מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג · הלכה ח
מ"ע להקריב וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה וכו'. הנה במל"מ נסתפק בידוע שכלו לו חדשיו אי בעי ג"כ ח' ימים והא דילפינן מזה לענין נפל היינו דחזינן דהתורה הצריכה להמתין ח' ימים ע"כ משום דבזה יצא מכלל נפל ושוב לא חילוק התורה שאף בידוע שכלו חדשיו בעינן להמתין עד יום שמיני [הנה כיוצא בזה מצינו ביומא דף ע"ד רי"ו סובר ח"ש אסור מה"ת דחזי לאצטרופי ומייתא ברייתא דדריש כן מקרא ע"כ דלרי"ו פירושו מפרש טעמא ה"נ האי טעמא דחשש נפל לפרושי טעמא דקרא דקרא וכמו בח"ש אף היכי דלא שייך טעמא דחזי לאצטרופי כמו בתערובות או בחמץ סוף זמן איסור כמוש"כ בצל"ח פסחים מ"ג אפ"ה אסור מקרא דכל ה"נ אף אי כלו חדשיו אסור מקרא דשבעת ימים וכהא"ג נמי מצינו ביומא דף נ"ה דפליג בטעמא דמונה הזאה ראשונה עם כל אחת ואחת דרי"ו אמר טעמא שלא יטעה בהזאת ורי"ו יליף לה מקרא ולפני הכפורת שאין ת"ל וזה לומד על הזאה שצריכה מניין ובירושלמי יומא שם קאמר רי"ו גופא הטעם שלא יטעה ע"ש במראה פנים מוכח דרי"ו סובר דבאמת הא"ט דקרא שלא יטעה ואם כי בש"ס דילן איכא ביניהו דלא מנה ולא טעה ופירש"י דלה"ו מעכב מגזה"כ לעיכובא ובהא פליגי דרי"ו אמר טעמא שלא יטעה בהזאת לבד והו' רק דרבנן להכי אינו מעכב בדיעבד ולרי' אית לן מקרא ע"ז דהכתוב הזהירם על המניין שלא יטעה וכיון שהצריכה תורה מניין שוב מעכב אף בלא טעה ודו"ק.] דאי לאו דמשום חשש נפל צריכין להמתין עד יום שמיני ל"ה תורה מצריכה להמתין עד שמיני או דכל עיקר החשש משום נפל בסתם ולדות אבל בידוע שכלו חדשיו לא צריכין להמתין עד יום ח' והנה לפי"ז הלימוד דקודם ח' לא יצא מכלל נפל אבל לא דאחר ח' יצא אף דזה ממילא נשמע אבל לא דבא ללמוד זאת אלא עיקר בא ללמוד דקודם ח' לא יצא מכלל נפל וא"כ יש להסתפק בידוע שכלו חדשיו לא צריכין להמתין ח' ואולם בפמ"ג סי' ט"ו נראה שהבין דהלימוד כך מדמכשיר תורה ביום השמיני בסתם וולדות מכלל דאין יצא מכלל נפל אבל אי לאו קרא הו"א אפי' לאחר ח' לא יצא מכלל נפל וא"כ לפי"ז אין מקום להסתפק דפשיטא דגם בידוע צריך ח' ימים רק שממילא נשמע דבסתם וולדות אחר ח' ג"כ יצא מכלל נפל.
והנה לפי"ז קשיא לי טובא הא דרמי ר' אפטוריקי קרא אחד כתיב שבעת ימים תחת אמו וקרא אחד מיום השמיני ירצה הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה ומאי רומיא איכא הא י"ל דמקרא דמיום השמיני והלאה ידעינן דאחר ח' עכ"פ כבר יצא מכלל נפל אלא דאכתי הו"א דגם קודם ח' לא חיישינן בסתם וולדות לס' נפל וכבר ביום הראשון יצא מכלל נפל אלא דצריך ח' לספק נפל לכן כתיב שבעת ימים תחת אמו דקודם ז' לא יצא מכלל נפל רק בשבעת ימים יצא מכלל נפל אלא דאפ"ה בקרבן למצוה צריך להמתין עד יום השמיני וזה אפי' בכלו חדשיו א"כ צריך תרי קראי דמדכתיב שבעת ימים יהי' תחת אמו נשמע דעד יום השמיני הוא רק לקרבן למצוה.
והנה עוד יש להקשות בפ"א מפרה אדומה כתב רבינו אין לוקחין עד שנעשה פרה וראב"ד השיג משום מחו"ז וכו' ע"כ אפשר ליקח ולא להקדיש א"כ דילמא הכי קאמר קרא דגם שאר קרבנות אסור ליקח קודם ז' אבל ליל ח' רשאי ליקח ולא להקדיש ולהקריב עד שמיני ומנ"ל לילה לקדושה וא"ל דבשאר קרבנות לא כתיב לקיחה לכן לקיחה לאו מילתא הוא דזה אינו דהא עכ"פ יש קרבנות שצריך ביקור ד' ימים כמש"כ רבינו בפ"א מתומ"ס רק זהו לכתחילה כמש"כ בטורי אבן מגילה דףכ"ט וא"כ הכי קאמר כשבא ללקחו ולבקרו שרי מליל שמיני אבל להקדיש ולהקריב רק מיום השמיני והלאה ושאם רוצה להקריבו בלא ביקור יכולין להקדיש ביום ח' דמצות ביקור אינו אלא לכתחילה והנה בנוב"י מהד"ת הקשה לשיטת פמ"ג דבעי ז' מעל"ע דאז יצא מכלל נפל א"כ יש לפרש קרא דז' ימים היינו בז' מעל"ע מקריבו ואם לא נעשה ז' מעל"ע ביום השביעי מקריבו ביום השמיני ולדעתי לא קשה מידי כיון דאפי' בכלו חדשיו בעינן מיום השמיני והלאה ל"ש לחלק בין עבר ז' מעל"ע דדברי הפמ"ג יתכנו רק אי אמרינן דבעינן ח' משום חשש נפל יש לחלק בין ז' מעל"ע או ליכא ז' מעל"ע אבל אי אפי' בכלו חדשיו בעינן ח' ימים ל"ה לחלק אמנם לכאו' יקשה עד"ז בקרבן דאין משום חשש נפל דאפי' בכלו חדשיו בעי ח' הנה בהא אין צריך מעל"ע אבל באין ידוע ס' נפל צריך ז' ימים ואכתי תקשי לר' אפטוריקי דילמא ז' ימים היינו בלא ידוע צריך מעל"ע אבל בכלו סגי בח' קודם ז' שעברו ז' מעל"ע ויש ליישב דדוחק לאוקמא קרא בהכי דזמן דיום השמיני יהא חלה קודם זמן דשבעת ימים תחת אמו והבן, והנה במל"מ כתב שלא יצא הדבר מבואר בדברי רבינו ותמוה הא המל"מ הביא ראי' דגם בידוע בעינן ח' מר"ה דף ז' והא דין זה מבואר בדברי רבינו בפ"א מה' בכורות אולם לדעתי אין ראי' כלל מבכור דבבכור י"ל דהיום השמיני היינו שקודם שהגיע ז' מעל"ע לכן גם בכלו חדשיו בעינן עד יום השמיני כיון שלא עבר ז' ימים מעל"ע אבל בקרבנות י"ל דבידו על"ב יום השמיני דרק בלא ידוע דבעינן שיהא ז' ימים מעל"ע וא"כ יום השמיני היא אחר שעבר ז' מעל"ע וא"כ בידוע אין צריך להמתין כלל עד יום השמיני, אלא דלפמש"כ הפמ"ג אי בלא כלו חדשיו דוקא בעינן להמתין משום חשש נפל ע"כ ל"בז' מעל"ע דא"כ תקשי משבת מ"פ ממהל היכי ממהלינן הגם כי דבריו תמוהים אך יתבאר עוד שיש מקום בראש לומר כדבריו.
ונראה לי ראי' ברורה דאף בידוע שכלו חדשיו צריך להמתין ח' ימים דהנה בפטר חמור איתא בפ"ק דבכורות דילפינן מקרא דפדה מיד מעתה הא תינח אי בעינן ח' ימים וכאן גלי קרא דתפדה מיד ע"כ דפ"ח שאני וא"צ להמתין אף בס' נפל דאזלינן בתר רוב ולדות אבל אי אמרינן בידוע שכלו חדשיו מותר תוך ח', א"כ מנ"ל מדכתיב תפדה דאין צריך להמתין דילמא דוקא בידוע שכלו חדשיו והוא דגלי קרא דתפדה מיד אבל בלא ידוע אין צריך לפדות מיד שמא נפל הוא [והנה במנ"ח תמה הא בספרי יליף דלאחר אמרינן דנפל כבישרא בעלמא ואין פודין מיד והנהלעיל בפ"ב מ"ה אלו העלתי דתליא בפלוגתא אי נפל הו' כבישרא בעלמא.]
ועיי' תוס' מנחות דף ל"ז שהקשו לפירש"י דהא ופדיו מבן חודש תפדה גזה"כ אפי' בכלו חדשיו כמו בבהמה דדייקינן שאין יוצא מכלל נפל אף דהו' גזה"כ ונראה ליישב דבשלמא בבהמה הלימוד להיפוך דכשהוא בן שמונה יצא מכלל נפל דלא תימא דלא יצא אפי' כשהוא בן ח' כדמצינו באמת באדם ל' יום שפיר נשמע אף דגזה"כ היא אפי' בידוע שכלו חדשיו דהכי דייקינן או לא יצא מכלל נפל ע"כ השוה התורה מדותי' דאפי' בכלו בעינן ח' ימים כמש"כ משל"מ כאן אבל באדם דהילפותא הוא דלא יצא מכלל נפל עד ל' דלא תמצא דיצא כשהוא בן ח' מכלל נפל באדם כמו בבהמה [כמש"כ הח"ס בסי' ט"ו דגם באדם דבן ח' יצא עפ"י הרוב מכלל נפל אלא דלגבי פדה"ב י"ל דהו' ממון בעינן שיצא מכלל נפל לגמרי] וזה ילפינן מפדה"ב דלא יצא עד כשהוא בן ל' א"כ אי הו' זה גזה"כ לא הו' שייך לילף זאת משום דאיכא למימר דלעולם יצא מכלל נפל אפי' קודם ל' אלא דגזה"כ דנמתין עד ל' אפי' בכלו חדשיו וע"כ דלאו גזה"כ אלא דנשמע מזה דל' יוםבעינן שיצא מכלל נפל וקודם לזה לא יצא מכלל נפל.
והנה המל"מ הביא ראי' דאף בידוע שכלו חדשיו בעינן ח' מדכתב רבינו אמחו"ז דלאו הבא מכלל עשה תיפק לי' דהו"ל ס' נפל ול"ש מלקות והנה בשעה"מ דחי זאת דהרי כיון דתורה אזהר על ה"ס שלא יקריבו שפיר לוקין ולי נראה דראייתו נכונה דלכאו' יש להבין מאי הוכיח כן מדברי רבינו לא מגמרא דחולין דמסיק הנח למחו"ז דניתק לעשה דהיינו דהלאו ניתק לעשה לכן לא לקי אמחו"ז א"כ מוכח דלא הו' ס' אך דבריו נכונים דהמשל"מ מפרש האי ניתקו לעשה לא קאי אמחו"ז דז' אלא אמחו"ז דאותו ובנו דלקי ע"ז קאמר כיון דמחו"ז דז' ימים הוא רק לאו הבא מכלל עשה וממילא גם מחו"ז דאותו ובנו רק עשה הו' אבל רבינו שכתב דאין לוקין דניתק לעשה משמע דמפרש דגם מחו"ז דז' הו' לקי אי לאו דניתק לעשה מקרא דלא ירצה דכל הפסולין לא ירצה שפיר קשה דס' הו' ולפי"ז יפה הוכיח משל"מ משום ס' נפל אמאי לקי הכונה מהיכי תיתי לומר דלא ירצה קאי אמחו"ז דז' ואמאי לא מפרש דניתק לעשה כונה לאו דמחו"ז באותו ובנו וע"כ דסובר דאף בכלו חדשיו צריך ח' לכן שפיר מפרש דהו' לוקין אמחו"ז דז' אי לאו דניתק לעשה.
והנה בשעה"מ הביא ראי' מחולין ע"ה דפריך אלא לדידך ליקרב א"ל מידי דהו' אמחו"ז והא התם בכלו חדשיו מיירי ואפ"ה קאמר דאינו קרב ול"נ להוכיח מש"ס יומא דף ס"ד דיליף רב דאין בע"ח נדחים ממחו"ז וא"א דמחו"ז דפסל רחמנא הוא משום דלא ידעינן אי כלו חדשיו א"כ מה ענין מחו"ז לכאן כיון דשהה שמונה ימים איגלאי מילתא למפרע דלא הו' נפל ולא הו' דיחוי כלל אעכ"ח דגזה"כ הוא ושפיר הו' מחו"ז אך זה ניחא אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע ותליא בפלוגתא דרי"ו ור"ל בר"פ החולץ והארכתי בזה במק"א.
ועוד נראה לי להוכיח דלא כדברי המשל"מ מהא דאיתא ביומא שם דרב סובר דבע"ח אין נדחין דיליף ממחו"ז ואידך מי דמי התם לא איתחזו כלל הכא נראה ונדחה אלא הא"ט דרב דיליף מבע"מ ובתוס' הקשו לרי"ו דס"ל דיחוי מעיקרא הו' דיחוי הדרא קו' לדוכתי' נילף ממחו"ז [ותוס' תי' דלא הו' דיחוי בשעת הקדש דהדיחוי שבחולין אין מדחה אלא אחר הקדש כמוש"כ בטה"ק בזבחים דף י"ב וכ"כ צל"ח פסחים דף ל"ד ואכתי תקשה מש"ס תמורה דף ז' קדושה חלה על העוברין] ויש להבין למ"ד דטעמא דרב דיליף ממחו"ז הא פשיטא דלא דמי דלא חזיא כלל ונראה דהא תליא אי אמרינן דגם להדיוט הו' אסור משום חשש נפל ובודאי בן קיימא מותר אף לגבוה [דאף דמה"ת אזלינן בת"ר במיעוטא דנפלים אזלינן להחמיר כמוש"כ בדמ"ר סי' ט"ז יען דהו' ס' ההוה וכאשר בארנו במק"א] א"כ הו' נדחה גם מלהדיוט ע"כ התם משום דלא חזי כלל ולאחר שבעה הא לא הו' נפל אבל אי אמרינן דאין משום חשש נפל דמה"ת אזלינן בתר רובא א"כ רק לגבוה אסור ואפי' בודאי בן קיימא דלא חילקה התורה ומש"כ המל"מ א"כ הו' רק דיחוי עד הזמן שיעבור השמונה ימים ושפיר נשמע ממחו"ז דאין בע"ח נדחים לפי"ז י"ל לס"ד דרב דרק בקדשים הו' מחו"ז תוך ח' ימים א"כ הו' דיחוי ואפ"ה לאחר שמונה ימים מיחזי חזי ע"כ דבע"ח אנ"ד וע"ז דחי רי"ו דס"ל דחיישינן למיעוטא כדאיתא בבכורות דף כ' התם לא חזי כלל דאף להדיוט ל"ח א"כ לא הו' דיחוי רק עד שיעבור השבעה ימים ע"כ יצא מחשש נפל לאחר ז' ימים וא"א שימשוך הדיחוי יותר משבעה ימים ולכן כיון שניתר עצמו להדיוט ניתר גם לגבוה [כדאמרינן בריש ביצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מתיר נמי איסור מוקצה] אבל הכא נראה ונדחה ורק קבל תשובת רי"ו [אף דרב ס"ל דל"ח למיעוטא הכא שאני דהו' מיעוט ההוה כנ"ל] א"כ ס"ל ג"כ כרי"ו דכל הטעם רק מחשש נפל ובידוע שכלו חדשיו מותר אף לגבוה ול"ח דיחוי דאחר שבעה ימים ע"כ אזיל הדיחוי ובהכי ניחא קו' התוס' שהקשה לרי"ו דלפמש"כ אין הכונה לחלק דלא דמי יען דהו' דיחוי מעיקרא אלא הכונה דשם מילתא אחריתא דלא חזי כלל אף להדיוט עד ז' ולאחר ז' כיון שמתיר עצמו לחולין מתיר נמי לגבוה ולא הו' דיחוי כלל רק על משך זמן ז' ימים ע"כ לא ילפינן מיני' א"כ גם דיחוי מעיקרא א"י ללמוד ממחו"ז וכן יש להוכיח ממנחות דף ו' דעביד קו"ח טרפה דאסור לגבוה מבע"מ ודחי דבע"מ שאני שכן מומו ניכר והקשה בתוס' נעבוד קו"ח ממחו"ז דמותר להדיוט ואסור לגבוה וליישב נאמרדגמרא דמנחות ס"ל דאי לא ידעינן דטריפה אסור מה"ת לגבוה הא לא ידעינן כלל רוב א"כ מחו"ז אסור נמי מהדיוט מחשש נפל א"כ ליכא קו"ח נשמע דמחו"ז לגבוה הוא רק מחשש נפל אבל בידוע שכלו חדשיו מותר אף לגבוה.
ומה שהקשה המל"מ הא מדרשב"ג נשמע דתוך שמונה הו' מחשש נפל אבל בכלו חדשיו מנ"ל דאסור לגבוה נראה דא"ש דבבכורות נ"ז במשנה מייתא עלה דמחו"ז הקרא דשבעת ימים תחת אמו וקשה הא כתיב בקרא מיום השמיני והלאה ירצה וע"כ דתנא דמשנתינו י"ל כר' אפטוריקי דלילה לקדושה ויום להרצאה א"כ עיקר איסורא נשמע מקרא דז' ימים תחת אמו דגם לקדושה אין ראוי' אבל רשב"ג ס"ל דלא כר' אפטוריקי וס"ל דשבעת ימים אתי לומר בלא כלו חדשיו גם לחולין פסול ובלילה ליכא משום נפל ומותר לחולין ואין פסול אלא לקדשים עד יום שמיני א"כ ממילא לדידן דקייל"ן כרבנן דמה"ת ל"ח למיעוטא ורק מדרבנן מחמירין כרשב"ג לחוש לחשש נפל א"כ עיקרא דקרא רק לקדשים איירי וכתנא דמשנתינו ולילה לקדושה ולהרצאה משמונה ימים [וכן מוכח מדברי הטו"ז סי' ט"ו].
בחקירת המל"מ אי בכלו חדשיו בעינן ח' ימים אי לאו שהביא ראי' מבכור כמו שהבאתי בפנים בלא"ה יש ליישב דבכור שאני דהמצוה דוקא ביום השמיני לכן אפי' בכלו חדשיו דשם אין משום חשש נפל אלא למצוה בעי ח' לאפוקי דלא תימא דגם אחר ח' יהא פסול כדס"ד דת"כ פ' אמור אלא דיליף מגז"ש דקדשים מ"ח והלאה ע"כ שפיר י"ל דח' היינו למצוה לכן אפי' בכלו בעינן בן ח' למצות נתינה לכהן וכן מוכח בפ"א בפרה דבבכור סגי בח' ימים לכתחילה וכתב שם רבינו בפירוש המשנה על מה דתני שם דבשאר הקרבנות רק בדיעבד כשר ביום השמיני ובבכור גם לכתחלה משום דכתיב וביום השמיני והלאה ירצה אבל לכתחלה לא תקרב אלא מיום שלושים ואילך אמנם בבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לו לכן דוקא ב"ח א"כ לפי"ז י"ל דשפיר אפי' בידוע ג"כ אבל בשאר קרבנות דרק משום חשש נפל כתיב ביום השמיני והלאה לומר דמח' והלאה יצא מחשש נפל, אולם י"ל דהנה רבינו בפ"א מה' מעה"ק העתיק המשנה הנ"ל דפרה אדומה וכתב בזה"ל אעפ"י שכל קרבנות כשרין מח' והלאה אין מקריבין אלא מיום ל' חוץ מן הבכור א"כ משמע בכלו ג"כ בעי ח' דהרי הא דבעי אין ל' מחשש נפל א"כ אפי' בידוע צריך ל' א"כ אי הא דבעי ח' רק בלא כלו איך כתב אף שסגי בח' בעי ל' א"כ לא נשמע אכתי בכל קרבנות בעי ל' אפי' בידוע וכן משמע מדסיים בבכור כשר לכתחלה בח' משמע אבל לא קודם וזה אפי' בידוע כיון דמהא איירי רק דבשאר קרבנות לא סגי בח' בסתם ולדות.
אך א"ש דהנה הא דבעינן ל' יום לכתחלה הוא ג"כ מחשש נפל דביום השמיני רק עפ"י הרוב דיצא מכלל נפלים אבל מיעוטא איכא כמש"כ בח"ס סי' י"ד אבל מיום ל' והלאה אפי' מיעוטא ליכא לפי"ז הא דבעינן ל' לכתחלה רק בסתם ולדות אבל בידוע לא צריך ל' ולכתחלה שרי להקריב קודם ל' וא"כ הכי קאמר בשאר קרבנות דבעי ח' רק בלא ידוע ולכתחלה בעי ל' אבל בבכור דאף בידוע בעי ח' א"כ בלא ידוע סגי בח' דלא חילקה התורה בין ידוע לאין ידוע לענין ח' כיון דשוה לענין ח' [ועיי' במדרש דאדם ובהמה תושיע ה' דבעי ח' ימים והביאו משל לראות פני מטרונה והיינו דשוה אדם ובהמה בין לענין ח' דעפ"י רוב יצא מחשש נפל בין לענין ל' דעכ"פ מיעוטא איכא עד ל'] אמנם שוב ראיתי הדבר מפורש בתוס' ורשב"א בב"ק דף י"א דאף בידוע בעי ח' והביאו ראי' מהך דר"ה אבל לא מטעמא שכתב מל"מ דלא חילקה התורה אלא כסברת הפמ"ג שכתבתי דהוא גזה"כ אלא דנשמע דעכ"פ בבן ח' יצא מחשש נפל, ועוד קשה לי לסברת המל"מ דרק משום ס' נפל בעי שמונה אלא דלא חילקה התורה דהנה ברה"ש שם דפריך הש"ס בע"מ מי מצי אכיל והקשה בדגול מרבבה סי' ט"ו ובשו"ת נוב"י מד"ת חאהע"ז סי' י"ט ובטורי אבן שם לפי סברת התוס' יבמות דף ל"ז דרוב ולדות בר קיימא והחמירו חכמיםיען דהו' דבר ההוה וא"כ כיון דמה"ת רשאי לאכול שפיר מונין מיום הלידה ותי' שם בטורי אבן דשנה דבע"מ לאו דאורייתא וקשה לי דהנה לכאו' קשה לסברת רבינו דכל ספק רק מדרבנן אסור א"כ מאי פריך שם הש"ס בע"מ מי מצי אכיל הא מה"ת שפיר מצי אכיל ואח"כ ראיתי שהנוב"י בעצמו הרגיש בקו' זו על הרמב"ם אך לפימה שביארתי בקונטרס טריפה חי' הנדפס בשבילי דוד על יו"ד לא"א הגזצ"ל לתרץ שיטת רבינו דסובר סדא"ו מה"ת לקולא והקשו הראשונים מסוגיא דרוב דאיך מוכח מקרבנות רוב דילמא מטעם סדא"ו מה"ת לקולא והעלתי לפמש"כ החוו"ד בדיני ס"ס דרוב לא שייך רק במידי דהו' תמיד כגון רוב נשים יולדת ומיעוט מפילות ורוב כשירות ומיעוט טריפות אבל דבר שבא בהזדמן ומקרה לא שייך רוב לומר דרוב המזדמנין כן דזה לא אמרינן ומעתה אומר זה שיטת רבינו דמצינו לו דס"ל דהולכין בספק להקל בפ"ו מה' כלאים וכן בהלכות אי"ב הנה זהו ספק המזדמן והמקרה בזה הספק לקולא ובספק כזה בלא הכרעות רוב שריא אבל בספק ההוה תמיד כגון בספק אי הו' רוב כשירות או ממיעוט טריפות בזה הספק להחמיר אלא דבזה הספק שוב אזלי' בתר רובא ואי לאו דאזלינן בתר רובא לא הי' ספק מותר בהא כיון דהו' תמיד דיש מיעוט טריפות ולכן שפיר מוכח הרוב דבדבר ההוה תמיד שייך שפיר רוב ובזה ישבתי לנכון גם שיטת הרשב"א חולין דף ט' שכתב רק בספק הבא במקרה שרי לא בספק הבא בתולדה ובש"ש א' הקשה א"כ גם לרשב"א קשיא הא דיליף רוב מפ"א בת שתי שנים וע"כ לא נולדה טריפה רק אח"כ נטרפה וספק הבא במקרה היא דאזלינן לקולא ואיך מוכח רוב ולפימ"ש ניחא דכונתו רק ספק הבא במקרה וההזדמן כגון במקוה שנמדד ונמצא חסר דספק זה אין הו' תמיד אבל בספק ההוה כמו מיעוט טריפות אף אם ספק אם נעשה אח"כ טריפה ואינה ספק מן התולדה ספק לחומרא רק דרשב"א הוסיף בספק הבא בתולדה דהיינו הגם שהוא מצד אחד במקרה יען שאין הוה תמיד אבל כיון שהוא בתולדה דאם הוא חלב מתולדה הו' חלב אפי' בח"א אזלינן לחומרא עכ"פ ניחא דנשמע רוב דספק טריפות הו' ספק ההוה דאזלינן לחומרא (וראי' לדברינו מתוס' כתובות דף כ"ח שכתבו דבטומאה תמידית אף ס"ט ברה"ר טמא) א"כ ניחא גם כאן דהתוס' ביבמות ל"ז כתבו דספק נפלים הו' דבר ההוה בתמידית וכה"ג גם רבינו מודה דס' לחומרא אמנם היכא דאיכא רובא הא מהני מה"ת ורק מדרבנן החמירו ומעתה קשה למה החמירה התורה לגבוה כיון דגם להדיוט ספק זה מחשש נפל לחומרא וע"כ צריך לומר דבאמת איכא רובא לא מחמרינן לחוש למיעוט ההוה תמיד רק לגבוה ולא להדיוט וא"כ יקשה לדעת רבינו ג"כ מאי פריך בע"מ מי מצי אכיל הא הו' רק מדרבנן אסור ואין לומר כתי' של הטו"א דשנה דבע"מ לא הו' רק דרבנן דהא בפ"א מבכורות מוכח דס"ל שהוא מה"ת, והנה ליישב ע"כ נאמר כחקירת אחרונים דכיון דמדרבנן אין ראוי' חשיב א"ר מה"ת לכן מתירין להשהותו יותר משנה כיון דלא חשיב שנה מדרבנן א"כ שוב באמת אמרינן רק לגבוה אסרה התורה לא להדיוט משום דס' מה"ת לקולא או מטעם דאיכא רובו א"כ עפי"ז יצא לנו תשובה נצחית על דברת המל"מ דנפל כל חקירה שלו בבירא אי בידוע שכלו ע"כ בעי ח' דהא אפי' באין ידוע להדיוט שרי מטעם רוב רק לגבוה אסרה תורה א"כ מינה אפי' בידוע שכלו חדשיו בעי ח' דמ"ש כיון דאפי' באין ידוע שרי להדיוט מטעם רוב.
ועוד יקשה לפמש"כ המל"מ דטעם דרשב"ג משום חשש נפל הוא אלא דלא חילקה התורה דהא לפי מה שהוכחתי לדעת ע"כ לומר דגזה"כ הוא כיון דבעלמא מותר משום רוב א"כ מנ"ל דהטעם משום ספק נפל כיון דע"כ גזה"כ אלא ודאי מוכח ע"כ דסברת הרשב"א והפמ"ג דאמרינן להיפוך מדהתירה התורה אפי' בסתם ולדות אחר שמונה ימים ע"כ דיצא מכלל נפל דרובא איכא דאי משום ס' הו' אסור דהו' ספק ההוה תמיד אע"כ דרובא איכא שיצא מכלל נפל ודו"ק.
אולם קשה לי מש"ס תמורה דף י"ח דפריך שם הש"ס אי הכי דהא חג שבועות הוא מאי אסהדותי' דר' פפייס ומאי אתא לאשמעינן וקשה לי דילמא הא אשמעינן אכלנו ולדה בחג לא בפסח דלא תימא בכלו חדשים אף בפסח שנולד בו יכול להקריב קמ"ל אכלנו בחג דאף שכלו חדשיו צריך להמתין ח' ימים וא"א לאכול בפסח שכלה בתוך הח' ימים וצ"ע.
אמנם בעיקר קו' שו"ת נוב"י ת' אהע"ז סי' י"ט שכתבתי במה שהקשה לשיטת התוס' דסמוך מיעוטא לחזקה דרבנן א"כ הא דאמרו בר"ה דף ז' בכור בע"מ מאימתי מונין לו שנתו משעת הרצאה דתוך ח' לא יכול לאכלו ואי חשש נפל דסמוך מיעוטא לחזקה רק דרבנן א"כ הכי משום חשש דרבנן וחשש נפל יהא מונין שנה משעת הרצאה ויעבור בב"ת ועכ"ח שהוא מה"ת ושוב הקשה לשיטת רבינו דהו' סי' מה"ת לקולא עדיין קשיא למה מונין משעת הרצאה הא מה"ת רשאי לאכלו וכ' דיש לו חזקת איסור לכן ס' אסור והנה דבריו תמוהין דהרי יש כאן רוב ולדות בר קיימא רק משום חזקה הו' ס' וא"כ איך תאמר משום חזקה ספק אסור הא כבר משום חזקת איסור עשינו את הרוב לספק וכבר השיג עליו בשערי דעה סי' ש"ה ולי נראה ליישב הקו' עפי' מש"כ הנוב"י חיו"ד סי' נ"ג דבקדשים מלבד חזקת איסור אין זבוח דאסור באכילה יש חזקת איסור דאסור בהנאה מחיים א"כ נוקי אחזקה דהזריקה פסול נשאר באיה"נ והנה בכור בע"מ מחיים אסור בהנאה גיזה וחלבו כדומ' כמו שביארנו ב"ה מעילה וא"כ שייך לומר אוקי אחזקה למיעוט נפלים ולא הוה שחיטה והוה כמת הבכור דצריך קבורה והעור בשריפה כדאיתא בזבחים ק"ג דאסור בהנאה גם אחר שמת וא"כ ניחא די"ל הא דבקדשים בעינן ח' ימים הוא אף דבחולין קודם ח' לא חיישינן לנפל אפ"ה בקדשים ל"ה גזה"כ אלא דבקדשים שייך חשש נפל דבחולין שפיר י"ל סמוך מיעוטא לחזקת איסור דאין זבוח והו' ספק ומה"ת לקולא אבל בקדשים דיש חזקת איסר הנאה א"כ שייך עוד חזקה לומר דנשאר בחזקת איה"נ חיישינן עד ח' לספק נפל ולפי"ז גם בבכור בע"מ שייך אוקי אחזקת איה"נ ואסור מה"ת לאכלו תוך ח' ולא הו' הרצאתו רק מח' והלאה וא"כ לפי"ז בחולין שפיר כתבו התוס' דלא הו' רק דרבנן והיינו כשיטת רבינו דספק מה"ת לקולא אבל סמוך מיעוטא לחזקה שפיר אמרינן ודו"ק.
ועוד נראה ליישב קו' הנוב"י מש"ס ר"ה דף ז' דמוכח דתוך ח' אסור מה"ת לאכול דהנה טעם האוסרין מבואר בתוס' נדה דף מ"ד משום דשכיח והוה תמיד וכמו שביאר בד"מ סי' ט"ו דבהו' תמיד חיישינן למיעוטא א"כ צריך להבין מ"ט המתירין ונראה דבשעה"מ בה' יבום הקשה דמאי פריך הגמרא ניחוש למיעוטא הא יש לה חזקת היתר דהרי במעי אמו אף אם היתה נקובת הדקין היא מותרת כמבואר בסי' י"ג בשחט את האם ומצא בה בן ט' חי דאין טריפות פוסלת בו וא"כ ע"כ נאמרשאינה טריפה דאל"כ תוציא אותה מחזקת היתר שבמעי אמו ותי' דלא הו' חזקה גמורה דהרי אם תתנבל אמו בשחיטה יהא אסור הולד ועוד שגם אולי תמצא אמה טריפה אמנם כ"ז אי לא אזלינן בתר רובא אבל אי אזלינן בתר רובא האם לא תמצא טריפה וכן לא תתנבל בשחיטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם א"כ שוב יש להולד חזקת היתר לכשיולד שלא יהא אסור מחמת נבילה ויהא מותר לאכול מיד כשיולד דהא במעי אמה אם תשחט האם מהני לולד אף אם לא כלו חדשיו ואסור א"כ אתה מוציאו מחזקת היתר שלו ע"כ מה"ת ל"ח שהוא נפל דאזלי' בתר חזקת היתר ורק מדרבנן חיישינן למיעוטא מעתה הא תינח בבהמת חולין אבל בולד בכור הא כיון דרוב אין בע"מ אסור עד ח' ימים דהא להרצאה בעינן ח' ימים א"כ אין להולד חזקת היתר לכן אף דבאמת נמצא הולד בע"מ אבל כיון דמכח הרוב החזקנו שאין בע"מ וממילא אין לו חזקת היתר לכשיולד עד שיעבור שמונה ימים א"כ שוב אף שבאמת בע"מ היא שוב אסור מה"ת באכילה מחשש שלא כלו חדשיו דבספק ההוה מה"ת לחומרא כיון דליכא כנגדה החזקת היתר ולכן שפיר פריך הש"ס דהא לא חזי לאכילה וא"ש.
והנה הערוך לנר יבמות הקשה לדעת התוס' דחשש נפל דרבנן א"כ מאי פריך מימהל היכי ממהלינן וקשה כיון דמה"ת ל"ח לנפל שפיר מהלינן ולדעתי י"ל דהנה לכאו' יקשה לתוס' הא רשב"ג מקרא יליף מפדה"ב דלאחר ל' מוכח דיש חשש נפל מה"ת וצריך לומר שם בממון איירי דלא אזלינן בתר רובא אבל בעלמא אזלינן בתר רובא מה"ת ורק מדרבנן אסור משום חשש נפל וא"כ ניחא קו' הנ"ל דהנה כבר הקשה הח"ס מאי פריך משבת היכי ממהלינן דילמא רק לענין פדיון חיישינן לנפל יען דבממון אין הולכין אחר הרב ותי' דהקו' לרב דאזלינן בממון אחר הרוב אפ"ה חששה התורה לנפל א"כ גם באיסורין יש לחוש ואיך ממהלינן בשבת ומעתה לפי"ז ל"ק גם קו' הנ"ל דש"ס דשבת אזלא לשיטת רב דאזיל בתר רובא בממון אבל לדידן דלא אזלינן בתר רובא בממון שפיר י"ל דלענין איסור לא הו' רק דרבנן.
מ"ע להקריב וכו' דכתיב מיום השמיני והלאה. וקשה לי דהנה במל"מ הקשה שלא הביא רבינו דאסור להקדיש מחו"ז אך י"ל דרמז רבינו במש"כ כמקדיש מחו"ז דמקדיש בע"מ עובר וכן נראה דעת בעל המגיה במל"מ אולם קשה לי דהנה רבינו לא הביא הדרשא דלילה לקדושה וכבר עמד ע"ז בכ"מ בפ"ג דבכורות רק די"ל כיון דרבינו לא הביא כלל דאסור להקדיש מחו"ז לכן השמיט דלילה לקדושה אבל מאחר שבארתי דרבינו מדמה לבע"מ עובר דאסור להקדיש א"כ יקשה למה לא הביא הך דלילה לקדושה דבליל ח' רשאי להקדיש מחו"ז ועוד קשה לי דהנה בחולין מסיק דר' אפטוריקי יליף מליל שמיני ירצה והא דניתק לעשה ילפינן מקרא בשמונה ימים תתנו לי דא"ל דמזה יליף רא"פ לילה לקדושה זה אינו דבכור לא צריך להקדיש רק לכתחלה וא"כ רבינו דפסק לעיל דהו' ניתק לעשה מקרא דבשמונה ימים א"כ ליכא כלל קרא דלילה לקדושה וא"כ הו"ל לרבינו לכתוב דניתק לעשה דקרא דביום השמיני תתנו לי דהא קרא דמיום השמיני והלאה אתי דלילה לקדושה ולכן נראה ליישב דהנה הא דלילה לקדושה איתא בזבחים יען לילה לאו מחוסר זמן ורבינו בפ"ג ממחכ"פ פסק לילה מחוסר זמן כמש"כ הכ"מ א"כ לכן אין יכול להקדיש ולית הלכתא כר' אפטוריקי דלילה לקדושה ולכן מוקי קרא לנתוקי לאוי.
ועוד י"ל דהנה קיי"ל בקדשים לילה הולך אחר היום וא"כ ל"ל לילה לקדושה דרבינו סובר דהאי סברא רק כמו דאמרינן בזבחים אין מחוסר זמן לבו ביום הה"ד בלילה כן אבל כיון דקיי"ל דלילה הולך אחר היום ל"ש מחוסר זמן בלילה כמו דאין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא במנחות דף ה' דלילה שאני דהו'כיום השביעי ולכן סובר דאף בלילה אסור להקדיש ולא דרשינן לילה לקדושה רק אתי לנתוקי לאוי ועוד כיון דקיי"ל דלילה הולך אחר היום ל"ש כלל דרשא דלילה לקדושה יום להרצאה דהא קרא אתיא שפיר כפירש"י דכשנולד יום א' בבוקר א"כ כלה יום שביעי כלו בבוקר ביום השמיני ומתחיל יום השמיני ולכן כתיב מיום השמיני ירצה דיום הז' פונה והולך לו ונכנס יום השמיני ואין קושיא אקרא כלל ומנ"ל לדרוש כלל דלילה לקדושה אע"כ דרא"פ ס"ל דלילה לא הולך אחר היום א"כ לא קיי"ל כרא"פ אמנם יש לדחות דהנה בח"ס סי' ט"ו כתב דלכן לא דריש רא"פ כן אקרא דביום השמיני תתנו לי יען דבכור אין צריך שכבר קדוש א"כ לילה הולך אחר היום והקרא אין סותר כלל דכשכלה שביעי ונכנס שמיני מעל"ע בקרבנות דקודם שמקדישו הו' חולין שפיר דייק דהא יום ז' כלה בערב דליל ח' ליוםשמיני נמנה א"כ קרא סותר אלא אתי דלילה לקדושה א"כ נסתר מש"כ דהא קודם הקדישו חולין הו' והלילה אזלא ליום שלאחריו.
אך באמת קשה לי אדברי ח"ס ז"ל דבזבחים דף י"ב קאמר ר"פ אפי' תימא מאורתא מפריש ואין מחו"ז בלילה ומייתא דרא"פ וקשה מאי ראי' מרא"פ דאין מחוסר לבו ביום דלילה בחולין ליום שלאחריו לכן שייך אמח"ז לבו ביום וכשר לקדושה אבל בק"פ כבר קדוש הוא א"כ הלילה הו' כיום אחר שפיר הו' מחו"ז אך י"ל עכ"פ אי אפריש ולא הקדישו הו' חולין ושייך אמח"ז לבו ביום, לכן מחוורתא כתי' הראשון כיון דס"ל במח"כ לילה מחו"ז ע"כ לית הלכתא כרא"פ.
והנה בכ"מ נתקשה שם אמאי פסק דלילה מחו"ז דהא ר"מ סובר דאין מחוסר זמן ונראה ליישב דתליא בפלוגתא דאיתא בזבחים דף ק"כ דפליגי אי לילה פסול בבמה דאי פסול בבמה הו' לילה מחו"ז ורבינו ס"ל דפסול לילה בבמה לכן ס"ל מחו"ז, וכן יש להוכיח מתמורה דף כ"ב דאמרינן אבידת לילה לא שמה אבידה משום דלא חזיא כלל לא לגופא ולא לדמי ולכאו' קשה לפמש"כ תוס' זבחים דלילה קיל ממחוסר זמן דנוהג בבמה והרי מחו"ז סובר ר"ש דקדוש דחזיא למחר ובאשם בן שתים סובר דאין קדוש כדאיתא בתמורה דף י"ט ועברה שנתה הו' כמו אשם בן שתים וכש"כ ליל דקיל ממחו"ז א"כ איך סובר רבא דלילה גרע מעברה שנתה וע"כ לומר דרבא סובר דלילה הו' מחו"ז וסבר דהאי מחו"ז גרע דלא חל הקדש כלל משום דלא קרב לעולם בלילה אפי' לרבנן דר"ש באשם בן שתים א"כ מוכח מרבא תרתי חדא מדקאמר דלא חזיא כלל לדמי ע"כ דלא קדיש מוכח דלית הלכתא כרא"פ דבלילה רשאי להקדיש אלא ס"ל דאסור להקדיש ואם הקדישה אינה חל כמו לר"ש באשם בן שתיםוכן מוכח דאין קרב בבמה דאי קרב בבמה אמאי ס"ל דל"ש אבידה הא חזיא בלילה בבמה כדאמרינן בעלמא שכן כשר בבמה במנחות דף ז' ובכמה דוכתין וכן סובר לילה מחו"ז ורבינו בפ"ה מפסהמ"ק פסק כרבא ולכן סובר נמי דלילה מחו"ז [ועיי' תוס' דף קי"ד דמה דלא חזיא כלל חל הקדושה אבל מה דחזיא במק"א לא נחית קדה"ג אך בדף י"ט כתבו דהקדיש מחו"ז קדוש אף בלילה דלא חזיא אף לדמי] וא"ש דהשמיט רבינו דר' אפטוריקי ומוקי קרא לנתוקי לעשה [אך יש לעיין דלכאו' הא דפליגי בפסול לילה אי עלה ירד דתליא אי לילה מחו"ז ורבינו פסק דעלה לא ירד] ודו"ק.
אח"ז ראיתי במנ"ח שעמד ע"ז דרבינו לא הביא דין זה דלילה לקדושה יום להרצאה וכן בה' בכורות לא כתב דבליל שמינית נכנס להתעשר ובכ"מ שם עמד ע"ז וכתב ליישב דלכאו' קשה עוד דלא ביאר כלל מה דין בליל שמינית אי הו' כמחו"ז או דאינו מחו"ז רק דהוא לילה א"ר להקרבה רק די"ל דתוס' כתבו שם מאי נ"מ אי פסול משום מחו"ז או מחמת לילה ותי' דמחמת לילה אם עלה לא ירד וכיון דרבינו בפ"ג מפסהמ"ק כתב דאם עלתה תרד א"כ אין נפ"מ ואין צריך לכתוב מאי דינה אך קשה דפ' י"ח מה' מע"ק כתב השוחט מחו"ז כגון בתוך ז' ימי הלידה פטור בחוץ הואיל ואינו מתקבל בפנים ובשוחט בלילה חייב א"כ יש נפ"מ דמשום מחו"ז פטור אם שחט בחוץ וכ"ל דבליל ח' אף דהו' מחו"ז חייב דש"ה דהתוס' הקשו משלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות היכל דפטורים ותי' דמחוסר מעשה אבל לילה אמח"ז א"כ כיון דלילה אמח"ז משום לילה אף דהו' מחו"ז מחמת קודם ח' ימים חייב כיון דראוי' לבוא לפנים בו ביום דלילה לא הו' מחו"ז א"כ אין נ"מ ע"כ לא הביא רבינו זה אך אכתי קשה הא רבינו ס"ל בפ"ג ממחוכ"פ כחזקי' דלילה הו' מחו"ז א"כ גם בלילה א"ח משום ש"ח דהו' מח"ז אלא דא"כ קשה לאידך גיסא אמאי בשחט בלילה פסק דחייב מ"ש מפתיחת דלתות היכל דפטור עכ"פ קשיא אמאי לא הביא רבינו לחלק בין תוך ז' לבין ליל שמינית עכ"פ יצא מזה ליישב דרבינו לא הביא הך דר' אפוטרקי דלית לי' כלל דרא"פ דגם בליל שמינית אסור להקדיש ע"כ לא הביא רבינו הך דינא דלילה לקדושה יום להרצאה אבל מדברי הראב"ד פ"א מפ"א נראה דפסק כרא"פ דלילה לקדושה יום להרצאה עכ"ד [ובס' מע"ח כתב ליישב דלכן לא הביא רבינו הך אפטוריקי דס"ל דלהלכה כרשב"ג דתוך ז' ימים איכא חשש נפלא פי' בחולין א"כ ל"ק קראי דשבעת ימים תחת אמו מחשש נפל ובלילה שרי מיום השמיני והלאה אפי' לקרבן ראוי' בין לקדושה בין להרצאה את"ד].
ונראה להוכיח מש"ס נזיר דף ז' דפריך אי הכי יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד התם לאו דמיפסק מהדדי הוא מאי קאמר חד יומא ולעולם לא מיפסקי מהדדי וכתבו התוס' פי' הערב שלפני היום לענין שבת ויו"ט וליכא לאפוקי מיומא דבתרי' אלא כל הימים נוגעים זה בזה א"כ לילה לאו מחו"ז אבל רבא שם איתא דאמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת א"כ לדידי' שפיר אמרינן דיומא מיפסקי מהדדי מדכתיב ויהי ערב ויהי בוקריום אחד א"כ לדידי' שפיר י"ל דלילה מחו"ז דלילה דתרי מיפסקי מיומא דקמי'.
התוס' זבחים י"ב ובכמה דוכתין הקשו ל"ל קרא דביום השמיני דיום להקרבה ולילה לקדושה תיפק לי' דהא בלילה פסול להקרבה ונראה לפמש"כ רש"י זבחים דף פ"ו ד"ה וברגלים דשוחטין מע"ש וכ"כ תוס' יומא פ"א גבי האר"א ק"ש עם אנשי משמר לא יצא וח' דתמיד הי' קודם הנה"ח בעהש"ח ומבואר בירושלמי בריש ברכות דמעה"ש עד שיאור המזרח ד' מילין ומשם עד נה"ח ג"כ ד' מילין וא"כ לפי"ז י"ל משום לילה לא מיפסל מעה"ש אבל לענין מחוסר זמן לא הו' יום הראוי להקרבה עד שהאיר המזרח כמו בעומר דמתיר משהאיר המזרח ואולי נמשך זמן איסורו עד הנה"ח כדתנן במגילה דף כ' לכמה דברים לא הו' יום לכתחלה עד שתנץ החמה רק דאולי גם הכונה נה"ח משהאיר המזרח כמוש"כ בפ"ה מביאת המקדש אבל עכ"פ קודם שהאיר המזרח ל"ה יום לענין מחו"ז ושפיר צריך קרא ודו"ק.
והנה התוס' ביבמות דף ע"ז כתבו הא דדרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו היינו כיון דאין שורפין ביו"ט א"כ מאי קשיא לי' ר' אפטוריקי הא קרא שפיר קאמר שבעת ימים תהי' תחת אמו דהו"א כיון דאף במעי אמו יכול להקדישו כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין והו"א גם כשיצא לאור עולם רשאין להקדישו [עתוס' בכורות דף ט"ז ועמד עליו הגליון הש"ס אבל הדבר מבואר כמוש"כ דכונת התוס' להך דפ' כיצד מערימין דיכול להקדישו לעובר במעי בהמה וכ"כ בשמקב"צ זבחים דף י"ב כדברינו] אבל עיקר הכונה דביום ח' דזמנו להקריב אז רשאין להקדיש וג"כ אבל מעיקרא לא הו' רשאין להקדישו אף דבמעי אמו מקדישין א"כ שוב הו' כקובע זמנו ביום ח' וע"כ אין רשאין להקדישו רק ביום ח' ואין דומיא דקראי אהדדי כלל כיון דבשביעי אין מקדישין ובלילה אינו זמן הקרבה קבע זמנו ביום השמיני להקדישו ג"כ עוד קשה לי מנ"ל לר' אפוטריקי לדרוש לילה לקדושה הא מצי מוקי קרא בולדות קדשים דלילה הולך אחר היום ולא מתכשר לקרבן אלא מיום השמיני כמו בבכור אבל לענין הקדש אין חילוק דגם מקדושה בלילה אין להקדישה דבאמת אין סברא לחלק כיון דמקדישה איקרי קרבן כמוש"כ רשי' יומא דף ס"ג ב"נ למה יהא יכולין להקדיש הא איקרי מיד קרבן כשמקדיש ועדיף לאוקמי' קרא בולדות קדשים לא לילף מזה דלילה לקדושה.
עוד בענין ליל ח' נראה לי ראי' מירושלמי דף ג' מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית אין תימר מן הקרבנות לילה הולך אחר היום אין תימר ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה [אף דשם הגי' מהופכת אבל הדבר פשוט שלזה נתכוין הירושלמי] והיינו כיון דאיתא במס' שבת דאותו יום נטל עשר עטרות שהוא יום ראשון למעשה בראשית א"כ הא דכתיב שבעת ימים תשבו יומם ולילה א"כ נמנה יום אחד עם הלילה שלפניו וכלו שבעת ימים ש"ק ולא הי' לאחריו כשכלה שבת כלה שבעת ימים כמו במעשה בראשית או תימא כיון דבמקדש קאי נמנה כמעשה הקרבנות א"כ נמנה מיום א' ולילה שלאחריו יום אחד וכשכלה שבת נמנה עוד לילה עם השבעת ימים.