אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה ב

פרק ד

הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו' כגון שהיה שם עד אחד. הנה משמע מדברי רבינו משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל נפקא ובתמורה דף כ"ח מבואר דרובע ונרבע בעדים דאסור הוא בקו"ח דבע"מ וכבר עמדו שם בתוס' ל"ל קו"ח תיפק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל ותי' בשחטו קודם שנגמר דינו עכ"פ נשמע דצריך קו"ח וא"כ יקשה לרבינו שכתב מטעם משקה ישראל ולכאו' י"ל למסקנא דבע"מ שאני יען דאין מומו ניכר אידחי קו"ח ע"כ יליף ממשקה ישראל זה אינו דתוס' הקשו נאמר אתנן זונה יוכיח דאין מומו ניכר ואסור לגבוה וקרבן אהרן תי' היטב דגם אתנן אין פסול בע"א וא"כ לענין ב' עדים שייך שפיר קו"ח מבע"מ וא"ל בע"מ ניכר די"ל דאתנן ב"ב עדים יוכיח דאין ניכר ואסור וא"כ לא שייך ממשקה ישראל בשחטו קודם ג"ד וצריך קו"ח מבע"מ וא"ל כתי' השני שכתבו התוס' דבאמת הכי קאמר דאין צריך קו"ח רק ממשקה ישראל זה אינו דכבר תמה בצ"ק על דבריהם הא עכ"פ מי לא צריך קרא באמת לשחטו קודם גמר דינו ולכאו' י"ל דהרי בבכורות פריך הני בני קטלא נינהו משמע דאין צריך קו"ח כלל דמסברא אסור משום משקה ישראל וליישב נאמר דכונתם מטעם דאיתא בחולין דף ק"מ דצריך לקיים ובערת הרע מקרבך או דסבירא להו דאף בזמן הזה אסור כמו שהביא בטו"ז סי' קנ"ג דיש סוברים כן וא"כ בתי' השני אין צריך לקו"ח ולכן גם רבינו כתב זה הטעם אך לכאו' אכתי קשה ממשקה ישראל לא ידעינן רק בלא היתה לו שעת הכושר ואכתי צריך קו"ח אך לפמש"כ התוס' במנחות דף ו' אחר דגלי בטריפה אין חילוק בין היתה לו שעת הכושר ללא היתה לו ניחא אלא דכבר תמהו על התוס' שסתרי דבריהם בחולין דף ק"מ כתבו דרק בלא היתה לו שעת הכושר שייך ממשקה ישראל כמו שעמד ע"ז במל"מ לעיל בפ"ג אך כבר בארנו דהיכא דמשכחת גם בלא היתה לו שעת הכושר שפיר ממעטינן בין היתה שעה"כ ובין לא היתה שעה"כ רק היכא דלא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר בזה כתבו התוס' דלא נתמעט ממשקה ישראל היכא דהיתה לו שעת הכושר כיון דאיסור זה לא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר א"כ ניחא הך דשור הנוגח דזה משכחת בלא שעת הכושר אי אמרינן הוא וולדה נגחו דהולד מסייע לנגחה כמש"כ הר"ן אבל הא דשור הנרבע דאף דאמרינן הוא וולדה נרבעו רק מכח עובר ירך אמו אבל עצמו לא שייך בנרבע א"כ משכחת רק בה' לו שעת הכושר בכגון דא לא ממעטינן ממשקה ישראל א"כ אכתי תקשי אמה שכתב רבינו הטעם דממשקה ישראל דהא מהך דחולין מוכח דבכהא"ג לא מיפסל משום ממשקה ישראל ונראה דרבינו ס"ל דבאמת גם בהי' לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל והא דקשה קו' התוס' בחולין דף ק"מ סובר רבינו לחלק רק בציפורי מצורע ס"ד דלא שייך ממשקה לכן צריך קרא אבל במכפר דעלמא אף בהי' לו שעת הכושר נתמעט ממשקה ישראל וכן לפמש"כ הברכי יוסף לחלק בין איסור מגופו ניחא דכאן הו' איסור מגופו שפיר פסול משום ממשקה ישראל אף דהי' לו שעת הכושר וא"ש.

