן נמי מה שעושה עבירה לכשיגדל מילתא אחריתא ע"כ נראה לפרש עפ"י מה דאיתא בסוטה בירושלמי הביאו תוס' שם דף כ"ב תינוק שהוא עולה לחדשיו א"ר יוסי זהו כבן תשע ואבריו כבן נראה כבן י"ב והוא בא על אחת מכל העריות והן מתות על ידו והוא פטור והנה לפמש"כ בדברי הרא"ש הנ"ל לגבי קידושין נראה דהכי נמי לכשיגיע אח"כ לכלל שנים חייב אמעשה שעשה אז בקטנותו ואף דקטן לאו בר עונשין היינו בעודו בקטנותו אבל אחר שנתגדל ואיגלאי מילתא למפרע שהי' אז גדול באבריו כמו עתה רק הי' מחוסר זמן וזה ממילא אתי שפיר חייב אמעשה שעשה בקטנותו [ואף את"ל שאן נעש בי"א אבל בי"ש נענש שפיר בכהא"ג ולא דמי להא דאיתא בסי' שמ"ג באו"ח דכל קטן צריך כפרה אמה שעשה בקטנותו דאין מגיע לו עונש אלא כמו אונס כדאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא אבל מי שגדול באבריו ובחכמתו כמו גדול רק דתורה פטרה וגזה"כ דלא הו' איש אבל אונס לא מיקרי מגיע לו עונש כמו מזיד או עכ"פ לא עדיף משאר שוגג דחייב בקרבן] ולפי"ז שפיר אמר ר"ע אמרתי לו קטן אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן דלכשיגדל חייב אמה שבא על העריות בקטנותו כמו גדול שבא על העריות בשוגג משא"כ בשבת אין לו לאחר זמן וזהו פירוש נכון מאוד.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה