אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה ו

הלכה ה

וכן הרובע והנרבע וכו' וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הרי הן כרובע או נרבע ופסולין למזבח. וקשה לי דבגמרא מבואר דשאני רובע ונרבע שבאונס משא"כ בנוגח א"כ איך כתב רבינו דדמי לרובע ונראה דכיון דיליף ממשחתם ובכלל זה גם מוקצה וזה ג"כ אינו באונס שפיר יש לילף מנרבע דא"ל דבאונס דמוקצה יוכיח משא"כ למ"ד דיליף ממין הצאן שפיר קאמר דאין לילף מנרבע שבאונס כיון דנרבע ומוקצה לא מחד קרא נפקא אבל רבינו דיליף מקרא אחד ממשחתם ל"ש למיפרך משום דהו' באונס דקרא דמשחתם בא גם לפסול מוקצה שאינו באונס, ועוד נראה דהנה תוס' זבחים הקשו מנ"ל דב' עדים דרובע ונרבע אסור להדיוט דא"ל דילפינן מנוגח דאף בשחטו אסור דהרי בב"ק אמרינן יש בנוגח מה שאין ברובע דהוא בכפל ונראה לתרץ דהנה הסברא דנוגח שאני דבכפל לכן אסור להדיוט אף בשחטו הוא רק משום דכפל קנסא א"כ גם קנסו שיהא אסור אף בשחטו להדיוט ומעתה אומר דהנה זה אי הסקילה משום קנס נראה דתליא בפלוגתא ר"מ ור"י בשור המדבר דר"מ מחייב מיתה ור"י פוטר ומבואר בתשו' רשב"א דתליא איפטור ע"כ משום קנס ולכן בלית בעלים פטור אבל אי חייב ע"כ משום דגזה"כ שיהא במיתה כיון דהרג נפש וכמש"כ הרמב"ן בפ' בראשית גבי את דמה אדרוש [והפלא על ק"א שכ' דנוגח אין הפסול משום עבירה דהא במשנה ר"פ התערובות איתא יש שנעבדה בה עבירה שהמית אדם וגם היא נגד הרמב"ן הנ"ל] אף דהרשב"א רצה לדחות דלא פליגי בהא היינו יען דסובר דהלכה כר"מ א"כ שפיר י"ל דבהא פליגי ועיי' טה"ק בזבחים שם היטב וא"כ אי קנס הי' אין לילף מנוגח אבל אי גזה"כ היא במיתה וגם קנס דהרי בהמת מדבר אין משום קנס אפ"ה בשחטו אסור להדיוט מנוגח דלא מקרי שחיטה.
וטעמא דמילתא נראה לי דהנה בתשו' מרי"א סי' קצ"ו חי"ד הקש' דנימא דאסור מטעם אעל"מ ול"ל קרא לשחטו אחר שנגמר דינו ונראה ליישב דקאי למ"ד קנסא ל"ש אעל"מ ושפיר צריך קרא אבל למ"ד משום גזה"כ שייך שפיר אעל"מ כיון דמעצמו ראוי' להסקל ל"מ אף שחיטה ולפי"ז י"ל למ"ד דמגזה"כ נסקל ל"מ שחיטה משום דאעל"מ וא"כ ממילא הה"ד לרובע ונרבע דל"מ שחיטה ואסור להדיוט ועוד דר"ת בסנהדרין דף פ' וזבחים שם העלה דשוהנ"ס לא נאסר מחיים רק דלא מהני שחיטה להתירו ומעתה אומר דזה רק למ"ד משום קנסא אבל אי מצד גזה"כ היא במיתה אסור בודאי בהנאה מחיים והנה אי מחיים אסור אז לא מהני שחיטה א"כה"ה רובע ונרבע דרובע ונרבע מצד הדין במיתה לא משום קנס רק משום תקלה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד ובזה ניחא דבבכורות מ"א פריך בפשיטות הני בר קטלא נינהו הכונה א"כ אעל"מ ומעתה י"ל כמו דיליף דבב' עדים אסור להדיוט נרבע מנוגח כן בע"א ילפינן נוגח מנרבע דא"ל נרבע שאני דאסור אף באונס לכן אסורלגבוה משא"כ נוגח דאין נאסר באונס לא יאסר לגבוה דכיון דהא דאונס אסור להדיוט בב' עדים רק יליף מנוגח שוב יליף נוגח מנרבע דבע"א אסור לגבוה ועו דבשלמא אי נוגח רק במיתה רק קנס אז מסתבר דבע"א אין אסור לגבוה דהא אין לילף מנרבע דאסור באונס יען דעכ"פ בא תקלה על ידו אבל כיון דגם נוגח מדינא חייב בב' עדים יען דהרג נפש ראוי שיהרג א"כ מסתברא דאסור לגבוה בע"א עכ"פ כשהוא ברצון אף דאין אסור באונס.

והמוקצה לע"ז וכו'. המ"למ הביא כאן דברי התוס' חולין ק"מ דבהמת עיר הנדחת דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא אימעט ממשקה ישראל כיון דהי' לו שעת הכושר והקשה המל"מ מש"ס חולין קט"ו דכל שאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהי' לו שעת הכושר ונראה דהנה התוס' חולין שם כתבו דל"ש כל שתיעבתי רק היכא דמינכר א"כ ניחא דבעהנ"ד הא ל"ש כל שתיעבתי כיון דלא מינכר רק משום ממשקה ישראל ע"ז שפיר כתבו התוס' דבהיתה שעה"כ אין לילף ממשקה ישראל אבל היכא דאסור מכל שתיעבתי שפיר כתבו התוס' דעכ"פ כיון דאסור להדיוט מכל שתיעבתי כש"כ שאסור לגבוה משום שתיעבתי.
בענין שחיטת עיהנ"ד לכאו' קשה דביומא דף ס"ד אמרינן במערבא דחייתו לצוק זהו שחיטתו ומבואר בריטב"א שם דמותר אף באכילה א"כ יקשה הא דעיהנ"ד שנשחטה דהו' נבילה דמקטל קטלה הו' סברות הפוכות דכאן אפי' ע"י שחיטה הוה נבילה ובשעיר אמרינן אפי' דחייתו היינו שחיטתו אולם ראיתי בספר הישר לר"ת בחולין שכתב רק היכא דחיובא להביא שייך לומר זהו שחיטתו אבל עגלה ערופה דאין חיובא רק אם נמצא הרוג לא אמרינן זהו שחיטתו ובהא ניחא גם קושיתנו בעיהנ"ד אף דמצוה להרגו אבל אין חיובא שיהא עיהנ"ד ע"כ לא אמרינן זהו שחיטתו אלא אפי' שחטו הו' כהרגו [והך דזבחים ע' דבע"ע היינו שחיטתו רק לענין לטהר מידי נבילה] ובהא ניחא מה שהק' במנ"ח משוהנ"ס דפריך ל"ל קרא דלא יאכל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו דהו' נבילה ואמאי לא נאמר דהו"א דסקילה דידי' הו' שחיטתו ומכש"כ דיקשה דקאמר אם שחטו בקרומת של קנה דנאמר דזהו סקילתו דאדרבה הי' לנו לומר היינו שחיטתו ולפמש"כ ניחא דבשוהנ"ס אין זה חיובא אלא אם אירע שנגחו זהו מצותו בסקילה כה"ג לא אמרינן זהו שחיטתו. ועוד נראה לתרץ קו' המנ"ח משוהנ"ס אמאי לא אמרינן כמו בשעיר המשתלח דחייתו לצוק זו שחיטתו דהא בסנהדרין ק"ב בעי בהמת עיהנ"ד אי מטהר מידי נבילה דלפי חרב אמר רחמנא א"כ אפי' שחטה הו' כהרגה ולא מיקרי שחיטה ואין מטהר מידי נבילה א"כ כש"כ שוהנ"ס שדינו בסקילה דלא שייך לומר דהו' שחיטה לענין איסור אכילה וגם בשעיר משתלח אסור באכילה רק לענין אותו ובנו דלאו לענין היתר אכילה אנו דנין ס"ל דדחייתו לצוק זהו שחיטתו ולפי"ז גם בעיהנ"ד לענין אותו ובנו וכדומה י"ל דשחיטה מיקרי וראי' לזה מחולין דף ק"מ דמוקי קרא דציפורי חיות טהורות למעט ציפור עיהנ"ד וקשה ל"ל קרא ע"ז הא כתיב ושחט הציפור החי הא לא הו' שחיטה כלל דאין מטהר מידי נבילה וא"כ מאי מבעיא לי' בש"ס סנהדרין הנ"ל אי מטהר מידי נבילה להנ"ל ניחא דלענין שחיטה שיהי' מיקרי שחיטה שפיר קרינן בי' ושחט כיון דדחייתן זהו שחיטתן רק לענין איסור אכילה ולטהר מידי נבילה לא מיחשב שחיטה א"כ ניחא גם מה שהקשו על התוס' חולין ק"מד איסתפקא להו בבהמת עיהנ"ד אי ראוי לקרבן וקשה תיפק להו דלא הו' שחיטה כלל ובקדשים בעינן ושחט את בן הבקר להנ"ל שפיר קרינן בי' ושחט רק דיקשה מטעם אחר הא ודאי כיון דאסור באכילה פסול לקרבן דבשלמא הך דושחט הציפור דאתיא כמ"ד אין שחיטה לעוף ואי משום דכתיב ושחט ע"ז שפיר י"ל דזהו מיקרי שחיטה דלא גרע משעיר המשתלח דדחייתו זהו שחיטתו ונראה דא"ש לפי מה שכתבתי במקום אחר להקשות איך חל איסור שוהנ"ס דהוא מחיים דאי א"א חעא"א דמחיים אסור משום אמה"ח וא"כ י"ל דהיינו דקאמר דשעיר משתלח מיקרי שחיטה דאיסור נבילה לא מצי חייל ואי משום לא תשחטו שפיר מיקרי שחיטה א"כ י"ל לענין עיה"נ בבהמת קדשים לא חל איסור נבילה ושחיטה שפיר מיקרי.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה