אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א

הלכה א

א') מ"ע להיות כל הקרבנות תמימין וכו'. הנה הרא"ה בספר החינוך כתב שורש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה בענין הקרבנות ע"ד הפשט שהן לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל הקב"ה כי האדם מתפעל בכח מעשיו ע"כ ראוי עכ"פ להיות הקרבן בלי מום כי מחשבת בני אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר וזה דבר ידוע לכל מבין, ולי נראה טעם אחר לפי מה שכתב באבודרהם ה' ברכות דאין מברכין על מ"ע דנתינת שקלים יען כי לד' הארץ ומלאה ומבי גזא דרחמנא הוא נותן ולא מדידי' א"כ כל קרבן שמביאין להקריב הנה מגזא דרחמנא מביאין וכמו שהארכנו בפ"א מה' ביהב"ח לכן החיוב שיהא הקרבן תמים ומובחר דהוא חלקו של הקב"ה ולא לבחור לחלקו של הקב"ה מה שאינו תמים רק הגרועה והפחות.
ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' ובפסחים בספ"ב דהמקדיש תמימים לבדה"ב עובר בעשה דכ' נדבה תעשה ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדה"ב והפודה אין פודה אלא למזבח וא"י מידי מזבח לעולם ורבינו בפ"ה מערכין יליף לה מקרא דכ' ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנה לד' יהי' קודש כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב ומבואר שם במשל"מ דזה דאורייתא ודבר זה לכאורה צריך טעמא דתורה תטיל חיוב על האדם להביא קרבן אף שאין דעתו כלל לקרבן [דסתם הקדש לבדה"ב כדאיתא בתמורה דף ל"א ושקלים פ"ד ה"ז] אמנם לדברינו נכון דהנה בתמורה דף כ"ה אמרו כללא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מעתה בהמה תמימה אשר יבחור האדם להביאה נדבה הנה מברר חלקו של הקב"ה ורצונו שיהא למזבח משום דאי מביאה למזבח מקיים בזה מ"ע שנותן לחלקו של מזבח מה שראוי לו א"כ לדברי הרב הוא עומד למזבח נדבה לד' א"כ זהו דנדבה לבדה"ב הוה דברי התלמיד ואין דברי התלמיד במקום הרב כלום וא"כ הי' מן הדין שנאמר דמה שעשה אין עשוי ויהיה קרב למזבח זה ילפינן מקרא דאף שעבר ועשה מה שעשה עשוי אבל אחר הפדיון שפיר קרב למזבח ולפי"ז הא דאמרינן דמקדיש תמימין לבדה"ב עובר בעשה ואף שעבר בעשה מה שעשה עשוי אין הכונה דעבר בעשה דהקדיש תמימין לבדה"ב ולא הניחה חולין דזה לא מסתבר דיהא עובר בעשה דאם אין דעתו להקריב קרבן גם לבדה"ב לא יתננה רק ישאר חולין אלא הא דאמרינן דעבר אעשה היינו מאחר שבורר זה לחלקו של גבוה הוה לי' לאקדושי למזבח דמקדיש תמימין למזבח מקיים עשה א"כ זה המקדישו לבדה"ב ואין מקדישו למזבח שפיר עובר בעשה.
אולם קשיא לי בהא דיליף מדכ' נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה ואי אתה עושה תמימים נדבה לבה"ב מהיכן למדו זה דהא קרא מתפרש יפה בלי שום דרשא דהנה ברמב"ן על האי קרא דנדבה תעשה אותו כתב וז"ל והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהי' המומים כולם הגרב והילפת אסורין בכל קרבן בין בנדר בין בנדבה ויהי' השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו תעשה אותו איננו כמו תקריב אותו וכו' ומסיים וז"ל וכללו רבותינו עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה יעוש"ה.
ולפי"ז קשה לי דהנה בתמורה דף ו' אמר ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא וכ' התוס' דה"פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזרוקו אלא כשהקדיש תם ונעשה בע"מ דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזו להקרבה אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתא דחזו להקרבה ולא לקי ומסיק דלקו משום דזילא למילתא דשבק תמים ואקדיש בע"מ. והנה אי נפרש כדר"ל אתי קרא כפשטי' ואיש כי יקריב וכו' תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו עורת וכו' לא תקריבו אלא וכו' והנה זה בתם ונעשה בע"מ איכא לאו דלא תקריבו וע"ז אמר אח"כ ושור ושה שרוע וקלוט דזה הוה בע"מ מעיקרא לכן ליכא בזה לאו דלא תקריבו אלא נדבה תעשה אותו וכיון דל"ה אלא נדבה ליכא בזה איסור לאו כשמקריבו למזבח דדיקלא בעלמא הוא ולכן כתיב אותו ללמוד דוקא בע"מ אלו דשרוע וקלוט אינו עובר כשמקדיש אותו למזבח דדיקלא בעלמא הוא אבל שאר בע"מ אף דהם רק קדבדה"ב עובר עליו (וכמו שכ' המשל"מ בה' ג' דלא ככ"מ) ולכן כתיב תעשה ולא כתיב תקריב דהא רק לכן שרי למזבח יען דל"ה הקרבה כלל ול"ה רק עשי' בעלמא לכן אין עובר ואף דגמ' הדר מיני' ומסיק דלקי דעכ"פ זילא מילתא היינו משום דסבירא להו ג"כ כהאי ברייתא דתמורה שם ע"ב דיליף מנדבה תעשה אותו דאין אתה עושה תמימין נדבה אבל הא גופי' קשיא מנ"ל דהא האי נדבה תעשה אותו צריכה שפיר לדרוש אותה אתה עושה נדבה למזבח ואין לוקה אבל תקריבו אבל תם ונעשה בע"מ עובר בלאו דאף אי הוה נדבה לבדה"ב כשמקריבו למזבה לוקה כנ"ל וצ"ע. ועימ"ש בפח"י מה' מעה"ק.
אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד פריך לה נמי והכי איתא התם רב חינא בשם רב אבהו בשם ר"יו קדשי בדה"ב שפודאן תמימים יצאו לחולין מתניתן אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וכו' ר"ח בשם ר' יוסה קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, אן תימר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וכ' בפני משה דמכריח כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח, קשי' האיך קדשי מזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו בתחילה לבדה"ב ולא הי' הקדישן אלא לדמים בלבד ליידה מילה לגיזה ולעבודה וכ' בפ"מ דאל תתמה על קדשי בדה"ב שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תקשי' דלהקרבה למזבח לא חזי משום דלא הוקדשו לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אסורין וכ' במראה הפנים ע"ז אבל בבבלי סוף תמורה מסיק המקדיש תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ צריך תלמוד לגמ' בבלי דיקשה קו' הירושלמי דהאיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וה"נ דתיקשו הא כיון דלא הקדישו למזבח האיך נרכיב עליו קדושת מזבח.
וכן קשה לי דבירושלמי ספ"ה דשקלים איתא תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב ואין קדשי בדה"ב מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניחין אותו א"ר חזקי' כינוי מתניתין ללשכת בדה"ב וכ' בק"ע לפרש כגון אם הקדיש בהמה או אבנים למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה בע"מ או אבנים למזבח אין מוציאן לבדה"ב אלא ימכרו ודמיהן נופלים לבדה"ב וע"ז פריך מכלי שמצאו בו צורך בדה"ב מניחין אותו הא ראוי למזבח מוכרין אותו שמעינן דקדשי בדה"ב אעפ"י שראוין למזבח אין מוציאן מקדשי בדה"ב ומשני כן הוא משנתנו כלי שמצאו בו צורך היינו לצורך המזבח או לבדק הבית ללשכת בדה"ב מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו. וקשיא לי ממש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח ה"כ אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש וכו' אבנים וקורות שחצבן מתחלה לביה"כ אין בונין להר הבית וא"כ כלים שהקדישו לבדה"ב הא אין ראוין כלל למזבח אך הנה בפ"מ ובמראה הפנים כ' פירוש אחר ולדבריו יש חילוק דכלי אין משנין מבדה"ב למזבח אבל דמים שהקדישו לבדה"ב מוציאין מבדה"ב לקדושת מזבח ולפי פירושו א"ש.

ב') אך הנה איתא בערכין דף כ"ו ובגיטין דף מ"ח כהא"ג מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שראוי' להיות שדה אחוזה דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שהוא שדה אחוזה הרי דגם בזה מצד המקדיש לא היתה עליו רק כהקדיש שדה מקנתו ותורה נתנה עליו קדושת שדה אחוזה דאינה נפדית לבעלים רק יוצאת לכהנים ביובל אך להא יש ליישב דבב"ב דף ק"ל איתא דס"ל לריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומבואר שם דף קכ"ט דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם אחריך ראוי ליורשו קנה שני א"כ כיון דבנו ראוי ליורשו הוה כאלו אמר בשעת שהקדישו ואחריך לשדה אחוזה דהא המקדיש ראוי לירש וראוי להיות שדה אחוזה לכן קנה הקדש בתורת שדה אחוזה אמנם בהך דמקדיש תמימים לבדה"ב ל"ש זה לומר דהוה כאלו אמר ואחריך לקדושת מזבח דהיכא דאין שייך ראוי ליורשו אדרבא אחריך מגרע גרע, כדאיתא התם דף קל"ו איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ר"י לא קנה לוקח ריש לקיש אמר קנה לוקח ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנהג"ד ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והא איפלגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ר"י אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא אמר לך ר"י אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנהג"ד הכא איצטריך ס"ד אמינא אבא לגבי' ברי' אחולי אחיל קמ"ל ר"ל אמר אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנהג"ד הכא איצטריך סד"א כל לגבי נפשי' אפילו לגביה בריה נפשי' עדיפה ליה קמ"ל והקשה הרשב"ם דאמאי לא קעביד צריכותא לאידך גיסא דאי איתמר בהא קאמר ר"י דקני' פירות כקנהג"ד משום דכל לגבי נפשי' אפילו במקום ברי' נפשי' עדיפא לי' וכיון דעכב לעצמו פירות שייר בקנין הגוף לעצמו אבל לגבי מוכר שדהו לפירות מודי ר"י לר"ל דקנין פירות שמקנה לאחרים לאו כקהג"ד דבכל דוכתא נפשי' עדיפא לי' ולר"ל נמי אי איתמר בהא קאמר ר"ל משום דאבא לגבי ברי' אחולי אחיל אבל לגבי מוכר שדהו לפירות אימא מודו לי' לר"י דקנין פירות כקהג"ד קמל"ן ולי נראה לישב דהנה בגיטין פליגי ר"י ור"ל דר"י יליף דקנ"פ כקנהג"ד ור"ל יליף דקנ"פ בעלמא לאו כקנהג"ד והנה האחרונים כתבו לפרש דפליגי בסברא דר"י מסברא פשיטא לי' דקנ"פ לאו כקנהג"ד וגלי קרא דכקנהג"ד וילפינן דבעלמא כקנהג"ד ור"ל ס"ל מסברא קנין פירות כקנהג"ד וגלי קרא כאן בעלמא לאו כקהג"ד ולי נראה לישב דשפיר י"ל דר"י ס"ל דבעלמא מסברא קנ"פ כקנהג"ד רק הא דיליף מולביתך היינו לומר אפילו בכהא"ג דבעל מכחה דאשה בא כמש"כ תוס' יבמות דף ל"ו אפ"ה קנ"פ כקהג"ד ולר"ל מסברא לאו כקנהג"ד רק דהוה אמינא היכי דשמעינן דנחית אדעתי' דארעא קנ"פ כקנהג"ד כמו מוכר בזמן שיובל נוהג וא"כ גלי קרא דבעלמא אפילו בכהא"ג דנחית אדעתא דארעא דהא הבעל נחית גם כן לפעמים אדעתא דארעא דאשה נותנת לו כח בגוף דארעא לפי"ז מיושב קו' רשב"ם דל"ש לעשות צריכותא להיפך דאי איתמר בהא קאמר ר"י אבל בעלמא לאו כקנהג"ד דבוודאי אי מסברא ס"ל דלאו כקנהג"ד צריך לעשות צריכותא להיפך כקו' הרמב"ן דהו"א בהא ס"ל כקהג"ד אבל בעלמא מודה ר"י דקנין פירות לאו כקנהג"ד ולר"ל להיפך דהו"א בעלמא מודה דכקנהג"ד כסברא חצונה אבל לפמש"כ דלר"י מסברא כקנהג"ד א"כ צריך לעשות הצריכותא ג"כ בכהא"ג אע"ג דבעלמא דהיינו מסברא כקנהג"ד הכא סד"א נגד הסברא יען דאבא לגבי ברי' אחילא אחיל ור"ל אמר אע"ג דבעלמא קנ"פ לאו כקנהג"ד דהיינו כסברא חצונה לא כקנהג"ד הכא הו"א דלגבי נפשי' עדיפא לי' והנה אחר כך פריך איתבא ר"י לר"ל אחריך לפלוני אם מת שני יחזרו ליורשי ראשון ואם איתא ליורשי נותן מבעי לי' ומשני אחריך שאני ופריך והתני' יחזרו ליורשי נותן תנאי הוא ופירש"י לר"ל כ"ע לאו כקנהג"ד ואחריך שאני ולר"י פליגי אי כקנהג"ד אי לא. והוא תמוה כיון דלר"ש דקנ"פ לאו כקנהג"ד עכ"פ באחריך מודה א"כ מנ"ל לריו"ח דלרשב"ג כקנהג"ד דילמא משום אחריך שאני א"ו ליכא לס"ד דסובר כקנהג"ד בפרט אי מסברא ס"ל לריו"ח דכקהג"ד רק דגלי קרא א"כ בודאי מסתברא לומר דבאחריך מודין כדי דנשאר אסברא חיצונה דלאו כקנהג"ד אבל לפי מש"כ ניחא דבודאי לר"ל דס"ל מסברא לאו כקנהג"ד מוקי תנאי דבאחריך מודה כדי שנשאר אסברא חיצונה דלאו כקהג"ד ולריו"ח דמסברא כקנהג"ד א"כ א"צ כלל לומר משום אחריך רק דנשאר אסברא חיצונה דקנהג"ד ודו"ק.
ובהא ניחא הא דאיתא עוד שם דרש ר"נ בר"ח אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה רנב"י ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג אלא אי קנ"פ כקנהג"ד אלא הכא אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' נהלי' אלא מיפק כ"ע לא פליגי דנפק מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג והוא תמוה מנ"ל דפליגי אי כקנהג"ד דלמא פליגי באחריך ורשב"ם רצה לפרש דבאמת משום אחריך ס"ל כקנהג"ד. אבל לשון הגמ' לא משמע כן ועוד מאי ס"ד דרנב"ח דס"ל דא"י בו א"כ למאי יהבי' נהלי'. ונראה לפרש כך דהנה דעת הר"נ בנדרים דקנה"ג שאין לעולמות הי' רק קנ"פ והביא ראי' מהא דחוזר ביובל והנה בקצה"ח סי' רמ"א כתב דרק באישות אמרינן לאו כקנהג"ד אבל בממון קנין הגוף לזמן כקנהג"ד ומקרי לכם ויוצא באתרוג והיינו טעמא דמתנה ע"מ להחזיר יוצא בו ונתיבות השיג דהא הר"ן מייתא ראי' מזמן שיובל נוהג הרי דגם בממון אמרינן דלאו כקנהג"ד: אמנם לדעת הקצה"ח י"ל דס"ל באמת דבזמן שאין נוהג אין לו אלא קנין פירות דאין רשאי לחפור בו בורות כמש"כ הרמב"ם פכ"א כידוע אמנם לדעת הר"ן נראה דמייתי מדרב יוסף דס"ל גם באחין שחלקו לאו כקהג"ד והא באחין שחלקו פשיטא דיכול לחפור א"כ הנה רק כק"פ יען שאין כקה"ג דס"ל לר' יוסף לא מקרי לכם כמו דלא יכול לקראת האדמה אשר נתת לי לפי"ז יש לומר דבהא פליגי רנב"ח ס"ל דלא מקרי לכם למ"ד קנה"ג שאין עולמית לאו כקנהג"ד ולא מיקרי לכם וא"כ אף דבודאי יהבי לי' כדי דליפוק ונתן לו נמי קנה"ג אבל כיון שאין לעולמית דהא אמר אחריך לפלוני אינו יוצא בו דלא מיקרי לכם ולכן מפרש דפליגי אי קנ"פ כקהג"ד ולא באחריך דס"ל לרנב"ח דמקרי כקנ"פ קנהג"ד א"כ לא איצטריך לאוקמא דבאחריך פליגי אלא כיון דמקרי כקנהג"ד [בקנ"פ שאין לעולמית] ואוקמינן דפליגי בק"פ כקה"ג ולא מוכרחין לאוקמא דפליגי באחריך ורנב"י הקשה ע"כ לא פליגי אלא בקנהג"ד דהיינו דהוא כטעמא דר"ח דס"ל דפליגי אלא בקנהג"ד דהיינו שאין לעולמית אי הוה כקה"ג אבל לענין מיפק פשיטא דיצא דלמאי נתן לו א"כ בנתן לו קנה"ג אף שאין לעולמית קרינן בי' לכם שפיר יוצא בו רק דהיכא שמכרה פליגי דהיינו באחריך אבל קה"ג שאין לעולמית שפיר ס"ל קנה"ג קרי' בי' לכם [ועי"ז בשמ"ק שנדחק לפרש במאי סברא פליגו רנב"ח עם רנב"י לענין לצאת בי' ולפמש"כ הנה נכון הדבר] ובהא ניחא לי מה שהקשה תוס' בגיטין לרי"ו דס"ל דמחזירין זל"ז ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוה שדה מקנה לא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשויה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לפמ"ש ניחא כיון דגם זה המקדיש הא הוה ראוי לירש עם אחיו א"כ הוה כח ההקדש בשדה אחוזה הבאה מכחו כאלו אמר לו אביו ואחריך לפלוני הראוי לירש דקנה א"כ כיון דגם הוא יורש עם אחיו הרי הוא ראוי לירש נעשית שפיר שדה אחוזה ואפשר לומר דזה באמת כונת התו' שתי' כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בי' שדה אחוזה ולכאורה מאי סברא איכא בהא אבל לפמש"כ א"ש דלגבי כל אחד אנו דנין כאלו אמר אביו ואחריך לפלוני שראוי ליורשו דקנה שני וא"כ כח הקדיש שבא מכחו נעשה שפיר כדין הקדיש שדה אחוזה וא"ש.
וניחא בזה גם דברי רבינו דס"ל אחים שחלקו לקוחות הם וס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וקשיא לדבריו דלא משכחת דמייתא ביכורים די"ל דקשיא לי קו' התוס' שם דרבא ס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וס"ל דלקוחות הן ולישב נראה דלפמש"כ א"ש דרק רב יוסף הוה ס"ל דלא יכול לקרות האדמה אשר נתת לי דלא קרינן בקנ"פ שאין לעולמית דמיקרי לכם וכדס"ל רנב"ח אבל לרבא י"ל דס"ל כדקיימ"ל דבאתרוג לכו"ע יצא דמקרי לכם אף שאין לעולמית א"כ ה"ה קרינן בי' האדמה אשר נתת לי א"כ גם לרבינו דס"ל דשפיר קרינן בי' האדמה אשר נתת לי אף שאין קנין לעולמית.
והנה בהא דאיתא בגיטין דף מ"ח דאמר רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דסבירא לי' אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתיא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בין נון ורק כיון דסבירא לי' כקנהג"ד שפיר מייתא ביכורים ואיתא שם בשמעתין דמדמי כל קנין פירות למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג.
הנה לכאורה קשה איך מדמה זה למוכר שדהו בזמן שיובל נוהג לפמש"כ הירושלמי הביאו המשל"מ סוף ה' שמיטה דאין יכול לחפור בו בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב אל אחוזתו ובוודאי אחין שחלקו יכולין לחפור דע"ד זה חלקו שיהא יוכל כל אחד לעשות בו כרצונו א"כ שפיר יוכל להביא ביכורים דכהא"ג קנ"פ כקנהג"ד לכן שפיר מביאין וקוראין [ועמש"כ הפנ"י דהא דמחזירין זל"ז הוא רק למצוה אבל החלוקה אינה בטילה לכן שפיר כקנהג"ד אבל לדעתי אי מהא לא איריא דהא מן הדין שמחזירין רק הא דאין החלוקה בטלה הוא רק דמספק מעמידין כל אחד בחלקו א"כ עדיין ל"ה אלא קנ"פ אולם לפי דרכי שפיר יש לחלק דנהי דמספק הוא דאין החלוקה בטלה עכ"פ בוודאי רשאין לחפור בו ועד"ז נתחלקו שיוכל כ"א לעשות בשלו א"כ יש לו קנה"ג ומביא וקורא] אך יש לומר דהנה מבואר בשמעתין דב"ק דף פ"ח דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אפ"ה אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה וכ' תוס' משום דאין כח לשחרר קנה"ג של אשה א"כ מוכח אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אבל קנין הגוף שנשאר למוכר לא בטל [וביאר בא"מ סי' י"ח גם קנין איסור ל"ב] לפי"ז י"ל כיון דלירושלמי אסור לחפור בו בורות משום דבעינן ושב אל משפחתו ואין רשאי למכרו לחפור בו בורות משום לא תמכר לצמיתות א"כ אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אין הקנ"פ שיש לו יוכל לבטל קנה"ג דאחרינא שלא יקוים בו ושב אל משפחתו כמו שהי' א"כ לפי"ז ניחא נהי דבוודאי אחין שחלקו אדעתא דהכי חלקו שיהא כל אחד יכול לחפור בו אפ"ה קנין גוף של חבירו לא בטיל ונפ"מ דל"ש לקרוא מפרי האדמה אשר נתת לי דכיון דחלק חבירו לא בטיל ל"ה אשר נתת לי מיוחד לו כמו דאמרינן שם דאפי' לאיש ולאשה א"י בשן ועין משום דבעינן כספו המיוחד לו ומדמה שם לענין מכירה דא"י למכור בנכסי מלוג אפי' שניהם יחד דגם במכירה בעינן נכסים המיוחדים לו וא"כ ה"נ כיון דע"כ חלק קנין הגוף לא בטל שוב ל"ש מפרי האדמה אשר נתת לי דאין מיוחד לו לבדו ולכן שפיר מדמה רב יוסף דאי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטל כח קנין הגוף לגמרי כמש"כ הרשב"ם ב"ב דף נ' לא יוכל להביא בכורים אף אחים שחלקו דכיון דק"ג דידהו ל"ב ול"ה נכסים מיוחד לו לבדו לא יוכל להביא ביכורים ולקרות אשר נתת לי שמשמעותיו לו לבדו ואמנם כבר כתב הב"ש סי' צ' דאנן קיימ"ל כתירוץ קמא ב"ב דף נ' דלא בעינן במכירה שיהא נכסים מיוחדים רק לענין שן ועין בעינן כספו המיוחד לו וכ"כ הרמב"ן שם דלא קיימ"ל כתירוץ בתרא א"כ גם לענין האדמה אשר נתת לי יש לומר דל"ש לומר דקנין גוף דידי' לא בטל ונפ"מ לענין שלא נוכל לקרות בו אשר נתת לי שאין מיוחדים לו לבדו דלא דרשינן כן בעלמא אלא לגבי שן ועין דכתיב כספו וא"כ שפיר מביא ביכורים ול"ד למוכר בזמן שיובל נוהג דשם בוודאי לא בטיל כח וזכות הגוף כיון דאין רשאי לחפור בו לכן אין מביא וקורא אולם קשיא לי טובא דמבואר בשמעתין דזו שקנ"פ כקנ"ה לית בי' דין שדה אחוזה כיון שכבר הי' קנוי לו ואי אמרת דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד כח וזכות הגוף לא בטיל ואסור לחפור בו בורות דיש לו קנין גוף זה שישיב אל משפחתו בעין א"כ אמאי לא יהא שייך בו דין שדה אחוזה כשמת כיון שע"י ירושה נתוסף לו (דא"ל הא גם לכשירש צריך לחזור ביובל ואסור לחפור דלפמש"כ יורשים רשאים לחפור) זכות שיכול לחפור אולם יש לומר דבאמת בהא פליגי ר"י ור"ל דלר"י באמת בטל כח הגוף ויכול לחפור בורות [דאף דלירושלמי אסור לחפור רק משום מ"ע אבל קנין יש לחפור דהא נחית אדעתא דארעא] (והא דכתב רבינו פכ"א ממכירה דמוכר לזמן שיוכל לחפור צ"ל דעדיף ממוכר בזמן שיובל נוהג והנה לשיטתו בוודאי קשיא מ"פ מאחין שחלקו דהא פשיטא שיכולין לחפור דלא גרע ממוכר לזמן) אך י"ל דזה נכלל בדברי רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטיל כח וזכות של קנה"ג ויוכל באמת לחפור בו גם בורות ויוכל לקרות גם האדמה אשר נתת לי דהוה קרקע המיוחד לו אלא הוה סבר דקנ"פ לאו כקנהג"ד דכח הגוף בוודאי לא בטיל [ולכן בזמן שיובל נוהג א"י לחפור בו בורות] א"כ אף אחין שחלקו [נהי דיכולין לחפור] אפ"ה עכ"פ קנין הגוף ל"ב ולא היה נכסים המיוחדים לו ולא מקרי האדמה אשר נתת לי אמנם להלכה ל"ב נכסים המיוחדים רק בשן ועין דכ' כספו דרשינן המיוחדים לו א"כ ל"ש לומר דאף דיכול לחפור בו קנין הגוף דידי' לא בטל דלמא ל"ב כיון דל"ב נכסים המיוחדים וקרינן בי' אשר נתת לי יכול כל אחד לקרות בחלקו המגיע לו אשר נתת לי אף שאין מיוחד לו דל"ב שיהא נכסים המיוחדים לו ולכן לדינא באמת ס"ל לרבינו דאחין שחלקו מביאין וקוראין ומיושב שיטת רבינו דסובר דאחין שחלקו לקוחות ואפ"ה ס"ל דמביאין וקוראין כיון דיוכל לחפור בו בורות אלימא קנ"פ דידהו שיכולין לקרות את אשר נתת לי.

