מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג · הלכה י
המקדיש טומטום וכו' הרי הן חולין לכל דבר וכו' ואינן כבע"מ. והראב"ד השיג גם בע"מ מעיקרא לא אמר כלום וכ"מ כ' דהכונה לומר דאין לקי ולי נראה דראב"ד כיון דלא אמר כלום ל"ש דלקי גם בע"מ יען שיש במינו קרבן כדאמרינן כה"ג בדף ז' דהא רבינו פסק דאין בו מעשה אין לוקין וכתב הלח"מ בתחילת הלכות אלו יען דבדיבורא קא עביד מעשה דנעשה הקדיש א"כ כיון דלא אמר כלום דלא חל הקדיש אמאי לקי וע"כ הא דאיתא בדף ז' דלקי היינו באמר לדמי ואף דמגמרא משמע דרק למסקנא מוקי כן באמר לדמי נסכים יען דבזוי מילתא אבל תחילה לא ידע י"ל היינו לדמי נסכים אבל לדמי עולה ידע דחייב דכש"כ כמש"כ הכ"מ בפ"א [או הכונה בע"מ מעיקרא היינו בע"מ עובר אבל לא משמע כן דהרי אין דיקלא בעלמא] א"כ לרבינו דרק לקי יען דבדיבורא עביד מעשה שנעשה מחולין קדשים וכיון דלא נחית עליו קדה"ג היכא דבע"מ קבוע ולא אמר לדמי עולה אמאי ילקה שפיר השיג הראב"ד. אמנם יש ליישב דברי רבינו נראה דמוכח כשיטתו בבכורות י"ד דקאמר ר"א דבע"מ מעיקרא שהקריב בבמת יחיד חייב הרי דלוקה אף בבמת יחיד כש"כ במקדיש וטעמא דמילתא כבר עמד בשמ"ק וכ' וז"ל: כיון שלוקה משום ה' שמות ע"כ דקדושה חל דעל חולין אין לוקין וכיון דחל ה"ה בבמה לוקה הרי דבאמת לוקה אף בבע"מ קבוע אפי' לא אמר לדמי עולה משום דעכ"פ הקדושה חלה עליו וא"כ א"ש שכתב רבינו מקדיש טומטום הוא כחולין לכל דבריו ולא לקי ומה"ט עצמו דל"ש בדיבורא עביד מעשה כיון שהוא כחולין אבל בע"מ מעיקרא שיש במינו קרבן הקדש חל עליו לכן לוקה דבדיבורא עביד מעשה ואולם בלח"מ השיגא כ"מ דבגמרא משמע דלא איירי לענין מלקות רק לענין אי חל קדושה דבע"מ מעיקרא לענין תמורה ולכן השיג ראב"ד שפיר דאין מקומו רק בה' תמורה ולי נראה דכונת רבינו לחלק דלפמש"כ בפ"א מהלכות אלו המקדיש בע"מ מעיקרא תפדה בערך הכהן כשהוא חי כמש"כ הכ"מ ומל"מ וצריך פדיון א"כ סובר דקדושה חלה עליו וסובר דלא הו' דיקלא בעלמא דזה רק לס"ד בתמורה דף ז' אבל למסקנא דקדושת הגוף חלה עליו משא"כ בטריפה ואנדרוגינוס שהקדיש אין צריך כלל פדיון בערך הכהן אלא נמכר בלא ערך ויביא בדמיהן עולה ולכן כתב רבינו שאין קדושה חלה עליהן והרי הן חולין לכל דבר רק ימכרו לצורך קרבן משא"כ בע"מ דצריך פדיון בערך הכהן וא"ש.
אולם צריך אני לעשות לי רב בכונת הראב"ד שכתב מדאמר כל קרבן שירצה משמע דאיירי באמר אלו למזבח לא באמר אלו לקרבן דאז לא אמר כלום וא"כ בע"מ נמי כן ואני תמה דאף אי נאמר דאיירי באמר אלו קרבן והו' כאלו אמר דיבוא כל מה שירצה ג"כ הו' קשה דעכ"פ גם בע"מ כן דיביא כל מה שירצה דלא עשה כלום עוד תמוה על פי' המשנה שכתב דאין חולק אר"א בהא ובגמרא קאמר שמואל דסובר תמות אתיא כרבנן דפליגי אר"א דקדושה חלה עליהן וכן הוא באמת בברייתא ערוכה תמורה דף כ"ח הרובע ונרבע וטריפה צריך מום קבוע לפדות עליהן כמש"כ בצ"ק שכן הגירסא הנכונה וכדאיתא בילקוט ויקרא אך להא י"ל דע"כ רבינו לא גריס כן בתמורה שהרי כתב הרובע והנרבע כבע"מ עובר להקדישן דשם דצריך מום קבוע והוא מברייתא ההוא ע"כ דלא גריס טריפה ופלא על הצ"ק שלא הרגיש דגירסא זו לא מחוורתא כדמוכח מדברי רבינו ועוד אי כגי' הצ"ק יקשה איך קתני צריך מום קבוע לפדות וקשה כדמקשה בדף י"ז על שמואל הא אין פודין לכלבים ואמאי לא מייתא מינה סייעתא לשמואל אע"כ דלא גריס כן בגמרא דידן, ובהא ניחא מה שהקשה בטו"ז סי' רע"ו אהא דאיתא התם דשם שקדוש בפסול אין תופס קדושה דהו' כמקדיש בע"מ והקשה בע"מ אף דלוקה צריך פדיון לפמש"כ ניחא דהרי רבינו נתן הטעם דיש במינו כשר וזה לא שייך בשמות קדושים גם י"ל דעכ"פ תפוס לקדושת בדק הבית וכן לפמש"כ לעיל דהא דלקי היינו משום דבדיבורא עביד מעשה דקדוש לקדושת בדק הבית וזה ל"ש היינו בשמות הקדושים.
ובס' ח"נ תי' קו' הראב"ד על רבינו דמה שחילק רבינו היינו לענין פדיון דבאצלו איך פדיון ע"י הערכה אלא הרי הן כמו עצים ואבנים שאין צריך העמדה וערכה לפי שאין קדושה חלה עליהן לכן ימכרו בשוק ואין צריך הערכה בהן משא"כ בבע"מ שיש במינו קרבן ולכן צריך הערכה כמש"כ רבינו בפ"א ואע"ג דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ וכו' ימכרו ויבוא בדמיהן עולות היינו דמתניתין לא נחתי לאשמעינן מה יהי' דין דמיהן שוב לא דקדקה בלשונה וכתבה ימכרו אע"ג דלאו בר פדיית שניהם שוה, שוב ראיתי להמבי"ט בס' קרית ספר שכתב וז"ל המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא דופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים דהו' כחולין לכל דבר וימכרו כבהמה טמאה מה בהמה טמאה דליכא במינה קרב דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות ודאי כאלו אין במינה קרב מאי אמרת טרפה דאיכא במינה קרב ולא דמי לטמאה אלא לבע"מ לא היא דאי לא דמיא לטמאה דיש במינה קרב דמיא לה דאסור באכילה כמותה לאפוקי בע"מ דלא דמיא לה דמותרת באכילה ולהכי לא נחתה להן קדושת הגוף עכ"ד.
וכעת ראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב פ"ה מה' אישות וז"ל דמבואר בדברי רבינו דהמקדיש בעלת מום למזבח אעפ"י שלקה נתקדשה ותפדה והיינו כדאיתא בהך ברייתא דאותבינן מינה לרבא בתמורה דף ה' אעפ"י שהיא בל"ת מה שעשה עשוי היינו דקדשו לדמיהן וכפירש"י שאמר הרי זה לעולה דבכה"ג נמי עבר אמימרא דרחמנא כמש"כ רבינו בה"ב אבל המקדיש בע"מ קבוע ואמר הרי זה עולה לא אמר כלום מדין תורה ואפי' לדמים לא קדשו מיהו מדבריהם קדוש קדוה"ג היכא דאמר לעולה ובעי פדיון ואסור בגיזה ועבודה כמש"כ פ"א מה' מעילה ה"ט אמנם הני חמשה שאינן נתפסים בתמורה כמש"כ בה' תמורה דפסק כר"א מותרין בגו"ע ביןשאמר הרי זה עולה בין שאמר לעולה ומהא איירי רבינו דכתב דהו' כחולין לכל דבריו עייש"ה.
המקדיש מחו"ז הרי זה כמקדיש בע"מ וכו'. הכונה קדושה חלה כמו על בע"מ עובר רק דאפ"ה לא לקי הנה לפי"ז אין מבואר דאיסור איכא כחקירת המשל"מ דאפשר כמו דלא לקי אין עובר ג"כ ואמנם קשה לי דהנה לאותו צד דרבינו איירי מאיסור להקדיש יקשה דלעיל כתב רבינו מקריב מחו"ז דתורים כמחו"ז בבהמה וכבע"מ רק דלא לקי א"כ כשכתב אח"כ דמקדיש מחו"ז כבע"מ קאי גם אמחו"ז דעוף ובגמרא דמעילה דף י"ב יש להוכיח דבעוף מותר להקדיש דהרי ברש"י בכורות דף כ"א מבואר דאם הקדיש מחו"ז אין קדוש אבל תוס' זבחים ק"ד ותמורה דף י"ט סברו דאף דאסור להקדיש אבל קדוש הוא דקדושה חלה עליו אבל מחו"ז דעוף אין קדושה חלה עליו אך לכאו' נראה דבבהמה אסור להקדיש רק דאפ"ה קדוש אבל בעוף לא קדוש וממילא ליכא איסור כיון דקדושה לא חלה והו' כמקדיש טומטום וא"כ איך כתב רבינו סתם דאסור להקדיש, ועוד קשה דמשל"מ הקשה ממעילה דף י"א מוכח דאין אסור להקדיש ובחולין מוכח דאסור להקדיש ולדעתי לק"מ כי במעילה שם מיירי במחו"ז דעוף שפיר ליכא איסור ואיך סתם רבינו דמשמע גם בעוף ולפי דרך השני שכתבתי ג"כ קשה דא"כ איך כתב רבינו מקדיש מחו"ז כמקדיש בע"מ עובר וכונה דקדושה חלה עליו והרי במעילה מבואר דזה רק במחו"ז דבהמה דדמי לבע"מ אבל לא מחו"ז דעוף וא"כ יפלא בשתים דרבינו כתב לעיל מקריב תורין מחו"ז הו' כמחו"ז דבהמה וכבע"מ רק דלא לקי וקשה חדא דבמעילה אמרינן דבמחו"ז דעוף לא דמי לבהמה ולא לבע"מ דליכא מום בעוף וא"כ איך כתב רבינו היפוך זה ואף את"ל דרבינו דאיירי מהקרבה מדמי לבהמה ולבע"מ ובמעילה איירי לענין קדושה שחלה עליו לזה לא מדמינן למחו"ז דבהמה א"כ יקשה ממה שכתב רבינו אח"ז המקדיש מחו"ז כבע"מ שכונה דקדושה חלה עליו וקשה הא במעילה מבואר דמחו"ז דעוף אין קדוש ואיך סתם רבינו וכתב דמחו"ז דקדוש כיון דלעיל מיני' איירי ממחו"ז דעוף וצ"ע. ובשו"מ מהד"ר ח"ב סי' קצ"ו ראיתי לתרץ קו' המשל"מ על רבינו דמוכח דס"ל דאסור להקדיש מחו"ז ובש"ס מעילה י"א מבואר מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לקינו נימא דיש איסור להקדיש אטו ברשיעי עסקינן ולא חיישינן לזה כלל דהא כיון דקיי"ל דאין תמות וזכרות בעופות לכן גם מחו"ז ל"ש והביא ראי' ממעילה דף י"ב בהא דפריך אלא לרבנן מ"ש ממחו"ז אמרי מחו"ז מידי דהו' אבע"מ הכונה לחלק דבעוף ל"ש מחו"ז עיי"ש.
וראיתי במראה פנים שכתב על דברי רבינו דמחו"ז לא הקדש כלל דרבינו ס"ל דכל מקום שמצינו דקדושה חיילא על מחו"ז היינו אליבא דר"ש דס"ל דמחו"ז ששחטו בחוץ עובר יען דראוי' לבוא לאח"ז ע"כ חיילא נמי הקדושה אבל לת"ק דר"ש דס"ל דא"ח אש"ח שאינה ראוי לפנים א"כ אי ס"ד דבדיעבד קדוש אמאי פטור וכן איתא בת"כ ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה אין לי לאשה מניין אף להקדש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון אפי' בדיעבד והקשה מירושלמי פ"ק דר"ה דאיתא שם דמחו"ז התירה התורה להקדיש צריך זהו ג"כ לר"ש ואפ' בלילה חיילא דלא פסק הך דר' אפטוריקי משום אי תימר אלא דר"פ דקאמר לילה אין מחוסר זמן ואף דר"פ גופא ס"ל בריש מנחות אין מחו"ז לבו ביום צריך לחלק בין מחו"ז דהכא לדהתם כמש"כ התוס' עייש"ה.
והנה ז"ל הירושלמי פ"ק דר"ה תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמת חטאת ואשם ועולה והדל הי' מביא חטאת העוף ועולת העוף מחוסרת זמן אצל אשם א"ר אלעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת ובספר מראה פנים הקשה מכאן על דברי רבינו דס"ל דמקדיש עובר על לאו רק דאינו לוקה דלא חלה ההקדש כלל לדידן דלא קיי"ל כר"ש דסובר בפ' בתרא דע"ז דהמקריב מחו"ז בחוץ לקי הואיל וראוי' לבוא לא"ז וכן סובר נמי דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר אבל לדידן דקיי"ל דשחטו בחוץ פטור דלא חלה הקדש כלל אמחו"ז וכן עובר אם הקדיש ותקשה מירושלמי הנ"ל דקאמר בפירוש דהתירה התורה להקדיש מחו"ז ולי נראה דלא קשה מידי דהא רבינו נתן טעם דלכן עובר דהו' כמקדיש בע"מ עובר והא בירושלמי איתא אהא דכתיב לא יבקר בין טוב לרע עבר וביקר מהו שיעבור א"ל כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כאן התורה התירה להקדיש בעלי מומין והכונה דהנה עיקר הטעם דמקדיש בעלי מומין הוא משום בזיון דגבוה כדאיתא בתמורה דף ז' וכתיב ארור נוכל ויש בעדרו כמש"כ רבינו לקמן בריש פ"ו אבל במעשר דדרך מניינו הוא מקדיש הבע"מ התורה התירה להקדיש הבע"מ א"כ ה"נ במחוסר זמן כה"ג כיון דדרך הקדישו מקדיש למחוסר זמן ליכא איסור א"כ אדרבא מכאן יש להביא ראי' לדברי רבינו דתליא מחוסר זמן במקדיש בע"מ עובר דמירושלמי דהכא נשמע דהיכא דליכא משום מקדיש בע"מ ליכא נמי משום מקדיש מחו"ז.
התוס' בזבחים דף קי"ד הקשו אמאי קדיש נימא אעל"מ ונראה ליישב דשאני הקדש דע"כ כיון דחייל שעה אחת לא פקע כמש"כ ב"מ דף מ"ד ד"ה א"נ דקיימא באגם והקדש מדמינן בנדרים דף נ"ט לקידושין והנה בכל מקום דאמרו אעל"מ היינו דחל מעשיו אלא דפקעו אח"כ כמש"כ רבינו בפ"ט משמיטה רק גבי דלא תמכרנו לחלוטין דלא לקי יען דלא חל כלל אבל באעל"מ דלקי ע"כ דחל אלא דפקע אח"כ וכמש"כ הבית מאיר דהו' משום קנסא וא"כ בהקדש דמיד דחל לא שייך לומר דאעל"מ ולא יהא הקדש כיון דחל שעה אחת לא פקע עוד, ומש"כ התוס' תמורה דף ו' ד"ה ואזדא דקודם שנולד מצי מקדיש לי' ולא הו' מחו"ז וטעמא בעי ויש לבאר כמש"כ הרא"ש בפ' מצות חליצה גבי נחתך רגלו דכל זמן שאינו בעולם ל"ש לדין דא"ר לבילה דהא אינו כלל לפנינו עייש"ה.
המקדיש טריפה וכלאים לא חלה עליהן קדוה"ג. הנה בכ"מ כתב דכן הוא בתמורה דף י"ז ויש לתמוה הא בתמורה דף כ"ח קחשיב הכלאים והטריפה בין שאר פסולים דהם כקדשים שקדם מומם וצריכין מום קבוע ויפדו עליו משמע דאם הקדישו קדוש קדוה"ג אבל י"ל דע"כ רבינו הי' לו גירסא אחרת דהא לעיל ה"ו כתב וכן הרובע והנרבע והמוקצה אעפ"י שהן מותרין באכילה הרי הן פסולין לגבי מזבח ולא קחשיב כלאים דמותר באכילה ופסולין לגבי מזבח ע"כ דכלאים דמי לטריפה ובאמת האי גירסא איתא כן בילקוט ורבינו לא גריס לה.