או עפ"י הבעלים וכו'. והנה בתוס' זבחים דף ע"א הקשו מנ"ל דאין נהרגין עפ"י הבעלים אמנם הוא מבואר בספרי פ' ראה בפסוק שה כבשים ושה עזים תאכלו להתיר באכילה רובע ונרבע עפ"י הבעלים אך יש לתמוה למה צריך קרא ע"ז דפשיטא דהא כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין הבעלים נהרגין ע"י עצמן לכן גם השור אין נסקל.

כגון שהי' שם ע"א. הנה בב"ק י"א יליף הש"ס מקרא דהמית עפ"י ע"א פטור מסקילה והראשונים מקשים ל"ל קרא ע"ז פשיטא דעפ"י עד אחד אינו יכול להפסיד ממון דשור הנסקל אסור בהנאה ונראה ליישב עפ"י שכתבו התוס' רי"ד דבן פקועה שנגח דנסקל משום לקיים ובערת הרע אבל אין נאסר באכילה דכבישרא בדיקולא דמיא א"כ שפיר צריך קרא דבעד א' פטור מסקילה כה"ג דמשום הפסד ממון ליכא דהא מותר באכילה ובהנאה והו"א דעד אחד נאמן לחייבו עכ"פ בסקילה משום ובערת הרע קמ"ל הקרא דעפ"י עד אחד פטור מסקילה (וקצת הרגיש רש"י בזה הקו' עיי"ש ותי' בבעה"ת משום דמסתמא איירי בבעלים א"כ הו' מחויב לישבע ואיל"מ אמנם הנה תליא זה אי אמרינן איל"מ אפי' היכא דלא הו' לי' למידע דהא הכא לא הו' לי' למידע א"כ לדעת כמה ראשונים היכא דלא הו' לי' למידע לא אמרינן היכא דמחויב ואיל"מ א"כ אמאי מפסיד ממונו עפ"י ע"א וכמו שהארכתי בח"י בשבועות בזה) אולם קשה לי לדברי התוס' רי"ד מש"ס חולין דף ע"ד ע"ב דקאמר אמר ר"א אמר ר' אושעיא לא הלכו אלא על עסקי אכילה בלבד למיעוטא רובעו וחורש בו א"כ למה לענין המית האדם לא חשיב כחי אבל הנה בחי' רבינו גרשום שם הביא פי' אחר אר"מ דמחייבו בשחיטה אבל רובעו וחורש בו פטור דלא חשיב שור דדמי לבישרא בעלמא וזהו כדברי התוס' רי"ד.
אולם קשה לי מש"ס חולין דף קכ"א דבהמה ששחטה שנים או רוב שנים והוא מפרכסת ורובעה חייב וא"כ תיקשי לפירושו של רבינו גרשום מ"ש בן פקועה דפטור ומפרכסת דחייב דהו' כחי ונראה דשאני בן פקועה דלא הי' מעולם בכלל בהמה משא"כ מפרכסת שהי' בכלל בהמה אך התינח לפירושו של ר"ג אבל לפירושו של התוס' רי"ד דקאי גם אשחט בו רוב שנים ומפרכסת דס"ל ג"כ דאין נאסר באכילה ובהנאה קשיא מ"ש מרובעה דמבואר בחולין דחייב דחשיב כחי ומ"ש לענין שהמית את האדם דחשיב כבשר בדיקולא וצריך לומר דרבינו גרשום ס"ל רק בישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלא מישתרי באכילה הו' כחי אבל בשחיטת ישראל בטהורה לא הו' כחי והרובעה באמת מטעם דהו' כבישרא דעלמא.

כגון שהי' שם עד אחד וכו'. והנה לכאו' יש לתמוה הא אף בהמית עפ"י שנים משכחת דמעט קרא דפסול לגבוה דהא בב"ק דף מ"א שקיל וטרי דולדתן אין נהרגין ולפי המסקנא גם אולדות שעיברו ונגחו ג"כ דנין לקטלא וזה ניחא בחולין אבל אם הקדיש הולד א"א לגמור הדין דהא שם דף מ"ד פליגי רבנן ור"מ דלרבנן בעינן העמדה בדין וגמר דין בבעלים וזה ל"ש בולדן שהקדישו ובהא אפי' ר"מ מודה כיון דכל זמן שלא נגמר הדין גם אולדן לא מיחשב כלל האי ולד כשור נגח [ובאמת לר"מ בלא"ה קשיא הא בעינן גמר דין בבעלים] וא"כ עפ"י ב' עדים ג"כ לא חייב בקטלא ורק להקרבה פסלה קרא ונראה ליישב עפימש"כ בשמ"ק בב"ק שם דהא דהקדישו מוקדש רק בקדשי בדק הבית דאי בקדושת הגוף לא ירדה כלל קדושת מזבח שהנוגח פסול ובי"ד כופין לפדותו ואחר שנפדה סוקלין אותו וא"כ לפי"ז ל"ש לומר דקרא אתי למעט המית עפ"י ב' דפטור מסקילה ופסול להקרבה שוב פקעה ההקדש וסוקלין אותו אחר שחייב לפדותו ואף אי לאו קרא דפסול להקרבה הו' חל ההקדש ול"ה גומרין דין הנה הדין חוזר חלילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף ל'.

