מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה יב
ואין מוכרין אותו שם וכו'. הנה לא פורש בדברי רבינו אי מדאורייתא אי מדרבנן דדעת רש"י וכן תוס' בבכורות ובתמורה דף ח' דהוא מה"ת מדכתיב לא תפדה לומר שאין נמכר באיטלז אולם דעת הרמב"ן והרא"ש בפסקים בבכורות דהוא דרבנן ודעת רבינו לא נתבאר כאן אולם נראה להוכיח שדעת רבינו שהוא מדרבנן דבפ"ד מעכו"ם כתב בכור ומעשר בע"מ בכלל בהמתה של עיהנ"ד א"כ מוכח דסובר דאין מה"ת דהרי בתמורה שם איתא דלר"ש דסובר בסנהדרין בכור ומעשר אין בכלל בהמתה יען דנאכל בתורת מעשר ואין נמכר באיטלז ורבינו דסובר דבכלל בהמתה הוא ע"כ דסובר דאין נאכל בתורת מעשר וקשה עליו מג"מ הנ"ל וליישב י"ל דסובר דזה רק לר"ש אבל לרבנן ל"ש לומר דמה"ת אין נמכר באיטלז דמ"ש משאר פהמ"ק דאי משום דרווחא להקדש משא"כ בכור ומעשר דרווחא לבעלים ושייך בזיון כדכ' תוס' בבכורות סברא זו לא מסתבר כלל לומר שהוא מה"ת דרבנן לא דרשי טעמא דקרא רק ר"ש דס"ל דדרשינן טעמא דקרא לדידי' י"ל דמה"ת בכור ומעשר אין נמכרין משום דאין רווחא להקדש משא"כ בפהמ"ק וא"כ י"ל דרבינו סובר דרבנן דפליגי בסנהדרין על ר"ש ס"ל דלא דרשי טעמא דקרא לכן הא דאין נמכרין מסתברא רק מדרבנן ולכן פסק רבינו כוותי'.
והנה בריט"א הקשה עוד דתוס' כ' לא תפדה צריך דאין נמכרין באיטלז ע"י פדיון אבל אי רק דרבנן יקשה האי תפדה ל"ל ותי' דעכ"פ במת בלא מום דכ' תוס' בכורות דף ל"ב דאין נפדין למכור לנכרים ולשאר הנאות ובזה ע"כ רק איסור תורה יש אבל לא איסור מלקות דל"ש אהדרי' לאיסורא משום דאף קודם פדי' כיון שמת מה"ת אין בו מעילה ולא לקי רק איסור הנאה יש לכן צריך לא תפדה דבבכור לקי במת ומכר לנכרי על סמך הפדיון וקשה כיון דעל לא תפדה לא לקי כמ"ש רבינו בה' בכורות ובספר החינוך כיון דלא עביד כלום דלא מהני המכירה א"כ איך שייך דלקי על המכירה לנכרי משום סמך הפדיון דזה ל"ה רק מחשבה.
אמנם י"ל לפמש"כ לעיל היכא דנפל בו מום ומת בשאר קדשים פודין לשאר הנאות דאין אסור בהנאה י"ל דלא תפדה לאיסורא בשאר הנאות דבשאר קדשים רשאי ומהני הפדיון ובבכור לא מהני.
עוד נ"ל די"ל דאתי הקרא לומר דל"מ פדיון לגיזה ועבודה וא"ל הא גם בפמ"ק ל"מ פדיון להתיר בגיזה ועבודה ולקי דאהדרי לאיסורא קמא י"ל דהו"א בכור שאני משום דבפהמ"ק י"ל דל"מ הפדיון להתיר גיזה ועבודה משום דפדיון לא אתי להתיר רק דמצוה לפדות ומהא"ט במת ל"מ פדיון אפי' לשאר הנאות אבל בכור דאין מצוה לפדותו ואין בא אלא להתיר בכל הנאות הו"א דמהני להתיר בגיזה ועבודה ואולי זהו כוונת תוס' זבחים דף ע"ה שכ' דבכור שאני יען דפדיונו חולין הו"א דמהני לגיזה ועבודה הכונה כיון שאין פדיונו קדוש אין מצוה לפדותו מהני להתיר גיזה ועבודה לכך צריך קרא לא תפדה.
והנה עוד הקשה בריט"א מתמורה דף י"ג דקאמר דמעשר יצא לידון בדבר החדש כמו דמהני תמורת שם במעשר כן תמורת גופו רק דתמורת שם כשאין בע"מ תמורת גופו כשהוא בע"מ ופירש"י דחל אף אבע"מ שיהא נאכל בתורת מעשר שאין נמכר באיטלז מוכח דמה"ת הוא דאין נמכר לדעתו ז"ל לפמש"כ רבינו בפ"ו מבכורות דמעשר בע"מ אין נמכר חי הוא מה"ת רק בשחוט הוא מדרבנן כמ"ש בריט"א דלא כדעת הכ"מ א"כ י"ל דהיינו דקאמר תמורת גופו חל על בע"מ לענין שלא יהא נמכר חי.
עוד י"ל דנפקא שיהא אסור בגיזה ועבודה דבשאר קדשים שקדם מומן מהני הפדיון לגיזה ועבודה משא"כ מעשר אסור בגיזה ועבודה אף כשהוא בע"מ מעיקרא לכן גם תמורתו חל אבע"מ מעיקרא לאסור בגיזה ועבודה רק רש"י לשיטתו דמה"ת אינן נמכרין באיטלז פי' כן דנפ"מ אף בדבר שחוט אבל לדעת רבינו שמדרבנן הוא מפרש לענין מכירה מחיים וגיזה ועבודה והבן.
אפי' התפיס בכור לבדה"ב וכו'. והנה בזבחים בעי אי מהני פדיון לצאת לחולין ודחי דכתיב לא תפדה והק' תוס' ל"ל קרא תיפוק לי' אף קדשים פהמ"ק אסור בגיזה וכ' ב' תירוצים בבע"מ מעיקרא משום קדשים יוצא לחולין לכן צריך בבכור לא תפדה או דבכור הוא דגרע ולכן רק פריך מלא תפדה דשמעתין דאף בע"מ מעיקרא דבכור אסור בגיזה ועבודה ע"י פדיון כן פי' בטה"ק וכן הבין בריט"א פ"ה דבכורות אך הקשה טובא על תוס' אלו כמו שהבאתי לעיל והנה כיוצא בזה איתא בספרי לענין בכור בה"ט ב"פ קראי מה ת"ל אך פדה תפדה אם אינו ענין שפודין בכור כל בהמה טמאה תנהו ענין שמקדישין בה"ט לבדה"ב וחוזרין ופודין אותה מהקדש בדה"ב וקשה הא כבר למדנו דמקדישין בהמה טמאה לבדה"ב ופודין אותו מקרא ואם בהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישתו עליו כדאיתא בת"כ ותמורה דף ל' והעלה בריט"א פ"ח דבכורות שרצה לאשמעינן דהקדש חל עליו כמו שיכולין לקדש בו אשה אפי' לר"י דסובר פ"ח אסור בהנאה דפריק לי' בשה ומקדשה בהך דביני ביני וא"כ אם הקדיש פ"ח לבדה"ב חל הקדש במאי דביני ביני וההקדש פודה אותו בשה הקדש בדה"ב ונותן אותו לכהן דהא כדי דמי השה לא חל ההקדש עליו דממון כהן הוא וזה השה שפודין אותו מהקדש בדה"ב מתחלל בשיעור השה שבגוף הפ"ח דחולין הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ד והנה לכאורה קשה הא בבכורות דף י"ב בעי מהו לפדותו בפהמ"ק לר"י דאסור בהנאה אין אסור חע"א או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא ע"כ יקשה כיון דשה של בדה"ב אסור בהנאה דמועלין בו א"כ אין אסור חע"א ואין יכול לפדות בשה בדה"ב אך י"ל כיון דהשה מתחלל ויוצא לחולין והותר בהנאה ע"י פדיונן זה א"כ אף אי הוה תפיס פדיונו ג"כ פודין דל"ש אחע"א דהרי ע"י פדיון זה פקע איסור הקדשו ומתחלל על החמור וחל עליו איסור שהי' על החמור וכן שפיר חל ההקדש על החמור דהיינו אף על חלק הכהן כיון דע"י פדיון זה יפקע איסור פ"ח ויחול איסור הקדש ותרווייהו בהדדי קאתי.
ובהא ניחא לי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דפסחים פ"ח שהמית אי מיתתו בעריפה או בסקילה ובשו"ת מהר"ם מינץ הקשה מאי בעי הא כיון דפ"ח אסור בהנאה א"כ הוה כהקדישו והפקיר ונגח דליכא חיוב סקילה דאין לו בעלים דאיה"נ אין לו בעלים להנ"ל ניחא כיון דיכול להקדיש הפ"ח משום רווחא דביני ביני א"כ ל"ש לומר אין לו בעלים מהא"ט דיש לו רווחא דביני ביני.
שאין יכול להתפיס אלא דבר שקנוי לו קנין גמור. וכ' הכ"מ דהוא איבעיא דאי פשיטא יקשה לי דהא בזבחים איתא דא"ר אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו ופירש"י דלא יכול להקנות לבדה"ב אלא דמי מה שקנוי לו אבל מה שכ' רבינו הטעם דאין יכול להתפיס אין במשמעות הלשון של רבי אמי אך בשיטה מקובצת ראיתי שכ' לפרש עד"א וז"ל כלומר מ"ט בעית למימר דלישקיל בליטרא משום רווחא דהקדש משום דדעת הנודר להני ולא הוא דהא וודאי דעת הנודר לא הי' להני למה שאינו קנוי לו וא"כ לא חל הקדש ע"ז עכ"ל ונראה דכן מפרש רבינו דכוונתו דא"י להתפיס שאין דעת האדם להתפיס למאי שאינו קנוי לו קנין גמור לכן לא חל קדושת הקדש על זה.
שאין אדם יכול להתפיס אלא מה שקנוי לו קנין גמור. הנה בריט"א פ"ד דבכורות הקשה לשיטת הרמב"ן וכן לשיטת תוס' דמפרשי האי דנמכרין באיטלז רק דרבנן אפ"ה א"י להקנות להקדש דהפקר בי"ד הפקר א"כ קשה מערכין דיכול להתפיס את הבכור להקדש בדה"ב ונותן ט"ה לבד"ה ויקשה הא בבכורות פ"ד איתא דחכמים הפקיעו הט"ה בבכור א"כ א"י להקדיש לבדה"ב ול"נ לפמש"כ תוס' תמורה דף ל"ב וכן דעת רבינו בר"פ מערכין כמ"ש במשל"מ שם דהאי דמתפיס בכור לבדה"ב חוב הוה ואין חל על גוף הבכור וא"כ י"ל דל"ש הפקיעו בכה"ג דעכ"פ יכול לקבל עליו בחוב ליתן להקדש מה שמה"ת יש לו הנאה אלא דיקשה דהא רבינו שם מפרש דמי שירצה יתן להקדש והבכור שלו וליתן לכל מי שירצה ויקשה הא מדרבנן אסור ליקח בכור בט"ה דחכמים הפקיעו הט"ה ובשלמא לפירש"י דהמקדש צריך לפדות בט"ה ניחא די"ל כמש"כ דרק חוב קיבל עליו אבל לרבינו קשה.
ואין קנוי לו קנין גמור. ונראה דטעמא של רבינו דהנה בטעמא דאין נמכרין באיטלז נראה לי דבר חדש דאיתא בעריכן דף כ"ד וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטלז משבחת היא וכן מרגליות אם מעלין אותה לכרך משבחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואיתא בגמרא ת"ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה מרגלית לקלים א"כ מהא"ט נמי אין להתיר למכור באיטלז דאין להשהות כדי למכור באיטלז מעתה ניחא דאם הקדיש לבה"ב דא"י למכור באיטלז דהא כיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ מעיקרא לא הי' להקדש בדה"ב קנין כלל רק למה שנמכר באותה שעה ובאותו ענין אבל להשהותה ולימכור באיטלז לא הי' לו מעולם קנין לזכות בגוה והנה אמת נכון הדבר, אמנם יש להקשות לאידך גיסא א"כ מאי קמבעי לי' כלל אי רווחא דהקדש עדיפא פשיטא דכיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו לא זכה קבדה"ב בהאי רווחא מעולם אך י"ל דהכי קמבעיא כיון דפהמ"ק נמכרין באיטלז יקשה לכאורה ג"כ אמאי הא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין להשהות כדי להרויח להקדש, אך א"ש דהנה מירושלמי פ"ב דמו"ק שהבאתי לעיל נשמע דס"ל דהא דבכור ומעשר אין נמכרין באיטלז הוא משום תקנה כדי שימכרו בזול א"כ להאי טעמא ע"כ דזה דרכו למכור באיטלז ול"ש אין להקדש אלא מקומו ושעתו דזהו מקומו ושעתו דעיקר דרך מכירה בכך לכן מסתפק לומר דרווחא דהקדש עדיפא.
אמנם קשה לי מאי קמבעיא לי' אי יכול להתפיס הא בתמורה דף כ"ו אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי הלכך גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא וכו' אף בוודאי טוב לו שלא יתפוס בתמורה כי היכי דלא לילקי וגם שלא יתפסו שניהם בקדושה ואעפי"כ חזינא דכונתו לישנא דמהני ואחרי שבלשון חילול לא חל כלל גבי קדשים תמימים אמרינן דכונתו לישנא דאתפוסי ולמה, [גם קשה מכאן מש"כ תוס' גיטין דף ל"ב שכ' לישב גירסא דכריתות דטוב לו שיתבטל הגט וטוב לו שלא יתבטל המתנה].
אמנם יש לעיין אי בכל מילי אמרינן האי סברא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כאשר אבאר והנה בקדושין דף י"ב איתא אמר שמואל קדשה בתמרה אינה מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי ופריך ממשנה דב"ה אומרים בפרוטה ובשו"פ ומשני הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק והנה תמוה טובא חדא הא עיקר הקושי' ממה דקתני בשו"פ א"כ למה נקט כל דברי ב"ה בפרוטה ובשו"פ וכבר הקשה כן במהרי"ק שורש קפ"ד ועוד קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא בוודאי שמואל רק מקידושי ספק איירי דהא חיישינן קאמר וכבר הקשה כן הב"ח סי' ל"א ותי' הב"ח דלס"ד הוי סבירא לי' בידוע ששו"פ במדי מקודשת וודאי לכן בא"י הוי ספק קידושין ופריך ממשנה דקתני שו"פ משמע דבעינן שו"פ במקומו וע"ז משני הא בקידושי וודאי דהיינו מה"ת בעינן במקומו והא בקידושי ספק דהיינו מדרבנן אסור משום גזירה אטו יהא אם יבא אחד ממדי לכאן ויבוא גם להפקיע הקידושין במדי ואף בידוע ששו"פ במדי אינו רק מדרבנן אמנם הנה תי' זה לא יספיק לדעת רבינו דפסק דבידוע ששו"פ במדי הוי וודאי קדושין ואי לא ידעינן הוי ספק קידושין וכן משמע פשטא דלישנא הא בקדושי ספק וכמש"כ הרשב"א לדעת רבינו וא"כ יקשה קו' הב"ח מ"פ ממשנה דהא בפירוש קאמר שמואל רק חיישינן דל"ה אלא קידושי ספק, והנה הרא"ש הקשה לשיטת רבינו הא לעיל אמרינן דאשה בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה ומסתברא דכשאין פרוטה במקומה דאין לך אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ולכן מפרש הר"י דאף כשיודעין ששו"פ במדי אינה אלא קידושי דרבנן ושמא איש ממדי יראה דקידושין בתמרה לא מהני ויבוא להתיר גם במדי אך הרשב"א הקשה אשיטת ר"י א"כ האיך אמרו הא בקידושי ספק דהא ל"ה כלל קידושי ספק אלא גזירה דרבנן.
מעתה נתיישב קו' הרא"ש מה דאשה לא מקני' נפשה בפחות מפרוטה די"ל בפשטה ידה וקבלה אי שו"פ במדי מקודשת דס"ל כרבינא דפשטה ידה וקבלה מקודשת בתורת קנין דהא לדידי' ל"א באמת הטעם דלא מקני' נפשה בפחות מפרוטה אלא דלא מיקני בפחות מפרוטה כגמ' אחריתא שהביא תוס' לעיל דף ג' א"כ בששו"פ במדי שפיר מיקני' דהוי שו"פ במדי ונקנה בתורת קנין וכן לא יקשה מהא דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו דהיינו במידי דתלי' בשיווי כנ"ל.
אח"ז מייתי הגמ' דאמרו לי רבנן הא איכא עדים באידית בההוא שעתא הוה ביה שו"פ ואמר עדים באידית ותאסר ואביי ורבא סברי דאם הקילו בשבוי' יקילו בא"א, ותמהו על רבינו שלא הביא כלום מהנך עובדא דר"ח ותי' בלח"מ דלדידן דקיי"ל כשמואל שמא שו"פ במדי לא צריכין כלל להאי סברא דאיכא עדים באידית דחוששין לה אביי ורבא דבלא"ה חוששין שמא שו"פ במדי ותמהו על הרמ"ה שהביא הטור סי' ל"א בשמו שהביא להך דשמואל ופסק כאביי ורבא דהיכא דיצא קול חוששין, ותי' דנפ"מ בקידש בכספא פחות מפרוטה דבהא ל"ש שו"פ במדי [וכה"ג כ' הרשב"א] אך הקשה שוב א"כ למה לא הביא רבינו כיון דנפ"מ בקדשה בכספא, ונראה ליישב דהנה הטור הביא בשם הרמ"ה דאם יודה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחייש לקידושי ראשון להצריכה גט ולא לפסול הולד משני ותמה בח"מ דבגמ' איתא דפרשו מינה רבנן ומפרש בגמ' ולאו משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא מוכח דאי כשמואל ג"כ הוה סברא לומר דהולד פסול, ולכן אמר דבאמת הקשו לרבינו דפסק כשמואל והא בגמ' משמע דקאמר לא משום דס"ל דשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא משמע דרבנן לא חיישו לדשמואל, ונראה דא"ש דהנה דעת רבינו דבידוע ששו"פ במדי מקודשת וכ' הרא"ש משום דאי אית לי אורחא להתם שוי' פרוטה השתא נמי חשוב כסף לדידה אבל מר"ן נרא' טעם אחר יען דכיון ששו"פ במקום אחד מצית אמרה לדידי שו"פ.
אלא איירי דהוה ידוע דשו"פ במדי ויתיב וקמעיין בדינא אי בעינן שו"פ במקומו אז מקודשת ואי אין שוה כאן אינה מקודשת ופריך לי' מדשמואל והיינו דמקשן הוא דטעי דהוה מפרש דרב שימי קמעיין אי שו"פ בכאן ואי לא לא ואף אי שו"פ במדי דהיינו אי ניחש לה ששו"פ במדי ולכך פריך מדשמואל דס"ל דחיישינן וע"ז משני הא בקידושי ודאי הכונה דעתה מחדש לי' דרב שימי ל"ה מסופק אי ניחש ששוה במדי ויהא מקודשת מספק דזה פשיטא לי' דחיישינן באמת כדשמואל רק הוה מסופק בקדושי ודאי דהיינו בידוע ששו"פ במדי רק שהי' מסופק בדאוריי' אי סגי בשו"פ במדי דבתורת קנין קני אף שאין שוה בכאן אי בעינן שו"פ במקומו דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דאינה מקודשת רק בתורת שיויו ואח"כ מייתי דרב חסדא אבל בדר"ח לא נקט וקא מעיין אלא דיתיב וקא משער דהני לא נסתפק בדין דמה"ת ודאי בעינן שו"פ במקומו אף אי ידוע ששו"פ במדי אלא קא יתיב וקא משער רק אי אית בי' כאן שו"פ ואי לא לא ולכך פריך מדשמואל דחיישינן מדרבנן עכ"פ וא"כ לא מצי לתרץ לר"ח כאן בקידושי ודאי כאן בקדושי ספק דהא זה גם המקשן הוה ידע ול"ה פריך מדר"ח כקו' הב"ח הנ"ל דפשיטא דשמואל רק מספק חייש אע"כ מדפריך ע"כ מדפשיטא לי' דר"ח לא הוי מצריך לי' גיטא כלל ול"ח לספק כלל מדיתיב וקא משער אי דהקושי' הי' כיון דלשמואל חיישינן מדרבנן קאמר מפני הרואים א"כ ל"ש לומר הא בקדושי ספק דהא משמואל לא מספק חייש אלא מגזירה דרבנן וכקו' הב"ח הנ"ל לאמת וא"כ אמאי לא חייש ר"ח להאי גזירה והוי פשיטא לי' דמה"ת לא מצריך גיטא כלל דלפמש"כ הא דמשני הא בקדושי ספק דמחדש לי' דטעמא דשמואל הוא משום דאף דבקדושי ודאי ס"ל לשמואל דמה"ת הוה קידושין בקדושי ספק ל"ה אלא חששא דרבנן שמא שו"פ במדי דמדרבנן ל"ב שיהא שוה במקומו אלא מקומו ושעתו ובהא לא מיתרצי דברי ר"ח דרק מסופק אי שו"פ במקומו אבל לא מספקי לי' כלל אי שו"פ במדי לחוש מדרבנן וכן לא מצי לשנוי' אדר"ח דמיירי בקדושי ודאי דהיינו דהיכא דיש קדושי ודאי שבודאי שו"פ במדי מקודשת אלא שמסופק אי בעינן שו"פ במקומו דהא ר"ח הוה משער ולא הוה מעיין כלל בדינו דפשיטא לי' דל"ח לקדושין אם אין שו"פ במקומו לכן מוכרח לתרץ דל"ל באמת דשמואל ומיושב קו' הנ"ל על נכון דלא משני כאן בקדושי ודאי כאן בקדושי ספק.
הקשה תוס' כיון דנותר ופיגול איה"נ א"כ לאו בר דמים הוא א"כ אמאי מעל כדאמרינן בפסחים דף נ"ח ותי' תוס' דבקמ"ז שאני דמעל אף דלאו בר דמים, ולכאורה תמוה דלקמן דף פ"ג איתא דבנותר ליכא חיוב מעילה היכא דליכא שו"פ רק בגסה ובהיג"ש דהוה שו"פ מועל א"כ קשי' בתרתי חדא דנשמע דגם בנותר דאיה"נ איכא שו"פ ועוד נשמע דגם בנותר אי ליכא שו"פ אין מועיל אף דהוה קמ"ז וכן ראיתי בח"ס או"ח סי' ק"פ שהרגיש בזה ונראה ליישב דהנה לעיל דף נ"ג מפרש הטעם הא דלר"י במקדש במע"ש בשוגג שאין מקודשת משום דלא ניחא לי' באונסא דאורחא ופירשא לישנא בתרא דלא ניחא לי' שתהא תרעומות עליו שקדשה בדבר שאין נהנית ממנה אבל לעולם מקודשת במזיד מעתה בגבולין אף דאין שו"פ רק כשתוליך לו לירושלים והקשה הרשב"א הא אין לך אלא מקומו ושעתו וכיון דכאן אינו שוה כלום איך תהא מקודשת משום דשו"פ בירושלים ותי' הב"ח [שנדפס אצל הרי"ף] כיון דמצ"ע שו"פ רק דאיסורו גרם לו לכן לא אמרינן בהא דאין לך בו אלא מקומו ושעתו דרק היכא דמצ"ע אין שוה כאן פרוטה אמרינן דאין לך בו אלא מקומו ושעתו, ובבני אהובה פ"ש מאישות הוסיף להוכיח כן מדצריך לאשמעינן במתניתין דאין מקדשין באיה"נ ופשיטא כיון דאין שו"פ במאי תהא מקודשת והא בעי' בכל דבר שיהא שו"פ אע"כ משום דמצ"ע שו"פ רק איסורו דגרם לו הו"א דתהא מקודשת קמ"ל דאין מקודשת וא"כ לפמש"כ י"ל דהיינו טעמא משום דאין נהנית אבל לא משום דאין שוה כלום ולא נתן לה מידי כיון דמצ"ע הרי שו"פ מיחשב כנתן לה שו"פ אלא דאין מקודשת דבעינן שתהא יכולה ליהנות ובאיה"נ א"י ליהנות אבל כיון דעכ"פ יכולה ליהנות בשלכדה"נ דהנאת שו"פ אף בשלכדה"נ, וזהו דקמ"ל דאינה מקודשת משום דבעינן שתהא יכולה ליהנות דאף אי נאמר דיהיב לה מידי מצד דידי' דרק איסורא גרם עכ"פ צריכה שתהא יכולה ליהנות לסוף הנאת שו"פ והיינו כדברי תוס' לעיל דף נ"ג ובח"ס סי' ע' הביא דברי רש"י סנהדרין דף ע' ותמה למה בשר ישן יום אחד אין חשוב ולדעתי נראה שרש"י הוציא כן משמעתין דמשני דנותר אין בו שו"פ וא"כ אין צריך לדחות ולפרש כמ"ש ח"ס דל"ב בנותר שו"פ רק כזית וע"כ יש חילוק בין גסה לדקה דלפמש"כ שודאי צריך ש"פ דהיינו שיהא שו"פ מצ"ע ובנותר ליכא ש"פ מצ"ע ופטור ממעילה אבל בגסה דיש בו שו"פ מצ"ע שפיר מועיל אף דאין שו"פ מצד איה"נ, לפי"ז י"ל דבודאי מצ"ע צריך שתהא שו"פ בחולין דכוותה ואי ליכא שו"פ בחולין דכותה דגם בקמ"ז א"מ אבל היכא דמצ"ע הוה שו"פ כמו בגסה וביהג"ש אף דמצד איסור נותר לאו בר דמים דא"י ליהנות שייך מעילה בקמ"ז [והא דקאמר שם דבדקה ליכא בנותר שו"פ לאו משום איה"נ אלא כיון דאיתותב אין שו"פ דלא חשוב כמש"כ רש"י סנהדרין דף ע' ולכן בכזית חלב דביומא הוה שו"פ מצומצם כשנתותר ליום מחר אין שו"פ דאין חילוק רק בגסה דאיתא ביומא יותר מש"פ משכחת שביום שלאחריו אף דנפחת משויו עדיין יש בו שו"פ רק בק"ד בעינן שיהא בר דמים השתא אבל לענין קדמ"ז שפיר מועלין כיון דלכפרה אתי' וכמ"ש בנתיבות סי' ר"ח,] והנה בח"ס שם כתב לישב קו' הנ"ל יען דחזי לגבוה דאם עלו לא ירד כמש"כ רש"י שם לכן יש בו שו"פ ותמה ע"ז כיון דלכתחילה לא יעלו אין לו דמים ולא זכיתי להבין דהא דאיתא התם דבנותר ליכא שו"פ אין משום איה"נ אלא משום דאין חשוב שו"פ וכוונת רש"י שם אם עלה לא ירד היינו לומר דלא תימא כיון דאיה"נ אין עושים קדמ"ז מיני' וכמש"כ באמת במהרש"א ובשמעתין ע"ז כתב רש"י כיון דאם עלה לא ירד קדוש"ד מיקרי וכיון שכן מועל אף דהוה איה"נ.
אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד פריך לה נמי והכי איתא התם רב הונא בשם ר' אבהו בשם רי"ו קדשי בדה"ב שפודין תמימים יצאו לחולין מתניתין אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וכו' ר"ח בשם ר' יוסה קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין אין תאמר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וכ' בפני משה דמכריח כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח קשי' האיך קדשי מזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו בתחלה לבדה"ב ולא הי' הקדשן אלא לדמים בלבד ליידא מילה לגיזה ולעבודה וכ' בפ"מ דאל תתמה על קדשי בדה"ב שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תיקשה דלהקרבה למזבח לא חזו משום דלא הוקדשו לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אסורין וכ' במראה הפנים ע"ז אבל בבבלי סוף תמורה מסיק המקדיש תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ צריך תלמוד לגמ' בבלי דיקשה קו' הירושלמי דהאיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וה"נ דתיקשי הא כיון דלא הקדישו למזבח האיך נרכיב עליו קדושת מזבח.
אך הנה איתא בעירוכין דף כ"ו ובגיטין דף מ"ח כהא"ג מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שראוי' להיות שדה אחוזה דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצתה זו שהוא שדה אחוזה הרי דגם בזה מצד המקדיש לא היתה עליו רק כהקדיש שדה מקנתו ותורה נתנה עליו קדושת שדה אחוזה דאינה נפדית לבעלים רק יוצאת לכהנים ביובל, אך יש ליישב דבב"ב דף ק"ל איתא דס"ל לריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומבואר שם דף קכ"ט דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם אחריך ראוי ליורשו קנה שני א"כ כיון דבנו ראוי ליורשו הוה כאילו אמר בשעת שהקדישו ואחריך לשדה אחוזה דהא המקדיש ראוי לירש וראוי להיות שדה אחוזה לכן קנה הקדש בתורת שדה אחוזה אמנם בהך דמקדיש תמימים לבדה"ב ל"ש בזה לומר דהוה כאלו אמר ואחריך לקדושת מזבח דהיכא דאין ראוי ליורשו אדרבא אחריך מגרע גרע כדאיתא התם.
אבל קשה לי בירושלמי בפ"ה דשקלים איתא תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב ואין קדשי בדה"ב מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניחין אותו א"ר חזקי' כיני מתניתין ללשכת בדה"ב וכ' בק"ע לפרש כגון אם הקדיש בהמה או אבנים למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה בע"מ או אבנים למזבח אין מוציאין אותן לבדה"ב אלא ימכרו ודמיהן נופלים לבדה"ב ועוד פריך מכלי שמצאו בו צורך בדה"ב מניחין אותו הא ראוי למזבח מוכרין אותו שמעינן דקדשי בדה"ב אעפ"י שראוין למזבח אין מוציאין מקדשי בדה"ב ומשני כן הוא משנתינו כלי שמצאו בו צורך היינו לצורך המזבח או לבדה"ב ללשכת בדה"ב מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו וקשיא לי ממש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח ה"כ אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש וכו' אבנים מקורות שחצבן מתחלה לביה"כ אין בונין להר הבית וא"כ כלים שהוקדשו לבדה"ב הא אין ראוין כלל למזבח אך הנה בפ"מ ובמראה הפנים כ' פירוש אחר ולדבריו יש חילוק דכלי אין משנין מבדה"ב למזבח אבל דמים שהוקדשו לבדה"ב מוציאין מבה"ב לקדושת מזבח ולפי פירושו א"ש.
בחולין דף צ"ב איתא שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלוש א' שאין שוקלין בשר המת במקולין ופירש"י מת אדם וראיתי בשו"ת יעב"ץ סי' מ"א שהוכיח מזה דמת אדם אסור בהנאה ונענשין כשנהנין ממנו רק שעכ"פ כהוגן עושים במה שאין נוהגים בו מנהג בזיון כל כך לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר ולא זכיתי להבין מנ"ל מזה דאסור בהנאה דהא רש"י פי' שאין שוקלין בשר המתים דאף שעוברין ואוכלין גם בשר המת אבל אין מוכרין אותו עכ"פ באיטלז שאין נוהגין בו מנהג בזיון למוכרו בפרהסי' והנה רש"י פי' לישנא אחרינא דקאי אבשר נבילה שמתה הבהמה והנה בשר נבילה ודאי מותר להם בהנאה רק דלאכילה אסור להם והם עוברין ואוכלין רק שאין שוקלין במקולין וכ' היעב"ץ דפירוש ראשון עיקר וקשה לי מנ"ל הא איתא בפסיקתא אקרא דכל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאלי' פוק חזי בספר עשרה מאמרות חקור דין פ' ס"א שכתב באמת לשני פירושים ויבוא דבריו לקמן.
והנה הביא דברי תוס' ב"ק דף ו' שכתב דמת נכרי ועבד מותר בהנאה וכתב לדחות דכונת דבריהם רק בעבד דקנין כספו הוא כשורו וחמורו [כאשר כתבתי במק"א דברי רבינו בפי' המשניות בפ"ק דגיטין דעבדו כשורו וחמורו] לכן שוב אין בו איה"נ לעולם ואף דתוס' כ' גם נכרי היינו בנכרי הקנוי גופו לישראל רק שלא טבל לשם עבדות הנה כך העלה בשו"ת שבות יעקב ח"א ובמק"א הארכתי בדברי תוס' בב"ק ומקומו אין כאן.
במשנה סוף ידים אמר צדוקי גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט אמרו פרושים קובלין אנו עליכם צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבין את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן שנאמר ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל וכשלקה מהו אומר ד' הצדיק ונראה דהנה יש ב' בחינות צדיקים מי שטבעו נוטה לרע רק בכח לוחץ עמו עד שמנצחו וצדיק כזה נקרא מושל כמבואר בכוזרי ששאל לחברו שיאמר לו מדריגות צדיק והשיב לו מי שמושל על זה ועל זה ואמר לו הלא על צדיק שאלתיך ולא על מושל והשיב לו כי המושל על תאותו נקרא צדיק וכדכתיב ע"כ יאמרו המושלים ביצרם באו חשבון ונחשוב חשבונו של עולם ויש צדיק שלבו חלל בקרבו קדוש מבטן שאין מתאוה כלל לענינים החומריים והנה במשה רבינו כתיב ותרא אותו כי טוב דהיינו שנולד קדוש מרחם ונתמלא הבית אורה אמנם חכמז"ל נתנו קדימה למדריגות האיש אשר מתגבר על יצרו ממדריגות צדיק שלבו חלל בקרבו כמו שאמרו לפום צערא אגרא או שעכ"פ הם במדרגה אחת והנה ענין גט כתבו המפרשים דלכן נקרא ספר כריתות גט יען שאיתא בירושלמי שיש אבן שנקרא גט אשר כל אבן שיניחו עליו נפל ממנו ואין יכול לנוח עליו וזהו המשל איך יחשבו מדריגות אלו שהם שווים ובאמת אינם שווים כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים והיינו בגט דמורה על התפרדות המדרגות וחכמים רוצים לקרב המדריגות והארכתי בפתיחה למס' גיטין ומקומו אין כאן וע"ז השיבו הפרושים קובל אני עליכם צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל אם השם בדף ולא עוד אלא שאתם מקדימים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה ונראה לפרש דהנה בברכות איתא דמרע"ה ביקש לעשות את הארון ואח"כ את המשכן ובצלאל א"ל לעשות משכן תחילה ואח"כ כלים [ובספרי ח"א פ"א מביהב"ח ביארתי על נכון] ובספר יערות דבש דרוש ב' כתב לפרש דהנה ידוע שתמיד הקליפה קודם לפרי והחיצונים קודם לפני ימיו של הגן שלא יתערב זר בקודש ולכן כל שקדושתו יותר גדול נעשה לבסוף שיהי' כשומר לפרי קודם לפרי ודוקא בזה"ז שיש מגור ופחד מפני החיצונים אבל לע"ל שיעבור רוח הטומאה מן הארץ יהי' הפרי קודם לקליפה ולכן כתיב הטיבה ברצונך את ציון מקום המקדש ואח"כ תבנה חומות ירושלים שיקדים הפרי לקליפה ומרע"ה חישב שהגיע זמן התיקון בימיו ואלמלא לא חטאו ישראל הי' מצד זכותו של משה באמת כן אבל עונות הדור גרמו ולכן מרע"ה ביקש לעשות ארון ואח"כ מקדש אבל בצלאל ידע מצב הדור ולכן הקדים משכן לארון וכלים יעוי"ש ובזה אמרתי ליישב הא דאיתא בשבת דף פ"ח כתפוח בעצי היער מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע והקשו בתוס' דהא זה קאי אהקב"ה דהא כתיב כן דודי בין הבנים להנ"ל ניחא דקרא איירי מלע"ל דיהא הפרי קודם לעליו כתפוח הזה דיהי' הקדושה קודם לקליפה ובמעמד הר סיני היו גם ישראל באותו מעמד פריו קודם לעליו שהקדימו הקדושה לקליפה וזהו שאמרו שכותבין המושל קודם לשמו יתברך יען דבעוה"ז הקליפה קודם והחיצונית קודם לפנימיות וה' הצדיק הוא המושל באמת כנ"ל.
הקשו האחרונים מקרא דאשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו כרות וקשי' לרבינו דס"ל ספק מותר מה"ת ונראה ליישב דהנה איתא בפסחים דף ב' דדריש מקרא לאור יקום רוצח וכו' ובלא"ה יהא כגנב מדקאמר יהא כגנב מכלל דאור יממא הוא ומשני הכי קאמר אי ברי לך כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה לא ניתן להצילו בנפשו ופירש"י דהא דפשיטא לי' דאנפשות קאתי איירי באינש בעלמא ומסתמא בן מספקא בא על ספק ותוס' הקשו מסנהדרין ומפרשין אי פשיטא לך באב על הבן דידוע לי' שאנפשות קאי אבל אי לא ידוע לו אזי מסתמא לא אתי רק אממונא כגנב מעתה אני אומר זה כונת הכתוב עץ מאכל הוא לא תכרות כי האדם עץ השדה והיינו כמו לאדם אסור להורגו כן אסור לכרות עץ מאכל והנה האדם אסור להורגו משמע אפי' בא במחתרת [דומי' דעץ מאכל במלחמה] דבא על מנת להורגו והיינו באב על הבן א"כ הדיוק מזה הא אי ידוע לו שבא להורגו אז מותר להורגו גם באב על הבן ודומי' דהכי בעץ מאכל דוקא בידוע שהוא עץ מאכל דאי אין ידוע הוה סתמא עץ מאכל דהוי משמע לאיסור יותר מלהיתר ובהא לרבינו אזלינן להחמיר דהא גם בספק השקול ס"ל לרבינו להקל א"כ בעץ מאכל דמסתמא נוטה יותר לאיסור שפיר כתב קרא דלא שרי' אלא כאשר תדע בבירור דלא עץ מאכל הוא בשלמא לפירש"י דמפרש דנהורא קאי אאיש ידוע דעלמא סתמא הוה כמבורר כנהורא והיינו דמספקא לי' בלילה היינו ספק השקול ה"נ מפורש הקרא רק אשר תדע היינו דהוה ספק השקול אסור דלהחמיר אבל אי ס"ל כפי' תוס' דברור לו כנהורא בירור שלא על אב בא שחייב א"כ ההיפך היינו בנוטה לאיסור ביותר אסור ה"נ מתפרש הקרא הכי אשר תדע שעץ מאכל בבירור אותו שרי הא היכא שנוטה לאסור אותו אסור א"כ כהא"ג גם לרבינו ספיקא אסור ובהא ניחא לי הא דאיתא שם בפסחים דף ג' דמייתי הקרא מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה לדבר בלשון נקי' ומהרש"א הקשה למה לא מייתי הקרא דכתיב קודם מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר לא טהורה להנ"ל ניחא דבהמה טהורה ודאי ואשר לא טהורה היינו ספק ואינה ראוי להקרבה.