אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה ו

הלכה ה

ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והם בעלי מומין לוקה שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה. וקשה לי טובא ל"ל קרא ע"ז דהנה בתוס' חולין דף כ"ב בד"ה והביא תחלת הציהוב כתבו וז"ל אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאוחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב והנה זה פשיטא אם קדם מומן להקדישן דגם בעכו"ם פסול דהא לא חל ההקדש להקרבה רק אם הקדיש ונפל בו מום א"כ כיון דבכל קרבן מיד כשהביאן הבעלים ליד כהן נסתלק א"כ עכו"ם שמביא קרבן להקריב כיון שהגיע ליד כהן נסתלק העכו"ם והכהן שלוחי דשמיא להקריב הקרבן א"כ מאי נפקא מינה אי הוה הקרבן תחילה של בעלים עכו"ם בשעת העבודה אין זה קרבן עכו"ם עוד דשל גבוה הוא ומהיכא תיתי לומר דיהא רשאי להקריב בע"מ בקרבן עכו"ם ואין לומר דעכ"פ בשחיטה הוי שלוחי דידן א"כ צריך קרא לחייב גם אשחיטת קרבן בע"מ ז"א דהא בשל נכרי גם אשעת שחיטה היו שלוחי דשמיא דאין שליחות לנכרי וא"כ קשיא ל"ל קרא ע"ז (ועוד דהא כבר העלה בח"ס יור"ד סי' ש"י דבקרבנות גם בעכו"ם דינו כמו בישראל וא"כ ל"ל קרא) וצ"ע.
ונראה לישב לפמש"כ תוס' מנחות דף ע"ג ד"ה איש דאי לאו קרא דאיש הוה מוקמינון האי קרא בשל ציבור אף שמוסר לציבור אין מקבלין כש"כ שאין מקבלין קרבנות של עצמו לכן אשמעינן קרא דאיש דמקבלין ומוקמינן האי קרא בבעלי מומין א"כ הא דמוקמינן בבעלי מומין רק הא ניחא לן אי אמרינן קרבנות של עצמו מקבלין רק דבקרבנות ציבור אין מקבלין א"כ י"ל דהו"א גם בע"מ מקבלין ממנו דהא ע"כ לא הוה כאלו נמסר לבי גזא דרחמנא דהא ק"צ דלא מקבלין מיני' אף במוסרו לציבור כמש"כ תוס' וא"ש.
והנה בהך דתמורה דף ז' דמוקי קרא דמיד בן נכר לא תקריבו בב"נ דהו"א דעל מחוסר אבר לא נצטוו ל"ש מזבח דידהו ול"ש מזבח דידן קמ"ל ולפי"ז צריכין לומר הא דלא קחשיב בין מצות שנצטוו בני נח יען דהוה בקום ועשה כמש"כ תוס' ע"ז דף ה' דאמרינן במ"א זיל הבא אחרת ובמשל"מ פי' דמלכים הקשה בב"נ הא לא נצטוו בבל יחל דבריו ובא"מ אה"ע סי' א' כתב יען דנשתעבדו נכסיו מכח שיעבוד חייב להביא אחרת וא"כ קשה מכאן אמש"כ תוס' ע"ז שם דלכן צריך קרא בישראל דמחוסר אבר פסול דלא נימא לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ היינו במזבח דידהו אבל בלאו דמיד בן נכר דאייריא במזבח דידן אכתי ל"ל קרא למעט מחוסר אבר בישראל במזבח דידן כיון דב"נ נצטוו במזבח דידן כש"כ ישראל אך בירושלמי סוטה דף מ' מסיק דלא קיימ"ל הא דמח"א אסור ל"נ.
והנה במשל"מ הקשה עוד הא בנדבה א"צ להביא אחרת א"כ ל"ה קום ועשה ונ"ל דלכאורה קו' תוס' דלא חשוב מחוסר אבר ל"ק כלל דרק מה דהוה מצוה המוטלת עליו קחשב בין ז' מצות אבל כאן הא אינו מחיוב להביא קרבן כלל א"כ גם הבאת קרבן בע"מ לא קחשיב בין המצות שב"ן מוזהר עליו וצ"ל דכונת דבריהם עתה שכבר נדר וחיובא עליו להביא הקרבן שוב הוה גם המצוה להביא קרבן שאין בע"מ חיובא א"כ ניחא זה בנדר אבל בנדבה שאף אחר שנדבה ל"ה חיובא עליו אי נפסלה מעיקרא לא הקשו תוס' דלחשוב איסור הקרבת בע"מ.
אמנם זה שכ' תוס' דאמרינן הבא אחרת דעובר בבל יחל לכאורה קשה הא בנדר להביא קרבן גם בישראל אינו עובר בבל יחל וכבר הוקשה כן בטו"א בר"ה דף ה' מהא דנדה דף מ"ו דאיתא שם דאם אכלו ממה שהקדיש הקטן עובר בבל יחל וכן תמהו דרבינו לא כתב דהמועל בהקדש עובר בבל יחל ובמהר"ש פ' ויקרא כתב דרק בקטן שהקדיש שייך דעובר בבל יחל דלא חל ההקדש רק בדיבורא אבל בגדול דכבר חל ההקדש במחשבה ל"ש בל יחל ולפי"ז ניחא דמהא"ט מי שנדר להביא קרבן ולא הביא דעובר בבל תאחר אינו עובר בב"י אך זה בישראל אבל בנכרי שהקדיש דלא חל הנדר עד שהוציא בפיו שפיר איכא בל יחל וא"ש.
והנה בהאי ענינא דנאמרה ונשנית חדשות אני מגיד דהנה איתא בסנהדרין דף נ"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והרי מילה שנאמרה לבני נח דכ' ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא נאמרה לבני נח ההוא למשרי שבת הוא דאתי ביום השמיני אפי' בשבת והרי פרו"ר שנאמרה לבני נח דכ' ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני שנאמר שובו לכם לאהליכם ולישראל נאמרה ולא לבני נח ההוא לכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו הוא דאתי ואיבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם קמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אין אינש אחרינא לא והקשו בתוס' מנלן דבני נח לא נצטוו ואי משום דלא חשבוהו בשבע מצות שנצטוו בני נח הא קאמר לעיל דקום ועשה לא קחשוב ובמהרש"א ה"ק גם אמילה תקשי מנ"ל דלא נצטוו בנ"ח דהא הוה קום ועשה ולא קחשיב עוד הקשו אמאי פריך הגמ' ממילה דכ' מאוחר בתורה והוה לי' למפרך מפו"ר דכ' קודם בתורה ועוד למה לא משני האי איבעית אימא אמילה קודם דפריך מפו"ר דהוה לי' לשנו' מיד ואיבעית אימא והנה במהרש"א ביצה דף ה' הקשה דגמ' שם דחי דאתי למצות עונה דהיינו למצות פרו"ר שיהא נאמרה ונשנית בסיני וכאן נשאר הגמ' באוקימתא דאתי לדבר שבמניין צריך מניין אחר עוד הקשה דכאן נקט דקרא אתי לפו"ר שיהא נאמרה ונשנית ושם אמר למצות עונה דע"כ היינו הך א"כ הוה לי' לתרץ שם דאתי כדי שיהא נאמרה ונשנית לישראל ולב"נ נאמרה עוד יש לתמוה לפי תי' של גמ' ביצה ההוא למצות עונה הוא דאתי דהיינו ע"כ דאתי למצות פרו"ר שיהא נאמרה ונישנית לישראל ולב"נ א"כ תיקשי באמת אמאי לא קחשיב בז' מצות שנצטוו ב"נ.
עוד קשה לי דגמ' משני דכ' ביום אפי' בשבת אמאי לא משני דאתי שיהא מ"ע דנאמרה לאחר הדיבור ונפ"מ דדחי ל"ת דיו"ט ולא דדחי נמי שבת וכן יקשה בקרא דפרו ורבו הוה מצי ג"כ לשנוי דאתי שיהא עשה דלאחר הדיבור ונפ"מ דדחי לל"ת כגון באסר אשתו עליו בנדר דהוה עשה דלאחר הדיבור וידחה לל"ת דלא יחל דברו ואף דאיכא עשה ג"כ הא איתא בשאלה כמש"כ רשב"א נדרים ד' י"ד (וכן נפ"מ בח"ע חצי ב"ח שהקשה תוס' לישא שפחה וידחה לל"ת דלא יהי' קדש) והנה תחילה אומר לישב קו' התוס' דהנה מוכח דב"נ לא נצטוו בפו"ר אף דנאמרה ונישנית דהנה הראשונים הקשו איך אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו ואסר לנו העריות הא אין מברכין על מניעת איסור ותי' בח"ס דכאן דכ' את בתך לא תתן להזנותה ולא תמלא הארץ כמה שביאר רבינו בפכ"ט מאי"ב דא"כ נמצא אח נושא אחותו וא"כ אי אפשר לקיים מ"ע דפו"ר רק ע"י חופה וקידושין ולכן שפיר מברכין על קיום עשה לקיים פרו"ר אלא דאי לאו שאסר לנו העריות ל"ה צריך לקדש ע"י חופה וקידושין והנה לפי"ז ואי נאמר דלכן נישנית לישראל כדי שיהא נאמרא לבני נח א"כ הוה כשלח לתקלה דהא לדידהו לא נצטוו לקדש בחופה וקידושין א"כ הוה לדידהו מצות פרו"ר כענין שלח לתקלה דנמצא אם נושא אחותו שגם בני נח מצווה על עריות (ועיין ספר מצות השם שכ' מצוה ליקח אשה שנאמר פרו"ר ותמוה ולפמש"כ מובן דאל"כ הוה שלח לתקלה ועיין במהר"ם שיק על המצות ואין לומר אפ"ה גם בב"נ אפשר לקיים ע"י שמיחד לו אשה כמש"כ רבינו בפ"ו מה' מלכים דבב"נ אם מיחד לו אשה נעשית א"א א"כ גם בדידהו שייך דהוה מצווין במצות פרו"ר ונאמרה שפיר גם לב"נ ואפ"ה ל"ה שלח לתקלה דגם אי מיחד לו אשה לא שייך דנמצא אח נושא אחותו א"כ לפי"ז גם בב"נ מצות עשה דפרו"ר מחייב אישות ע"י יחוד א"כ שוב עשה זו כולל גם שב וא"ת שלא ע"י יחוד ושב וא"ת הא קחשיב וא"כ כמו בישראל אמרינן דמברכינן גם על מניעת איסור עריות משום דמצוה זו כולל קום ועשה לקדש אשה ע"י חופה וקידושין כן גם בב"נ כולל זה גם מניעת איסור מעריות ואמאי לא קחשיב אע"כ דבאמת לא נצטוו ב"נ במ"ע דפרו"ר (ופשיט י"ל דלמ"ד ביבמות דאשה פטורה מפרו"ר משום דכתיב וכבשוהו ואין אשה דרכה לכבוש א"כ כאן דאמרינן דנכרי לאו בר כיבוש הוא א"כ הא גם בנכרי שייך לומר דלא קרינן בי' וכבשוהו א"כ מוכח דנכרי אינו מצוה בפרו"ר).
אולם לפי"ז קשה לי מ"פ הא פרו ורבו דלב"נ נאמרה ונשנית ואפ"ה לישראל ולא לב"נ נאמרה דנשמע מהא כדס"ד לעיל אי לאו דנשנית בסיני הו"א בין לב"נ בין לישראל נאמרה דבוודאי לא יצאו ישראל לקולא מכלל ב"נ והא דנישנית לישראל היינו לומר לישראל דוקא נאמרה ולא לב"נ הא ע"כ הכא שאני דאף אי בעלמא לישראל ולא לב"נ נאמרה משום דאי לאו דכ' בסיני הוה נאמרה גם לישראל דלא יצאו להקל אבל לב"נ בוודאי נאמרה דלא ניטלה מהם הא בפרו ורבו ע"כ אי לא הוה כתיב קרא ע"כ גם כן נדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ דא"ל דלב"נ ג"כ נאמרה ולא נטלה המצוה מהם כיון דבישראל נתחדש המצוה דלא תתן בתך להזנותה כדי שלא ימצא אח נושא אחותו ותמלא הארץ זימה א"כ בנכרי דלא מצוה ע"ז ליחד לו אשה א"כ הוה המצוה כעין שלח לתקלה לכן הוצרך לכתוב ג"כ קרא בסיני דנדע לב"נ נאמרה ושיהא גם ב"נ מצוה ליחד לו אשה כדי שלא יהא המצוה לתקלה (ולפמש"כ לעיל יקשה פשוט ע"כ ליכא מצוה בב"נ דממתן תורה ואילך נכרי לאו בר כיבוש הוא) ועוד יקשה עד"ז דכאן שפיר לישראל נאמרה כיון דלישראל רק המצוה ע"י חופה וקידושין א"כ צריך לכתוב לישראל בסיני דאי משום דלא יצא להקל ל"ה נשמע דמצוה רק ע"י חופה וקדושין דהא בב"נ לא הי' המצוה דוקא ע"י חופה וקידושין או ע"י יחוד ולכן ע"כ צריך לנאמרה בסיני לישראל שנשתנה דינו דהמצוה רק ע"י קידושין ולא לב"נ דבב"נ באמת ליכא מצוה דבהם אין המצוה ע"י יחוד ומאי פריך דהא לפי"ז בעלמא שפיר נאמרה ונשנית לב"נ ג"כ דלישראל א"צ לנאמרה ונשנית דבלא"ה נאמרה לישראל דלא יצאו להקל אך הדבר ניחא דהנה לכאורה יש להקשות מ"פ ממילה דהיינו דרוצה להוכיח דאדרבא דלישראל נאמרה ולא לב"נ דאי לאו דנשנית בסיני הוה נאמרה לישראל ולב"נ דלא ניטלה מצוה מהם ולישראל נדע מסברא דלא יצאו להקל מב"נ הא ע"כ נדע במילה דלא נצטוו ב"נ דהא דרשינן בע"ז ד' כ"ו מדכ' ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך דנכרי פסול לימול והא כאן לס"ד דלא ידע דלאברהם נאמרה א"כ ע"כ דרשינן מקרא דאתה וזרעך דרק ישראל יכול לימול את ישראל דנכרי פסול לימול ממילא ידעינן בנכרי אין המצוה במצות מילה א"כ אי לא נעשית בסיני הוה ידעינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ יקשה תרתי חדא גם לדידך מי ניחא דע"כ אף דבעלמא נאמר דלישראל ולב"נ נאמרה אף היכא דלא נשנית בסיני כאן ע"כ לישראל נאמרה א"כ ג"כ יקשה למה נשנית לישראל כדי דנדע דלאו לב"נ נאמרה הא גם בלא קרא ידעינן דלישראל נאמרה ולא לב"נ (או עד"ז הא ע"כ מצות מילה שאני דל"ש שנאמרה ונשנית כדי שיתחייב נכרי ג"כ במילה דהא כתיב אתה וזרעך לפסול נכרי שמל א"כ ע"כ נשמע דמסיני נתחדשה הלכה רק לישראל ולא לב"נ וא"א לדרוש דלזה ולזה נאמרה ועטו"א שהקשה לס"ד דהי' נוהג בכל ב"נ יקשה הא קרא כתיב אתה וזרעך ולפמש"כ י"ל דאתי למעוטי שנכרי יכול למול אחרים לאחר מ"ת כמו בהא דכ' בגיה"נ בני יעקב לרבנן הכוונה לאחר מ"ת) וליישב זאת נאמר כי קושי' הגמ' באמת לא הי' להוכיח דנדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ נאמרה דאי לאו דנשנית בסיני הו"א דגם לישראל נאמרה דלא יצא להקל וכס"ד לעיל דפריך מסברא (דזה ע"כ ל"מ להקשות דא"כ יקשה מע"ז ועריות דנאמרה ונשנית בסיני ואפ"ה נכרי מצווה כדמשני לעיל) אלא דהכי פריך דהנה במשל"מ הביא פי' המשנה בחולין פגיה"נ דרבינו מפרש היכא דלא נאמרה ונשנית אין הכוונה דנאמרה לישראל ולא לב"נ דישראל חייבין מכח מה שנאמרה לב"נ אלא דנאמרה להם ושוב נצטוו ע"ז בע"פ לישראל בסיני מה דנאמר לבנ"ח קודם סיני דכל המצות נאמרו לישראל בע"פ (וכמו שהבאתי לקמן דברי הרא"ם והרא"ש והמשל"מ) מעתה י"ל דר' יוסי דסובר דאי לאו דנאמרה ונשנית ג"כ ידעינן דנאמרה לישראל בע"פ בסיני והא דנאמרה ונשנית רק כדי שלא נאמר דנטלה מהם ונאמרה לישראל בסיני בע"פ אלא דנשאר המצוה גם בב"נ כסברת רבינו הנ"ל דאי כדעת הרא"ם שהביא המשל"מ פ"י ממלכים דלישראל נאמרה ולא לב"נ היינו דישראל חייבין מכח דנצטוו ב"נ תחילה דלא יצאו מכלל ב"נ להקל א"כ לא נשמע דלישראל ולב"נ נאמרה די"ל דנאמרה ונשנית היינו כדי שיהא נאמרה המצות בסיני וחייבין מכח אלה המצות אשר ציוה ד' ונפ"מ דהם בכלל ערבות ואי לאו דנאמרה ונשנית אף דישראל הוה חייבין בה אבל כיון דלא נאמרה כלל בסיני אין בכלל אלה המצות ואין בכלל ערבות כמו שכ' הרא"ם הנ"ל וע"כ דר' יוסי סובר כשיטת רבינו.
ולפי"ז י"ל הא דפריך והרי מילה הכונה כך דהמקשן סובר דאי לאו דנאמרה ונשנית אף דנדע דלישראל נאמרה ולא לב"נ היינו דישראל חייבין מכח מי איכא מידי אבל לא דנתנה להם בסיני בפירוש ואין בכלל אלה המצות דל"ה בכלל ערבות אבל ב"נ שפיר ידעינן דאין חייבין ורק נאמרה ונשנית כדי שיהא בכלל הערבות דלישראל נאמרה בפירוש בסיני ולכך נכתבה שנית אבל לב"נ בין כך ובין כך לא נצטוו מאחר דנתחדשה תורה נטלה המצוה מהם זהו הי' קו' הגמ' (אבל לא מקשה דמדנשנית נדע דלישראל ולא לב"נ) וכן אתי לומר כיון דנשנית בסיני בפירוש הוה מ"ע דלאחר הדיבור ודחי ל"ת דלכן נאמרה בפירוש וע"ז משני דלעולם אי לאו דנשנית לישראל נמי לישראל נאמרה ע"כ בע"פ ונטלה מב"נ והא דמילה נשנית בסיני אף שע"כ לא נאמרה לב"נ דהא ממעטינן מואתה את בריתי תשמור וזרעך הוא משום כדי למשרי שבת דהיינו שיהא הותרה לגמרי ולכן לא אמר שידחה שבת רק למשרי שבת כמש"כ הרשב"א בשבת פראד"מ דמביום השבת נשמע דהותרה לגמרי דאי הוה אתי רק שיהא עשה דלאחר הדיבור מזה ל"ה ידעינן דהותרה לגמרי אלא דדחי שבת יען שנכרתו עליו י"ג בריתות ולכן לא מצי לשנויי דאתי לעשה דלאחר הדיבור דהא אף אי לא נאמרה ונשנית בסיני הוה עשה דלאחר הדיבור דהא להאי מ"ד אף אי לא נשנית בסיני רק שנאמרה לב"נ נאמרה לישראל שינית בסיני בע"פ א"כ כל עשה הוה עשה דלאחר הדיבור (וליתא באמת לטעם הירושלמי דסובר דעשה דלפני הדיבור א"ד שבת דהא לפי"ז כל עשה ע"כ נאמרה בסיני כיון דהוא בכלל אלה המצות ובזה מיושבין כל הקושיות שהקשה בש"א לפי הירושלמי דעשה דלפני הדיבור לא דחי דבגמ' דידן מוכח דלא כירושלמי יעוש"ה ולפמש"כ ניחא די"ל דירושלמי הוה סובר דעשה דנשנה לפני הדיבור לא נאמרה למשה בסיני בע"פ לישראל ואין בכלל אלה המצות ואין בכלל ערבות ע"כ לא אלים למידחי ל"ת והיינו כדעת ר' יוסי דסובר בגיה"נ דלב"נ נאמרה דלית לי' האי סברא כדמוכח מפי' המשנה הנ"ל ולכך רק משני משום דכ' ביום דאתי למשרי שבת שנאמרה דהותרה לגמרי וע"ז פריך הרי פרו"ר והכונה ג"כ עד"ז דגם המקשן סובר דאי לאו קרא לא נאמרה לב"נ דהוה כמו שלח לתקלה (אי מטעם השני דלאו בני כיבוש נינהו ולא קרינן בהו וכבשוהו) אלא דהכי פריך דעכ"פ נשמע דאי לאו דנאמרה ונשנית לישראל נאמרה משום דלא יצאו להקל אבל לא דנאמרה בע"פ לישראל וע"כ כתיב שינית בסיני כדי שיהא בכלל אלה המצות ובכלל הערבות וגם דהוה עשה דלאחר הדיבור (ונפ"מ באסר אשתו עליו בנדר ועשעה"מ ה' נדרים דעשה דמצה לא דחי ללאו דבל יחל משום דהוה עשה דלפני הדיבור) ונשמע דאי לאו דנשנית בסיני לא נאמרה לישראל כלל בע"פ ולכן נשנית בסיני ושפיר לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ נשמע דגם בעלמא כן דלישראל נאמרה בפירוש דלכן נשנית בסיני וע"ז משני הכא משום דהוא דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו ע"כ הוכרח ליכתוב בתורה כמו האזהרה דכ' בתורה אל תגשו אל אשה דאי הוה נאמרה רק בע"פ לא הוה ידעינן דצריך מניין אחר להתירו רק הוה אמרינן דלכן נאמרה בע"פ דלישראל נאמרה ולא לב"נ דהיינו שנטל מהם ונתנה לישראל ול"ה ידעינן דבעלמא צריך מניין אחר להתירו אף שבטל הטעם לכן נכתוב בפירוש דנדע דבעלמא אף שבטל הטעם אפ"ה צריך מניין אחר להתירו.
ולפי"ז ניחא דמיד לא מצי להקשות מפו"ר דהנה על סברת התוס' שכ' דאין עשה דחל"ת אם נאמרה לפני הדיבור הנה בירושלמי באמת ליתא בלשון הזה דבירושלמי איתא כלשון הזה דבעינן כתובה בצידה (רק שתוס' פירשו דכונת ירושלמי דבעינן עשה דלאחר הדיבור) והנה לפי"ז ל"ק מפרו"ר די"ל דלכן נאמרה ונשנית לישראל כדי שיהא כתובה בצידה דהיינו לאחר הדיבור אף דאית לי' דאם לא נאמרה ונשנית בסיני אפ"ה ע"כ נאמרה בסיני בע"פ משום זה רק הוה מ"ע שלפני הדיבור (ולירושלמי הא לא סגי מה שנצטווה לאחר הדיבור אלא שיהא כתובה בצידה שנכתבה לאחר הדיבור דהא מצות מצה נכתוב קודם מ"ת ופשיטא דנאמרה בסיני בע"פ אבל אין כתובה בתורה לאחר הדיבור לא דחי כמו שבארתי זה לקמן בה' תומ"ס דהיכא דכתובה בצידה אמרינן דהותרה ודחי אף דל"ה בעידנא וה"נ אף דמצות עונה ל"ה בעידנא אפ"ה דחי משום דכתובה בצידה) א"כ ל"ק מפרו"ר דשפיר נאמרה לישראל כדי שיהא מ"ע הכתובה בצידה ודחי למ"ע (כגון באסר אשתו עליו בנדר וכמש"כ לעיל) וא"כ אף דאי לא נכתבה ובעינן דנאמרה לישראל בע"פ אפ"ה נשנית בסיני נכתבה בתורה כדי שיהא כתובה בצידה אמנם הקשה ע"ז ממצות מילה דמוכח דנאמרה לישראל ולא לב"נ ע"כ דאי לא נישנית בסיני לא הוה נאמרה לישראל בע"פ דאין לומר דנכתבה בסיני כדי שיהא כתובה בצדה ודחי עשה ול"ת הא כיון דכ' ביום השבת שעשה דמילה דחי שבת א"כ נשמע דלא משום זה נאמרה ונישנית כדי שיהא דחי שבת ויו"ט כדי שתהא כתובה בצידה דא"כ למה צריך לדרוש ביום אפי' בשבת הא כל עיקר של הקרא לא אתי רק כדי שיהא נאמרה ונישנית ושיהא כתובה בצידה כדי שידחה שבת ויו"ט וא"כ התינח אי לא נאמרה לישראל רק ישראל חייבין משום שלא יצאו להקל ולכן נכתבה עתה שיהא נאמרה ונשנית לישראל והם בכלל אלה המצות ובכלל הערבות אבל לענין שידחה שבת לא נדע ע"כ צריך ביום שידחה שבת אבל אי אמרת דנאמרה בע"פ א"כ הא דכתובה לאחר הדיבור ע"כ כדי שידחה שבת א"כ ל"ל ביום וע"ז משני ביום למשרי שבת דהיינו דלא משום זה נאמרה ונשנית כדי שידחה דהא זה אתי מיתורא דביום רק לזה נשנית בסיני למילתא דנדרש ביום אפי' בשבת שיהא הותרה דאי משום עדל"ת ל"ה צריכה לכתוב שינית בסיני דהא כיון דכל מצות נאמרה בע"פ א"כ הוה עשה דלאחר הדיבור שפיר דחי (וכמש"כ תוס' בכונת הירושלמי דרק תליא אי נצטוו לאחר הדיבור ולא דבעינן כתובה בצידה דוקא דהיינו שיהא כתובה גם לאחר הדיבור) ואף שלא נשנית בסיני הוה ג"כ עשה דלאחר הציבור ודחי שפיר רק קרא אתי כדי לדרוש ביום אפ' בשבת שיהא הותרה לגמרי (ונפ"מ אפי' היכא דאפשר בלא חילול כמש"כ הרשב"א בפראד"מ) וע"ז פריך מפרו"ר דלישראל נאמרה א"כ מוכח דאל"ה לא נאמרה לישראל בסיני כלל אפ' בע"פ דא"ל דנאמרה בסיני בע"פ וקרא אתי שיהא כתובה בצידה כדאיתא בירושלמי א"כ ל"ל ביום אפי' בשבת שיהא הותרה הא כיון דכל קרא רק אתי רק כדי שיהא כתובה בצידה נדע נמי דהותרה ול"ל ביום אע"כ דלא נאמרה כלל בע"פ היכא דלא נכתבה ולכן נכתבה שיהא עשה דלאחר הדיבור ודחי ל"ת אבל לא נאמר דהותרה ושידחה אף באינו בעידנא) וע"ז משני דאתי לדבר שבמניין ואח"כ הדר לדמעיקרא לשנוי פירכא קמייתא ממילה דאיבעית אימא מילה לאברהם נתנה וא"כ הא דנשנית בסיני י"ל שפיר דהוא משום דכיון דמתחלה לאברהם נתנה והי' צריכין לקיים מפני שנאמרה כבר לאברהם ולזרעך אחריך ול"ה נאמרה להם בע"פ בסיני רק הי' מקיימין מצד שנצטוו בה אבותינו הם וזרעם ולכן נאמרה בסיני שצריכין לקיים מפני שנאמרה לישראל בסיני אבל לענין פרו"ר שפיר י"ל דלכן נאמרה ונשנית בסיני דיהא כתובה בצידה שיהא עדות דמצות עונה דחי (דמודה ר"י דאי לאו דנשנית הוה ג"כ עכ"פ נאמרה בסיני דכן רצון נותן התורה ית"ש דכל מצות נקיים ונשמרנה לעשות מצד שנתנה לנו בסיני רק הא שנשנית בפירוש כדי שיהא כתובה בצידה וידחה לל"ת אבל בעלמא הא דנשנית הוא כדי שלזה ולזה נאמרה דאי לישראל לחוד ל"ה צריך כתובה בצידה רק אמירה והא כל מצות נאמרה באמת לישראל בע"פ בסיני אף אי ל"ה נשנית וכתובה בתורה מסיני ולפי"ז למסקנא דמסיק האי איבעית אימא נדחה גם מה דמוקי לדבר שבמניין ואתי רק למצות עונה ולא לדבר שבמניין וא"ש הכל.
והנה בחגיגה פריך הגמ' למ"ד עולת תמיד הקריבו ישראל במדבר מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח וקשה לי לפי מה שהשריש רבינו בפי' המשנה הנ"ל דכל המצות שאנו מקיימין אף אותן שכבר נצטוו עליהן קודם מ"ת כז' מצוה של ב"נ ומצות מילה שניתן לאברהם אבינו אין אנו מקיימין אותה מפני שנתנו כבר לב"נ קודם מ"ת אלא מפני שנצטווינו על כל המצות בהר סיני במתן תורה יעוש"ה שדבריו קלורין לעינים מעתה מאי פריך מי איכא מידי אמאי לא כיון דאף אי עולת תמיד הקריבו והוה חובות הדורות מפי הגבורה כפירש"י יתכן שמתחלה לא הי' צריכה הפשט וניתוח ולאחר מ"ת צריכה הפשט וניתוח דהא אין אנו מקיימין מצות עולת תמיד מפני שנצטוו עליהן קודם מ"ת אלא מפני שנצטוו אח"כ בהר סיני לקיימה לדורות א"כ שפיר אמרה תורה אח"כ כשנצטוו בזה בני ישראל דנתחדשה הלכה דליבעי הפשט וניתוח אך י"ל דהא באמת דחי לה מהא"ט דהא חזינן דריוסה"ג ס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח והיינו באמת מטעמא דאמרן.
ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף כ"ח אנן מאברהם ניקום ונגמר אמר רבא תנא מאברהם גמר ולכאורה במאי פליגי להנ"ל דר"י ס"ל דכיון דהמצות צריכין לקיים יען שנצטווה בהן בהר סיני ע"י משה לא נוכל לילף מאברהם מידי אבל רבא ס"ל דפרטי המצוה כגון זמן תפלה או זמן מילה זה נוכל ללמוד מאברהם ובהא נראה לי לפרש הא דאיתא בקידושין כ"ח למולו מנ"ל דכ' וימול אברהם וכו' כאשר צוה אותו ולא אותה אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנ' רב"י כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות דכ' מן היום כאשר צוה ד' והלאה לדורותיכם ועיין פנ"י שהקשה מאי פריך ולדורות מניין פשיטא כיון שנצטווה גם על כל הדורות נצטווה ולכן נראה דהא גופי' פריך לדורות מניין שמה שאנו מקיימין לדורות המצוה הוא שנצטווה אאע"ה גופי' גם לדורות ולא שאנו חייבין לקיים מצד שנצטווה משרע"ה ונפ"מ דמיחשב זאת מצוה שקודם הדיבור כדאיתא ביבמות דף ה' ע"ז קאמר מדכ' כאשר צוה אותו דאין אלא זירוז מיד ולדורות דזירוז הי' לדורות דילפינן מאאע"ה דציוה משמע שאנו חייבין לקיים מצד שנתנה לאאע"ה.
ובזה נבואה לבאר דזה תליא לכאורה בפלוגתא דרי"ו ורבנן בחולין דף ק' דאיתא התם דר"י אמר והלא מבני יעקב נאסרה ועדיין בהמה טמאה מותרת הי' להם ורבנן השיבו בסיני נאמר אלא שנכתבה במקומו והנה רבינו בפי' המשנה שם כ' וז"ל שמה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו כגון זה שאין אנו אוכלים אבמה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לב"נ אלא לפי שמשה אמר לנו במצות השם בסיני אבר מן החי וכן מילה אין אנו מקיימין מפני שנצטווה אאע"ה אלא מפני שנתנה לנו בסיני הלא תראה שאמרו תרי"ג מצות נאמרה למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות עכ"ל אמנם אליבא דר"י הנה פליגי בזה המפרשים דעת המשל"מ פ"ט ממלכים שגם לר"י אף שהכתוב אייריא בב"נ אבל בע"פ נאמרה כל תרי"ג מצות לישראל בסיני כמו שאנו לומדים מקרא דאלה המצות אשר צווה ד' בהר סיני שאין הנביא יכול לחדש מעתה כדאיתא בריש מגילה וכמש"כ הרא"מ פ' בראשית (ועל אלה המצות ישראל ערבים בזה) ורק פלוגתתם דלר"י לא נכתבו בסיני רק נאמרה בע"פ ולכן ל"ש לדרוש מי שבשרו מותר גידו אסור ונוהג שפיר בטמאה ולרבנן עיקר קרא נאמר בסיני אלמא שנכתבה במקומו וקודם שנתנה בסיני הי' יעקב נוהג מעצמו באותו איסור כדמשמע מדברי רבינו פ"ט ממלכים (ובח"ס בחולין כתב דנפקא לי' מדכתיב עד היום הזה דמשמע דהי' נוהג האיסור גם ביעקב) אבל בח"י הראש יוסף כ' שגם לדעת רבינו דפסק כרבנן ס"ל דיעקב נצטווה מהשם אבל עיקר קרא נאמרה למשה בסיני ונכתבה במקומו ושפיר מצינן למדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ואין נוהג בטמאה אך הוקשה ע"ז מדף צ"א דקאמר כמ"ד אמה"ח הי' נוהג בב"נ ולתרץ זה צריכין לומר דלרבנן לא נצטווה רק יעקב אבינו וזרעו אחריו ולר"י הא נוהג גם בב"נ אף דרש"י בסנהדרין בשמעתין פי' דלר"י לא הי' נוהג רק ביעקב ובניו הנה בתוס' משאנ"ץ הקשה דלשון דנוהג בב"נ משמע בכל בני נח ותי' דאיה"נ אף דכתיב בני יעקב ובמילה ג"כ כתיב אתה וזרעך אפ"ה ס"ד דנוהג בב"נ ולכן מפרש דבאמת הי' נוהג בכל ב"נ.
ולדעתי כן מוכח מגמ' דחולין דף צ"א דדריש טבוח טבח והכן טול גיה"נ בפניהם ואי לא הי' נוהג רק בבני יעקב איך נהג יוסף וציוה ליטול גם לאחיו הא לא הי' נזהרין רק בני יעקב וא"כ איך נהג יוסף ואחיו הא התנכר להם יוסף וגם הוא עשה עצמו כאלו לא ידע את יעקב וע"כ דנהג בכל ב"נ וכר"י והא דאמרו נאמרה ונשנית היינו שנכתבה דהאמירה הרי הי' בכל מצות אף בגיה"נ אמנם הביא המשל"מ דעת בעל יפה תואר דלר"י לא נאמרה בסיני כלל ובישראל נוהגין בה רק משום מי איכא מידי דלא יצאו ישראל להקל מכלל בני נח ולרבנן נצטוו בה ישראל בפירוש בסיני והנה לפי דיעה זו צריכין לומר בהא פליגי רבנן ור"י דלר"י נאמר לב"נ לבני יעקב לבד ולכן כתב בני ישראל וכפרש"י בסנהדרין וע"כ לא הוצרך לצוות בסיני כי מתחילה רק לישראל נאמרה ולרבנן הי' הציוו מעיקרא לכל בני נח והא דכ' בני ישראל היינו משום דעיקר קרא לאחר מתן תורה נאמרה ואי לא נצטוו בסיני הי' נוהגין ג"כ במצוות גיה"נ משום מי איכא מידי ולא יצאו להקל אלא דרצון השי"ת הי' שישמרו המצות מפני שציווה השם לנו וע"כ נאמרה בסיני ונכתבה במקומו (ולפי"ז הא דאמרו בגמ' כמאן דאמר דהי' גיה"נ נוהג בב"נ היינו אדרבא לרבנן דלר"י לא הי' רק בבני יעקב לא מצינן לדרוש טול גיה"נ בפניהם אמנם לענ"ד באמת גם רבינו בפירוש המשנה סובר דלרבנן גיה"נ מעיקרא בב"נ נאמר ובזה הוא דכ' רבינו הסברא דמצות נאמרה על הר סיני כדי שיתחייב ישראל במצות שעל הר סיני וסובר רבינו כשיטת תוס' משאנ"ץ דגיה"נ מעיקרא לכל ב"נ נתנה ובזה שייך שפיר סברת רבינו דבוודאי נאמרה על הר סיני כדי שיתחייבו במצות שנתנה לישראל לא בתורת מי איכא מידי ודו"ק) אמנם לפמש"כ הראש יוסף לדעת רבינו פליגי רבנן ור"י בהא דלר"י ג"כ נאמרה בסיני בע"פ ול"ש הדרשא דמי שבשרו מותר וגידו אסור וכן לרבנן ג"כ נצטוו בני יעקב רק עיקר הציוו נאמרה בסיני דישמרו ישראל המצוה משום שנתנה ע"י משה רבינו ע"ה והוא בכלל דאלה המצות אשר צוה ד' וקבלו ישראל הערבות עליהם.