ג') והנה בב"מ דף ס"ד בריבית ע"מ להחזיר הקשו מהא דערכין דפריך והתניא רבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה ומשני הא ר"י והא רבנן והשתא לרבא דלכו"ע צ"א בריבית אסור היכי משני ועוד הוקשו ממגילה דף כ"ז דפריך לר"מ היכי דיירי בה הא הוי לי' ריבית ומשני סבר לה כר"י דצ"א בריבית מותר ונראה לישב דהנה לכאורה תמוה מה דאמרו לו חכמים משם ראי' מוכר אוכל פירות הי' ולא לוקח איך יהא פלוגתא בזה מהיפך אל היפך גם יש לדקדק דפריך מאי בינייהו אמר אביי צד אחר בריבית איכא בנייהו והא פלוגתא רבתא איכא דלרבנן אסור ולר"י מותר והנה רש"י הרגיש בזה ופי' מאי בנייהו במאי קמיפלגי אבל לשון הגמ' לכאורה לא משמע כן ולכן נראה לולי פירש"י יש לפרש באופן אחר דהנה בדף ס"ה קתני מכר לו בית ואמר לו לכשיהיו לך מותר ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפא דאמר לי' מדעתי' ומסיק בגמ' כמאן דא"ל מדעתי' איתמר כיון דלוה מתנה הוה פטומי מילתא בעלמא והנה רבינו בפי"א ממכירה כתב ע"ז דתנאי קיים והלוקח אוכל פירות ותמהו עליו כיון דתנאי קיים איך אוכל פירות והטור סי' ר"ז תמה ע"ז וכתב ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ האיך אוכל פירות אלא וודאי אין כאן תנאי כלל ובכ"מ תירץ שרבינו מפרש שמועה זו דלא כדברי רש"י והרא"ש אלא דס"ד דר"א דרבא דאמר סיפא דא"ל מדעתי' הכי קאמר אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לו מדעתו ולא שתתבעני בדין מותר דאין כאן תנאי כלל ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתו תנאי קיים לדעת רבא ואהדר לי' דהכי קאמר אם אחר שנגמר המקח אמר לוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אעפ"י שקנו מידו שתנאי קיים אפ"ה מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת פירות הוי כאלו א"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכא דהתם מותר ה"נ מותר כיון שכבר נגמר המקח הוי כאלו חוזר ומוכר לו אבל בההוא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא.
והנה בחו"ד סי' קע"ד העלה הא דאסור ללוקח לאכול פירות היינו כשאמר לו סתם לכשיהי' לך מעות תחזיר לי אבל כשאמר ע"מ שתחזיר כשיהיו לו מעות מותר דהנה הרא"ש בסוכה דף מ"א והרשב"א שם ובדף מ"ו כתב דמתנה ע"מ להחזיר מתנה חלוטה הוה רק שעל המקבל החיוב לקיים התנאי מש"ה כשמחזיר לו צריך להקנות לו בקניין ולמכור לו מחדש ומהא"ט לא מהני ליתן אתרוג לתינוק כיון דתינוק לא ידע להקנות בחזרה ובסי' ש"ה מבואר דיש חילוק בין אמר ע"מ שתחזירהו לו ובין אמר תחזירם לו דל"ה נתינה וא"כ ה"נ יש חילוק כשאומר ע"מ שתחזירהו לי דהוה כמכירה על תנאי וצריך להחזיר לו בקנין כשמחזירו לו א"כ כשמחזיר הוי כמוכר מחדש ומכירה הראשונה מכירה גמורה הוא רק שעל הלוקח החיוב לקיים התנאי ומותר לאכול הפירות וכשאמר לכשיהיו לו מעות תחזירנו לו דמי לאומר ותחזירם לי דלא הוה מקח כלל והמעות הלוואה ואסור לאכול הפירות ע"ש שכ' ליישב בזה דברי הש"ע חו"מ סי' ר"ז ומעתה נראה לפרש כן דמייתיא ר"י רא"י מבן זונן בן ביתום דצד אחד בריבית מותר וחכמים השיבו דמשם א"ר מוכר אוכל פירות הוי דהיינו דא"ר משם די"ל שם אייריא בכהא"ג דהלוקח הוא המוכר דהיינו משום דהמוכר אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דבכהא"ג מותר לאכול פירות דהא אף דהתנאי קיים בקנו מידו כשמחזירהו צריך לחזור ולמכור לו ע"כ רשאי לאכול פירות ובזה ניחא מאי דפריך מאי בנייהו דהיינו בוודאי פלוגתת ר"י ורבנן היינו בצד אחד בריבית אבל בהא. דבין לר"מ ובין לרבנן הלוקח הוא אוכל פירות דלוקח דר"י היינו מוכר דרבנן א"כ מאי בינייהו ומדוקדק הלשון מאי בינייהו כיון דלכו"ע חד גברא הוא האוכל הפירות רק פליגי בהא דלר"י מיקרי לוקח לרבנן מיקרי מוכר וע"ז משני דאיכא בינייהו צ"א בריבית כיון דלר"י צ"א בריבית מותר ע"כ מוקי סתם בהתנה המוכר ואפ"ה שרי ללוקח לאכול פירות משום דצ"א בריבית מותר אבל לרבנן דצ"א בריבית אסור ע"כ מוקי דהמעשה דבן זונין כך הי' דלוקח התנה שיחזור לו וקנו מידו דאז מיקרי הלוקח גם מוכר שחוזר ומוכר לו ע"כ רשאי לאכול פירות כיון דמכירה גמורה הוא ורבא מפרש דאיכא בנייהו ריבית ע"מ להחזיר דלר"י שרי א"כ מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר אבל לרבנן דאסור א"כ לא מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר לבד אלא ע"כ אייריא בכהא"ג שגם השדה שקנה הי' בע"מ להחזיר דאז מותר לאכול פירות דהלוקח הוא נקרא ג"כ מוכר דצריך להחזיר ולהקנות א"כ הוה מכירה גמורה ושפיר מותר לאכול פירות כסברת חו"ד הנ"ל ולפי"ז לרבא יפורש הכי דבוודאי גוף הפלוגתא דרבנן ור"מ בצד אחד בריבית דלר"י צ"א בריבית מותר וגם רבא מודה דעיקר הפלוגתא בצ"א בריבית רק במה דמפרשי רבנן דמוכר הי' אוכל פירות בזה פליגי אביי ורבא דלאביי תליא גם זה בצ"א בריבית דלר"י אייריא בהתנה המוכר דאז יש למלוה דין לוקח ולרבנן אייריא בהתנה הלוקח דאז ע"כ אייריא בקנו מני' ויש לו דין מוכר ג"כ ע"כ הי' מותר לאכול פירות ולרבא לא ניחא לי' לאוקמא דאיכא בנייהו בכהא"ג שהתנה הלוקח ולכן מפרש דאיכא בנייהו בריבית ע"מ להחזיר דהיינו לעולם בהתנה המוכר רק דהתנה ע"מ להחזיר השדה א"כ צריך להחזיר ולמכור א"כ זה ראובן הלוקח מוכר ג"כ הוה דהוה מכירה גמורה ולכן רשאי לאכול פירות ולר"י א"צ לאמר דהתנה ע"מ להחזיר גוף השדה אלא בהתנה ע"מ להחזיר הריבית לבד סגי [ואפ"י א' צ"א בריבית אסור בעלמא כאן שרי בהתנה ע"מ להחזיר הריבית וא"צ לאוקמי בהתנה ע"מ להחזיר השדה דשפיר י"ל דהי' תנאי סתם שתחזירם לי ולא הוה אלא לוקח לחוד אפ"ה שרי כיון דהוה ע"מ להחזיר הריבית ולרבנן דע"מ להחזיר ריבית ג"כ אסור מוכרחין לאוקמא בע"מ להחזיר גוף המקח דאז יש לו דין מוכר ג"כ משום דקנה השדה לגמרי וצריך לחזור ולמוכרו ע"כ מותר לאכול פירות] וא"כ שפיר י"ל דבגוף הפלוגתא רבא מודה דצ"א בריבית מותר אלא כלפי מה דלחכמים אייריא שהתנה ע"מ להחזיר השדה ע"ז סובר רבא דלר"י א"צ לומר דאייריא בע"מ להחזיר השדה אלא סגי בע"מ להחזיר הריבית דהיינו דהא אי המעשה הי' בלוקח אוכל פירות או בשמוכר אוכל פירות תליא בריבית ע"מ להחזיר כיון דריבית ע"מ להחזיר ג"כ שרי א"כ א"צ לאוקמי דמוכר אוכל פירות דהיינו שהלוקח הי' ג"כ מוכר משום דקנה ע"מ להחזיר השדה שצריך להחזיר ולמכור לו אלא דמעשה הי' בריבית ע"מ להחזיר דג"כ שרי לר"י ואין רוצה רבא לעשות מחלוקה רחוקה ע"כ אוקי דפליגי אי המעשה שהי' בע"מ להחזיר השדה או בע"מ להחזיר הריבית דג"כ שרי לרי"ו וא"כ נתיישב היטב קו' תוס' דרבא מודה דלר"י צ"א בריבית מותר ודו"ק.
והנה המג"א סי' תמ"ח סק"ה הביא דברי רדב"ז דאל יתן ממון לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ומג"א חולק אבל העלה דלרדב"ז יכול לומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי כיון שלא תלה בתנאי והח"י השיג מסי' ש"ה גבי פדה"ב דאם לא אמר ע"מ שתחזירהו לי רק סתם ותחזירהו לי דאין בנו פדוי ודגמ' כ' ליישב דשם איירי בלא קבע זמן אימתי תחזירהו לי אבל בקבע זמן אז עדיף באמר ותחזירהו לי יותר משאם אמר ע"מ שתחזירהו ובמנחת חנוך מצוה י"א תמה דבסי' שמ"ז איתא המוכר בהמה לל' יום דה"ל הלוקח שומר דמכירה לזמן ל"ה מכירה כלל אולם באמת מתבאר שם בהקנה רק לעשות מלאכתו ע"כ ל"ה מכירה רק כשומר כפירש"י בב"ק ס"ח וכ"כ הה"מ פ"ג מגניבה עוד י"ל במתנה ע"מ להחזיר או באומר ותחזירהו לי כיון דיכול ליתן לו דמיו ע"כ שפיר קנה אבל במוכר לל' יום דמיד שהגיע הזמן ממילא חזרה לבעלים וא"צ לחזור ולמכור לו לכן לא מהני לל' יום רק כמו שומר.

ד') אמנם יותר נראה לישב דהנה אמר רבא בבכורות דף י"ח דר' יוסי ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידי' כמאן דמטא לידי' וזבני' לישראל במומי' כן ה"נ י"ל הא"ט דעשו לקדושת מזבח כאלו זכה ע"י הקדש בדה"ב ולכן אין יוצא מידי מזבח לעולם אלא דהתם איתא דרק כשחלופיו נשאר ביד כהן אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה ולכן רק אחר שנפדו התמימים ודמיו לבדה"ב דיש חלופיו ביד הקדש בדה"ב קנו מזבח מטעם זה דעשו שאינו זוכה כזוכה.
[ועמש"כ לעיל בפ"ד מכהמ"ק ראי' מקרא דעשו שאינו זוכה כזוכה מדכ' מלבד ממכריו ועמש"כ מזה בה' מעה"ק].
והנה בירושלמי פ"ק דקידושין איכא פלוגתא בהא דאשה שאמרה תנוהו לעני דמקודשת פליגי בה חד מ"ד דרוצה שתהי' וכו' או דנעשה שלוחה לזכות לעני וחד אמר דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו (והנה מזה ראי' לשיטת הרמ"ה בסי' ק"כ שסובר דלכך מהני כתבה היא הגט משלה דהיא זוכית בשביל הבעל לעצמה ובאים כאחד) אך עיין ברשב"א ריש קידושין דף ח' דאינה זוכה ממש רק עשאוהו כזוכה מטעם ערב [ומשמע לכאורה דלכו"ע לא אמרינן כסברת הרמ"ה וראיתי בחי' הרי"ם סי' ק"כ שכ' לחלק דשם אין העני יודע כלל שצריך לזכות בשביל האשה דהבעל נותן לו סתם רק דנימא דעשאוהו כזוכה והיינו מטעם ערב ולכן פליגי בירושלמי משא"כ הכא דאשה יודעת שמתגרשת בזה וצריכה שיהא של הבעל [כדמסיק בגיטין דף כ"א דאשה יודעת לאקנוי'] שפיר מתכוונית לזכות בשביל הבעל י"ל דמהני לכו"ע וממילא נראה פשוט דכשאינה יודעת שהקלף של הסופר ולא נתכוונה לזכות בשביל הבעל דלא מהני לשיטת הרמ"ה הנ"ל וכן צ"ל בהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין ע"כ שאינה מתכוונת לזכות בשביל המקדש רק מקודשת מדין עבד כנעני כדאיתא בקדושין דף ח' יעוש"ה.
אולם קשה לי לפי דבריו דהא בהך דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני היינו משום דאין מתכוונת לזכות בשבילו דאי מתכוונת לזכות הנה היא זוכה בעבורו וחוזרת וזוכה לעצמה א"כ קשה לי למה לא מהני מע"ש מדין זה דמבואר בגיטין דף י"ד דהוה תק"ח מילתא בלא טעמא ולמה לא מהני מע"ש מדין זה דהיינו דמע"ש יהא מהני מה"ת וכבר הקשה כן במקנה בקידושין דף מ"ח דהא לעיל דף ח' אמרינן דוכן במכר קנה כהא"ג מדין עבד כנעני ותי' דלית הלכתא כרבא בהא דוכן במכר דהא רבינו לא הביאו באמת ולפי דבריו הנה זה דלא מהני רק מטעם דאינה מתכוונת לזכות אבל אי הוה מתכוונת דומיא דהכי גם במכר קנה א"כ אכתי יהא מע"ש מהני דבמע"ש הרי מתכוון ליקנות עבור חבירו.
אך הדבר ניחא דקו' המקנה י"ל דלק"מ דלא דמיא כלל להילך מנה והתקדשי לפלוני ודומיא דהכי במכר דקני לרבא משום דהרי נשאר חליפיו בידו שנשאר לה המנה רק שחוזרת ומזכה לאחר השדה או שהיא מקנית עצמה להבעל [ע"ד שכ' הר"ן בנדרים דאשה המתקדשת היינו שמפקרת עצמה שיזכה בה הבעל] אבל כאן שאין נשאר חליפיו בידו. ל"א דקנה מדין עבד כנעני דהרי אי זוכה לחבירו לא נשאר מאומה בידו (ולא שייך אלא מטעם מיגו דזכי לנפשא דזכי נמי לחבירו דבאותה זכי' זוכה לעצמו ולחבירו והא זה הי' באמת קו' הר"ן במע"ש בשטר נאמר דקנו מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו מוכח דבממון שפיר אמרינן דהא"ט דקנו במע"ש משום דשייך מגו דזכי לנפשי זכי לחבירו אף דלא נשאר חלופיו בידו.
והנה כיוצא בזה איתא בגמ' דחולין דף קל"ז דלכן יכול לזכות לת"ח המתנות הואיל ואסחו כהנים דעתייהו מיני' כמש"כ הפ"ח סי' ס"א ובפלתי הקשה ע"ז וכי לא יכול לעשות שליח שיקבל עבורו המתנות וא"כ ת"ח המקבל מתנות זוכה בשליחות הכהן שליח של אדם כמותו ובס' יריעות שלמה הקשה ע"ז א"כ למה צריך דוקא מכירי כהונה ולקו' הפלתי י"ל דבוודאי אי יכול הכהן לעשות שליח שיזכה בשבילו בתרומ"ע ושאר מתנות כהונה והיינו דזכין לאדם שלא בפניו אבל הכא דממנ"פ אם זכה שליח עבור כהן ולוי א"כ הוה של הכהנים ולא של השליח והכא הא רוצה הכהן לזכות לת"ח שיהא שלו ואיך מצי להקנות לו כהן ולוי מה דעדיין אינו ברשותו דהא אין מקנה דבר שלב"ל ודבר שא"ב ומשו"ה צריכין לטעם דאסחי כהנים דעתייהו מיני' והוה כמאן דמטי' לידו ושפיר יכול להקנות לת"ח שיהא מקבל מתנות בשביל הכהן ואח"כ יהא שלו ול"ה דבר שלב"ל כסברת תוס' ב"ב דף קכ"ג דהוי מתנה מועטת וא"י לחזור והוי כמאן דמטי לידי' ושפיר יכול הכהן לעשות שליח לת"ח ישראל לזכות עבורו במתנות ויזכה ממילא גם לעצמו.
ואמנם לכאורה משמע מגמ' ומשו"ע דבשעה שקיבל הת"ח המתנות מיד זוכה בשביל עצמו ולא בשביל כהן ונתינה לכהן מתקיים כיון דהוה מכירי כהונה אבל מרש"י חולין משמע שפיר דת"ח זוכה בשביל הכהן מכירו של בעל הבית ואח"כ יהא שלו דזה עדיף טפי דשפיר יצא ידי נתינה דהא אמר הכהן כן לת"ח שיזכה עבורו ויהא לו המתנות ול"ח להא דהוה דשלב"ל כיון דהוי מכירי כהונה.
והנה ממ"ש לעיל שיטת הפוסקים בקידושין מוכח דמצד הדין א"י העני לזכות לבעל שיקדש בו האשה אלא מצד דחכמים עשו שאינו זוכה כזוכה והיינו כמש"כ דל"ש עשו שאינו זוכה כזוכה כיון שלא נשאר חליפיו בידו אלא מצד תק"ח מהני אולם מש"כ דיכול לעשות שליח לקבל מתנות הנה לכאורה קשה מירושלמי דאין אדם עושה שליח לזכות במתנה אבל כ"כ די"ל במכירי כהונה או מכירי עניים דיש לו זכות במתנות כהונה וכן בפיאה יכול שפיר לעשות שליח לזכות עבורו כמשמעות גמ' דחולין הנ"ל.
וראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג הביא קו' בשם תש"ו מים חיים לדידן דפסקינן ט"ה א"מ ולא מיקרי דע"א מקנה והא קתני בברייתא ד"פ נושאין על האנוסה ביבמות דף צ"ט עשרה אין חולקים להם בבית הגרנות ואלו הם חש"ו וכולן משגרים להם לבתיהם. והאיך משגרין לחש"ו לבתיהן והא בעינן דעת אחרת מקנה דאין זכי' לקטן וט"ה אינו ממון ליכא דע"א מקנה וקצה"ח הקשה יותר אף למ"ד ט"ה ממון הא שוטה אין לו זכי', אף בדע"א מקנה והאיך משגרין לבתיהן ובס' יריעות שלמה תי' כיון דאיתא בגיטין דף ל' דמזכי לכהן ע"י אחר חזינן דמצי ליתן תרו"מ לכהן ע"י אחר ומטעם זכי' וא"כ יוכל לזכות להם ע"י אחר היינו אותו שליח וזה עבור קטן ושוטה ובכמה דוכתין מבואר דזכין לקטן ושוטה כמבוא' בחו"מ סי' מ"ג סט"ז והיינו דקתני משגרין להם לבתיהן ולא קתני נותנים להם בבתיהם משום דצריך לזכות לו ע"י אחר והיינו משגרין ע"י שליחו ומזכה להן על ידו.
והנה לפמש"כ לעיל הא באמת בירושלמי לא ניחא לי' לאוקמא משנה דגיטין במזכה לו ע"י אחר משום דסובר דבעינן ראוי לזכות לעצמו רק שמואל דמוקי כן לית לי' דירושלמי אבל האמוראי דמשני שנויא אחרינא דעשו שאין זוכה כזוכה א"כ משמע דאית להו כתי' הירושלמי דבעינן ראוי לזכות לעצמו וא"כ יקשה לדידהו מהך דיבמות דמשגרין לבתיהן אולם לי נראה לישב קו' המים חיים מיבמות דבאמת אי ט"ה אינה ממון הוה כהפקר א"כ הבעלים גופי' יכולין לזכות להם [והא דמוקי בגמרא דגיטין במזכה ע"י אחר היינו משום דא"כ הוה חב לאחרינא] וכאן ל"ש דחב לאחרינא כיון דחולקין להם בביהג"ר רק לחשו"ק דא"א לחלק להם בביהג"ר לכן משגרין להם לבתיהן וזה תק"ח א"כ לא הוי חב שהרי הם לקחו חלקם ואי לא שהי' משגרין לבתיהם ע"כ הי' חולקים להם בביהג"ר והוה מעמידין להם אפוטרופוס שיטלו חלקם בבית הגרנות וכיון דל"ה חב לאחרינא שפיר מצי הבעלים עצמן לזכות להם מהפקר דט"ה אינה ממון.
אך יקשה א"כ גם על הר"ן שכתב דמע"ש מהני דמטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה והא ליכא חלופיו בידו ולא עשו שאינו זוכה כזוכה והא לא נשאר חלופיו בידו (וראיתי בפ"ח שהרגיש קצת בזה וז"ל דהגם דמצינו בש"ס שעשאו שאינו זוכה כזוכה היינו דוקא לאותו האיש שרוצים שיהי' לו הדבר הנזכה כמו בכל הפקר בי"ד אבל שיעשה ויהא נחשב הדבר כאלו בא לרשותו הגם שאינו רוצה כלל לזכות בו לעצמו רק לזכות לאחר זה לא מצינו שעשאו חכמים כזוכה ולענ"ד בפשיטות הוה לי' להקשות דהא דעשו שאינו זוכה כזוכה רק בחלופיו ביד כהן שהמעות השוי' בידו (וכן בהא שהבאתי מירושלמי דקידושין דמשני אהא דתן לעני ואקדיש אני לך דעשאו שאינו זוכה כזוכה שם גם כן נשאר חלופיו בידו דהא זכה באשה עי"ז) אך הדבר ניחא דבאמת הרי אמרו דהוה כהלכתא בלא טעמא ובקצה"ח סי' קכ"ה הקשה מ"ש משאר קנינים דרבנן דל"א דהוה כהלכתא בלא טעמא להנ"ל ניחא דבעלמא שייך דעשאו שאינו זוכה כזוכה והרי נשאר בידו מה שמקנה לו ע"י תקנ"ח אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה לזכות עבור אחר שאין נשאר חלופיו בידו. זה שפיר הלכתא בלא טעמא.

ה') והנה רבינו בפ"ז ממעשר בהך דמלוה את הכהן להיות מפריש עליו כתב במזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה וקשה הא כיון דבהל' בכורות פסק כמ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ למה צריך לטעם דמזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה אך הדבר ניחא דהנה הקשו מירושלמי במשנה דשיבולת של לקט שנתערבה מעשר שיבולת אחת ונותן ללוי ואמר להם ר"א וכי עני מחליף דבר שאינו שלו ומשני עשו שאינו זוכה כזוכה ומוקי משנה כיחידאה ובמשנתינו לא רצו לאוקמא מטעם דכיחידאה לא מוקמינן אך הדבר ניחא דהנה הרשב"א מפרש דכל הקושיא והא לא משך היינו דבזה לא מתקיים מצות נתינה לפי"ז י"ל כך דנאמר דעשו שאינו זוכה כזוכה שיקיים מצות נתינה בזה ל"א והיינו במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אבל במתנות עניים דלא כתיב בהו נתינה רק עזיבה (עקצה"ח סי' רמ"ג שמחלק דמתנות כהונה כתיבה נתינה ג"כ הוה ברשות כהנים דחזקת השבט משא"כ במתנות עניים דכתב עזיבה לא הוה ברשותם ולפמש"כ אדרבא בעניים דכ' בהו עזיבה הוה יותר ברשותם ושייך בהו) עשו שאינו זוכה כזוכה.
ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ דבירושלמי דגיטין דחי וכי יש לעני מכיר ומבאר במשל"מ דבאמת לית להו כתירוץ במכירי עניים אלא במזכה לו ע"י אחר ויקשה לפ"מ דמשני במכירי כהונה ומשמע דקאי גם אמלוה את העני ויקשה וכי יש מכיר לעני לפימש"כ ניחא דבמלוה לעני אית להו שפיר דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה כדמוקי בירושלמי גבי שיבולת שנתערבה.
והנה יש לומר עד"א דלכן במתנות עניים שפיר עשו שאינו זוכה כזוכה דהנה בע"ז דף ס"ב מוקי בחנוני המקיפו ובחי' רשב"א גיטין דף י"ד הקשה וכי יש אדם זוכה משלו לאחר אלא דחכמים עשו כאלו הקנה לו א"כ לפי"ז גם הא דאמרו בירושלמי דעשו שאינו זוכה כזוכה יש לפרש כן דלא מדינא הוא דל"ש שהבעלים מזכים לעני משלהם דוכי יש אדם זוכה משלו לחבירו אלא דחכמים עשאו כן ומצד תק"ח הוא ורק במתנות כהונה לא ניחא להו לאוקמי כן דהוה מצד תק"ח דא"כ ל"ה נתינה וצריכין לומר דמדינא הוא דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה כר"י ומקיים שפיר מצות נתינה ובהא פליג שמואל דלא רצה לאוקמא משנה כיחידאה ולכן מוקי במזכה לו ע"י אחר אבל במלוה את העני באמת מצד תק"ח הוא דעשו שאינו זוכה כזוכה דהיינו דהוא זוכה לו משלו אף דאין אדם מזכה משלו לחבירו אבל חכמים תיקנו כך ומהני מצד תק"ח ואף דרבינו כ' גם בהך דמלוה את העני במזכה לו ע"י אחר אגב מלוה את הכהן נקט במלוה את העני הא"ט.
והנה לפמש"כ לעיל דברי ס' היריעות שלמה דלכן לא מצי לאוקמא דמזכה להם בעלים מתורת הפקר דהא טוה"נ א"מ משום דא"כ הוה חב לאחרינא כיון דמתורת הפקר קזכו להו א"כ ג"כ ניחא דמתכ"ה לא יכול לאוקמא כן אבל במתנות עניים הוה תק"ח כן לטובת העניים א"כ שפיר זכו להו בעלים דל"ש לומר דחב להם דניחא להו שימצאו לוים להם בעת דוחקן אבל עולא מוקי שפיר דעשו שאינו זוכה כזוכה דהיינו דמדינא כן דעשו כזוכה לר' יוסי ולא מצד דזוכה להם הבעלים מתורת הפקר והיינו כגון דחלופיו ביד כהן מהני לר' יוסי מעיקר הדין כאלו בא לידו.
אולם ראיתי כי בטיב גיטין הקשה באמת גם לר' יוסי עכ"פ זה דעשו שאינו זוכה כזוכה הוא ג"כ רק דרבנן ואיך מקיים בזה מצות נתינה דהפקר בי"ד הפקר לא מהני רק להוציא מרשות לא להכניס לרשות ולפמש"כ ניחא דכיון דעשו שאינו זוכה כזוכה מדרבנן ול"ה חב לאחרים שוב באמת מהני משום דהבעלים זוכים להם בעצמן מתורת הפקר כיון דל"ש חב וכקו' הס' יריעות שלמה לאמת (וביריעות שלמה כתב למ"ד דמוקי במכירי כהונה דהבעלים זוכין להו מצד הפקר דל"ה חב כיון דהוה מכירי כהונה כהנים אחרים אסחו דעתייהו ולפמש"כ גם למ"ד דמוקי משום דעשו שאינו זוכה כזוכה יפורש ג"כ עד"ז) ודו"ק.
עוד יש לחלק דבאמת הקשה הרשב"א הא הוה דבר שלב"ל ותי' דיכול לשעבד לו דבר שלב"ל לפי"ז י"ל שמואל לא ניחא לי' בהא ולכך משני במזכה לו ע"י אחר ואז הרי הוא בעולם אבל במתנות עניים דמהני מצד נדר אף בדבר שלב"ל כמש"כ רבינו בפ"ו מה' ערכין וכמו שנתבאר בפ"ב מה' אלו לכן גם לשמואל מצינו לפרש מטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה יען דמצד נדר יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל וא"ש.
וכן הירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל דאין לעניים מכיר (דס"ל הא דמכירי כהונה מהני היינו כסברת היריש"ל דהבעלים גופי' זכין לכהנים וזה ל"ש בעני דל"ה הפקר ואין אדם זוכה משלו לאחר) אבל אי אמרינן דבאמת גם במתנת עניים יש מכיר ויכול הוא לעשר על מק"א (והיינו אי אמרינן כסברת הבית אפרים שפיר שייך גם בעניים דזוכה העני דאחרים עכ"פ נסתלקו ולכן גם בעניים שייך לומר במכירי עני דיש לעני מכיר) א"כ ה"ה דיכול להחליף ול"ש דמחליף בדבר שאין שלו דגם משנה דפיאה נוכל לאוקמא במכיר א"כ גם במעשר עני יכול ליתן ולהפריש על מק"א א"כ בוודאי מקיים בזה מצות הפרשה ועזיבה לעני וא"כ שפיר קאי לשנויי גם סיפא דמשנתינו דמלוה את העני אמנם לכאורה יקשה לדברינו שבארנו דממשנה דפיאה בשבולת של לקט שנתערבה מוכח דגם בעניים שייך לאוקמא במכירי עניים דירושלמי דמוקי בעשו שאינו זוכה כזוכה היינו משום דירושלמי לשיטתו דסובר דאין לעני מכיר אבל ש"ס דילן דס"ל דבאמת יש לעני מכיר א"כ א"ש המשנה דלא קשה קו' הירושלמי דכי עני מחליף בדבר שלא בא לרשותו דאייריא במכירי עניים כאלו בא לרשותו ויכול להפריש על מק"א ג"כ כמו במתכ"ה וקשה לפמש"כ המל"מ פ"ב מתרומות בהא דקיימ"ל דפיאה פטור ממעשר היינו אחר שבא ליד עני אבל אם לא בא ליד עניים דאחר שהפריש לקחו העשיר לא מפטר ממעשר וכמו שהבאתי לעיל בשמעתין דיש קנין לנכרי א"כ כיון דבעינן בא ליד עני (והיינו כסברת קצה"ח סי' רמ"ג שכת' לחלק דבמתנות עניים דכתיב תעזוב לה' כבא לידם רק ביש להם רשות ליטלן שלא ברשות בעלים) א"כ לכאורה נסתר זה אך שם במשל"מ גופי' כתב דבלקט ל"ב אתי ליד זוכה ומשנה דשיבולת הא מלקט אייריא רק דדברי משל"מ דמחלק בין פיאה ללקט תמוה מסוג' דגיטין הנ"ל אך נראה ליישב דברי המשל"מ על נכון דס"ל דמלקט לא פריך הגמ' דכיון דהוא שלא מדעת הבעלים רק הוה אפקעתי' דמלכא ואדעתי' דנכרי לא אפקעתי' אבל בפיאה דמדעת ס"ל דל"ש לחלק ולומר דאדעתי' דנכרי לא אפקעי' ולכן פריך שפיר רק מפיאה וע"ז משני דאפ"ה גם בפיאה דהוה מדעת אמרינן דאדעתי' דנכרי לא אפקרי' א"כ גם אדעתי' דעשיר לא אפקרי' וחייב במעשר כמש"כ משל"מ.
והנה בברכ"י סי' תל"ד הקשה על המשל"מ מגמ' ערוכה ב"ק דף ל' דאית' שם דמי שהניח פיאה מצד זה ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פיאה ופטרו ממעשר דאתיא כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וקצרו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ופי' רש"י דבפיאה כתיב תעזוב יתירה אבל לענין מעשר כיון דהפקר פטור מן המעשר אף אם חזר וזכה בו פטור מן המעשר וא"כ ה"נ אף דנקט להו איהו פטורה מן המעשר א"כ מוכח דל"ב בא ליד עני אך נראה ליישב דהנה הא דפיאה פטורה מן המעשר ילפינן מקרא דובא הלוי אשר אין לו חלק ונחלה כמש"כ תוס' שם א"כ אחר דכבר גלי קרא דפטור מן המעשר הנה באמת פטור מטעם הפקר דעכ"פ אתיאשו בעלים רק דכל זמן דחיוב פיאה עליו ליתנו לעניים אין לו דין הפקר דהא הפקר בעינן הפקר לעשירים ג"כ אבל כיון שנטלו ממק"א וליכא חיוב ליתנו לעניים שוב פטור ממעשר מצד הפקר דאתיאשו בעלים מני' והו' הפקר גם לעשירים ופטור מן המעשר מצד הפקר לכן ל"ב אתי ליד זוכה וכהא"ג איתא בכריתות דף כ"ד בשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו כיון דמתחילה קסבר דעידי אמת הן אפקורי אפקר להו) ודו"ק.
ובהכי אשכחנא פתרי למה שנתקשה בפ"ח בסוגי' דמע"ש דאיך שייך לומר דמע"ש מהני להקנות החוב משום הפקר ב"ד הפקר כיון דחוב אינו ברשותו של אדם ואי' להפקיר א"כ הפקר בי"ד לא אלים מהפקר דידי' ולפמש"כ לעיל א"ש דדעת הר"ן כרשב"ם דכל הנותן מתנה מסתלק ואי הוה אומר אי אפשי הוה הפקר ממילא א"כ ה"נ עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה דהיינו כיון שנסתלק הנותן ואי הוה אומר המקבל אי אפשי הוה ממילא הפקר (ול"ש לומר דאין ברשותו להפקיר כיון דהוה ברשותו להסתלק מהחוב) ואי לאו דמע"ש קנה וזהו המקבל הוה אמר אי אפשי הוה ממילא הפקר והוה מצי השליש זוכה לעצמו ושייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ודו"ק.
אמנם זהו שקשה על המשל"מ שכ' דירושלמי ס"ל דטוה"נ ממון ולכן בשלמא במתנות כהונה דאין נוטלין בע"כ שפיר שייך לאוקמא במכירי כהונה אבל במתנות עניים דנוטלין בע"כ ל"ש לאוקמא במכירי עניים דאין לעני מכיר וגמ' דידן לא קאי באמת רק ארישא דמתני' וסיפא דמלוה לעני מוקי במזכה לו על ידי אחר וקשה אם כן דסיפא דעניים א"א לאוקמא במכירי עניים משום דעניים נוטלין בע"כ א"כ גם במזכה לו ע"י אחר לא מצי אייריא דהא הוה חב לאחרינא כמו בפיאה דלא מהני זכי' משום דחב לאחרינא ורק במת"כ ל"ש חב כיון דטוה"נ ממון והם של בעלים כמש"כ קצה"ח סי' ק"ה דכל אחד עושה בשלו מה שרוצה אבל במעשר עני דליכא טוה"נ וה"נ דל"ש מכירי עניים גם לזכות ע"י אחר ל"ש משום דהוה חב לאחרים ולפי מה שבארנו לכאורה י"ל דגם במזכה ע"י אחר א"צ לאוקמי רק במתנות עניים לכו"ע אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה משום תק"ח דבאמת הוא עצמו זוכה לו (אף דאין אדם זוכה משלו לאחרים אבל חכמים תיקנו שיהא מהני בזוכה משלו כהך דע"ז בהא דמקנהו לו דינר כמש"כ לעיל בשם רשב"א) ואין לומר איך יזכה משלו דא"כ הוה חב לאחרינא והוה כמו פיאה דלא מצי זכי משום דהוי תופס לבעה"ח די"ל כיון דמצד תק"ח עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ ל"ש דחב לאחרים דהרי האי דתיקנו חכמים הוא משום דניחא לעניים גופייהו כדי שימצא מי שילוה לו בדוחקו א"כ ממילא לא מיחשב חב לאחרינא.
ואולם גוף קו' המשל"מ נראה ליישב דשפיר מוקי במכירי כהונה וגם בעני שייך כך דיש לעני מכיר דהנה הא דמשני במכירי כהונה יקשה עכ"פ איך יצא ידי נתינה וכן קשה בהא דאיתא בב"מ שם דיכול לעשות תרו"מ על מקום אחר דהוה כמתנה מועטת דקנה וא"י לחזור וע"ש בש"מ שעמד בזה [ועיין הג"א פ"ג דגיטין שם ועקצה"ח סימן רמ"ג ועיין תוס' ב"ב קכ"ג ובקה"ח סימן רע"ח].
והנה ראיתי ביריעות שלמה סימן ס"א ש"כ לפמש"כ רש"י בחולין דף קל"א דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ב' פירושים חדא דזכה מן ההפקר ועוד פירשו שמסר לו הטבל לזכות בתרומה שבו וכ' הפ"ח דלכן פירש"י ב' פירושים דלמ"ד טוה"נ אינו ממון הוי כמו הפקר אע"ג דאתי לידי' בתורת פקדון אפ"ה אין מוציאין כיון דא"מ ופי' שני כ' לפרש למ"ד טוה"נ ממון וא"י לזכות רק מדעת בעל הבית ויאמרו לו זכה בו וכ"כ רש"י ב"מ דף י"א דטוה"נ הוה הפקר ולפי"ז קשה מאי פריך הג"מ בגיטין ואע"ג דלא אתא לידי' למה לא יכול בעל הבית בעצמו לזכות לכהן ללוי ולעני דהא משעה שהפריש את התרומה ואת המעשר הוי הפקר דאין לך בו אלא טוה"נ ואינו ממון וא"כ יכול בעה"ב עצמו לאחר הפרשה לזכות לכהן ולוי בשלמא למ"ד ט"ה ממון והוי עדיין שלו א"י לזכות בעצמו לאחרים צריך שמואל לשנוי במזכה לו ע"י אחר אבל למ"ד ט"ה אינו ממון ומשעה שהפריש אינו שלו והוי כהפקר וא"כ יכול הוא לזכות לכהן וללוי והוי כאתי לידי' ונ"ל מהא"ט לא יכול לזכות בעצמו עבור כהן ולוי אף דט"ה א"מ דמבואר בדברי רבינו פי"ב מתרומות דלאחר שהורמו לא יטלם הכהן אלא מדעת בעלים שנאמר איש את קדושיו לו יהי' והנה צריך להבין איך יכול לזכות ע"י אחר הא הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כמו בפיאה דאין אחר יכול לזכות עבור עני אך ז"א דהא זכי לי' רחמנא שיכול ליתן למי שירצה וא"כ התינח אם מזכה ע"י אחר אבל אם הוא מזכה לכהן וללוי דזוכה לו מתורת הפקר א"כ שוב הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מיושב קו' הנ"ל והתינח בסתם כהנים אבל במכירי כהונה דאסחי שאר כהנים ולוים דעתם א"כ ל"ה חב לאחרים שפיר מצי בעה"ב לזכות בעצמו למכירי כהונה מטעם דזוכה להם מן ההפקר למ"ד ט"ה א"מ והנה בטיב גיטין הביא לתרץ בשם בית אפרים דבאמת מדינא מתכ"ה של הכהן הן דרחמנא זכו להו וא"צ הקנאה רק כיון דבעלים יכולין ליתנן למי שירצה לכך אינו נחשב ממונו של כהן אבל כיון שאמר ישראל ליתן לו ומחוייב ליתן לו שאר כהנים אסחי דעתייהו ממילא שייך לו לבדו וכאלו כבר בא לידו לפי"ז הא דמוקי בשמעתין במכירי כהונה ואומר ליתן לו א"כ הרי זכה בו כהן ויכול לעשותו אפי' תומע"ש על מקום אחר לכשיבואו לרשותו אף קודם שבא לידו א"כ הוה כבא לידו לכן שפיר יכולין הבעלים לעכב לעצמן ומקיימין בזה מצות נתינה דכיון שיכולין הכהנים לעשותו תרומ"ע הרי זה גופי' הוה נתינה לידו מעתה במתנות עניים דיכול ג"כ העני להפריש זה המעשר על מקום אחר לכשיבוא לידו כדמוכח מהך משנה דשיבולת שנתערבה דפריך וכי עני מחליף דבר שאינו שלו לפי ג"מ דידן באמת יכול לעשותו תומ"ע על מ"א במכירי עניים.
אמנם דברי הרשב"א שהבאתי דחנוני נעשה כהקנה לו זוכה הוא מתק"ח אבל לא דבאמת מזכה לו קשה לי טובא דבירושלמי רפ"ב דקידושין מבואר דהוא משום דזכה לו באמת דאיתא בה"ז אמר לה התקדשי לי בסלע תנהו לעני ה"ז מקודשת אר"ת תניא כר"ז או כר' אילא דתני אומר אדם לפועלים הילך דינר זה לאכול בו אין חייבים לא משום שביעית ולא משום יי"נ אבל אם אמר לו צא וקח לך ככר ואני נותן דמים חיישינן אר"ז נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועלים א"ר אילא זוכה לבעה"ב משל חנוני וחוזר וזוכה לעצמו מה נפקא מן ביניהן הי' החנוני חרש ה"ד דר"א לא חושש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' אילא חושש הוי הפועל חרש ע"ד דר"א אין חושש ע"ד רד"ז חושש הנה מתבאר דל"ל מתק"ח הוא רק שבאמת מזכה לו החנוני לבעה"ב.
והנה דעת הירושלמי לכאורה צריכין תלמוד דאי נפ"מ אף אי אמרינן דפועל זוכה לבעה"ב וזוכה לעצמו היינו משום דנעשה שליח של החנוני לזכות לבעה"ב דהא בעינן שליחות מבעל הממון וכיון דהוא חרש ואין שליחות לחרש א"כ אמאי חושש משום שביעית לפי"ז מוכח דר"א לית לי' דבעינן שליחות מעל הממון אלא דנעשה שליח של המקבל דהיינו של הבעה"ב א"כ הא דקאמר בתר הכא דאם הפועל חרש דל"ר אילא א"ח וקשה כיון דהוא שליח של בעה"ב לזכות לו ולזכות לעצמו והא היכא דאיכא דע"א מקנה גם לחרש יש זכי' והא הרי בעה"ב מקנה לו שיקנה לו מהחנוני ומגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' א"כ אמאי א"ח.
אמנם לפמש"כ בפ"ב מ"ה בהב"ח דתליא זה בפלוגתא דר"נ ורב ששת בביצה דף ל"ט בהא דפליגי אי הוה כרגלי הממלא אי כרגלי מי שנתמלאו לו וא"כ י"ל דבהא פליגי נמי ר"ז ור"א וכמש"כ שם ביאור הדברים.