הי' שם עד אחד והבעלים מכחישין אותו הרי אלו מותרין אף למזבח. הנה דעת המ"כ הביאו הב"י בסי' קכ"ז דהא דאמרי' דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא היינו לגבי הבע"ד לפי שבעלים נאמנים על שלהם אבל אחרים צריכין לחוש לדברי העד והקשה עליו בס' תפארת ישראל מהך דשורך נרבע והבעלים נאמן הא אפי' במכחיש לא יקריבו הכהנים דהם צריכין לחוש לדברי העד שאומר נרבע ונראה ליישב דלכאו' קשה לדברי המ"כ דלאחרים נאמן הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון דלגבי בעלים עדותן בטלה דלהם אין נאמן דמפסיד להם ממון א"כ לאחרינא שמעיד רק לאיסורא ג"כ בטלה עדותו ואין לומר דחזי לאצטרופי כיון שבעלים מכחישין אין ראוי להצטרף עם אחר כיון שהוכחש כבר ע"י הבעלים [והנה בהא דאומר אשתך זינתה דאמרינן ג"כ דלענין להפסיד כתובתה אין נאמן והקשה ביריעות שלמה א"כ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותי' דחזי לאצטרופי עם עוד אחר להפסיד כתובתה א"כ לא בטלה מקצתה] אבל על קו' זו אין לתרץ כן כנ"ל אך הדבר ניחא די"ל דלא הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלבעלים צריך שיהא מהימן כבי תרי אבל לאסור לאחרים הוא נאמן בתורת עד אחד והו' כמו עדות אחרת לבעלים מעיד להפסיד ממונו ולאחרים לאפרושי מאיסורא ואולם בשורך נרבע דאין הפסד לבעלים א"כ גם לבעלים אין בא להעיד על ממון אלא לאיסורא א"כ אי אמרינן דבמכחיש לי' אין נאמן לבעלים ממילא אין נאמן גם לאחרים ולא הו' עדותו משום דהוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שגם לבעלים לא בא להעיד אלא לאפרושי מאיסורא ומעתה א"ש דנקט דוקא שותק הוא דנאמן לדידי' וגם לאחרינא אבל אי הו' מכחיש לי' דלא הו' נאמן לבעלים גם לכהנים לא הי' נאמן ואין צריך לעדותו כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובזה ניחא דקעביד צריכותא דבשורך נרבע דלאו למזבח קיימא הו"א דהאי דשתק משום דלא איכפת לי' א"כ הו"א כיון דלבעלים לא נאמן [דהא ל"ש להאמינו מטעם דשתיקה כהודאה דהו' כבי תרי דלא איכפת לי' להכחיש] וא"כ בטלה עדותו בטלה כולה ולא יהא נאמן גם לגבי אחרינא ורשאים הכהנים להקריבו קמ"ל דנאמן כיון דלא מכחיש לי' בפירוש נאמן גם לגבי דידי' דכיון דלבעלים ג"כ ליכא הפסד ממון וליכא רק איסורא א"כ אף דבאמת אין ראי' משתיקתו דלא איכפת לי' לכן לא מכחיש לי' בפירוש אפ"ה נאמן כיון דאין כאן דררא דממונא רק איסורא לבד לא בעי שיהא נאמן כבי תרי ואין צריך לשתיקתו וכיון דנאמן לדידי' שפיר נאמן לאחרינא ג"כ ודו"ק.
והנה בשבועות דף ל"ב איתא מתניתין דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור וראב"ש מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי ומר סבר עד אחד כי אתי לממונא הוא דאתי ופירש"י ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למלקות ולעונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון ותיסברא הא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה כו' ומסיק הש"ס אלא דכו"ע עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והנה לכאו' תמוה דראב"ש יהא חולק אהא דלממון בעינן ב' עדים וסגי לדידי' עד אחד לחייב ממון ולכן לולי פירש"י הי' נראה לפרש בדרך אחר לפמ"ש בספר אמרי בינה ובס' יריעות שלמה להקשות איך עד אחד נאמן לשבועה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו וכיון דלענין עדות ממון בטלה עדותו בטלה נמי עדותו לענין שבועה והעלה כיון דבעינן עד אחד כשר שראויין להצטרף לחייבו ממון כמ"ש רבינו בפ"ה מה' עדות לכן לא בטלה עדותו לענין ממון אולם לכאו' י"ל דמעיקרא אין כאן קו' כלל דהא דעד אחד מחייב שבועה לא בא כלל לחייבו ממון רק לשבועה אתי א"כ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא בא כלל עדותו רק לענין שבועה ולא לענין אחר ולפי"ז יש לומר דבהא פליגי דת"ק סובר כי אתי עד אחד לשבועה הוא דאתי כי עיקר עדותו לשבועה ואין נכלל בעדותו כלל עדות ממון ולכן לא שייך בו שבועות עדות ואידך מ"ד סובר דעד אחד כי אתי לממונא דאתי דעדותו בא גם לממונא אף דלא מהני לממונא עכ"פ הוא ראוי להצטרף עם עד אחד לממון ולכן לא שייך ג"כ עדות שבטלה קצתה בטלה כולה דהא עדיין ראוי הוא להצטרף עם עד אחד לממון וא"כ למסקנא דדייק מדאביי דכו"ע עד אחד דאתי לשבועה הוא דאתי רק פליגי בדבר הגורם לממון אם כממון דמי א"כ נשמע דבעד אחד ולא שייך כלל שבא להעיד גם על ממון ולכן לא שייך חיוב שבועה ולא שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא בא כלל להעיד על ממון.
והנה אחר זה ראיתי בחי' הר"י מיגאש שם שכתב לפרש כן דלמ"ד לממונא הוא דאתי היינו משום דחזי להצטרף עם עוד עד אחד לחייבו ממון וב"ה שזכיתי לכוין דעת הנשר הגדול [ונראה שזה כוונת התוס' מכות דף ו' בד"ה בדיני נפשות הקשה רבינו אברהם דהא קרובים נפקא לן דפסולים מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות מנפשות גמרינן דכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ ה"נ נילף דיני ממונות מדיני נפשות להך מילתא דעדות מיוחדת ותי' דע"כ האי קרא דלשבועה מיהא איתא והיינו כיון דמועיל לשבועה ע"כ דאיתא בממונא דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"כ דמהני עדותו גם לענין אם יצטרף עוד עד אחד וע"כ עדות מיוחדת כשרה ושפיר ראוי להצטרף עם עד אחד אלא דלכאו' תמוה דזה סברת ראב"ש אבל לת"ק הא באמת עד אחד לא אתי אלא לשבועה ולא אמרינן כלל דאתי לממונא, והנה בתוס' שם בד"ה אמר וכו' כתבו אם נמצא אחד קרוב או פסול השני כשר לחייבו שבועה והנה לפי דרכי הי' צריך להיות פסול כיון דמתחילה בא העד כשר להעיד לחייבו ממון וא"כ כיון דלא הועילה עדותו לחייבו ממון ובטלה מקצתו בטלה כולה אבל לפמש"כ יריעות שלמה ניחא כיון דאכתי חזי להצטרף עם עד אחד לחייבו ממון לא בטלה עדותו לענין ממון ולכן שפיר מחייב ולא בטלה עדותו לענין שבועה והיינו כמש"כ דכיון דעדות מיוחדת כשר אכתי משכחת שיצטרף עד אחד שראה ג"כ אף שלא ראו כאחת] אמנם לפי"ז יקשה לשיטת רבינו דסובר דבעינן עד כשר שיהי' ראויין להצטרף לחייבו ממון וכתב ביריעות שלמה דרבינו הוכיח דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפמש"כ אין הוכחה דכיון דאין בו חיוב שבועות עדות ע"כ דלא בא כלל לחייבו ממון ולא הו' עדות שבטלה מקצתה א"כ לכאורה יקשה מנ"ל לרבינו דבעינן עד כשר לענין שבועה אך י"ל דרבינו הוכיח כן מסוגיא דשבועות דהא עכ"פ לס"ד דאתי לחיוב ממון ע"כ דבעי עד כשר מינה נשמע לרבנן דסברי דאתי לשבועה נמי עד כשר בעינן דבודאי דוחק לומר דבהא פליגי דלרבנן אפי' עד פסול כשר לעדות שבועה ולראב"ש בעינן עד כשר ומינה נשמע דגם למסקנא דלכ"ע עד אחד לא אתי מעיקרא אלא לשבועה בעינן עד כשר שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון ולא משום דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו דלפמש"כ ל"ש עדות שבטלה מקצתה דלא בא כלל לחייבו ממון כאשר אבאר דהנה בסנהדרן דף מ"א אמרינן עדי נערה שהוזמו אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומעתה אי נאמר דעד א' דקם לשבועה לא בעי שיהא ראויין להצטרף לעדות ממון א"כ אין משכחת עדים זוממין שיהא חייבין לשלם דהא הראשון יכול לומר דלא קם אלא לשבועה לחייבו אלא ע"כ דבעינן שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון א"כ אף שיאמר שלא בא אלא לחייבו שבועה שייך בי' הזמה דהא עדותו לשבועה לא מהני אלא מטעם שראוי' להצטרף עם השני לחייבו ממון א"כ כשהוזמו שניהם צריכין לשלם [והנה בשו"ת נוב"י עי' ע"ב וע"ד כבר הקשה כן וכתב לתרץ כעין שכתבתי וכן בשו"ת עטרת זקנים החו"מ האריך בזה] ובפשיטות י"ל דלכן בעינן עד כשר כיון דהוא בהכחשה דהא הבע"ד מכחיש לכך רק כשיש עד כשר הו' עד אחד עכ"פ לשבועה דעד אחד בשבועה כמו ב' בממון [ועיי' חו"ד סי' צ"ח שכתב ג"כ דעד אחד דמחייב שבועה היא לאו משום נאמנות דעד אחד אלא מטעם עדות דהא בעינן שיעיד לפני בי"ד] אמנם כדי ליישב שיטת רש"י שכתב לפרש דלראב"ש ע"א אתי לממונא דדריש הקרא לעונשין ולמכות הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון וצריך תלמוד דהא פשיטא דאין ע"א מחייב ממון כמו שתמה ברשב"א אך נראה דכוונת רש"י דהיינו דכל תובע שמביא עד אחד לב"ד הנה אין בא לתבוע שבועה רק לתבוע ממון אך הב"ד אין מקבלין עדות רק לשבועה וכן מבואר בתוס' שבועות דף ל"ד וביותר ביאר ברמב"ן דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא נאמן כשנים ומחייבין ממון וע"כ משום דע"א נאמן כבי תרי יכולין להוציא ממון על ידן חזינן דעדות ע"א מחשב העדה לממון [רק למסקנא אמרי' דהטעם דרשב"א משום גורם לממון דלא נחשב כאלו אתי לממונא דהא אם ישבע יפטור ולא הו' אלא כאלו גורם לממון] והנה בפ' האשה שלום דף קי"ז אי' כשאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירני להנשא אבעיא להו בש"ס שם ופסקו הרא"ש והטור דאין מתירין אותה וגם אין נותנין כתובתה כיון דאדעתה דכתובה אתי ולא שרינן לה והנמוקי יוסף בשם הריטב"א כתב דהה"ד אם תביא עד אחד להעיד כדי שתיטול כתובה לאשרינן לה ועיין בב"י סי' י"ז והנה מפירש"י נראה הטעם משום דאדעתה דכתוב האתי בעי עדות ובש"ש ש"ז הקשה ע"ז מפ' שבועות העדות דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופירש"י בעד אחד היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד לה כדי שתיטול כתובתה מיורשים ואיירי ע"כ במפרשת כדי שתיטול כתובתה מיורשים דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירא לינשא אע"ג דממילא תיטול כתובתה בתר עיקר התביעה אזלינן וא"כ לפמש"כ הריטב"א דלא שרינן לה אפי' אם בא ע"א להעיד שתיטול כתובתה לא שרינן לה א"כ היכא משכחת לה דהכל מודים בע"מ דממנ"פ אם עיקרו להתירו בא ולא תבעה להעיד שתיטול כתובתה אין כאן כפירת ממון ואם בפירוש אמרה כדי שתיטול כתובתה אין העד אחד נאמן כלל ולא שרינן לה ולא תיטול כתובתה ול"נ ליישב דלכאו' יש להקשות בפלוגתא דרבנן וראב"ש בעד לשבועה לס"ד דעד אחד לממונא דאתי דסובר ראב"ש דאם אחד בא לב"ד לתבוע ממונא ומביא עד אחד שחייב לו אף דאין נאמן לממונא אלא להשביע כיון שעיקר תביעתו לממונא חייב העד בשבועת העדים דעיקר עדותו לחייבו ממון אלא דהתורה אמרה דלא מהני עדותו רק לשבועה [אמנם אם לא ישבע יצטרף לשלם ונוציא ממון עפ"י עד אחד א"כ הרי בא לחייבו ממון ועיי' מש"כ הרא"ש בר"פ שנים אוחזין דעד אחד פוטר משבועה כמו דמחייב שבועה דג"כ בא להעיד על ממון] ות"ק סובר דלא בא אלא לשבועה כיון דעכ"פ תורה לא האמינתו אלא לשבועה א"כ אין בא אלא לשבועה ולא שייך בו שבועת העדים ולא הו' אלא כגורם לממון ופליגי אי גורם לממון כממון דמי או לאו אבל הא פשיטא לי' שאין בא לחייבו אלא שבועה והנה למסקנא דלכו"ע לא בא אלא לשבועה מוכח אף דעיקר תביעתו לממונא לא שייך בהא שבועת העדות כיון דלא הועילה העדות לחייבו ממון לא הו' רק כגורם לממון דלא הו' ממון והא דלא אמרינן דהו' עדות שבטלה מקצתה ע"כ משום דראוי' להצטרף עוד לעד אחד דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות כמוש"כ לעיל ולפי"ז לכאו' קשה הא דמסיק ר"פ דכ"ע מודין דחייב בעדי מיתה כשבא להעיד כדי לגבות כתובתה ואמאי כיון דלא אהני עדותו שתגבה הכתובה רק להתירא לינשא רק שממילא אהני גם לממון א"כ אמאי יהא מחייב בשבועת העדות מ"ש מעד אחד שמעיד שחייב שבועה ג"כ עיקר עדותו על ממון אפ"ה לא מחייב העד בשבועת העדות אך י"ל דכאן שאני משום דאם ישבע לא יתחייב לשלם א"כ לא אהני עדותו כלל לגבי ממון משא"כ בעד מיתה שבא בודאי להוציא ממון על ידו ולפי"ז י"ל דר"פ לשיטתו בקידושין דף ס"ד איתא דמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ור"כ סובר אין חוששין לקידושין דחבל אחרינא וילפינן דבר דבר ממון והנה יש להבין טעמא דר"פ הא דבר שבערוה אין פחות משנים ונראה דטעמא דידי' כיון דעיקר עדותו אין לאוסרה על אחרים ועיקר עדותו אהני דמותרת לו א"כ אף דנוגע עדותו גם לאחרים יכול לחוב לאחרינא ולפי"ז ר"פ לשיטתו סובר שפיר בע"א במיתה אף שבא להעיד שתגבה כתובתה נאמן כיון שעיקר עדותו אהני להתירה לינשא [אף שתוציא עי"ז גם הכתובה] ושפיר קאמר דכ"ע מודין שחייב שבועות העדות דר"פ קאי אפלוגתא דת"ק וראב"ש דנשמע דראב"ש ס"ל דעד אחד לממונא דהא עיקר עדותו בא לממונא א"כ ה"נ בעד מיתה אף שעיקר עדותו לממון כיון דעיקר מה דאהני עדותו היינו שמותר לינשא שפיר עד אחד נאמן אמנם להלכה לא קייל"ן כר"פ דאין חוששין לקידושין משום דעכ"פ נכלל בעדותו גם לאחרינא הה"ד דלא מהני עדותו גם כשמעיד שמת כדי שתוציא הכתובה וכדעת הריטב"א ולפי"ז באמת ר"פ פליג אאביי דלר"פ באמת כ"ע מצי סברי דעד אחד לממונא הוא דאתי דעיקר עדותו מהני לחייבו שבועה ולכן לא מחייב בשבועות העדות לרבנן משום דאיכא ספיקא שמא ישבע ולא יבוא לידי גיבוי ממון כלל ולכן ר"פ לשיטת ושפיר סובר דעד אחד מהני לקידושין דהא עד קם לממון ג"כ היכא דעיקר עדותולשאר דברים להתירא לינשא או שתהא מותרת לזה המקדש ודו"ק.
אולם י"ל דלעולם אביי לא פליג אר"פ דגם אביי ס"ל כר"פ דרק משום דהו' גורם לממון דאינו ממון הא לא"ה הו' חייב העד בשבועות העדות כיון שבא להעיד על ממונא הרי אף דנחשב עיקר עדותו אפ"ה עד אחד נאמן ואם כפר חייב בשבועת העדות וא"כ בעד מיתה מודה לר"פ דמחייב קרבן שבועה ומוכח דסובר אף אם מעיד כדי שתגבה הכתובה אפ"ה נאמן א"כ לפי"ז י"ל דגם בהא סובר כר"פ דעד אחד שהעיד על קידושין דחוששין לקידושין כר"פ ולא אמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שעיקר עדותו אהני שתהא מקודשת ומותרת לזה אף דממילא נאסרה לאחרינא השתא דאתינא להכי יש ליישב מה שהקשה תוס' דאביי סובר בההיא סמיא דנאמן עד אחד הא אמרינן לעיל דלא חיישינן לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ולפמש"כ ניחא דאביי סבר באמת כר"פ דחיישינן לקידושין כיון שעיקר עדותו רק שמקודשת ומותרת לבעלה ולא אתי לחוב לאחרינא לא ילפינן מדבר דבר שבממון ולכן גם בההיא סמיא סובר דנאמן כיון דעיקר עדותו לא אתי להוציאה מבעלה אלא כדי שיקנא לה [או מטעם אחר דאף שמעיד שתאסר עליו אין עדותו לחייב להוציאה ויבואר ב"ה פהמ"ק וב"ה שגגות] ועכ"פ נתיישב שיטת הריטב"א אך להלכה לכאו' קשה דהרי קיימ"ל בעד מיתה כר"פ דמחייב קרבן שבועה כמושכ' בפי' מה' שבועות ולענין קידושין קיימ"ל דלא כר"פ דאין חוששין לקידושין ע"כ לומר דבאמת מדברי רבינו נראה דכל עד מיתה מחייב בשבועת עדות אף שלא אמרה כ"ה לגבות הכתובה א"כ שפיר י"ל באמת כדעת הנמוק"י והריטב"א דאם עד אחד מעיד כדי שתוציא הכתובה אין נאמן כלל והיינו דכמו דקייל"ן דאין חוששין לקידושין כיון שאין נאמן לאוסרה על אחרים דחב לאחרינא ולא אמרינן דעיקר עדותו אתי להעיד שקידשה לא לאסרה על אחרינא כהא"ג בעדות אשה אין נאמן אלא במעיד סתם שמת אבל במעיד כדי שיתנו לה כתובה אין נאמן ולא מתחייב בשבועות העדות היכי דהשביעו אותו שיעיד כדי שתיטול הכתובה ולא מתחייב בשבועות העדות רק בהשביעה אותו שיעיד שמת בעלה סתם ואין לומר א"כ בעד אחד שמחייב שבועה מ"ט דלא מחייב דהא אף שעיקר עדותו לחייבו שבועה מתחייב בשבועות העדות כמו בעד אחד במיתה דעיקר עדותו אינו אלא להעיד שמת אפ"ה כיון שגובות הכתובה בשבועות העדות י"ל כיון דעכ"פ ס' שאם ישבע לא יבוא לכלל חיוב ממון לא מתחייב על ידו ממון ולא הו' גורם לממון ודו"ק.
ולפמש"כ ניחא קו' המפרשים מ"ט דאביי דסובר בעד אומר אכלת חלב ושותק דנאמן הא בא להוציא ממון לחייבו קרבן אך לפמש"כ ניחא דאביי סובר כסברת ר"פ דאם מעיד שמת ומותר לינשא אף שמעיד כדי שתוציא כתובה על ידו נאמן ה"נ אף שממילא יתחייב בקרבן עיקר עדותו אינו אלא לומר ולהעיד שצרך כפרה כה"ג לא הו' דבר שבממון.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה