מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג · הלכה טו
לוקחין בהמה מן הנכרים והנה יש לעיין בטעמו דלכאורה נראה דפסק כרבנן דלא חיישינן לרביעה ויקשה הא בפכ"א מאי"ב כתב דאסור ליחד בהמה בפונדק של נכרי דחשידי ארביעה אלא נראה טעמו דס"ל כרבינא דבדיעבד ל"ח לרביעה אך יש להסתפק די"ל דמחלק בין בהמת ישראל חיישינן לרביעה וכאן איירי בבהמה שלו דחס עלי' כדס"ל לרב בשמעתין והנה נראה להוכיח דטעמו דפסק כרב דבדיעבד ג"כ חיישינן לרביעה רק הכא ל"ח דבבהמתו חס עלי' והוא מדפסק בפי"ז מאי"ב נחבשה מחמת ממון מותר לכהונה אם לא כשיד נכרים תקופה ובמחמת נפשות אסור והנה לרבינא דל"ח בדיעבד אין חילוק במחמת ממון אי יד נכרים תקופה וכמו שהעלה הב"ש ברס"י ז' וא"כ אי רבינו ס"ל כרבינא ל"ה לי' לחלק בין יד נכרים תקופה הא בדיעבד ל"ח רק היכא דמחמת נפשות וע"כ הטעם דבדיעבד חיישינן אלא היכא דחס על בהמתו הוא דל"ח א"כ ה"נ היכא דמחמת ממון דמרא הפסד ממון ל"ח רק ביד נכרים תקופה ומוכח דפסק כרב. אך עדיין י"ל דאין מזה הוכחה דהנה בהפלאה בכתובות חולק על הב"ש דאף לרבינא יש חילוק בין יד אומות תקופה דכשיד אומות תקופה דלא מירתת חיישינן אף בדיעבד רק כשיד ישראל תקופה ל"ח אף היכא דהפסד ממון משום דמירתת והביא ראי' לדבריו.
מעתה אומר אדרבא דיש להוכיח דפסק כרבינא דהנה תמהו לשיטת רבינו דסובר בנפשות ג"כ רק לכהונה אסור א"כ דל"ש מחמת נפשות שרי לכהונה א"כ למה צריך לטעם דשרי מחמת דאיכא הפסד ממון הא אפי' ליכא הפסד ממון שריא לכהן כמו דל"ה מחמת נפשות בשלמא אי אמרינן דמחמת נפשות אסורה אף לבעלה ישראל צריך שפיר לטעם דמחמת ממון להתירה אף לכהן אבל לרבינו דהכל לכהונה איירי למה צריך לטעם דמחמת ממון וצ"ל לאפוקי דל"ה מחמת נפשות וכמש הב"ש וז"א דהא אי רבינו ס"ל דלא כרבינא דחיישינן בדיעבד היכא דנחבשה עכ"פ [אף דבשאר יחוד שריא בדיעבד] א"כ לא שריא אלא יען דמחמת ממון דאיכא הפסד ממון וא"כ היכא דליכא הפסד ממון אסורה לכהונה כיון דנחבשה א"כ למה צריך לטעם דמחמת נפשות וא"ל דבאמת מחמת נפשות לאו דוקא ולא נקט אלא לאפוקי דאין מחמת ממון ממילא אסור לכהונה דז"א דא"כ מנ"ל לרבינו לומר מחמת נפשות אסורה לכהונה ולומר דלאו דוקא מחמת נפשות דבלא"ה אסורה לכהונה הא יותר מסתבר לומר דמחמת נפשות דוקא ולאסור לישראל ג"כ אשר ע"כ אני אומר דרבינו פסק כרבינא דאז ניחא הכל די"ל דנקט מחמת ממון מותר לכהונה היינו להנשא לכתחלה לכהונה כאשר אבאר דהנה תוס' הקשו הכי רבינא לית לי' הא דחס על בהמתו ול"נ ליישב דבודאי אית לי' אלא דלענין קרבן זהו היה לכתחלה ליקח מנכרי בהמה לקרבן וע"כ דלא שריא אלא מטעם דחס על בהמתו אלא דרבינא סובר כך אי אסור בדיעבד אין להתיר מטעם חס על בהמתו או באשה מטעם הפסד ממון משום דיש לחוש ליצרו תוקפו וכדאית לי' לר"א וכמו שהק' תוס' לקמן איך אמרינן דחס ניחוש ליצרו תוקפו ולמה סובר רבינא דרבנן דפליגי אר"א ולא חיישי ליצרו תוקפו היינו משום דבדיעבד ל"ח כלל בלא"ה אלא דאכתי לוקח לקרבן דזהו הו' כלכתחלה לזה ס"ל לטעם דחס על בהמתו וה"ה לאשה להתירה להנשא לכהונה סמכינן שפיר להתיר היכא דיש הפסד ממון.
ומיושב בזה קו' התוס' מאי ס"ד דרבינא יען דבדיעבד ל"ח הא בודאי הטעם יען דע"י ממון ל"ח כדאיתא במשנה ומשום הפסד ממונו ולפמש"כ לרבינא רק כדי להתיר לכתחלה להנשא לכהונה נקט ע"י ממון ולשון לבעלה רק אגב סיפא.
ובזה יש מקום אתי לישב שיטת בה"ג דסובר דלהנשא לכהונה לכתחלה חיישינן היכא דנתיחדה כמש"כ מהרי"ק שורש ק"ס ובבית מאיר תמה דהא רבינא דייק מדקתני מותרת לכהונה דבדיעבד ל"ח והא ליקח בהמה לקרבן הו' לכתחלה ואיך דייק מהא דמותרת לכהונה דהו' דיעבד ולפימש"כ ניחא דשפיר דייק דגם לקרבן הא שרי ליקח לכתחילה היכא דאיכא טעמא דחס על בהמתו כמו שם דקתני ע"י ממון מותרת משום דאיכא הפסד ממון דהיינו ע"כ בכהא"ג איירי להתירה לכהונה לכתחלה והא דקתני לבעלה אגב סיפא כמו שמפרש רבינו דהו' רבותא דנאסרה לבעלה כהן לכן נקט גם ברישא לבעלה אבל מותרת אפי' לכהונה לכתחלה יען דהו' ע"י ממון ויש הפסד ממון וכל זה ניחא אי פסק רבינו כרבינא וא"כ הא דפסק רבינו דלוקחין בהמה לקרבן אף דזה הו' כלכתחלה היינו משום דחס על בהמתו וסמכינן אסברא זו להתירה אף לכתחלה.