והנה לפי"ז הא דפריך ממילה ופרו"ר דאף שנכתבה בסיני לישראל נאמרה שכונה להקשות דלפי"ז נשארה קו' הגמ' דלעיל אדרבא היכא דנשנית רק לישראל נאמרה דנטלה מהם ונתנה לישראל דאי לא נכתבה אלא נאמרה לזה ולזה נאמרה דאי לישראל ל"ה צריך לאמרה דבלא"ה חייבין מכח מי איכא מידי א"כ יקשה מפ' הא אי אפשר לפרש כן דהא כבר משני הגמ' לעיל מדנכתבה ונשנית ע"ז ועריות מוכח דלזה ולזה נתנה ונראה לישב דמקשן דפריך (משום דסובר כר"י לפמש"כ בשם ראש יוסף) דמוכח דלישראל נאמרה והיינו משום דאי לא נאמרה לישראל בע"פ ובאמת גם בגיה"כ ל"ה רק מכח מי איכא מידי חייבין (והיינו כאידך צד דפריך לעיל דנאמר דלב"נ נתנה ולא לישראל ולית לי' דנאמרה בע"פ לישראל רק חייבין מכח מי איכא מידי) וא"כ גם המקשן דלעיל הוה סבירא לי' כן דאי לא נכתבה לא הי' נאמרה כלל לישראל ומדכתבה שינית ע"כ לישראל נאמרה והוה סובר המקשן כר"י (וכמש"כ בראש יוסף וכדעת בעל פרי תואר דלא כמשל"מ) אלא דהקשתי ע"ז דאכתי קשה מ"פ דילמא נכתבה ונאמרה בסיני כדי שיהא עשה הכתובה בצידה ולזה כתבנו דא"כ ביום השבת ל"ל הא נדע מדקפיד שנכתבה בצידה ע"כ דנאמר הותרה וע"כ דלא נאמרה כלל בע"פ וא"כ צריך לכתוב כדי שיהא בכלל הערבות ושיהא עשה דלאחר הדיבור דעשה ודחי ל"ת (אבל לא דנאמר דהותרה) וע"ז אין קו' מעריות וע"ז דבוודאי לזה ולזה נתנה דזה רק משני גמ' לעיל על מה דפריך לי' אדרבא לישראל נאמרה דנטלה מב"נ ונתנה לישראל וא"כ הוה ס"ל אי לא נשנית בסיני היינו אומרים לזה ולזה נתנה דכל מצות נשנו עכ"פ בסיני בע"פ שפיר משני א"כ בעריות וע"ז דנשנית בסיני אפ"ה מצינו שחייבם הכתוב גם לב"נ ולא אמרינן דנטלה מאומות ונתנה לישראל אבל כאן דפריך דנאמר לישראל נתנה היינו כאידך צד דאי לא נשנית לב"נ נאמרה וישראל רק חייבין מצד מי איכא מידי ולכן נשנית לישראל כדי שיהא עשה דלאחר הדיבור ובכלל אלה המצות א"כ אין ראי' מעריות וע"ז די"ל דבע"ז שפיר י"ל דחייבין דתורה גילתה דלא נטלה מהם רק הא דכ' בע"ז ונשנית בסיני היינו לומר שיהא המצוה נאמרה על הר סיני והם בכלל אלה המצות ולא נשמע באמת מזה דנטלה מן האומות וע"ז משני דכ' ביום למשרי שבת קאתי דלעולם נאמרה בע"פ והוה עשה דלאחר הדיבור והא דכ' שינית לא משום שיהא כתובה בצידה דלית לי' סברת ירושלמי דעדיפותא הוה היכא דכתובה בצידה ורק לכן נשנית משום דבעי לאשמעינן דרשא דביום אפי' בשבת דהותרה לגמרי וע"ז פריך מפו"ר דלישראל נאמרה מוכח ע"כ דנאמרה כדי שיהא מ"ע דלאחר הדיבור ואי לא נשנית ל"ה ישראל חייבין רק מכח מי איכא מידי ול"ה עשה דלאחר הדיבור א"כ לא מצי דחי לל"ת ע"ז דחי דבעינן לדבר שבמניין ושוב קאמר איבעית אימא דהיינו דמכאן אין להוכיח כלל דכאן מעיקרא נתנה לאאע"ה (והיינו כמש"כ לעיל לדעת היפה תואר שסובר דלר"י לא נצטוו בסיני דסובר דמעיקרא לבני יעקב נאמרה כפירש"י) וא"כ לפי זה דגיד הנשה מעיקרא ליעקב ובניו נתנה וא"כ בכהא"ג הוא דסובר דאי לא נאמרה ונישנית הי' רק נוהג מצד שנצטוו לאבותינו ולכן הוצרך קרא לכתוב במילה בפירוש כדי שנשמור מצד מצות ד' בהר סיני והוה בכלל הערבות אבל בעלמא פירש אף לר"י אף אי לא נכתבה עכ"פ נאמרה לישראל (ולא מצד מי איכא מידי לבד) דכל המצות נאמרה לישראל בע"פ ולכן בפו"ר אי לאו דנשנית בסיני הוה ג"כ עכ"פ מתחייבין באמירה בע"פ ורק הא דנישנית בסיני כדי שיהא כתובה בצידה וידחה לל"ת (וכירושלמי דלא דחי רק בכתובה בצידה וידחה לל"ת וכפי ביאורינו בירושלמי היינו היכא דל"ה בעידנא כמצות עונה בעינן כתובה בצידה) והיינו כדמשני בביצה ההוא למצות עונה הוא דאתי (ובשמעתא משמע דק' דלר"י דלדידי' הוא דנפ"מ מהאי כללא כמו דאמרינן ואנו אין לנו אלא גיה"נ אליבא דר"י וכן מוכח מדפריך מדרי"ו דהא הוא נמי לא איתני וא"כ לא נשנית בסיני ומשני הני לא איתני כלל מוכח דקאי אליבא דרי"ו) וא"ש.
והנה במש"כ יש מקום אתי לישב שיטת רבינו דפסק דבני קטורה חייבין שכ' בפ"י ממלכים המילה שנצטווה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא ישמעאל שנאמר ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשיו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם הן המחייבין במילה אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה והיינו דיליף מואת בריתי הפר לרבות בני קטורה ובשאגת ארי' ה' מילה הקשה דהא גם לס"ד ע"כ ידע דלאברהם וזרעו נתנה כמו גיה"נ לר"י דנצטווה יעקב ובניו בלבד וא"כ כיון דמשני לעיל דקרא ביום השמיני למשרי שבת הוא דאתי כל כהא"ג הוה כלא נשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ (מסיני ואילך) א"כ אפי' את"ל דבכלל את בריתי הפר היו ב"ק וזרעם היינו דוקא עד סיני אבל לא מסיני ואילך אף דמסיק מעיקרא לאברהם נתנה אפ"ה כיון דקרא דביום השמיני צריך למשרי שבת א"כ לא נאמרה ונשנית א"כ מסיני ואילך לא נתחייבו ולפמש"כ ניחא דבוודאי לס"ד דמילה נתנה לכלל ב"נ א"כ כיון דכ' ביום השמיני למשרי שבת א"כ לא נאמרה ונשנית א"כ ע"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ דהיינו דנאמרה בסיני בע"פ שישראל נצטווה במילה א"כ נטלה מבנ"ח ונתנה לישראל דא"ל דלזה ולזה נתנה כיון דלס"ד מה דכ' אתה וזרעך היינו לומר דנכרי שמל לא מהני א"כ מוכח דלא נאמרה לזה ולזה (דלס"ד דלכל ב"נ נתנה ע"כ דריש קרא דאתה ובניך שאחר סיני נכרי פסול למול) ורק הא דפריך ממילה דלישראל נאמרה עיקר ההוכחה דעכ"פ נשמע אי לא נאמרה לישראל בקרא בפירוש ל"ה אמרינן דנאמרה לישראל בע"פ בסיני.
ע"ז שפיר משני דקרא למשרי שבת אתי ולכן אף שבאמת נאמרה בע"פ כמו בכל המצות אפ"ה כאן צריך ליכתוב קרא בפירוש למשרי שבת אבל לא משום זה נתמעט בני נח משום דלא נישנית בסיני דשפיר נשנית בסיני אלא דב"נ נתמעט מקרא דזרעך דנכרי פסול למול אבל למסקנא דמסיק מעיקרא לאברהם ניתנה א"כ כיון דמעיקרא הי' גם בני קטורה בכלל א"כ אף דקרא צריך למשרי שבת ל"ש לומר דנאמרה ונשנית א"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ דהא לפמש"כ אי לאו דנכתבה ונשנית בסיני באמת ל"ה הכרח לומר שנצטוו בע"פ דשפיר מצינו לומר דלא נצטוו בע"פ כלל (כמו לר"י בגיה"נ דנהג בבני יעקב מעיקרא) והכריח מקרא שתהא נשנית בסיני למען ישמרו מצות ד' משום שנתנה בסיני ובכלל אלה המצות א"כ ע"כ אף דבאמת צריך קרא למשרי שבת עכ"פ נכתבה בפירוש בסיני והוה מצוה שנצטוו בסיני אבל בבני קטורה באמת חייבין מכח מה שנצטוו אאע"ה לא בתורת מה שנצטוו בסיני דהם לא נצטוו בסיני ואין לומר כיון דעכ"פ דלא נשנית לישראל ממילא נטלו מהם ונהנה לישראל בני אברהם דז"א דשפיר הוה נשנית בסיני אף דצריך למשרי שבת עכ"פ הרי נשנית בסיני דהא בני קטורה אין למעט מזרעך ליפסול למול (כמש"כ בש"א גופי') דהא זרעך אתי לומר דמעיקרא לא נצטוו רק זרעו של אברהם (הן אמת בש"א כתב לאמר דגם לס"ד ע"כ ידע דרק זרע אברהם נצטוו דאל"כ מאי עביד בקרא דזרעך כמו בניה"נ לר"י דרק זרע יעקב נצטוו ולמסקנא סובר דהיה נאמרה ונשנית שפיר י"ל דבני קטורה חייבין מסיני ואילך (ומזה הביא ראי' לשיטת רבינו וא"כ לפי מה דרצה להקשות אדרבא מכאן לשיטת רבינו דלמסקנא ג"כ ל"ה נאמרה ונשנית דהא צריך למשרי שבת א"כ לדידי' גופי' ע"כ לס"ד דחייבין ב"נ היינו כל ב"נ א"כ שוב ל"ק קושיתו לרבינו די"ל כמש"כ דלס"ד דכל ב"נ הי' חייבין ל"ש דנשנית בסיני ובני נח ג"כ חייבין כיון דעכ"פ צריך למשרי שבת אבל למסקנא דרק בני קטורה חייבין משמע דהוה זרעו של אברהם אף דנישנית בסיני למשרי שבת עכ"פ נשנית א"כ לזה ולזה נאמרה דאי אמרת דלא הוה נשנית בסיני א"כ גם ישראל לא נצטוו בפירוש ול"ה בכלל ואלה המצות וע"כ דמחשב נישנית בסיני ועוד דלס"ד דממעט בני נח היינו מהאי קרא גיפי' דזרעך אתי לפסול בני נח למול) אמנם כבר בארתי דלס"ד גם בגיה"נ נצטוו בני נח כמש"כ תוס' משאנץ א"כ בוודאי במילה לס"ד נצטוו כל בני נח ודו"ק.
ומה שהקשה בש"א מע"ז אמאי לא קאמר איכא בנייהו בני קטורה שמלו דאת בריתי איכא הנה כ"כ במשל"מ הא דנקט גבעוני מהול משום דנתערבו בבני קטורה שדרכם למול מספק.
והנה איתא עוד שם גיה"נ אין נוהג בטמאה ר"י אומר נוהג אמר ר"י הלא לבני יעקב נאסר להם ועדיין בהמה טמאה אין נוהג אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו והנה פשטא דשמעתא משמע דבהא פליגי ר"י סובר דנוהג בב"נ וא"כ הוה איסור חמור וחל על איסור קל ורבנן סברי דאין נוהג בב"נ ול"ה איסור חמור ולא חל על טמאה אמנם תוס' כתבו דלס"ד דר"י יש לפרש דבהא פליגי ר"י סובר כיון דטעמא דת"ק משום דדריש מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה טמאה שבשרה אסור וכדסובר ר"ש ע"ז אמר ר"י הלא לבני יעקב נאסר ואז לא הי' נוהג טמאה א"כ ע"כ שאין לדרוש כלל מי שבשרו אסור דאז לא הי' אסור בהמה טמאה ורבנן פליגי דבמקומו נכתב אבל האיסור מסיני נאמר א"כ שפיר מצינו לדרוש דמי שבשרו מותר גידו אסור (דלא הי' אסור כלל לב"נ) ואמנם תוס' לעיל דף צ' כתבו לפרש עוד באופן אחר דכיון דלבני יעקב נאמר ואז ע"כ הי' נוהג בטמאים ג"כ ל"ש לומר דאח"כ דנתנה תורה פקע איסורא ורבנן השיבו דלבני ישראל נאמרה אלא שנכתב במקומו ולא הי' מעולם איסור לגבי ב"נ והנה בפירוש המשנה לרבינו מבואר דמפרש דגם לרבנן הי' האיסור נוהג בבני יעקב רק דכיון דניתן לנו התורה ע"י משרע"ה מפי הקב"ה הנה הוא איסור חדש שאין אנו שומרים המצות משום שכבר נצטוה בו יעקב אע"ה אלא מפני שנצטוו ישראל ובישראל הא כבר בהמה טמאה נאסרה להם והנה יש להבין הנה אי אמרינן הטעם משום דלר"י הוה איסור חמור א"כ מ"ט דרבנן דסברי דלישראל נאמרה כיון דעכ"פ גם לבני יעקב נאמר וכמו שפירש הח"ס דבריו כדכתיב על כן לא יאכל בנ"י את גיה"נ עד היום הזה א"כ אכתי הוה איסור חמור ואמאי אין חל אטמאה וא"ל דלית להו איסור חמור דהא בשמעתין משמע דרק פליגי אי הוה איסור חמור אבל בהא דאיסור חמור חל לא פליגי וכדמוכח בר"פ גיה"נ וכן הקשה בראש יוסף וכן אין לפרש דטעמא דר"י משום דאיסור גיה"נ הוה נוהג מתחילה לא פקע דהא לדעת רבינו דס"ל דנהי דלישראל נאמרה אבל כיון דעכ"פ גם ליעקב נאסרה לכן כיון דחל לא פקע ג"כ מאי השיבו רבנן לר"י דלישראל נאמרה כיון דהי' גם בבני יעקב שוב שייך כיון דחל לא פקעה והנה ע"כ לפרש לשיטת רבינו דטעמא דר"י דאי אפשר לדרוש מי שגידו אסור ובשרו מותר דהא בבני יעקב ג"כ הוה שייך איסור גיה"נ וע"ז שפיר השיבו רבנן נהי דגם בבני יעקב הוה איסור אבל זה הקרא דכתיב על כן לא יאכל בני ישראל את גיד הנשה זה הלאו כמו שנכתבה בתורה רק לישראל נאמרה שפיר ניכל לדרוש מי שבשרו מותר גיד הנשה אסור.

ונראה דתליא זה בשני פירושים שיש בפי' המשנה דהנה פשטות דברי פ' המשנה משמע לכאורה כך דלר"י רק נאמרה לבני יעקב וישראל מוזהרין בה משום דכל שלא נאמרה ונשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי דלא פקע איסורא לגבי ישראל ורבנן סברי דכל המצות אין אנו שומרים משום דלב"נ נצטוו ולא פקעה איסורא דלא יצאו להקל וליכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי אלא דישראל נצטוו בע"פ ע"י משה רבינו וכן הבין בראש יוסף דברי רבינו הנה לפירוש זה שפיר יפורש דטעמא דר"י דקאמר דנוח בטמאה דל"ש דפקע איסורא לגבי ישראל דהא מהא"ט בבהמה טהורה נוהג גיד בישראל משום דל"ש דפקע איסורא לגבי ישראל א"כ זהו הטעם עצמו שייך גם בבהמה טמאה (ועיין רשב"א לקמן דף ק"ב בד"ה ל"ל קרא ליתי אמה"ח וליחול אטמאה שכן איסורו נוהג בב"נ וז"ל קשיא לי גם ר"א ל"ל קרא תיפוק לי' מההוא טעמא דהא משמע דכי"ע מודין להאי טעמא דאיסורו נוהג בב"נ ונראה דהנה פליגו רש"י ביצה דף כ"ה וכן בשבועות דף כ"ד ס"ל בהמה בחי' בחזק"א היינו איסור אבמה"ח ותוס' הקשו הא כבר מתה ותי' משום איסור שאינו זבוח והנה נפ"מ במפרכסת אחר שחיטה מיד אזיל איסור אמה"ח ואיסור איני זבוח ובנכרי עד שמתה איכא איסור אמה"ח א"כ לפי"ז איסור אבמה"ח אין זה האיסור עצמו שנאמרה לב"נ דהא בישראל אף שעדיין מפרכסת ליכא אבמה"ח הרי דאיסור אבמה"ח של ישראל הוא איסור אחר רק עד שלא נשחטה וא"כ איסור אבמה"ח בישראל רק משום דאין זבוח עדיין דאי זבוחה אף שעדיין חי ליכא אבמה"ח ובנכרי איסור אבמה"ח כל זמן שלא מתה א"כ ל"ש לומר דחל יען שנוהג בב"נ דאיסור אמה"ח בישראל אין זה האיסור של אמה"ח שנאמרה לב"נ בילקוט סוף משלי קחשוב גם יבום הודה נצטווה ובה"ג מהגמצ"ח ריש יבמות הקשה מגמ' דיבמות דמוכח דעשה דיבום ל"ה לפני הדיבור מדצריך על"י לומר דלא דחי לעשה דאחות אשתו ואמרינן דממילה ותמיד לא ילפינן דהוה עשה דלפני הדיבור ולפי המדרש הא הוה יבום ג"כ עשה דלפני הדיבור ולפמש"כ לק"מ דהא נשתנה המצוה דרק אח חייב ביבום ומהא"ט לא הביא הרמב"ם ב"ה מלכים דידהו נהג במצות יבום כיון דמצוה זו נשתנה בשעת מ"ת והוא נכון) ודו"ק ובהא ניחא מה שהקשה עוד שם הא שבת הוה ג"כ לפני הדיבור בבמרה נצטוו די"ל דבשעת מ"ת נשתנה ג"כ הציוו דלא מחייב רק במלאכה שהי' במשכן ובמרה דנצטוו על כל מלאכה הי' חייבין אפי' במלאכה דליתא במשכן וא"ל הא מילה דג"כ נשתנה המצוה דבמ"ת נצטיו בפריעה דלאברהם לא ניתנה מצות פריעה כדאיתא יבמות דף ע"ח יש לומר דזה ל"ח נשתנה אלא הוספה שיצטרך אחר הסרת הערלה גם לפריעה).
אבל במשל"מ בפ"י ממלכים כתב כונה אחרת בפירוש המשנה דדעת רבינו כמו גיה"נ דאמרינן דלישראל נאמרה אלא שנכתב במקומה א"כ עיקר המצוה הכתובה בתורה הוא נאמרה לישראל ולא משום דהי' נוהג גיה"נ בב"נ כך כל המצות שנצטוו בה ב"נ כמו אמה"ח או מילה לאאע"ה אין אנו שומרים משום שכבר נצטוו בה הם אלא דגוף המצוה שנכתבה בתורה נאמרה לישראל אף שכבר הי' גם ב"נ חייבין בה והיינו משום דמפרש שכונת רבינו שכמו גיה"נ גוף המצוה נאמרה לישראל כן כל המצות ולפי"ז ר"י דפליג אין אנו צריכין לומר דסובר דמה שאנו שומרים גיה"נ שהי' ב"נ חייבין הוא רק משום מי איכא מידי דגם הוא מודה דנאמרה אותן המצות בע"פ לישראל רק דגוף המצוה שנכתבה בתורה באמת נכתבה ונאמרה לב"נ א"כ גם הוא מודה דאין אנו שומרים המצות משום מי איכא מידי אלא משום דלישראל נאמרה בע"פ בסיני א"כ לפי"ז אין לפרש בטעמא דר"י דסובר דנוהג בטמאה הוא משום דלא פקע האיסור לגבי ישראל דלא יצאו ישראל מדין ב"נ להקל עליהם אלא להחמיר דהא לדידי' בבהמה טהורה דחייבין ג"כ אין משום הא"ט אלא דנצטוו בה בפירוש א"כ שפיר י"ל דנצטוו רק בבהמה טהורה א"כ אנו צריכין לפרש דטעמא דר"י דכיון דאותו הלאו הוא שנכתבה בתורח לב"נ נאמרה ובדידהו ע"כ לא מפרשינן מי שבשרו מותר גידו אסור ע"כ גם בישראל לא מצינן לפרש כן מה שנאמר להם האיסור בע"פ הוא רק במי שבשרו מותר ולכן ס"ל דנוהג בבהמה טמאה.
ובהא ניחא מה דקשה לפי' המשנה לרבינו מסנהדרין דאיתא התם דאנו אין לנו שנאמרה ולא נשנית בסיני רק גיה"נ לר"י ולרבינו קשה דהא לפירושו גם רבנן ס"ל שנצטוו בגיה"נ ואמאי נקט רק לר"י (אמת בדברי רבינו פ"ח ממלכים כ' כי יעקב אבינו מעצמו נהג כך אבל מפי' המשנה משמע דגם לרבנן חי' בני יעקב מוזהרין קשה) אבל לפי דברי המשל"מ ניחא דלרבנן אף דבני"ע ג"כ הי' מיזהרין ונצטוו בה בעל פה אבל זהו הלאו שנאמרה ונכתבה בתורה ע"כ לא יאכל בני ישראל את גיה"נ זה גופי' לישראל נאמרה ולכן לא מצי לומר דלרבנן גיה"נ נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דהא אדרבא גוף הלאו נאמרה ונכתבה בסיני לישראל וא"ש.
אולם בח"ס הקשה מלעיל דף צ"א דקאמר הכן וטול גיה"נ בפניהם כמ"ד גיה"נ נאסר לבני נח משמע דאיכא למ"ד דאינו נוהג בבנ"ח ולרבינו הא גם לרבנן נאסר לב"נ ותי' דרק מטעם מנהג נהגו כך וזה רק בא"י לא בחו"ל והנה זה ניחא לפמש"כ בה' מלכים דיעקב מעצמו נוהג איסור בגיה"נ אבל לפירוש המשנה דס"ל דנצטוו מפי הקב"ה ל"ש זה א"כ קשה מגמ' הנ"ל אולם נראה לישב דהנה תוס' הקשו מנ"ל דנצטוו בגיה"נ דילמא נהגו בו איסור כמו דנהגו איסור בשחיטה דאמר להם פרע להם ביה"ש.
והנה לכאורה יש להקשות כיון דלר"י רק לבני"ע נאמרה ולא לשאר ב"נ כמו שכתבו תוס' לעיל דף צ' ורש"י בסנהדרין פי' בפשיטות דלבני יעקב נאסרה א"כ יוסף דלא רצה להתוודע לאחיו איך אמר להם טול גיה"נ בפניהם הא בזה יתוודע להם כי הוא יוסף (ודוחק לומר דנכרים ידעו שבני יעקב נהגו איסור ועשה כן רק מפני שהם בניע"ק) אולם בתוס' משאנץ בסנהדרין כ' בפשיטות דגם לשאר בני נח נהוג כך ולפי"ז ניחא דזה רק לר"י דלרבנן רק לבני"ע נאסר וא"כ יפורש דברי הגמ' כן כמ"ד גיה"נ נאסר לבני נח דהיינו כיון דס"ל דגם לשאר ב"נ נאסר שפיר אמר להם טול גיה"נ בפניהם דלא יתוודע בזה שהוא יוסף אבל לרבנן דרק לבני יעקב נאמרה א"כ כיון שלא ידעו שהוא יוסף איך קאמר טול גיה"נ בפניהם וכן בגמ' דסנהדרין יפורש כן דרק לר"י נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה אבל לרבנן רק בבני"ע הי' נוהג ל"ש כלל דנאמרה לב"נ דהא לב"נ לא נאמרה כלל וכך מפרש גם רבינו והנה לפי הפירוש דטעמא דר"י משום דהוה איסור חמור דנוהג בבני יעקב יקשה א"כ בבני יעקב גופי' איך נהג נהי דאיסור טומאה לא הי' אבל איסור אבמה"ח הי' נוהג וגיה"נ צריך לחול מחיים כמש"כ לעיל דף צ' (ואף אי ל"א דצריך לחול מחיים אבל פשיטא דל"ש דגיה"נ נהוג רק לאחר שחיטה דקרא סתמא בין מחיים בין לאח"ש כמש"כ מהרש"א לעיל דף צ' לפרש דברי תוס') ול"ש איסור חמיר דגם אמה"ח נוהג בב"נ (והנה כבר הקשו תוס' לעיל דף צ' לדידן איך חל אמה"ח ותי' בראשונים משום די"ל היתר בשחיטה במעי אמו והנה זה שייך לדידן אבל דברי ר"י דבא לחלוק על הת"ק מטעם דגיד הוה איסור חמור יקשה שפיר דלדידי' מי ניחא איך חל איסר אמה"ח דבב"נ ל"ש דהותר בשחיטת אמו בשלמא לת"ק י"ל דבאמת ל"ה נוהג בבני יעקב דרק בישראל שייך איסור גיד גם מחיים משום דיש היתר לאיסורי בשחיטת אמו אבל לר"י דסובר דחל מטעם דהא נוהג בב"נ א"כ יקשה איך יליף דהוה איסור חמור הא לא הוה מצי לחול על איסור אמה"ח וכן הקשה בראש יוסף).
ואולם לפי הפירוש דפליגי אי דרשינן מי שבשרו מותר ניחא דהא אי הי' נוהג בבני"ע שפיר שייך דבשרו מותר דהא לאחר שחיטה ונחירה עכ"פ בשרו מותר אע"כ דבבני יעקב ל"ה דרשינן מי שבשרו מותר לאפוקי מי שבשרו אסור וא"כ לכאורה מוכח דטעמא דר"י אין משום דאחע"א באיסור חמור אלא כפי' התוס' דלא נוכל לדרוש מי שבשרו מותר דגם לרבנן הטעם כר"ש דדרשינן מי שגידו אסור ובשרו מותר וא"כ קשה דבשמעתתא דא משמע דפליגי אי חל באיסור חמור (וא"ל א"כ עכ"פ קשיא איך הוה נהוג בבני יעקב נהי דלדידהו לא משכחת מי שבשרו אבל עכ"פ איך חל איסור גיד אאמ"הח וכן יקשה לרבנן ג"כ לפי פי' המשנה דגם רבנן מודו דהוה נוהג בבני יעקב אלא דהמצוה נתנה ונכתבה בתורה מסיני ולישראל נאמרה ולא בב"נ עכ"פ האיך הוה חל אאיסור אמה"ח אלא דלק"מ דאי אמרינן דטעמא דרבנן משום דדרש מי שבשרו מותר א"כ סבר דאחע"א היכא דלא מיעטה קרא ע"כ גם לר"י שפיר ומצינן לפרש דס"ל אחע"א דלא פליגי רק בדרשא דמי שבשרו מותר) לכך נראה לישב דהנה תוס' דלעיל כתבו דאמה"ח אין אלא לכשיצא לאויר העולם לכן גיה"נ שפיר חל והנה זה רק בישראל יען דיש היתר בשחיטה במעי אמו אבל בב"נ דאין להם היתר בשחיטה במעי אמו שוב ל"ש דחל משום דליכא אמה"ח רק לכשיצא לאויר עולם א"כ ע"כ הא דאיה"ג חל הוא משום דאי אפשר לגיד להיות באופן אחר כתי' קמא של תוס' א"כ זהו חומרא דגיד דגלי קרא דע"כ חל מחיים אאיסור אמה"ח דהא א"א לאסורו להיות באופן אחר לכן חל גם אטמאה (ובזה ניחא מה שהקשה בחי' הרי"ם דמאי קאמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר להם הא שפיר כשהי' טמאה מותרת הי' איסור גיד יכול לחול משא"כ עכשיו דקדים איסור טומאה אין איסור חע"א לפמש"כ ניחא דנהי דאיסור טמא לא הי' אבל איסור אמה"ח הי' אפ"ה נאסר להם וחלה גיה"נ וכיון שיש לו חומרא זה דחל אאמה"ח חל נמי אטמאה ורבנן סברי רק לבני"ע נאסר להם ובהם נהג דין שחיטה על כן שפיר חל גיד אאמה"ח דיש לו היתר בשחיטה במעי אמו) ודו"ק כי נכון הוא.
והנה זה ניחא אי אמרינן דגם בב"נ הי' נוהג גיד אבל אי אמרינן דבני יעקב נצטוו הנה באמת בני יעקב נהגו גם בשחיטה אף דלא נצטוו על כך עכ"פ ל"ש חומר בגיד יען דהוה אבמה"ח דמה חומרא יש בזה דממנ"פ אי דנינן לי' כשאר ב"נ הא בשאר ב"נ ליכא איסור גיד כלל וא"כ אומר זה אינו אלא בבני יעקב בלבד וכיון שבאמת נהגו בשחיטה שוב לפי חומרא דידהו דנהגי בשחיטה אין כאן חומרא במה דגיד חל על איסור אבמה"ח רק זה גופא הוה חומרא דנצטוו בגיה"נ אבל משום חומרא זו ל"ש לומר דאחע"א ולפי"ז יפורש הכי שכן חומרא דנוהג בבני נח לא לבד בבני"ע רק גם בב"נ ובדידהו הא איסור אבמה"ח נוהג קודם שיצא לאויר העולם דל"ש בדידהו שחיטה מתרת ע"כ לפרש דזהו חומר שהחמירה תורה בגיד א"כ מהא"ט נמי חל נמי אטמאה ורבנן לית להו דגיד הנשה הוה חומרא דהא בבני יעקב שפיר חל אאיסור אבמה"ח דיש היתר בשחיטה ואין חלה אלא כשיצא לאויר העולם ואיסור גיד קדים ובזה יש ליישב קו' תוס' דלעיל ד' צ"א מנ"ל דנצטוו ב"נ הא אמר להם גם פרע להם ביהש"ח דמצד חומרא נהגו כן והנה לכאורה יש להוסיף להקשות יותר דע"כ כמו שנהגו בשחיטה החמירו שפיר לנהוג בגיד ג"כ דהנה איסור גיד כתבו התוס' אם אין חל מחיים אין חל לאחר שחיטה לפי"ז א"כ הכרח דלא נהג בב"נ איסור גיד דאיך יחול אאמה"ח (דהוא מידי דסברא ושייך כן בב"נ ולאו מקרא ילפינן דאאחע"א כמו שבארנו ב"ה כהמ"ק) וא"כ ע"כ לא הי' נוהג רק בבני יעקב דהם נהגו בשחיטה ושפיר שייך למימר כסברת התוס' דלא חל אבמה"ח רק כשיצא לאויר העולם (והיינו כסברת הרשב"א דיש היתר בשחיטת אמו דא"ל משום דיש להם היתר בשחיטת עצמן דזהו אין טעם להקל דהרי פשיטא לכשימות לא יהא אבמה"ח וכ"כ בראש יוסף ונראה להוסיף קצת דיש היתר בשחיטה היינו אפי' מפרכסת וחי עדיין אפ"ה יש לו היתר בשחיטה והוה קולא כאילו יש היתר לאיסורו וכ"כ הטו"ז דהוה איסור קל דיש לו היתר בשחיטה) וא"כ רק לבני"ע שייך דנהגו איסור ולא לשאר ב"נ דלבני יעקב יש היתר לאבמה"ח במעי אמו או במפרכסת ושפיר חל מעתה יקשה איך קאמר כמ"ד גיה"נ ניתנה לב"נ אדרבה הא זה רק שייך בבנ"י שנהגו באיסור שחיטה נהגו שפיר גם באיסור גיד דשפיר מצי חייל אאמה"ח אבל בב"נ דלית להו שחיטה איך יכול כלל גיה"נ לחול מחיים אאמה"ח וכיון דלא חל מחיים לא חל לאחר שחיטה לכן לא נוהג בדידהו כלל גיד אך הדבר ניחא דנהי דלבני יעקב הותר בשחיטה דיש להם דין ישראל אבל לשאר ב"נ ל"ש דהחמירו באיסור גיד דהרי הוה חומרא דאתי לידי קולא להתיר מפרכסת והכי דייק כמ"ד נוהג בב"נ והכונה לאפוקי מדרבנן דסברי דאינו נוהג רק בבני"ע דא"כ אין רשאין בב"נ להחמיר כלל דאתי לידי קולא וא"כ הי' יוסף מתירא שעי"ז יתוודע לאחיו שהוא יוסף אלא וודאי לבנ"י נאסר מדינא והא דחל אאיסור אבמה"ח היא מטעם דא"א בענין אחר והיינו באמת חומרא דידי' דנוהג בב"נ אף דקדים איסור אבמה"ח ולכן שפיר נהג יוסף איסור גיד דבכל ב"נ איכא איסור רק בשחיטה שפיר נוהג רק מצד חומרא ובזה לא יתוודע לאחיו אי נהיג גם חומרא זו אבל אי לא נהוג רק בבני"ע וע"כ משום דרק בבנ"י שייך האיסור גיד יען שיצאו מדין ב"נ לקולא ג"כ ושייך בדידהו יש היתר בשחיטה א"כ איך עשה כן יוסף הא עי"ז יתוודע לאחיו שהוא מבני יעקב אע"כ דאתיא כר"י דגיד נאסרה לבנ"ח לכל בנ"ח (וגם פשוט י"ל דע"כ מדינא נוהג דאי סובר כמ"ד דאין נוהג בב"נ איך החמיר על עצמו דהא כיון דאאחע"א א"כ ל"ש להחמיר דאדרבא מהא דנהוג איסור גיד קולא הוא משום דיצא מדין בנ"ח ויש היתר בשחיטה במעי אמו ובמפרכסת ע"כ חל איסור גיד אע"כ כמ"ד בגיה"נ נאסרה לב"נ ומדין תורה נוהג בהן והיינו באמת חומרא דגיד דקאמר רי"ו שכן איסורו נוהג בבנ"ח כנ"ל) ודו"ק.
והנה בש"א סי' צ"ו הקשה אהא דפריך בריש פרק גיה"נ מוקדשין פשיטא אטו משום דאקדשה פקע איסור גיד מיני' ואמאי לא הא עשה דאכילת קדשים דחי ל"ת דגיד וכן הקשה עוד מהא דאיתא בפסחים דגיה"נ מק"פ בשריפה ואמאי לא יבא עשה וידחה לל"ת ותי' דהוה עשה דלפני הדיבור ל"ד ל"ת כמש"כ קדושין ד' ל"ח בשם הירושלמי אך קשה לר"י דל"ת דגיד הוה ג"כ ל"ת דלפני הדיבור א"כ אמאי לא ידחה עשה דלפני הדיבור לל"ת דלפני הדיבור והא מתניתין דריש גיה"נ מוקי בגמרא כר"י דס"ל דיש בגידין בנותן טעם א"כ קשה ידחה עשה לל"ת אמנם נראה ליישב דבאמת תמה בש"א אתוס' דכ' דעשה דלפני הדיבור א"ד דבירושלמי ליתא כן דבירושלמי פליגי ר"י ור' יוסי לר"י עשה דחי עשה ל"ת אף שאין כתובה בצידה ולר' יוסי דוקא בכתובה בצידה ונראה לישב דהנה לסברת רבנן דסברי בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומו וכ' בפי' המשנה דכן בכל דבר הנאמרה לפני הדיבור כגון מצות ב"נ או מילה אנו שומרים מפני שהם נצטוו שנתנה למשה בסיני וא"כ לפי"ז עשה דמצה וכן עשה דק"פ אף דנתנה לישראל קודם מ"ת גם מסיני נאמרה בע"פ או שנכתבה בסיני כסברת המשל"מ וא"כ בפי דעת רבנן ל"ש כלל לומר דעשה דלפני הדיבור א"ד דהא לא משכחת עשה דלפני הדיבור דכל לה שנכתב בתורה הכל נאמרה בסיני ולפי"ז מ"ד דבעינן לאחר הדיבור דהיינו שנאמרה בסיני הוא סובר ע"כ דלא כחכמים דלא נכתבה בסיני והא דאנו שומרים אותה רק מפני שנצטוו בה ב"נ או אבותינו הקדושים וליכא מידי דלדידהו אסור ולישראל לא נאמרה דלא יצאו ישראל להקל והנה לכאורה לפי"ז קשה ר' יודן דסובר בירושלמי דל"ב עשה לאחר הדיבור משום דאף אי נאמרה קודם מתן תורה גם במ"ת בסיני נאמרה וא"כ קשה דר"י סותר עצמו דהרי במשנתינו פליג אחכמים דסברי בסיני נאמרה דלדידהו כל מצות בסיני נאמרה ולדידי' לית לי' א"פ לדידי' אינה כתובה בצידה לא ידחה אך הדבר ניחא דלפמש"כ בפי' המשנה פליגי לפי דעת המשל"מ דגם לר"י נאמרה בסיני בע"פ כל המצות אלא שלא נשנית ונכתבה בסיני א"כ לדידי' אינה כתובה בצידה אפ"ה דחי משום דעכ"פ נאמרה בסיני בע"פ א"כ הוה עשה דלאחר הדיבור ודחי שפיר לל"ת ור' יוסי דסובר דא"ד משום דא"כ בצידה הוא דסובר דעשה דלפני הדיבור דכל מה דלא נכתבה בסיני גם בע"פ לא נאמרה בסיני א"כ הוה עשה דלפני הדיבור ולפי"ז יש ג' מחלוקת לר"י אף דאין נכתבה בצידה דהיינו שלא נכתבה בסיני דחי כיון דנאמרה בסיני בע"פ הוה עשה דלאחר הדיבור ג"כ ור' יוסי סובר דהוה עשה דלפני הדיבור דלא נאמרה גם בע"פ רק אנו שומרים אותם יען דהוה בב"נ דלא יצאו להקל ולרבנן כל עשה הוה עשה הנכתב בצידה וא"כ מיושב דברי התוס' שכ' עשה דלפני הדיבור א"כ בצידה דע"כ הכונה בירושלמי כן דעשה שאינה נכתבה בצידה דהיינו שלא נכתבה בסיני הוה עשה דלפני הדיבור דלא נאמרה ג"כ בע"פ ע"כ לא דחי כמו שפי' התוס' וא"כ לפי"ז הדבר מוכרע שהפירוש בדברי פי' המשנה דפליגי רבנן ור"י אי הוה עשה הנכתבה בסיני כמש"כ המשל"מ (דלא כפי' הראש יוסף והפ"ת שהביא במשל"מ דלר"י לא נאמרה כלל אלא לב"נ נאמרה ולא יצאו להקל דא"כ כל עשה דלפני הדיבור לא נאמרה בסיני והא דבירושלמי סובר דדחי אף דלא נכתבה בצידה משום דעכ"פ הוה עשה דלאחר הדיבור דנאמרה בע"פ ולפי"ז מיושב קו' הש"א לר"י דהא ע"כ בין לרבנן ובין לר"י הוה בין העשה ובין הל"ת דלאחר הדיבור וא"כ בוודאי קשה א"כ ליתי עשה דק"פ ולידחי ל"ת דלרבנן תרווייהו נכתבה בסיני לדעת רבינו בפי' המשנה וכמו שפירשו המשל"מ ולדעת רי"ו הוה תרווייהו עשה דלאחר הדיבור שנאמרה בע"פ למשה בסיני וע"כ לישב כך דכיון דלפי מה שבארתי גיה"נ חייל מחיים בין לר"י בין לרבנן דלר"י היינו חומרה דחייל מחיים לב"נ אאיסור אמה"ח ולרבנן דלא הוה חמור היינו משום דלבני יעקב נאמרה ובדידהו שפיר יש היתר בשחיטה ולכן חייל מחיים א"כ ל"ש בזה עדל"ת דבוודאי אי הוה אמרינן דלא חייל מחיים כמש"כ האחרונים עיין בלב ארי' שכ' דרק לרבנן דנכתבה במקומו ע"כ כדי דנדע דבעינן דומיא דיעקב דהי' מחיים אבל לר"י דלב"נ נאמרה אין מוכח דצריך לחול מחיים) אז שפיר קשיא א"כ כשקדשה וכבר הי' על חלק הגיד ג"כ מ"ע דאכילת ק"פ וקדשים א"כ אף דחל אח"כ בחולין עכ"פ בקדשים נאמר עשה דל"ת ופקע איסור גיד אבל אי מחיים הוה איסור גיד א"כ מעולם לא הי' על הגיד מ"ע דלא חל ע"ז מ"ע דאכילת קדשים ועל כן לא דחי (ועח"ס ר"פ גיה"נ שכ' דל"ש עדל"ת דאאיסור ליכא מ"ע וכהא"ג כתב אממוה"ג זצ"ל בסוף סיפרו שבי"ד על או"ח דכהנים משולחן גבוה קזכי אבל לפמש"כ דר"י סובר דחל לאחר שחיטה א"כ ל"ש דאאיסורא ליכא מ"ע דהא כבר חלה עליו בשעת הקדש מ"ע דאכילת קדשים קודם שחל עליו האיסור גיד לאחר שחיטה) ודו"ק.
והנה מדברי רבינו פ"ח מה' מלכים מוכח דגם ב"נ צריך לקיים אותן המצות מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה אבל אם עשאה כן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע מכש"כ דישראל חייב לקיים רק משום שכן נצטוינו ע"י משרע"ה וכמו שכתבתי.
ונראה דהא"ט דאיתא בגמ' נדרים דף ז' הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' דהו"א דאסור לישבע דאז נראה שמקיים המצוה מכח שבועתו ולא מצד ציוה של השי"ב וקמ"ל דאפ"ה שרי לזרוזי כל דיש לחוש שיתרשל לקיים המ"ע.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה