אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה ז

הלכה ו

א') אבל בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה. והקשה בלח"מ הא בע"ז דף י"ג מוכח דגרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לדמי ובמטיל מום בבע"מ מוכח מדרי"ו דאפי' ל"ת ליכא וא"כ למה פסק בבזה"ז דעובר בל"ת.
ונראה לישב דהנה רבינו בהפה"מ פח"י כתב כל גורם פסול לקדשים הוה כמו מטיל מום ועובר בל"ת דלא יחשב ובספרי דריש לי' מקרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו כל דבר רע ודריש כל דיבור רע דהיינו מחשבה הפוסלת כמו בע"מ וכן נפקא לי' לר"י בזבחים דף ל"ו מהא שוחט בדרום הרי דכל פסול קדשים דומה למטיל מום וא"כ אף אם נאמר דאין עובר משום מטיל מום בקרבן בזה"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת בזה"ז משום דגורם פסול בידים לקדשים וכ"כ תוס' שם בעי דאסור לגרום טריפות לקדשים ולכאורה מנא להו דילמא דוק' בע"מ שבגלוי אבל טריפות שבסתר מנ"ל דאיכא איסורא לגרור וע"כ דנפקא להו מהאי דרשא דכל דבר רע א"כ לפי"ז יש לומר דהא"ט דרבינו דל"ת איכא מקרא דכל דבר רע.
ועוד י"ל דהנה לכאורה קשה בהאי דע"ז דמשני אביי דא"א לעשות גיסטרא דלא תעשון כן לד' א"כ גם עיקור אסור מהאי קרא כיון דמפסידו ומשחיתו שייך דעובר משום לא תעשו ועוד כיון דאביי סובר דשייך בזה לא תעשון כן לד' אף בזה"ז משום דעדיין קדשי ד' הוא א"כ ה"ה דאסור משום מטיל בזה"ז דעדיין קדשי ד' הוא וא"כ למה צריך לתרץ דבעיקור איכא משום ביזיון דמ"ש דלאו תעשון כן דשייך בזה"ז ומ"ש מטיל מום דלא יהא שייך בזה"ז אך י"ל לפמש"כ תוס' דאייריא מקדשי בדה"ב ומקמ"ז כמש"כ מהר"ם לפרש דבריהם א"כ ניחא דבקבד"ה ל"ש משום ל"ת כיון דע"י עיקור אין מפסידו ומשחיתו שלא יהא ראוי לבדה"ב ורק לעשות גיסטרא דמאבדו ומפסידו גם לבדה"ב איכא משום ל"ת כן לד' ובקדמ"ז הי' סובר דבזה"ז ל"ש באמת גם לאו דלא תעשון ותי' רק משום תקלה אבל רבא תי' דנאסרה כמטיל מום הכונה דרבא קאי אקדמ"ז רק דממילא גזרינן גם בקדבה"ק וא"כ שפיר משני דאימא כמטיל מום וכונתו באמת דאסור עכ"פ משום ל"ת כן כיון דמפסידו לגמרי ממזבח וע"ז פריך נראה כמטיל מטיל מום ממש הוא והיינו דפריך הא גופי' למה צריך לשנוי' כמטיל מום דעובר אלא תעשון כן תיפוק לי' דהוה מטיל מום ממש דהיינו דעובר אלאו דמטיל מום וע"ז משני דלא חזי לא לגופי' ולא לדמו א"כ משום לאו דהטלת מום ליכא אבל משום לא תעשון כן איכא וגזרינן בקדבה"ב ג"כ והטעם דמשום מטיל מום אין עובר ומשום לא תעשון כן עובר דהנה בזה"ז הוה כבע"מ עובר דהא מהרה יבנה ביהמ"ק והוה כמטיל מום בבע"מ עובר ורק בזה גרע ממטיל מום בבע"מ עובר משום דלא חזי דמי אבל משום לא תעשון כן חייב אף דלא חזי נמי לדמי משום דעכ"פ הרי מפסידו לעולם אף לאחר שיבנה לכן איכא משום לא תעשון כן לד' וא"כ ניחא דברי רבינו כיון דלמסקנת דברי רבא איכא משום דלא תעשון שפיר כתב רבינו דעובר בל"ת והכונה בלאו דלא תעשון כן ולא יקשה קו' הלח"מ הא רבינו ס"ל במטיל מום בבע"מ ליכא כלל איסורא דאורייתא משום מטיל מום דלפמש"כ ניחא זהו בבע"מ קבוע אבל בזה"ז הא ל"ה אלא בע"מ עובר בל"ת כן ואיה"נ במטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזמן הבית דעובר נמי משום לאו דלא תעשון כן ועח"ס או"ח סי' צ' מה שפירש בפלוגתא דאביי ורבא והנלענ"ד כתבתי.
ואין להקשות אמאי שרינן בזה"ז כניסה לכיפה הא בזה ג"כ איכא משום ל"ת כן י"ל דהנה בח"ס סי' ל"ב שקיל וטרי באם סוגר דלתות ביהמ"ק מבלי באי מועד אי עובר אל"ת כן לד' וא"כ אי אמרינן דא"ע לזה משום ל"ת ה"ה דא"ע בכניסה לכיפה משום ל"ת כן.
והנה בריט"א הקשה דבבכורות דף ל"ד מסיק דמטיל מום בפהמ"ק אחר פדיון פטור א"כ למה לר"מ מטיל מום בבכור בע"מ חייב הא בכור שהומם הוה כמו מוקדשין שהוממו ונפדו ולמה יהא חייב לר"מ ול"נ לישב דהנה לכאורה קשה לי הא דקאמר הגמ' דר"מ אוסר בבכור שאחזו דם להטיל בו מום ולרבנן פטור דמדמי למטיל מום בבע"מ הא בכור שאחזו דם הוא עצמו ל"ה מום אלא דחשיב בע"מ משום דאי לא יקיז ימות ואין לך מום גדול מזה ויקשה התינח בשאר קדשים דאי מתו הוה כבע"מ ונפדין למ"ד פודין להאכיל לכלבים אבל בבכור דאין לו פדיון רק מום מוציא מידי קדושתו וא"כ דוקא מום הא אי מת לא יצא מקדושתו וכמו שהעלה בריט"א עצמו לעיל לענין אחר א"כ איך שרי להטיל בו מום הא לגבי בכור ל"ח מיתה כמום.
ואך נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת ר"מ מחייב מטיל מום בבע"מ ורק אחר פדיון פטור לכן בבכור אף דמום בדידי' הוה כמו פהמ"ק אחר פדיון היינו במום גמור אבל אחיזת דם ל"ה מום גבי בכור אפי' מיתה ל"ח מום בבכור לכן ר"מ אוסר להטיל מום בבכור שאחזו דם אבל אי באמת נפל מום גמור מודה ר"מ דפטור בבכור רק לרבנן דסברי מטיל מום בבע"מ פטור אפי' קודם פדיון א"כ אף בבכור שאחזו דם פטור (דאחיזת דם ל"ח מום בבכור רק בקדשים היינו רק לאחר פדיון עדיף קדשים מבכור) דהרי קודם פדיון אף בקדשים שנפל בו מום לא יצאה מקדושתו ואפ"ה פטור המטיל בו מום כיון דעכ"פ ל"ח להקרבה ה"ה בבכור שאחזו בו דם אף דל"ה כמום שיצא מקדושתו אפ"ה פטור דל"ח להקרבה.
ולפי"ז באמת לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ גמור פטור א"כ ניחא ג"כ קו' ריט"א למה לר"מ מטיל מום בבכור שהוא בע"מ מעיקרא פטור הא ע"כ בכור דהוה מתנות כהונה קדוש אפי' בע"מ מעיקרא אינו בכלל מיעוטא דתמים יהי' לרצון דהא בכור בע"מ לר"מ חייב אף דמומו היינו פדיונו וע"כ דשאני בכור דהוה מתנות כהונה א"כ ה"ה אי הוה בכור בע"מ מעיקרא ג"כ יהא חייב ולפמש"כ ניחא דבאמת לר"מ פטור כשהוא בע"מ אלא באחיזת דם דאין בע"מ רק משום מיתה וזה ל"ח מום גבי בכור דרק מום מתירו לו וא"כ אין חילוק בין מת"כ כבכור לקדשים לענין זה ה"ה לענין בע"מ מעיקרא פטור אף דהוא מת"כ ודו"ק.
אך לכאורה נהי דמשום דבכור מת"כ אין חילוק בין בכור לקדשים אבל עכ"פ אמת הוא דבכור בע"מ מעיקרא קדוש קדה"ג א"כ אמאי יהא פטור לר"מ ונראה דתוס' בבכורות לשיטתם בזבחים דף ע"ה שגם בבכור בע"מ מעיקרא שייך בו פדיון הרי דגם בבכור יש חילוק בין בעל מום מעיקרא לאם נפל בו מום אח"כ ה"ה בזה.
ואמנם לפמש"כ התוס' בזבחים שם בתי' הב' דאף בבכור שנולד בו מום שייך פדיון א"כ נסתרו דברי ריט"א שכ' לעיל דבבכור דל"ש פדיון ל"ה טריפה או מיתה כמום להוציא לחולין והבן.
ובמש"כ ניחא מה שפסק רבינו בפ"ב מבכורות בבכור שאחזו דם דיקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום והקשה בריט"א הא קיימל"ן כרבנן דמטיל מום בבע"מ דפטור ולפמש"כ י"ל דאחזו דם ל"ה בע"מ לענין בכור דאף מיתה לא חשיב מום לגבי בכור ואחזו דם ל"ה מום אלא משום דסופו למות אי לא יקיז דם ודו"ק.
והנה בירושלמי ספ"ק דפסחים איתא הא דפליגי בבכור שאחזו דם דלחכמים מקיזים ובלבד שלא יעשה בו מום ר"ש אומר יקיז אפי' שהוא עושה בו מום ומפרש בירושלמי דר"ש לשיטתו דמוקי לה בקדשים שהוא חייב באחריותו ור"ש לטעמי' דס"ל בקדשים שחייב באחריותו הוה ממון בעלים הלכך מותר אפי' לכוין לעשות בו מום ולכאורה טעמא בעי איך תליא זה באם הוא הוה ממון בעלים ונראה לפמש"כ הבית אפרים בה' בכורות דאיסור הטלת מום משום מזיק ממון הקדש לכן י"ל בקדשים שחייב באחריותו דהוה ממון בעלים דליכא הא"ט שרי להטיל בו מום במקום הפסד ממון בעלים.
אחר זה ראיתי בשו"מ מהדת"ל ח"א סי' י"ד שהקשה דלא שמענו מעולם דבקדשים שחייב באחריותן יהא רשאי להטיל בו מום דהא בכור ג"כ ממון בעלים ואסור להטיל בו מום ותי' דהא"ט דרשאי להטיל בו מום מידי דהוה אם ישאל על הקדישו ואף דבאתי ליד גזבר א"י לשאל מבואר ברשב"א ובנוב"י מטעם דאולי משקר בחרטתו לכן כיון דחייב ליתן אחר במקומו יכול לשאול עליו וע"ש אבל לפמש"כ הבית אפרים הנ"ל כל מטיל מום הוה מזיק ממון הקדש וא"כ היכא דחייב באחריותן אין מזיק להקדיש לכן רשאי להטיל מום ואני הבאתי דוגמא מפי' המשנה פ"ד דשביעית מ"ו בהא דדרשינן לאכלה ולא להפסד דאם מפסיד הרי גוזל את הרבים דתורה רצתה שיהא הפקר לרבים יוע"ש ובירושלמי דפסחים איתא עוד כהא"ג בפ"ב ה"ב אית תניא תנא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה לגבוה אית תניא תנא אפי' לגבוה מד"א לך שלך א"א רואה רואה אתה לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מד"א אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו וכו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש.
ואמנם קשה לי לדברי ירושלמי אלו מדברי ירושלמי שביעית פ"ד הבאתיו בפ"ו מבהב"ח דמסיק כיון דיודע דשביעית בוודאי יבוא הוה כהפקירו קודם להקדישו א"כ ה"נ כיון שיודע שיבוא זמן ביעור חמץ הוה כקדם זמן ביעורו להקדש.
עוד קשה לי מירושלמי פ"ק דמעשרות ה"א מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש וכו' א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה אותו ראשון ג"כ אף למאן דלית לי' דר"ש א"כ יהא עובר משום דלא יצא מידי בעלים דהא אומר פדה את ראשון ונראה שזה באמת קו' התוס' בפסחים דף מ"ו דיהא עובר משום דאי בעי פדה ובישועת יעקב כ' דל"ש הואיל בזה דלענין לפדות הא הוא לא הוה אלא כשאר אדם שפודה ההקדש אבל לירושלמי הנ"ל דאומר לי פדה את ראשון א"כ שייכות לבעלים יותר שפיר הקשו דנימא הואיל אי בעי פדה וא"כ קשיא על הירושלמי לשיטתו דלכו"ע יהא עובר כמו לר"ש מטעם דאומר פדה את תחילה.
ועוד יותר יקשה מירושלמי פ"ז דבב"ק דף כ"ד אמתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה ומפרש בירושלמי הא דלא מחייב אהקדש גופי' משום מכירה כר"ש ובקדשים שחייב באחריות ור"ל מפרש דלכן לא חשיב כמכירה משום דראוי לפדותן ובעלים פודים ראשון כמש"כ לפרש שם בגיליון הש"ס א"כ ה"נ תיקשי אפי' למ"ד דלית לי' דר"ש יהא עובר משום דראוי לפדותן דבעלים פודים ראשון וצ"ע כל בה.

ב') עוד נ"ל בישוב דברי רבינו דהמטיל מום בקדשים בזה"ז אין לוקה מהא דאיתא בע"ז דף י"ג דבזה"ז דלא חזי להקרבה אין איסור דהא קאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל מום בקדשים אבל מטיל מום ל"ה משום דלא חזיא בזה"ז להקרבה משום דס"ל דל"א דקלע"ל כדמשמע במגילה דף י' דרבא ס"ל דלא קדלע"ל דהא איתא שם דרי"צ אמר שמעתי שמקריבין בזה"ז בבית חוניו וקאמר שם רבא האלקים אמרה וגמרה גמירנא מיני' משמע דסובר דלקע"ל והא בה' מעה"ק פסק רבינו מי ששחט והעלה קדשים בחוץ בזה"ז חייב מפני שהוא ראוי להקריב אעפ"י שאין בית שקדשה לע"ל א"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי ולכאורה י"ל דאדרבה רבינו לשיטתו בזה דהא הלח"מ הקשה אמאי כ' רבינו דבזה"ז עובר בל"ת דכל מום לא יהיה בו הא בע"ז איתא דגרע ממטיל מום בבע"מ דאפי' איסור תורה ליכא להנ"ל י"ל כיון דסובר דקלע"ל שפיר איכא ל"ת דרבא דסובר בע"ז דליכא אפי' ל"ת משום דסובר כר"ש דלקלע"ל אבל להלכה שפיר פסק דאיכא ל"ת אלא דקשה ע"ז דרבינו כ' ואין לוקה אלא בזמן המקדש שהרי הי' ראוי להקרבה ופסלו אבל בזה"ז אפי' שסבר בל"ת אינו לוקה משמע דלכן לא לקי יען שאינו ראוי להקרבה ונראה לישב דהנה בח"ס סי' שי"ח הקשה הא דאיתא בבכורות דבטלו מעשר בהמה כדי שלא יבוא לתקלה להטיל מום בו הא מטיל מום בזה"ז רק דרבנן ותי' דלכאורה למה מטיל מום בזה"ז רק דרבנן הא יש לחוש לשמא יבנה ביהמ"ק היום ותי' קלקלתן תקנתן שעדיין לא בא כדאמרינן במס' תענית דף י"ז תקנתן לכן הוא רק דרבנן אבל בדורות הראשונים חשו למהרה יבנה ביהמ"ק והוק' חשש הטלת מום שיבוא לאיסור דאורייתא ושפיר בטלי מעשה וכן כתב בא"ח סי' קנ"ד אמנם הנה בפ"א מביאת המקדש בארנו דהא דאמרי מהרה יבנה הביהמ"ק דעכ"פ יבוא ויהי' קלקלה בדורות הבאים אבל לא שחיישינן שמא היום יבוא דמשום זה לא הוה עושין תקנה א"כ יש תשובה לדברי הח"ס דהא באמת ל"ח לשיבנה היום רק שבאותו דור שיבוא יהא תקלה דאז יהא ראוי להקרבה ומטיל מום בקדשים עובר בלאו וא"כ ל"ש לומר דרק בדורות הראשונים הוה הטלת מום דאורייתא דלפמש"כ ממנפ"ש אי חשש לשמא יבנה גם עתה נאסר עבור סופו ואם אין לאסור מה"ת עבור סופו עבור הדור שסופו להבנות גם בדורות הראשונים לא מסתבר לומר דהוה דאורייתא אולם הטעם דביטלו מע"ש מפני שלא יבוא להטיל מום נ"ל כי הנה עוד הקשה בח"ס למה מטיל מום דרבנן הא גם בזה"ז ראוי להקריב דמקריבין אף שאין בית ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דבדורות הראשונים שהי' ישראל קרובים למלכות והי' מצפין שיבנו הבית או מזבח שיתנו להם רשותן להקריב קרבנות בטהרה ואז הי' הטלת מום דאורייתא אבל בדורות האחרונים שנגדע קרן ישראל ואין להם יד במלכות אין לנו עוד תקנה שיבנה הבית ברשותן המלכות ע"כ הטלת מום בזה"ז דרבנן עד"ז יש לישב דזה שכ' רבינו דבזה"ז אין לוקין היינו בזה"ז ממש היינו דורות האחרונים שאפס תקוה שמלכות יתנו רשות ליבנות ביהמ"ק ומזבח להקריב עליו לכן אין לוקין אם הטיל מום בקדשים וגמ' דע"ז דמשמע דלמ"ד קדלע"ל ל"ק היינו בדורותיהם שהי' מצפים שיבנה ביהמ"ק ומזבח ברשותן המלכות (וכמש"כ הכ"מ בפ"א מביאמ"ק שחששו שיבנה ביהמ"ק ברשות המלכות קודם שיבוא בן דוד) והבן.

ג') ועוד נראה דאיכא טעם אחר לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דהנה ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה העלה דבדורות האחרונים אין לנו כהן מיוחס דבאורך הגלות נתערבו הרבה מאוד וא"כ י"ל הא דכ' רבינו דחייב בחוץ בזה"ז היינו מדינא דגמ' דהי' להם כהנים מיוחסים רק דבעינן שיהא ראוי לפנים ע"ז ס"ל דכיון דקדלע"ל הי' ראוי' לפנים דרק מזה אייריא התם אי ראוי לפנים בזה"ז אבל הכא לענין מטיל מום לא תליא בזה לבד אי הוה ראוי לפנים מצד שיש בזה"ז בית ראוי להקרבה אלא באי איכא כהן כשר ולכן ס"ל דמלקות ליכא אבל בל"ת באמת עובר דהא ראוי לפנים אי הוה בא אלי' להעיד שזה כהן כשר (א"כ מש"כ רבינו בזה"ז היינו על זמנו כהא"ג בראב"ד פ"ה מנזירות ש"כ וז"ל אין לנו כהן טהור בזמן הזה ובימי התנאים הי' כהן טהור.
והנה במה שהעלה הח"ס סי' שי"ח דלכן מטיל מום בזה"ז דאורייתא כיון שבכל יום ראוי שיבנה ביהמ"ק הוי כאומר הריני נזיר ביום שב"ד בא שאסור לשתות יין בכל יום שמא היום וכן לענין הטיל מום אסור מה"ת בכל יום מאה"ט ולכאורה לא דמיא דבנזיר אסור ביום שבן דוד בא דעכ"פ אם יבוא באותו יום נמצא עבר למפרע משא"כ במטיל מום דבשעה שעובר עבירה עדיין לא בא כנ"ל וראיתי אח"ז בס' חתן סופר שעמד בזה וכ' דאיסור הטלת מום דנפקא מלא יהי' בו מום ודרשי חכמז"ל לא יהי' בו מום שימנע מלהקריב על גבי מזבח מחמת המום שיש בו ועבירה זה נמשכת מהיום שנעשה בו המום לזה שפיר עובר למפרע כשיבוא ב"ד נמצא שהוא עובר על לא יהי' בו מום דהא בלא עשיית המום הי' ראוי עכשיו להקריב ע"ג המזבח ובאמת מהא"ט כתב הח"ס אם מתה הבהמה קודם שבא בן דוד דפטור למפרע.
וכתב ע"ז החתן סופר דיש להסתפק אם עשה בו מום בבהמה חי' ושחטה מיד אי מחייב משום מטיל מום כיון דמיד שחטה ואם בא ב"ד כשבהמה חיה שהיתה ראוי להקריבה בשעה שהמזבח בנוי לולא שהומם נמצא ע"י עשיית המום נמנעת הבהמה עכשיו מהקרבה עובר בבל יהי' בו מום משא"כ כשנשחטה כשבא ב"ד אח"כ ל"ש לא יהי' בו מום וכו' וכתב דאפשר דעל השחיטה ג"כ עובר בלאו זה דגרם מום ע"י שחיטה ואין לך מום גדול מזה.
אך מגמ' דע"ז דמשני על הקושיא ונשחטה מישחט דלמא אתיא בהו לידי תקלה ולא קמשני עדיפא דאין לך מום גדול מזה מוכח כסברת תוס' ב"ק דף ע"ו דמום דלאו מחיים ל"ה מום והביא דברי הח"ס דפשיטא לי' דשחיטה הוה מום וכל שוחט בחוץ עובר בלאו דהטלת מום אולם קשיא מר"פ בתרא דזבחים דס"ל לר"ש דאם שחט בע"מ עובר בחוץ עובר בל"ת וא"כ אי איתא דשחיטה הוה כמטיל מום בבע"מ עובר נמי הרי הוא עובר משום מטיל מום ואין לומר דבאמת משום מטיל מום בבע"מ עובר אלא דגם משום ש"ח עובר בל"ת דהא מיד ששחט נעשה זה המום כמום קבוע דאי אפשר להמתין עוד א"כ אמאי יתחייב משום ש"ח הא א"ר עוד לפנים ובשעה ששחטו הרי ג"כ לא הי' ראוי לפנים ומוכח דלא כחקירת הח"סופר הנ"ל.
והנה בהאי דע"ז הוק' בהגהות הש"ס להגאון רע"א הא בבכור קמייריא ובבכור לא שייך דחזי לדמי ועוד הוק' בהגהות שם מגאון אחר הא בזה"ז דמי לבע"מ מעיקרא והא בבע"מ מעיקרא פטור מטיל מום בבע"מ כדאיתא במנחות דף נ"ז ונראה חדא מתורצת עפ"י חברתה עפמש"כ התוס' זבחים דף ע"ה בבכור בע"מ מעיקרא שייך פדיון א"כ לפי"ז ניחא הכל דגמ' פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ והכונה נהי דהוה בע"מ מעיקרא הא בבכור אייריא דקדוש אף בע"מ מעיקרא ואם מטיל בו מום חייב כמש"כ תוס' גם בבכורות דף ל"ג כמו שכתבנו לעיל דבריהם אלו וע"ז משני בע"מ חזי לדמי כונה בבכור בע"מ מעיקרא חזי לדמי כתוס' זבחים הנ"ל אבל כאן לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ומיושב חדא בירך חבירתה (אמנם לפמש"כ לעיל דברי ח"ס י"ל דעכ"פ ל"ש בזה"ז הוה כבע"מ מעיקרא דהא מהרה יבנה ביהמ"ק) והנה בטה"ק במנחות דף נ"ז הקשה הא דמבואר שם בשמעתין בבכור שאחזו דם דמיקרי כמו מטיל מום בבע"מ אף דאי מת הוה כמום ואפ"ה חייב הא אי מת אין פודין לכלבים והוה ג"כ לא חזי לא לדמי ולא לגופי' ולדעתי י"ל כיון דבבכור מייריא ובבכור הוה מת מום גמור דאין לך מום גדול מזה כיון דלא צריך פדיון אין זה גריעותא מה דלא חזי לדמי דהרי כל מום בבכור אין לו פדיון ואפ"ה מטיל מום בבע"מ חייב ה"ה במת וכמו שכתב בריט"א מזה.

ד') כעת אתי לידי הרדב"ז על לשונות הרמב"ם שעמד ג"כ אהך דע"ז דמשמע דלית בהני איסורא דאורייתא וכ' וז"ל תשובה הכי משמע מהך סוג' כפשטי' אך נ"ל שלמד הרב דאיכא בהני תרתי איסורא דאורייתא מדכתיב כל מום לא יהי' בו מהך סוג' דבכורות דתנן בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו דברי ר"י וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שהוא עושה מום דברי ר"מ וחכ"א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ר"ש אומר אף נשחט על אותו מום ר"י אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם הרי לך בהדיא דכולהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין עושין מום לכתחלה בכונה בבכור שאחזו דם דאפי' ר"ש דאמר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום מוקמינן לה בגמ' משום דשא"מ מותר משום הכי פסקינן כוותי' אבל אם הוא מתכוין לכל הני תנאי אסור ואפי' חכמים דברייתא דאמרי אף במקום שעושה בו מום דיקא שמכוין להקזה אם מכוין לעשות בו מום אסור לכו"ע וגם ר"ש מודה בפ"ר דאסור וא"ת התינח שיהא אסור מדרבנן אבל שיהא בלאו מניין וי"ל דבהאי סוגי' דנראמ פליגי דאמרו לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ דר"מ סובר כל מום לא יהי' בו ורבנן סברי תמים יהי' לרצון ומשום הכי פסק הרב דעובר אלאו דלא יהי' בו מום אבל לא לקי כיון שא"ר להקרבה וס"ל דלא גרוע תם בזה"ז מבע"מ בזמן הבית שזה פסולו בגופו וזה פסולו מחמת הזמן והך סוג' דע"ז אתא אליבא דרבנן דס"ל תמים יהי' לרצון וכל מום לגרמא הוא דאתא וא"ת הרב מזכה שטרא לבי תרי דדריש כל מום לחייבה מטיל בבע"מ ופסק גרמא דדרשו רבנן מריבויא דכל מום שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיאכלנה הכלב ותי' דגרמא רק איסורא מדרבנן עכ"ד.
אח"ז כ' ומ"מ נראה לפרש לך כל סוג' דע"ז לפי שיטת הרב דגרסינן התם איזהו עיקור וכו' אלמא מותר לפדותם בכך ורמינהו אין מקדישין בזה"ז ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם ליה"מ ואיזהו עיקר נועל דלת בפנ"י ואין לה מה תאכל ותמות ופריך ונשחטו משחט והכי עדיף דליכא לא צער בע"ח ולא בזוי קדשים ורשי' מפרש בקדשי בדה"ב דאי בקדמ"ז האיכא משום ש"ח וקשה דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום ואי בקדבה"ב ל"ש הא"ט ותוס' פ"י בקדשי מזבח ובזה"ז אייריא דא"ר לפתח אוה"מ ואפשר לי לפרש דבכל גונא אייריא כדקתני סתמא אין מקדישין ואביי אתי לתרץ קדשי בדה"ב ורבא לתרוצי קדשי מזבח ומתרץ אתי בהו לידי תקלה שיבואו לאכלו הדר פריך וליעבוד גישטרא דהשתא לא אתי לידי תקלה ולא משום צעב"ח ולא משום בזיון קדשים דבקרינן לי' מיד ומשום מטיל מום בקדשים דמי ליכא דהא בקדשי בדה"ב אייריא ומשני אמר אביי ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' רבא אמר בקדשי מזבח איכא טעמא אחרינא דאי אמרת מנסר את פרסותי' נראה כמטיל מום בקדשים ופריך מטיל מום מעליא הוא ומשני הנ"מ לעבור בלאו ולוקה משום כל מום לא יה"י אבל בזה"ז דל"ח להקרבה לית לן בה כלומר אין לוקין עליו ומשו"ה קאמר רבא מהני שנראה כמטיל מום בקדשים ולא מטיל ממש כיון שאינו לוקה והמקשן הבין דלית בי' איסור כלל ומש"ה פריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור והוי מצי לתרוצי אני לא אמרתי דהוא מותר אלא שאין בו מלקות אלא לפי דרכו מתרץ לו שהבין בדבריו שאין בו איסור כלל ולכן משני לי' בע"מ חזי לדמי לאפוקי הכא דלא חזי לדמי אבל לעולם המתרץ הי' סובר דבתרווייהו איכא כמטיל מום עכ"ד וזכיתי לכוין לדעתי הרמה במקצת.
שוב ראיתי בשו"מ סי' תי"ט הביא דברי הראב"ן שם בע"ז שכ' וז"ל מדקאמר משום ביזיון קדשים ולא משום מזיק קדשים בידים יקשה מ"ט התירו להזיק קדשים בידים משום תקלה וכ' וז"ל ונ"ל דכי אמרינן דאסור להזיק קדשים בידים היינו היכא דאין סופן אזלן לאיבוד אבל הני דקיימא לאיבוד מותר להזיק בידים כדאמרינן בפסחים דיטמאנה ביד כיון דסופה לטמא ה"נ משום תקלה התירו להזיק בידים היכא דאזלן לאיבוד מזה ראי' לדברינו דכיון דמטיל מום הוה משום מזיק ממון הקדש והכא דהוה באחריות הבעלים לר"ש כממון בעלים ל"ח למזיק ממון הקדש בידים כיון דבלא"ה אזלי לאיבוד והנה הראב"ן שם כתב עוד וז"ל ואומר כיון דלא חזי לא למזבח ולא לבדה"ב בזה"ז הוה כפיגול ונותר ויוצא דלא חזי ומאבדין אותו בידים לכאורה פלא פיגול ונותר מצותן לשורפן ומצותן לשרוף בקודש דוקא אבל לאבדן סתם אסור באמת.

ה') עוד נראה לי דסברת הירושלמי הנ"ל הוא כך לפמש"כ בריט"א פ"ד דבכורות לפרש שיטת תוס' כריתות דף י"ג דקרבנות נדר דאחריותן עליו ע"כ אית לי' שאלה עד אחר זריקה דשוב אין אחריותן עליו אבל בנדבה כיון שמסרו לגזבר שוב לא מהני שאלה א"כ י"ל זהו כונת הירושלמי כיון דאחריותו עליו א"כ אף שמסרו לגזבר יוכל לשאול לכן א"ח משום מטיל מום בבע"מ דבוודאי ישאל עליו כיון שא"ר להקרבה דאחזו דם ע"כ פטור אם הטיל בו מום (אבל לרבנן דפליגי אר"ש כיון שבא כבר ליד גזבר אף דא"ר להקרבה א"י לשאול דכבר נסתלקו הבעלים.
עוד נראה דהכא שאני דמעיקרא הוה של הבעלים וכיון שנשאר להם גול"מ יכול להפקיע עיקר ממון של גבוה כמש"כ תוס' כהא"ג בפסחים ו' גבי בהמת ארנונא (וכהא"ג העלה בפנ"י ב"ק דף ס"ו דלמ"ד גרלמ"מ כמ"ד יוכל למכור ובקצה"ח סי' שפ"ו השיג עליו אטו המקבל פקדון מחבירו באחריות יכול למכור דשא"ש להנ"ל ניחא דבפקדון מעולם לא הי' שלו אבל כאן הי' שלו וע"י גורל"מ כממון דמי עדיין כשלו והכא הא קאי לענין אחזו דם דהבעלים רשאי להטיל מום משום הפסד ממון דהוה עדיין כשלהם אבל לגבי אחרים אסור להם להטיל מום בבע"מ בשל קדשים אף במקום הפסידו דקדשים וכהא"ג אמרינן בכתובות דף צ"א דאחריות דנפשי' קבל עליו וכן הלכה בחו"מ סי' רכ"ו ומוכח כן ג"כ ממנחות דף ק"ט גבי עולה בב"ח דכשאומר מ"ע שלא אתחייב באחריות מוכח בלא התנה הוה חייב דאחריות דידי' קביל עלי' עקצ"ה ונתיבות סי' ר"ג א"כ ה"נ לגבי עצמו אלים אחריות בדידי' דהוה עדיין כשלו.
הנה ברא"ש פ"ק דפסחים ס"ל רק באחריות דגניבה ואבידה והביא די"א אפי' אחריות דפשיעה אחריות דאונסין לא בעינן וקשה א"כ מ"פ בג"מ לר"ש לא ימצא ל"ל הא גלכמ"ד הא ר"ש דס"ל כמ"ד היינו בחייב גם באחריות אונסין (וכהא"ג איתא ביבמות דף ס"ו דעבדי צאן ברזל יאכלו משום דחייב באונסין משא"כ בכהן ששכר פרה מישראל כיון דלא מיחייב אלא בגניבה ואבידה לא אכולה) ונראה לישב לפמש"כ הצ"צ דרק בליתא בעינא גלמכמ"ד א"כ י"ל בחיוב אונסין חייב אפי' איתא בעינא ובאחריות גנו"א חייב רק בליתא בעיני' ושפיר פריך לא ימצא ל"ל דהא גלמכמ"ד אי ליתא בעיני' דהא דר"ש ס"ל גלכמ"ד באחריות אונסין היינו דאז חייב אפי' באיתא בעיני' (כהך דעבדי צאן ברזל) אבל בליתא בעיני' כמ"ד אפי' באחריות דגו"א לחודי' וא"כ הוא בכלל תירוץ הגמ' דמשני סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' ודו"ק.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה