מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה י
א') ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין וכו'. והקשה בכ"מ הא לרי"ו בע"מ מעיקרא א"צ העו"ה דאתי אותה למעוטי בע"מ מעיקרא ותי' דעד כאן לא אמר רי"ו אותה למעוטי בע"מ אלא לומר דבע"מ מעיקרא אפי' מת נפדה דל"ב העו"ה אבל כשהוא חי נפדה בערך הכהן ובלח"מ הקשה מנ"ל לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העו"ה אם מת יקבר ואם לא נכנס אפי' חי ל"ב העו"ה ובמשל"מ כ' דדברי הכ"מ מוכרחין דלא גרע ממקדיש מטלטלין דנפדה בערך הכהן ע"כ תמה על הלח"מ דמשמע מדבריו דלא ניחא לי' בתירוצא של הכ"מ והנה בלח"מ הקשה עוד דא"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבע"מ מעיקרא דאם מת יקבר אלא יפדה רק כשהוא חי צריך העו"ה וכ' המשל"מ דקו' מעיקרא ליתא משום דהעמדה ל"ש אלא למעט מת אבל כשהוא חי ל"ש העמדה אלא הערכה וזה שכ' כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומש"כ בפ"ה ערכין הי"ב צריכה העמדה בבי"ד הכונה הוא למעט מת דל"ש בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה הוא וכי תימא שיביאו אותה לפני בי"ד שישומו אותה הא כל הקדשות נמי במטלטלין ושדות ע"י בי"ד הם נפדין וא"כ לוי דתני העמדה ע"כ ס"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה דמנ"ל חילוק זה לא ידעתי היכן כ' רבינו דבעי העמדה דיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה טמאה אייריא במקדיש בע"מ א"ש דלא כתיב בי והעמיד אלא ונפדה בערך והנה הדבר צריך ביאור דלדברי המשל"מ דהא דנקט העמדה היינו רק למעוטי מת א"כ הכי הו"ל לחכמינו ז"ל לומר דהי' בכלל העמדה או לא הי' בכלל העמדה ולמה נקטו בכל מקום דהי' בכלל העוה"ע הא עיקר רק בהעמדה תליא לאפוקי מת.
ואקדים הנה בגמ' דב"מ דף נ"ד תני תנא קמי' דר"א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף כל שתחלת הקדשה וכולה לשמים מועלין בה (דהיינו לענין חומש) א"ל רב אשי לרבינא בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא א"ל שאינה בסוף הקדש (ופירש"י שאינה בסוף הקדש דלא משכחת לה דלאו למזבח קיימא ולא לשקעה בבנין) ונדמיא לתחילת הקדש א"ל מסתברא לסוף הקדש הו"ל לדמוי שכן נתפס מנתפס (וכ' תוס' כגון שלקח אבנים ושוקעין בבנין ונמלך לפדותן אפ"ה מיקרי סוף הקדש כיון שמתחלה הי' דעתן לפדותן) ומייתיא תניא כוותי' דריב"ל פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זה תחת טלית של הקדש פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אין מוסיף חומש וכתבו תוס' דברישא שלא הזכיר שום שוה לא הי' בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכן ישלים ובסיפא אייריא שנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן והנה כדי לבאר ענין זה אתהלכה ברחבה.
והנה בב"מ במשנה ספ"ד דקתני דאלו שאין בהן אונאה קרקעות והקדשות דג"כ אין בהן אונאה ומבואר בגמ' בשם ר' יונה דביטול מקח יש להן ור"י משום ר"מ אמר אקרקעות ומפרש בגמ' אבל בהקדשות לא כדשמואל דהקדש שוה שחילל בשו"פ מחולל והנה לקמן פליגי רי"ו ור"ל לחד לישנא בהא אי דשמואל אפי' לכתחילה נמי אמר ותוס' תמהו איך נזלזל בהקדשות כל כך ותי' דבאמת לכתחילה אסור רק דקאמר לכתחלה נמי היינו בהי' סבור ששוה בשוה ואח"כ נודע שנתאנה הקדש מותר אפי' לכתחלה וא"צ לעשות לה דמים רק מדבריהם אולם בשמ"ק הביא לחלק בין בעלים דבידן לשאול כ"ז שלא בא ליד גזבר ע"פ בידן לפדותן אפי' לכתחלה לחד מ"ד אבל אחרים בוודאי אין רשאין לפדותן אלא אם חיללו בדיעבד מחולל ולאידך מ"ד גם בעלים א"י לפדותן לכתחלה והטעם נראה לי דבשלמא לשאול יכולין ול"א כיון דבי גזא דרחמנא איתא וכדאתא ליד גזבר דהא שאלה עוקר הקדש מעיקרא אבל בפדי' ל"ש כן דמכאן ולהבא יוצא לחולין א"כ זהו דהוה בי גזא דרחמנא אלים כאלו בא ליד גזבר והנה לפי"ז הא דאמרינן לעיל דבהקדישות אין בהן ביטול מקח כדשמואל ויקשה לכאורה הא בדשמואל טעמא אחרינא איכא משום דיכולין לשאול יכולין לפדותו וכאן בגזבר שמכר דל"ש שאלה א"י לפדותו בפחות משוי' אך הדבר ניחא דזה רק אי כמ"ד אף לכתחלה אבל אי אמרינן דשמואל רק שחילל וקאמר דיעבד (וללישנא קמא בגמ' לכו"ע רק דיעבד קאמר) א"כ גם באחרים ג"כ יכולין לפדותן בפחות ושפיר קאמר כדשמואל.
אך לפי"ז קשה במשנה דת"ק סובר הקדשות אין בהן אונאה ור"ש קאמר קדשים שחייב באחריותן יש בהן אונאה יקשה דאדרבא בקדשים שיש בהן אחריות בוודאי ל"ש אונאה דהא לר"ש דגורם לממון כממון דמי א"כ קרינן בי' וגונב מבית האיש כדאיתא ב"ק דף ע"ח דחייב כפל א"כ ל"א בגזא דרחמנא איתא א"כ מסתברא דלר"ש בעלים יכולין לפדותן כמו דיכולין לשאול א"כ לפי"ז ל"ש אונאה לגבי הקדש כיון דבעלים יכולין עדיין לפדותן בכ"ש אין לההקדש זכות בזה אלא בשו"פ וא"כ מאי אונאה להקדש שייך לומר ואין לומר דהתינח בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח ל"ש דיכולין לפדותן בפרוטה דהא עכ"פ צריכין להביא הקרבן ז"א דהא יכולין לחלל על עוף דאין שוה אלא דבר מועט כדאמר כהא"ג בב"מ דף ע"ח דיכול גנב לפטור עצמו בשה ועוף לראב"ע (ועיין עטרת חכמים שהקשה מגמ' זו מטעם דיכולין לפטור בשה ובמחכ"ת דבריו אין מובנים דכאן ל"ש דיכול לפטור עצמו בשה ולכן לא יהא בהן אונאה וא"כ אדרבה לכן איכא בהן אונאה ולכן אין להקשות רק עד"ז שכתבתי דלהקדש אין מגיע עכ"פ אונאה כיון דהבעלים יכולין לפדות בשה) ואולם נראה לישב דהנה בגמ' דפסחים דף ו' איתא אמר רבא בעירו חמירא דבני חילא משום דחייבין באחריותן אי מגנב ונאבד וכתיב לא ימצא ואיתא שם ל"ב התינח למ"ד לאו כגורם דמי אבל למ"ד כגורם ל"ל קרא ומשני אי מההיא הו"א היכא דליתא בעינא אבל באיתא בעינא לא קמ"ל לא ימצא נשמע דגל"מ כממון כ"ז שבעיני' רק בחמץ גזה"כ וקשה לי טובא א"כ מ"פ הגמ' מדר"ש דחייב באחריות הא שם מילתא אחריתא דר"ש סובר דל"א דבגזא דרחמנא איתא כ"ז שחייב באחריותן ולא נכנס כלל בגזא דרחמנא ונשאר שלו שלא יצא מרשותו אבל לא נשמע מזה עוד דנאמר גם היכא דלא הי' שלו דע"י חיוב אחריות יהא נחשב כאלו הגוף של החפץ שלו (וכהא"ג כתבו תוס' שם בפסחים לענין בהמות ארנונא וכן מחלקין בתוס' מענין הואיל דל"א אי בעי פריק כמו דל"א אי בעי קנה דל"ש משום הואיל יהא נחשב כשלו אמה דגוף הדבר אין כשלו רק אי בעי מתשל שפיר אמרינן דעי"ז לא יצא מרשותו והן אמת די"ל דזהו דמשני דר"ש לא קאמר רק באיתא בעיני' דגל"מ כמ"ד דהיינו דלכן יש חילוק בין אי מתחילה הי' שלו וע"י האחריות נאמר שעדיין ברשותו או היכא דהגוף של אחרים ואין עליו אלא חיוב אחריות והיינו הך דקמשני ה"מ היכא דליתא בעינא וא"כ זהו שייך אף בגוף שאינו שלו אבל באיתא בעינא לא אמר כיון דגוף אין שלו אמנם אי נפרש כן מיושב קו' קצה"ח שנביא להלן) ועוד יקשה הא יש לחלק ולומר דאחריות דר"ש בקדשים אין מדין שומר אלא אגוף הקדשים שחייב להביא אחר מצד נדרו אי נאבד כמש"כ השמ"ק בכתובות דף ל"ד וא"כ שייך לומר דיש לו קנין בגוף הדבר אבל באחריות על חמץ דאחרים הנה חיוב האחריות אין אלא רק מדין שומר א"כ אין לו קנין בגוף הדבר ל"א כמ"ד וא"כ מ"פ הגמ' ממ"ד דגל"מ כמ"ד ועוד אני מוסיף לתמוה דהנה בריט"א בבכורות הקשה לדברי השמ"ק הנ"ל והוא גם דעת התוס' ח"ד בפ"ב דקדושין בעלים יכולין לפדות לכתחלה א"כ מ"ט דרבנן דסברי דפטור מכפל דלא קרינן וגונב מבית האיש וא"כ יקשה כיון דיכולין בעלים לפדותו בפחות משויו יש לבעלים זכות במה דביני ביני כדאמרינן בכהא"ג בבכורות בפדיון חמור דיכול לקדש במאי דביני ביני דיכול לפדות על שה כ"ד ומוכח מזה דלא כתוס' רי"ד אלא דלכתחלה אסור אף לבעלים אך התינח לרבנן אבל לר"ש דסובר בגל"מ כמ"ד א"כ כשהבעלים חייבין באחריותן ול"ה בגזא דרחמנא א"כ שפיר מסתברא דיכולין בעלים לפדות בשו"פ לכתחלה כמו דיכולין לשאול וא"כ לכן שפיר חייב כפל לכך יש בו דין אונאה דמיקרי של הבעלים והפסד שלהן דהא להקדש אין בהן אלא שו"פ והשאר זכות של הבעלים א"כ יש בהן שפיר אונאה לא משום הקדש אלא משום דמגיע אונאה לבעלים דהרי יכולין לפדות בשו"פ והשאר להם והדבר מוכרח לכאורה דהא כבר כתבנו דלכאורה מה אונאה שייך להקדש לר"ש כיון דיכולין לפדותו בשו"פ לכתחילה א"כ אין להקדש זכות בהן אלא בשו"פ וע"כ לומר דבאמת האונאה אין להקדש אלא לבעלים וא"כ מ"פ הגמ' בפסחים למ"ד גל"מ כמ"ד ל"ל לא ימצא דהא מהכא לא נשמע רק היכא דשייך לומר דיש לבעלים זכות בהן דיכולין לפדות בשו"פ כיון שחייבין באחריותן ולא נכנס בגזא דרחמנא וע"כ חייבין כפל ושייך בהן אונאה אבל לא נשמע מזה דלר"ש היכא דהוא אין לו בגווה אלא חיוב אחריות לבד דנאמר דהוה שלו ועובר בב"י ע"כ צריך קרא לא ימצא וצ"ע לכאורה.
אולם נראה לישב דהנה בשבועות דף מ"ב קתני ש"ח אינו נשבע מחלק ג"כ ר"ש בין קדשים שיש להם אחריות והנה שם אפשר לומר הטעם דר"ש הוא משום כיון שאמר הרי עלי א"כ נתחייב להביאו למקדש ובקדמ"ז להביאו ליד הגזבר א"כ עד שהביאו ליד הגזבר נעשה עליו שומר לרי"ו הא איתא בהמפקיד דף ל"ז דשומר שמסר לשומר חייב משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ כיון שנגנב מבית השומר הרי נתחייבין הבעלים לשלם להקדש בתורת שומר ויש עליהם חיוב אחריות שומרים (אף דבהקדש ליכא דין שומרים הנה בפשיעה דעת רבינו דחייבין וכאן כיון שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הוה כפשיעה וחייבין מדין חיוב שומרים) וא"כ שפיר ש"ח נשבע דהא יש לבעלים חיוב אחריות וגל"מ ומ"ד א"כ קרינן בו של רעהו א"כ נשמע דגם היכא דחיוב אחריות של שומר הוא רק מצד דין שומרים אפ"ה ס"ל דגל"מ כמ"ד אך לכאורה ז"א דהא לענין כפל ואונאה בארנו דהא אלר"ש היכא דחייבין באחריות קרינן רעהו לא משום אחריות שומרים אלא משום דגוף החפץ לא יצא עדיין מרשות בעלים ש"כ כן לענין שבועה ג"כ נוכל לפרש דהיינו טעמא דר"ש הא משום אחריות דשומרים אך הדבר ניחא דהנה בר"ה דף ר"ו מבואר באמר הרי עלי עולה ע"מ שא"ח באחריות אבל החיוב להביאו בעזרה איכא וכמו שביאר היטב בנתיבות סי' ל"ג וא"כ הנה ר"ש דקאמר קדשים שחייבין באחריות הנה נכלל בדבריו גם קדשים שאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דאין עליו חיוב אחריות מצד הנדר עצמו דהרי אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות ואם נגנב פטור מקרבן אחר אפ"ה מוטל עליו חיוב אחריות להביאן לעזרה וא"כ אי עבר בפשיעה ולא הביאן הרי חייב מדין שומר (ואף לשיטת פוסקים דאין חייב מצד פשיעה הוא רק בסתמא אבל אם התנה שיתחייב בחיוב שומרים הרי בוודאי יכול לחייב עצמו ואף דבשמעתין דב"מ דף נ"ח מוקמינן בקני מיני' מוכח דבהקדש לא יכול להתנות לחייב בעצמו ול"א דש"ח מתנה להיות כשואל הנה כאן דאמר הרי עלי הרי ע"כ חייב מטעם נדר בחיוב אחריות ובפרט לענין פשיעה בוודאי יכול לקבל עליו שיתחייב אף בלא קנין רק לענין שיתחייב כש"ש בעינן קני מיני') ואפ"ה ש"ח נשבע עליו אף דבכה"ג ל"ש לומר דלא יצא מרשותו בהא כיון שאמר ע"מ שלא אתחייב הרי כבר הוא בגזא דרחמנא ואין עליו אלא שומר ואפ"ה מחייב שבועה א"כ נשמע דאפי' היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים לבד ג"כ גל"מ כמ"ד וא"ש דפריך בפסחים לר"ש על לא ימצא כיון דמדר"ש נשמע דאף באין בגוה אלא חיוב אחריות לבד גל"מ כמ"ד ובהא עלתה ארוכה לקושית הקצה"ח שהקשה אהא דפסחים מסנהדרין דף קי"ב דאיתא התם קד"ק דבעי העו"ה ימותו ומוק' לה כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן מוכח דאף דאיתא בעיני' גל"מ כמ"ד ולפמש"כ ניחא דרק היכא דאין בגוה אלא חיוב אחריות שומרים אבל גוף החפץ ל"ה שלו בהא אמרינן דל"ה כממון רק בליתא בעיני' בשכבר נתחייב אבל היכא דבאמת איכא חיוב אחריות הנדר ל"ה כלל בגזא דרחמנא דעדיין לא יצא מרשות הבעלים דגם החפץ עדיין של הבעלים בכהא"ג אפי' איתא בעיני' גל"מ כממון לבעלים דמי ודו"ק כי נכון הוא ובהא ניחא לי לישב גם הא דאיתא לקמן בסוג' דבני העיר אהא דרי"ו משני נשבעין לגזברין דאתיא כר"ש דסובר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ופריך בגמרא מברייתא דתורמין על האבוד והקשה בתוס' (ומבואר בחי' רע"א קושיתם) אמאי לא פריך לרי"ו גופא ממשנה גופא דקתני נשבעין לגזברין מוכח דבה"ע פטורים דאי כש"ש וחייב באחריותן א"כ נשבעין לבה"ע מבעי לי' להנ"ל יש לומר הא דמוקי רי"ו כר"ש הא דנשבעין לגזברין הנה איחייב אחריות מצד חיוב המוטל עליו להביא שקלים א"כ ל"ה כלל בגזא דרחמנא וא"כ למה נשבעין לגזברין אלא הכונה כך דבאמת אייריא אחר שנתרמה דלשיטת רש"י תורמין על האבוד מה שכבר הי' אבוד בשעת התרומה א"כ מיד שתרמו הרי זה לחלקו בקרבנות כאילו כבר מסר השקלים ליד הגזבר ואין עליו אלא חיוב אחריות שומרים להביאם ליד גזבר דמיד שהפרישו השקלים נעשין עליהם שומרים להביאם ליד גזבר אם על ידם או ע"י שלוחם הנה כיון ששלחו ביד ש"ח נתחייבו בעלים באחריותן אם יגונב או יאבד (דבשלמא דבשלח ע"י ש"ש שייך לומר מאי הוה לי' למיעבד כמש"כ רבינו בפ"ג דשקלים אבל בשלחו ע"י ש"ח שפיר חייבין באחריותן מצד שומרים דל"ה להם לשלוח ע"י שליח ש"ח) וא"כ אי נגנב קודם התרומה א"כ כבר נתחייבו ליתן אחרים מצד חיוב אחריות שומרים שעליהם ובתרומה זכה להם רחמנא שיהא חלק בקרבנות כאלו כבר שקלו אבל מה שנתחייב לשלם מצד שומר ע"ז לא מהני התרומה דהא אף אי לא ישלם כבר יש לו זכות בקרבנות לכן שפיר נשאר עליהם החיוב שמצד אחריות שומרים דמזה לא נפטרו ע"י התרומה שתרמו בי"ד ולכן שפיר נשבעין לגזברין דהא ההפסד שלהם דהם צריכין לזכות לו בשליחות בי"ד חלק בקרבנות אף שלא נתן חלקו בשקלים ואפ"ה לא יקשה איך נשבעין להקדש הא אין נשבעין על ההקדש דכיון דאיכא עליו חיוב אחריות מצד שומרים דלר"ש כממון דמי שפיר נשבעין עליהם דקרינן בי רעהו ולכך ניחא לרי"ו לתרץ המשנה כר"ש אבל הגמ' פריך מברייתא דתורמין על האבוד שמשם נשמע דלא כפירש"י באמת ואין תורמין אלא אם בשעת התרומה קיימין השקלים ביד השליח וא"כ כיון שתרמו כבר זכה בהן ההקדש לגמרי ונפטר מחיובו לשקול השקלים ואין עליו חיוב אחריותו מצד חיוב לשקול שקלים וגם חיוב אחריות מצד שומרים ליכא דהא נאבד כשהוא ביד השליח אחר שנתרם וזכה בו הקדש לגמרי ול"ש לומר דחייב מצד שמסרו לשומר דהא הנתינה לשומר הי' קודם שתרמו וכיון שתרמו הוה כנתרצו שיהא השליח שלוחן לא שליח של בעה"ב וא"כ נפטרו הבעלים מאחריות שומרים ע"כ שפיר פריך אחר שתרמו ליכא חיוב אחריות כלל דהא מברייתא נשמע דנתרמה התרומה דקתני דנשבעין לגזברין והיינו בנאבד אחר שתרמו א"כ אין חייבין באחריות כלל לא מצד השקלים ולא מצד שומרים (גם בלא"ה אחר שנתרמה ל"ש חיוב מצד שומרים דכבר זכה בו הקדש לגמרי ואין דין שומרים בהקדשות) וזהו שפירש"י דר"ש קאמר לה בשבועות להדיא דנשבעין על ההקדשות כשחייב באחריותן והיינו כמש"כ דמשם נשמע דין זה דנשבעין מטעם דיש חיוב אחריות דשומרים עליו כמו שבארתי ואולם דיש גורסין דר"ש דסובר דיש אונאה להקדש והיינו משום דלכאורה גם ממשנתינו יש להוכיח כן דמשום אחריות דשומרים נחשב כדידי' דהא קשה כמו שהקשנו לעיל דמאי סברא לומר דיש אונאה משום חיוב אחריות אדרבא כיון כדידי' דמיא ול"ה בגזא דרחמנא א"כ בעלים יכולין לפדותו אפי' לכתחלה ואין להקדש בו אלא שו"פ אך י"ל דאייריא בשאמר הרי עלי ע"מ שאין עליו אחריות דהוה שפיר בגזא דרחמנא ויצא מרשותו וא"כ בעלים הוה כמו אחרינא שא"י לפדות בשו"פ לכתחלה ורק חיוב אחריות דאית בה היינו משום דאמר הרי עלי דיש חיוב להביאו למקדש א"כ אי הוממה יפדה אותה בפחות משוי' א"כ יש עליו חיוב אחריות מטעם שהפסיד להקדש וצריך לשלם כיון דאמר הרי עלי קיבל עליו להביאו להקדש כמו שהוא וא"כ אי מכרה בפחות משוי' הרי הפסיד להקדש (וא"ל דהא רבא סובר בקידושין דבשליח דאמרינן לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי אפי' בפחות מכדי אונאה נמי הנה זה רק לתירוץ אחד בתוס' ולהאי גי' באמת נוכל לומר לענין בכדי אונאה קאמר לה רבא) וא"כ נשמע דשפיר אית לי' לר"ש דכמ"ד משום אחריות לבד אבל רש"י לא ניחא לי' בהאי גי' כיון דמפורש כן בשבועות דסובר ר"ש דקדשים דחייב באחריותן נשבעין עליהן וגם משם נשמע שפיר זה הדין דמשום אחריות לבד ג"ל כמ"ד וא"כ עדיפא להביא מהך דשבועות דתני לה לענין שבועות.
ב') אהדרן לדמעיקרא דמסיק למ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל והנה לכאורה מה ראי' מדשמואל דשם יכול לעשות כן אף שיודע ששוה יותר וא"כ ל"ש מקח טעות דהא שמואל קאמר שחיללו דמשמע דיעבד ופירש"י ובתוס' דיעבד היינו דהי' רוצה לחללו בפחות משוי זהו רק בדיעבד ובלכתחלה פליגי דהיינו כשרוצה לחלל שוה בשוה דזהו מותר לכתחלה בהא פליגי אי צריך לעשות דמים מה"ת או מדרבנן וא"כ שמואל דקאמר שחיללו דיעבד א"כ אייריא רק ממי שרוצה לפדות בפחות משוי' ועיקר הדין דאין בו אונאה בהי' סבור ששוה בשוה זהו לא נשמע מדברי שמואל א"כ איך קאמר דמקח טעות אין לו כדשמואל הא מדשמואל לא נשמע כלל איך סובר לענין אונאה בהי' סבור דהוא שוה ונראה לישב דהנה בב"מ דף מ"ז פליגי רי"ו ור"ל אי מעות קונות או משיכה קונה ויליף רי"ו מקרא דונתן הכסף וקם לו דמעות קונות וכתב ח"ס בחי' דמזה נשמע דבפרוטה ג"כ יכול לקנות כל המקח יעו"ש ולפי"ז י"ל כך מדשמואל סובר דאם חילל בפרוטה מחולל אף דיודע ששוה יותר היינו משום האי סברא גופי' דבפחות מפרוטה יכול לקנות כל המקח בתורת קנין (משא"כ במקרקעי הא דיכול לקנות בפרוטה אין משום קנין כמש"כ הסמ"ע סי' ק"צ אלא בתורת פרעון כדכתיב וישקול אברהם לעפרון ארבע מאה כסף דהיינו בתורת שויו) וע"כ מהאי סברא גופי' נשמע דגם בהי' סבור ששוה בשוה ובאמת אין שוה כל כך ג"כ ל"ש ביטול מקח דכבר נקנה לו בקנין גמור אין לבטל המקח ועוד דמה ששוה יותר אין זה נוגע להקנין דהקנין הא נגמר בפרוטה אף אם שו"פ הרבה רק האונאה הוא נוגע להפרעון שאין משלם לו כל השויו (דבשלמא אי כסף אין קונה אלא בתורת פרעון א"כ אם נתאנה הרי יש טעות בגוף הקנין אבל אי כסף עושה קנין א"כ אין הטעות בגוף הקנין אלא שמחסרהו ומטעהו בהפרעון לכך לא בטיל המקח לכן בקרקע שאינו בתורת קנין רק בתורת שויו ופרעון א"כ אי יש אונאה ביותר משתות א"כ ל"ה בדרך שויו ונתבטל המקח לגמרי ולכן במקרקעי שייך ביטול מקח) ולכן באמת צריך לעשות לה דמים או מדאורייתא או מדרבנן אבל אי לאו דשמואל הו"א דבהקדש נשבעין ג"כ כסף בתורת שויו וכיון שלא נתן כפי הערך השויו אין כאן קנין כלל.
ובהא יש לישב שיטת רש"י דפירש"י לקמן בפלוגתא דרי"ו ור"ל אי צריך לעשות דמים מה"ת ופירש"י משום דכתיב ערכך בשויו משמע ואידך סובר ערכך כ"ד ותמה בפנ"י טובא למה לא פירש"י דפליגי בביטול מקח ועוד הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדשות כש"כ אקרקעות דילמא רק בהקדשות משום דכתוב ערכך וכן קשה עוד אמאי דפירש"י לקמן דמוקי דפליגי בדשמואל אי לכתחלה או דיעבד פירש"י דאונאה בין גדולה בין קטנה משמע ותמוה מאוד הא קאי למ"ד ביטול מקח יש בהן ונראה לישב דהנה בגמ' משני איפוך ופריך בגמ' במאי קמפלגי ומסיק בדשמואל קמיפלגי ויקשה למה נטר עד עתה לפרש דפליגי בדשמואל ומשמע דמעיקרא ניחא לי' אף אי לא פליגי בדשמואל ונראה דזה דדחקו לפירש"י לפרש דפליגי אי ערכך בשויו משמע משום דטרם דמסיק איפוך שפיר מצינן למימר דפלוגתא דרי"ו ור"ל אי עושה להם דמים לא תליא בדשמואל כלל דשמואל לא אייריא רק במחללו במכוון בפחות משוי' אבל בהי' סבור דהוא שוה בשוה יש בהן אונאה משום דערכך משמע בשויו.
אבל אחר דמסקינן דאיפוך דרי"ו דסובר עושה להם דמים מה"ת סובר יש ביטול מקח בהקדישות ולמ"ד עושה להם דמים מדרבנן סובר אין להם ביטול מקח עתה הוא דפריך במאי קמפלגי דאין לומר דפליגי בערכך אי כ"ד משמע בהא למ"ד ביטול מקח אין להם ע"כ דסובר כדשמואל משום דכמו דלשמואל אם חיללו במכוין מחולל משום דכסף מטעם קנין מהא"ט אין להם ביטול מקח דאין מבטל מקח שכבר נגמר ע"י קנין א"כ מ"ד דסובר עושה להם דמים מה"ת וסובר דיש להם ביטול מקח קשה עליו מדשמואל דסובר דהמקח לא יתבטל כיון דנגמר הקנין ואי משום דכתיב ערכך מזה לא נשמע ביטול מקח לכן מסיק דפליגי באמת בדשמואל גופא דלמ"ד ביטול מקח יש להם לית לי' דשמואל ופליגי אי אף לכתחלה והיינו דעתה מחדש דאף דביטול מקח יש להם אפ"ה מצי סבור כדשמואל משום דנהי דלשמואל מחולל אף במכוין ורצה לחלל בפחות אבל לכתחלה דהיינו בסבור דשוה בשוה ונמצא דשוה בפחות בטל המקח וא"כ קשה שוב הא מעיקרא הוה פשיטא לי' מאן דסובר אין להם ביטול מקח סובר כדשמואל ובארנו משום דכיון דהחילול בהקדש בתורת קנין אין לבטל המקח רק צריך לעשות לו דמים וא"כ עתה אין חזר מזה הסברא ומחלק דשמואל רק דיעבד דהיינו במכוין סובר דמחולל אבל בסובר דשוה בשוה יש להם ביטול מקח ונתבטל הקנין שנגמר כבר בתורת קנין ולכן ליישב זה פירש"י דאין להם אונאה בין גדולה בין קטנה משמע רק הא דעושה להם דמים היינו מערכך והיינו דבאמת עתה חוזר לסברא הראשונה דהי' סבור דפליגי רי"ו ור"ל אי דרשינן ערכך כ"ד משמע ורק דא"כ יקשה לזה אין פליגי בערכך וקשה מ"ט דמ"ד יש להם ביטול מקח דמערכך לא נשמע רק דצריך לעשות לו דמים מה"ת אבל אין נשמע מזה דיתבטל המקח וע"כ לומר דהאי מ"ד דסובר ביטול מקח יש להם סובר דשמואל לא קאמר רק בדיעבד אבל לכתחלה לא דכתיב בערכך הכונה כך דהא דאמר רי"ו דביטול מקח יש להם לעולם אין חילוק בין אונאה גדולה לאונאה קטנה דהמקח קיים בכל אופן ומטעם שבארנו דכיון דמעות קונות מטעם קנין אין המקח בטל רק אם נתאנה צריך לעשות לו דמים דהיינו להחזיר האונאה א"כ ע"כ לומר דכיון דכתיב ערכך נשמע דבהקדש גלי קרא דבעינן לפעמים שיהא בתורת שויו ושפיר יש לנו לחלק דרק ברצה לחלל בפחות היא בתורת קנין אבל בכסבור שהיא שוה בשוה אז אין דעתו לעשות המקח רק בתורת שויו ולכן צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר לו האונאה והיינו דפירש"י דפליגי בערכך דאין צריך לעשות לו דמים מה"ת להחזיר האונאה (ואף דלכאורה לפירש"י אין מחלקין בין מכוין לפדות בפחות דהא רש"י מפרש לכתחלה כפשטא הנה לפמש"כ רש"י חולק רק אפירושן של תוס' אבל בדין אין חולק) אולם כ"ז לר"יונה אבל לר' ירמי' דלא תיפוך י"ל דרי"ו ור"ל לשיטתם דפליגי אי מעות קונות דרי"ו דסובר מעות קונות יליף שפיר מונתן הכסף וקם לו כיון דסובר דעושה להם דמים מדרבנן אבל מה"ת יוצא לחולין הכל ע"כ דיקנה בפרוטה וא"צ ליתן שווי' א"כ שפיר נשמע דמעות בפרוטה בתורת קנין אבל ר"ל דסובר בעושה להם דמים מה"ת ולא יצא לחולין רק כפי ערך המעות א"כ הא דכתיב ונתן הכסף וקם לו אינו בתורת קנין רק בתורת שויו וא"כ אין לילף דבהדיוט ג"כ נקנה בתורת שויו עכ"פ משום דבהקדש אינו כלל בתורת מכירה רק בתורת חילול (כמש"כ הפנ"י בפסחים דף כ"ט וא"כ אין לילף מהקדש או כמש"כ התוס' בכורות רפ"ב דשאני הקדש משום דלא שייך קנין משיכה אבל לרי"ו שפיר יליף דא"ל דשאני הקדש דל"ש משיכה דכיון דנשמע דבהקדש הוה קנין בפרוטה א"כ ה"ה בהדיוט דכיון דהוא משום קנין אין לחלק בין הדיוט להקדש דמה דהוה בתורת קנין בהקדש הוה קנין גם בהדיוט אף שבהדיוט איכא גם קנין משיכה דמה לי אי עושה הקנין משיכה במקח או שעושה הקנין משיכה במעות כמש"כ המקנה בקידושין דף כ"ו.
ועד"ז יש לפרש הא דקאמר דכו"ע אית להו דשמואל רק פליגי אי לכתחלה י"ל ג"כ דאפילו לשיטתם דפליגי אי מעות או משיכה קונה דהיינו דרי"ו סובר ביטול מקח יש להם אפ"ה עושה להם בדמים מה"ת לפירש"י דמצד אונאה אין חילוק בין אונאה גדולה או קטנה כיון דמקח נקנה בתורת קנין מעות לא מבטל המקח רק בהקדש הטעם דבטל הוא מדכתיב ערכך מזה נשמע דיש חילוק בין מכוון לפדות בפרוטה דאז שפיר מקח נקנה בפרוטה אבל במאנה בטלית המקח בטל דכיון דכתיב בערכך דקפיד שיהא בתורת שויו א"כ שפיר נשמע מנתן להקדש וקם לו דמעות קונות בתורת קנין דהא במכוון לפדות נקנה שוה אלף בפרוטה אבל לר"ל לא ילפינן מהקדש ולדידי' דעושה להם דמים מדרבנן משום דסבר ערכך כ"ד משמע דהיינו דבהקדש יש דין אחר דכל מה שערך הכל מקרי שויו ונקנה בתורת שויו משום דהקדש שאני דהוא בתורת חילול ולא בתורת מכר כנ"ל אבל בהדיוט דל"ש שיקנה בפרוטה שוה אלף זוז בתורת שויו ובתורת קנין לא מצינו לילף כיון דבהקדש ג"כ אין בתורת קנין רק בתורת שויו משום דגם דבר ששוה אלף זוז אם ערך בפרוטה הוה שויו דגלי קרא דהיינו ערכך דערכך כ"ד משמע ודו"ק וכן לל"ב דפליגי רי"ו ור"ל אי אונאה להקדש או אין אונאה דהיינו שאין לו דין אונאה דאף ביותר מכדי אונאה ג"כ המקח חוזר דלר"ל דעושה להם דמים מה"ת דהיינו דאף בפחות מכדי אונאה המקח חוזר ואין יוצא לחולין רק כנגד המעות שנתן ג"כ ניחא דרי"ו ור"ל לשיטתם דלרי"ו דיוצא לחולין ואינו עושה להם דמים מה"ת ואין המקח בטל ביותר מכדי אונאה שפיר ילפינן מהקדש דמעות קונות דהיינו דמעות עושה קנין כיון דחזינן דבפרוטה נקנה המקח כמש"כ בשם הח"ס א"כ מוכח דמעות קונות ושפיר ילפינן דאף להדיוט מעות קונות אבל לר"ל לשיטתו דמקח חוזר א"כ אינו יוצא לחולין רק כנגד המעות ע"כ הא דבהקדש מתחלל ע"י מעות לא בתורת קנין ורק בתורת חילול וא"כ לא נשמע מהקדש דמעות קונות כלל ומיושב קו' התוס' בבכורות דף י"ג למה ר"ל לא יליף מהקדש דמעות קונות ודו"ק.
ומעתה נתבארו דברי תוס' על נכון שכ' לחלק בין אם הי' דעתו לחלל בפחות משוי' דזה נמי ערכך מיקרי בין אם אמר סתם דלא מיקרי ערכך בפחות אמנם אכתי צריך תלמוד למה בהקדש סגי בערכך כ"ד משמע דכ"ד גם כן הוה שוי' בשלמא אי הי' מטעם קנין ניחא אבל כיון דבארנו דהוא בתורת שוי' אלא דבהקדש בכמה שפודה היינו שוי' אכתי צריך טעמא ונראה הנה בהא דמשני שכן נתפס מנתפס הוה לו למילף כתב בשמ"ק וז"ל פי' שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש ראוי לעמד הקדשתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש משא"כ בדבר הנקרא תחילת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא דהוי דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש מיקרי עכ"ל בשם הריטב"א הנה בא לישב קו' התוס' כיון דפודין אינו סוף הקדש ותוס' תי' דהי' דעתו שיהא סוף הקדש ולריטב"א לא ניחא לי' ע"כ כתב שכל סוף הקדש הי' עצמו קדוש וראוי לעמוד בקדושתו והענין הוא.
ג') הנה בממון הדיוט יש לכל אדם בממון שלו ב' קנינים קנין שוי' וקנין גוף החפץ ולכן אף אם רוצה ליתן לו שוי' של החפץ ולקחנו בחזקה הוא חמסן דאמרו בב"ק דף ס"ב דיהיב דמי ועובר בלא תחמוד כמש"כ רבינו פ"א מגזילה וכיון שיש לו בו קנין חפץ אם שוה דינר ואינו רוצה למכרו במאה מנה אין אדם רשאי ללקחו ממונו בע"כ דידי' כדאיתא בב"מ דף נ"א דכלי תשמישי דבעה"ב יקירו עלי' לכן ל"ש בי' אונאה (ובאמת איתא עוד כהא"ג בב"מ דף ל"ח רוצה אדם בקב שלו אך לזה יש לדחות לפי מה שפירש"י מפני שעמל בהן חביבה עליו והיינו בזרע הוא עצמו מפני שהברכה מצוי בדבר שאין לוקח בדמים וכפירש"י ביבמות דף ס"ג והבאתי בפ"ב מה' ביהב"ח ואיתא להדיא כן בב"מ דף נ"ט דיהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו ולכן אמרו בב"ב דף צ' דעושה אדם קבו אוצר א"כ אין ראי' מכאן אולם בריטב"א איתא דאפי' אינן מקרקע שלו אלא שעמל בהן וטרח אחריהן לקנותן וזה שייך בכל דבר דרוצה אדם בשלו אך מב"מ דף צ"ג דחייב לשלם כושרא דחיותא משמע רק בבהמה כן אבל בשאר חפצים א"צ לשלם עבור החפץ רק י"ל אדרבא משם ראי' דהא עכ"פ נשמע היכא דשייך דאפסיד כושרא דחיותא הוה ממונא כמש"כ המשל"מ פ"ג משכירות לדעת הראב"ד שם א"כ יש ללמוד מזה דגם בשאר דברים היכא דטרח ועמל בהן דחביבה עלי' הוה זה ממונא אלא דדעת הרמב"ן לפמש"כ המשל"מ כושרא דחיותא לא חשיב ממונא א"כ גם זה מה דטרח ועמל בכלי תשמישו ל"ח ממונא וכהא"ג בב"ב דף י"ב אמרי אחי מעלינן לי' כנכסי דבר מריון שיאמרו שהשדה משבחת לנו ובהכי ניחא הא דאיתא בקידושין דף נ"ב אמר רבא האי דחטף זוזי מחברי' וקידש בו אשה ואמר רבא לית דחש לה דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משמע הא אי הוה יאוש מקודשת והא רבא ס"ל דיאוש ל"ק ולהנ"ל א"ש דבחפץ דקפידא על עצם החפץ ג"כ צריך לקיים והשיב את הגזילה בחפץ גופי' דכל זמן דהוה בעינא ברשותי דמרי' איתא כדאיתא בסנהדרין ולכן יאוש ל"ק דהא גלי קרא דצריך לקיים והשיב הגזילה בגוף החפץ משא"כ בזוזי דמה לי האי זוזי מה לי האי זוזי שפיר יאוש קני לי' דהא גם ביאוש עכ"פ חייב לשלם לו א"כ מקיים בזה והשיב הגזילה ויבואר עוד יותר בפ"ה מה' אלו).
אמנם בקנין הקדש בקדושת דמים של בדה"ב הנה אין להקדש בו רק קנין שוי' ולא קנין חפץ והכי מוכח מתוס' בכורות דף י"ג שכ' דמשיכה אין קונה בהקדש דא"א שיוצא הדבר מרשות הקדש בלתי שיכניס השוי' דמים לרשות הקדש והיינו כיון דאין להקדש קנין חפץ א"כ לא מצי קני במשיכה דהא קנין משיכה רק שייך במה שקונה גוף החפץ אבל אם ימשוך החפץ שלא לקנות גוף החפץ הא לא מהני המשיכה כמש"כ הריטב"א קידושין דף ח' ובנמ"י ב"מ דף ד' והג"א דף מ"ח א"כ כיון שלהקדש גופי' אין לו קנין בגוף החפץ איך יקנה ממנו הדיוט ע"י המשיכה (והכי מוכח מגמ' ב"ב דף פ"ח קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא עפ"י רשב"ם ולהנ"ל א"ש מאוד בגזל הדיוט איכא גזילת חפץ לכך קשה מגזל גבוה דאין בו אלא גזל השיוו לא גזלת חפץ ובפ"א ממעילה הארכתי בזה וכן מבואר ברשב"א חולין דף קל"ט שהקשה קדושה שבהן להיכן הלכו ותי' דקדבדה"ב אינו קנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הו"ל כהפקר ופקעה שיעבוד שיש לגבוה עליו עכ"ל) ולכן רק צריך ליתן הדמים להקדש ואז יוכל לקנות החפץ ממנו דכיון שמקבל ההקדש הדמים דהיינו קנינו שיש בו משיכה נמי קונה כדכ' ונתן הכסף וקם לו ולכן באמת רק הבעלים יכולין לפדותו ונאמן מטעם בידו כדאיתא ביבמות דף פ"ח.