ו') והנה על קו' האו"ד שתי' בח"ס דלר"א ל"א איבעי מפקיר לכולהו נכסי דלא מצי להפקיר כל נכסיו כמו שאין יכול להקדיש כל נכסיו.
והנה כעין קו' זו מצאתי בראשונים אמלתא אחריתא דהנה בב"מ מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו ורבנן אמרו יתננה לעני הנמצא ראשון וכ' רש"י דפליגי באדם דעלמא דאי בבעל השדה ל"ה אמר ר"א זכה לו משום מיגו דזכי לנפשי' דאפי' יפקיר ויהא עני הא עני ג"כ חייב בשלו להניח פיאה ובשמ"ק תמה דהא כיון דר"א ס"ל תרי מיגו א"כ אפי' בבעל השדה נמי דהא אי בעי מפקיר לכרם וגם שדה זו בכלל לההפקר ול"ה שלו וכן הקשה הר"ש בפ"ד דפיאה.
והנה לדברי הח"ס הוה ניחא דהפקר כל נכסיו ל"מ לר"א אך לפי אשר בארנו לעיל בפ"א מ"ה בהב"ח בזה דיכול שפיר להפקיר כל נכסיו הדרה קו' לדוכתי' אך הדבר ניחא דהנה ר"א סובר בב"ב דף קנ"ג דזכין לקטן ואין זכין לגדול א"כ ע"כ הא דאמר ר"א זכה לו לעני היינו כיון דמדין פיאה קזכו לי' דיש לעניים זכות בי' כיון דל"ה הפקר רק לעניים ולא לעשירים (דמהא"ט הא דפיאה פטור מן המעשר לא מטעם הפקר אלא מדין פיאה וכמ"ש תוס' ב"ק) שפיר מצי זכי לי' אבל בבעל הבית אי מפקיר גם שדה דידי' א"כ רק מתורת הפקר קזכה א"כ הא באמת לא מצי זכי לעני כיון דהוה הפקר גם לעשירים אין לעני זכות בגווי' א"כ אין יכול לזכות לאחר וא"ש ר"א לשיטתו.
והנה ראיתי כי בטיב גיטין הרגיש בזה אהא דר"א אמר זוכה לו דהא ר"א סובר דאין זוכין לגדול והניח בצ"ע ולדעתי מש"כ הוא פשוט ונכון.
אך יש לתרץ באופן אחר דהנה בירושלמי בדמאי פ"ב איתא דאין אדם יכול לזכות לחבירו אלא כשראוי לזכות לעצמו ובמחנא"פ ה' זכי' תמה מגיטין דף ל'. גבי מלוה את הכהן ואת העני להיות מפריש ממנו פריך בגמ' והא לא משך ומשני שמזכה לו ע"י אחר וכתב לתרץ דהיינו בכהנים שראויין לזכות לעצמן אולם קשה לי דהא בירושלמי בגיטין פריך כמו בגמ' ומשני במכירי כהונה ופריך וכי יש לעני מכיר וביאר במשל"מ פ"ז מ"ה מעשר דירושלמי סובר דזה רק במתכ"ה דטוה"נ ממון משא"כ במעשר עני דנוטלין בע"כ לא מצי להקנות למכירים ובגמרא דידן לא קאי אמלוה את העני דמלוה את העני מצי לאוקמא במזכה לו ע"י אחר אבל בירושלמי דלא מביא אוקימתא זו דמזכה לו ע"י אחר לכן שפיר פריך וכי יש מכיר לעני.
והנה לכאורה במאי פליגי ירושלמי וגמרא דידן דירושלמי לא מוקי במזכה ע"י אחר אך הדבר פשוט דירושלמי לשיטתו דסובר ב"מ דמאי דאין אדם זוכה רק בראוי לזכות לעצמו אבל גמ' דידן פליג אירושלמי וסבירא לי' דיוכל לזכות ע"י אחר (ומש"כ להלן להקשות מזה על דברי ספר יריעות שלמה שלא עמד על זה) והנה טעמא דמילתא דל"מ במזכה לו ע"י אחר רק ביכול לזכות לעצמו נראה דגם בהא ירושלמי לשיטתו בגיטין פ' התקבל דפריך וכי אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו רק התם תורה זכתה לה גיטה והנה דעת המחנא"פ וכן דעת הנתיבות דכונת הירושלמי למש"כ הנמ"י בב"מ בשם הרנב"ר דבעינן שליחות דבעל הממון והיכי דל"ה שליחות מבעל הממון לא מהני רק בגט דתורה זיכתה לה א"כ ע"כ הא דאמרינן דאדם יכול לזכות לחבירו אין בתורת שליחות המקבל אלא משום דנעשה שליח של הנותן לזכות לחבירו ואיכא שליחות מבעל הממון מעתה בזה דקאמר ירושלמי דרק ביכול לזכות לעצמו יכול להיות שליח של הנותן ומדין זכי' קאתי עלה א"כ לפי"ז לדידן דהוכחנו דגמ' דגיטין ס"ל דיכול לזכות לכהן אף ע"י ישראל דלא חזי לזכות לעצמו הנה מוכח דבאמת לית לן לדידן הך דנימוקי יוסף דבעינן שליחות מבעל הממון (וכמו שהקשה באמת במחנא"פ דמדמוקי בשמעתין דמזכה לו ע"י אחר מוכח דא"צ להיות שליח מבעל הממון אמנם הא באמת לק"מ דנימוקי יוסף רק קאמר דא"י להיות לקבלה שיהי' כאלו אתי ליד המקבל כדאיתא בירושלמי אבל יכול להיות שפיר שליח של הנותן לזכות עבור המקבל ושפיר מוקי במזכה לו ע"י אחר רק יקשה ע"ד שכ' כיון דלירושלמי בעינן שיהא ראוי לזכות וכיון דגמ' דידן נקט סתמא ע"כ דלית לי' הך דירושלמי דבעינן שליחות מבעל הממון ושפיר יכול להיות שליח של המקבל א"כ לכאורה נסתר דינו של הנמ"י ושאר גדולי אחרונים שהעלו כירושלמי דבעינן שליחות מבעל הממון דלפמש"כ מוכח דגמ' דידן ס"ל דל"ב שליחות מבעל הממון אולם לכאורה דברי ירושלמי מסתבר מאד דאיך יעשה שליח על ממון חבירו מה זכות יש לו על נכסי חבירו ואיך יעשה שליח לקבל מתנה בתורת שליח כמותו דבשלמא בגט אין זה בתורת זכי' רק שהבעל נותן לידה דל"ב אלא נתינה לידה ואפי' נתינה בע"כ שמה נתינה גבי גט לכן יכולה לעשות שליח אבל במתנה דהוה בתורת זכי' וקנין מה זכות יש לו על ממון חבירו שימסור לו כחו שיקבל מתנה מחבירו ושיהא כמותו כאלו הגיע לידו ונראה הטעם כמש"כ הר"ן גבי מע"ש דעשו שאינו זוכה כזוכה ומיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו ולכאורה דבריו תמוהים איך יזכה מה שנתן זה לחבירו שיהא לעצמו הא לא לדידי' נתן, אך הדבר ניחא דהנה ב"ב דף קל"ח מבואר ברשב"ם דכל הנותן מתנה כבר נסתלק הנותן ואי אמר המקבל אי אפשי הוה הפקר א"כ עשאו חכמים אותו כהפקר כיון שאמר ליתן במתנה א"כ נסתלק הנותן והוה הפקר וליכא כאן בעלים שפיר יכול לעשות שליח אף שאין בעל הממון דבהפקר דיכול לעשות שליח לזכות עבורו מהפקר כמש"כ הנתיבות סי' ק"ה אולם לפי דברי הר"ן יש לקיים דברי הנמ"י דבעינן שפיר שליחות מבעל הממון רק דנאמר הכי כמש"כ הר"ן דבמע"ש שייך מיגו דזכי לנפשי' כיון דהוה הפקר יען שנסתלק הנותן א"כ יכול לזכות לנפשי' רק חכמים אמרו שיזכה למקבל ה"נ במתנה שפיר הוה ראויין לזכות לעצמו כיון שנסתלק הנותן הוה הפקר (אי הוה אומר המקבל אי אפשי א"כ שוב זכות יש לו בגוה שיכול לזכות עבור חבירו ולכן אף דל"ש שליחות מהמקבל הוא נעשה שליח מצד הנותן שיזכה עבורו כיון שמסתלק ממנו הנותן אבל לעולם שליחות מצד המקבל ליכא רק בגט וכדברי הירושלמי.
מעתה יש לומר דזהו טעמא דר"א דס"ל ג"כ כהירושלמי דבעינן שליחות מבעל הממון מאי אמרת הא עכ"פ יכול להיות שליח של הנותן ס"ל כירושלמי דבעינן ראוי לזכות לעצמו (ועדיפא מירושלמי דהא לירושלמי בראוי לזכות סגי א"כ בכל מתנה דראוי לזכות לעצמו יכול להיות שליח של הנותן למקבל אבל ר"א ס"ל דבעינן ראוי לזכות בזכי' זו דהיינו היכא דשייך לומר מיגו דזכה לנפשי' דהא הנותן מעכב עליו שלא יזכה רק לפלוני) והיינו היכא דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ מיושב קו' הט"ג דהא דר"א ס"ל דאין זוכין לגדול היינו היכא דאין ראוי לזכות לעצמ' אבל בפיאה דמצי זכי לנפשי' שפיר יש זכי' גם לר"א ואף דאכתי לא ידעינן טעמא דר"א מטעם מיגו דאיבעי מפקיר ואיבעי זכי לנפשי' רק מטעם תופס לבע"ח אבל עכ"פ ראוי הוא לזכות לעצמו לכן גם לר"א שפיר זוכין לגדול וה"ה דיכול לזכות לבעל חוב כיון דיש לו שיעבוד על הנכסים מצי לעשות שליח לתפוס כאלו הכניסו לרשותו (וא"ל א"כ הדרה קו' לדוכתי' לפירש"י יפקיר נכסיו ויכול לזכות א"כ גם בבעה"ב משכחת דיכול לזכות הנה לפירש"י אין אנו מוכרחים למש"כ דלפירש"י בוודאי רק בחזקת פיאה יכול לזכות לאחר אבל במתנה או בהפקר ומציאה א"י לזכות לאחר דאין זוכין לגדול כיון דבעינן שליחות מבעל הממון ובתורת זכי' לית לי' לר"א היכא דראוי לזכות לעצמו די"ל דס"ל הא דאיתא בירושלמי דבעינן ראוי לזכות לעצמו זהו לרבנן דס"ל דזוכין לגדול אבל ר"א דס"ל אין זוכין לגדול היינו דפליג אף בראוי לזכות לעצמו ולפירש"י י"ל הא דמוקי בגיטין במזכה ע"י אחר אף דליכא שליח מבעל הממון ואף שאין ראוי לזכות לעצמו במתנות כהונה שאני כיון דבלא"ה שייכין בגווי' יכול לזכות אף שאין ראוי לזכות לעצמו יכול לזכות לכהן או לעני דגם לעניים יש זכות במתנות עניים וכ"כ לעיל דברי הרשב"א והאבודרה"ם דתרומה משלחן גבוה קאזכו אלא דשם מדבריהם נשמע דבמתנות עניים ל"ש דיש להם זכות במתנותיהם) אולם אי קשיא הא קשיא מש"ס דב"מ דף ט' דשם איתא תנן התם מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמר עולא מחלוקת מעשיר לעני אבל מעני לעני ד"ה זכה בו אר"נ לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה ותנן דאם אמר אני זכיתי בה תחילה זכה בה ומעתה קשיא מאי פריך נהי דבמציאה הכל עניים אצלה אבל עכ"פ כיון דגם לעשירים הפקר א"כ אין לעניים זכות בה א"כ אין יכול לזכות לאחר לר"א דס"ל דאין זוכין לגדול וא"כ אי מוקי פלוגתא מעני לעני ואין זוכין לגדול רק מטעם דמיגו דזכי לנפשי' דאז ר"א מודה דמצי זכין לגדול אבל תופס לבע"ח לית לי' לר"א א"כ הך דמציאה דלא כמאן דבכהא"ג לר"א אין זוכין לגדול.
וליישב זה נאמר דלכאורה מוכח מכאן כשיטת תוס' דר"א דסובר דזוכה לעניים הוא משום תופס לבע"ח דבתורת תפיסה לבעל חוב מודה כיון שיכול לתפוס בעצמו יכול לתפוס ע"י אחרים (אכן לפירש"י כאן בשמעתין קשה) ונהי דרבנן פליגי אדר"א וס"ל דזוכין לגדול הנה כ"כ דעכ"פ בעינן [לרבנן דפליגי אדר"א] שהי' ראוי לזכות לעצמו א"כ הא דקאמר ר"א הכא דזכה לעני משום דכיון דאין רשות לעשירים לזכות בו א"כ יש לעניים זכות בהן כהא"ג יכול לזכות לעני ויש זכי' לגדול ורבנן סברי דיתננו לעני הנמצא ראשון אף דלרבנן יש זכי' לגדול אבל בעינן עכ"פ שיהא ראוי לזכות לעצמו ובעשיר דא"ר לזכות לעצמו אין יכול לזכות לעני אבל מעני לעני דיכול לזכות לעצמו גם רבנן מודין לר"א דזוכה לאחרים דהא דר"א ס"ל בעלמא דאין זוכין לגדול אפ"ה כאן בפיאה ס"ל דיש לעני זכות יכול לזכות א"כ מעני לעני בפיאה דיש לעניים זכות וגם דשייך מיגו דזכי לנפשי' דהא ראוי לזכות שפיר מצי לזכות לכו"ע אבל במציאה דהכל עניים חשובים דבזה גם עשירים יכולין לזכות א"כ אין לשום אדם בעולם זכות זה יותר מזה לכן לר"א כהא"ג אין זוכין לגדול אף דראוי לזכות א"כ רבנן דפליגי דבעלמא אדר"א וסברי זוכין לגדול במציאה אין זוכין כיון דליכא שליחות מבעל ממון וזכות ג"כ אין לאחד זה יותר מזה מודין חכמים לר"א דאין זוכין לגדול אף שראוי לזכות לעצמו [משום דנהי דחכמים סברי בעלמא דזוכין לגדול היינו בדעת אחרים מקנה אותו דל"ש דיזכה לעצמו לכן בעינן שיהא ראוי לזכות לעצמו אבל במציאה דליכא דע"א מקנה א"כ אדרבא כיון שראוי לזכות לעצמו א"כ הנה הוא באמת זוכה לעצמו ולא מצי זכי לאחרינא].

ז') שוב ראיתי שכך מוכח ממשנה דשקלים ר"י אומר הראוי לפסחים פסחים וכ' הרע"ב והמוצאו מותר לו להקריב לפסחו ואם יבוא בעליו אח"כ יתן לו את דמיו וכ' ע"ז בגליון הירושלמי דיש לתמוה הכי יוכל אדם למכור לעצמו דהא בעינו שיצא מרשות לרשות והביא שכן הקשה המהרי"ט ותירץ דבשעה שמצאה אין דעתו לזכות לעצמו אלא להקדש ושפיר מצי זכי להקדש ונותן אח"כ דמיו לבעלים היינו כמו שאמרו דעשו שאינו זוכה כזוכה.
אמנם הרשב"א גיטין דף ל"ט כתב דהא"ט דא"י מידי מזבח משום דתמימין מועטין וכדי שלא יפסיד המזבח לכן אמרו שא"י מידי מזבח לעולם א"כ לפי"ז יש לומר דלא אהני מעשיו מה שהקדשו לבדה"ב א"כ חלה עליו מיד קדושת מזבח דכשאמר יהא מקדש לבדה"ב תפוס לשון ראשון וחל עליו קדושה קדושת מזבח ולא מהני מה דאמר בלשון אחרון שיהא קדוש לבדה"ב כדאמרינן בכה"ג בתמורה דף כ"ד וכמש"כ רבינו בפט"ו ממעה"ק.

ח') אמנם הנה רבינו הוסיף עוד דמ"ע שיהא מובחרין דמשמע לי' דקרא לא קפיד אתמים לבד אלא שיהא מובחרים וכמ"ש רבינו בפ"ז מהלכות אלו וז"ל לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום וע"ז נאמר וארור נוכל וגו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכ"כ בסוף הלכות אלו וז"ל הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר וכו' וה"ה בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהי' מן הנאה הטוב אם בנה בית תפילה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב שבשולחנו וכו' הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב ל"ד (הביאו בב"י יו"ד סי' רמ"ח) והנה לכאורה קשה לי מיומא דף ל"ד דלרבנן הא דכתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר אחד המיוחד שבעדרו ורבי ממובחר נדריכם נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכי וכו' הרי דבעי קרא לרבות דבעינן מובחר ואמאי לא נפקא מקרא דכל חלב כמש"כ רבינו ונראה דאי מכל חלב הנה הא פשיטא אי מצאה כחושה כהאי דמנחות דף ס"ד ויש לו שמינה ממנה דלא הי' צריך להביא אחרת דהא בשעת הבאה הי' זה בכלל חלב רק אח"כ איתגלאי דהיא כחושה ועוד דסברא הוא כיון שהתחיל כבר בעבודתו א"צ להניח המצוה משום שיהא מכל חלב אבל מקרא דמובחר נדריכם נשמע דאם נמצא כחוש מביא אחרת ואפי' בשבת ובהא ניחא לי מה שנתקשה באמת בש"א אמאי משום מצוה דזה אלי ואנוהו צריך להביא אחרת ואפי' בשבת הנה הוא ז"ל הוכיח מזה דמשום זה אלי ואנוהו הוה דאורייתא ואמנם לדעתי אף אי הוה דאורייתא ל"ה נשמע דמשום זה יחללו שבת כיון דאינו אלא הידור מצוה והא קיימ"ל הידור מצוה אינו אלא עד שליש כדאיתא בב"ק דף ט' ופסקו רמ"א או"ח סי' תרנ"ו א"כ לא מסתבר דיחייבהו לחלל שבת משום הידור מצוה ולפמש"כ ניחא דלא מקרא דזה אלי ואנוהו נפקא הא אלא מקרא דמובחר נדריכם ולכן ל"ד למצוה דאינו אלא עד שליש דלא כתב בי' קרא מפורש דבעינן מן המובחר.
שוב ראיתי כי בשו"ת מהרי"א יור"ד סי' ש' הקשה באמת לדברי רבינו דכ' דבכל מצות בעינן מן המבחר כמו בקרבנות דילפינן מכל חלב א"כ תיקשי מ"ש דלמצוה מן המובחר כהך דמצא שמינה מחללין שבת ולמה מפני ציצין שאין מעכבין דהוה ג"כ מצוה מן המובחר מזה אוא"נ דבחול מחזירין ובשבת אין מחזירין וכבר הקשה כן בש"א אלא דמצינן לתרץ דשאני מצוה מן המובחר דקרבן זהו מה"ת אבל בשאר מצות רק דרבנן מזאוא"נ אבל לפמש"כ רבינו כאן דמשוה שאר מצות מן המובחר לקרבן יקשה אמאי אין מחללין שבת עבור ציצין שא"מ יעו"ש לפמש"כ ניחא דשפיר י"ל דאפ"ה קרבן שאני דכ' מובחר נדריכם לכן מחללין שפיר אלא דקושיא זו נראה לי דבלא"ה לק"מ דבוודאי אם כבר זרק אין מביאין אחרת משום מצוה מן המובחר אלא אמרינן דלא יזרוק וא"כ ממילא לא מקיימא המצוה כלל ומביאין אחרת ומקיים מצוה זו מן המובחר אבל בציצין שא"מ שכבר קיים גוף המצוה ופירש ממנה א"כ רק יחזור משום מצוה מן המובחר לבד משום זה אין מחללין השבת כמו אם זרק כבר דאין מביאין אחרת כמש"כ רבינו בפ"ב משגגות דא"ל דש"ה דאם זרק וכבר יצא א"א להקריב חטאת אחרת אפי' בחול דאין חטאת בא בנדבה דז"א דהרי במנחות דף פ"ד גבי ביכורים אמרינן אם הביאה קידש אף דשם אפשר להביא אחרת אחר שקיים המצוה דתנופה והנאה אפ"ה קידש ול"א דצריך להביא אחרת מוכח דהיכא דכבר קיים גוף המצוה משום מצוה מן המובחר א"צ להביא אחרת.
והנה בכריתות דף נ"ג בעי ר"א הוזלו טלאים בעולם מהו מי אמרינן מובחר נדריך בעינן והא איכא א"ד כסף שקלים בעינן וליכא ולכאורה יפלא מאי קמבעיא לי' הא קיימ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואיך נדרוש טעמא דקרא דכשר הקרבן אפי' בפחות מכסף שקלים וראיתי בשו"ת חסד לאברהם חיור"ד סי' ל"א שעמד ע"ז ונ"ל לישב דהא איתא בקידושין ח' דמצי אמר לדידי שוה חמש סלעים בפדה"ב וא"כ לכאורה גם הכא נאמר לדידי שוה לי כסף שקלים אך לק"מ דשם הוה ממון כהן מצי לומר לדידי שוה לי אבל כאן דלגבוה סלקי לא מצי אמר הכהן או הגזבר לומר לדידי שוה לי כסף שקלים אך הא בקידושין דף ו' בעי הג"מ אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל וא"כ ה"נ יש לאיסתפוקי הא דכתבה תורה כסף שקלים אי בתר נותן אזלינן דלגבי נותן בעינן כסף שקלים אבל לגבי מקבל לגבוה ל"ב רק שיהא מובחר נדריך והיינו דאיבעיא להו דסגי במובחר נדריך ולגבי נותן מהני משום דמצי לומר לדידי שוה כסף שקלים (וענובי"ת כהא"ג אהא דבב"ק דף מ' כופר אחד אמר רחמנא וכתבתי במק"א) ובהא ניחא לי אחריתא מה שהקשה בחס"ל או"ח סי' ע"ו לפמש"כ רש"י סוכה דף כ"ז דאם אין שו"פ לא מיקרי לכם א"כ אם הוזלו הד' מינים בפחות מפרוטה לא יהא מצי לקיים מצות ד' מינים לפמש"כ א"ש שם בדידי' תליא מילתא מצי לומר לדידי שו"פ שפיר יוצא.
והנה בב"י יור"ד סי' ס"ד כ' בשם הרשב"ם דהא דדרשינן כל חלב שור כשב ועז לא תאכלו דבעינן דבר השוה בשלשתן למעוטי חלב האלי' דליכא למימר דאיצטריך למעוטי חלב חי' די"ל כיון דאיסור חלב נאמר בפ' הקרבנות דבר הלמד מענינו שלא אסרה תורה אלא חלב הקרב למזבח וחלב חי' א"ר למזבח והביא בשם רבינו דכל שם חלב חד הוא מה שהוא המיטב כדכ' ואכלו את חלב הארץ ואין לך דבר טוב כדבר העולה לגבוה יע"ש והן הן דברי רבינו פה דיליף מכל חלב דבעינן חלב היפה.
אך קשה לי לפי"ז מהא דאיתא בחולין דף ק"כ חלב הותר מכללו לגבוה ולהנ"ל הא כל איסור חלב הוא משום דקרב למזבח ולגבוה קסלקי א"כ ל"ש הותר מכללו לגבוה דאי לאו דהותר לגבוה ל"ה חלב איסור כלל ועוד כיון דרק אסור להדיוט משום דאסור לגבוה אין כאן הותר מכללו כמש"כ הריטב"א נדרים דף כ"ט גבי הקדש לא פקע בכדי דל"א כן אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום אחד דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסרינן אכו"ע לבר מגבוה הלכך כיון דחייל כולי האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה ואמר לה היום את אשתי לההוא יומא מיהת שוי' כהקדש אכו"ע ואסורה לכל לבר מדידי' הלכך כיון דתפיס כולי האי לשעה לא פקע בכדי וכו' אבל באוסר אותו על מקצת בנ"א ולשאר ב"א אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכו' ולא חייל איסורא כולי האי כי מטו זימנא פקע בכדי ואפי' באוסר דבר שלו על אחרים כיון דלא אסרי לנפשי' ואשתאר בשעת זמן איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידי' שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגבוה כלל וזהו ענין ההקדש שיהי' להשם ואלו הי' אוסרו להשם לאו הקדש הוא וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה להמקדש ולאוסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות שתהא אסורה למקדש דאלו בא לאוסרה אפי' עצמה לאו א"א היא כלל הלכך לאינשי דעלמא הוא בא לאסורו כבר חל האיסור היום לגמרי ומשו"ה לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר הי' לאוסרו אף על עצמו והוה חייל ותפיס איסורו שפיר וכיון דשייר באיסורו דלא אסרי' אנפשי' ל"ה לגמרי חד"א ולהכי פקע בכדי עכתו"ד א"כ ה"נ איך שייך לומר דהותר מכללו לגבוה דכל האיסור רק יען דשריא לגבוה וכן יקשה מחולן דף צ' דאיתא התם גיה"נ לגבוה משום דבעינן ממשקה ישראל לרבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותו בכך וקשה לרבי מה שייך לומר מידי דהוה אחלב ודם דהא עיקרו של חלב דנאסר להדיוט יען דעומד להקריב לגבוה וכן דם כל איסורו יען דעומד לזריקה דדם שבישלו אין עובר משום דבעינן ראוי לזריקה ועיקר איסור דם משום דהוה חלק לגבוה.
והנה בפ"ב דתרומות והובא בברכות פ' כיצד מברכין כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים ר"י אומר לעולם הוא תורם מן היפה והנה הרע"ב כ' דטעמו משום דכ' בהרימכם את חלבו לעולם בעינן ואי יפסיד יפסיד וקשה הכי יש לך מום גדול מזה שאין מתקיים ולא יכול לקיים בו מצות נתינה לכהן אולם נראה דטעמא דר"י דס"ל דמצות הפרשה הוא רק כשבא להתיר באכילה דזהו עיקר המצוה כשיתקן הטבל לאכילה יהא הרמתו מן חלבו אף שלא יתקיים ליתן לכהן כי אין זה עיקר המצוה וא"כ רבנן דפליגי דס"ל דיפריש מן המתקיים משום דס"ל דמצות הפרשה הוא מיד אחר שהודגן משום מצות נתינה לכהן ולא כדי לתקן באכילה ע"ד שכ' הטו"ז סי' א' וכבר דברנו מזה בפ"א ובפ"ו מה' בהב"ח ולכן בעינן מידי דמתקיים כי זה הוא הנקרא חלבו מה שמתקיים לא מה שהוא יפה במין.

ט') אך קשה לי מהך דב"מ דף כ"ב בהא דבא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות דמבואר שם דלגבי תרומה מהני משום דהוה מצוה והוה כיאוש מדעת ולגבי אורחים הגונים איתא התם דמר זוטרא לא הוה אכל ול"א כיון דהוה מצוה להאכילם מן היפה הוה כיאוש מדעת ולדעת רבינו הכל מצוה אחת הוא בין להאכיל לרעב בין להביא לקרבן שיהא מן היפה ומן המובחר וכש"כ להאכיל לת"ח שאמרו בכתובות פ' הנושא המביא דורון לת"ח כאלו הקריב ביכורים שוב ראיתי שכן הקשה בס' מעיני החכמה.
אמנם נראה ליישב כאשר אקדים שמעתתא דב"מ דפריך אאביי דס"ל דיאוש של"מ ל"ה יאוש מהא דתניא הרי שבא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמא רבא אליבא דאביי דשויא שליח אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי' תמרי ורימוני אמימר ור"א אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתי מרי' וא"ל לאריסי' אמאי לא אייתית מהנך שפירתא וכו' אמאי לא אכל מר אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא לי' אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר והנה יש לדקדק בגמ' דרבא תורגמא אליבא דאביי בדשוי' שליח מה הכריח לו לרבא לתרץ דברי אביי דפליג אשמעתתי' דסובר ישל"מ הוה יאוש ונראה לפרש דהנה הקשו המפורשים מ"פ מתרומה לאביי הא תרומה מצוה הוה ובמצוה הא עסקינן בשמעתין גבי הני רבנן דמצוה שאני וכן מסקינן באמת בקידושין דף נ"ב דמצוה שאני והנה בטו"ז סי' של"א כ' דהא דמצוה שאני רק מהני אלהבא אבל לא דנאמר משום זה דיהא מהני גם למפרע והא דבקידושין אמרינן כן גם בתרומה דמצוה שאני ומהני אלמפרע ג"כ הנה שם רבא קאמר לה דאית לי' יאוש של"מ הוה יאוש ולכן אהני גילוי דעת במצוה גם אלמפרע.
אמנם לי נראה לומר דבוודאי מרישא דתרם משל בעה"ב לא קשיא לי' די"ל מצוה שאני רק הא דפריך הגמ' לאביי היינו מירד ולקט לעצמו ותרם דהיינו שלא לקח רק כפי מה שתרם בעה"ב רק עיכב לעצמו התרומה ליתן למי שירצה ובזה ל"ש לומר דמצוה שאני דהוה ממון של אחרים ורק אי ישל"מ הוה יאוש ע"כ כשאמר כלך אצל יפות ניחא לי' שלקח לעצמו כיון שתרם זה על כל הכרי (כמש"כ הטו"ז שם) ולא מקפיד בעה"ב ולכן הוה תרומה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא מקפיד (ודבר שאין בעה"ב מקפיד יכול לקדש בו אשה ואף דרבינו בפ"ה מאישות כתב דס' קידושין הוה כבר כתב במנא"פ דרק ספק קידושין מכח שמא אין שו"פ אבל מה דאין מקפיד הוה כהפקר ומקדש בו אשה דלא כנוב"י סי' ל"א שכתב דבעינן לא מקפיד לכל העולם) אבל אי יאוש של"מ ל"ה יאוש אמאי - מהני בלקח לעצמו ותרם כיון שיש בזה דררא דממונא ג"כ והנה כל זה רק שייך אי ט"ה ממון ולכן נהי דלא מפסיד בעה"ב דהרי בלא"ה צריך לתרום אבל עכ"פ בזה שלקח לעצמו ותרם על יתר הכרי הרי פסיד הט"ה דהלוקח מעכב הט"ה לעצמו וכיון דט"ה ממון ל"א מצוה שאני אבל אי ט"ה אינו ממון לא מפסיד מידי כיון שעשה כל מה שלקט תרומה על כל הכרי (ואף דכ' מהרש"ל לענין ליטול בע"כ ל"א ט"ה אינו ממון כמש"כ המחנא"פ. אבל עכ"פ כיון דמצ"ע ט"ה אינו ממון שפיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע במידי דמצוה דניחא לי' ול"ה כבע"כ וא"כ שוב הוה כמו תורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה וט"ה שלו דבא הגילוי דעת דניחא לי' שילקט לעצמו וחלות שם התרומה בב"א והוה כתורם משלו על של חבירו) וא"כ הא דקתני אי לאו חושש משום גזל הכונה שמפקיד על הט"ה וקשיא לאביי מדקתני דמהני באינו חושש משום גזל כגון באמר כלך אצל יפות (ועקצה"ח סי' רס"ב שהקשה דבחסרון ממון ל"ש ניחא לי' לעבוד מצוה דהרי עכ"פ בעלים מחסרי ממון ולפמש"כ ניחא כיון שתורם על של בעה"ב וט"ה א"מ א"כ ליכא חסרון ממון ועוד הקשה בקצה"ח דכיון דתורם על של עצמו ל"ש מצוה דלאו עלי' רמיא ולפמש"כ ניחא דאיירי בתורם על של בעה"ב לא על של עצמו) וע"ז משני רבא אליבא דאביי בדשוי שליח כיון דכל זה רק למ"ד דסובר ט"ה א"מ ע"כ מתרץ לה רבא כדי שלא נידון מכאן דבאמת ט"ה א"מ (והא דחוששין משום גזל היינו מה שלקט ועשאו תרומה דלא איכפת לי' יען שאין מפסיד אבל לא משום ט"ה ממון) ולכן מהני אף יאוש של"מ וכיון דרבא הוה פשיטא לי' דט"ה ממון וכדי שלא נסתר זה מכח הברייתא מתרץ לה בדשוי' שליח כדי שיכול לאוקמא הברייתא כמ"ד ט"ה ממון (והא דקתני א"ח משום גזל היינו כשאמר כלך אצל יפות) לכן משני בדשוי שליח ולעולם ט"ה ממון אבל יאוש שלמ"ד דהוה יאוש לא שמעינן מהכא כיון דשויא שליח בפירוש דניחא לי' לרבא דנוקי ברייתא אף כמ"ד יאוש של"מ דל"ה יאוש משנאמר דברייתא אתיא כמ"ד ט"ה אינו ממון לכן מוקי בדשויא שליח והכונה דעשאו שליח ושיהא הט"ה דידי' דאורחא דמילתא דהעושה שליח שנותן התרומה לתורם עבור טרחתו ושיעשה שליחתו ושיכול לסמוך עליו א"כ לא הקפיד על הט"ה ולכן מהני אף דיאוש של"מ ל"ה יאוש וט"ה ממון (וכמש"כ המשל"מ פ"ד מבכורות לפרש דברי רי' דלכן מודה ר"ש בהאי דחולין דל"ה תרומה דילמא אינש אחרינא שמע דליכא תקלה משום דהבה"ב יכיר במידת הכרי שלא תרם ואחר שישמע לא אסיק אדעתי' ורא"ש כ' משום דאז מניח התרומה אצל הכרי וכ' המשל"מ דר"י סובר דעושה שליח לתרום מסתמא אף דט"ה לתורם משום טרחתו אייריא ל"ש כתי' הרא"ש שמניח אצל הכרי לכן מתרץ תי' אחר דידע במידת הכרי) והנה ע"ז קאמר ה"נ מסתברא דהא בעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם והנה תוס' הקשו אף לרבא קשיא עכ"פ אין דעת בעה"ב לתרום רק מבינונית ול"ש כהא"ג איגלאי מלתא למפרע דהוה זה כדבר שיש בו סימן ותירצו דמצוה שאני אמנם הניחאן בתרם משל בעה"ב אבל בלקט לתרום דתרומה לעצמו ל"ש זה אי ט"ה ממון דכיון דתרומה שלו והט"ה מיפות הוי טפי מרעות בהא ל"א דמצוה שאני וא"כ בעינן שלוחכם לדעתיכם דוקא (דמהא"ט כתבו הראשונים בחולין דף י"ג דאמרינן שלוחכם מדעתיכם דאף בגילוי דעת דניחא לי' באחר דיודע לתרום בבינות (בעין בינונית לא כמש"כ התה"ד דבינונית אפירות קאי לא יפות ולא רעות) אבל באיש אחר לא ניחא לי' מהא"ט גם כאן שייך שלוחכם מדעתיכם דמפריש מן היפות ולא ניחא לי' מעיקרא ואף דמצוה הוה הא מפסיד ט"ה) וע"כ בדשויא שליח ויפורש הכי ה"נ מסתברא דהא אכתי יש קפידא שמעכב התורמה מיפות לעצמו ומהא קשיא גם לרבא דבזה ל"ש איגלאי מילתא דהוה כדבר שיש בו סימן וע"כ בדשויא שליח ושיהא הט"ה לשליח א"כ נוכל לומר דלעולם ישל"מ ל"ה יאוש רק בדשויא שליח אייריא ושיהא הט"ה לשליח ואך כל זה אי ט"ה ממון אבל אי ט"ה ל"ה ממון ל"ק דגם לאביי י"ל דמהני למפרע הגילוי דעתי' ולכן אף שתורם מיפות מהני הג"ד דמצוה הוה להפסד ט"ה ליכא דט"ה לא חשיב ממון וכן לא הוה ק' קו' תוס' מדבר שיש בו סימן דכאן שאני דל"ה ממון מהני הג"ד למפרע ולבתר הכי מסיק דלרבא תרומה שאני יען דמצוה הוה וכן סובר בקידושין אף דסובר ט"ה ממון הא לדידי' יאוש שלא מדעת גם במציאה הוה יאוש לכן סגי בטעמא דמצוה שאני והיינו דרק אי אמרינן יאוש של"מ הוה יאוש וט"ה ממון ע"כ בדשויא שליח אייריא אבל אי יאוש של"מ ל"ה יאוש אף דט"ה ממון או אי ט"ה אין ממון אף אי יאוש של"מ ל"ה סגי בטעמא דמצוה שאני דהיינו דהיכא דלאו מצוה אף דניחא לי' דאין מקפיד כיון דאין זה זכות לו ל"א דמעיקרא זכין לו אבל כיון דמצוה הוה א"כ לא לבד דניחא לי' אלא דזכות הוה לי' לכן מעיקרא זוכין לכן מהני גם למפרע.

י) ובהא יש לישב שיטת רבינו דבפ"ו מתרומות כ' דתורם שלא מדעת או שלקט כדי ללקחם ותרם אמר כלך אצל יפות תרומתו תרומה והקשה בכ"מ הא רבינו פסק יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש וא"כ ע"כ כדמוקי בגמ' בדשויא שליח רבינו השמיט הא דשויא שליח ועוד דבגמ' קאמר ה"נ מסתברא דבעינן שלוחכם לדעתיכם וע"כ בדשויא שליח והא רבינו לעיל בפירקין באמר לשליח לתרום ובא אחר לתרום פסק דל"ה תרומה דאמרינן בחולין דבעינן שלוחכם לדעתיכם ותי' דרבינו סבר דמצוה שאני ובט"ז סי' של"א הקשה דזה רק מהני להבא אבל לא סגי שיהא מהני למפרע ובמשל"מ כתב לישב עפ"י ירושלמי דתרומתו תרומה היינו להבא והנה קשה לי א"כ מ"פ בגמ' לאביי כיון דירושלמי מוקי לה בלהבא גם אביי מצי מוקי לה כך ונראה דהנה בקצה"ח סי' רל"ט הקשה לפמש"כ הרמב"ן במצא לפני יאוש לא מהני יאוש שאח"כ משום שנעשה שומר וידו כיד הבעלים וא"כ מאי קאמר בשמעתין אע"ג דשמעינן דאיאש אח"כ הא באיסורא בא לידו והביא בשמ"ק דהיינו כיון דבא לידו קודם יאוש דידו כיד הבעלים דחייב בהשבה אפי' אחר יאוש ל"מ כיון שהגביהו ע"מ להחזיר כבר נתחייב חיוב בהשבה אחר יאוש וא"כ נהי דעכ"פ לא קנאו בהגבהה קונה אח"כ וא"כ הא דפליגי בליכא סימן אי יאוש שלא מדעת הוה יאוש היינו ג"כ בהגביה ע"מ להחזיר א"כ ניחא לאביי דסובר דל"ה יאוש דכבר נתחייב בהשבה וכיד בעלים הוא ל"מ יאוש דלאחר כך אבל לרבא אמאי הוה יאוש ותי' כיון דישל"מ הוה יאוש א"כ גם קודם יאוש לא נתחייב בהשבה ושוב מהני היאוש שאח"כ שיזכה אחר היאוש יעי"ש א"כ לפי"ז ל"ה באמת קנין למפרע כלל א"כ שפיר פריך מתרומה דלאביי דל"ה יאוש ול"מ אפי' מכאן ולהבא א"כ קשיא מתרומה דמהני עכ"פ מכאן ולהבא דהיינו דקריאת שם תרומה מיתלא תלי וקאי וכשאמרו בעלים כלך אצל יפות חייל לענין תרומה שאכל אחר זה כן ביאוש של"מ ל"ה יאוש למפרע דלא מתחייב בהשבה וקניא אחר היאוש וא"כ קשיא לאביי ומשני בדשוי' שליח וא"כ נסתרו דברי המשל"מ דאף דמכאן ולהבא אייריא מוקמינן לה בדשויא שליח א"כ עדיין קשה לרבינו דהשמיט הא דשויא שליח וכן יקשה דרבינו השמיט הא דאם לאו יש בו משום גזל כדאיתא בברייתא אולם לפי הדברים הניתנים למעלה ניחא הכל דרבינו סובר בפ"ה מאישות ובפי"ב מתרומות דט"ה אינה ממון א"כ ליכא משום גזל באמת לכך לא הביא רבינו אם חושש משום גזל וניחא דלא הביא בדשויא שליח כיון דט"ה אין ממון ל"ב שויא שליח וניחא ג"כ הא דלעיל סובר דבא אחר ותרם דל"ה תרומה משום דבעינן שלוחכם מדעתכם משום דאדם אחר אין יודע איך לתרום בעין יפה או בינונית ובזה ל"ש דמצוה שאני דהא גם ע"י השליח דידי' הי' מתקיים המצוה אבל כאן דגלי לדעתי' דניחא לי' במה שתורם מן היפות לכן כיון דל"ה רק ט"ה דא"מ אמרינן איגלאי מילתא למפרע וא"צ לומר בדשויא שליח.
אמנם לדברי רבינו יש לישב בפשיטות יותר דבוודאי אמימר ורב אשי דסבירא להו דרשאין לאכול דמדמו לתרומה דמהני כלך אצל יפות ג"כ ידעו לחלק דמצוה שאני אלא דסבירא להו דגם להניח לפני ת"ח לאכול הוה מצוה וכאילו הביא ביכורים רק מר זוטרא דלא אכיל ע"כ דס"ל אף במקום מצוה לא מהני אי יאוש של"מ ל"ה יאוש. ולכן ע"כ הא דבתרומה מהני באומר כלך אצל יפות משום דאייריא בדשויא שליח וכן הוה ס"ל לרבא מעיקרא כמר זוטרא ולכן מוקי רק בדשויא שליח אמנם למסקנא מסיק רבא דמצוה שאני דס"ל דטעמא דמר זוטרא דלא אכיל אף דמצוה הוה משום היכא דהוה חסרון ממון לא ניחא לקיים מצוה בממוני' כקו' הקצה"ח רק בתרומה נראה לי דבר חדש דל"ה הפסד ממון כלל דהא זהו חלקו של כהן כיון דמצוה לתרום מן היפה אמרינן זה חלקו של כהן (כמש"כ לעיל דהבאת קרבן לגבוה אינו אלא כמברר חלק הקב"ה וכמש"כ האבודרהם דשקלי גבוה לאו מדידי' קיהיב והבאתי ראי' לדבריו ממשנה פ"ב דשקלים דממשכנין ומוציאין את העבוט וכ' בתויו"ט אף דאסור להוציא העבוט לצורך גבוה שרי יעו"ש ונראה דהיינו מהא"ט דלאו מדידי' קיהיב אלא דמשלחן גבוה קיהיב וחלק גבוה קשקלו) ל"ה חסרון ממון לכן אמרינן שפיר דמצוה שאני אבל בדמר זוטרא דהוה חסרון ממון לא תלינן דניחא לי' במצוה רק תלינן משום כיסופתא אמר ולכן למסקנא א"צ לטעם דשליח שויא דסגי בטעמא דמצוה שאני וא"כ ניחא מה שהקשינו דשפיר גם זה להאכיל לעניים ולת"ח מן היפה בוודאי במצוה הוה וחייב האדם לכוף את יצרו לקיים מצוה זו וכמש"כ רבינו אלא דבסתמא ל"א דניחא לי' לקיים מצוה במקום שיש חסרון כיס.
והנה מאו"ז בפ"ב דקידושין משמע הא דבעינן שליחות בתרומה ולא סגי בניחא לי' משום דאא"א דשא"ש וקשה לו מע"ז דף נ"ב דאמרינן מדעבדו ישראל לעגל גלי' דעתי' דניחא להו ואוסרי' דבר שא"ש הרי דלענין לאסור דבר שאינו שלו סגי ג"כ בגלוי דעתי' דניחא דהא בהך דע"ז אין מטעם שליחות דאין שליחות לנכרי כמש"כ ח"ס או"ח סי' פ"א ובאמת בתה"ד הובא בטו"ז סי' שכ"ד מבואר הטעם דבעינן שליח שויא משום דבעינן שיהא מבורר בשעת שליחות שרצונו בכך דומיא דאתם לדעתיכם וכ"כ הש"ך סי' שנ"ח ובתה"ד כ' עוד טעם אחר דלא סגי במה דגילה דעתו דניחא לי' בהפרשת תרומה ע"י שליח רק בשויא שליח משום דשליח מכיר אי בעין יפה או בבינונית אי ביפות או ברעים ולכן בתורם משלו על של חבירו סגי בניחא לי' דזכין לאדם עפמש"כ בפ"ו מפהמ"ק וב"ה ק"פ אולם לפמש"כ הא דמוקי בדשליח שויא קאי אשקל ותרם אבל בתורם משל בעה"ב י"ל דמהני הטעם דמצוה דמסתמא זכות הוא לו ול"ד להך דחולין באמר צא ותרום דשם רצה שיתקיים המצוה ע"י אחר.
י"א) אולם קשה לי לפי"ז מהא דאיתא בעירובין דף ע"א דמפרש עולא דטעמא דב"ה דמבטל רשות משתחשך דדמיא להך דכלך אצל יפות ואפי' בדלא שויא שליח יען דניחותא דמצוה שאני וכמו שכ' בקצה"ח סי' רס"ב ולהנ"ל קשה מאי דומיא בשלמא בתרומה דאיכא מצות עשה להפריש מן היפה כמ"ש רבינו לכן שפיר אמרינן דמצוה שאני אבל בעירובין דליכא מצוה אלא הצלה מאסור שיהא רשאי לטלטל בהא ל"ש לומר ניחותא דמצוה שאני כמש"כ הרשב"א יבמות דף ק"ג דל"ש מצללה"נ לענין עירוב דל"ה אלא הצלת איסור אמנם נראה דבאמת איתא שם גי' רב ניסים גאון אמר רבא דטעמא דב"ה משום דדמיא לכלך אצל יפות ורבא לטעמי' דס"ל בב"מ דיאוש של"מ הוה יאוש ובכל דוכתי' כיון דניחא לי' אמרינן איגלאי מילתא למפרע ניחא לי' ולא משום ניחותא דמצוה ודלא כקצה"ח ובזה נדחה מה שחידש בקצה"ח דאם שכח לבטל מחמת אונס עד אחר שש דמשום ניחותא דמצוה אמרינן מעיקרא ניחא לי' דלפמש"כ זה ל"ח ניחותא דמצוה דרק בכלך אצל יפות דהוה מ"ע להפריש מן היפה בזה מהני ניחותא דמצוה אבל משום שלא לעבור בב"י ל"ח ניחותא דמצוה במה דאין עובר בב"י ומ"ע דתשביתו הא אין מקיים בזה ואף אי איכא מ"ע דתשביתו ל"מ בזה ניחותא דמצוה דהא אף דאי אית לי' חמץ איכא מ"ע דתשביתו אבל אי אין לו חמץ אין עלי' מ"ע דתשביתו כמו שעומד בזה במנחת חינוך והבאתי בפ"א מבהב"ח א"כ ל"ד למ"ע דלתרום מן היפה רק דקצה"ח כתב כן יען דהוא מפרש גמ' דערובין שמדמה לכלך אצל יפות ג"כ מהא"ט דהוה ניחותא דמצוה אבל כפמש"כ דהגי' שם רבא אמר דהוה ככלך אצל יפות משום דסובר יאוש של"מ הוה כמדעת ממילא נסתר דינו של קצה"ח וכבר השיג עליו הנתיבות מטעם אחר.
אך אי קשיא הא קשיא אפי' למאי דגרסינן רבא איך מדמה להא דכלך אצל יפות דהא שם ל"ה חסרון ממון כלל דזה הוא חלקו של כהן מעיקרא וכמו שיבואר בפ"ה מה' אלו בארוכה משא"כ בביטל רשות חצירו דהוה חסרון ממון מנ"ל דמהני ניחותא דידי' למפרע אבל י"ל דאפ"ה רבא לשיטתי' סובר דיאוש של"מ הוה כמדעת אף דמציאה הוה חסרון ממון כמו שביארתי בפ"ב מהב"ח דהא דבמציאה אמרינן דהוה חב לאחרינא היינו הבעלים ניחא שפיר.
אמנם לדינא נראה לקיים דברי הקצה"ח ולא מטעמי' דהנה זה לשון הקצה"ח ובשו"ת כ' באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו וכתבתי דמותר בהנאה כיון דעכשיו נהגו בנוסח כל חמירא ולא חיישינן להערמה א"כ הו"ל כמו כלך אצל יפות דאמרינן מסתמא ניחא לי' מעיקרא אלא ששכח ולא ידע ובנתיבות השיג הא בלא"ה אין ברשות של אדם רק רחמנא אוקמ' ברשות.
ונ"ל לישב דבריו דהנה בסוף מס' טבול יום איתא במשנה ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה ושברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי בי"ד וכ' הראב"ד שהי' בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה ובתיו"ט כ' דלפמש"כ הר"ש דהכונה חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך א"כ גם רבנן דפליגי מודי דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום ור"י אומר אפי' לא עלתה על דעתו אלא דאנן ידעינן בי' שהוא חכם שיודע שראוי להתנות אעפ"י שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם הואיל וכבר ידע שראוי להתנות לב ב"ד מתנה על כל היודע שיהא כאלו הי' כן בלבו עכשיו על תרומה זו ולפי"ז י"ל לר' יוסי פשיטא דאמרינן בכהא"ג דלב בי"ד מתנה כאלו הי' בדעתו לבטל אלא אף לרבנן ניחא וכמש"כ הקצה"ח דעתה שנהגו לומר כל חמירא בוודאי הי' בדעתו לומר כל חמירא אלא ששכח גם לרבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא והוה כאלו ביטל בלבו בזמנו ול"ש אוקמוה ברשותו אלא דקשה לי טובא בהך דעירובין דמפרש טעמא דב"ה דהוה כאומר כלך אצל יפות דניחא לי' אלא דשכח אמאי לא הביא עדיפא מיני דדמיא לי' טפי הך משנה דטבול יום רבי יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת שהי' בדעתו אלא ששכח ולא התנה סגי ובאם הי' דעתו לכך אלא ששכח אזלינן בתר דעתו דמעיקרא ולרבי יוסי אפי' לא היה בדעתו אלא כיון שהיה בדעתו לעשות כך סגי ותקשה לשני הפירושים של המשנה דרבי יוסי בשכח איירי א"כ רבנן פליגי אפי' בשכח א"כ תיקשי לאידך גיסא איך מוקי דב"ה כהך דכלך אצל יפות הא אדרבא מרבנן דר' יוסי נשמע דל"א כן אלא בתרומה אבל בעלמא ל"א איגלאי מילתא למפרע שאי נפרש דדעתו היה כך ואי כאידך פירושא דר' יוס"י איירי בלא היה דעתו לכך ובהיה דעתו גם רבנן מודו א"כ תקשה אמאי לא מפרש טעמא דב"ה דאתיא כהך משנה דטבול יום דאמרינן איגלאי מילתא למפרע ואזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא וצ"ע.
שוב ראיתי בת"כ דדריש מקרא דתמים יקריבנו תמים יקדישנו שידע בוודאי שתמים דצריך לבדוק אחר מומין קודם הקדש דבספק אי הוא בע"מ אף שנמצא אח"כ תמים לא מקיים העשה ור' יוסי אומר תמים יבקרנו ויקריבנו דקאי אהקרבה והיינו ג"כ אף דנמצא אח"כ בלא מום אבל המ"ע לא קיים וכן מוכח מדברי רבינו דבפ"ב מה' שגגות לא הביא דאם נמצא תמים דיהא חייב חטאת אף דס"ל בפ"א מתומ"ס דתמיד צריך ביקור וכבר תמה ע"ז בכפ"ת סוכה דף מ"ב ולפמש"כ ניחא דהכונה רק דלא קיים המ"ע [ובתוס' שם מפרשים דלר' יוסי אף אם נמצא תמים חייב חטאת ולפמש"כ רק ביטל מ"ע] ובהא ניחא מה שהקשו הראשונים בהא דדייק בחולין דף י"א מרישא של עולה דאזלינן בתר רובא והקשו הא ספק מותר מה"ת להנ"ל ניחא כיון דאיכא מ"ע שידע בודאי שאינו בע"מ ה"נ איכא מ"ע שידע בוודאי שאינו טרפה ומכל הפסולים אף דאיכא טרפות שאינו ניכרת אע"כ דאזלינן בת"ר וכיון שאינו טרפה בגלוי הוה כאלו וודאי אינו טרפה וקיים המ"ע אבל אי לאו דאזלינן בת"ר לא מקיים כלל המ"ע א"כ אינו קרבן כלל כדאיתא בתוספתא פ"ה דפסחים שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב שנאמר תמימים יהי' לכם. ותמוה למה לא יהא קרבן כלל אם נמצא תמים [ואף דלתוס' סוכה הנ"ל ס"ל דבאמת כך דחייב קרבן אם לא בדק אבל כ"כ דשיטת רבינו אינו כך ומסתברא כדבריו] אלא נראה לי כוונת התוספתא כמש"כ דאייריא דלא בדק ונודע רק אחר שנחתך לנתחים דא"א לבדוק עוד רק מחמת דנלך בתר רובא הוה מכשירין הקרבן אבל כיון דכ' תמימים צריך שיהא לו ידיעה שהוא תמים אבל כיון שאין ידיעה ברורה ל"ה קרבן כלל ול"מ בהא מה שרוב בהמות אינן בע"מ כיון דאפשר הי' לו לבדוק משא"כ ברוב שאינן טרפה שפיר הוה כאלו ידיעה ברורה שאינה טרפה דהא א"א לברר אבל עכ"פ ל"ש להתיר מטעם ספק מה"ת לקולא דכיון דכ' תמים מן הבקר כמו דמספק אין להתיר בע"מ דלא מקרי תמים ה"ה דמספק אין להתיר הקרבן ומוכח שפיר רובא ובמק"א כתבתי ליישב קו' הראשונים ע"ד אחר לפמש"כ הרמב"ן ריש חולין דשאני תרומה דבעי משמרת לכך ס"ט להחמיר ועד"ז כ' הריטב"א הבאתי דבריהם בפ"א מפהמ"ק לפי"ז י"ל בקרבן תמיד דכ' תשמרו לי להקריב לי במועדו וילפינן מקרא זה דקרבן תמיד צריך ביקור לכן ספק להחמיר מה"ת ורק משום דאזלינן בת"ר שפיר קרינן בי' תשמרו רק דקשה לזה א"כ לכאורה אפי' אי אזלינן בת"ר בעלמא הכא בס' טרפה לא מהני רובא דהא כתיב בקרא ולהבדיל בין החי' הנאכלת ודרשו דהיינו בין טרפה לכשרה ומבואר בשו"ת הריב"ש סי' קצ"א היכא דכ' הבדלה ל"מ רוב בסימני עופות טהורים ובשו"ת מהר"ם שיק למד מזה דהיכא דבעינן ושמרתם את המצות לא מהני ג"כ רוב דזה לא חשוב שמור כיון דאין בוודאי א"כ ה"נ כיון דכ' תשמרו לי ל"מ רובא וא"כ תיקשי איך יליף מזה רוב הא אף אי בעלמא מהני רוב הכא לא מהני רוב שאינו טריפות.
ובהא ניחא לי הא דאיתא בסוכה דף מ"ה כל העושה איסר לחג באכילה ושתי' מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח נראה לפרש דהנה דעת הרשב"א בתשובה סי' קכ"ד שהוכיח מהא דיבמות דף צ"ג דר' ינאי עשר אפירי דמייתי אריסא בע"ש משום כבוד שבת וסמכו לי' אקרא ולמען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים זו שבתות ויו"ט והאיך דחי משום עונג שבת איסורא דאורייתא דשלא מן המוקף והשיב ע"ז וז"ל ומאי דקשיא לך היכא שרי איסורי דאורייתא משום עונג שבת ליכא לאקשויי מידי שהרי התורה התירה להפריש שלא מן המוקף לעונג שבת מדכתיב למען תלמד ליראה עכ"ד אמנם זה לענין שבת אבל לענין יו"ט הא ילפינן כן מקרא דלכם כדאיתא בפסחים דף ס"ח דס"ל שמחת יו"ט מצוה הוא אולם מפירש"י פסחים דף ק"כ דדריש ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששת ימים שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו משמע דאיסור תענית ביו"ט אין איסור דאורייתא ובשו"ת רשב"א סי' תרי"ד מובא בב"י יור"ד סי' רל"ט נראה דס"ל דהוה דרבנן יעו"ש שהשיג על רבינו דס"ל דאין שבועה חלין עליו ולוקה משום שבועת שוא והא תענית בשבת רק מדברי סופרים וכתב דאפשר לומר שהוא סובר שאסור להתענות מדאורייתא מדאמרינן בברכות דף מ"ט אלא מעתה שבתות וי"ט דע"כ אכול ה"נ אלמא בשבתות צריך לאכול פת עכ"ד נראה דמסתפק בזה והנה במג"א סי' רנ"א סק"ו הביא בשם סדר היום דעונג שבת דאורייתא וכ"כ בשו"ת צמח צדק סי' צ"ח ובספר היראים עמוד זמנים הביאו הב"ח בסי' רס"ב נראה ג"כ דס"ל דהוה דאורייתא הנה חזינן דיש בזה פלוגתא בין הפוסקים אולם קשה לי ממגילה דף ט"ו דדרשינן אקרא דויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ואי הוה דאורייתא איך גזר להתענות ביו"ט (אך י"ל דצרת כל ישראל שאני) אולם נראה דתליא זה בהא דפליגי תנאי בתענית דף י"ג אי היושב בתענית נקרא קדוש או נקרא חוטא דאי בכל שנה נקרא קדוש א"כ י"ל גם בשבת ויו"ט אין כאן איסור דאורייתא אבל למ"ד דנקרא חוטא א"כ בשבת ויו"ט שפיר י"ל דאיכא איסור דאורייתא המצער עצמו וא"כ מצות עונג ג"כ דאורייתא ולפי"ז י"ל דהכי קאמר דהנה אמרו כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עלי' קרבן וביאר הר"ן משום דהוה כאלו רצה להוסיף איסורין דלא דיו לו במה שאסרה תורה והנה כן הוא בירושלמי פ"ט מנדרים דדריש מקרא דלאסור איסר אמרה תורה לא די לך מה שאסרתה תורה שאתה בא להוסיף איסור א"כ כלפי זה אמרו כאן דכל העושה איסר באכילה ושתי' לחג הנה זה לא הוי כאלו בנה במה ומקריב עליו אלא כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ונשמע מזה דהוה מצות עונג דאורייתא כיון דהוה כאלו בנה מזבח והקריב עליו.
עוד נראה לי לומר דבמחלוקת הוא שנו' בירושלמי בפ"ד ממעשרות ה"ג הובא בר"ש שם פירות שלקטן שלא לצורך וקדשה עליו שבת ר"ש אומר טובלת ר"ל אמר אין שבת טובלת ונראה דפליגי בהא אי אמרינן דעונג שבת דאורייתא א"כ שבת מצ"ע הוא דקובעת למעשר אף שלקטן שלא לצורך כיון שקדש היום קובעת למעשר אבל אי הוה רק דרבנן א"כ הא דאמרינן דשבת קובעת למעשר כדאיתא בביצה דף ל"ד היינו משום דמחשבתו מחשיבו לאכילת קבע דנהי דהוה דרבנן עכ"פ דעת האדם לענג את השבת לקיים המצוה דרבנן ע"כ גם אכילת העראי חשוב אצלו כאכילת קבע ולכן אם לקטן שלא לאכילת שבת אין טובלת והנה בצל"ח שם וכן בשעה"מ ה' יו"ט כתבו דכמו דשבת קובע גם אכילת יו"ט קובע [וראי' לדבריהם נראה לי מברכות דף מ"ט דבשבת ויו"ט דלא סגי דלא אכל פת משמע דבכזית פת מחשיבו לקבע הרי דיו"ט דמי לשבת לזה ע"ש בתוס' ד"ה אי בעי ובצל"ח שם) וא"כ תליא נמי בהאי פלוגתא דירושלמי אי עונג יו"ט דאורייתא.
אמנם קשה לי מנ"ל לדרוש כאלו הקריב קרבן הא ביומא דף ע"א איתא א"ר ברכי' הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של ת"ח יין שנאמר אליכם אישים אקרא א"כ הכא הוה לי' למדרש דהוה כאלו ניסך יין על גבי קרנות מזבח דיותר מסתבר לדרוש על ניסך יין דהוה בקרנות אבל קרבן הא אין מקריבין על קרנות המזבח אלא על מזבח גופי'.
והנה התם בביצה איתא אמר ר"נ לימוד ערוך הוא בידינו שבת קובעת בין נגמרה מלאכתו ובין לא נגמרה מלאכתו וקשה דהוה לי' למימר כך מקובלנו אבל לישנא דלימוד ערוך בידינו משמע שהוא לימוד מקרא ויש לנו לדעת מהיכן נלמד זה דאף דכתיב וקראת לשבת עונג מנ"ל דקובעת למעשר.
וביש"ש הקשה דהא באמת מבואר בשמעתין דר"א אית לי' דאין קובעת ומנ"ל לר"נ בפשיטות כ"כ דקובעת.
והנה בתוס' ד"ה שבת לאפוקי מדהלל הקשו אמאי לא אמר שבת לאפוקי מדר"א דאית לי' במשנתינו דקובע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן הקשה בבעהמ"א.
עוד הקשה תוס' בד"ה רי"ו אמר אחד שבת וכו' איני קובע אלא בדבר שגמרה מלאכתו וא"ת מאי נפ"מ כיון שאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ותי' דנפ"מ בלא ראה פני הבית ועיין מהרש"א שהקשה דזה כבר כ' תוס' לעיל. ועיין פנ"י מה שכ' ליישב דבריהם מה שהוסיפו כאן להקשות.
ונראה ליישב דהנה בישועות יעקב סי' תצ"ה הקשה דאיך דייק הש"ס ממתניתין דעומד אדם על המוקצה דשבת קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו דילמא מתניתין מייריא דבע"ש עדיין לא נגמרה מלאכתו ול"ה חזי' רק דבשבת נגמרה מלאכתו וכיון דבשבת כבר נגמרה מלאכתו שפיר שבת קובע ולכן אסור בשאר שני שבועות אבל בשביעית דא"צ לעשר שרי ולכן נקט המשנה דוקא שביעית ותי' דהנה בגמ' דחי דאתי לאשמעינן דטבל מוכן הוא דאם עבר ותיקנו מתוקן ופיר"י מדלא נקט העומד על המוקצה דהוי שמעינן דבשאר שני שבוע אף בדיעבד אסור ש"מ דאף בשאר שני שבוע מותר כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן ורק דבשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחילה אבל בשביעית עומד אפי' לכתחילה ולכך נקט עומד אדם על המוקצה דמשמע אפי' לכתחילה.
מעתה לפי"ז י"ל דהנה בפ"א דתרומות תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו אדבר שנגמרה מלאכתו רק בדיעבד תרומתו תרומה אבל ר"א סובר אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה כדאיתא בירושלמי הובא בר"ש שם ולפי"ז לר"א אף בדיעבד אין תרומתו תרומה כיון דבבין השמשות ל"ה נגמרה ואסור להפריש ול"מ אפי' בדיעבד דהוה כדבר שלב"ל א"כ ממילא אף בעבר ותיקנו אינו מתוקן א"כ לא חזי כלל בשאר שני שבוע וא"כ איך קתני עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית דמשמע בשאר שני שבוע לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי דאם עבר ותקנו אין מתוקן דהא בבין השמשות אסור להפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ הו"ל למנקט העומד דמשמע מיני' דבשאר שני שבוע אף בדיעבד אסור אלא וודאי דמייריא דאף בשבת לא יגמור מלאכתו וא"צ לעשר כלל כיון דשבת אינו קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ למה נקט שביעית ושפיר פריך הש"ס לר"א ומשמע מיני' דשבת קובע למעשר אמנם קשה לי דהנה ביבמות מייתיא הא דתניא למען תלמוד ליראה את ד' אלוקיך כל הימים אלו שבתות ויו"ט למאי הלכתא אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למשרי טילטול דרבנן ופירש"י כל הימים אלו יו"ט הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת ויו"ט בשביל תיקון הטבל ומה אתי קרא להזהורי כיון דהפרשת תרומה ומעשרות אינו אלא שבות אלא לאו כהא"ג ופירש"י דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם לעתיד לבא לצורך עונג שבת ודייק דסובר ר"א דדשל"ב קנה ותוס' הוק' דמה לי שבתות ויו"ט משאר ימים ולכן כ' דאתי למשרי שלא מן המוקף וכ' הריטב"א דלר"ש ס"ל דשפיר הוה מן המוקף כיון דלא חל התרומה עד שיבא לרשותו ומעתה לפי"ז נהי דלר"א אף אם תורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו דל"מ אף דיעבד היינו בימות החול אבל בשבתות ויו"ט דיליף מקרא דיכול להפריש אף דשב"ל א"כ אם תורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו שיחול התרומה לכשיגמור מלאכתו מהני וא"כ אכתי תיקשי דנוכל לפרש דברי ר"א דבשאר שני שבוע ל"מ כשעומד ואומר מכאן אני נוטל כיון דכשיגמור מלאכתו יהא חייב במעשר ואסור להפריש לכתחלה ביו"ט אבל בדיעבד אם עבר ותיקנו מתוקן דבבין השמשות אם הי' תורם שיהא לו לאכול ביו"ט מתוקן אף דהוה דבר שלב"ל ולא נגמרה מלאכתו כיון דגלי קרא משום עונג שבת ויו"ט מותר לתרום דשל"ב א"כ רק אסור להפריש משום תקנת חכמים דאין מפרישין תרומ"ע בין השמשות אבל בדיעבד אם תיקנו מתוקן וא"כ אכתי קשה מ"פ לר"א (אך יש לישב דהנה במשל"מ פ"ה ממעשרות העלה כיון דשבת קובעת למעשר יען דכ' וקראת לשבת עונג א"כ הוה כמו פירות דטבילי היום דשרי לעשר בשבת והיינו דקאמר ר"א דהי' אוכל באשכול וחשכה דיגמור בשבת היינו דיעשרנו בשבת ויו"ט א"כ לפי"ז י"ל כך דלכאורה קשה הא דגזרו חכמים שלא לעשר בשבת ויו"ט הא כיון דילפינן מקרא דכל הימים לרבות שבת ויו"ט א"כ אין יכולין לגזור כמש"כ טו"ז סי' תקפ"ח דלכן במילה ל"ג כיון דכ' ביום אפי' בשבת אך הדבר ניחא דבאמת היכא דטבילי היום לא גזרו ורק בטבילי מאתמול שפיר גזרו דמקרא לא נשמע רק היכא דטבילי היום דלא הי' אפשר מאתמול וא"כ ניחא אי נוקי בנגמר בשבת ורשאי להפריש בביהש"מ אף דלא נגמר עוד מקרא דוכל הימים א"כ אף לכתחלה רשאי להפריש בשבת דהא הוה כמו פירות דטבילי היום וכסברת המשל"מ וא"כ גם בשאר שני שבוע מהני כשמעשר בבין השמשות ואומר מכאן אני נוטל אף שיגמר למחר ליתחייב במעשר הא כהא"ג רשאי להפריש גם בשבת) והנה תוס' חולקין שם אפירשי' דמ"ש יום טוב מחול יש לומר דהיינו למ"ד שלב"ל קנה. אמנם למ"ד לא קנה לכאורה לא קשיא די"ל דגלי קרא דאפ"ה בשבת ויו"ט מפרישין אף דהוה דשלב"ל (דאפי' בקנין מצינו דהיכא דרוצה ליהנות מקנין עח"מ סי' קע"ו ס"ג רק בחול כהא"ג אין מפרישין אך כל זה לא מסתבר דכיון דלא קנה דשלב"ל ולא מהני בחול ל"ש לומר דבשבת הוה תרומה דרק לגבי שלא מן המוקף שייך לומר דבחול בעינן מן המוקף דהא דבעינן מן המוקף אין מילתא דהוה חסרון בגוף הפרשת תרומה שפיר י"ל דגלי קרא דמהני וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' רכ"ז אבל אי דשלב"ל לא קנה בשום מקום ול"ה תרומה כלל לא מסתבר לומר דגלי קרא דבשבת מהני והוה תרומה אמנם לרי"ו דסובר בקידושין דף ס"ב דכשאמר פירות זה לכשיתלשו יהי' תרומה מהני משום דהוה בידו לתלוש אבל כשאינו בידו לא הוי תרומה שפיר י"ל דר"א מפרש קרא דאתי לומר דיכול להפריש בשבת ויו"ט פירות מחוברין לכשיתלוש (דמה"ת פירות שנושרין בשבת מותרים באכילה) כיון דבידו לתלוש רק דהו"א כיון דשבת א"י לתלוש והו"א דיהא כדבר שלב"ל ע"ז קאמר קרא דמשום עונג שבת ויו"ט רשאין לתרום לכשיתלשו דחשיב כבידו (עתוס' חולין דף מ' דלכן חייב ג"כ בשוחט בחוץ בשבת משום דרק איסור שבת גרים מקרי ראוי לבוא אל אוה"מ ה"נ י"ל דגלי קרא דרשאי להפריש דהוה כבידו אף דאסור לתלוש ממחובר בשבת) אבל בחול כהא"ג דאין בידו דלא משום איסור אין בידו כגון דלא נגמרו עדיין אין רשאין לתרום לכשיתלשו א"כ לפי"ז גם לתוס' נוכל לומר דלרי"ו קרא אתי להתיר לתרום דשלב"ל היכא דבידו דאי לאו איסור שבת הוה בידו כיון שנגמרו ועומד לתלישה.
מעתה לפי"ז י"ל דיכול להפריש מפירות שלא נגמרו מלאכתן לכשיגמרו יהיו תרומה דהא הוה שפיר בידו (דהא אי נטלן לאכול מהן הרבה אף שלא נגמרו חייבין במעשר היכא דאין יכול לחזור כגון בגברא טמא כדאיתא בשמעתין א"כ מיקרי בידו להתחייב במעשר אף שלא נגמרו עדיין גם י"ל דאפשר דיתיבשו בתנור אי לאו איסור שבת א"כ שפיר הוי בידו כיון דרק איסורא הוא דגרים דא"י להביאן לידי גמר מלאכה ולכן בשבת ויו"ט גלי קרא דיכול לעשרן ול"ה כשאר דשלב"ל היכא דאין בידו דלא חל המעשר) וא"כ לרי"ו באמת אין הוכחה ממשנה דקובעת למעשר די"ל כקו' הישועת יעקב דא"ל דהוה מדבר שלב"ל דהא בשבת מפרישין אף דהוה דשל"ב דבידו הוה אי לאו איסור שבת.
וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דלרי"ו מפרש המשנה במוקצה טהור וגברא טמא וא"י לחזור אי יטול וא"כ בידו הוא שיתחייב במעשר וע"ז ל"ש לומר דמוחזרין ועומדין דזה שייך לפי מאי דמוקי ר"א דבדיבורא בעלמא אייריא אבל לפמש"כ דעכ"פ בידו הוא ליטול הרבה ל"ש מוחזרין ועומדין א"כ מעתה שפיר יכול להפריש משלא נגמרה מלאכתן לכשיגמרו מלאכתן דנהו דאין בידו שיגמרו ממלאכתן אבל בידו שיתחייב במעשר שיטול הרבה בגברא טמא דאין מותרן חוזר לכן שוב י"ל דבשבת ויו"ט מותר להפריש דבר שלב"ל לצורך שבת ויו"ט היכא דבידו רק בחול לא מיקרי זה בידו כיון דאסור לגרום טומאה קודם הפרשת מעשר אבל בשבת ויו"ט הא גלי קרא דאף דאיכא איסורא לא מקרי דשלב"ל ובידו להפריש (דהא אפי' באיכא איסור תלישה בשבת חשוב בידו להפריש וגלי קרא דחל תרומה ה"נ נהי דאסור לגרום טומאה אפ"ה חשוב בידו לענין שמהני הפרשה לצורך שבת ויו"ט) וא"כ לרי"ו לשיטתו נוכל לפרש שפיר דלר"א לית לי' שבת קובעת רק נקט שביעית לומר דבשאר שני שבוע כהא"ג אסור משום דחייב לעשר דלכשיגמרו בשבת יתחייב ולכן לכתחלה אסור משום דאסור לעשר בשבת ולכן רק בשביעית קתני עומד על המוקצה דלכשיגמרו ליכא חיוב מעשר.
ואין לומר דא"כ אפי' לכתחלה שרי משום דהוי כפירי דטבילי היום ויכול לעשר לכתחלה דז"א דאכתי לרי"ו יש לומר דאדרבא לכן נקט עומד על המוקצה בשביעית משום דרק בשביעית צריך לומר מכאן אני נוטל למחר אבל בשאר שני שבוע כיון דאיכא חיוב לעשר ורשאי לעשר אפי' לכתחלה כשנגמרו בשבת א"כ איסור מוקצה ג"כ ליכא דהא רי"ו לשיטתו דסובר בדף ו' באפרוח שנולד ביו"ט הואיל ומתיר עצמו לשחיטה מתיר איסור מוקצה ג"כ ולפי"ז העלה הצל"ח ביצה דף כ"ד דלכן בטבל אם תיקנו מתוקן וליכא משום מוקצה מחמת איסור כיון דמתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה ג"כ וא"כ לפי"ז כיון דיכול להפריש בשבת וטבילי היום א"כ גם איסור מוקצה ליכא וא"כ אדרבה דוקא בשביעית דליכא איסור טבל איכא איסור מוקצה ולא הותר רק באומר מכאן אני נוטל וכן לרבנן א"צ שירשום כיון דמתיר איסור טבל בהפרשה הותר גם איסור מוקצה וא"כ מיושב שפיר קושי' התוס' דרי"ו קאמר לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר"א משום דלרי"ו לשיטתו לא מוכח כלל מדר"א דמתני' סברי דשבת קובעת וא"ש מה שהקשו תוס' בנגמרה מלאכתו מאי נפ"מ דשבת קובעת ולפמש"כ נפ"מ דאי משום שנגמרה מלאכתו א"כ היכא דנגמר מלאכתו מע"ש וראה פני הבית בשבת אסור לעשר בשבת דל"ד לפירי דטבילי היום כיון דאיתחזאי למעשר מע"ש אם הי' רואה פני הבית מע"ש ולכן נקיט קובע דאף דלא ראה פני הבית חייב לעשר א"כ הוה פירי דטבילי היום ורשאי לעשר בשבת.
אמנם זה ניחא לרי"ו דסובר דבידו לתלוש חל תרומה א"כ מוקי קרא דכל הימים בכהא"ג דבידו לתלוש רק דאיסור שבת גרם דאין בידו לתלוש אפ"ה כבידו מקרי אבל ר"נ דסובר שם דבר שלב"ל ל"ק י"ל דסובר אפי' אי הוה בידו לתלוש ל"ה תרומה א"כ כיון דבחול כהא"ג ג"כ לא חל התרומה לא מסתבר לומר דקרא גלי דבשבת חלה התרומה אף בדבר שלב"ל א"כ לר"נ קרא דכל הימים יש לומר דאתי באמת לומר דשבת קובעת למעשר משום עונג יו"ט ושבת וחייב להפריש ולאכול כשהוא מעושר ואין רשאי לאכול בלי הפרשה א"כ ניחא דר"נ אמר לימוד ערוך הוא בדינו דהיינו דוודאי רי"ו דסובר דבידו מהני והוה כדבר שב"ל שפיר סובר דאין קובע למעשר דקרא דכל הימים אתי לומר דמהני ההפרשה וחשוב כבידו אבל ר"נ דסובר דל"ק אף כשהוא בידו כיון דמחוסר מעשה א"כ קרא אתי לומר דשבת קובעת וחייב לעשר ולאכול כשהוא מעושר וזהו לימוד ערוך היא בידינו מקרא דכל הימים לרבות שבתות ויו"ט והנה בפנ"י ובצל"ח העלו דביו"ט לא שייך לומר דמעשר קובע דרק בשבת כתיב וקראת לשבת עונג אבל ביו"ט רק שמחה כתוב ושמחה ליכא רק בבשר לא במידי דבר עישורי היא ולפמש"כ מגמ' דיבמות מוכח דשייך עונג גם ביו"ט דהא דרשינן כל הימים לרבות שבתות ויו"ט ופירש"י משום עונג שבת מוכח דגם ביו"ט שייך להתיר משום עונג אף במידי דליכא משום שמחה ועוד דהא בברכות ד' מ"ט איתא דביו"ט צריך לאכול כזית פת מה"ת והא בפת ליכא שמחה אע"כ משום דגם ביו"ט בעינן עכ"פ עונג וכ"כ רבינו פ"ו מה' יו"ט דמצוה לענגה מדכתיב מקראי קודש ועיי' שעה"מ פ"ה ממעשר הוכיח מירושלמי פי"ד דדמאי וכ' תוס' כתובות ד' נ"ה הטעם דאימת שבת עליו משום דקובע למעשר ומבואר בירושלמי דגם ביו"ט מותר דיו"ט ג"כ קובע.
י"ב) ומעתה ניחא לישב גם שיטת רבינו בה' יו"ט העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשים ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול הקשה הה"מ למה נקט רבינו ביו"ט כיון דבמשנתינו נקט בשבת ותי' לפי שאין לנו מוקצה בשבת ונזכר בפ"א ובלח"מ הקשה הא בגרוגרות וצימוקין איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דבגרוגרות וצימוקין אייריא והנה בשעה"מ תי' כיון דאיירי באחזי ולא אחזי ע"כ ל"ד לגרוגרות וצימוקין דדחו בידים אך הקשה ע"ז בספר ראש יוסף מהא דהוקשו תוס' באומר זה וזה אני נוטל סגי ותי' יען דדחו בידים גרע וכן הוא בירושלמי וא"כ כיון דרבינו כ' שירשום ע"כ משום דדחי בידים א"כ מצי למנקט גם בשבת עוד הקשה הה"מ למה נקט רבינו דוקא בעיו"ט של שביעית ותי' כדמסיק בגמ' דבשאמר שני שבוע הא שבת קובעת למעשר אפי' אכילת עראי כנזכר פ"ה ממעשר ואמנם גם ע"ז תמה בישועת יעקב סי' תצ"ה הא רבינו פסק באמת דשבת אינו קובעת אלא בנגמרה מלאכתן וא"ל דנקט לאשמעינן אם עבר ותקנו מתוקן דכבר כ' רבינו דין זה בפכ"ג משבת אמנם לפמש"כ ניחא דשפיר נקט רבינו העומד עיו"ט בשביעית צריך שירשום אבל בשאר שני שבוע א"צ שירשום משום דרבינו פסק כרי"ו דכשהוא בידו לתלוש הוה תרומה כמבואר בפ"ה מתרומות א"כ לדידי' קרא דכל הימים אתי לרבות דשבתות ויו"ט מפריש אף שלב"ל ומחוסר תלישה (וה"ה דמפריש כשלא נגמרו מלאכתו דיהא תרומה לכשיגמרו מלאכתו) וא"כ י"ל שפיר דבשאר שני שבוע משכחת בנגמר בשבת ומתחייב במעשר (כקו' ישועת יעקב) לכן נקט בשביעית דאפי' נגמר בשביעית פטור מן המעשר והיינו בגמרו ולא גמרו א"כ לא משכחת אלא ביו"ט דשייך מוקצה אף בגמרו ולא גמרו היום וביו"ט יהא ראוי אבל בשבת דגמרו ולא גמרו ל"ה מוקצה רק היכא דהוה דיחוי גמור דלא איתחייב כלל ובכהא"ג אין דרך שיגמור בשבת אבל ביו"ט דאיחזי ולא איחזי ג"כ הוה מוקצה כמו שמתחלה הי' מוקצה בידים לכן בעינן שירשום משום דדרכו שיגמור למחר ביו"ט כיון שהיום כבר איחזי רק דלא איחזו לגמרי וא"כ שוב הוה כפירי דטבילי היום ורשאי להפריש ביו"ט ומוקצה ל"ה משום דכיון דמתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה וא"כ א"צ שירשום התינח ביו"ט אבל בשבת ל"ש מיגו דמתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה דרק לרי"ו דסובר גם באפרוח דמתיר עצמו לשחיטה מתיר איסור מלאכה דהיינו איסור נולד אף דלא תליא כלל באיסור שחיטה ה"נ במוקצה דגרוגרות וצימוקים דהוה מוקצה מחמת דדחאו בידים אפ"ה בשאר שני שבוע א"צ שירשום משום דכשמפריש בשבת מעשר ומתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה ג"כ אף דאין לו ענין עם איסור טבל אבל לרבינו דס"ל באפרוח דלא כרי"ו דלית לי' מיגו דמתיר עצמו בשחיטה מתיר איסור נולד, כיון שאין לו שייכות באיסור שחיטה ה"נ בשבת כהא"ג דליכא מוקצה לדידן רק בדחאו בידים א"כ אין לו ענין עם איסור טבל לכן כהא"ג בשאר שני שבוע ל"ש לומר דא"צ שירשום יען דמותר לעשר בשבת ומתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה דהא אין לו שייכות כלל עם איסור טבל אבל ביו"ט דאית לן כל מוקצה אפי' היכא דלא דחאו בידים א"כ כמו הטבל דאמרינן דהפרשה מתיר דאיסור טבל ה"נ מתיר איסור מוקצה דהיינו מוקצה מחמת איסור טבל וה"נ מתיר איסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים דדחאי בידים שהקצהו ליבשן דאין לומר דאין איסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים תליא כלל באיסור טבל די"ל בוודאי בשבת כיון דאיסור מוקצה רק היכא דדחאו בידים א"כ כל ענין מוקצה אין לו ענין כלל עם איסור טבל אבל ביו"ט כיון דשם מוקצה עכ"פ מיתלי באיסור טבל אף מוקצה דגרוגרות וצימוקים מצי להתיר מטעם מיגו דהא גרוגרות וצימוקים אף בלא טעמא דדחאו בידים הוה מוקצה ביו"ט מטעם דאינו מוכן מעיו"ט לכן שפיר שייך מיגו ואפי' לשמואל דלית לי' מיגו דמתיר עצמו בשחיטה היינו לגבי איסור נולד אבל לגבי איסור מוקצה דאסור משום דלא הי' מוכן שפיר אמרינן מיגו גם לשמואל (דלא כצל"ח שכ' דלשמואל דלית לי' מיגו גם בטבל לית לי' מיגו ולכן צריך תוס' לעיל דף ל"א ליתן טעם דליכא איסור מוקצה בטבל יען דאי עבר ותיקנו מתוקן דנסתלק דבר המוקצה ולפמ"ש ז"א דמוקצה מחמת איסור טבל כשבא מכח האיסור שפיר אמרינן מיגו דמתיר עצמו וכונת תוס' לעיל שכ' הטעם דנסתלק דבר המקצהו הוא באמת כסברת הצל"ח גופי' דהיינו דסברו כיון שנסתלק דבר המקצהו שפיר אמרינן מיגו דמתיר איסור טבל מתיר איסור מוקצה כיון דמסתלק האיסור טבל מסתלק נמי איסור מוקצה ודו"ק).
ולפי"ז א"ש דרבינו כ' עומד בעיו"ט בשביעית הא בשאר שני שבוע בעיו"ט א"צ שירשום כיון דכשיגמור למחר יכול הוא להפריש דהוה כטבילי היום וכיון שמתיר איסור טבל מתיר גם איסור מוקצה וזהו שייך ביו"ט אבל אם הי' נקט בע"ש בשביעית ל"ה שייך למידק הא בשאר שני שבוע בע"ש א"צ שירשום כיון דמתיר איסור טבל ע"י הסתלקות האיסור מסתלק נמי איסור מוקצה דבשבת דליכא איסור מוקצה רק בדחאו בידים לא תליא כלל באיסור טבל ל"א מיגו אבל ביו"ט דקיימל"ן מוקצה אף בלא דחאו בידים א"כ גם מוקצה דגרוגרות וצימוקים אינן מוקצה מכח שדחאו בידים אלא משום דל"ה מוכן מעיו"ט וכיון שמסלק איסור טבל נסתלקה הקצאתו ודו"ק.
והנה בפנ"י ובצל"ח העלו דביו"ט ל"ש לומר דמעשר קובע דרק בשבת כתיב וקראת לשבת עונג אבל ביו"ט רק שמחה כתיב וליכא שמחה אלא בבשר ולא במידי דבעי עישורי הוא ולפמש"כ מגמ' דיבמות מוכח דבכלל שמחה הוא עונג ולכן מרבינן שבתות ויו"ט אף דאייריא התם במידי דליכא משום שמחה ועוד דהא בברכות דף מ"ט איתא דביו"ט צריך לאכול כזית פת מה"ת וכמש"כ הר"ן פ"ב דסוכה והא בפת ליכא שמחה אלא ע"כ דעכ"פ מטעם עונג איכא חיוב נמי ביו"ט דיו"ט נמי אקרי שבת וכ"כ רבינו ב"ה יו"ט דחייב לענגה מדכתיב מקרא קודש וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ד דדמאי הובא בתוס' כתובות דף נ"ה הטעם דאימת שבת עליו משום דקובע למעשר כמו שהעלה בשעה"מ בה' מעשר ומבואר בירושלמי דגם ביו"ט מותר לאכול אצל ע"ה דאימת יו"ט עליו והנה בשעה"מ פ"ד מתרומות הקשה אמאי הוה טבל מוקצה הא יכול לאכול מצד אחד וליתן עיניו בצד אחר ולפמש"כ לעיל ניחא דהא מצות להפריש מן המוקף ואם כבר אכל בשעת הפרשה אין מן המוקף א"כ אין עומד להפריש ביו"ט ושפיר הוה מוקצה ולפי"ז י"ל דנהי דאסור לטלטל טבל אבל לענין לבטל כלי. שפיר י"ל דטבל מוכן הוא כדאיתא שבת דף מ"ג דהא אפשר ע"י נותן עיניו ומיושב קו' תוס' בשבת דף מ"ג שהקשו מבכור דל"א דעבר ותיקנו מתוקן אלא הוה מוקצה די"ל דלכן סגי בהא"ט דאי עבר ותיקנו מתוקן דל"ה מוקצה כיון דאפשר לאכול אם ירצה ע"י שיתן עיניו בצד זה לכן ל"ה כמתקן ודו"ק.
י"ג) ובזה נראה לפרש הא אמרו כל הנודר כאלו בנה במה הכונה דכלפי מה שאמרו דהעושה איסור לחג באכילה ושתי' כאלו בנה מזבח להקריב עליו קרבן דהיינו כאלו הביא קרבן אסור בתענית כמו שמבואר בפ"ו מכהמ"ק וע"כ כיון שמכבד היו"ט הוה כבנה מזבח והקריב קרבן דאסור בתענית, ונוהג בו כיו"ט אבל מי שנודר ואוסר על נפשו מה שלא אסרתו תורה א"כ ל"ה כבונה מזבח אלא כבונה במה והמקיימו הוה כמקריב עליו קרבן.
ואמנם במה דנקטו בפשיטות דהוה כבונה במה משמע דאיכא בי' איסורא בבנין לכאורה מאי איסורא איכא בזה ונראה דהוא משום דכ' לא תקים לך מצבה דאסור אפי' לעבודת שמים כמש"כ רבינו בפ"ו מע"ז וע"ז הוסיפו ואמרו והמקיימו כאילו הקריב עליו דאיכא איסורא נמי אפילו במקדש כדאיתא במדרש דמצבה היתה אהובה להשי"ת ואח"כ נעשה שנואה יען שנעשה חוק לע"ז ולפי"ז לא אייריא באמת מאיסור קדשים בחוץ דלזה אין דמיון נדר לאיסור הקרבה בחוץ אלא אפי' בביהמ"ק איכא איסורא והיינו מהא"ט גופי' שכ' הר"ן משום דמראה דלא סגי לי' במה שהטילה תורה עליו אלא שחפץ להוסיף איסור על עצמו כמו בונה במה דלא סגי לי' במה שציותה תורה להקריב על המזבח עד שרצה להקריב גם בבמה וכן הוא בירושלמי לא דיו לך במה שאסרה תורה אלא שאתה חפץ להוסיף עליהן.

והנה המקים מצבה כדי להקריב עלי' ולנסך עלי' נסכים הוה נדר כדמצינו ביעקב אבינו ע"ה שהציב מצבה ואמר האבן הזאת יהא בית אלקים דחייב הי' לקיים משום נדר אבל אז עדיין היתה אהובה ואח"כ נעשה שנואה לכן עתה בוודאי איכא מצוה לאיתשילי עליו כמו כן כל הנודר מצוה לאתשולי עליו מה"ט דמה לי נדר זה או נדר זה וזהו שאמרו דנדר מצוה לאיתשילי דלכאורה בקדשים שהקריב ע"ג מזבח יקשה מאי פשיטות דמצוה לאתשולי איכא בקדשים אבל לפי באורינו ניחא דכמו דנודר להקריב בבמה מצוה לאתשולי עליו יען דנעשה שנואה למקים כן בכל נדר מצוה לאתשולי.
ובהא ניחא לי הא דאיתא בע"ז דף נ"ג זקף לבינה להשתחות לה ובא אחר והשתחוה לה אסורה מדגלי דעתייהו דניחא לי' כמו דנאסרה אשירה יען דניחא להו בעגל שלכאורה יקשה מאי ראי' מעגל שכבר נעבדה העגל אבל בזה שזקף הלבינה ל"ש דניחא לי' דילמא מיהדר הדר מלעבוד ע"ז ובשעה שהשתחוה לה נכרי דילמא לא ניחא לי' עוד בע"ז ולפמש"כ ניחא דהנה כתיב לא תקים לך פסל ומצבה ובזה הלא הוא עובר כשהעמידו לע"ז אף שלא עבד דעל זה גופי' מחייבת התורה דכמו דלא תקים מצבה לעבודת ד' חייב משום לא תקים מצבה דבוודאי יקיים מחשבתו להביא הקרבן להקריב עליו דסבור דמצוה קעביד כן חייבה התורה אהעמדת מצבה לע"ז אף דהי' לנו לומר דלא יגמור מחשבתו לעבוד ע"ז עלי' אפ"ה חייבה תורה מכיון שגלו דעתי' דניחא לי' בעבודה זו כמאן דעבדה כבר קמחייבה תורה (וכמש"כ תוס' חולין ל"ט) וכן בלבינה להשתחוות דגלי דעתי' דניחא לי' הנה עבר אלא תקים פסל ומצבה לכן אם השתחוה להם אסרה מהא"ט גופי' דניחא לי' הנה במה שכ' הר"ן והם דברי ירושלמי דנודר כאלו בנה במה דלא די לך במה שאסרה תורה הנה כיוצא בזה איתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט וטעם הדבר כ' הריטב"א בקידושין דף ל"א אהא דאמר ר"ח גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. וז"ל לפי שאין חפץ הקב"ה בהמצוות אלא לזכותינו וא"כ מי שמצוה ועושה מקיים גזירת המלך אבל מי שאינו מצוה לא קיים גזירת המלך ומ"מ ראוי לקבל שכר לפי שבטוב לבבו הכניס עצמו לעשות מצות השי"ת ולפי"ז בדבר שצוה הקב"ה לאחרים שיעשו שעכ"פ חפץ השי"ב שאחרים יעשו אבל העושה מצוה שלא צוה כלל על זה אמרו כל שאינו מצוה ועושה נקרא הדיוט עכ"ל הנה מבואר דחד טעמא הוא במי שמקבל עליו לאסור איסור על נפשו מה שלא צוה תורה או שמקבל עליו מצות בקום ועשה במה שלא צוה תורה בהא ניחא הא דקיימל"ן עוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' הכי אם קיים המצוה לא נקרא הדיוט דהיינו כיון דהוי מצוה לגבי אחרינא לא מקרי הדיוט אך הנה הובא בשמ"ק ב"ק דף פ"ז אסברא לן במילתא אחריתא וז"ל במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיוצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת הלב וכיוצא בו ועושה ממנו על עצמו מצוה עכ"ל ובהכי ניחא לי הא דאיתא בחולין דף פ"ז מעשה ששחט אחד וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים ומבואר בתוס' וברא"ש דזה רק במצוה שאין מוטל עליו רק חטפו מחבירו אבל מצוה המוטלת עליו כמו על חבירו כגון שקרא בתורה שחטפו מחבירו שקראהו לקרות בתורה אינו חייב לשלם כיון דגם עליו המצוה וכ"כ עוד הרא"ש לענין מצות מילה שחובה מוטל על כל ישראל כיון שאין האב רוצה למולו דהא ציוה לאחר למולו א"ח לשלם יעיי"ש והנה הש"ך סי' שפ"ב הקשה הא שליחו של אדם כמותו א"כ חטף המצוה של האב ומהא רצה לומר דבמצות מילה לא שייך שליח כמותו וע"ש בקצה"ח ולפמש"כ ניחא דהנה בכה"ד דאין מצוה רק על מי ששפך א"כ זה שחטף לקיים מצות כה"ד הרי הוה הדיוט דאין בזה דרך מוסר והכנעות הלב לעבודת השם לחטוף המצוה מאחר לכן צריך לשלם.
והנה דעת רש"י דהא דנודר כאלו בנה במה היינו לע"ז וכן משמע בירושלמי דנדרים דין א' דפריך עלה דר"נ ע"ז בסקילה והנודר בל"ת ואם אמרת כן לית לן אלא כדקאמר ר' ינאי כל השומע ליצרו עע"ז והנה יש להבין הא דפריך דע"ז בסקילה הא זה בהעובד ע"ז אבל בבונה במה לע"ז ל"ה אלא בלאו כדכתיב פסל ומצבה לא תקימו לכם כדאיתא בת"כ מה פסל בבל תקים אף מצבה בבל תקים אעפי' שאינו לעבודה וא"ל דהירושלמי מקשה על המקיימה כאילו הקריב עלי' דהא פריך מהנודר בל"ת והיינו בשעת הנדר דיבא לעבור בבל יחל וצ"ע.
י"ד) והנה בתוספתא דפסחים פ"ה דריש מהאי קרא דתמימים יהי' לכם ונסכיהם כשהם מבוקרים תמימים כשאינן מבוקרים אינם תמימים והיינו כדתנן במס' תמיד פ"ג אעפ"י שהוא מבקר מערב מבקרן אותה לאור האבוקות וכמש"כ רבינו בפ"א מתומ"ס והנה צריך ביאור מה צריך לדרשא אם הם מבוקרין הם תמימים הלא גם בלא דרשא פסולים להקרבה אם אתה חושש למיעוטא בע"מ ואי אין אתה חושש למיעוטא לא הוה צריכין בדיקה כלל ולכאורה יש לומר דהאי אינו מפני שאנו חוששים למיעוטא די"ל בעלמא ל"ח למיעוטא רק דכאן ע"כ אנו חוששים למיעוטא דחיישינן שמא כשיבא להקריב ימצא בו מום כשיתעסק בו ויתברר שהיא ממיעוטא והיכא דאפשר שיתברר המועט חיישינן למיעוטא לברר עתה מיד ולא לסמוך על הרוב (וזהו שיטת הראב"ן פ"ק דחולין אם שחט ואפשר לרדוף אחריו צריך בדיקה דחיישינן שמא יתברר אחר זה שלא הי' מומחה וכמו שביאר דבריו בח"ס שם) אלא דקשה לי ע"ז מהא ד"כ הרשב"א חולין ד' ט' דהטעם דהצריכו בדיקת הריא' הוא משום ימצא בשעה שעוסק בו סירכא והוה כמעלים עין וזה אסור והיינו כסברתינו הנ"ל ואפ"ה בקדשים א"צ בדיקות הריאה ול"ח דשמא ימצא ריעותא ויתברר שהוא מהמיעוט ונמצא כמעלים עין וא"כ למה נצטרך בדיקה אם הוא בע"מ מחשש שמא יתברר אחר השחיטה שיש בו מום לכן נראה דהפירוש בתוספתא הוא כך דלא נקרא תמימים רק אם נתברר בבירור שאין בו מום אבל אם רק עפ"י רוב אנו דנין שאין בו מום לא מיקרי תמימים ע"ד ש"כ הריב"ש דהא דכתיב הבדלה לא סגי ברוב ובעינן ידיעה ברורה.
אמנם לכאורה קשה אמש"כ רבינו בפ"ו מביאת מקדש הי"א וז"ל בי"ד הגדול היו יושבין ודנין את הכהונה ובודקים הכהנים ביוחסין ובמומין ויקשה ג"כ האי קושיא למה לא סמכינן בהא ג"כ ארובא וכאן לא שייך דרשא הנ"ל וע"כ לומר דהיינו מהאי טעמא שאמרנו מעיקרא דחיישינן שמא יתברר אח"כ שהוא בע"מ ושהוא ממיעוטא ע"כ צריך לבדוק מעתה ולא לסמוך ארובא א"כ הדרה קושי' לדוכתא למה צריך לדרשא דתמימים דצריך לבדוק שמא יש בו מום הא גם בכהנים צריכין לבדוק אף דליכא בהו קרא רק מפני שמא יתברר שהוא ממיעוטא ונראה דדוקא בכהן שהוא בר דעת חיישינן שמא יתברר אח"כ לכן אין כשר עד שיבדקוהו בי"ד דעליו גופי' מוטל הדבר לברר שראוי לעבודה משא"כ בקרבנות ל"ש דעל הקרבן גופי' מוטל החיוב לבדוק ע"כ אי לאו קרא דתמימים ל"ה מצריכין בדיקה וסמכינן ארובא ובהכי נראה לפרש שמעתין דקידושין דף ס"ו דאמר רבא מנא אמינא לה דתנן מעשה במקוה של פסקים ביבנה שהיתה עומדת בחזקת שלימה ומדדו ונמצאת חסירה כל טהרות שנעשו על גבה הי' ר' טרפון מטהר ור"ע מטמא אר"ט מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד ומספק אתה בא לחסרו אל תחסרנו מספק אר"ע אדם זה בחזקת טמא הוא עומד מספק אתה בא לטהרו ואל תטהרנו מספק אר"ט משל לעומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אר"ע משל לעומד ומקריב ע"ג מזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה ע"כ התחיל ר"ע לדון מקוה פסולה ביחיד ובע"מ פסולה ביחיד ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בשנים ד"א מקוה פסולה בגופו בע"מ פסולו בגופו ואל יוכיח בן גרושה שפסולו מאחרים האי בע"מ אי דקא מכחיש לי' מי מהימן אלא דשתיק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובע"מ פסולו ביחיד ובן גרושה פסולו בשנים ואביי לעולם דקמכחיש וקאמרת אמאי מהימן דאמר לי' שלח ואחוי והיינו דקתני מקוה פסולו בגופו ובע"מ פסולו בגופו ובן גרושה פסולו מאחרים והנה תוס' הקשו הא במקוה אם נודע שהי' חסר בוודאי הטהרות שנעשו ע"ג טמאות ותי' דבתרתי פליגי בטהרות שנעשו על גביו למפרע דמר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ופליגי נמי במקוה שטבל הכהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר"ט אומר העבודה כשרה מדי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל אמנם דבריהם תמוהים דפלוגתא שני' מנל"ן דלא הזכיר בברייתא כלל ועוד יש להקשות דר"ע דקאמר ד"א מקוה פסולו ביחיד מאי קשי' לי' לר"ע דקאמר ד"א ולא סגי לי' בפירכא קמייתא וכהא"ג הקש' הפנ"י דלסלקא דעתיך האי ד"א מיותר דלמסקנא היינו דלאשמעינן הטעם דשלח ואחוי ולדעתי גם למסקנא קשיא רק דאיפכא יש להקשות כיון דזה עיקר תירוצו דפסולו ביחיד א"כ פירכא קמייתא מיותר דסגי בפירכא בתרייתא דפסולו בגופו ונ"ל דהנה בריטב"א מבואר דפליגי דטעמא דר"ט דאזלינן בתר עיקר הדבר שנולד בו הספק דהיינו המקוה ור"ע אזיל בתר דבר היוצא לדין ממנו בתר האדם ונראה לי דחזקה דטמא אינה דומה לחזקה דמקוה דהנה לר"ט דאזיל בתר חזקה דמקוה הנה הוא חזקה המבררות את הספק דע"י חזקה דמקוה ממילא הטמא בטהרתו משא"כ חזקה דטמא אינו חזקה המבררות דלא נוכל לומר שע"י חזקת טמא המקוה חסירה רק דכיון דהי' בחזקת טמא לא נוכל מספק להוציא מחזקתו ולפי"ז נצמח עוד פלוגתא דלר"ט המקוה בחזקתה דאלימא לברר הספק א"כ בטבל ועביד עבודה ג"כ עבודתו כשרה דהא עבודתו הי' בהיתר דלא הוי' לי' למידע שמקוה נחסרה אמנם לר"ע דסבירא לי' דאזלינן בתר חזקת אדם א"כ ה"נ אם טבל ועביד עבודה דיש למפסול העבודה כיון דחזקת המקוה לא סגי לאפוקי גברא מחזקת טמאתו וע"ז הביא ר"ט משל מב"ג ור"ע הביא משל מבע"מ והיינו כל אחד לפי דעתו דלר"ט צריך להביא דכבר מצינו דוגמתו בבן גרושה דעבודתו כשרה ולר"ע הביא ראי' דיש לנו לטמא כמו דפסול בבע"מ רק דלפי"ז יקשה אכתי דר"ע יפה דן לדמיהו לבע"מ ולא לב"ג למאי דהוא קאי בשיטתו דאזיל בתר חזקת טמא אבל אינו פירכא אדר"ט דלמאי דהוא אזיל בתר חזקת המקוה אכתי לכאורה יש לדמותו שפיר לב"ג דהא עבודה כשרה יען דבאמת עביד עבודה בחזקת שהוא כהן כשר לכן אומר דהיינו הד"א דקאמר ר"ע דתחילה דן ר"ע לדמותו לבע"מ ולא לב"ג לפי שיטתו דאזיל בתר חזקת טמא ולא בתר חזקת המקוה א"כ הוה כאילו אין כאן חזקה לטהר א"כ שפיר דן ר"ע דל"ד לב"ג דהא בשאר איסורין ע"א נאמן היכא דליכא חזקת היתר ולא חזקת איסור ובב"ג בדבר ערוה אף היכי דליכא חזקת איסור או חזקת היתר אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ בוודאי יש לדמות יותר לבע"מ שפסולו ביחיד וב"ג פסולו בשנים דהוא דבר שבערוה אבל פירכא זו ל"ה תשובה לר"ט לשיטתו דסובר דאזיל בתר חזקת המקוה א"כ איכא כאן חזקת טהרה וא"כ דומיא דהכי לענין נאמנת ע"א במידי דאתחזק התירה או איסורא א"כ אין ע"א נאמן כמו דאין נאמן בדבר שבערוה א"כ ל"ה כלל פירכא דמקוה ובע"מ פסולו ביחיד וב"ג פסולו בשנים דהא בכהא"ג באיתחזק התירא גם באיסורא אין ע"א נאמן אפילו אינו מכחישו רק אמר אינו יודע לזה אמר ר"ע ד"א זה פסולו בגופו וזה פסולו בגופו משא"כ בב"ג שפסולו מחמת אחרים וזה הוה תשובה גם לר"ט לשיטתו דאזיל בתר חזקת מקוה אך אין לדמותו לנמצא ב"ג רק לנמצא בע"מ כיון שפסולו בגופו ומהא פריך רבא דעכ"פ בדבר ערוה אף בשתיק אין נאמן ודחי אביי במכחישו אייריא רק דשלח ואחוי והנה זה תשובה לר"ע לדעתו דאזיל בתר חזקת טמא ולא בתר חזקת מקוה לכן אין לדמותו לב"ג דל"ש שלח ואחוי אמנם לר"ט לשיטתו הפירכא הוא כמו לס"ד דל"ד לבן גרושה שזה פסולו בגופו והא דאמרו בגמ' והיינו דקאמר זה פסולו בגופו אין עיקר הטעם משום שלח ואחוי רק דמייתי ראי' כמו לר"ט הפירכא יען שפסולו בגופו כן לר"ע לשיטתו דהפירכא דפסולו ביחיד ג"כ הכונה יען דהוה בגופו דשייך שלח ואחוי לפי"ז באמת השני פלוגתות שכ' תוס' מבואר בברייתא והבן.
ט"ו) וכל המקדיש בע"מ וכו' לוקה. והנה בלח"מ הקשה הא הוה לאו שאין בו מעשה ותי' בדיבורא קעביד מעשה כדאמרי' בתמורה דף ד' דמימר בדיבורא קעביד מעשה אך הקשה הא בפ"א מתמורה שבקה רבינו להאי טעמא ובלח"מ פ"ח מסנהדרין הקשה עוד דרבינו כ' בחסימה דלקי משום דבדיבורא קעביד מעשה ומ"ש במימר דלא כתב רבינו האי טעמא ותי' בחסימה וכן בעדות זוממין נמשך האיסור ע"י דיבורו אבל במימר לא נמשך האיסור רק הדיבור הוה האיסור כהא"ג ל"א דבדיבורא קעביד מעשה וקשה לי מה יענה אמקדיש בע"מ דאין האיסור נמשך דבשחיטה ועבודה איכא לאווי אחרינא ואפ"ה מחייב משום דבדיבורא קעביד מעשה לפי דברי הלח"מ כאן על כן נראה ליישב דהנה בלח"מ פ"א מתמורה הקשה דכאן כתב רבינו הי' בדעתו לומר שלמים ואמר עולה לא הוה הקדש ובאומר מותר הוה הקדש ובה' תמורה דאמר תמורת עולה לוקה משום תמורה ובאומר מותר אין לוקה ותי' דכאן דאנו דנין על המעשה אם ההקדש חל לכן באומר מותר אין טעות בגוף ההקדש לכן הקדישו הקדש אבל באומר עולה ובלבו הי' לומר שלמים הטעות בגוף ההקדש לכן אינו קדוש אבל שם ענין חיוב מלקות הנה בין אם הי' אומר שלמים בין שאמר עולה עכ"פ הי' מחשבתו לאיסורא לכן לקי אבל באומר מותר לא הי' מחשבתו לאיסו' לכן פטור יע"ש והנה בשבועות דף נ"ה אהא דאיתא התם בפסחים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וע"ש בתוס' דבגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אוסר אלא בפת חיטין שבזה פיו ולבו שווין אבל בשאר מיני פת מותר דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והקשה מנדרים דנודרין להורגין ולחרמים שהן של בית המלך אעפ"י שאין של בית המלך ומוקמינן לה בגמ' משום דאגב אונסא א"א דלא עקר לי' לנדרה הא לא"ה הוה מיתסרו ואמאי הא לא גמר בלבו שיהי' אסורים עליו רק היום והר"ן שם כתב ע"ז דעיקרן של דברים כך הן דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהי' אסורים עליו לעולם אי לאו טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהי' משמעותי' שיהי' הפירות אסורים עליו לעולם הלכך אע"ג דבלבי' לא ניחא לי' אלא בהיום הוה דברים שבלב ואינם דברים אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהי' "משמעותי" להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כי אמר פת סתם לישנא הוא דאיתקיל לי' דבלבי' לא ניחא לי' למימר הכי הא בעינן שיהא פיו ולבו שווין לפי"ז י"ל דבתמורה לא סגי בהאי טעמא בדיבורא קעביד מעשה דהא חייב אף היכא דליכא מעשה דהא לענין מעשה התמורה אינו חל כלל דהא נעשה הפעולה בטעות לכן שבק רבינו הא"ט בתמורה משא"כ במקדיש בע"מ דאין קדוש כלל דהי' בלבו לומר שלמים ואמר עולה אין חל כלל ההקדש רק היכא דפיו ולבו שווין ולכן שייך שפיר בדיבורא קעביד מעשה.
ולכאורה אכתי קשה לפמש"ך הה"מ בה' שכירות דלפעמים יש מעשה לקי אף כשאין בו מעשה ובנובי"ת או"ח סי' ע"ו העלה דרק היכא דעכ"פ איכא דיבורא אמרינן דלקי כיון דלפעמים איכא מעשה גמורה וא"כ נהי דבארנו דלפעמים ליכא בדיבורא עביד מעשה כגון הי' בלבו לומר תמורת שלמים ואמר תמורת עולה דהמעשה בטל ל"ש לומר דלקי משום דבדיבורא עביד מעשה והא להה"מ כיון דלפעמים איכא מעשה בכל מימר דעלמא דעביד מעשה בדיבורא מהא"ט שפיר לקי אף היכא דל"ש בדיבור עביד.
ואכתי קשה על רבינו למה לא כתב הטעם דבדיבורא קעביד מעשה אך א"ש דזה רק שייך היכא דלפעמים עביד מעשה בפועל לקי גם כשלא עביד מעשה בפועל רק בדיבורא בעלמא אבל היכא דלא עביד מעשה בפועל רק דע"י הדיבור נעשה מעשה ממילא לא סגי הא"ט רק ללקות היכא דבאמת מתעביד המעשה ע"י דיבורו אבל לא סגי הא"ט שילקה אף היכא דלא נעשה ע"י דיבורו מעשה כלל.
והנה בשעה"מ פ"א מחומ"צ האריך לתמוה על הרא"ה שכ' להיפוך מדברי הה"מ דהיכא דלפעמים משכחת בלי מעשה אף כשנעשה מעשה לא לקי ולדעתי י"ל דהיכא דשייך בדיבורא עביד מעשה אף דלא אמרינן דחייב אדיבורא אבל כיון שמשכחת מעשה בידים שפיר לקי אף היכא דלא עביד מעשה ובהא יודה הרא"ה ודו"ק.

הלכה ב

א') מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ וכו'. וכ"כ דבלח"מ הקשה הא הוה לאו שאין בו מעשה ותי' שאני הקדש דבדיבורו עביד מעשה דעושה מחולין קדשים אך הקשה לזה הא רבינו בפ"א מתמורה לא כתב האי טעמא גבי תמורה רק דמפי השמועה למדו דלוקה אף שאין בו מעשה ול"נ ליישב דלכאורה יש להקשות עוד דרבינו בפי"ח מה' פהמ"ק כתב המחשב בקדשים אינו לוקה דאין בו מעשה והאי המחשב בקדשים היינו בדיבור וכ"כ המשל"מ בפי"ג מפהמ"ק והא בפיגול ג"כ בדיבורא קעביד מעשה אך הדבר ניחא לפמש"כ בשמ"ק ס"פ המפקיד בפיגול ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהא במחשבה קמפגל קודם שהוציא בפיו רק דע"י מחשבה ל"ש מלקות לכן רק אם הוציא בפיו לוקין למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין דל"ש בדיבורא עביד מעשה דהמעשה כבר נעשה במחשבה וא"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין ה"נ אין לוקין דל"ש בדיבורא קעביד מעשה.
והנה בנדרים דף י' תנן כנדבת כשרים נדב וכו' כנדר רשעים נדר וכו' וכ' שם הר"ן משום דנדבה מסתמא בלב שלם נדבה וכדכת' אשר ידבנו לבו משא"כ בנדר אין הקדישו בלב שלם לכן הוה נדר כנדרי רשעים ובכ"מ בפ"ד מתרומה הביא בשם הרי"ק דבתמורה כיון דהוא עומד להפריש הוי הדיבור כמעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה.
מעתה י"ל בתמורה ג"כ דהנה בכל מימר הא הוה דעתו להקדיש וחל בגמר בלבו א"כ כבר נעשה הקדש במחשבה ולאו דתמורה אינו עובר אלא בהוציא בפיו לכן ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהמעשה נעשה במחשבה משא"כ במקדיש בע"מ ל"ש לומר דנעשה קודש במחשבה דרק בראוי למזבח שייך דקדוש במחשבה אבל באין ראוי למזבח דהוא בלא ירצה ל"ש לומר דבמחשבה נעשה הקדש דלא אלים לחול ההקדש במחשבה א"כ רק נעשה הקדש בדיבורא שפיר שייך לומר בדיבורא קעביד מעשה ולוקין שפיר.
(והא דאמר רי"ו גם בתמורה בדיבורא קעביד מעשה מבואר להלן). ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' שמא לא שייכי אלא בתמורה אמר לי' רי' נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה וע"ש ברש"י שדקדק ולא מצאו יותר מוכח דבתמורה אין חייב משום מקדיש ולכאורה טעמא בעי דלמה יגרע ממקדיש ולפמש"כ ניחא כיון דבמחשבה דידי' שיהא הקדש לא מחייב כיון דאין ראוי למזבח לא חל ההקדש ורק כשהוציא בפיו לשון תמורה ואין לחייב אלשון תמורה משום שני שמות משום מקדיש בע"מ ומשום מימר דהא מבואר בתמורה דף כ"ז במשנה דאם אמר על בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה ימכרו ויביא בדמיה עולה א"כ זה שמימר בבהמת עולה הנה אין משמעות דיבורו שיהא לעולה אלא שהוא עולה א"כ בתורת מקדיש לא חל רק בתורת תמורה שאומר שיהא זה תמורת עולה חל שפיר אף שאין אומר לעולה דבתורת תמורה חלה אבל משום מקדיש אין חל דהוה כאומר הרי זה עולה דלא תפיס א"כ ממילא נמי לא לקי.
וא"כ ניחא הא דרי"ו קאמר בדיבורא קא עביד מעשה דשפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה תמורה ולא קדמה לו הקדש דהא באומר הרי זה תמורת עולה ובלבו הי' לומר תמורת שלמים דס"ל לרי"ו בתמורה דף י"ז דרבי רחמנא שוגג כמזיד והתינח לענין תמורה אבל לענין דנאמר דבמחשבתו כבר נעשה הקדש קודם שהוציא מפיו שיהא זו תמורה ז' ל"ש כלל דלענין הקדש כיון שלא הי' פיו ולבו שווין ל"ה הקדש א"כ שפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה מעשה ומהא אייריא רי"ו (ועמש"כ לקמן בדרך אחר) ודו"ק.
אולם קשה לי ממש"כ רבינו בפרקין בה' י' דמקדיש בע"מ למזבח אעפ"י שלוקה הר"ז נתקדשה ותפדה ולדברי הלח"מ יקשה מאי אעפ"י הא אי לאו דנתקדשה וחלה הקדושה ל"ה לקי דהא לא איתעביד בדיבורא מעשה ורק יען דחלה הקדושה דנעשה בדיבורא מעשה לכן הוא דלקי ויהא מוכח מכאן דטעמא דרבינו דלקי אין משום דבדיבורא קא עביד מעשה אלא משום דס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה וקשה מפי"ג משכירות כמש"כ הה"מ שם.
ולכאורה יש לומר דהמשך דברי רבינו כך דתפדה בערך הכהן ולא אתי לאשמעינן דהקדש חל דבוודאי פשיטא דחל ההקדש דאל"כ ל"ה לקי דאין כאן מעשה אלא דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים דלא חזי רק לדמו וע"כ בוודאי לא היתה בכלל העוה"ע כדאמרינן בגמ' דמקדיש בע"מ כמקדיש דיקלא בעלמא ול"ה בכלל הערכה קמ"ל רבינו דתפדה בערך הכהן דאף דלקי חלה הקדושה אף לענין זה דתבעי ערך הכהן דס"ל דגם מקדיש בע"מ מעיקרא הי' בכלל העוה"ע וכדמפרש באמת הלח"מ לקמן דברי רבינו דלא כתי' הב' שכ' הה"מ דס"ל דלא הי' בכלל העוה"ע ועמשל"מ שתמה על הלח"מ ולפמש"כ א"ש.
שוב ראיתי כי בירושלמי פ"ד דשקלים פריך עלה למה חל הא אין הקדש מזבח חל אקדושת דמים ומשני לגיזה ועבודה והיינו כמש"כ דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים ולא תהא קדוש רק לקדושת דמים קמ"ל דתפדה בערך הכהן והיינו כמסקנת ירושלמי דעכ"פ חל לאסור בגיזה ועבודה.

ב') והנה בגיטין דף נ"ג הכהנים שפיגלו במזיד חייבין והקשה בפנ"י הא איתא בזבחים דף כ"ט דהמחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בה מעשה לוקין וא"כ הא אין לוקין ומשלמין ועוד דלכו"ע קשיא הא בתמורה אמרינן דבדיבורא עביד מעשה א"כ ה"נ בדיבורא עביד מעשה וא"כ אין לוקין ומשלמין וכן יקשה באמת אגמ' דזבחים דפריך הא אין בהא מעשה ולא משני דבדיבורא קעביד מעשה (וכ"כ שבשמ"ק כבר עמד בזה) ונראה ליישב דהא במנחות דף מ"ט מוקי גמ' משנתינו דאייריא בשוחט חטאת לשם שלמים דהוה חוץ לזמנו (וכן הוא בירושלמי דגיטין ודבר זה הי' בהעלם מפנ"י בב"ק דף ד' והארכתי במק"א) ולכאורה צריך תלמוד למה צריך לאוקמא בשוחט לשם שלמים ולא במפגל להדיא אך א"ש דהנה תוס' גיטין דף נ"ג הוקש' בשוגג אמאי פטור והלא קנסו שוגג אטו מזיד ותי' דממנעו ולא עבדו ופלא דמהיכא תיתי שיבואו לידי פיגול דימנעו מטעם זה מעבודה אע"כ דאייריא במחשב לשם שלמים דהוה ג"כ פיגול ובזה שפיר מימנעו ולא עבדו פן יבאו בשוגג לשחוט חטאת לשם שלמים שזהו שכיח וא"כ לפי"ז ל"ש לומר בדיבורא עבוד מעשה דהא לא נעשה החטאת שלמים כדאיתא בריש זבחים דבכל שינוי קודש בקדושה ראשונה עומד וצריך לעשות שאר כל העבודות לשם קרבן שהקדישו א"כ לא איתעביד בדיבורא דידי' מעשה משא"כ הך דזבחים דאייריא במפגל סתם שפיר לקי דבדיבורא נעשה מעשה רק דגמ' דפריך והא אין בו מעשה ס"ל דל"ש במפגל בדיבורא איתעביד מעשה דהא הוא לא הוציא דיבור שהקרבן יהא פסול דנאמר דבדיבורא איתעביד מעשה אלא דיבור שהעבודות יהא נעשה חוץ לזמנו והא זה לא נעשה כדבריו דהא באמת כל העבודות נעשה בזמנו רק דהתורה פסלוהו אם דיבר כן שהעבודות יהי' נעשים שלא בזמנו לכן ל"ש בהא בדיבורא איתעביד מעשה (עכהא"ג בשו"ת בית אפרים אמילתא אחריתא אמה שהקשה המקנה בקנה חמץ בפסח אמאי לקי הא אעל"מ ובטל הקניי ותי' דהא לא הזהירה תורה לא תקנה חמץ רק שלא יראה חמץ לכן ל"ש אעל"מ) ודו"ק.
אמנם קשה מ"פ מ"ש ממימר דבדיבורי' עביד מעשה דהא ל"ד למימר דאין נעשה במחשבה ע"כ הוה דיבור מעשה אבל תרומה דניטלת במחשבה א"כ כבר קדמה המחשבה קודם שהוצי' בפיו א"כ ל"ש בדיבורא עביד מעשה ועל מחשבה בוודאי אין לוקין אח"ז ראיתי כי במהרמ"ש פ' משפטים הקשה כן והניח בצ"ע, ול"נ ליישב עפ"י מה שהקשה עוד שם לדברי הרא"ש בנדרים דתרומה ל"ה דבר הנודר משום דמעיקרא חלק התרומה הוא דאסרתו וע"י הפרשה הוא דמתיר השירים א"כ ל"ש בתרומה בדיבורי' עביד מעשה דלא ע"י הדיבור נעשה זאת תרומה א"כ ל"ד למימר ול"נ דהא בהקדימו בשבלים ג"כ הוה תרומה אף דלא חל עליו איסור טבל קודם דאידגן א"כ רק ע"י דיבורא דחל איסור תרומה איתעביד מעשה ובהא ל"ש דבמחשבה נעשה תרומה דהמחשבה קדמה לדיבור שיהא תרומה דכהא"ג באמת אין ניטלת במחשבה דהא אין כאן איסור טבל שיחול עליו איסור תרומה במחשבה א"כ רק בדיבור נעשה תרומה א"כ לילקי ג"כ וא"ש.
ואין להקשות א"כ תיקשי להרא"ש דאמאי כתב דאיסור תרומה הוה דבר האסור הא בהקדימו בשבלים הוה תרומה דבר הנדור כיון דעדיין ליכא איסור טבל י"ל דהא דחל תרומה בעודו בשבלין הוא ג"כ מחמת דכבר קדמה איסור תרומה בעודו בטבלו דע"י דיבורו שיהא תרומה כבר קדמה המחשבה שפועלת שהשבלים נעשין טבל ותרומתו בתוכו וכשהוציא בפיו שיהא תרומה הנה בא רק להתיר מה שע"י מחשבתו חלה איסור טבל והתרומה שבתוכו ודוק כי נכון.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בתו' רי"ד קידושין דף מ"ו הפריש חלתו קמח אינה חלה מ"ש קמח דעדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל וחל עליו שם מעשר ולפמש"כ ניחא דבתרומה ומעשר בזה שנותן דעתו להפריש הוטבל הדגן וממיל' חל שם תרומה בדיבור אבל אקמח אף שדעתו להפריש חלה מהקמח לא הוטבל לחלה דאין מחשבתו יכול לפעול שיהא חל שם טבל בעודו קמח דזה דמיא לתבואה שלא הביא שליש דגם שם תרומה לא חל (כמש"כ הריטב"א שם) אף אי קרא עליו שם תרומה.
שוב ראיתי להדיא כדברי בתוס' ע"ז דף נ"ו שכתבו וז"ל ויש דוחין לומר דשאני התם דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי' משעה שהוא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אכן דבר תימא הוא להחשיבה טבול לתרומה קודם מירוח ולפמש"כ שפיר תבואה קודם מירוח מקרי טבול לתרומה כיון שדעתו להפריש בזה גופי' הוא טבול תרומה אבל בחלה ל"ש זה דקמח לא נעשה טבול לחלה דדומה לתבואה שלא הביא שליש כנ"ל.
אמנם קשה לי הא דפריך בתמורה והרי מקדים תרומה לביכורים דבדבורא עביד מעשה ואין לוקין ומשני דהוה לאו ועשה וקשה לי מקידושין דף נ"ט דקאמר דתרומה שאני דמחשבה כמעשה דכ' ונחשב לכם א"כ ל"ש דבדבורא קעביד מעשה דכבר קדמה המחשבה ובמחשבה בארנו דל"א לחייבו משום דבמחשבה קעביד מעשה משא"כ במימר ל"ש דיבור קדמה למחשבה כמו שבארנו רק דבדבורא נעשה תמורה לכן לקי דבדיבורא קעביד מעשה עוד קשה דהנה בנדרים דף י"ב גבי כחלתו ותרומתו כ' הרא"ש לפרש דלכן ל"ה תרומה דבר הנדור כי התרומה א"צ קריאת שם תרומה דהא תרומתו בתוכו בטבלו א"כ לפ"ז ל"ש במקדים תרומה לביכורים בדיבורא קעביד מעשה דפירש"י דנעשה בהא קודש דהא כבר קדוש הוא בעודו בטבלו ולכן ל"ה דבר הנדור.
והנה כה"ג יש להקשות מקידושין דף מ"א דגירושין מתרומה לא אתיא דישנו במחשבה לכן משוי שליח הא עדיפא מני' הוה לי' למימר דתרומה דעקרו אתיא להתיר השיריים לא לקרא עליו שם קודש דמעיקרא קדוש ועומד הוא בעודו בטבלו לכן מצי למשווי שליח וכן יש להקשות אהא דכ' הפוסקים (עש"ע ח"מ סי' רנ"ח) דבהקדש דאתי ליד גזבר אין לו שאלה כמו בתרומה דאתי ליד כהן להנ"ל לא דמי דשאני תרומה דמעיקרא קדוש ועומד הוא ועי' ריטב"א ספ"ד דבכורות) ואמנם הנה תוס' יבמות דף צ"ג כתבו דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משמע לכאורה דלית להו סברת הרא"ש דקריאת שם אינה אלא להתיר השיריים אלא דלפי שיטתם קשיא לי לאידך גיסא מהך דקידושין דקאמר דכתיב ונחשב לכם דנטלת במחשבה תיפוק לי' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובאמירה לגבוה הא גלי קרא כל נדיב לב דסגי במחשבה כדאיתא בשבועות דף כ"ו ומזה ילפינן דכל מידי דהוה לגבוה דסגי במחשבה כמש"כ הפוסקים דאפי' בצדקה סגי במחשבה משום דאמירה לגבוה כמבואר בסי' רנ"ח בב"י בשם רש"י בתשובה ועט"ז או"ח סי' תקס"ב וכמש"כ בזה בפ"ב משהב"ח א"כ ל"ל קרא ונחשב דניטלת במחשבה אך לזה אפשר לומר דהא תוס' כ' דהא דאיתא שם דבתרומה וקדשים הוה ב"כ דמהני במחשבה דלא קאי באמת אתרומה רק דחולין מקדשים לא ילפינן אבל קדשים מילף שפיר מתרומה א"כ ניחא דאי לאו ונחשב ל"ה תרומה וקדשים ב"כ והוה ילפינן לכל התורה כולה והא דבאמת לא ילפינן תרומה מקדשים דתרומה חול הוה לגבי קדשים כדאיתא בקדושין דף מ"א אבל הנה רש"י לא פירש כן רק דבתרומה היינו תרומת המשכן דכ' בי' ג"כ כל נדיב לב, אך י"ל דבאמת רש"י חולק אתוס' ולית לי' דבתרומה שייך ג"כ משום אמירה לגבוה (עפירש"י יבמות דף פ"ז שכ' דתרומה אינו שיורי שולחן מלך משמע דס"ל דבתרומה ל"ש משולחן גבוה קזכי אבל בדברי רבינו פי"ב מה' תרומות מבואר דס"ל דשייך לומר משולחן גבוה קזכו שכ' וכן אסור להם שיחטפו תרומה שעל שולחן המקום הם אוכלין ועל שולחנו הם שותים ומתנות אלו לד' הם והוא זוכה להם שנאמר ואני נתתי את משמרת תרומתי ולזה כיון גם הרשב"א בתשו' סי' י"ח שכ' דישראל אין הנותן לכהן אלא שהכהן נוטלן מעל שולחן גבוה והישראל מברך בתרו"מ רק על ההפרשה) ולשיטת התוס' הא באמת לא מפרשין דקאי אתרומת משכן רק אתרומת דגן ובאמת י"ל דמהא"ט נאדו תוס' שם בשבועות מפרש"י דמפרש דקאי אתרומת משכן (אח"כ ראיתי בשו"ת אבני צדק יו"ד סי' צ"ב שכ' לפרש פלוגתת רש"י ותוספות יע"ש דברים נחמדים) אלא דאכתי קשה כיון דבארנו דשיטת רש"י בתשובה דבצדקה ג"כ מהני גמר בלבו וע"כ דס"ל דגם בצדקה שייך אמירה לגבוה וכ"כ באבודרהם בה' ברכות דהכל בי' גזא דרחמנא ומשל גבוה קיהיב א"כ למה בתרומה לא נאמר אמירה לגבוה דהוה בבי' גזא דרחמנא לכן נראה דצריך שפיר קרא דונחשב שיהא כמעשה ונפ"מ דל"א דיבור ומבטל מעשה אבל אי הוה אמרינן דתרומה ניטל במחשבה מטעם אמירה לגבוה לא הוה ידעינן דהוה כמעשה אח"כ ראיתי בפנ"י בקידושין הקשה מטעם אחר לתוס' יבמות הנ"ל דבתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו אמר מעכשיו והיינו מדכ' מוצא שפתיך תשמור דבתרומה ג"כ אאמירה קאי קרא ואפ"ה אם ביטל השליחות בטל ול"א בזה מסירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ מ"פ לר"ל דס"ל דל"א אתי דבור ומבטל דבור בגוף הקידושין מהא דאם ביטל השליחות דאתי דבור ומבטל דבור דהא ע"כ שאני היכא דהדבור בגוף המעשה לדבור שבענין שליחות ותי' דהא"ט דהוי תרומה לאחר ל' בבירור חלה התרומה שייך אמירה לגבוה משא"כ בשליחות אבל לענין אתי דבור ומבטל דבור אין לחלק. אך קשה לי לפמש"כ הר"ן נדרים דף נ"ט דאשה המתקדשת משוית נפשה הפקר אל המקדש והנה הפקר הוא מטעם נדר וממילא שייך בהפקר ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהיינו אמירה שיהא בגזא דרחמנה כמו בתרומה דהוה בגזא דרחמנא א"כ הוה ג"כ מעכשיו לכן ס"ל לר"ל דא"י לחזור משא"כ בביטל שליחות התרומה ל"ש מעכשיו לכן גם לר"ל אתי דבור ומבטל דיבור רק דהיא הפקירה עצמה שייך בדידה אמירה לגבוה וכאלו אמרה מעכשיו אך הדבר ניחא דבאשה ל"ש לומר דהוה אמירה לגבוה א"י לחזור דהוא יכול לחזור ממילא גם בדידה ל"ש לומר אמירה לגבוה שלא תוכל לחזור אך זה ניחא למסקנה דהוא יכול לחזור דאתי דיבור ומבטל אבל לס"ד דפריך מתרומה הוה סבירא לי' לר"ל גם הוא אינו יכול לחזור ממילא גם היא אינה יכולה לחזור (עי' בראש שם) א"כ פשיטא דהוא אין יכול לחזור מה"ט דאמירה לגבוה ע"ז פריך מתרומה דיכול לבטל א"כ יכול הוא לחזור ממילא גם היא יכולה לחזור דל"ש לגבה אמירה לגבוה שיהי' כאמרה מעכשיו ואמאי ס"ל לר"ל דא"י לחזור ומשני דנתינת מעות לידה הוה כמעשה לכן הוא א"י לחזור דהיינו דקבלת מעות לידה הוה כמעשה.
ובזה אמרתי לפרש דברי הירושלמי בפ"ק דתרומות אמשנה דחמשה לא יתרמו רשב"נ שמע לכולהין מן הכא וכו' מאת כל איש פרט לקטן ופריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כדתנן גבי הכשר ר"ש וכו' בשם רי"ו ונחשב לכם תרומתכם את שכתב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו והא שאין כתובה בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ופריך הרי גיטין אין כתוב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דאמר ר"ה והוא שיהא פיקח עומד על גביו ומשני תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ובחולין דף י"ג הקשו תוס' דמאי מקשה מתרומה הא ממעט מקרא מאת כל איש פרט לקטן ועוד דמתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההוא דקטן יש לו מחשבה גבי הכשר לקבל טומאה ולפמש"כ ניחא דרש"י ותוס' שבועות פליגי דרש"י פי' הקדש ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן ד"כ כל נדיב לב ותוס' כ' דתרומה ממש דכ' ונחשב לכם לפי"ז י"ל דבהא פליגי הס"ד והמסקנא בירושלמי דלס"ד הוה ס"ל דקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן דמינה נשמע דבעלמא ל"מ גמר בלבו והנה בהאי קרא כתיב מאת כל איש אשר ידבנו למעט קטן והיינו כיון דאינו אלא במחשבה ל"מ מחשבת קטן אבל בעלמא מהני מחשבתו ניכרת מת"מ ואמנם הירושלמי פריך שפיר כיון דבאמת קיי"ל בקדשים מסל"א דאורייתא א"כ י"ל לא ממעטינן מאיש קטן או די"ל דתרומת דגן אפי' נתמעט מהך ב"כ דבזה מהני גמר בלבו אבל תרומה גופי' לא מהני במחשבה בעלמא רק בדבור כמש"כ רש"י בבכורות דף נ"ט ד"ה ישנה במחשבה דהיינו דבור א"כ שפיר י"ל דמהני מחשבתו נכרת ע"י מעשיו בקטן ג"כ א"כ קשיא מהא דהעלום לגג ומיושב קו' תוס' וע"ז משני בירושלמי שאני התם דכ' ונחשב לכם דבתרומה גופי' כתיב קרא והיינו כדעת התו' דבקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומה ממש וכדעת התו' בבכורות שם דבתרומה לבד ל"ב דבור רק מחשבה לבד והוי ב"כ דרק בהני גמר בלבו מהני וממילא בקטן ל"מ מחשבתו נכרת רק בהעלם לגג דבעינן מעשה מהני מחשבתו נכרת וע"ז פריך בירושלמי א"כ כיון דתרומה נתמעט מב"כ ונחשב דהיינו דהוה ב"כ דסגי במחשבה ולכן ל"מ מחשבתו נכרת מכלל דבעלמא מהני מה"ת א"כ כיון דנתמעט מב"כ ממילא גם בגט כיון דבעי מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת וע"ז משני כאן הרי זה מחשב וזה תורם הכונה דא"א למילף מב"כ דבעלמא מהני רק דומיא דתרומה וקדשים דזה מחשב וזה תורם אבל בגט דזה מחשב וזה מגרש לא נתמעט מב"כ לומר כיון דבעינן מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת דאין הקטן המחשב והמגרש וא"ש הנ"ל.
והנה בפ"ק דתרומה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ אפי' הגיע לעונת המעשרות אין תרומתו תרומה ולר"י הוה תרומה ומפרש בירושלמי דטעמא דר"מ דממעט מאת כל איש אשר ידבנו לבו ולקמן דף ג' הביא דרשא אחרת דבתרומה גופי' כתיב ונחשב לכם וקטן אין לו מחשבה וחד מ"ד ממעט מקרא דאין בו נשיאת עין לכן ל"מ תרומת קטן ומביא שם פלוגתא דראב"ח סובר אף דתורם אין מקדיש דממעט מאת כל איש דלא קאי אתרומה א"כ סובר דמפסל"א לאו דאורייתא ור' יוסי ס"ל אפי' למ"ד אינו תורם מקדיש ולפ"ז נראה דהסברא שכ' דבתרומה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ ס"ל דדמי להקדש לכן למ"ד דאינו תורם אינו מקדיש אבל אפשר לומר דתורם אינו מקדיש דממעט קרא מאת כל איש אבל תרומה לא נתמעט שפיר תורם דמסקנא מפסל"א כמו דנדרו נדר כן תרומתו תרומה ולר"י דס"ל דאף שאין תורם מקדיש דל"א בתרומה אמירתו לגבוה א"כ רק מטעם זכי' לכהן כשאר קנינים ולקטן אין לו זכי' לזכות לאחרים עד שיגדל אבל להקדיש יכול דאמירתו לגבוה עושה הקנין והוה כשאר נדרים דמפסל"א נדרו נדר כנ"ל.
אך זהו שקשה לי מהא דאיתא בגיטין דף פ"ג נענה ר"א ואמר האיך אוסר לזה ומתיר לזה והרי תרומה וקדשים וכו' באיסור עשה קאמרינן וקשה לי הא באמת הטבל אסור לכו"ע גם לכהן משום חלק תרומה שבו כמו שביארנו לעיל וכן מבואר בדברי הרמב"ן פ' אמור אקרא דולא יחלל את קדשי בנ"י ורק לאחר שהרים הותר לכהן ומשלחן גבוה קא זכו הכהנים לכן לזה הותר ולזה אסור דהא מה דאמר לגבוה זהו שגורם האיסור לזרים ומה דשרי לכהנים רק שרי משום שזה שולחן גבוה דשרי לגבוה ושרי לכהנים בשלמא בקדשים דמעיקרא הותר לכל ואח"כ הותר למקצת שפיר פריך אבל מתרומה דבעודו בטבלו אסור אף לכהנים משום חלקו של גבוה דכולו קדוש לגבוה ואחר מעשה הפרשה זכו בהן הכהנים משלחן גבוה. (ואף דטבל אסור לגבוה דאין מביאין נסכים מן הטבל היינו משום דעכ"פ אסרה תורה לבני אדם משום חלק גבוה שבו אסור לאדם להביא לקרבן לגבוה משום דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמש"כ רבינו בפ"ה מה' אלו).
והנה לכאורה יקשה גם אהא דפריך שם והרי אשת איש היינו משום דאסרי אכו"ע כהקדש משום דיחדה לדידי' א"כ דמי לקדשים דשרי לגבוה ואסור להדיוט דזה עצמו הוא האיסור מה דשרי לגבוה ה"נ מה שיחדה לדידי' זהו האיסור אכו"ע וכמו שהבאתי לעיל דברי הריטב"א בנדרים דכל ענין אישות מה דשרי לדידי' דאי אסורה לדידי' אין כאן איסור אכו"ע.
עוד קשה לי אדברי הרא"ש דנדרים שכ' דתרומה לא אתי אלא להתיר השירים אבל קדושת תרומה הוא בתוכו מעיקרא קשה לי התינח בתרומה אבל בחלה ל"ש לומר בטבלו כבר חלתו קודש בתוכו דהא עיסה הטבול לחלה קיל מתבואה הטבולה לתרומה כדמוח' בע"ז דף נ"ד דאף דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לתרומה בעיסה שרי כמ"ש תוס' שם מהך דנדה דף ח' דחולין הטבולין לחלה קודם גילגול עיסה מותר לגרום טומאה וכ' התו' הטעם משום דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים א"כ ה"נ בשלמא בתרומה דראוי הוא לתרומה בעודו בשבלים שייך לומר דתרומה בתוכו אבל בחלה דכל זמן שלא גלגלה אין כאן חיוב חלה לא שייך לומר דחלתו בתוכו וכן נראה מהא דהעלה הטו"ז סי' א' דבתרומה נמי מצות הפרשה לא תליא באכילה ובמג"א סי' ח' כ' בחלה מצוה להפרישו בשעה שבא לאכול ונראה דהיינו מהאי טעמא דתרומתו הוא בתוכו וא"צ לקריאת שם להקדיש שקדוש ועומד הוא ע"כ שייך מצות הפרשה מיד משא"כ בחלה דע"י הפרשתו הוא דמתקדשת א"כ ל"ש מצות הפרשה וקריאת שם חלה רק כשרוצה לאכול צריך לתקן העיסה לאכילה וכן יש להוכיח מירושלמי דחלה פ"ב ה"ה הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ר"ש אמר נטבל רשב"ל אמר לא נטבל היתב ר"ל לר"ש נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור פטורה מן החלה דהכא בין כולם יש כשיעור אפ"ה פטורה מן החלה דהוה כממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ותיובתא דרי"ו ושני לי' דשאני הכא שעשאה לחלק וכ' באו"ז ה' חלה דשמעינן משמעתא דא דהמגלגל עיסתו של חבירו שלא מדעתו דנטבל לתרומה ה"ה מדרמינן מחלה אתרומה ולא משני דשאני חלה מתרומה וקשיא לי הא ע"כ שאני חלה מתרומה דתרומתו בתוכו ע"כ שפיר י"ל דהמגלגל עיסתו של חבירו לא נטבל לחלה כמו דמחלקינן לענין איסור לגרום טומאה לעיסה שבא"י וכן מסתבר דהא הפריש חלתו קמח תנן דלא עשה כלום ובהפריש תרומה קודם שנתמרח חל התרומה.
עוד קשה לי מכתובות דף ל' דפריך לאביי מהא דאמר ר"ח הגוזל חלקו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מדאגבי' קניא וחיוב כרת אינו אלא כשאכלו וכ' בשמ"ק וז"ל ואיכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דלמא שאני חולין כיון דאישתני אישתני ומ"ה האידנא דאגבהה קניא דכיון דיצא מרשות בעלים ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי' גזא דרחמנא איתא ואפי' אגבי' לא יצא שם תרומה מעלי' והרי הוא בקדושתה ולכן לא יתחייב עד שהוא אכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד וי"ל דלכן כתב רשי' דהיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מקרי גזילה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף עכ"ל א"כ מוכח מהכא דל"א בתרומה בי' גזא דרחמנא איתא וקשיא לדבריהם דיבמות כנ"ל.
והנה במהרמ"ש הקשה לפי' הרא"ש הנ"ל איך שייך שאלה כיון דל"ה דבר הנדור ונראה ליישב דהנה בוודאי אי אמרינן ברירה דהוברר הדבר שזהו חלק המעורב שהי' גורם האיסור הוה שייך שאלה אבל כיון דבאמת אין ברירה דאין מבורר דזה חלק האיסור שבתוכו א"כ חלק זה רק חל מכח משום שהמפריש בורר אותו וקראו עליו שם תרומה לכן שייך שפיר שאלה דעכ"פ חלק זה נאסר הוא מכח הבטת שפתיו אבל הנדור לא מיקרי דהא לא בא לחדש איסור בהבטת שפתיו רק לברר איסור שבתוכו.
אח"ז ראיתי כיוצא בזה במהרמ"ש גופי' על ענין אחר במה שהעלה בכ"מ כמש"כ בפ"ב דקודם שתרמו ל"א מעשר שני ממון גבוה הוא ול"א בזה כמי שהורמו דמי דתליא אי אמרינן ברירה א"כ הוברר הדבר שזהו חלק הגבוה ע"כ הוה ממון גבוה למפרע אבל אי א"ב א"כ ל"א דהוברר למפרע דזה חלק גבוה לכן קודם שתרמו ל"ה ממון ואין לומר דלא מצינו לומר א"ב להקל רק להחמיר וכאן אי אמרינן א"ב הוה ברירה להקל דלכן מהני שאלה אך א"ש דהנה קיימ"ל באתי ליד כהן לא מהני שאלה ולכאורה טעמא בעי להנ"ל ניחא אי אתי ליד כהן אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו אם כן לא שייך כלל שאלה דהא לאו דבר הנדור הוא אבל קודם דאתי ליד כהן ל"ש הוברר הדבר שזהו חלק הכהן כיון דמחוסר נתינה שפיר יש לו שאלה דמצי למפתח בחרטה דלא ניחא לי' בחלק זה שבירר לחלקו של כהן וכיון דמצי למפתח בחרטה שפיר יש לו שאלה.
והנה בתו"ס רע"א הקשה הא בהקדימו בשבלים אין כאן טבל ולא בא לתקן איסור טבל רק קדושת פה גורם לעשותו תרומה א"כ הוה דבר הנדור אבל לפמש"כ לעיל הטעם הקדימו בשבלים דלוקה א"ש גם הא.
אח"ז ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' כ"ד שתמה ג"כ טובא דהא בקידושין דף נ"ב איתא המקדש בחלקו אין מקודשת משום דמשלחן גבוה קזכו ובמקדש בחומ"ע מקודשת מוכח דבמתכ"ה ל"א משולחן גבוה קזכו וכן הקשה מיבמות דף פ"ז מלחם אבי' תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק דמשולחן גבוה קזכו.
והנה בגיטין דף נ"ג גבי הא דתניא תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח וכ' בתשו' מהר"ם מינץ הובא בד"מ סי' רמ"ח דהא"ט הואיל ואין מפריש תרומתן אלא להניח יכול להמתין עד שיגדלו והם עצמם יפרישו מזה יש להוכיח כי מצות תרומה רק להתיר הטבל באכילה (ועח"ס סי' קי"ח שכ' בפשיטות דתרומה הוה ג"כ בי' גזא דרחמנא ובי גזא דשבט) והא דעובר בב"י היינו משום דעכ"פ מיקרי מצוי בידו דאפשר לשאול עובר עליו.

אפי' הקדישו לדמים לוקה. עכ"מ שכ' דהגי' הנכונה אפי' לדמי נסכים והנה בלח"מ כתב לקיים הגי' לדמים דהוה רבותא יותר דהוה בזיון יותר דלא הקדיש תמים שהי' ראוי ליקרב הוא בעצמו והקדיש בע"מ שא"ר לקרבן אלא לנסכים ולכן סתם רבינו וכ' לדמי כלומר בין שהקדישו לדמי נסכים את"ד ובספר פרי האדמה תמה עליו טובא דאין זה סברא כלל ולכן העלה דכונת רבינו לאפוקי הקדישו סתם דבהקדישו סתם דאף דמסתמא לדמי הקדישו עכ"פ כיון שקרא עליו שם הקדש פשיטא דלקי אלא אפי' הקדש לדמי דהיינו שאמר בפירוש שמקדיש לדמיו אם כן לא נתן הבע"מ כלל להקדש אלא הוא מוכרו ונותן דמים נמצא שנתן דמים אפ"ה לקי א"כ אין רבותא בין אמר לדמים סתם או אמר לדמי נסכים ע"כ כ' רבינו סתם לדמים שהקדישו בפירוש לדמים ואולי יותר רבותא באמר לדמיו בין אמר לדמי נסכים דלדמי נסכים עכ"פ הגבאים לוקחין אותו לדמי נסכים מיקרי מקדיש בע"מ אבל בהקדיש לדמי עולה הוא עצמו מוכרו ונותן דמיו להקדש אפ"ה לקי הוה רבותא טפי ולכך כ' רבינו אפי' הקדש לדמים לוקה יעו"ש (ועיין בספר כפ"ת ר"פ לולב הגזול דזהו דכתיב והבאתם את הפסח) ודבריו נכונים.

הלכה ג

מי שדימה שמותר להקדיש וכו'. וראב"ד השיג שהוא הקדש טעות ועוד שלא מצינו לוקה על השוגג ותי' בכ"מ דזה לא מיקרי הקדש טעות רק בנתכוין לגוף אחד ונמצא גוף אחר ומבואר בפירש"י דבתמורה רבי קרא דשוגג כמזיד ואמנם בלח"מ פ"א דתמורה הקשה דזהו דעת ר' חזקי' אבל רבינו בפ"א בתמורה פסק דלא כחזקי' דבאומר מותר תמורה ואינו לוקה אולם לי קשה לכל הפירושים דהנה בתמורה דף ז' איתא מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא ופירש"י שמא לא שנינו דילקה משום בל תקדישו אלא בתם שנעשה בע"מ משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אעפ"י שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו לאסוקי אדעתי' דאקדשו לכן לקו אבל בע"מ מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אלא לדמו אקדשי' ולא לקי עכ"ל נראה מפירושו דיכול ליתן אמתלא לדבריו שהוא הוה סבור דא"ח בזה משום בל תקדישו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אלא לדמי דהיינו דאף דהם התרו בו שלא יקדיש למזבח וקיבל התראה הוא הי' סובר יען דהוא מידי דלא חזו למזבח כמו מיא בעלמא מותר להקדיש דלא אקדשי' רק לדמי ורק כשהי' תם מעיקרא דאין לה אמתלא והיינו בתם מעיקרא ואח"כ נעשה בו מום והקדישו דבזה ל"ש לומר דהוה כדיקלא בעלמא ואין לו אמתלא לכן לקי (וכן לקמן באקדיש בע"מ לדמי נסכים כתב בפירש"י שני טעמים שאין ראוי לנסכים גם כי לדמי אקדשי') והנה בתוס' הקשו היכן מצינו למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי והלא התרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח והוא קיבל התראה ואמר ע"מ כך אני עושה דבלא"ה לא לקי לכן פי' דלא לקי אבל תקדישו אלא אבל תקטירו וה"פ ל"ש דעובר אבל תקטיר אלא כשהקדישו תם ונעשה בע"מ כיון דחלה עליהם קדושה למזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה לא לקי עכ"ל ובבה"ז תמה הא קיבל התראה דהא צריך להתרות אכל לאו וא"כ כיון דאתרו בי' לא תקטיר בע"מ ואמר ע"מ כן אני עושה האיך לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה ותי' דידע שאין ראוי להקרבה וכאלו התרו בו שלא יזרוק מיא בעלמא ובצ"ק תי' דכונת תוס' דלא מתרינן בי' רק בשעת ההקדש לא תקדיש בע"מ למזבח וכיון דמדכרינן שם מזבח כל העבודות בכלל כאלו התרו בו אכל עבודה בפני עצמו ולפי"ז ניחא אע"ג דאמר בשעת שהתרו בו ע"מ כן אני עושה היינו אהקדישו אבל לא אסיק אדעתי' דחזי להקטיר או לזרוק כיון שהי' בע"מ מעיקרא ולא לקי ודבריו תמוהים כיון דכל סברת תוס' הי' יען דהוא סבור דלא חל קדושת מזבח אמום דמעיקרא וא"כ כיון דהתרו בו שלא יקדיש למזבח הרי ידע שחל עליו קדושה ועוד דהנה רבינו בפי"ב מסנהדרין כתב דצריך שיעבור תוך כדי דיבור להתראה וכתב בכ"מ שהוכיח כן מברייתא דפ' היו בודקין וא"כ אי לא מתרין רק פעם אחד לא החזרה תוך כ"ד להתראה לכן מוכח כדברי הבה"ז דל"ה התראה יען דהוה כהתרו בו שלא יקטיר מיא בעלמא דל"ה התראה אך בב"ה כתב דהוא דוחק והנראה דדחוק לי' לפרש כן משום דתוס' גופי' מהא"ט דחו פירושו כיון דקיבל התראה ל"ש לומר דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה.
אמנם לדעתי כשנדקדק בלשון התוס' נראה דשפיר הקשו לפירש"י ולפירושם ניחא דז"ל וקשה האיך מצינן למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי' והלא התרו בו לא תקריבו למזבח הנה בפירש"י איתא לחד גי' דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אבל מתוס' נראה דהי' להם הגי' בפירש"י דלא אסיק אדעתי' לאקרובי אלא לדמי (ולא גרסי דחזי להקרבה) ולכן הקשו שפיר כיון דקיבל התראה הי' לו להשיב שאין מקדישו להקרבה א"כ שוב א"י ליתן אמתלא אבל לשיטת תוס' א"ש דלתוס' אייריא שעל ההקדש לא היתה התראה כלל והי' סובר דלא חל עליו כלל קדושת מזבח וא"כ כשרצה להקריב למזבח הנה הוא סבור שאין מידי דחזי כלל למזבח ומותר להקריב והם שהתרו בו שלא יזרוק אף שקיבל התראה לא הי' להשיב להם דמה יאמר להם שהיא הקדש בדה"ב כיון שהן רואין שיש להם מום מעיקרא וכמו דיקלא ומיא בעלמא א"כ לא עביד מידי אם יקריבנו למזבח ומה איכפת להם בזה ולכן אין נחשב בעיניו התראה כלל וא"צ להשיב להם ומה שקיבל התראה אינו כלום דבעיניו הוה כמשטין בו בעלמא והנה כל זה לפי גי' תוס' ברש"י דלא גרסי תיבת דחזי אבל לפי גירסתינו בפירש"י דמבואר בדבריו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה באמת גם לפירש"י ל"ק קו' התוס' דגם בזה שייך שפיר לומר אמתלא אף דקיבל התראה יען שהן התרו בו שלא יקדיש למזבח וכיון שלדעתו הוה מידי דלא חזי כלל למזבח א"כ התראתו לא נחשב בעיניו לכלום וכמשטין בו לכן קיבל התראה ורק לתוס' שהי' להם הגי' בפירש"י בלא תיבת דחזי א"כ משמע להו דיודע דחזי למזבח רק שהוא מקדיש לדמי אם כן כה"ג ל"ש לומר אמתלא דהקדיש לדמי דאם כן למה קיבל התראה הי' לו לומר להם שמקדיש לדמי לא לקבל התראה (ומה שנזכר בתחילת דברי תוס' שהעתיקו מדברי רש"י תיבת דחזי הוא ט"ס כדמוכח ממש"כ אח"כ בלשון קושיתם היכי נאמר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי ולא הזכירו תיבת "דחזי") ודו"ק.
והנה מזה יש תשובה לדברי הפנ"י בכתובות דף כ"ב שהעלה דלכן צריך התראה דלא נאמר דמהני אמתלא כגון בא"א הוה מצי אמרה שנתגרשה אע"ג דהוה בחזקת א"א אפ"ה הא א"א להרוג על הספק משא"כ לאחר התראה שפיר קטלינן להו ולא מהני אמתלא לומר שנתגרשה או שמת בעלה יעו"ש דהא מכאן מוכח דמהני אמתלא אף שקיבל התראה (אך יש לומר דשם ליתן אמתלא שנתגרשה ומת בעלה לכן אחר שקיבלה התראה לא מהני אמתל' דומי' לאם התרו בו שלא יקדיש להקרבה דלא מהני אמתלא דלדמי הקדישו כמו שהקשו תוס' לפירש"י דהו"ל לי' להשיב להם דלדמי אקדשי') וכן מוכח מהא דמסיק בג"מ דלקי אפי' בבעל מום מעיקרא משום דכיון דיש באותו מין מידי דחזי למזבח יש ביזוי למזבח א"כ ליכא אמתלא דסבור דלא חזי כיון דאין הטעם משום דמקריב פסולין אלא משום ביזוי מזבח ול"ש לומר אמתלא דסבור דלא חזי למזבח כמו דיקלא ומיא בעלמא דבזה באינו מינו למזבח ליכא ביזוי אבל אי לאו האי טעמא הוה מהני אמתלא אף דקיבל התראה.
כיוצא בזה בסנהדרין הפוער עצמו לבעל פעור זהו עבודתו ומפרש בג"מ אפי' כיון לבזותו וא"כ הוא מוטעה דהא סבור דהתראתם לאו כלום הוא כיון שרוצה לבזותם אעפי"כ חייב מיתה כמו שכ' הרמ"ך הביאו הכ"מ פ"ה מיסה"ת וכמש"כ הלח"מ שם אבל דעת רבינו דפטור ואין לוקין וגבי פעור א"ח אלא חטאת כמש"כ בפ"ג מעכו"ם משום דהתראתם לאו התראה הוא דהוא מוטעה דסבר דאין התראתם כלום.
ומעתה יקשה דהא נוכל לפרש דברי חזקי' עד"ז במקדיש בע"מ מעיקרא ובקיבל התראה רק הוה טעי בהא דכיון דלא חזי למזבח מותר להקריב כמיא ודיקלא בעלמא ולכן קיבל התראה דלא איכפת לי' בהתראה ומצי למימר אמתלא אבל בתמורה גלי קרא דשוגג כמזיד דבתמורה כהא"ג בהמיר על בע"מ מעיקרא דסבר דמותר להמיר בבע"מ מעיקרא לקי כיון דקיבל התראה אבל בשוגג ממש שלא קיבל התראה באמת גם במימר פטור דלא מצינו שוגג לקי וכקו' הראב"ד וע"ז פליג רי"ו ואמר דיהי' אתי לרבות בדעתו הי' לומר שלמים ואמר עולה משום דרי"ו הוא דמסיק דנמנו וגמרו דגם כהא"ג לקי משום ביזוי ולרי"ו הוה זה סברא פשוטה כל שיש במינו למזבח חייב משום ביזוי מזבח לכן לא מצי לומר דסבור הי' דמשטה בו ולכן קיבל התראה לכן מוקי בשדעתו הי' לומר לשלמים ואמר עולה וא"כ קשיא על כל הראשונים שלא פירשו דברי חזקי' בגוונא דא שלא נצטרך לומר דחזקי' ס"ל דלקי אשוגג (רק לראב"ד ז"ל י"ל דניחא לי' פירושו יותר יען דלענין ללקות אגוזז ועובד אין זה סברא רחוקה כיון דחל התמורה גם בשוגג אבל לפירש"י ורבינו קשה טובא).
ונראה לישב דלא ניחא להוא לפרש דברי חזקי' בכהא"ג דמדבריו משמע דתרתי מילי קאמר דבתמורה חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור ואי איירי במימר על בע"מ א"כ באותו בהמה גופי' יש לחלק דמשום מימר חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור דיהי' רק אלאו דתמורה קאי וא"ל דהא במימר על בע"מ אפי' במזיד אין חייב משום מקדיש בע"מ כדאמר רי"ו לעיל במקדיש עובר משום ה' שמות ובהמיר א"ח רק משום מימר לא משום מקדיש בע"מ כמו שהוכחנו לעיל מתמורה דף ז' ז"א דלאו מילתא דפשיטא כ"כ דהא שקיל וטרי בזה א"כ דחוק לפרש דחזקי' סתם כל כך ונקט בכהא"ג דמימר בבע"מ אשר לא מתני' בפירוש בעלמא דא"ח בכגון זו משום מקדיש בע"מ לכן פי' דאיירי דהוה שוגג אתמורה לחוד.
אולם עוד קשה לי לשיטת רבינו דקרא דיהי' מרבה ללקות אשוגג דאיך אפשר לומר כן הא שגגת לאו קיימ"ל דמותר דהנה בסנהדרין דף פ"ד אי' רב לא שביק לברי' למישקל סילוא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למיפתח לי' כוותי' דילמא חביל אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת מיתה ופי' חידה"ר וז"ל דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענשו הכתוב כלל ואפשר דאפי' בדיני שמים אינו מתחייב וכיון שכן לא מסתבר כלל לומר דכאן גלי קרא דלקי אשגגת לאו כיון דבעלמא שגגת לאו שריא, אך הנה מצינו בשגגת לאו דענש הכתוב דהא שבועת ביטוי הוא בלאו וחייב בקרבן וא"כ קשי' לחי' הר"ן, דכ' דאין מתחייב אלאו בדי"ש כלל ועוד קשה הא בכריתות דף כ"ה ס"ל לר"א דא"ת בא על ספק איסור לאו דל"א דשגגת לאו היתר גמור הוא לפי"ז י"ל דזהו שיטת רבינו דלא חייש לקו' הראב"ד דלא מצינו מלקות אשגגות לאו דהא לא מצינו ג"כ דחייב קרבן אלאו בעלמא רק בשבועות ביטוי גלי קרא ובאמת חידוש הוא כדאי' בשבת דף ס"ט (ותוס' שם כ' דהיינו שלא ידע שיש איסור לעבור על שבועה בשעה שעבר והוא ממש דומי' דכאן דלא ידע שיש איסור להקדיש בע"מ.
והנה על השגת הראב"ד דהקדש טעות ל"ה הקדש כתב בכ"מ כיון דאין טעות בהקדש עצמו ולח"מ פ"א מתמורה ביאר יותר רק לענין מלקות אומר מותר חשיב אונס או שוגג לפטור אבל לשאר מום ל"ה אומר מותר כשוגג ואין המעשה בטל ולדעתי כן מוכח ממנחות דף מ"ט דאומר מותר ל"ה עקירה בטעות ופיגולו פיגול רק דפטור מעונש הרי דהמעשה קיימת מדאמרינן דהוה עקירה.
ואמנם קשה לי ממש"כ רבינו פ"ג משבועות שבועות שוגג כגון שנשבע שלא להניח תפילין ולא ידע שמצוה היא והיינו אומר מותר והא פסק בפ"ד דנדרים דנדרי שגגות א"צ התראה הרי דאף המעשה בטילה וכהא"ג הקשה במחנא"פ פ"ג מנדרים ונראה לישב דדוקא אם הי' אומר מותר לישבע לבטל המצוה אז הוה דמי לכאן דאומר מותר להקדיש בע"מ אבל שם ידע דאסור לישבע לבטל המצוה רק דהטעות במילתא אחריתא דאומר מותר שתפילין אין מצוה כלל ורק אי דמיא להא דמיא למקדיש בע"מ וידע דאסור להקדיש בע"מ רק שטעה בדוקין שבעין וכדומה לומר דל"ה מום או בבע"מ עובר או במום שנולד עמו דיש סברא דמותר להקריב משא"כ להלן אי טעה בכהא"ג באמת יש לומר שבטל ההקדש (ועפ"ה מתרומות שכ' רבינו אומר מותר להפריש מן הטמא על הטהור הוא כמזיד).
ואמנם עכ"פ קשה מהיכן למד רבינו דין זה שלא נזכר בתלמוד ובס' שירי קרבן פ"ה דנזיר כ' דרבינו הי' לו גי' אחרת באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים שנפלו בהן מום נאכלים בפדיון קדש גבי תמורה לא לקי והכי פירושו האומר על בהמה תמימה תצא זו ותכנס בעלת מום זו תחתי' גבי קדשים לא לקי כגון שאומר קדשים תמימים נאכלים בפדיון ותהא בעלת מום זו קדושה תחתי' ותהא פדיונה קדש אעפ"י שדומה שזה מותר אפ"ה קדשה אעפ"י שאין בפדיון זה ממש גבי תמורה אם אמר תצא זו ותכנס זו לתמורה שדימה כל שאין שניהם שווים מותר להמיר לא לקי דזה אנוס היא.
והנה מדברי רבינו פ"ב משבועות נלמד דאיכא תרי גוונא בקיבל התראה וטוען שטעה והיינו בעדים שהתרו בו שלא יאכל שנשבע עליו שלא יאכל והוא מתיר עצמו למלקות ואומר אעפי"כ אני אוכל הגם שילקוני על האכילה כי טעיתי בלשוני ואמרתי לא אוכל אבל ברצוני הי' לומר לא אצא אבל אפי' אם השבועה מהני אעפי"כ אני אוכל אעפ"י שילקוני עליו, ב) בעת שמתרים בו ומקבל התראה ומתיר עצמו למלקות ולא אומר שטעה בלשונו ואח"כ אומר טעיתי בלשוני לא חפצתי לומר לא אוכל אלא לא אצא ומחלק בזה רבינו דהיכא דבעת שהתרו בו והתיר עצמו למלקות הזכיר מיד שטעה בלשונו אעפ"י שהתיר עצמו למלקות דהאמין כיון שיצא מפיו לא אוכל כדברי עדים יהי' הוא נלקה ומתיר עצמו למלקות אין לוקין עליו אלא א"כ חזר בו ומודה שנשבע שלא יאכל מהני התראה מה שהתיר עצמו למלקות אעפ"י שאמר אז שטעה בלשונו אבל אם בעת שהתרה בו וקיבל התראה לא אמר שטעה בלשונו אעפ"י שאח"כ אמר שטעה בלשונו לית דמשגח בי' אפי' לא חזר מדיבורו שטעה לוקין אותו יען שלא טען בשעת התראה שטעה בלשונו יעש"ה מעתה י"ל דמשכחת עשה בו שוגג כמזיד בכהא"ג שקיבל התראה ואמר בשעת התראה שטעה דבעלמא כהא"ג אין לוקין אף שקיבל התראה ובתמורה גלי קרא דלקי אף שטען שטעה כיון שקיבל התראה ומיושב השגת הראב"ד.
והנה במחנה אפרים ה' נדרים הקשה לדברי רבינו ממש"כ בפ"א מנזירות אם אמר יודע הייתי שנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שאינו יכול לחיות בלא יין אינו נזיר מפני שאלו נדרי שגגות הן וכ' הכ"מ משום דלבו אנסו והביא דברי המהרי"ט סי' ס"ח שכ' דהתם היינו טעמא שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין וזה ל"ש הכא ובהכי ניחא לי' הא דכ' רבינו שם דבאם אמר דלא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר דאסור בכולן משום דבזה היה שפיר דברים שבלב.
אולם קשה לי דהנה בתמורה דף ה' פריך לאביי מקרא דלא ירצה ל"ל ומשני דהו"א דעובר וכשר קמ"ל א"נ בוודאי אי הוה אמרינן בדיעבד כשר להקרבה רק משום דטעה שאין איסור אמרי' לגוף ההקדש לא הוה זה טעות אבל כיון דבדיעבד ג"כ אינו כשר להקרבה ולא יצא בו בדיעבד א"כ זה שאומר מותר הנה סבור דגם להקרבה כשר וכיון דבאמת א"כ להקרבה אפי' דיעבד א"כ אין כאן הקדש אלא הקדש טעות גמור דהא לא טעה רק בהאיסור אלא גם בזה שחשב שראוי להקרבה א"כ מ"ש מכל מקח אם נמצא בו מום דהמקח בטל אם לא ראה המום כמבו' בסי' רל"ב וה"נ כיון דסבור ראוי להקרבה א"כ הוה כאילו סבור שאינו מום דמקחו בטל וכן בקידושין אם קידש ונמצא בה מום דהקדושין בטלין והנה ראיתי בס' שושנת העמקים כלל י"ח הקשה כהא"ג לפמש"כ תוס' ב"מ דף קט"ו דלאביי דס"ל אע"מ אבל זכי' בטעות ל"מ א"כ אמאי קדוש בשוגג בשלמא לרבא ניחא דהא מסיק בגמ' דף ה' דמדכ' לא ירצה נשמע דמקדש קדשי ניחא אבל לאביי קשי' וכ' דבהקדיש גם לאביי מהני בשוגג אבל כפי אשר הקשיתי לא יעלה תירוץ זה וצ"ע.
ונ"ל ראי' לדברי רבינו מהא דאיתא בתענית דף ד' שלשה שאלו שלא כהוגן יפתח אשר יצא מדלתי ביתי יכול אפי' דבר טמא ובשו"ת מקום שמואל תמה דאיתא בתמורה האומר על בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום והאדם ג"כ א"ר להקרבה ולא חל עליו הקדישו כלל ותי' דע"ה הי' סבר שחל על אדם וגם על טמא ובע"מ (ובאמת הוא פלוגתא בב"ר פ' ס') ופלא דהיינו אם היה אומר כן שיחול על הטמא אבל הא לא אמר כן בפירוש, ונראה לפרש דבשעת ההקדש הי' הטעות הזה דאומר מותר הי' להקריב דבר טמא ולכן אמר כל אשר יצא מביתי והי' דעתו באמת אפי' כלב או חזיר כדאי' במדרש פ' בחוקותי ולכן כשיצא אח"כ בתו סבור דגם עלי' חל ההקדש כמו אם הי' יוצא שאר בע"ח ולכן טעה אח"כ שסבור שחייב לקיים הקדשו גם בבתו. ובזה מיושב קו' מהרש"א שם אמאי לא אמר דשאל שלא כהוגן יכול אפי' בתו לפמש"כ ניחא דבוודאי על בתו לא הי' שייך לומר דהי' אומר מותר דוודאי לא עלתה על דעתו שתצא בתו אלא דהי' אומר מותר על כל שיוצא מביתו בע"ח אפי' טמא ונזדמנה לו בתו וכיון דהי' אומר מותר על כל דבר טמא טעה נמי שגם על בתו חל הנדר דאף שאינו מין טהור דכש"כ הוא דטעה דאדם בר הקרבה הוא כדכתיב אדם כי יקריב מכם דרשו מפרשים שמעצמם יעשו קרבן כמש"כ האברבנאל ירמי' ל"ג.

הלכה ד

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה