אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה יא

הלכה י

ד') אמנם נראה לי דזה בתחילת הקדש או באמצע הקדש דסופו להתחלל ואין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדותו אבל בסוף הקדש דעומד לבנין וכדומה הנה הוא עצמו קדוש ויש להקדש גם קנין החפץ וכיון שיש לו קנין חפץ ע"כ צריך לפדותן רק ברצון הגזבר והבי"ד כפי אשר ישומו דבהא יש להקדש דין הדיוט דא"י ליקחנו אם לא שיתרצה מחמת שיש לו הקנין חפץ וזה"כ בריטב"א דסוף הקדש הוא עצמו קדוש דהיינו דקנין להקדש גוף החפץ וכיון שאין פודה רק ברצון ההקדש ע"כ אין מוסיף חומש דרק במידי דלא הוקדש אלא לדמיו דעומד לפדיון וא"צ רצון הגזבר בזה הוא דצריך ליתן החומש אבל בזה דאין נפדה אלא ברצון הגזבר א"צ להוסיף חומש וא"ש מאוד כל הענין מעתה יתבאר דזהו נמי הענין לענין העמדה והערכה דמידי דאין קדוש אלא לדמיו דעומד לפדות ואין להקדיש קנין חפץ א"צ רצון הגזבר וכל מה שנותן עבורו היינו ערכך כמו שבארנו זהו מידי דא"צ הערכה אבל מידי דא"י לפדותו בלא הגזבר והבי"ד דיש להקדש גם קנין החפץ שהוא סוף הקדש זהו נקרא הערכה דצריך ליתן ערכו ממש ולפי"ז תליא הא בהא במידי דבעי העמדה דהיינו דאין לו פדיון אלא כשהוא חי לאפוקי כשהוא מת אז יש לו דין סוף הקדש זהו בעי נמי הערכה ואין נפדה אלא ברצון הגזבר והבי"ד והכהן המעריך אבל מידי דלא הי' בכלל העמדה דגם כשמת יש לו פדיון ול"ב הערכה דהיינו נמי תחילת הקדש כיון שיש לו פדיון תמיד א"צ הערכה ברצון הגזבר והבי"ד והכהן אלא בכמה שירצה דערכך כ"ד משמע דכל מה שנותן היינו שוי' כיון שאין לו קנין חפץ.
ולפי"ז לכאורה צדקו דברי הלח"מ דכיון דרבינו כתב ונפדה בערך הכהן משמע דס"ל דהי' בכלל העוה"ע דאי ל"ה בכלל העמדה לא הי' בכלל הערכה ונפדה בלא הערכת הכהן רק דיכול ליתן ערך כ"ד דזהו ערכך דכל מה שנותן היינו ערכו דהוא תחילת הקדש ואין להקדש קנין חפץ כלל אע"כ דהי' בכלל הע' והע' א"כ גם כשמתה תקבר.
אמנם לישב דברי רבינו נראה לי דא"כ יקשה הך דב"מ באמר פרה זו תחת פרה זו בה' סלעים דפדוי וכ' תוס' דאייריא בהקדיש בע"מ למזבח וכן פסק רבינו בפ"ז מה' ערכין דפדיונו פדוי והיינו דהוה תחילת הקדש ומוסיף חומש ע"כ דאין להקדש קנין חפץ דא"ר לא למזבח ולא לבדה"ב רק עומד לפדות א"כ דלא הי' בכלל הע' ממילא לא הי' בכלל הערכה שיפדה בערך הכהן רק פודה בכ"ד דזהו ערכך וא"כ ע"כ דס"ל דלא הי' בכלל הע' והערכה וא"כ א"ש שכ' דאם מתה תפדה דגם מחיים לא אקדשי' ע"ד שיהא צריך הע' והערכה וא"כ ניחא דזהו שכ' רבינו ותפדה בערך הכהן אין הכונה בתורת הערכה עיקר אלא דאתי לאשמעינן דתפדה דההקדש חל וצריך פדיון ואם פדאו בלא הערכה רק בפדיון כ"ד פדיונו פדוי כיון שאין להקדש קנין חפץ כל מה שנותן להקדש אף בלא רצון הגזבר היינו שווי' וזה ערכך דקרא וכמו שבארנו.

ה') וראי' לדברינו נראה לי מהא דאיתא בפסחים דף כ"ט דפליגי באוכל חמץ של פסח אי מעל לר"ש דאחה"פ שרי בהנאה וגורם לממון כממון דמי והקשה בפנ"י מאי זה גורם לממון הא זה ממון גמור של הקדש וא"כ אף למ"ד לאו כממון דמי כיון דאחה"פ בר דמים הוא הוה ממונו ממש של הקדש אבל לפמש"כ ניחא דרק בהדיוט דאף אם אין שוה דמים לא פקע רשות בעלים מגוף החפץ דעכ"פ הא גוף החפץ הוא שלו ורוצה אדם בשלו בזה הוא דאמרינן דהוה ברשות של אדם אי לאו דחייב לבערו ולכן צריך לפרש דאין ברשותו יען דחייב לבערו אמנם בהקדש שבארנו שאין להקדש זכות רק שווי הדמים דלגוף החפץ אין אנו דנין לגבי הקדש כלל א"כ בחמץ בפסח אין להקדש בו זכיה דלאו בר דמים הוא לכן רק צריך לידון מצד דין גורם לממון ול"ש לומר הא הממון עצמו הוה להקדש כיון דיהי' מותר לאחה"פ דכל זכות הקדש בחפץ הוא רק שיוו הדמים וכיון דלאו בר דמים הוא כעת אין להקדש לו זכיה כלל אבל אי למ"ד דגורם לממון כממון דמיא שפיר דיש להקדש בו זכות דמי שווי ולפי"ז י"ל עוד לאידך גיסא דבהדיוט עיקר הקנין שיש לאדם בחפץ היא קנין החפץ ונראה דבהא פליגי אי קנ"פ כקנהג"ד דהנה הרשב"ם ב"ב כתב דלכן קנ"פ כקנהג"ד דכל עצמו וגופו של חפץ הוא עומד לתשמישו לכן למי ששייך התשמיש שייך ג"כ הגוף דהגוף כמו טפל לתשמיש וא"כ למ"ד דלאו כקהג"ד צריך טעמא לפמש"כ יובן כיון דבהדיוט עיקר הקנין החפץ שיש לו לא קנין דמי שווי ותשמישו לכן ל"ח קה"ג כטפל לגבי קנין דמי שויו ובזה נראה דהא"ט דפליגי בכמה דוכתין אי טוה"נ ממון או אינו ממון דכיון דבתרומות ומעשרות וכל מתנות כהונה אין לבעלים קנין חפץ דהוא של הכהנים ובי גזא דרחמנא ודשב"ל א"כ אף שיש לבעלים זכות דמי שווי דיכול לקבל דינר ליתן לבן בתו כהן כיון דאין לו קנין חפץ ל"ח זה כאילו יש לבעלים קנין בהחפץ לכן ל"ח טוה"נ ממון שיהא ע"י זכות הדמים קנין בהחפץ וכמו שיתבאר ובהא נמי תליא הא דפליגי בסוכה דף ל"ה אי לכם הוה כל שיש בו היתר אכילה או בעינן שיהא לו בו דין ממון וכמו שיתבאר בפ"ה מה' אלו בארוכה.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בחי' רע"א בפסחים דף ל"ב דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב לשלם והקשה דהא בב"ק דף צ"ח איתא דהכל מצווין לבער חמצן של ישראל וכיון דמצוה קעביד דמבערו ע"י האכילה איך יתחייב בתשלומין ולפמש"כ ניחא דרק בהך דבב"ק דקאמר דגזל חמץ ובא אחר ושרפו אחר המועד חייב לשלם דהי' יכול לומר הרש"ל במועד פטור שהכל מצווין לבערו משום דבגזלן ל"ש דרוצה בגוף החמץ דבגזילה בא לידו רק לגבי נגזל שייך לומר דרוצה אדם בקב שלו ורוצה הוא בגוף החפץ ולכן יכול הגזלן לומר הרש"ל דטב לך עבדי לך דאתה מסתמא רוצה וניחא לך בגוף החמץ דרוצה אדם בקב שלו א"כ אף דאסור בהנאה מיקרי השבה דאף דאין מחזיר לו השווי' כיון דמחזיר לו עצם הגזילה יכול לפטור עצמו ולכן אם שרפו אחר המועד חייב לשלם לו דהא הפסידו החפץ אבל במועד דחייב לבערו א"צ לשלם לגזלן דהא אין שוה כלום דא"ל עכ"פ הפסידו גוף החמץ ורוצה אדם בשלו ויכול לומר הרש"ל ז"א דהא חייב לבערו א"כ מה זכות יש לו בגוף החמץ אבל באוכל תרומת חמץ לריוה"ג דמותר בהנאה אף דחייב לבערו והכל מצווין לבערו הנה זה יספיק לפטור מצד מה שיש לאדם קנין בגוף החפץ דבחמץ שחייב לבערו אין לו זכות בגוף החמץ אבל כיון דמותר בהנאה והוה ממון דידי' ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו דזה רק הוה מילתא בטעמא דהיכי דאנו באים לחייבו מטעם דעכ"פ יש לו זכות בגוף החמץ דיכול לפטור עצמו בטענת הרש"ל דהוה עכ"פ השבה לגוף החמץ ע"ז אמרינן אדרבא הרי חייב לבערו אבל היכא דהפסידו השיוו ממון שלו ל"ש לפטור מטעם דהכל מצווין לבערו הא עכ"פ ממון דידי' דהא רחמנא אוקמי' ברשותו (אף דחייב לבערו ואין ברשות של אדם רחמנא אוקמי' ברשותו) ודו"ק.
והנה בש"א הקשה אמאי בנטמאת החלה עובר הא מצי לבטל והעלה אי טובת הנאה אינה ממון א"י לבטל דהא א"י להפקיר אם טוה"נ אינה ממון אבל אכתי יש להקשות דהא לכאורה בחמץ ל"ש כלל טוה"נ דהא כיון דאסור לכל העולם לא יתנו לו אפי' שו"פ א"כ אמאי עובר בב"י משום דיש לבעלים טוה"נ וצ"ל כיון דאי לאו איסור חמץ הוה עובר ממילא אוקמא רחמנא ברשותו היכא דמבטל שוב לא אוקמוה ברשותו וא"כ ממילא אין לו טוה"נ כלל ואף דא"י להפקיר לטוה"נ עכ"פ הא גלי דעתי דלא הוה ברשותו ובהא לא אוקמוה ברשותו שוב אין לו טוה"נ כלל אך יש לישב על נכון לפמש"כ בפ"א מבהב"ח דהרמב"ן בליקוטיו כ' דלכן בחמץ אוקמוה ברשותו משום דהא רוצה בקיומו של איסור מדלא מבערו ורק אי מבטל בלבו שא"ר בקיומו אדרבא השוה דעתו לדעת התורה שיהא אצלו כעפרא דארעא לכן מהני הביטול לפי"ז התינח בחמץ דעלמא אבל בחלה דצריך לקיים בו מצות נתינה א"כ אי אין מבערו ל"מ הביטול דהא רוצה בקיומו לקיים בו מצות נתינה ואי יבטלנו לא מקיים בו מצות נתינה דלאו דילי' הוא והכהן מהפקירו קזכה א"כ ע"כ רוצה בקיומו לכן ל"מ הביטול אמנם הנה במק"ח ובישועת יעקב סי' תל"ב הקשו לדברי הש"א הנ"ל דהא איתא בערכין דף ל"ב דיכול להקדיש הטוה"נ שיש לו בקדשים א"כ ה"ה דיוכל להקדיש ולהפקיר ולבטל דרק לענין קידושין הא"ט דכיון טוה"נ אין לו זכות באותה תבואה לא יכלה האשה ליקנות ע"י משיכה לכן אינה מקודשת אך הנה בנדרים דף פ"ד גבי קונם כהנים ולוים דיטלו בע"כ מוכח דטוה"נ אינה ממון כלל אך לפמש"כ ניחא דהא דטוה"נ אינה ממון היינו משום דעיקר קנין האדם בחפצים שלו הוא עצם החפץ לא השיוו ממון וכיון דצריך ליתנו לכהן הוה התרומה בבי גזא דרחמנא ואין גוף החפץ והתבואה של הבעלים לכן טוה"נ לא מחשב ממון לגבי בעלים א"כ ניחא בוודאי כהנים באים ליטול את החפץ שלהם א"י לעכב דמה לו ולהם דהא גוף החפץ שלהם והוה בבי גזא דרחמנא וכמו שהארכנו לעיל אבל בעוד שהחפץ ברשות הבעלים שאין הכהנים באים להוציא מידו שפיר הוה הטה"נ ממון מצד הקנין דמום שיש לבעלים בהם.

ו') אמנם קשה לי לפי דברי המשל"מ ממש"כ הרשב"א בחולין דף קל"ד דלכן א"א לאוקמא בהעמיד והעריך וגזז ופדה דכ' והעמיד והעריך בעינן שיהא ביחד ואי כהבנת המשל"מ דרק בעינן שיהא מחיים אבל ל"ב העמיד כלל ל"ש לפרש דבעינן העוה"ע ביחד והנה תוס' שם כתבו בלשון אחר דבעינן העוה"ע בשעת פדיון וזה יש לפרש שפיר דבעינן העמדה בשעת פדיון אבל לפי לשון הרשב"א קשה אולם יש להוכיח כדברי המשל"מ ממעילה דף ט"ו דפריך לא יהי' אלא אשפה ותוס' הקשו הא קדשים שמתו לאו בר פידיון הוא ותי' בהעמיד והעריך מחיים ומתה דיכול לפדותה מוכח דל"ב העמדה א"כ אי העמידה מחיים גם הערכה צריך שיהא מחיים אע"כ כפירושו של משל"מ דהעמידם רק קאי לומר שיהא מחיים ושפיר תי' דמשכחת בהעמיד והעריך מחיים ומתה אלא דלכאורה גם לדעת המשל"מ לא ניחא דעכ"פ קשה מדבריהם בחולין שכ' דבעינן הערכה בשעת פדיון א"כ במתה גם כן לא מצי לפדות דבעינן העוה"ע בשעת פדיון אך על קו' זו כבר עמד בגיליון הש"ס בחולין שם אולם לק"מ דמשכחת במסוכנת שמיד שהעריכה מתה משא"כ בגזז ל"ש לאוקמא במתה מיד.
והנה תוס' בכורות דף נ"ה הקשו מהא דאיתא בר"ה התוקע בשופר עולה יצא משום כיון דמעל נפיק לחולין משמע דשייך פדיון והא בעי העוה"ע וכך הקשו עוד שם אהא דבעיא להו התלש צמר מעולה תמימה והוממה ואח"כ נפדית ושחטה ותימא והא בעי האי למר העוה"ע כדאיתא בחולין דמוקי לה בקדבד"ה ופריך והא בעי העוה"ע ולא מהני לי' לצמר העוה"ע של בהמה ונראה דהא בגיטין דף ל"ט דפליגי במקדיש עבדו אי מועלין ומוקי לה דפליגי בעומד לגזוז כגזוז דמי וכן הוא בסנהד' דף ט"ו ולפי"ז י"ל הא דפריך והא בעהו"ע וס"ל דל"מ העו"ה של הבהמה לגיזה היינו דמסתמא אייריא בעומד כבר לגזוז כיון דכחשי אי מניחין על הבהמה א"כ כגזוז דמי לכך ל"מ לי' העוה"ע של הבהמה אבל בשופר של עולה דלא עומד לגזוז לכן שפיר מהני העוה"ע של הבהמה אל הקרן וא"צ לחילוק שכ' תוס' דבקדמ"ז בטל הצמר אגב הבהמה אפי, אותו שנתלש והוה בר העוה"ע אלא דבכל קדשים כך היכא דא"ע לגזוז הגיזה והצמר בטל הגיזה והצמר אגב הבהמה ובר העוה"ע אפי' מה שנתלש וראי' לסברתינו מדברי רבינו פ"י מביכורים ה"ב כיצד הרי שהקדיש בהמות לבד ה"ב וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן אי הקדיש בהמה חוץ מגיזותי' יכול יהא חייב בראשית הגזז ת"ל צאנך ואין אלו צאנו והקשה בכ"מ הר' בגמ' אמרינן דא"א לאוקמא בהא משום דבעי העוה"ע ולפמש"כ ניחא דגמ' קאי למ"ד עומד לגזוז כגזוז דמי ורבינו י"ל או דס"ל דלאו כגזוז דמי (וכמו שהארכנו בזה בה' מעילה) או דס"ל דאיירא דאין עומד לגזוז כלל א"כ מהני באמת העוה"ע של הבהמה גם לגבי הגיזה דהגיוה בטלה אגב הבהמה ובהכי ניחא מה שהקשה בס' מנ"ח הא משכחת בתולש דחייב בראשית הגז ולענין קדשים בתולש א"ח משום גוזז להנ"ל ניחא דהא דחייב בתולש משום דעומד לגזוז כגזוז וזהו ראשית גיזו וא"כ התולש היינו גזיזה דידי' אבל בשל קדשים הא קדשי מזבח אין עומד לגזוז דהא אסור משום גוזז קדשים מאי אמרת הא רשאי לתלוש אבל פשיטא דאין עומד לתלוש א"כ לאו ראשית הגז מיקרי ולפמש"כ לעיל ניחא גם דאיתא בחולין דף פ"ד דפטור מכה"כ משום דבעי העוה"ע וא"א לפדותו ואכתי הא אפשר בהעריך קודם שחיטה דיכול לפדותה אח"כ וצ"ל דבעינן מיד ממש אמנם קו' זו רק יקשה לפירוש של משל"מ משא"כ לרשב"א ניחא בפשיטות דבעינן הערכה הפדיון בשעת עמידה דהיינו הערכה כשהוא חי.

ז') ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום וכו'. והנה בספר החינוך כ' ע"ז וז"ל משרשי המצוה שהי' מחסדי האל עלינו להרשות אותנו ליהנות מבהמות הקרבן אחר שנפל בהם מום ואע"פ שכבר נפרשו להיות קודש וכח שמים חל עליהם צדיק הוא השי"ת וצדקה יעשה עם בריותיו ושבט מלכותו ורוממותו וקל מעליהם ולא ידקדק עמהם לומר אל תגעו בקודש מאחר שהי' שלו אפי' רגע אחד ועוד הפליא חסדו עמנו וחייבנו בדבר במ"ע שאלו הניחו הדבר ברשותינו לבד אולי עדיין נחוש מדרך חסידות ליגע בהן אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא שום חשש בענין ומטעם זה ביאר הכ' ביאור רחב לאמר הטמא והטהור יחדיו יאכלנה כצבי וכאיל לומר שאין קדושת הגוף חלה עליהן לעולם כלומר אכלוהו בלי שום פיקפוק עכ"ד הנעימים אלא דקשה לי ע"ד מחולין דף י"ז דקאמר בשלמא לר"ע דבשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכ' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כך תאכלנו אלא לר"ש צבי ואיל גופי' מי הוי שרי ולדברי החינוך מ"פ הא קרא מתפרש שפיר דיאכל כמו צבי ואיל דעתה דהותר בשר תאוה אין בצבי ואיל שום צד פיקפוק כן בזה אף שהי' קודש עתה שנפדה אין בו שום צד פיקפוק מחמת קדושתא.
והנה כיוצא בזה איתא בסוכה דף מ"ה אר"י אמר רשב"י אקרא דאסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח כל העושה איסור לחג באכילה ושתי' מעלה עליו הכ' כאלו בנה מזבח להקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ונראה לפרש עפ"י דברי החינוך הנ"ל דכתיב במשלי לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכ' בספר תורת משה פ' קרח ע"ד דמזכי המתקן מאכלו כהל' בנין ביהמ"ק כי העושה שולחנו מזבח לכפר עליו חלף זאת יזכה לחזות בנועם ד' ותיקון השולחן הוא לראות ולהבחין מפעלותיו ולהודות על טובותיו עמו ולמשוך לב עניים אוכלי שולחנו כאברהם אע"ה והנה לחמו ר"ת לכו חזו מפעלות ד' ועי"ז ישתו ביין מסכתי יין ר"ת בהיפך נדחי ישראל יכנס וע"ז אמרו בסנהדרין משנכנס יין יצא סוד כי ליבא לפומי' לא גליא וכבר כ' במק"א זה אלי ואנוהו פירש"י אעשה לו נוה הוא ביהמ"ק וחכמז"ל במס' שבת עשו ממנו נוטריקון ואנוהו אני והוא ע"ש דף קל"ג ולפי דרכינו יאמר כך כשמתקן שולחנו כמזבח נמצא שביתו הוא בית דירה ונוה מתוקן להקב"ה וגם הוא דר עמו וזה אלי ר"ת זה השולחן אשר לפני ד' ועי"ז ואנוהו אעשה לו נוה אני והוא פי' דירה שאוכל לדור אתו בבית אחד הוא ביתו אשר שולחנו עומד בהיכל עכד"ק מעתה י"ל זהו שאמר כל העושה איסור לחג באכילה ושתי' על כונה הנ"ל כי זה גם כן מחסדי האל שיהנה האדם על שולחנו כדברי החינוך הנ"ל על כן מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו והבן כי נכון הוא.

ח') המקדיש בע"מ למזבח אעפ"י שלוקה הרי זה נתקדשה. הנה הטו"ז סי' רע"ו הקשה אהא דכתב שם בשו"ע המקדש שמות חול דאינן קדושים דהוה כמתפיס בע"מ לגבי מזבח והרי במתפיס בע"מ לוקה מ' וצריך לפדות ובשו"ת שו"מ כ' לתרץ דש"ה דעכ"פ חל לבדה"ב משא"כ כאן דלא חזיא לשום קדושה וראי' דהא באמת לכאורה קשה למה ילקה והא הדיבור לבד אין בו מעשה רק מטעם דבדיבורא קעביד מעשה והוי גם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפי"ז הרי כל דליכא רווחא להקדש לא חל אמירה לגבוה וע"כ דקדוש לבדה"ב וא"כ זה שייך בבע"מ אבל כאן לא חל קדושתו.
ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה עוד באותה תשובה בהא דתמורה דף ה' ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה הו"א דעובר על מצוה וכשר קמ"ל והקשה הא במנחות דף פ"א קאמר בפשיטות ארבעים בכתפי' וכשר להנ"ל י"ל דבלא"ה אין כאן ארבעים בכתפי' כלל דהא אין בו מעשה ורק אי כשר אז הוה ארבעים בכתפי' קמ"ל לכן דאף אי אין כשר אפ"ה שייך ארבעים בכתפי' דהוה מעשה יען דחלה עכ"פ לבדה"ב דקדשי בדה"ב איקרי נמי קרבן דכ' ונקריב את קרבן ד' כפירש"י בערכין דף כ' ובחולין דף קל"ט.
אמנם על קו' הטו"ז נ"ל בפשיטות דשמות חול לד' לבע"מ רק דמי למקדיש חי' ועוף שא"ר כלל למזבח דלא הו' של ההקדש כלל כמבואר בפ"ג מה' אלו ורק חדא מנייהו נקט כמקדיש בע"מ אבל הדין אמת מטעם אחר דהוה כמקדיש חי' ועוף שא"ר כלל למזבח.
ועוד נ"ל דהא באומר על בע"מ שיהא עולה לא חל רק באומר לעולה אז חל והכא בוודאי רק יש לדמותו לאומר שיהא עולה דלא חל כלל.

ט') הרי זה נתקדשה ותפדה. הנה בתמורה דף פ' פריך והרי הקדיש בעלי מומין ולמזבח דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ותנן המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אעפ"י שהוא בלא תעשה מה שעשוי עשוי תיובתא דרבא אמר לך רבא שאני התם דאמר ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מקדש קדשי וקשה לי דהנה בירושלמי פ"ד דשקלים דף י"ז פריך בעלי מומין קדשי מזבח חלה עליהם ומשני לגיזה ולעבודה מוכח דס"ד דירושלמי דאין קדוש כלל כיון דא"ר למזבח רק דמשני דאפ"ה קדוש לגיזה ולעבודה והיינו ג"כ מהאי דרשה דרצוי אינה מרצה הא מקדש קדשי וא"כ קשה לי לפמש"כ רבינו בפ"ו מה' בכורות במוכר מעשר בהמה וכן בפי"א משמיטה דמוכר שדה לצמיתות דלא מהני משום דאין לו רשות למכור ובכגון דא ס"ל אעל"מ לכו"ע ולא לקי ג"כ והא הכא במומין דג"כ מסברא דאין יכול להקדיש כלל דהא לא חלה הקדישה ובכהא"ג הא אעל"מ לכו"ע (וכדפריך באמת בירושלמי לכו"ע ולא תליא בפלוגתא דאביי ורבא) א"כ תיקשי מ"פ לרבא הא לאביי נמי קשיא ועוד למסקנא דאמרת דגלי קרא דמהני אף דלא חזו א"כ נשמע דלאו כללא הוא דנאמר מה דאין רשות למכור אעל"מ ולא לקי ג"כ דהא חזינן דכהא"ג נמי חלה הקדישה א"כ ה"נ נאמר דחלה המכירה במעשר לאביי אף שאין לו רשות למכור ומינה לרבא דס"ל דלא מהני עכ"פ מילקי לקי ה"נ ילקה ואמאי כתב רבינו דלא לקי.
והנה ראיתי בספר מנחת חינוך שעמד כהא"ג לחקור באם אמר הרי זה עולה דלא חל ההקדש דאין נתפס כלל אם לקי כיון דמה דלא מהני אין משום האיסור אלא משום דלא חל ההקדש לא לקי וא"כ יקשה הא הכא נמי אין חל ההקדש כלל א"כ איך לקי כלל במקדיש בע"מ דהא הכא אי לאו קרא דלא ירצה הא מקדש קדשי ל"ה קדוש כלל רק לדמים והוה שרי גם בגיזה ועבודה א"כ לס"ד דלא ידע דיליף מקרא דמקדש קדשי א"כ תיקשי לכו"ע גם לאביי הא בכהא"ג לא מהני ואמאי לקי והנה בס' מנחת חינוך הקשה מטעם אחר לפמש"כ מהרי"ט דהיכא דלא יתקן האיסור גם לרבא א"ע מהני א"כ ה"נ הא לא יתוקן האיסור דהא עיקר האיסור מטעם דביזוי מילתא כדקאמר רבא גופי' בתמורה דף ז' ואיסור זה הא לא מתוקן אף אי נאמר דלא מהני והעלה שם דכל דנאמר דלא מהני ואין הקדישה תופס ל"ה ביזוי מילתא ודוחק.
אמנם הנה מצאתי ראי' לסברת רבינו שהבאתי לעיל מירושלמי ב"ב פי"נ דף קי"ח דפריך שם ולא קרא הוא לא יוכל לבכר אר"א העבודה שיכול ואינו רשאי יכול הוא משום מתנה וצריך ביאור אמנם לדברי רבינו א"ש דהכי פריך ולא קרא כתיב ולא יוכל לבכר א"כ כהא"ג א"ע לא מהני וע"ז משני ר"א דיכול הוא משום מתנה וכיון דיכול ליתן במתנה א"כ כבר יש כח ורשות א"כ ל"ש לפרש לא יכול ואעל"מ דאין לו רשות וכח דהא בתורת מתנה יכול הוא וע"כ לפרש רק דאינו רשאי וכיון דרק כונת הקרא דאינו רשאי אע"מ לאביי וא"כ ראי' לדבריו דהיכא דכונת הקרא דאינו יכול שפיר אעל"מ לכו"ע אך יש לדחות דכונת ירושלמי ע"ד דאיתא בחו"מ סי' ר"ח היכא דאפשר בהיתר אע"מ וכאן דאפשר בהיתר במתנה אע"מ (וענוב"י יור"ד סי' ח') ודו"ק.
שוב ראיתי שכן הוא ברמב"ן פ' תצא לא יוכל לבכר משמע תרתי מניעה ולאו דאי ללאו לבדו ליכתב לא יבכר אלא לכן כתיב לא יוכל דנאמר אעל"מ (ובקצה"ח סי' רפ"א הקשה מב"ב דף ק"ל יעו"ש מה שתי') ולפמש"כ כך מוכח מירושלמי כדברי הרמב"ן ופלא שהרמב"ן פ' בהר הביא דברי רבינו דלא ימכר לצמיתות עובר בלאו ולא יועיל להם כי תחזור ביובל וכ' עליו כענין שאמרו במאי דאמר רחמנא לא תעביד אם עבר ל"מ והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא עכ"ל וקשיא דהא בלא ימכר לצמיתות לא לקי דאין ביכלתו למכור כלל ול"ד לשאר אעל"מ כמו שביארו וכן בפ' בחוקתי לא יקדיש איש אותו וכו' לד' ופירש"י לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו ולכאורה כיון דאין שלו א"י להקדיש כלל ול"ש אזהרה שלא יקדיש אבל לפמש"כ ניחא ויפורש הכי לא יקדש א"י להקדיש לפי שאין שלו והרמב"ן כ' שהוא כמו שלילות דא"צ להקדיש והוא ג"כ פלא דהא מבואר בבכורות רפ"ד ובנדרים דף י"ב דמצוה להקדיש בקדושת פה).
והנה בהא שהבאתי דברי רבינו בה' בכורות שכתב נראה לי דאם עבר ומכר לא קנה לוקח ולא לקי ולכאורה נראה דפסק כאביי ותמהו הא הלכתא כרבא ועוד הקשו מדפסק מערבין לקרנות מוכח ג"כ דפסק כאביי והנה לקו' קמייתא הי' נראה לתרץ דבאמת תמהו המפורשים לרבא השוחט בשבת למה כשר וכן הקשו מבב"ק דף ע"ב עקוץ לי תאנה ויקנה לך חצרי אמאי והא עבד באיסור ולא מהני ובמנחת חינוך העלה דרך חדש דפלוגתא דאביי ורבא רק בדבר דהלאו בא על ענין פרטי לא יוכל לשלחה או לא יגאל ולא ימכר משום דאז מפרשין דאין לו כח לעשות דבר זה אבל היכא דנאמר הלאו בכללי כמו ל"ת מלאכה דאי אפשר לפרש הכונה דאין לו כח לעשות המלאכה דבוודאי יש לו כח לשחוט אלא דאין רשאי לשחוט כהא"ג באמת מהני.
אולם קשה לי ע"ז דבגמ' מסיק דפליגי בריבית קצוצה והיינו בריבית ג"כ הלאוו בענין פרטי ושם אי אפשר לפרש דאין לו כח ליקח הריבית דבוודאי יש לו כח ליקח הריבית מה שנותן לו אלא דאין רשאי ליקח הריבית ע"כ לענ"ד הי' נראה להיפך ולמסקנא דפליגי בריבית קצוצה פלוגתא דרבא רק בכהא"ג דמפרשינן הלאו דאין רשאי ולכן סובר שפיר דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל בלאו דמתפרש דבאמת אין לו כח לעשות כמו לא יגאל ולא ימכר דשם מסתבר דלא מהני כמש"כ רבינו הנ"ל גם אביי מודה דלא מהני וגם רבא מודה דלא לקי דלא הועילו מעשיו כלל וא"כ א"ש דרמב"ם פסק דלא קנה לוקח דגם לאביי ולרבא לא מהני ולא לקי ואתיא גם כאביי ודו"ק.
אולם קו' שני' מהא דמערבין בקרנות לא נתישב בהא דא"כ קשיא הם ל"ל כיון דגם לאביי לא מהני ע"כ לומר דדמים לא נתבטלו ויקשה הא כיון דפסק מערבין לקרנות ונשמע דאין בטל וא"צ קרא דהם לומר דלא מתבטלין.
ע"כ נראה לי באופן אחר ואני אומר כלל חדש בזה דהנה בגמ' מסיק דפליגי בשינוי קונה ופירש"י דלרבא ל"מ ולא קנה והקשה רש"י הא רבא סובר בב"ק דש"ק והנה בקצה"ח ובנתיבות ישב שיטת רש"י דנפ"מ בשינוי החוזר דל"ק משום דלא מהני ולי נראה לישב באופן אחר גי' הגמ' דהיינו דיש לומר הכונה להיפך לרבא מהני לאביי לא מהני כדמשמע בב"ק דלאביי לא מהני דהנה בשמ"ק הקשה אמאי לא פריך מלאו דלא תגזול גופי' דנאמר אע"מ ויקנה בלא שינוי ותי' דהא גלי קרא והשיב ומוקמינן בלא שינוי אבל בשינוי שפיר מהני ולי נראה באופן אחר דבאמת רק משום מצות השבה לא מהני וא"כ לאביי י"ל דקנה הגזילה משעת הגזילה כדאיתא תוס' בב"ק דף י"א דרק מצות השבה עליו ולפי"ז י"ל הא דשינוי קונה לא מטעם השינוי דהא כבר קניא אלא דמהני דלא נאמר דמצות השבה עליו ולאידך מ"ד ל"ק משום דעכ"פ מצות השבה עליו אף אחר השינוי ולרבא דאעל"מ ל"ק הגזילה כלל ורק ע"י השינוי קנה.
אך יקשה גם לפירוש זה וכן יקשה על פירש"י איך שייך לומר דפליגי בשינוי קונה בגזילה א"כ איך קאמר אביי מדלקי ע"כ מהני ורבא אמר דלקי יען דעבר אמימרא דרחמנא הא בגזילה ליכא מלקות דניתן להשבון ולכן נראה ליישב דהנה רש"י הביא פירוש אחר דש"ק היינו דמה דעבר ושינה מדעת השי"ת בהא פליגי אי קניא והוא יותר תמוה אי רצה לומר דש"ק ולא פליגי לדינא א"כ למה שינה עתה בלשון דאמרו תחילה אביי קאמר בעבר אמימרא דרחמנא מהני ורבא אמר ל"מ גם עתה הוה מצי לומר דלא פליגי אלא בטעמא אי מהני בעבר אמימרא דרחמנא אף דלדינא אין נפ"מ כיון דגלי קרא אבל בטעמא פליגי ולמה שינה עתה לפרש ונקט בהאי לישנא דש"ק וגם דפירוש זה דחוק דא"כ לא פליגי כלל לדינא וכמו שנראה מפירש"י דהאי פירושא דחיקא לי' ולכן נראה לפרש דרצה לומר דפליגי בשינוי קונה ששינה דעת המקום דלא קניא דהיינו בגוונא דע"י שעבר יש איזה שינוי שם או שינוי רשות אז דוקא לא מהני.
מעתה יש לומר דהרי ב' פירושים אחת הם ויבוא הכל על נכון דאני אומר כלל חדש דהא דפליגי אביי ורבא הוא רק במידי דיש בו שינוי רשות או שינוי שם או כל מידי דלא נגמר בינו לבין עצמו וצריך ענין אחר שיועילו מעשיו וע"י שינוי שם זה גרם שינוי רשות כגון אונס שגירש יש שינוי רשות שמוציא מרשותו והדבר להאשה דל"ש דהלאו גמור בינו לבין עצמו או קרא שם תרומה מרע על היפה דצריך לזה התבואה וע"י קריאת שם תרומה נכנס תבואה לרשותו דטבל יש בו חלק כהן כמש"כ תוס' פסחים דף ל"ח או מימר דרוצה שתכניס זו ותצא זו או שתהא שניהם קדושים וכן בלא יגאל ולא יפדה אי אפשר בלא שיכנס לרשות כהן אחר או לפדות המעשר להפקיע שם מעשר שיכנס לרשותו בתורת חולין או כה"ג שקידש אלמנה דבלא קידושין לא לקי בבא עלי' רק ע"י קידושין מתחייב ואיכא לא יחלל יש כאן אישות ויש כאן שינוי רשות שתכנס לרשותו וכן מקדיש בע"מ או תמימין לבדה"ב יש כאן שינוי שם ושינוי רשות להקדש וכן לא תגזול מוציא מרשות בעלים לרשותו וכן ריבית מוציא מרשות חבירו לרשותו כהא"ג היא דסובר רבא דלא מהני דהיינו דשינוי אין קונה דשינוי זה שמשנה להוציא מרשותו או להכניס לרשותו לא מהני ולא יקשה מעתה עכ"פ במאי פליגי דבכל הני איכא קראי ובין לרבא ובין לאביי מהני או לא מהני מדגלי קרא דע"ז נאמר דשפיר יש נפ"מ דכמו דפליגי אי ש"ק בכל מה דשינה ממימרא דרחמנא נולד מזה גם נפ"מ דפליגי גם בגזילה אי ש"ק דלאביי גם בגזילה שינוי קונה ולרבא מסברא בגזילה שינוי אין קונה.
ובמש"כ ניחא מה שהקשו משוחט בשבת דכשר ול"א דאעל"מ משום דבזה ליכא שינוי שם ולא שינוי רשות והאיסור נעשה בינו לבין עצמו כהא"ג גם לרבא מהני.
ובהא מקום אתי לישב מה שהקשתי בה' ביהב"ח פ"א דאמאי לא אמרו בתמורה דנפ"מ במקיים כלאים בשדהו או במקיים אשירה במקדש אי מהני מעשיו או לא דבהני דליכא שינוי שם ושינוי רשות לכו"ע מהני.

י') אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'. ובמשל"מ הקשה תיפוק לי' דאין פודין הקדשים לכלבים והביא בשעה"מ בשם בני יעקב לתרץ דהא דאין פודין הוא רק מדרבנן כתוס' פסחים דף כ"ט ותמה בשעה"מ דרק בקדב"ה אבל בקדשי מזבח הוא מה"ת ולכן תי' בשעה"מ דאי משום אין פודין רק לכלבים אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כמש"כ תוס' ב"ק דף נ"ג אלא דקשה ע"ז ממש"כ רבינו לקמן בפ"ב מה' אלו בנולדה בה טריפות תקבר ואמאי לא תפדה להסיק תחת תבשילו ע"כ להסיק גם כן אין פודין כתוס' פסחים שם דהביא ראי' מבכורות דפריך ממאי משום דבעי העמדה והערכה דילמא משום דאין פודין לכלבים ויקשה אכתי אמאי תקבר הא ראוי' להסיקה ובשעה"מ הוסיף להוכיח כן מתמורה דף ל"ב דקאמר ש"מ דפודין לכלבים ואמאי לא משני דמאי פודין פודין להסקה עוד הקשה מזבחים דף ק"ג המפשיט את הבכור ונמצא טריפה דבשר בקבורה דא"ר להאכילן לכלבים ובריט"א פ"ה דבכורות הקשה עוד ממש"כ רבינו פ"ז ממעילה קדשים שמתו אין בהן משום מעילה וזה ע"כ משום דלא שוה כלום להסקה דאי שוה להסקה אמאי אין מועלין ועוד הקשה ממשנה דתמורה דף ל' נמצא טריפה אין פודין שאין פודין לכלבים וכ"כ לשון זה רבינו בפ"ב מה' אלו ואי רק לכלבים אין פודין אמאי תני לישנא יתירא אין פודין לפי שאין פודין וע"כ גם לשאר הנאות אין פודין ול"נ לישב דהנה בריט"א חקר דהא דאמרו קדשים שמתו אין בהם משום מעילה היינו דאין חייב לשלם להקדש אבל לעולם דאסור בהנאה דאי ס"ד דמותר בהנאה א"כ איך אמרינן דאין פודין להאכילן לכלבים ואפי' לשאר הנאות וע"כ במת קודם פדיון ג"כ אסור בהנאה מה"ת (וזה דלא כדברי פנ"י ביצה ל' וקידושין דף נ"ח שכ' בקדשים שמתו אפילו איסור מה"ת ליכא כלל) ולפי"ז אני אומר בוודאי קדשים שמתו ולא נפל בהם מום רק דמיתה אין לך מום גדול מזה ע"ז שפיר אמרינן דל"מ פדיון לשאר הנאות רק תקבר אבל בנפל בהן מום א"כ קודם שמתו פקע מיני' קדה"ג רק יש בו מעילה כק"ד ועי' פדי' מותר באכילה א"כ כשמת אמרה תורה ואכלת ולא לכלביך דל"מ הפדיון רק להאכילן לכלבים דרק בחיים מהני פדי' דהוה לאכילה אבל לא לאחר שמת דהפדי' אינו לאכילה אלא לכלבים לכן שפיר י"ל כסברת תוס' בב"ק כיון דממעטינן מואכלת ולא לכלביך לא ממעטינן רק לאכילת כלבים אבל שאר הנאות שפיר י"ל דשרי דל"ד לקדשים שמתו שאין בו מעילה אבל איסור הנאה איכא דזהו בשמת קודם שנפל בו מום דאסור בהנאה וא"ר לפדות לא שוה מידי ליכא מעילה אבל איסורא איכא אבל בנפל בו מום אחר שנפדו שרי בשאר הנאות לכן קודם שפדאו שפיר מועלין בו דהא שוה מידי אבל אחר הפדיון דמפקיע איסור מעילה שרי ממילא אח"כ ליהנות בו שאר הנאות דא"ל דאסור בהנאה דהרי גם מחיים ליכא בו רק איסור מעילה ולא איה"נ ואי לאו קרא הוה שרי אף לכלבים בקבה"ב רק תורה גילתה ואכלת ולא לכלביך דלאכילת כלבים אין לו היתר אבל שאר הנאות שפיר שרי.
ואמנם מה דקשה ע"ז מבכורות ותמורה דמשמע אף בע"מ שמת ג"כ יקברו י"ל דמדרבנן עכ"פ אין פודין לשאר הנאות ג"כ דמדרבנן שווה דינו לקדשים שמתו דאין פודין מה"ת בין לכלבים בין לשאר הנאות וא"ש ג"כ מה דקתני נעשה טריפה אין פודין לפי שאין פודין לכלבים דבאמת היכא דלא נפל בו מם רק נטרפה א"פ אף לשאר הנאות וכן א"ש הך דבכור שנטרף דבשר בקבורה.
ולפי"ז מיושב דברי רבינו שכ' הטעם דצריך העמדה והערכה דאי משום אין פודין כיון דאייריא בנפל בו מום קודם שמת א"כ ראוי לשאר הנאות ולכן נתן רבינו הטעם דבעי הע' והע' שהוא מה"ת ולפי"ז יצא לנו כשני תירוצי שעה"מ שכ' דאין פודין דרבנן ודחי דקמ"ז מה"ת א"פ ועוד תי' לשאר הנאות פודין וגם זה דחי מגמ' דבכורות אבל לפמש"כ ניחא דנאמר דשני תירוצים כאחד עולים יפה דלענין שאר הנאות אף בקמ"ז פודין היכא דנפל בו מום ורק מדרבנן א"פ לכן כ' משום דבעי הע' והע'.
ובזה ניחא דבפ"ב כ' דנעשה טריפה תקבר דא"פ מה"ת לשאר הנאות דבלא נעשה ב"מ אייריא וכן קו' הריטב"א דבדה"ב אין מועלין בו דלא שוה כלום דבלא נפל בו מום א"פ אף לשאר הנאות.
או יפורש עד"ז דלמ"ד דבעי העו"ה דבעינן ועמד חי א"כ שפיר דריש משעת זביחה ואילך היתר אכילה בין לאדם בין לכלבים כיון שראוי לאדם וכש"כ שאר הנאות אבל אם מת אחר הפדיון דאין ראוי לישראל א"ר לכלבים כסברת תוס' בבכורות דף ל"ב אבל שאר הנאות שרי כשמת אחר הפדיון ולפי"ז בנטרף ובא לפדות ע"י העו"ה כיון שעדיין חי יכול לפדותן דתורה רק אסרה הנאה דמחיים אבל הנאה דאחר זביחה לא אסרה תורה (דשחיטה מהני גם לטריפה לטהרה מידי נבילה) דרק לכלבים לא יען דאף בפדאן קודם שנטרף ונטרף אח"כ אסור להאכיל לכלבים א"כ מ"ד דבעי העו"ה שיעמד חי מצי סובר שפיר שאר הנאות שרי אבל למ"ד לא הי' בכלל העו"ה דל"ב שיעמד חי לא מצי לדרוש אין לך היתר אכילה אלא משעת זביחה דהפדיון הוא גם אחר שנשחט (וא"כ מאי פסקי לדרוש אין לך היתר אכילה רק משעת זביחה) וא"כ ע"כ דריש מילתא דפסיקתא ואכלת ולא (לכלביך) ולא שאר הנאות ודריש תזבח ואכלת אחר שזבחת ובאת לפדותו אתה יכול לפדות לאכול אבל כשהוא טריפה דא"ר לישראל אין אתה יכול לפדותו לכלבים וה"ה לשאר הנאות ולפי"ז הכי פריך כיון דסובר דל"ב העו"ה א"כ ע"כ דאין פודין לא לכלבים ולא לשאר הנאות ודו"ק.
י"א) ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות. והנה במשל"מ הקשה הא קיימל"ן דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים והביא דרש"י בכורות ד' כ' דבע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא ובשעה"מ הקשה דפסחים דף כ"ט מסיק ר"א דלכו"ע א"פ את הקדשים להאכיל לכלבים ובשעה"מ העלה דבקבדה"ב דשכיח יותר גזרו חכמים דאין פודין ואמנם בפנ"י העלה דהגי' הנכונה דלכו"ע פודין והא דהקשו תוס' על גירסא זו א"כ אמאי לא מעל ימכרנו לנכרי העלה הפנ"י דא"א למכור לנכרי קודם פדיון משום דנכרי לאו בר פדיון הוא ולדעתי נראה דסברת הפנ"י יתכן רק בקדשי מזבח בקדם מומן להקדישן אבל בקדבדה"ב גם ע"י מכירה לנכרי יכול לפדותו ובזה הונח לי ליישב מה שהקשה בשעה"מ דהנה מהרש"א הקשה לרש"י דמפרש דר"י מוקי דפליגי אי פודין ואליבא דריוה"ג הא אף לרבנן מצי קאי פליגי ורק דלמ"ד פודין מוכרין לנכרי ולמ"ד א"פ אין מוכרין לנכרי שמא יאכילן לכלבים ותי' דניחא לאוקמא בכלבים דידי' דדוחק לפרש דלכלבים דנכרי אייריא ר"י והקשה ע"ז בשעה"מ אכתי על רבי יוסף גופא קשה אמאי לא מוקי כרבנן ופליגי במאכילן לכלבים דנכרי דלמ"ד פודין מוכרין ולמ"ד אין פודין אין מוכרין ולהנ"ל ניחא דהנה חזינן רבי יוסף מוקי בפלוגתא דמאכילן לכלבים והקשה מהרש"א אכתי אמאי לא מעל הא אפשר להסיקו תחת תבשילו כדפירש"י ותוס' אליבא דרב אשי דאף דאין פודין לכלבים אבל להסיקו פודין ותי' מהרש"א דרב יוסף ס"ל דבקדבדה"ב דמי לקדמז"ב דאין פודין אפי' להסיק תחת תבשילו וכ"כ תוס' ב"ק דף נ"ה להדיא ולפי"ז ר"י ס"ל דקדבדה"ב דמי לקדשי מזבח וכ"כ דבהא סברת הפנ"י נכונה דא"י למכור לנכרי בלי חילול ורב יוסף אין מחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב א"כ גם לענין למכור סובר דאין חילוק ע"כ לא יוכל ר"י לאוקמא בכהא"ג.
ובהא יש ליישב גם מה דיש להקשות לכאורה לדברי מהרש"א דלר"י א"פ אפי' להסיק ורב אשי הוא דמחדש זאת דלהסיק פודין א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר ולפימש"כ דהא בהא תליא ניחא דהנה כבר הקשה הפנ"י איך שייך פלוגתא בקדבה"ב דאין פודין הא בקדם מומן להקדישן לכו"ע פודין בקדבה"ב והנה בשעה"מ תירץ דבאמת רק מדאורייתא פודין וכ"כ בשבועות ד' י"ב אבל מדרבנן א"פ והנה לפי"ז כמו דפליגי בקדשי מזבח פליגי בקדבדה"ב דמדמי קדבדה"ב לקדה"ז שקדם מומן להקדישן דא"פ מדרבנן הנה להאי סברא אין חילוק בין לכלבים ובין להסיקו דהרי בקדה"ב אי אין פודין מדרבנן גם להסיק אין פודין זהו סברת רב יוסף אמנם ר"א דמסיק לכו"ע אין פודין דלרב אשי לא תליא כלל בפלוגתא דפליגי בקדמ"ז אי פודין לכלבים וסובר דבקדמ"ז בקדם מומן להקדישן פודין מדרבנן ג"כ כמו שהוא שיטת רבינו ורק בקדשי בקדה"ב א"פ וכמש"כ השעה"מ לשיטת רבינו וכיון דרק לקדבה"ב ס"ל דא"פ י"ל דרק לכלבים א"פ דבזיון הוא להקדש אבל להסיקו שפיר פודין וא"כ בהא דמשני לכו"ע א"פ נשמע שפיר ג"כ דלדידי' פודין להסיק תחת תבשילו ובדרך הזה ניחא לי לישב מה שהקשה בח"ס סי' רי"ט בשם הגאון מו"ה משלם טיסמנוץ ז"ל על תוס' ב"ק דף נ"ג שכ' דרבא דמפיק מוהמת יהי' לו שור פהמ"ק אתיא כרב יוסף בפסחים דף כ"ט ודלא כרב אשי והא בב"ק דף י' איתא מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו פסהמ"ק משא"כ בבור הרי דרב אשי עצמו ס"ל כן ולפמש"כ ניחא דרק אליבא דרבא כתבו כן דלא מצי אתיא כרב אשי אבל רב אשי דידי' מצי סבור דהטור חייב בו פהמ"ק.
אחר זמן רב ראיתי בשו"ת דברי חיים שהקשה כן ושמחתי כי זכיתי לכוון לגאון הקדוש זצ"ל שכתב וז"ל ומעולם תמהתי דהאיך קאמר מעיקרא דפליגי אם נפדים להאכילן לכלבים או לא יקשה הא ראוי לאור צ"ל דגם להבעיר בהם אסור לפדות וא"כ כשמסיק רב אשי אלא דכו"ע א"פ ופירש"י דראוי להסקה עכ"פ א"כ עיקר תירוצי חסרו מן הספר ולמה לא פירש רב אשי דגם למ"ד דא"פ להאכילן לכלבים מ"מ להסקה פודין ועפי"ז כתב הגאון הקדוש לתרץ דברי רבינו באורחא חריפתא ומאחר כי חביבין עלי דבריו אכתבנו וז"ל ולכן נראה דהנה קשה למה פטור ממעילה הא ראוים הם לפדות לעצים שבמקדש דהא קיימל"ן אבל אתה מעלה אותם לשם עצים אך לכאורה כיון שהקדיש לבדקה"ב אינן רשאין להעלותן לעצים רק לפדותן מקודם והמעות יהי' לצורך בה"ב כמבואר כ"פ בש"ס ולפדותן במעות הקדיש לעצים א"א דהא א"פ הקדש בהקדש אך לכאורה הא ראוי לפדותן לצורך מי שירצה להתנדב לעצים למערכה כמו שפודין לצרכי עולה כמבואר גבי המקדיש תמימים לבדה"ב וה"נ ראוי לפדות למי שירצה להתנדב לעצים אך הא מבואר דצריך העצים להיות של ציבור ובחמץ א"א לעשות כן דא"כ משהה אותו ע"מ שלא לבערו ועובר על בל יראה אך לפי מה דאמרינן בתמורה בהקדיש עולה לבדקה"ב שפודין אותו למי שירצה שיקריב עולה לעשות מצוה הגם שהוא לא יצא כלל בזה דהא כבר עליו קדושת עולה מ"מ מצוה מיקרי ויש שיפדהו בענין זה וא"כ כאן נמי יפדהו לשם ציבור ומעולם לא יהי' שלו ולא יעבור על בל יראה אך י"ל דע"ז אין מועלין כיון דגוף ההקדש אינו שוה למכרו רק שהי' גורם שיהי' יכולין להרויח ממון שאחר יפדהו לשם הקדש בזה אינו מועל מה"ת רק דעדיין י"ל כיון דבאמת נתקשה הפנ"י טובא במה דאמר הש"ס לענין חמץ של הקדש דאף שמותר לאחר הפסח אינו מועל דזה הוה רק גורם לממון ולמ"ד לאו כממון דמי פטור והקשה הוא ז"ל וכי שייך בממון שלו גורם לממון הא הוא שלו ממש והכא הוא של הקדש ממש ובשביל שלא יכול עתה להיות ממון היא אינו שלו וזה דבר קשה מאוד אך י"ל דכונת הגמ' דמאי חיסר להקדיש הא באותה שעה לא הי' ראוי לכלום ואי משום שיהי' ראוי לאחר הפסח למ"ד גול"מ לאו כממון דמי זה לא מקרי רק מניעת מה שהי' ראוי להיות אבל בשעת אכילתו לא חסרו כלום להקדש כנ"ל וא"כ לפ"ז י"ל כיון דקי"ל (ב"ק כ' ע"ב) גבי זה נהנה וזה לא חסר אם אפי' אינו מחסרו רק כ"ש מגלגלין עליו הכל ומש"ה שפיר חייב בחמץ של הקדש כיון דראוי עכ"פ לפדותו ע"י אחר לצורך עצים להקדש שפיר חייב משום דבר דמים הוא לאחה"פ ובדבר שהוא של הקדש ל"ש לומר לאו כממ"ד וכסברת הפני יהושע עכ"ה ואי דלא הוי גופן ממון (כנ"ל) מ"מ הרי נהנה מהקדש וחסרו עכ"פ באיזה צד שיהי' אפי' פחות מש"פ מגלגלין עליו את הכל והכא חסרו עכ"פ להקדש עתה במה שהי' אחד פודה אותו לשם עצים להקדש עכ"ה ומש"ה שפיר אמר ר"א דכ"ע א"פ ורק דס"ל כריה"ג (ומ"מ לא) [וממילא] יש בו ש"פ ששוה לחללו לצורך עצים כנ"ל וע"כ מגלגלין עליו את הכל אפי' למ"ד לאו כממ"ד עכ"ה משא"כ ר"י שס"ל בב"ק שם דף כ"א דקאמר ר' יוסף סתמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעת אין צריך להעלות שכר משום דביתא מיתבא יתיב ולא מחלק בין אם חסרו מעט שפיר י"ל דלא ס"ל הך דמגלגלין עליו הכל ועיין בש"ע שס"ג דיש שני דיעות בזה עכ"ה דכה"ג פטור מש"ה א"א לפדותו (לצורך עצים דע"ז אין מעילה) רק לצורך גוים שפיר אמר דא"פ ואז גם לאור א"פ ור"א ס"ל כפי דמסקינן שם בב"ק דזה נהנה וזה ל"ח חייב בחסרו כ"ש מוקי לה לענין לפדותו לצורך עצים להקדש ושפיר נוכל לומר דאיירי בדבר שראוי לקה"ג וע"כ אמר דכ"ע אין פודין לכלבים ואפ"ה יוכל לפדותו לצורך עצים לציבור דעכ"פ שוה פרוטה וע"כ מעל ומשלם הכל מה ששוה לאחה"פ אבל מה שמתחלה ראוי רק לקדושת דמים שפיר פסק הרמב"ם דפודים לכלבים עכ"ה דפח"ח.
אמנם ל"נ ליישב דברי רבינו עוד עד"א דהנה מה שכתב הגאון זצוק"ל דמעולם תמה למה לס"ד הוה ס"ל דגם להסקה אין פודין ולרב אשי פשיטא לי' דפודין להסקה נראה לי ליישב על נכון דגם לרב יוסף הוה ס"ל דפודין להסקה אלא דר"ל דא"א לפדות להסקה דא"כ קשיא קו' תוס' הא מיד עובר עליו וס"ל דמשהה ע"מ לבערו עובר עליו משא"כ אי פודין להאכיל לכלבים יכול לפדות דהא יכול למכרו לנכרי והוא יאכילנו לכלבים אבל אי אין פודין להאכיל לכלבים אין יכול למכור לנכרי לכן לא משכחת פדיון לכן לא מעל ורב אשי הוא דמתרץ דאתיא כריוה"ג והיינו דראוי להסיקה תחת תבשילו דמשהה ע"מ לבערו אין עובר א"כ יכול הוא עצמו לפדותו להסיקה תחת תבשילו, ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דהא דמשמע בסוגין דגם ק"ד אין פודין להאכילן לכלבים היינו דרך מכירה דע"כ בדרך מכירה לגוי איירי לא בדרך חילול דא"כ מיד כשפדה הוא עובר ובדרך מכירה אין חילוק בין ק"ד לקדה"ג כאשר אבאר דהנה אמש"כ תוס' דאי גרסינן פודין מ"ט דמ"ד לא מעל דימכרנו ההקדש גופי' הקשה בפנ"י סברא דפשיטא דלכו"ע אסור להקדש למכור להאכיל לכלבים אם לא ע"י פדיון דע"י פדיון נכנס המעות לקדושה תחת ההקדש ויוצא ההקדש לחולין ואף דקיימ"ל דאפי' דרך מכירה מותר היינו נמי מהא"ט כיון שהמעות נכנס לקדושה תחתיו ואח"כ יוצא ההקדש לחולין א"כ ל"ש זה רק במכרו לישראל אבל במכירה לנכרי ל"ה דרך פדיון א"כ ל"ש מכירה לעכו"ם קודם פדיון כלל ומשו"ה לא מעל לרבנן אבל לריה"ג מעל כיון שראה לפדות ע"י ישראל להאכילו לאלתר לכלבים או להסיקה תחת תבשילו (ועבכ"מ פ"ז ממעילה דבר תורה אין מעות קונות בהקדש ועתו"ס בכורות דף י"ג דלא קנה משיכה בהקדש דבגזא דרחמנא איתא כל זמן שלא פדאו ועבשו"ת מהרי"א או"ח סי' קפ"ז) אמנם לפימש"כ יקשה לדבריו קו' הדברי חיים א"כ למה לס"ד הוה פשיטא לי' דאין פודין להסקה ולרב אשי ס"ל בפשיטות דפודין להסקה ג"כ וע"כ לומר כמוש"כ דלס"ד ס"ל למ"ד פודין לכלבים שרי במכירה לגוי שההקדש עצמו מוכרו לגוי אבל אי א"פ א"י למכרו לגוי ומה שהקשה בפ"י דאין רשאי למכור רק דרך חילול נראה לי דתליא בהא דאיתא בסוכה דף מ' דר"א אמר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור"ש אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ור"ח ס"ל בין דרך חילול בין דרך מקח לפי"ז י"ל דזה שכ' הפנ"י דהא דהקדש יוצא לחולין דרך מכירה אינו ג"כ רק בתורת פדיון זה ניחא לר"א דאין לדרך מקח עדיפותא בשום מקום רק כמו חלול אבל לר"א דס"ל דדרך מקח עדיף (ולמסקנא לרב אשי לכו"ע דרך מקח עדיף עכ"פ בפירי ראשון) שפיר י"ל דהא דדרך מקח יוצא הקדש לחולין אין בתורת פדיון רק דהא גופי' סגי בע"י מכירה מתחלל א"כ שפיר שרי למכור לגוי א"כ ניחא דלס"ד דרב יוסף ס"ל דלמ"ד פודין לכלבים מעל דהקדש עצמו יכול למכור לגוי בתורת מכירה יוצא לחולין א"כ לפי"ז י"ל דלמ"ד א"פ להאכילן לכלבים היינו דרך מכירה לגוי ולכן אפי' בקדושת דמים א"פ אבל לישראל דהוה דרך פדיון לא בדרך מכירה שפיר פודין ק"ד וכן בקמ"ז שקדם מומן להקדישן להאכילן לכלבים וכמש"כ רבינו.
ונתישב מה שהקשה בשעה"מ ממש"כ רבינו בפ"ה מערכין אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדה"ב הרי זה תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה הא קדבדה"ב אף בקדם הקדשן למומן אין פודין להאכילן לכלבים לפמש"כ בדרך פדיון שפיר פודין והא דבשבועות דף י"ב פריך והא אין פודין להאכילן לכלבים יש לחלק עד"ז שכתבתי לעיל דהיכא דבשעת ההקדש לא הי' עומד לפדות לכלבים אפי' נפדה לא הי' עומד לפדות כלל דהא אח"כ הוא דנפל בו מום משא"כ הקדש נבילה דמעיקרא הקדישו שיהא נפדה לכלבים שפיר פודין ודו"ק.
אמנם יש להוכיח שדעת רבינו בקדבה"ב פודין לשאר הנאות עכ"פ דהנה רבינו בפ"ג דמעילה כתב דקדמב"ח שמתו א"מ מה"ת ובכ"מ הקשה גם בקדבה"ב כן ובבה"ז מעילה דף ט"ו כ' שנעלם ממנו גמ' שם דקדבדה"ב שמתו מועלין בו מה"ת ובתוס' שם מבואר דהטעם דאף דא"פ לכלבים אבל לשאר הנאות פודין ואי דבעי העוה"ע משכחת בנערך קודם שמתו ולכן יש לו דמים ומועלין בו וא"כ כיון דרבינו כתב כן בקדשים שמתו אבל בקדבה"ב מועלין ע"כ דס"ל דפודין עכ"פ לשאר הנאות כנ"ל וראי' לדברינו דהנה בתמורה דף י"ד דקאמר שמואל הקדיש טריפה בעי מום לפדות עליו ופריך אין פודין לכלבים ומשני קדושה חלה כשתקבר כשמתה ואח"כ פריך מר"א דאמר כלאים וטריפה אין קדושין ומשני אנא דאמרי כרבנן ויקשה מנ"ל דלרבנן בהקדיש טריפה מעיקרא דבעי מום דנהי דלרבנן חלה קדושה דילמא רק כמו בע"מ מעיקרא דמהני פדיון כן זה קדושה חלה עליו ומהני פדיון אע"כ דזה רק במום דמתיר לשאר הנאות עכ"פ אבל כשפודה משום דנטרפה לא מהני להתיר בשאר הנאות לכן הוא במיתה ותקבר כשתמות ואף אם נעשה בע"מ אין פודין לענין פדי' הוה כהקדש ואח"כ נעשה בע"מ דא"פ ומוכח דאף דטרפה מעיקרא א"פ היינו מטעם שכ' דבשלמא בע"מ דמחיים דמותר בהנאה ע"י פדיון רק הא דאין לו פדיון כשמת הוא משום שאין פודין לכלבים אין פודין לחצאין א"כ בבע"מ מעיקרא שפיר פודין אבל להאכיל לכלבים אסור רק בשפודה לא מתיר הפדיון בהנאה לכן קאמר שמואל דקדוש לענין שתקבר כשמתה.
ואמנם מה שהקשה בשעה"מ מהא דתמורה ובכורות דפודין למ"ד דל"ב העו"ה הא אין פודין לכלבים והקשה הא עכ"פ פודין לשאר הנאות נראה ליישב עוד עד"א דהנה בתמורה דף ל' מפרש מ"ד א"פ לכלבים דריש תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב ואידך דריש אין לך היתר אכילה אלא משעת זביחה א"כ משמע דלא דריש ולא לכלביך וסובר דפודין להאכילן לכלבים ונראה דהא תליא אי הי' צריכין העו"ה דהנה במשל"מ כאן העלה הא דאמרינן דבעי העו"ה אין הכונה העמדה בבי"ד אלא הכונה שיעמוד חי לאפוקי מת ומ"ד דל"ב העו"ה היינו דל"ב שיעמוד חי מעתה מאן דסובר דבעי שיהי' חי א"כ שפיר מצי לדרוש אין לך היתר אלא משעת זביחה לאפוקי בחיים אסור בגיזה וחלב כיון דהפדיון מחיים א"כ לא מצי לדרוש ואכלת ולא לכלבים כיון דהפדיון כבר קודם זביחה לכן רק דרשינן אין לך היתר אכילה בין לך בין לכלבים אלא משעת זביחה ואם נטרף ופדאו לכלבים שרי דשייך ג"כ לדרוש משעת זביחה ואילך דשחיטה אהני גם בטרפה אף דא"י לאכול הא יכול להאכילה לכלבים ואידך מ"ד סובר דל"ב שיהא עומד חי א"כ ל"ש לדרוש אין לך היתר אלא משעת זביחה לא מחיים דמאי פסקי דבפדאו מחיים איירי כיון דל"ב שיעמוד חי רק ע"כ למעט ואכלת ולא לכלביך.
לפי"ז י"ל דבר חדש דהאי דאין פודין הכונה כיון שאין פודין לכלבים שוב א"פ כלל דא"פ לחצאין אבל לא דאסור בשאר הנאות דמצד איה"נ הוה שרי ליהנות אלא דא"א בפדי' דאין פדיון לחצאין והאי דאסור להאכיל לכלבים זהו האיסור גופי' מצד ממון קדשים ומעתה י"ל דהיינו פריך בוודאי למ"ד דבעי העוה"ע שיעמוד חי א"כ פדיון רק מחיים ודריש אין לך היתר אלא משעת זביחה כשנטרף דאי מותר באכילה אסור להאכיל לכלבים ולא לשאר הנאות רק תזבח אחר פדיון ואכלת דהיינו כשראוי לך שאין טרפה א"כ רק נתמעט מקרא שלא להאכילו לכלבים אבל לא דאסור לפדות א"כ פודה ונהנה בשאר הנאות אבל למ"ד דל"ב העו"ה דל"ב יעמוד חי' א"כ מצי לדרוש כך תזבח אז רשאי לך לפדות כשאתה יכול לאכול אבל לא כשאין אתה יכול לאכול רק לכלבים א"כ נשמע ממילא מקרא דאסור לפדות אפי' לשאר הנאות דא"פ לחצאין ושפיר פריך ולפי"ז י"ל דהא דבתמורה פליגי אי פודין היינו אי מהני פדיון אבל כו"ע מודין דאסור להאכיל לכלבים והפדיון באמת אהני רק לשאר הנאות וא"כ רבינו שפיר פסק דפודין רק דאסור להאכיל לכלבים אבל לשאר הנאות מותר אבל כשאין בו מום רק נטרפה או מת אין פודין משום דהא אסור בהנאה וממילא אף לשאר הנאות אין פודין.
אמנם קשה לי נהי דילפינן מקרא דשה אפי' מקצת שה הנה זה שייך במידי דלאו לכפרה אבל קרבן דלכפרה בא הא כ' תוס' ב"ק דף מ' דבכפרה בעינן כפרה שלימה א"כ היכא דליכא אלא מקצת שה ל"ה כפרה שלימה דמקצת צבי לאו מידי דבר כפרה הוא וצ"ע.

אם מתה קודם שתפדה וכו' צריכה העוה"ע. והקשה במשל"מ תיפוק לי' דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים ונראה ליישב דהנה רש"י קדושין דף נ"ח פי' דש"ח דאסור משום דלא נזרקה דמן ותוס' הקשו הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וליישב ע"כ נאמר דרק במתה כיון שהולכת לאיבוד לאו קדשי ד' מיקרי אבל נשחטה כיון דשחטה כשהוא בפנים אינו מוציא מידי מעילה אף כשהוא בחוץ אינו מוציא מידי מעילה עמהרש"א מעתה י"ל דוקא בטריפה או שנשחטה או מתה דוודאי לאו קדשי ד' מקרי דגם אי נשחטה בפנים והיתה נמצאת טריפה לאו קדשי ד' מקרי א"כ הפדיון רק הועיל להתירה לכלבים בהא אמרינן א"פ להאכילן לכלבים אבל בקדשים בע"מ שנשחטו דלא יצאו מידי מעילה א"כ הפדיון הוה מועיל להוציאן מידי מעילה שפיר פודין אף לאחר פדיון ע"כ מאכילן לכלבים דהפדיון הא אהני להתירה מידי מעילה מעתה רבינו שכתב רק מתה ע"כ אין הכונה שמתה שנעשית נבילה אלא שאינה בחי' דכששחטה יצאה מידי חיותה ונקט מתה רק משום ש"כ אח"כ אם מפרכסת פודין וזה ברור.
ובהא ניחא ליישב מה שהקשה בשעה"מ דרבינו בפ"ה מפ"א כ' דפרה נפדית כשמתה לעורה לא להאכיל בשרה לכלבים וקשה כיון דס"ל דאחד קמ"ז ואחד קדבדה"ב צריך העוה"ע וע"כ כדאמרינן בשבועות דף י"ב לב בי"ד מתנה עליהן דלהוו כמו בע"מ שהקדישו לקמ"ז דל"ב העו"ה וא"כ אמאי אין נפדית לכלבים הא בבע"מ מעיקרא סובר כאן בהלכה זו דמהני פדיון אפי' להאכיל לכלבים משום דדיקלא בעלמא הוא דלא כתוס' פסחים וא"כ אמאי לא נימא גם בהא לב בי"ד מתנה שיהא כבע"מ מעיקרא בשלמא לתוס' הנ"ל דבע"מ מעיקרא ג"כ מדרבנן א"פ ניחא אבל לרבינו קשה.
ונראה ליישב דהנה תוס' כ' דלב בי"ד מתנה כאלו הי' בע"מ מעיקרא ול"נ דאין אנו צריכין לומר דוקא כאלו הי' בע"מ מעיקרא דהא לא מחמת מום נפסלה הפרה אלא כיון דל"ח עתה מחמת פסול שאירע בה לב בי"ד מתנה כאלו הי' בו פסול מעיקרא וכבר כתבנו דהיכא דהפסול אין מחמת מום אז אין הפדיון בהעו"ה (דהערכה רק שייך בפדיון ע"י מום) לכן ל"מ להתירה לכלבים ולכן ל"ש לב בי"ד כאלו ל"ה מעיקרא להתיר לכלבים דרק שייך לב בי"ד מתנה כאשר הי' בו פסול מעיקרא ובפסול אחר שאין בע"מ ל"מ פדיון להאכילה לכלבים ודו"ק.
עוד נ"ל בישוב דברי רבינו דהמטיל מום בקדשים בזה"ז אין לוקה וכדאיתא בע"ז דף י"ז דבזה"ז דלא חזי להקרבה אין אסור והך דקאמר רבא בע"ז דאמר דנראה כמטיל מום בקדשים אבל מטיל מום ל"ה משום דלא חזי בזה"ז להקרבה א"כ א"ש דל"א דקדלע"ל וכן משמע במגילה דף י' דרבא ס"ל דלא קדלע"ל דהכא איתא שם דרי"צ אמר שמעתי שמקריבין בזה"ז בבית חוניו וקאמר שם רבא האלקים אמרה וגמרא גמירנא מיני' משמע דסובר דלקדלע"ל והא בה' מעה"ק פסק רבינו מי ששחט והעלה קדשים בחוץ בזה"ז חייב מפני שהוא ראוי להקריב אעפ"י שאין בית שקדשה לע"ל ע"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי.
ולכאורה י"ל דאדרבא רבינו בזה לשיטתו דהא הלח"מ הקשה אמאי כ' רבינו דבזה"ז עובר בל"ת דכל מום לא יהי' בו הא בע"ז איתא דגרע ממטיל מום בבע"מ דאפי' איסור תורה ליכא להנ"ל י"ל כיון דסובר דקדשה לע"ל שפיר איכא ל"ת דרבא דסובר בע"ז דליכא אפי' ל"ת משום דסובר כר"ל דלקלע"ל אבל להלכה שפיר פסק דאיכא ל"ת.
אלא דקשה ע"ז דרבינו כ' ואין לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הי' ראוי להקרבה ופסלו אבל בזה"ז אפי' שעבר בל"ת אינו לוקה משמע דלכן לא לקי יען שאין ראוי להקרבה.
ונראה ליישב דהנה בח"ס סי' ש"ו הקשה הא דאיתא בבכורות דבטלו מעשר בהמה כדי שלא יבוא לתקלה להטיל בו מום הא מטיל מום בזה"ז רק דרבנן ותי' דלכאורה למה מטיל מום בזה"ז רק דרבנן הא יש לחוש לשמא יבנה ביהמ"ק היום ותי' דתקנתן קלקלתן שעדיין לא בא כדאמרינן במ"ס תענית דף י"ז לכן הוא דרבנן אבל בדורות הראשונים חשו למהרה יבנה ביהמ"ק והוה חשש הטלת מום שיבואו לאיסור דאורייתא ושפיר בטלו מעשר בהמה וכ"כ באו"ח סי' קנ"ב.
אמנם הנה בפ"א מביאת מקדש בארנו דהא דאמרו מהרה יבנה ביהמ"ק דעכ"פ יבוא ויהא קלקלה בדורות הבאים אבל לא שחיישינן שהיום יבוא דמשום זה לא הוה עושין תקנה א"כ יש תשובה לדברי חת"ס דהא באמת ל"ח לשיבנה היום רק שבאותו דור שיבוא יהא תקלה דאז יהא ראוי להקרבה ומטיל מום בקדשים עובר בלאו וא"כ ל"ש לומר דרק בדורות הראשונים הוה הטלת מום דאורייתא דלפמש"כ ממנ"פ אי יש חשש לשיבנה גם עתה נאסור עבור סופו ואם אין לאסור מה"ת משום סופו עבור הדור שסופו להבנות גם בדורות הראשונים לא מסתבר לומר דהוה דאורייתא.

ילדה יקרב ולדה. והנה בלח"מ הקשה הא בנקבה לעולה פסק דילדה ירעה וכן הקשה בפ"ד דתמורה ותי' דגם לרבנן יקרב דאל"כ קרא מאי עביד לי' ובשעה"מ פ"ד מק"פ השיג דא"כ למה אמרו ר"פ ודברי הכל הוא גם לשמואל ד"ה הוא ותי' כיון דקיימ"ל בע"ח אנ"ד רק בנקבה לעולה משום דדחי בידים אבל בולד בע"מ ל"ה דיחוי בידים ולכן קרב ואמנם לכאורה גם לדין יש תשובה לפי מה שהעלה בשעה"מ אח"כ דע"כ בולד בע"מ עובר אין הטעם משום דיחוי דהרי אף למ"ד בע"ח נדחים בבע"מ גלי קרא דאנ"ד כדאיתא ביומא דף ס"א ורק ע"כ משום עובר ירך אמו דלא חזיא להקרבה וא"כ לרבנן דסברי בולד עולת נקיבה ירעה משום דעי"א והיא לא חזיא גם ולדה לא חזיא לכן גם וולד בע"מ ל"ח אף דבע"ח אנ"ד פסול ולד בע"מ להקרבה משום עי"א (רק מבכורות דף ט"ו מוכח להדיא ולד בע"מ לא יקרב משום דמכח קדושה דחוי' באה ופרש"י דאם נפסל מכח שנדחה ואף אם מקדיש קדושה אחרת פסול דכבר אידחי והדרה קו' לדוכתי.
אך הנה בשמ"ק בבכורות דף ט"ו כ' לר"ח לכן מתפיס בקדושה אחרת דסובר במעי אמן הן קדושים ועובר י"א א"כ ע"י פדיון האם יוצא לחולין דהוה כבע"מ עצמו ורק שלא יגדל וולדות מתפיסו בקדושה אחרת הנה מבואר דפסול וולד בע"מ משום בע"מ דלא כסברת השעה"מ א"כ צ"ל דאף בולד שקודם פדיון דרועה הוא ג"כ משום דהוה כבע"מ עצמו ורבינו יסבור להלכה עובר לאו ירך אמו לכן שפיר ס"ל דקרב.
אולם מהך דבכורות מוכח להדיא דולד בע"מ לא יקרב משום דמכח קדושה דחוי' באם ופרש"י דאם נפסל מכח שנדחה ואפי' אם מקדיש קדושה אחרת פסול דכבר אידחי א"כ שפיר י"ל כתי' השעה"מ דל"ד לולד עולת נקיבה דהוה דיחוי בידים.
אך י"ל עד"א דהנה בשמ"ק בכורות הנ"ל הקשה למ"ד ולד בע"מ לרעי' א"כ למ"ד במעי אמן הן קדושים אמאי אין קדוש ליקרב ותי' כיון דהאם אין ראוי להקריב רק לפדות לא מהני הקדשה לוולדותי' וקשה א"כ בנתערבה קודם פדיון מאי איכא למימר לכן נראה דרבינו סובר באמת כקו' השמ"ק שאמת דלמ"ד במעי אמן הן קדושים קדוש שיקרב ורק למ"ד בהווייתן הן קדושים קדוש רק לרעי' ומטעם שאבאר דבשמ"ק הקשה למ"ד בהווייתן קדושים א"כ במעי אמן חולין גמורים הם א"כ בנולדו לאחר פדיון הו"ל לאקושי לוולד צבי ואיל ותי' כיון דלאחר פדיון עכ"פ יש בה קדושה דאסור בגיזה ועבודה א"כ מהני מה שנתעברה קודם פדיון ואהני קדושה שאסור בגיזה ועבודה לאחר פדיון להקדיש הוולדות כשנולדו וא"כ י"ל שכן אף בנולדו קודם פדיון רק לרעי' משום דאם בא לפדות קודם שילד לא יהא בו קדושה רק קדושה זו דפהמ"ק לאיסור גיזה ועבודה וחל זאת הקדושה על הוולד כיון דנתעברה לפני פדיון אבל למ"ד במעי אמן הן קדושים א"כ אף אם פודין האם לא אהני הפדיון להוולד שהולד תמים זולת אי אמרינן עי"א (כמש"כ בשמ"ק שם בפלוגתא דר"ה ור"ח) וא"כ יש בוולד קדושה מעליא וקדושה באמת ליקרב וגמ' דתמורה מצי קאי למ"ד בהווייתן קדושים (או אפי' למ"ד במעי אמן אלא דסובר עי"א ומהני הפדיון דאם גם לוולד כמבואר בשמ"ק שם ולכן אין בוולד קדושה גמורה כיון דעומד לפדות ואז לא יהא בו קדושה גמורה רק קודשת פהמ"ק ולכן אף בנולד קודם פדיון אין קדוש ליקרב) ורבינו בפ"ד מתמורה פסק דבמעי אמן קדוש לכן ס"ל דקדוש ליקרב.
הנה בריט"א הקשה דבבכורות דף ל"ד מסיק דמטיל מום בפהמ"ק אחר פדיון פטור א"כ למה לר"מ מטיל מום בבכור בע"מ חייב הא בכור שהומם הוה כמו מוקדשין שהוממו ונפדו ולמה יהא חייב לר"מ ול"נ לישב דהנה לכאורה קשה לי הא דקאמר הגמ' דר"מ דאסר בבכור שאחזו דם להטיל בו מום ולרבנן פטור דמדמי למטיל מום בבע"מ הא בכור שאחזו דם הוא עצמו ל"ה מום אלא דחשיב בע"מ משום דאי לא יקיז ימות ואין לך מום גדול מזה ויקשה התינח בשאר קדשים דאי מתו הוה כבע"מ ונפדין למ"ד פודין להאכיל לכלבים אבל בבכור דאין לו פדיון רק מום מוציאו מידי קדושתו וא"כ דוקא מום הא אי מת לא יצא מקדושתו וכמו שהעלה בריט"א עצמו לעיל לענין אחר א"כ איך שרי להטיל בו מום הא לגבי בכור ל"ח מיתה כמום.
ואך נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת ר"מ דמחייב מטיל מום בבע"מ ורק אחר פדיון פטור לכן בבכור אף דמום דידי' הוה כמו אחר פדיון היינו במום גמור אבל אחיזת דם ל"ה מום גבי בכור אפי' מיתה ל"ח מום בבכור לכן ר"מ אוסר להטיל מום בבכור שאחזו דם אבל אי באמת נפל מום גמור מודה ר"מ דפטור בבכור אבל לרבנן דסברי מטיל מום בבע"מ פטור אפי' קודם פדיון א"כ אף בבכור שאחזו דם פטור (דנהי דאחיזת דם עצמו ל"ח מום בבכור רק בקדשים היינו רק לאחר פדיון עדיף קדשים מבכור) דהרי קודם פדיון אף בקדשים שנפל בו מום לא יצאה מקדושתו ואפ"ה פטור המטיל בו מום כיון דעכ"פ ל"ח להקרבה ה"ה בכור שאחזו דם אף דל"ה כמום לגבי בכור שיצאה מקדושת' אפ"ה פטור ולפי"ז באמת לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ גמור באמת פטור א"כ ניחא ג"כ קו' ריט"א למה לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ מעיקרא פטור הא ע"כ בכור דהוה מתנות כהונה קדוש אפי' בע"מ מעיקרא ואינו בכלל מיעוטא דתמים יהי' לרצון דאל"ה למה בכור בע"מ לר"מ חייב הא מומו היינו פדיונו וע"כ דשאני בכור דהוה מתנות כהונה א"כ ה"ה אי הוה בכור בע"מ מעיקרא ג"כ יהא חייב ולפי מש"כ ניחא דבאמת לר"מ פטור כשהוא בע"מ גמור אלא באחיזת דם דאין בע"מ רק משום מיתה וזה ל"ח מום גבי בכור דרק מום מתירו לא מיתה וא"כ אין חילוק בין מטעם מת"כ בכור לקדשים לענין זה ה"ה לענין בע"מ מעיקרא פטור דהוא מת"כ ודו"ק.
אך לכאורה נהי דמשום דבכור מת"כ אין חילוק בין בכור לקדשים אבל עכ"פ אמת הוא דבכור בע"מ מעיקרא קדוש קדה"ג א"כ אמאי יהא פטור לר"מ ונראה דתוס' בבכורות לשיטתם בזבחים דף ע"ה שגם בבכור שבע"מ מעיקרא שייך בו פדיון הרי דגם בבכור יש חילוק בין בעל מום מעיקרא לאם נפל בו מום אח"כ ה"ה בזה.
ואמנם למש"כ התוס' בזבחים שם בתי' הב' דאף בבכור שנפל בו מום שייך פדיון א"כ נסתרו דברי ריט"א ש"כ לעיל דבבכור דל"ש פדיון ל"ה טריפה או מיתה כמום להוציאה לחולין והבן.
ובמש"כ ניחא מה שפסק רבינו בפ"ב מבכורות בבכור שאחזו דם דיקיז ובלבד שלא יתכוון לעשות בו מום והקשה בריט"א הא קיימ"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ דפטור ולפי מש"כ י"ל דאחזו דם ל"ה מום לענין בכור דאף מיתה ל"ח מום לגבי בכור ואחזו דם ל"ה מום אלא משום דסופו למות אי לא יקיז דם ודו"ק.
הנה בירושלמי ספ"ק דפסחים איתא הא דפליגי בבכור שאחזו דם דלחכמים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ר"ש אומר יקיז אפי' שהוא עושה בו מום ומפרש בירושלמי דר"ש לשיטתו ומוקי לה בקדשים שהוא חייב באחריותן ור"ש לטעמי' דס"ל בקדשים שחייב באחריותן הוה ממון בעלים הלכך מותר אפי' לכהן לעשות בו מום לכאורה טעמא בעי אך י"ל דתליא באם הוא הוה ממון בעלים ונראה לפימש"כ הבית אפרים בה' בכורות דאיסור הטלת מום בקדשים הוא משום דמפחית ממון גבוה לכן שפיר י"ל בקדשים שחייב באחריותן דהוה ממון בעלים דליכא הא"ט שרי להטיל מום במקום הפסד ממון בעלים.
לי נראה טעם אחרינא דלכן אסור מה"ת דבבכורות דף י"א איתא דפודין בכ"ד דלא יהי' חמור מן ההקדש לא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו דבטו"א במגילה דף כ"ז הקשה הא הקדש אם פדה שוה מנה בפרוטה פדוי וכאן בעינן שה והעלה ראי' מזה לתוס' תמורה דף כ"ז דבאחרינא בעינן דוקא שיפדה בשוי' רק בבעלים יען שהקדיש הוא פודין בכ"ד א"כ בכור דמאליו קדוש ולא בא הקדושה ע"י הבעלים לא חשיבי כבעלים ובעינן שיפדה בשוי' אפ"ה התירה תורה בשה ע"כ להקל בא יעו"ש וראי' לטו"א נראה מב"מ דף ו' דמסיק שאני בכור דמאליו קדוש לכן תקפו כהן אין מוציאין מידו הרי דלא חשיבי כבעלים מהא"ט דמאליו קדוש א"כ י"ל דהא"ט דבכור אין נמכרין באיטלז דהא הקדושה לא בא ע"י הבעלים איך נתיר למכור באיטלז משום הבעלים אבל פהמ"ק דהקדושה בא ע"י הבעלים שפיר נמכרין באיטלז.
עוד יש לומר דאיכא סברא דאורייתא לחלק בין בכור לשאר קדשים דהנה המכירה שמוכר בזה"ז גופי' מתחלל לקדושתו דכל מכירה דרך חילול הוא כדאיתא בסוכה דף מ"א לכן נמכרין נמי באיטלז אבל בבכור דל"ש חילול לכך המכירה אין פועל על הקדושה של הבכור להחליש מקדושתו לכן אין נמכרין באיטליז.

וילדה אחר שנפדית וכו'. הנה מבואר דפסק כר"ח בבכורות דף ט"ו וקשה לי טובא דהא לר"ח ליכא כלל קדושה מכח האם דהנה בשמ"ק כתב דפלוגתא דר"א ור"ה תליא אי במעי אמן קדושים והיינו דר"ה מצי אתיא בין למ"ד בהווייתן א"כ לא חל הפדיון על הוולד דחולין עדיין רק אסור משום דעכ"פ חל עליו הקדושה לכשתלד ואף אי במעי אמן קדושים סובר כיון דתמימים הן, לא שייך בהו פדיון אבל ר"ח לא אתיא רק כמ"ד במעי אמן קדושים א"כ ע"י הפדיון דאם יוצא לחולין גם הולד ולכן מתפיסן לשם זבח לומר שמיד לאחר פדיון האם תחול עליו קדושה חדשה לשם אותו זבח שלא תהא שעה אחת בלא קדושה אבל קודם פדיון א"א לחול כיון שקדוש בקדושת האם וע"ז פריך כיון דע"י פדיון יוצא לחולין והוה כשאר פהמ"ק למה צריך להתפיסן לקדושה חדשה ותי' דגזר שיגדל עדרים עדרים ועוד הביא שם פי' הר"ם שמפרש דהקו' לר"ה למה לא מתפיסן והיינו דגם ר"ח מצי אתיא כמ"ד בהווייתן קדושים ופדיון אמן ל"מ א"כ מה"ת קדוש כשנולד לכן מתפיסן קודם שתלד דאז עדיין חולין הוא ופריך לר"ה אמאי אין מתפיסן ומשני שמא יגדל עדרים כיון דצריך להמתין עד שיומת והמעיין יראה שהם שני פירושים שהביא רש"י והנה רבינו לא מצי מפרש כפירוש הזה כיון דפסק בפ"ד מתמורה דבמעי אמן קדושים א"כ הקדושה פקע ע"י פדיון האם והוה הולד כפהמ"ק ורק צריך להתפיס משום גזירה דיגדל עדרים וא"כ קשה לרבינו שכ' דא"י להקריב מכח קדושה דחוי הא לפי שטתו הוה כשאר פהמ"ק שנפדה ופשיטא דאין ראוי להקריב וכן יקשה שכ' הולד אסור ואין נפדה והא נפדה כבר אגב אמו ונראה דהנה בשמ"ק ביאר שני טעמים דמהני הפדיון לולד ג"כ חדא משום דע"י אמו הוה כבע"מ עצמו משום דכל דלא כלו חדשיו אין לך מום גדול מזה ולפי"ז י"ל רבינו סובר כתוס' יומא דף ס"ד דמחו"ז דלא כלו חדשיו מיקרי בע"מ ול"ה דיחוי (אמנם מתוס' בכורות דף י' דמותר להקדיש לכתחלה עובר והביא ראי' מתוס' בכורות וליתא שם וכ' בטה"ק זבחים דף י"ב דצ"ל בכורות דף כ"ו ועכ"פ מוכח דל"ח בע"מ במעי אמן מדמותר להקדיש לכתחילה וא"כ רק ע"כ טעמא דר"ח משום עובר י"א) ורבינו סובר עובר לאו ירך אמו כמו שנתבאר לקמן בה' אלו לכן ל"מ הפדיון דאם לוולד אבל הקדושה חלה דהא ס"ל במעי אמן הן קדושים (ואין להקשות לפי' הר"י דמתפיס קודם הפדיון ויקשה מ"ש משדה זו לכשאפדנה תקדוש דלא קדשה וצ"ל דכאן בלא"ה קדוש שפיר יכול להקדיש קדושה שני' לכשתפדה ודומה להא דאמרינן דאילן יהא קודש לכשיקצץ אף דלכי פדאה חוזר וקדוש ול"א דהוא כמקדיש דבר שלא ב"ל) וא"ש.
והנה מדברי רבינו נתבאר דוקא נתעברה קודם שנפדה אבל נפדה ואח"כ נתעברה הוה כצבי ואיל כדאיתא בבכורות וראיתי בלח"מ פ"ג דבכורות שהקשה דרבינו סובר דתמורת קדשים אחר פדיונן מתה ומ"ש מולד קדשים אחר הפדיון דחולין הוה והנה אם כי דברי לח"מ תמוהים מאוד שבמחכ"ת נעלם ממנו הסוגי' דבכורות דאמר ר"נ דמתה אולם קושיתו לרבינו אלימתא הוא וכבר עמדו תוס' ע"ז וכ' דוולד גרע ולדעת רבינו א"א לומר כן דהנה הביא הח"מ דרש"י בחולין פ"ו תמורתן הקדש קודם שנפדה משמע דלאחר שנפדה חולין הוה ויקשה לפירש"י מסוגי' דבכורות ולישב פירש"י נאמר דהנה תוס' בכורות שכ' דוולד גרע הכריחו כן מוולד שנתעברה וילדה קודם פדיון ירעה וכן אחר פדיון חולין גמורים ותמורה קודם פדיון קריבה לכן אחר פדיון מתה הנה זה שייך למ"ד ירעה אבל למ"ד קריבה באמת ל"א דוולד גרע מתמורה וע"כ זהו דפירש"י דתמורה קדוש לפני הפדיון כונתו כך דלכן אף אחר פדיון קדוש רק שמתה אבל ולד שקודם פדיון ג"כ ירעה לכן אחר פדיון חולין הוה וע"כ ממילא קשיא לרבינו דסובר דקודם פדיון נולדה קרב א"כ ולד ל"ג מתמורה אפ"ה אחר פדיון חולין הוה א"כ שפיר קשיא אמאי דס"ל דתמורה אחר פדיון תמות.
אמנם נראה ליישב דהנה בה' מעילה הבאתי דברי תוס' חיצונית לענין גיזה דהקדש דממילא גרע מהקדיש בפירוש וע"כ י"ל גם לענין וולד הוא הקדש דממילא י"ל דקדושה דפהמ"ק לא אלימא לחול ממילא על וולד אבל תמורה הנה הוא מקדש בפירוש בקדושת פהמ"ק לכן שפיר מתה והבן.
אולם נראה לפרש ע"ד אחר דהנה בבכורות דף ל"ב משני רב אשי דהאי לא יגאל לא ימכור הוא דהא לא יגאל לא ימכר הוא דהא בעי העוה"ע ופרש"י אלא ודאי ליתיה בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל לא ימכר הוא ומשום דעביד ביה עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הילכך מחיים דחמירא קדושתיה אסור לאחר שחיטה דאקלישא קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור לפי"ז הסברא בחיים דשייך העמדה אז הפדיון בתורת חילול לתפוס קדושתו בעי הערכה דהיינו להעריך בכמה יפדה לאחר מיתה דא"א בהעמדה אינו בהערכה דהיינו דא"א לפדותו בתורת חילול למתפס פדיונו ול"ה אלא כמכירה והא זה אסור בפהמ"ק דהוה איה"נ ע"כ צריך קבורה א"כ הפירוש הערכה היינו פדיון לאפוקי מכירה וזה ברור ופלא על המשל"מ שלא עמד ע"ז.
הנה במה שהעלה המשל"מ דבעי העמדה והערכה לאפוקי אם מתה דא"י לעמוד אין לו פדיון וקשה לי הא כבר בארנו לעיל דהקדש דאין לו אלא מכח שויו יכול לפדות בפחות שוה מנה בפרוטה א"כ הערכה זו למה בשלמא אי נאמר דתורה הקפידה בבע"ח בהעמדה י"ל דע"כ גזה"כ דבעלי חיים דינו משונה דא"י לפדות בפחות רק כפי הערכה אבל אי ל"ב כלל העמדה אלא שלא יהא מתה דלא בר העמדה אז לא מצי לפדות בהערכה ג"כ אמאי הא לאחר מיתה הוה כשאר מידי דהקדש דיכולין לפדות אפי' בפרוטה.
אך א"ש דהא מבואר לעיל דרק דיעבד מהני בפודה בשו"פ ובדיעבד באמת מהני אף בעבר ופדה בלא העמדה והערכה כמו שהעלה בשעה"מ פ"י מביכורים אלא דאכתי קשה לפימש"כ בשמ"ק בב"מ שם בשם הרשב"א והריטב"א כמו שהביא בריט"א פ"ק דבכורות דאף לכתחלה יכול לפדות פחות משוי' א"כ קשיא מהא דבעינן העו"ה לפי פירושו של המשל"מ.
אך כבר הקשתי לפי שיטה זו מגמ' דמעילה דף י"ד דקאמר בפשיטות דרק דיעבד מהני בפחות משוי' וע"כ לומר כמוש"כ תוס' תמורה דף כ"ז דרק בבעלים יכולין לפדות בפחות אבל לא הגזבר וא"כ ניחא דבעינן העו"ה לכתחלה וכמש"כ בשעה"מ דבדיעבד פדוי.
עוד נראה לי לבאר בסברא עפמש"כ בחלק ראשון דברי הירושלמי דיש לחוש למפקיע הקדושה א"כ י"ל דכל שאין נמכרין באיטלז ממילא נאכלין בקדושת פה"מ אבל אי נמכר באיטלז כבר נתחלל הקדושה ונאכלין בתורת חולין לגמרי לכן בפהמ"ק דנמכרין באיטלז ביוקר ואיכא רווחא להקדש א"כ בזה"ז נמכרין ביוקר מתחלל הקדושה ונאכל בתורת בהמתך אבל בבכור שליכא רווחא להקדש דאין נמכרין ביוקר וממילא נאכל בתורת פהמ"ק א"כ זהו גופי' הוה טעמא דאין נמכרין באיטלז כדי שיאכל בקדושת פהמ"ק.
עוד נראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי בנדרים דף י"ג אי בכור הוה דבר הנדור כיון דמצוה הוה להקדישו ולפי"ז י"ל אי הוה דבר הנדור הוה כשאר קרבן דכשנפל בו מום נמכרין באיטלז וא"כ בבכור אלימא לי' קדושה דקדושתו מאיליו לכן מה"ת אין נמכרין באיטלז.
והנה כה"ג הקשה בירושלמי פ"ה מתרומות דף י"ח ולא כך אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו אר"ח תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים וכ' המפרש דפריך אהא דקתני ימכור לכהנים בדמי תרומה וכי דוקא בדמי תרומה צריך הוא למוכרן והכא נמי הול"ל ימכרו חוץ מדמי אותה הסאה וע"ז משני כשחרב אותו מקום ולא ימצא קונים עד שיבואו כהנים ממקום אחר וישלמו לו כפי דמי תרומה והנה זה ל"ש הכא א"כ תקשה אמאי אין מוכרין באיטלז הא אין להקדש אלא מקומו ושעתו.
ונראין ליישב קו' התוס' במה שהקשו מסנהדרין דמוכח מדרשא דבבהמתך שכל דנאכל בתורת בהמתך יצא זה שאין נאכלין בתורת בהמתך מוכח שאין נמכרין באיטלז הוה דאורייתא ונראה לישב דהנה בפסחים דף צ"ח איתא במשנה דאם נתערב בשאר קרבנות ממתין לו עד שהוממו ואכיל לי' בתורת בכור בע"מ ופירש"י איזו הוא תורתו שאין נמכרין באיטלז הנה חזינן דרבא נקט לישנא בתורת בכור כהך לישנא דסנהדרין לא כהך לישנא דגמ' דזבחים דקאמר רק דיאכל כבכור ומעשר דהוא לא פליג אגמ' דזבחים וע"כ לומר דהך דאין נמכרין באיטלז ששני טעמים דשורת הדין ג"כ לא יהא נמכרין באיטלז רק הא דשאר קדשים נמכרין באיטלז הוא משום חיבת הקודש שיהא רווחא להקדש אף דאמר דליכא איסור למכור באיטלז רק בבכור חידשה תורה האיסור שאין נמכרין באיטלז ולכן הוה ס"ל דאיכא רווחא לקודש בזה"ז לא חידשה תורה דין זה אבל לעולם דהוה דאורייתא רק כיון דהוה עיקר הדין בבכור י"ל באיכא רווחא להקדש מוכרן.
לעיל כתבתי דא"צ להקדיש בהמת קרבן תחילה ונראה דהיינו דאמרו חכז"ל והביאה הרמב"ן פ' יתרו מניין שלא יאמר אדם לד' עולה לד' חטאת אלא יאמר עולה לד' והלא דברים קו"ח ומה את מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא בקרבן קו"ח שלא יזכור שמו לבטלה נשמע מזה דא"צ להקדיש תחילה רק אח"כ נעשה הקדש דהרי קאמר מי שהוא עתיד להקדיש משמע שיהא לבסוף הקדש ע"י מעשה השחיטה אפ"ה כשיזכור שמו צריך להקדים שם הקרבן דאי לענין הקדש בפה תחילה א"כ אין רבותא כל כך אם מקדישו קודם הקרבה שצריך להזכיר תחילה שם הקרבן ודו"ק.
והנה רבינו בפ"ד מאימ"ק הי"ג כתב קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותו וקשיא דבפרק כה"ד דף ס"ד ממעט קדשי בדה"ב מכיסוי דכתיב ושפך וכיסה יצא זה שמחוסר פדיי' וכיסוי א"כ ה"נ לא ליבעי שריפה וכדאמרינן בסנהדרין דף קי"ז גבי אילנות מחוברין דל"ב שריפה משום דצריך קציצה ותורה אמרה תקבוץ ושרפת אך נראה דהנה תוס' בגיטין כתב דלכן ממעט קדשי בדה"ב דצריך פדיי' דלהוציא מקודש לחולין הוה כמעשה בגוף הדבר וא"כ התינח בכה"ד דלאחר הפדיי' נעשית היתר הוה כמעשה בגוף הדבר כמש"כ הר"ן שם אבל בעיהנ"ד דאחר פדי' אסור בהנאה משום עיהנ"ד ולא נפיק ע"י הפדיון להתירא ל"ה הפדיון כמעשה בגוף הדבר והוה רק כהקנאה שמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט דזה ל"ה מחוסר מעשה בגוף הדבר כמוש"כ הר"ן שם.
שוב ראיתי במנ"ח סי' תמ"ז שכתב ליישב דמיירי כאן שנתעברה קודם שנולד בה מום ע"כ יקרב ואם ילדה לאחר פדיון אין תקנה אבל בנתעברה אחר שנפל בה מום פשיטא דירעה וא"צ רבינו לאשמעינן זאת דהוה כש"כ ממפריש נקיבה לעולה דירעה את"ד.
כתב רבינו וז"ל שאין לו בו קנין גמור והנה בזבחים דף י"ב ע"א במשנה בנתערב בטרפה דירעו עד שיסתאב וימכרו ומשמע סתמא אפי' לגוי כיון דנתערב בטרפה והקשה בריט"א בבכורות דף ל"ג למה יהא מותר למכור סתם הא אין יכול למכור אלא מה שיש רשות לו לישראל דאסור בגו"ע ונכרי הא עושה בו גו"ע והקשה דישראל רק מצוה לכבד את הקודש אבל אינו מצוה לשומרו שלא יבוא לידי בזיון דאי אנו מצווין שלא לבוא לידי בזיון אצל גוי א"כ אפי' שחוט אינו רשאי למכור שמא ימכור באיטלז ובמש"כ דאסור מה"ת משום בזיון קדשים א"ש אמנם מהכא קשיא הא כתב רבינו דאין לו בו קנין גמור וא"כ ה"נ כיון שאין לו לישראל קנין גמור לגו"ע איך יכול למכרו לנכרי הא אין אדם יכול למכור רק הזכות שיש לו מקודם.
והנה למש"כ בקצה"ח הא דאיתא בפסחים דלריה"ג דקדק"ל ממון בעלים הוא יכול למכור ואמאי הא עכ"פ מחיים אסור בהנאה כמו כל איה"נ להנ"ל א"ש אי מטעם איה"נ שפיר י"ל דמיקרי בידו דהרי בידו למסרו לכהנים להקרבה דשליחי דידן הם ושליחי דבעלים לזכות בהן ע"י השחיטה דלאחר שחיטה יש לבעלים חלק בהן ואי דעדיין צריך לזרוק דמם הא עומד לזרוק כזרוק דמי דבשלמא לענין שלל שמים בארנו דמיקרי שלל שמים דאין לך אלא מקומו ושעתו אבל אי מטעם איה"נ כשאר איה"נ.
ראיתי בקרית ספר למבי"ט ש"כ וז"ל קדשים שהנאתן להקדש נוהגין בהם בזיון להצריך בדמיהן שהנאתן לבעלים כבכור ומעשר אין נוהגין בהם בזיון וכ' בתוספתא דאע"ג דמפרש הטעם משום דהנאתן לבעלים ג"כ מדאורייתא הוא דדרשינן עו"ה מי שנאכל בתורת בהמתך בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דאין נמכרין באיטלז וכו' ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש דכתיב בהן לא תאכלו דאיה"נ משמע דלאו בר מכירה הוא כמש"כ הרמב"ן בהא שפיר דמיקרא בר מכירה דבידו למוסרו בכל שעה לכהנים לשחיטה ולזריקה.
בענין אחריות קדשים כ"כ לעיל ועוד נראה דקדשים שהוממו אי בזה"ז שפיר שייך לומר כיון דחייב באחריות הוה כשלו דזה לא מיקרי בעינא כדמוכח מב"מ דף נ"ו קדשים שיש בהן אחריות יש להם אונאה פירש"י אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה יש להם אנאה כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידי' הוא א"כ ה"נ בבכור שאחזו דם ואין ראוי להקרבה לכן הוא כשלו ולכן ס"ל לירושלמי דאין חייב משום מטיל מום בבע"מ אבל בבהמה גם דחייב באחריותה אסור להטיל בה מום כיון דכל זמן שהוא בעיני' לא מיחשב שלא ע"י חיוב אחריות.
עוד נראה לי בטעמא דבעינן העמדה והערכה בחיים ותחילה נפרש הא דאיתא בשמעתין דתמורה דפליגי דר"י אמר לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע ור"ל אמר לרבנן קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע קדשי מזבח לא היו בכלל העוה"ע וזה וזה מודה לר"ש דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע וקדשי מזבח היו בכלל העוה"ע וכ' תוס' דהוי סברות הפוכות, ול"ל ליישב דלא יהא סברות הפוכות רק דר"ש לשיטתו כן שורת הדין דהנה במעילה דף י"ט פליגי ר"ש סובר דעד שלא הביא ליד כהן או ליד גזבר חייב באחריותו אבל משבא ליד כהן או לגזבר א"ח באחריותו וא"כ כשבא ליד כהן מעל ור"י ס"ל דלא מעל עד שיזרוק הדם משום דלא יצא מחיוב אחריותו עד שנזרק הדם, והנה נפ"מ בפלוג' עוד דלר"י יכולין לשאול עד שנזרק הדם כמש"כ תוס' בכריתות דף י"ג אף דבקדשי בדה"ב כיון שאתו ליד גזבר א"י לשאול בקדשי מזבח יכול לשאול עד שנזרק הדם וכמו שביארתי בפי"ד מה' מע"ק אבל לר"ש בקדשי מזבח ג"כ כיון שבא ליד כהן א"י לשאול ואדרבא עדיפא עוד קדשי מזבח מקדשי בדה"ב דהנה בקדמז"ב דהוי קדוה"ג אמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובגזא דרחמנא איתא ובאלו אתי ליד גזבר ממש כמש"כ הרשב"א בנדרים דף כ"ט דכמו דאמרינן שם באשה דהוה קדוה"ג דכמו דפקעה פקעה ונכנס כולה לרשות הבעל דאין שיור בקדושין ה"נ בקדוה"ג הוי כנכנס כולה לרשות גבוה ממש משא"כ בקד"ד כתב הרשב"א גופי' בגיטין דף ט' דכ"ז שלא בא ליד גזבר יכולין לשאול משום דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק לענין שזכי בי' הקדש כל היכא דאיתא אבל לא הוי כאלו בא ליד גזבר ממש ולכן יכול לשאול ועייש"ה, ולפי"ז י"ל דהיינו הטעם דבעי העמוה"ע מחיים בקדמ"ז ולא בקדשי בדה"ב דבקמ"ז דמיד שהקדישה הוי כבא ליד הגזבר ממש והא דיכול לשאול על ההקדש היינו משום דכיון דע"י שאלה עוקר הנדר מעיקרא ונעקר הדיבור ממילא פקע מרשות הקדש והדר לרשות בעלים אמנם ע"י פדיון דאין נעקר מעיקרא הוא צריך להעמוה"ע מחיים דא"י להפקיע מרשות הגבוה רק אם גם הערכה מחיים כמו שהי' בשעת ההקדש אבל בקדו' בדה"ב דבשעת ההקדש ל"ה כאלו אתי לרשות גבוה באמירה בעלמא דשייר בקנינו ולכן נמי אמרינן בקדבה"ב דרק נכנס להקדש באמירה לבד אבל גוף החפץ אם בא לפדותו קודם שבא ליד גזבר א"צ העוה"ע מחיים כיון דלא נכנס כולו מעולם לרשות גבוה דהגוף עדיין ברשות בעלים ואין להקדש רק שיעבוד לכן אף בבא ליד גזבר ג"כ א"צ העוה"ע ולכן אמרינן בקד"ד דפקעה בכדי כמש"כ תוס' גיטין דף מ' לחלק בקדוה"ג דכיון דפקע פקע דלא שייר בקנינו אבל קד"ד דלא קני הגוף ואף דחל שעה אחת יכול להפקיע הקדושה וא"ש ר"ש לשיטתו.
אמנם לרבנן דר"ש כר"י דעד שיזרוק חייב באחריותו לכן לית להו דר"ש דקדבה"ב א"צ וקד"מ צריך העוה"ע אלא דפליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן דר"ל ס"ל קדבה"ב צריך העוה"ע וקדשי מזבח א"צ להנ"ל היינו טעמא דקדשי בדה"ב דל"ה בבי גזא דרחמנא ממש כמש"כ הרשב"א כנ"ל ול"ה בבי גזא דרחמנא אלא כשימסרו לגזבר אבל עכ"פ כשמסרו לגזבר קני' להו לגבוה כשאר קנין ויש להקדש בי' קנין דמים אבל קדוה"ג הנה כל ענין קדושתו הוי איה"נ דנאסר אכו"ע ולכן בקדוה"ג שייך מעילה אפי' אין שו"פ כמש"כ תוס' ישנים כריתות דף ס"ג לכן ל"ש לומר דצריך העוה"ע כמו בשעת הקדש כיון דקדושתו אין מילתא דתליא בקנין דמים שיש בחפץ אמנם דבר זה תלי' בפלוגתא דבכל איה"נ הא פליגי בסוכה דף ל"ה באיה"נ אי מיקרי לכם לחד מ"ד לא מיקרי לכם לפי שאין בו דין ממון ולחד מ"ד לא מיקרי לכם משום דאין בו היתר אכילה א"כ ה"נ למ"ד דאין בו דין ממון דהיינו דבכל איה"נ אם מכרן דמיו לאו דמיהן כשיטת הירושלמי פ"ב דקדושין א"כ ה"נ בקדוה"ג דהוה איה"נ אין להקדש בו דמים לכן א"צ העוה"ע אבל למ"ד דבכל איה"נ אין לו רק היתר אכילה אבל דין ממון יש לבעלים ול"א אם מכרן דל"ה דמיהן א"כ יש בהקדש קדוה"ג דין ממון לגבוה ולכן גם בקדוה"ג צריך העוה"ע דכפי דקדוה"ג הוי רק כאיה"נ דאסר' אעלמא הנה גם באיה"נ איכא קנין דמים דאם מכרן הוה דמיהן ולכן גם בקדוה"ג צריך העוה"ע מחיים כמו שהי' בשעת ההקדש.
ובהא אמרתי ליישב קו' הקצה"ח סי' ת"י א"כ קשה הא דאיתא בקדושין דמקדש אשה בחלקו מקודשת לריוה"ג דממון בעלים הא אסור בהנאה וכן קשה מפסחים דף פ"ט דאיתא לריוה"ג המוכר שלמיו הוי מכירה אמאי הא אסור בהנאה עמהרש"ש סי' שכ"ט להנ"ל י"ל למ"ד לפי שאין לו היתר אכילה א"כ קאמר שפיר הוי דמיהן אף דאסור בהנאה היינו דאסור למכור אבל אם מוכרה הוי דמיהן אבל למ"ד לפי שאין לו דין ממון א"כ אף אם מכר אינו דמיהן דא"י למכור כלל ע"כ אף לריוה"ג דהוי ממון בעלים אפ"ה מכר שלמיו לא עשה כלום כיון שאסור בהנאה אין לו רשות למכור [כמו בכל איה"נ אם אין נקנה ללוקח והמוכר לא קנה מעותיו] ובהא ניחא הא דכ' רבינו בפ"ד ממעילה דמוכר שלמיו לא עשה כלום ותמה בלח"מ שהוא נגד גמ' דפסחים דלריוה"ג דקדשים ממון בעלים אם מכרן הוי מכירה להנ"ל ניחא דרבינו סובר כיון דהוי איה"נ לאו דמיהן הן והמעות חולין וגמ' דפסחים קאי כמ"ד לפי שאין לו דין אכילה אבל רבינו הא ס"ל בפ"ו מהמ"צ כמ"ד לפי שאין בו דין ממון כמש"כ הלח"מ שם [דלא כדעת הכ"מ פ"ו מביכורים] אך כל זה אם מוכר שלמיו אבל במקדש בחלקו הוי רק כמוכר לבשרו לאחר שחיטה וזריקה ואז כבר אזיל האיה"נ לכן שפיר מקודשת.

המקדיש בע"מ לגבי מזבח מה שעשה עשוי אעפ"י שעובר בל"ת. הנה הטו"ז סי' רע"ו הקשה אהא דכ' שם בשו"ע המקדיש שמלת חול דאינן קדושים דהוה כמתפיס בע"מ לגבי מזבח והרי במתפיס בע"מ לוקה מ' וצריך לפדות ובשו"ת שו"מ כ' לתרץ דש"ה דעכ"פ חל לבדה"ב משא"כ כאן דלא חזי' לשום קדושה וראי' דהא באמת לכאור' קשה למה ילקה והא הדיבור לבד אין בו מעשה רק מטעם דבדיבורא קא עביד מעשה והרי גם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפי"ז הרי כל דליכא רווחא להקדש לא חל אמירה לגבוה וע"כ דקדיש לבדה"ב וא"כ זה שייך בבע"מ אבל כאן לא חל קדושתו ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה עוד באותה תשובה בהא דתמורה דף ה' ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה הו"א דעובר על מצוה וכשר קמ"ל והקשה הא במנחות דף פ"א קאמר בפשיטות ארבעים בכתפי' וכשר להנ"ל י"ל דבלא"ה אין כאן ארבעים בכתפי' כלל דהא אין בו מעשה ורק אי כשר אז הוי ארבעין בכתפי' קמ"ל דהיינו משום דאף אי אין כשר אפ"ה שייך ארבעין בכתפי' דהוי מעשה יען דחל עכ"פ לבדה"ב דקדשי בדה"ב איקרו נמי קרבן דכ' ונקרב את קרבן ה' כפירש"י בערכין דף כ' ובחולין דף קל"ט אמנם על קוש' הטו"ז נ"ל בפשיטות דשמלת חול ל"ד לבע"מ רק דמי למקדיש חי' ועוף שא"ר כלל למזבח דלא חל ההקדש כלל כמבואר בפ"ג מה' אלו ורק חדא מינייהו נקט כמקדיש בע"מ אבל הדין אמת מטעם אחר דהוי כמקדיש חי' ועוף שא"ר כלל למזבח ועוד נ"ל דהא באומר על בע"מ שיהי' עולה לא חל רק באומר לעולה אז חל והכא בוודאי רק יש לדמותו לאומר שיהא עולה דלא חל כלל.
והנה רבינו בה' יו"ט כתב קדשים שנפל בו מום ביו"ט א"ר מומין שמא יבוא לשחטו והוא אסור משום מוקצה והקשו עליו דנקט בהמת קדשים ובמשנה איתא בכור שנפל לבור עוד קשה דלא נקט שנפל לבור כדקתני במשנה ועוד קשה דהנה תוס' הק' דר"י דסובר בעלמא מוקצה סובר כאן דרואין ול"ל מוקצה ור"ש דמקיל בעלמא ול"ל מוקצה סובר הכא דאין רואין משום שמא יבוא לשוחטו והוא מוקצה ונראה ליישב דהנה באמת הסוגי' סותרת עצמן דבביצה איתא הטעם משום דא"ר מומין ביו"ט ובשבת דף מ"ו משמע דהוא מטעם מוקצה ועוד קשה דגמ' בביצה פריך אי נימא ברואין מומין פליגי ליפלגי בעלמא משמע מהאי לישנא דיש אוקימתא אחרת והקשה בפנ"י הא קושטא דמילתא דפליגא בא"ר מומין ומאי אי נימא שייך הכא והנה מפרש"י נראה דיש אוקימתא אחריתא לומר דבמוקצה פליגי ואך הפנ"י הקשה גם אי במוקצה פליגי קשה ג"כ דלפלגי בעלמא גם יש לדקדק דגמ' משני בכור שנפל לבור איצטריך לי' ויקשה דלכאורה משמע דקושית הגמר' הי' ליפלגי בעלמא בבכור סתם ולמה נקט נפל לבור וא"כ הכי הול"ל שנפל לבור איצטריך לי' ונראה ליישב דהנה רש"י פי' בכור בזה"ז מוכח דדעת רש"י בכור בזה"ז אינו חייב כרת והנה זה תליא בפלוגתא אי אמרינן דקד"ש קדשה לע"ל אבל אי לקלע"ל בכור בזה"ז מותר מה"ת לשחוט בחוץ דאין ראוי לבוא לפנים, אמנם הנה תוס' זבחים דף ס"א כ' דאף למ"ד קלע"ל א"ר להקריב משום דאין לנו מזבח בנוי ואף דאפשר לבנות מזבח הא כיון דמחוסר מעשה ל"ה ראוי לפנים ורק בקטורת שייך דמקריבין בזה"ז אף שאין בית משום דא"צ למזבח דמזבח שנעקר ממקומו מקטירין עליו קטורת כאשר ביארנו לעיל ומוכח דדעת רש"י בבכור בזה"ז חייב כרת דל"ד לקדשים משמא דבכור קדוש מרחם וכ"כ בריטב"א פ"ה דבכורות.
ואיתא בזבחים דף קי"א דר"ש סובר דמח"ז כגון קדשים שנפל בו מום עובר אף דרק עובר ע"י רפואה עובר בל"ת אם שחטו בחוץ וכמש"כ בריט"א שם דאף דרק עובר ע"י רפואה אפ"ה אם שחטו בחוץ עובר בל"ת וא"כ לדידי' אף בשאר קדשים ג"כ עובר בזה"ז אף דמחוסר מעשה דבנין מזבח דלר"ש אף בכהא"ג עובר כמו בבע"מ עובר דמחוסר מעשה הרפואה ולפי"ז י"ל ר"ש לשיטתו שפיר אית לי' הכא מוקצה דהוה מוקצה מחמת איסור דאורייתא אבל לר"י י"ל דסובר במח"ז דשוחטו בחוץ א"ע בל"ת א"כ בקדשים בזה"ז דמחוסר מעשה בנין מזבח א"כ בשוחטו בחוץ ע"כ ל"ה מוקצה רק מחמת איסור דרבנן דל"ל לר"י כמש"כ תוס' ביצה דף ל"ו וא"כ שפיר י"ל דלפ"י גבי דשבת דפליגי במוקצה ניחא דנקט בכור לרבותא דאף בבכור ל"ה אלא מוקצה דרבנן דאף דקדוש מרחם אפ"ה בזה"ז ליכא איסור תורה לשחוט בחוץ [לאפוקי מדעת הריט"א הנ"ל] וכיון דנקט בכור צריך לאשמועינן כן בנפל לבור לרבותא דר"ש דאפ"ה אוסר אף שיש פסידא אפ"ה מחמיר כאן אף דבעלמא ל"ל מוקצה הכא דאין יושב ומצפה אית לי' לר"ש מוקצה מחמת איסור דאורייתא ואסור אף במקום פסידא דהו"א כיון דר"ש מקיל בעלמא הכא יודה לר"י בנפל לבור דאיכא פסידא דיותר יש להתיר מטעם פסידא מטעם דצבע"ח וס"ד דנתיר גם כאן לראות אם יש מום ולהעלותו ולשחטו משימות בבור כדמצינו בשבת דף קנ"ד דמשום פסידא התירו איסור ביטול כלי מהיכנו ואיכא רבותא לר"ש וע"ז בא הגמ' בביצה כמסתפק ושואל אי נימא ברואין כמיפלגי הכונה דתרצה לומר דטעם פלוגתתן ל"ה במוקצה כסוגי' דשבת משום דחזינן דבעלמא ר"ש מקיל במוקצה מדר"י ולכן תאמר דפליגי בפלוגתא אחריתא דהיינו ברואין מומין ביו"ט ומטעם דמתקן או דן את הדין א"כ ליפלגי בעלמא דהיינו בשאר קדשים וגם ל"ה צריך לאשמעינן דוקא בנפל לבור דכיון דטעם דר"י דל"ל הטעם דמתקן ולכן ס"ל דרואין ביו"ט אין רבותא במה דנקט בכור יותר מבקדשים ומצי זה לאשמעינן דלר"י שרי לראות מומין ביו"ט בשאר קדשים [ואף דעכ"פ נשמע דל"ה מוקצה לר"י הנה כיון דאין פלוגתתו משום מוקצה דגם לר"ש אין אסור משום מוקצה אלא משום מתקן ל"ש לאשמעינן רבותא יותר שאין בו משום מוקצה לר"י] ור"ש סובר דאין רואין מטעם דס"ל דהוה מתקן או משום דן את הדין א"כ הוי מצי לאשמעינן כן בשאר קדשים ובלא נפל לבור דבשאר קדשים אף בלא נפל לבור שייך לאשמעינן רבותא זו לר"ש דאסור לראות בשאר קדשים דבודאי אין בזה רבותא לומר דאף במקום פסידא אין מתיר ר"ש לראות מומין ביו"ט כיון דחייש לטעמא דמתקן פשיטא דגם במקום פסידא אין להתיר וא"כ ל"ה צריך למנקט כלל בנפל לבור דדוקא אי איירי בבכור ולרבותא דר"י דלית לי' הכא מוקצה א"כ הו"א דר"ש עכ"פ מודה לר"י במקום פסידא כיון דר"ש מיקל בעלמא ואיכא בזה רבותא לר"ש.
ובדברי הח"ס שהבאתי נראה לי לפרש הא דאיתא בחולין דף פ"ד דרש רב עינא אפתחא דבי ר"ג השוחט לחולה חייב לכסות ופריך מהא דתני' ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שוחטו אין מכסין אותו ביו"ט מקו"ח ומה מילה שודאה דוחה שבת ואין ספיקה דוחה יו"ט כיסוי שאין ודאו דוחה שבת דהיינו בשוחט לחולה א"ד שאין ספיקו דוחה יו"ט ופירש"י חייב לכסות כיון דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו ועח"ס בחי' מה שפירש ולדעתי אין מספיק, ולי נראה לפרש דבודאי מה דשוחטין לחולה אין ראי' שנדחית לכל מצותיה רק הכונה היכא דיש לחולה בשר נבילה אפ"ה מצוה לשחוט עבורו א"כ אין המצוה מה שדוחה השבת אלא המצוה שמוטל על האדם לפקח עבור החולה וכמש"כ הח"ס דל"ש זה חוטא עבור שיזכה חבירו שלא יאכל נבילה דהוא גופא הוא הזוכה א"כ חזינן דהמצוה שיש בשחיטה זו דוחה שבת א"כ שפיר הו"א דגם שאר המצוה שיש בשחיטה זו וע"ז פריך מברייתא והיינו דר' יוסי ס"ל דבאמת אם יש לו נבילה א"ד שבת רק הפנ"פ דוחה שבת א"כ הכיסוי דאינו אלא מצוה באמת אין דוחה א"כ קו"ח דאין ספיקו דוחה יו"ט ובזה יש לישב קו' תוס' שהקשו מה שייך קו"ח הא הטעם דאפר כירה אין מוכן לספק להנ"ל י"ל כך דהנה בריש יומא מבואר דמדמה חילול שבת לחולה לאוכל נפש דדוחה יו"ט דהותרה לגמרי אמנם לפמש"כ היכא דיש לחולה נבילה רק מצוה דקדחי לכאורה אין הוכחה מאנ"פ דדחי לא משום מצוה רק דתורה התירה, אך י"ל דהנה דעת הב"ח דאוכל נפש דדחי יו"ט היינו מצד עדל"ת חזינן דאפ"ה הותרה לגמרי ה"ה המצוה דפנ"פ דוחה שבת ור' יוסי דלית לי' הסברא סובר דל"ד לאונ"פ דהותרה ולא משום המצוה דלית לי' הטעם ביו"ט אונ"פ הוא משום עדל"ת ועתה אי מ"ע דאונ"פ דוחה יו"ט ביש חולה ה"ה דעשה דכיסוי ידחה יו"ט לפי"ז זה שאמרו בביצה דלכן אין מכסין משום דאין מוכן לספק יקשה לכאורה אי איתא דהטעם משום דעדל"ת א"כ מה ראי' מהא דאין מוכן לספק לכסות צואה מקטן דל"ש בזה משום עדל"ת רק דצורך אדם הוא והותרה ע"ז שייך לומר מוכן לודאי ואין מוכן לספק אבל היכא דאיכא מצוה עליו לכסות בודאי יש לומר דמוכן הוא גם לספק לקיים המצוה משום ספק אמנם הא בהא תליא בודאי אי הוי אמרינן דמצוה דפקנ"פ דוחה שבת ה"ה דמצות כיסוי דוחה יו"ט אפי' בספיקה דדעתו גם לספק כיון דמצוה מוטלת עליו וא"כ שפיר עביד קו"ח כיון דאין דוחה שבת דס"ל דאין המצוה של פקנ"פ דוחה שבת וה"ה דאין המצוה של אונ"פ דוחה יו"ט א"כ גם עשה דכיסוי אין דוחה לספיקה דגם במצוה אמרינן דאין דעתו על ספק וכן לאידך תירוצא משום התרת חלבו תלי' בזה אי משום מצוה דוחה שבת לחולה ה"נ משום ספק מצוה דוחה יו"ט ולא יבואו להתיר חלבו דידעו כיון דמצות עשה שיש באונ"פ התירו לשחוט א"כ גם מצות כיסוי שיש בזה השחיטה דוחה יו"ט אפי' בספיקה כיון דעכ"פ המצוה מוטלת עליו אבל כיון דלא דחי שבת משום דאין המצוה שיש בפנ"פ יכולה לדחות השבת רק פנ"פ ממש דוחה השבת א"כ בכיסוי דוחה שבת דמה ענין מצוה לפנ"פ א"כ גם אונ"פ דדחי יו"ט היינו דהותרה אבל לא משום המצוה א"כ לא משום המצוה לשחוט ה"ה מצות כיסוי שיש באותה שחיטה להתיר בשיש ספיקה א"כ אתו להתיר חלבו שיאמרו שהוא וודאי ומיושב קו' תוס' על נכון.
אמנם הנה יש להוכיח מגמ' דחולין דל"ב הקדישו תחילה מהא דמוקי משנה כרי"ש דבשר תאוה הוה אסור ולא בא הכתוב אלא להתיר בשר תאוה ופירש"י מקרא דאל פתח אהל מועד לא יביאנו דהמה צריכין להביא שלמים ותוס' תמהו הא קרא איירי מקרבן ולחייב אש"ח ונראה דקו' תוס' רק יתכן אי אמרינן דכל קרבן צריכין להקדיש תחילה א"כ אי ילפינן מקרא דאל פתח אוה"מ לאסור בשר תאוה וחייבין להביא שלמים א"כ ע"כ כבר הקדישו קודם א"כ קרא אתי דאם כבר הקדיש חייב להביא אל פאה"מ דאם ישחטנו הרי הוה ש"ח ולא נשמע בשר תאוה אבל אי אמרינן דא"צ כלל להקדיש א"כ לא שייך לומר דאם שוחטו בחוץ חייב משום ש"ח דהא לא הקדישו עדיין א"כ שפיר נשמע מקרא דאל פאוה"מ דצריך להביא כל בשר מה שרוצה לאכול אל אוה"מ לקרבן וממילא מתקדש כששוחט לשם קרבן הא אם שחטו ולא הביא אין כאן ש"ח אלא איסור בש"ת רק אם אירע להקדישו תחילה ולא הביא אל פאוה"מ חייב כרת אש"ח ועיין רשב"א שהסכים לפירש"י א"כ מוכח להקדיש תחילה.
והנה בהאי דע"ז הק' בהגהות הש"ס להג' רע"א הא בבכור קמיירי ובבכור ל"ש דחזי לדמי ועוד הקשה בהגהות שם מגאון אחר הא בזה"ז דמי לבע"מ מעיקרא א"כ בע"מ מעיקרא פטור מטיל מום בבע"מ כדאיתא במנחות דף נ"ז ונראה חדא מתורצת בחבירתה עמש"כ תוס' זבחים דף ע"ה בבכור בע"מ מעיקרא שייך פדיון א"כ לפי"ז ניחא הכל דגמ' פריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ והכונה נהי דהוה בע"מ מעיקרא הא בבכור איירי דבבכור אף בע"מ מעיקרא ואם מטיל מום בו חייב כמש"כ תוס' גם בבכורות דף ל"ג כמו שבארנו במק"א דבריהם אלו וע"ז משני בע"מ חזי לדמי הכונה בבכור בבע"מ מעיקרא חזי לדמי כתוס' זבחים הנ"ל אבל כאן לא חזי לא לדמי ולא לגופו ומיושב חדא בירך חבירתה והנה בטה"ז הקשה במנחות דף נ"ז הא דמבואר שם בשמעתין בבכור שאוחזו דם דמיקרי כמו מטיל מום בבע"מ יען דאי מת הוה כמום ואפ"ה חייב הא אי מת אין פודין לכלבים והוה ג"כ לא חזי לדמי ולא לגופי'. ולדעתי י"ל כיון דבבכור איירי ובבכור הוה מת מום גמור דאין לך מום גדול מזה כיון דלא צריך פדיון אין זה גריעותא דלא חזי לדמי דהרי כל מום בבכור אין לו פדיון ואפ"ה מטיל מום בבע"מ חייב ה"ה במת וכמו שהאריך בסברא זה בריט"א בארוכה ענין זה ומבואר עוד להלן בפרקין.
והנה תוס' בשמעתין שלא תי' כן נראה דל"ל האי סברא משום דזהו ניחא לפי שיטת הירושלמי שמפרש שלכן מוכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דאין דמיהן וסובר דמקדשין בגזל והיינו יען דבירושלמי לשיטתו דסובר כן דמקדשין בגזל אף לפי גמ' דידן בדף נ"ב דסובר דאין מקדשין בגזל ע"כ ל"ל סברת ירושלמי דאין דמיהן וחשוב כגזל בידו [ועמש"כ פ"ב מאישות שכ' דלאו הא בהא תלי' דהא דמקדשין בגזל לא קאי אדרב זעירא דרק בלא ידע הלוקח שייך שהוא גזל בידו אבל בידע שהוא איה"נ ל"ה גזל וכמש"כ הרא"ש בשמעתין וע"כ כתב אף דלא קיימ"ל כירושלמי לענין קדשה בגזל אבל לענין זה דלאו דמיהן לא מצינו חולק בבבלי והנה פירושו דחוק לומר דלא קאי כלל אדרב זעירא ולא נראה כן מדברי הר"ן בחולין שהבאתי דלא איירי מלא ידע הלוקח אפ"ה כ' שהוא גזל בידו ע"כ דקאי אדברי ר"ז והטעם יען דאין לו רשות למכור א"כ באו לידו שלא ברשות תורה חשוב שפיר כגזל אפי' בידע הלוקח] ע"כ לא ניחא להו לתוס' בשמעתין לתרץ כן [שוב ראיתי שכ"כ בח"ס בחי' לע"ז] ונראה שזה תליא ג"כ בפלוגתא דאמוראי הנ"ל דר"ח סבר דאיה"נ לא מיקרי לכם משום דאין לו היתר אכילה ור"א סובר משום דאין לו דין ממון ונראה דתלי' זה אי אמרינן דאיה"נ לא מהני מכירה למכור ולכן בודאי לא מיקרי לכם אבל ר"ח סובר דבאיה"נ אסרה תורה למכור אבל אי מכרן שפיר הוה דמיהן דלא כירושלמי לכן קאמר רק הא דאיה"נ לא מיקרי לכם היינו משום דאין לו בו היתר אכילה דכל דבר שמותר בהנאה יש לו בו היתר אכילה כדאמרינן בפסחים דף כ"ב דהנאה בכלל לא יאכל דמביא לידי היתר אכילה א"כ דבר שאסור בהנאה ממילא אין יכול לבוא לידי היתר אכילה וכ"כ לפרש בריטב"א סוכה שם אבל דין ממון יש לו בו שאם מכרן הדמים הן שלו דתורה לא הפקיע כח הקנין מאיה"נ ולכן נפ"מ גם להיפך במע"ש בירושלמי דמותר באכילה רק דין ממון אין לו בו היתר אכילה א"כ במע"ש בירושלים דמותר לאכלו שפיר יש לו בו היתר אכילה ולר"א עכ"פ אין לו דין ממון דהרי ממון גבוה הוא וכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דהאכילה דמותרת לו היינו משום דמשולחן גבוה קזכו כמש"כ ריטב"א וא"כ תוס' בשמעתין קאי כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה.
מעתה אני אומר התינח בשאר איה"נ אבל בפיגול נותר וטמא שפיר י"ל לכ"ע אין בו דין ממון דאם מכרן אין דמיהן דהנה כבר הקשה מהרש"א מה הקשה תוס' מפיגול ונותר הא היינו המקדש בחלקו ועוד דל"ש לומר מכרן וקידש מקודשת דהרי קודש תופסין דמיו [ותי' דע"י איה"נ פקע איסור קודשי ותמוה דרש"י בכריתות כ' בפירוש דאיה"נ מיקרי קדשי ד' כיון דאם עלה לא ירד אלא הנכון בזה דתוס' קאי על קדשים קלים דממון בעלים הם ומקדש בחלקו איירי מחלק הבעלים כמש"כ תוס' בב"ק דף י"ב וכמש"כ בשעה"מ פ"ה מאישות] ולפי מה שבארנו א"ש דאף דאי נאמר דבשאר איה"נ אם מכרן הוה המעות דמיהן משום דבאיה"נ דעלמא סברי תוס' דהטעם משום דאין בו דין אכילה לא משום דאין בו ממון אבל בקדשים [אף בקק"ל דלריה"ג ממון בעלים ויכול למוכרן היינו לחזקי' דל"ל דלא תאכל איה"נ במשמע] אבל לר"א דאיה"נ במשמע א"כ אף דהוה ממון בעלים א"י למכור דבאיה"נ דקדשים לכו"ע לית בהו דין ממון ואם מוכרן אינן דמיהן דהא בהקדש ל"ש מכירה רק דרך חילול כמ"ש הפנ"י פסחים דף כ"ט [ועיין קדושין דף נ"ג במכר מאי ופשטינן דליכא בי' מעילה ל"ש בי' דין מכירה והיינו דדמים נשארים ברשות הקדש דלאו דמיהן לכן לא נקנה החפץ] א"כ מצד עצמו ל"ש דין מכירה בקדשים וא"כ נתיישב קושית תוס' דלא מיחשב פיגול ונותר כיון שאסורים בהנאה אין דמיהן מצד הקדש דאין דין ממון בהקדש דלא שייך בהו מכירה כלל [רק לאחר שחיטה וזריקה דמותר באכילה ובהנאה לכן מהני מכירה לבשרן על זמן לאחר שחיטה וזריקה דכיון דיש בהן היתר אכילה ממילא יש בהן גם דין ממון ג"כ ול"ש לומר דלאו דמיהן הן דבודאי הוה דמיהן וכיון שיכול למכור יכול לקדש בהן.
הנה בשעה"מ הקשה לשיטת תוס' בקדושין שכ' דלכן אינה מקודשת דסבורה שיכולה ליהנות כדרך הנאתן א"כ הא דפריך בבכורות דף ט' דתתקדש בהך דביני ביני ואמאי הא סבורה היא שיכולה ליהנות בכולה, אמנם לכאורה לק"מ דהא איתא התם דלר"י קידש כמו במע"ש משום דאשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ יודעת דפ"ח איסורא אית בה ופרקה ליה בשה ומקדשה בהך דביני ביני הרי מבואר דיודעת שפיר ודעתה להתקדש בהך דביני ביני, אך יקשה עד"ז די"ל דהיינו במזידה דומיא דמע"ש דלר"י קידש דאיירי במזידה וביודעת אבל משנתינו דהמקדש בפ"ח דאין מקודשת היינו ע"כ באין יודעת כמ"ש תוס' שפיר הקשה בשעה"מ א"כ מאי קאמר תתקדש בהך דביני ביני נאמר דכסבורה שתתקדש בכולי' וע"כ משום דאמרינן דאדרבא דכל היכא דניחא לה בקדושין אינה מקודשת ותתקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דתתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו שו"פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקדשה במע"ש בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל"כ היתה מקודשת אע"ג דדמי.
הנה בריש זבחים פריך רבא מ"ש קדשים דסתמא כשר ומ"ש גט דסתמא פסול ומשני קדשים סתמא להקרבה קאי אבל אשה סתמא לאו לגירושין קאי והוא תמוה מאוד מאי פריך מקדשים דכבר הקדישו וההקרבה הוי גמר ההקדש לכן סתמא כשר אבל גט לא התחילה מעשה הגירושין מל"ש דסתמא עומד לכך, ונראה ליישב על נכון הנה רבינו פ"ג מגירושין דין ח' כתב גט שכתבו סופר לשמו ולשמה וחתמו עדים שלא לשמה כשר כן היא גי' התה"ד דמפרש דרב אשי דמוקי בגיטין דף ד' המשנה דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דלר"א ל"ב חתימה דל"ל הטעם דראב"א דר"א מודה במזויף מתוכו והלכה כרב אשי אולם בשו"ת מהרי"ו סי' כ"ז כתב דטעמו של רבינו כיון שכבר כתב הסופר לשמה שוב אם כ' עדים סתמא לשמה קיימו כיון שכבר נכתב לשמה אמנם הנה הטור וכל נושאי כליו גרסו דהוא פסול רק שאינו בטיל אבל פסול הוא מסברא דמזויף מתוכו דהלכה כר' אבא במזויף מתוכו מודה ר"א לפי"ז מוכח שאעפ"י שכ' להדי' לשמה מ"מ עדיין החתימה סתמא לאו לשמה קיימא ובס' טה"ק בזבחים כתב דתלי' זה בשני תירוצי התוס' בזבחים דאשה לאו לגירושין קיימא אפי' זינתה אין סתמא עומדת להתגרש בגט זה ע"כ חתימת העדים הוי סתמה לשמה אבל לתירוץ אחר שכ' תוס' דאפשר לקיימה בביתו ע"כ אפשר שימלך ולא יגרש אותה כלל ע"כ גם בחתימה סתמא לאו לשמה קאי אפי' היכא דנכתב לשמה אפשר שימלך ולא יגרש אותה כלל א"כ גם בחתימה סתמא לאו לשמה קאי, ולי נראה דמוכרחין ע"כ לומר כן לרבא דאף חתימה לאו לשמה קאי דהא בריש גיטין פריך הגמ' לרבא מ"ט לא אמר כרבה דא"כ ליתני בפנ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה והתינח אי סתמא לאו לשמה קאי ואין כשר רק אם נכתב ונחתם בפירוש לשמה שייך למיתני בפנ"ח לשמה אבל אם חתימה סתמא כשר א"כ לא שייך למיתני בפנ"ח לשמה דהא א"צ בפירוש לשמה וא"כ כיון דבחתימה לא מצי למיתני בפנ"ח לשמה גם בפני נכתב לא שייך למיתני בפ"נ לשמה וא"כ שפיר פריך רבא מ"ש גט דהא בגט נמי אפי' בהתחיל מעשה הגירושין שנכתב לשמה אפי"ה החתימה הוי סתמא שלא לשמה וצריך שיאמר בפירוש שחותם לשמה [וניחא בהא מה דהקשה הפנ"י בקונ"א ריש שמעתין אתוס' ע"ז דף ל"ז דצריך שיכתוב בפירוש לשמה דהא מסיק בשמעתין דזבחים דאשה לאו לגירושין קיימא ותמה בפנ"י דבזבחים איירי בסופר שכתב להתלמד או כותב תופסי גיטין שלא בציוי הבעל משו"ה אמרינן סתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל הכא דבעל מצוה לסופר שיכתוב גט לאשתו וודאי סתמא לגירושין קיימא ואדעתא דהכי כתב הסופר, ולפימש"כ ניחא דלדבריו קשה מאי מתחיל רבא להקשות מ"ש גט אשה הא לא דמי כלל לקרבן דכבר התחיל מעשה ההקדש אבל בגט בלא ציווי הבעל אין כאן התחלה] אמנם הנה זה תליא בתרי אוקימתא הנ"ל דלאוקימתא דר"א דמודה במזויף מתוכו הנה זה שיך אי סתמא כשר בחתימה ולא פסול בשלא לשמה שפיר הוי מזויף מתוכו אבל אי סתמא פסול א"כ ל"ש הטעם דמזויף מתוכו דהא נהי דחתימה פסול סתמא היינו רק לר"י דס"ל גם חתימה בעינן לשמה שייך לומר אף בחתימה סתמא שלא לשמה פסול אבל לר"א דל"ב כלל חתימה ורק פסול במזויף מתוכו ל"ש לומר דסתמא הוי ג"כ מזויף מתוכו א"כ לפי אותה אוקימתא ע"כ דסתמא כשר ולא פסול אלא בפירש שלא לשמה ואז שפיר הוי גם החתימה שלא לשמה מזויף מתוכו א"כ לפי"ז צדקו דברי המהרי"ו דלאוקימתא אליבא דר"א במזויף מתוכו בחתימה סתמא כשר דאף אי הוי חתימה סתמא שלא לשמה פסול אבל מזויף מתוכו לא הוי לכן שפיר כתב רבינו דחתמו שלא לשמה כשר דסתמא לשמה קאי א"כ לפי"ז האוקימתא דרבא לא אמר כרבה משם דלא קתני בפנ"ח לשמה שביארנו דל"ש למיתנא אלא אם אמרינן סתמא פסול גם בחתימה וצריך לחתום בפירש לשמה א"כ ע"כ קאי לפי האוקימתא דרב אשי דמשנתינו כר"י אבל לר' אבא דטעמא דר"א משום דמזויף מתוכו ומשנתינו כר"א א"כ סתמא כשר בחתימה ל"ש לתרץ דליתני בפנ"ח לשמה דזה שייך רק אי סתמא פסול ולא מתכשר רק בנחתם בפירוש לשמה א"כ מוכח שרבא מוקי משנתינו כר"י א"כ מוכח דהלכה כר"א דמודה ר"א במזויף מתוכו א"כ ע"כ הגי' בדברי רבינו דנחתם שלא לשמו כשר משום דהחתימה סתמא לשמו כשר כפירושו של מהרי"ו אבל בשלא לשמה בפירוש גם לר"א פסול דמזויף מתוכו ונתיישבו דברי רבינו ובהכי ניחא לי פרש"י לעיל דף ב' דכתב דבני חו"ל אין בקיאין לשמה דלא דרשו לה לשמה אבל שאר דרשות דנפקא מוכתב דבעינן שיצוה הבעל בקיאי שפיר כדאיתא בדף כ"ד ולמסקנא מפרש"י דרבנן אצרכוהו דילמא אשכח גט כתוב והא זה איתמעט מוכתב לא מדרשא דלה ובזה הא בקיאי להנ"ל נראה דרש"י מפרש לה לשמה לס"ד דהפסול שנכתב סתמא ונתמעט מלה דבעינן שיכתוב בפירוש לשמה ובהא חיישינן דבהא לא בקיאי ולכן מפרש רש"י דשיילינן דל"ש לפרש כתוס' דמעיד סתמא לשמה כיון דצריך לומר בפירוש לשמה א"כ תו לא נשמע מדבריו דבפ"נ ונחתם דנעשה בפירוש לשמה אבל למסקנא דפריך ליבעי תרי ג"כ לומר דבאמת ל"ב בפירוש לשמה מה"ת וסתמא לשמה קאי אפי' בחתימה אלא דהחשש שמא יבוא הבעל ויערער שאפי"ה נכתב ונחתם שלא לשמה שמא אשכח שכתב וחתם בפירש שלא לשמה, אולם קשה אכתי מ"פ רבא מגט דסתמא פסול דאין לומר דפריך מחתימה דהא למסקנא דגמ' דתקנו בפנ"נ רק משום דאי אתי בעל ומערער שנכתב שלא לשמה פסול ע"כ הא דרבא ל"ל דרבה אין הטעם משום דא"כ ליתני בפנ"ח לשמה רק דטעמא דרבא משום דלא מסתבר לי' כרבה דאף ממדינה למדינה צ"ל בפנ"נ משום דלא בקיאי לשמה דהא עיקר המשנה לא איירי ממדינה למדינה אלא המביא ממדה"י לארץ קמיירי ל"ש לפרש הטעם משום שלא לשמה דהא ממדה"י צריך לומר בפ"נ משום קיום א"כ למסקנא גם לרבא בחתימה סתמא לשמה כשר א"כ מ"פ מגט דבגט ג"כ כשר בהתחיל כבר כמו בקדשים.
עוד קשה לי דלקמן דף ו' איתא אמר מר המביא גט ממדה"י אפי' הוא בבית וסופר בעלייה הוא בעלייה וסופר בבית אפילו נכנס ויצא כל היום כולו כשר מאן אילימא שליח וכו' אלא סופר פשיטא משום דנכנס ויוצא נפסליניה לא צריכא דנפיק לשוקא ואתא מהו דתימא אינש אחרינא אשכחי' ואמר לי' קמ"ל ומבואר ברשב"א דלאו לענין שיכול לומר בפנ"נ קאי דלא קיי"ל כרבה אלא גוף הדין קמ"ל דלא חיישינן שבאמת כתבו שלא לשמו קמ"ל כיון שהתחיל חזקה שליח עושה שליחותו וגמר לשמה הרי דבאמת היכא דכבר התחיל בהיתר אמרינן דבודאי כתב לשמה א"כ כש"כ היכא דהתחיל דשייך לומר דאם כתב לשמה דסתמא לשמה קאי ורק הא דסתמא לאו לשמה היינו היכא דעדיין לא התחיל כלל מעשה הגירושין אבל בהתחיל באמת לכתוב בגמר הכתיבה באמת גם בגט הוי סתמא לשמה וא"כ מאי פריך רבא מ"ש קדשים מגט אשה.
ואמנם לפימש"כ לעיל יש ליישב הסוגיא בדרך אמת ומיושב קו' מריש זבחים הנה לס"ד דרבה ל"ל דרבא הנה הא דס"ל לרבה דטענינן שנכתב שלא לשמה במיגו דמזויף וכיון שכן חיישינן שנכתב סתמא דאין בקיאין בדרש' דלה לשמה דבעי' שיכתוב בפירוש לשמה אבל לחוש שמצא גט כתוב לא חיישינן דהא לא שכיח כלל ואמרינן דבאמת מצי סובר בכה"ג בקיאין רק בדרשה דלה לשמה אין בקיאין אך למסקנא דרבה אית לי' דרבא רק דמוסיף טעמא דשלא לשמה ע"כ א"א לפרש דטעמא דרבה משום דטענינן שלא לשמה במיגו דמזויף דהא ליכא מיגו דהא במקויים איירי דהא למסקנא רק הנפק"מ באייתוהו בי תרי וממדינה למדינה במדה"י דיכול לקיים בחותמיו א"צ לומר בפנ"נ ונחתם רק דאיכא טעמא דשלא לשמה א"כ לא שייך שלא לשמה במיגו דמזויף ע"כ אמרינן דבאמת לא טענינן כלל דהוא שלא לשמה רק דחיישינן דילמא אתי בעל ומערער שנכתב שלא לשמה הוי מהימן לכך צ"ל בפנ"נ א"כ כיון דכל החשש שמא יבא ויערער איכא נמי חששא דשלא לשמה דיטעון דכ' בפירוש שלא לשמו כמו שפירש במסקנא דהא איכא חשש דישכח גט כתוב דנמלך מלגרש והבעל הוי נאמן גם על זה אף דשני יוב"ש לא שכיח אי טעין כן הוי מהימן אבל לעולם פסול נמי בנחתם סתמא ואי טעין הבעל כן הוי נאמן בוודאי רק דאנן לא חיישינן לטעון כן שלא לשמה במיגו דמזויף דהא נתקיים בחותמיו ע"כ הא דחיישינן דכ' שלא לשמו וצ"ל בפנ"נ רק משום אי אתי בעל ומערער דנכתב שלא לשמו בפירוש א"כ גם למסקנא י"ל דאי נחתם סתמא פסול דשייך לומר דצריך להעיד בפנ"ח לשמה לכן רבא ל"ל דרבה דא"כ ליתני בפנ"נ ובפנ"ח לשמה בפירש דהא אי אין מעיד כן והבעל אומר שנכתב סתמא ולא אמרו בפירוש לשמה דהיינו שלא אמר הריני כותב לשמו ולשמה ג"כ פסול לכן ל"ל לרבא דרבה כדמשני לעיל א"כ לפי"ז נתיישב הסוגי' דריש זבחים דגם למסקנא דרבה אית לי' דרבא איכא אותה חששא דנכתב סתמא לפסול ואי טעין הבעל כן הוי בוודאי מהימן דחיישינן שיבא ליטעון כן לכן תיקנו בפ"נ ובפנ"ח א"כ שפיר קאמר רבא דאי מה"ט נמי צריך שיאמר בפ"נ א"כ יתקנו שיאמר בפ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה כיון דהחשש שכתב סתמא יפסול אף בחתימה א"כ בהאי דאמר בפ"נ לא נשמע עוד דמעיד לשמה א"כ ע"כ הגי' דכתב רבינו דנכתב שלא לשמו פסול משום דקיי"ל שפיר אף בנחתם סתמא פסול ושפיר פריך רבא מ"ש קדשים מגירושין דסתמא פסול אף דכבר התחיל במעשה הגירושין דהא הכתיבה הי' לשמה בפירוש.
ובהא ניחא לישב מה שהקשינו אמאי אמרו דאי אתי בעל ומערער ופסיל לי' והא כיון דהאמינהו בשלא בפניו לומר בפנ"נ שוב נאמן גם בפניו דהא כבר הוחזק בהיתר כמו בשטר שנפל וכמ"ש תוס' בשמעתין, להנ"ל ניחא דהא לא האמינוהו כלל שלא בפניו אם לא חיישינן לי' שנכתב שלא לשמו אלא כל עיקר החשש פן יבא ויערער אחר נתינת הגט דמצא כתוב שמו כשמו ושמה כשמה דהא הוי רק כחד נגד חד והיינו דפריך דלזה לא מהני בפנ"נ דאכתי אתי בעל ומערער ופסיל לי' וע"ז הוא דמסיק אח"כ בסוף הסוגיא דמשכחת לכאורה גם בסופר נהי דבקיאי אפי"ה כיון דנפיק לשוקא ניחש דאינש אחרינא אשכחי' דשמו כשמו אף דלא הוחזק שני יוב"ש כמ"ש בפנ"י קמ"ל דחזקה שליח עושה שליחותו וכיון דהתחיל גומר לשמה וא"כ יקשה הנ"ל מ"פ רבא מ"ש מגט דסתמא לאו לשמה הא י"ל בהתחיל גם בגט סתמא לשמה ובהא ניחא לי דרש"י מפרש הא דרבה אית לי דרבא אבל רבא ל"ל דרבה דבקיאין הן, ותמהו דלעיל אהא דממדינה למדינה ל"צ כתב רש"י אף דאין בקיאין א"צ לומר בפנ"נ כיון דמצויין לקיימו ופלא למה פירש"י למסקנא דרבא ל"ל דרבה, להנ"ל ניחא דלס"ד דלרבה ס"ל דאנן טענינן שלא לשמה שנכתב סתמא במיגו דמזויף דהיינו באין בקיאין שבעינן בפירוש לשמה כמש"כ תוס' בע"ז דף כ"ז ובש"ע סי' קל"א ובפנ"י בשמעתין בקונ"א וטוען דסתמא כשר [ואתי' לס"ד כר"י דבעי כו"ח לשמה דכר"א ע"כ לא אתיא דל"ב בחתימה לשמה כמש"כ לעיל] שפיר י"ל דגם רבא ס"ל דאין בקיאין דסבר דכשר סתמא רק כיון דמצויין לקיימו ליכא מיגו דמזויף לכן ס"ל לרבא דאנן לא טענינן לי' אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא א"כ ליכא מיגו היכא דיכול לקיימו א"כ גם לרבה לא טענינן מזויף אלא דאי אתי בעל ומערער מהימן א"כ אי לרבא ג"כ אין בקיאין במאי פליגו רבה ורבא ע"כ דבאמת בקיאי כמו בא"י אנן לא חיישינן דילמא אתי בעל ומערער שנכתב שלא לשמו לכן מוכרח רש"י לפרש דרבא ל"ל דרבה וא"כ למסקנא קאי כר' אבא דפסול במזויף מתוכו ע"כ ס"ל דא"צ לכתוב בפירוש לשמה רק מדרבנן, לפי"ז א"ש די"ל לעולם סתמא לאו לשמה קאי רק דרבא ס"ל דמשנה כר"א דרק במזויף מתוכו פסול אבל אי נחתם סתמא ל"ש מזויף מתוכו אפי' מדרבנן כדקאמר רב אשי דמה"ט מוקי המשנה כר"י דס"ל היכא דסתמא לאו לשמה קאי לא מפסל משום מזויף מתוכו אבל בהא דר"א מוקי כר"י לית לי' כר' אשי.
קשה לי הא דאיתא בפסחים דף כ"ט דאוכל חמץ הקדש בפסח דלא מעל ומוקי לה כר"י ואידך ברייתא דמעל מוקי כר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד ויקשה הא בהקדש אמרינן דאין לך אלא מקומו ושעתו והא השתא אינו שוה כלום א"כ אמאי מעל אך נראה דהנה בבכורות דף י' איתא דאמרינן נמי סברא לאידך גיסא אם אין לו ממון השתא יש לו ממון אח"ז ולהכריע בין שני הלכות אלו נראה כך דדבר שמצ"ע אין שוה השיעור שנתנה תורה אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו אבל דבר שמצ"ע שוה ממון רק מצד האיסור אין שוה בזה אדרבא אמרינן אם אין שוה השתא שוה הוא לאח"ז וא"כ הכא בחמץ בפסח דרק משום האיסור אין שוה פרוטה בזה אמרינן למ"ד דהגל"מ כמ"ד הוה ממון דאי אין לו ממון השתא יש לו ממון אח"ז.
ובזה יש ליישב מה שהקשה הפנ"י קו' חמורה הא דתלי' בגמר' אי דגלמכמ"ד הא זה הוי ממון גמור בין דאין חייב לבער שהוא הקדש ולאחר הפסח יהא בוודאי שוה ממון כה"ג ממון גמור הוא א"כ לכו"ע מעל, להנ"ל י"ל דהנה בפ"ד מה' אלו בארנו דזה תליא אי בעינן דבר שיש לו דין ממון או שיש בו היתר אכילה אבל דין ממון יש לו א"כ מצ"ע הוא שוה ממון רק איסור דגרם לו ואמרינן אם אין לו ממון עתה יהא לו ממון אח"ז אבל למ"ד שאין בו דין ממון אם גם איה"נ חשוב אינה שוה ממון מצ"ע א"כ י"ל להאי אוקימתא דמוקי כר"ש ס"ל דאין בו היתר אכילה א"כ מצ"ע ממון הוא רק איסור דגרם לו לכן ל"א אין לך בו אלא מקומו ושעתו ולכן מעל ולאידך מ"ד דסבר דלא מעל ס"ל דאין בו דין ממון ובעינן שיהא בו עתה דין ממון וכיון דדבה"ג ל"מ לאו כממון דמי רק דיהא לך שוה אחר הפסח אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו.
ובהא ניחא לי ליישב מה שהקשו תוס' בקידושין דף נ"ז אמאי לא קחשיב חמץ בפסח להנ"ל י"ל דחמץ בפסח דחייב לבער גרע משער איה"נ דיש לו דין ממון מצ"ע רק משום האיסור אין שו"פ ע"כ צריך לאשמעינן דאפ"ה אין מקודשת אבל בחמץ בפסח דחייב לבערו א"כ מצ"ע אין שוה כלום אף דרק משום האיסור צריך לבערו אבל עכ"פ רק הוא דחייב לבערו ממילא מצ"ע אין שוה כלום א"כ פשיטא דאין מקודשת דלאו מידי יהיב לה [ואף לפמש"כ הרשב"א בסוכה דף ל"ה דאיה"נ יש לו בעלים היינו בשאר איה"נ דא"ח לבערן הוה ממון מצ"ע רק איסורו גרם לו משום זה לא פקע זכות של הבעלים אבל בחמ"פ דחייב לבער ומצ"ע אין שוה כלום גם לרשב"א אין לו בעלים ומיושב בזה קו' הקצה"ח על הרשב"א מגמ' דפסחים דקאמר חמץ בפסח אין ברשותו ורחמנא אוקמוה ברשותו להנ"ל שאני חמץ בפסח דחייב לבער גם לרשב"א ל"ה ממון עמש"כ ספ"ק דפסחים] שוב ראיתי בחי' הרי"ם אה"ע סי' קכ"ד שכ' ליישב קו' הקצה"ח דכוונת הרשב"א דכמו בהפקר בעינן אתי ליד זוכה כן איה"נ הוה לכם כ"ז שלא אתי ליד זוכה דהיינו כ"ז שלא נטלו ממנו אבל אם בא אחר ליטלו א"י לעכב דלאו ממון בעלים הוא וע"כ אין יכולין לקדש בו דאין לו זכות להקנותו לאחרים, [ובהא הוה ניחא מה דכתב רבינו בשמעתין גבי חבז"ע דאיה"נ לאו דידי' הוא וכ"כ בתשובה סי' תר"ב] אולם קשה לי לפי דבריו הדרא קו' לדוכתי' אמאי לא קחשיב נמי חב"פ כיון דגם שאר איה"נ אין יכול להקנותו לאחרים וקתני א"כ גם חמב"פ לאשמעינן דאין מקודשת אמנם לפמש"כ לחלק בין שאר איה"נ דיש לו בעלים א"ש דבאמת יש לבעלים זכות להקנותן יען דמצ"ע הא הוי ממון ורק איסורו דגרם לו דאין שוה ממון אבל זכות הבעלים להקנותו לאחרים לא פקע רק חב"פ דחייב לבער אין לו שום זכות ופשיטא דאין יכול לקדש דא"י להקנותו לה לכן לא קתני ובהא ניחא גם אידך קו' תוס' אמאי לא חשיב פיגול נותר וטמא דלהנ"ל י"ל ג"כ דכיון דצריך לשורפן אין לבעלים בו זכות וא"י להקנות לאחרים לכן פשיטא דא"י לקדש וא"צ לחשבינהו.
בח"ס ח"מ סי' ק' הביא קו' רע"א בב"ק דף צ"א דפריך ליהדר ולידייניה ומקשה הא לעיל דף ל"ג איתא דאם הקדישו אינו קדוש רק מדר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משום דלא הוה ברשותו להקדיש א"כ איך נהדר ולידייניה הא כבר יצא מרשותו ואנן בעינן גמר דין בבעלים ובח"ס כ' לחלק בין הקדישו קדוה"ג דשפיר חל ורק קד"ד לא חל, והדבר תמוה דרש"י ב"ק דף צ"ה פירש הא בשור שהמית קודם שנגמר דינו מכור משום דאם מוכרו שוב אין יכולין לגמור דינו וא"כ אי יכול למכור א"כ מהא"ט גם קד"ד יכול להקדיש והא דאיתא בדף ל"ג דאם מכרו אינו מכור והקדישו אינו הקדש היינו לאחר שעמד בדין רק דלא נגמר דינו אבל קודם שעמד בדין יכול למכור וגם להקדיש גם קד"ד ואמת שדברי רש"י תמוהים דהא בדף מ"ו אהך ברייתא דשור שהרג פירש"י במכור לרדיא והקדישו הקדש נפ"מ דאם נהנה מעל ויקשה ממנ"פ אי סובר רש"י דמכירה אינו חל א"כ הקדישו אין הקדש רק מדר"א א"כ אמאי מעל ואי סובר רש"י דקדוה"ג שפיר חל אף דמכרו אינו מכור למה כ' דנפ"מ אם מעל הא נפ"מ טובא כיון דחל הקדישו אין יכולין לגמור דינו כלל ע"כ לומר דפירש"י בדף מ"ה קאי לרבנן דפליגי אר"י דאף אם הקדישו יכולין לגמור דינו ושפיר כ' דנפ"מ רק דמעל דהקדישו הקדש בקדוה"ג א"כ יקשה להא דכ' בדף צ"ח דא"י לגמור דינו היינו רק לר"י א"כ אף אם הקדישו קד"ד ג"כ חל ואין יכולין לגמור דינו והא דבדף מ"ו פירש"י דמכור רק לרדיא ובדף צ"ח כתב דמכרו מכור לגמרי צריך לומר דבאמת הא בהא תליא דלר"י דאי נאמר דמכור א"י לגמור דינו שפיר מכירה חל ובדף מ"ו דקאי לרבנן דגומרין דינו א"כ המכירה ל"ה אלא לרדיא דהרי באמת גומרים דינו, ולי נראה ליישב דהנה בדף מ"ד מבואר הא דלר"י בהפקירו אין גומרים דינו היינו במת הגר שאין לו יורשים דע"כ נעשה הפקר כיון שאין לו בעלים, ל"ש לומר דאין הפקירו הפקר דא"ב דהא ממילא נעשה הפקר וא"כ גם הא דהקדישו הקדש יש לפרש בכה"ג שהקדישו מחיים שיחול ההקדש לכשימות וכיון שמת ונעשה הפקר זכה ההקדש מהפקר או שהי' בחצר ההקדש כשמת וזכה בו רשות ההקדש אף דאין חצר להקדש היינו לענין שאין מועלין בו כמ"ש הקצה"ח סי' ר'.
עוד י"ל דאיירי שעמד בדין כבר גם לענין היזק ממון רק שקדמו וגמרו דינה למיתה וכיון שכבר עמד בדין אין חל ההפקר להפקיע זכות הניזוק דלענין זה אין ברשותו והא דאיתא בדף י"ג דאם הקדיש קדוש והפקירו הפקר היינו קודם שעמד בדין [אף דגמ' מסיק דבעינן מיתה והעמדה בדין וגמ"ד כאחד משמע דחל מיהת ההקדש וההפקר אף שכבר עמד בדין ע"כ לומר דרק לענין שור שהרג איירי] ומעתה לפי"ז שוב י"ל דלעולם איה"נ אין לו בעלים אפי"ה ל"ק משמעתין דבב"ק משום די"ל נהי דל"ה בעלים אפ"ה מהני הפקירו כיון דההפקר רק בא מכח שאינו מחשב בעלים של השור ע"כ גם הוא מפקירו מדעתו [דאיסורו והפקירו באים כאחד עקצה"ח סי' ל"ז וכן הוא בשמ"ק ב"ב דף מ"ד] והא דצריך להפקירו תיפוק לי' כיון דאין עוד בעליו של השור דז"א דא"כ אי הוזמו עדים שוב הוה בעליו דמה שאינו בעליו רק משום איסורו ולכן צריכין לטעם דמסתמא מפקירו גם מדעתו ולכן אף דהוזמו עדיו אח"כ כל הקודם זכה והא דפריך הגמ' וליהדר ולידייניה ד"מ ולי נראה דהא דאין גומרים דינו בהפקירו היינו אם קדם וזכה בו אחר כמבואר בדברי המחבר סי' ת"ו להדיא אבל אם לא קדם וזכה בו אחר גומרים שפיר דינו דנהי דהפקירו הוה אף קודם שזכה בו אחר כיון דהפקר דמהני הוא רק מטעם נדר כמש"כ רבינו וביאר הרי"ם בחי' פ"ב דב"מ היינו משום דאי לאו מטעם נדר ל"ה מהני ההפקר דהא יכול לחזור בו וממילא לא יצא מרשותו לכן עדיין קרינן בי' והועד בבעליו משעת מיתה עד העדאה בבי"ד יהא בבעליו ולכן רק אם זכה בו אחר ל"ה בבעלים וא"כ ניחא דכאן אף שנגמר דינו והוה הפקר כיון שלא זכה בו עדיין אחר קרינן בי' והועד בבעליו ויכולין לגמור דינו.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה