מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ד
השוחט בע"מ לשם קרבן. וכתב בכ"מ דאתי לאפוקי קדשי בדה"ב ולכאו' תמוה דבגמ' מסקינן לדמי ג"כ יש איסור משום בל תקריבו וכמש"כ רבינו לעיל אפי' לדמי נסכים וצ"ל דוקא לענין בל תקריבו דהיינו שאסור להקדיש אבל לא לענין בל תקטירו ומזה יראה דרבינו מפרש הא דאי' בתמורה דף ז' דר"ל אמר דבבע"מ מעיקרא לא לקי לענין בל תקריבו וכפירש"י דאי כפי' התוס' דאיירי לענין בל תקטירו והתרו בו שלא יקטיר א"כ הא דמסקינן דנמנו וגמרו דלוקה היינו אבל תקטירו ומשום בזוי מזבח א"כ איך כתב רבינו דבעינן לשם קרבן לאפוקי קדשי בדה"ב דמ"ש קדבה"ב כיון שמקריבין על מזבח אלא וודאי דמפרש כפירש"י וע"כ דימה זאת לשוחט בחוץ דפטור בשחט קדבה"ב בחוץ ועמשל"מ שדחה דשעיר משתלח יוכיח שאין בו משום ש"ח ויש בו משום מקדיש בע"מ שלא לשם קרבן דאין עובר בלאו דלא תשחט ונראה שכן הוא דומיא דשחיטה חוץ בשוחט בחוץ שלא לשם קרבן רק לשם הדיוט פטור כמבואר בזבחים דף ק"ז ומבואר בדברי רבינו בפי"ח ממעה"ק וע"ז ל"ש שעיר משתלח יוכיח.
ונראה לישב דהנה בת"כ יליף מדכ' אדם כי יקריב קרבן לד' דבעינן שיקדיש לקרבן קודם שחיטה אף דסכין הוה כ"ש, א"כ נתקדש ע"י שחיטת סכין כמו כל כ"ש דמקדש הראוי לו ל"ה קרבן כשר עד שיקדיש תחילה לשם קרבן וכמו שהעלה אדאמ"ו הגז"ל בספרו שבי"ד או"ח סי' תרמ"ט וביור"ד בכללי הפלאה הנה זה בקרבן כשר אבל לענין לעבור בשוחט בע"מ חייב אפי' לא הקדישו בפה רק ששחטו בפנים בסכין של שחיטה לשם קרבן חייב ונקט לשם קרבן לרבותא דאף שלא הקדישו בפה כיון ששחט לשם קרבן חייב אבל אם לא שחט לשם קרבן אינו חייב אי לא הקדישו תחלה דאינו קדוש כלל.
אח"ז ראיתי במנחת חינוך רפ"ט שתמה שוב על המשל"מ שכ' דהגע עצמך אם שרט א' מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר א"ע בלאו דלא תשחט בע"מ לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל בשוחט שלא לשם קרבן א"ע והקשה עליו דתליא תניא בדלא תניא וזורק ומקטיר ג"כ לא שמענו וגם איני מבין הכונה כיון דבכל הקדשים אם שחטם אפי' בסתמא כשר כמבואר בפ"ק דזבחים וברמב"ם פ"ד ממעה"ק וגם שחטן לשם חולין כשר וגם אפי' בפירוש שלא לשמה לשם קרבן אחר כשר חוץ מן הפסח וחטאת א"כ אמאי פשיטא לי' דא"ע כיון דכהא"ג בתמים כשר הקפידה תורה דבע"מ לא ישחוט ומאיזה מקום למד דין זה דאם שחטו לתכלית אחר לא יהי' עובר וגם מש"כ המשל"מ כמו המקטיר ובאמת בקדשים אין מחשבה פוסלת בהקטרה והאריך בזה וכתב כיון דבקדשים בעינן לשמה וילפינן מקראי דלשם קדשים אחרים פסולים או שלא עלו לבעלים אך סתמא דכשר מבואר בגמ' הטעם דסתמא לשמה קאי ולשם חולין מבואר שם דגזה"כ דחולין לא מחללו קדשים ונשאר סתמא וסתמא כשר א"כ בפסח נהי דכ' לד' ויליף דמחשבת חולין פוסלת משום דל"ה לשם השם במחשבת חולין אבל בסתמא דלשמה קאי הוי להשם ע"כ כשר בפסח סתמא אבל כאן כיון דהא בע"מ וא"ר להקרבה הו"ל סתמא שלא לשמו והוה כמו לשם חולין כי א"ע כלל לקרבן ולא הוי כונה להשם ע"כ צריך שישחוט בפירוש לשם קרבן דאז הוי לשמה וכן בזריקה והקטרה כיון דא"ע לכך לא הוי סתמא לשם אם לא שאמר בפירוש לשם, וקשה דא"כ במקטיר לש"ע א"ע והא מבואר בזבחים דף ע"ז דלא נחלקו אלא על איברי תמימים שנתערבו באיברי בע"מ שר"א אומר יקרבו ורואים את בע"מ כאלו הם עצים וחכמים אומרים לא יקריבו ויצאו כולם לבית השריפה א"כ מוכח דאם מקטיר לשם עצים הוה איסורא יע"ש.
ונראה ליישב דהנה בריש זבחים רמי רבא מ"ש זבחים דסתמא כשר כדמוכח מדר' יוסי דאמר לקמן אף מי שלא הי' בלבו אחת מכל אלו כשר ובגירושין סתמא פסול עד שמכוין לשם אשה זו כדמוכח ממשנה דכותב טופסי גיטין ומשני זבחים סתמא לאו לגירושין קיימא והנה בטה"ק ובקרן אורה עמדו להקשות מנה להו לחלק בהכי דקדשים סתמא לשמה קאי ובגט לא הוי סתמא לשמה ובספר קרן אורה כתב ואיכא למידק אי בעינן כלל מה"ת שיחשב לשמה דלכתחלה וודאי משמע שצריך מחשבה לשמה וכדתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח אבל לא מה"ת הוא דהא לר' יוסי משמע לכתחלה ג"כ א"צ לחשב ותנאי ב"ד הוא ואפי' לשיטת תוס' דתנאי ב"ד הוא שלא יאמר לשמו בפה אבל מחשבה, צריך מ"מ כיון דסתמא לגמרי ג"כ כשר ש"מ דל"ב כונה לשמה כלל מה"ת ועי' לקמן בפי' המשנה לרבינו ז"ל דפי' הא דלשם ו' דברים וכ' קאי אבעלים וז"ל לת"ק דבעלים ג"כ צריך שיחשבו בכל אלו הדברים ואתי ר' יוסי לאפלוגי ואמר דבעלים לא יחשבו כלל שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ופשטא דלישנא דמתניתין משמע כפי' דלפירש"י ז"ל הא דמסיים שאין המחשבה וכו' דחוק קצת אלא דלפירושו קשה היכי מוכח הש"ס התם דסתמא כשר כיון דאבעלים קאי ומחשבת הבעלים לא נצרכה כלל לדידן אבל כהן העובד אפשר צריך שיחשוב לשמה וכ' עכ"פ זה ברור דליכא מצוה מה"ת לחשוב לשמה דאי מה"ת צריך שיחשוב לשמה מנא לן לחלק דאם לא חישב לשמה עלו לבעלים ובמחשבה שלא לשמו לא עלו לבעלים כיון דמחד קרא נפקא תרווייהו וא"כ קשה מ"ש מכל מצות התורה דאיכא למ"ד דצריך כונה ועוד בפלוגתא דר"א וריהו"ש דלעבור בבל תוסיף בזמנו ס"ל לר"י דא"צ כונה ור"א ס"ל דצריך כונה וכ' תוס' זבחים ע"ט דעיקר טעמא של ר"א משום דליכא בל תוסיף דרואה אני כאלו הוא מים ויקשה מאי אהני הא דרואין כאלו הם מים כיון דאצ"כ ואפי' נתן לשם מים יצא כמצותו וא"כ בל תוסיף נמי עבר כיון דלעבור בזמנו לא בעי כונה ונראה לכאורה דר"א לא שרי לשם עצים ומים אלא באיסורי מזבח כמו כל שממנו לאישים וכו' דאלו לא נאסרו אלא בהעלאה לריח ניחוח אבל לשם עצים ומים שרי אבל מתן ד' במתן אחת דאיסורו משום ב"ת אפי' לשם עצים ומים איכא ב"ת כמו עיקר המצוה דל"ב כונה את"ד.
והנה לפי"ז כש"כ דקשה אדברי משל"מ דבוודאי מקריב לשם עצים איכא נמי הל"ת דבל תקריבו בע"מ וכקושיות המנ"ח הנ"ל.
ול"נ לבאר וליישב כל מה שנתקשו בה כל גדולי המפורשים הנ"ל דהנה לא בלבד במצוה בעינן כונה אלא דהאיכא דבר רשות דבעינן כונה והוא בכל עניני קנין וזכי' והנה הוא גמ' ערוכה ביבמות נ"ב עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קני דבעינן כונה לזכות ולקנות והנה בשמ"ק ר"פ המפקיד העלה דהא דצריך קנין ולא סגי בדברים שרוצה להקנות וסמך דעתו לקנות היא באמת רק מטעם דילמא לא גמר להקנות בלא מעשה הקנין הא אי באמת ידעינן שגמר בלבו להקנות ל"ב קנין כלל דבדיבורא לבד קניא כיון שכונתו ורצונו להקנות ל"ב קנין כלל וזהו כונתו לקנות דהכל תלוי בכונתו שגמר להקנותו.
אולם קשה לי לדעת השמ"ק בשם הריטב"א דב"פ המפקיד אמרינן אימר דאמר ר"מ בפירות דקל דעבידי' דאתי מוכח דהטעם דר"מ קנה דבשלב"ל משום דעבידי דאתי והא ר"מ ס"ל בערכין דא"א מוציא דבריו לבטלה וה"נ אמרינן בכתובות דף נ"ח דלר"מ אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידיהם לעושיהם א"כ ה"נ תיפוק לי' דלר"מ אמרינן דנעשה כאומר שיקנה דקל לפירותיו וע"כ הא דל"א כן משום דלא אמר ר"מ כן רק בהקדש אבל בהדיוט ל"א הכי כמש"כ בשמ"ק כתובות דף ע' משום דבהקדש דנגמר באמירה ושפיר מתקנין דבריו אבל בהדיוט דלא נגמר בדבורו רק ע"י מעשה הקנין לא מתקנינן דבריו אבל אי נאמר כריטב"א דבדיבור לבד נעשה הקנין א"כ מ"ש הקדש מהדיוט דלא מתקנין דבריו.
(ופלא כי בשמ"ק שם כ' וצ"ע ובדיקה בתלמוד והא לפמש"כ הא ממקומו מוכח דאל"כ פירות דקל דקני לר"מ מנ"ל משום דאדם מקנה דבר שלב"ל דילמא משום דמתקנין דבריו דהוה כאומר דקל לפירותיו אע"כ דבהדיוט דצריך מעשה ל"א נעשה ואין מתקנין דבריו).
ועוד דהא מוכח בר"פ המפקיד דגם בהדיוט אמרינן נעשה דקאמר שם דנעשה כאומר פרתי קנוי' לך אמרן לגבותה הרי דגם בהדיוט אמרינן נעשה רק שם שאני דיש אומדנא אחרת דבוודאי מקנה לו בשעה שמוסרה לו לשמרה אבל אי נאמר דבהדיוט ג"כ קני בדיבורא אפ"ה ל"א נעשה יען דבהדיוט לא מתקנין דבריו א"כ למה שם מתקנינן דבריו אע"כ כמש"כ דבדיבורא לא מקני לי' לכן לא מתקנינן דבריו בהדיוט רק היכא דיש אומדנא דמוכחת.
אולם נראה לחלק רק במקח וממכר ס"ל לריטב"א דנעשה הקנין באמירה אבל במתנה לא קניא בלא מעשה הקנין דבאמירה לחודי' ל"ה קנין כלל ובהא ניחא לי הא דאיתא בסוף מסכ' ביצה דאין מקדישין בשבת ויו"ט גזירה משום מקח וממכר דהול"ל נמי כמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וכמש"כ רבינו בפכ"ד מה' שבת וראיתי בתפארת ישראל ספ"ד דדמאי דהקשה הא נותן מתנה לחבירו איתא בספ"א דביצה דשרי ביו"ט וזה הוה מוציא מרשות לרשות ממש ואמאי לא גזרו בהא וכתב לתרץ כיון דמכר א"א בלי פיסוק דמים באמירה לא דמי למתנה דאפשר ליתן מיד ליד בלי אמירה ומה"ט גם באמירה שרי משא"כ בהקדש דקני' באמירה. ואולם לדברי הריטב"א אתיא כמין חומר די"ל במקח וממכר דעיקר הקנין נעשה באמירה שייך גזירה מקדיש אטו מקח וממכר אבל במתנה דלא קניא בלא קנין לא גזרו אטו מקח וממכר.
והנה במש"כ לפי דברי השמ"ק פ' המפקיד וכ"כ תוס' בכורות דף י"ח דהיכא דשייך דגמר ומקני ל"צ קנין דבדיבורא לבד קני בזה ניחא לי ליישב על נכון מה שעמדו בתוס' ב"מ דף מ"ו להקשות בהא דהי' עומד בגורן וכו' ופריך שם א"א מטבע נקנית בחליפין ליקנו בחליפין והקשו תוס' דלמא לא הקנה לו המעות באודייתא לכאורה צריך טעמא אך הדבר נכון דהנה בכתובות דף ק"ח בהא דאמרינן שם הן הן הדברים הניקנין באמירה כ' הנוב"י הטעם ח"מ סי' כ"ה דכיון דידעו דגמר ומקני עשאו חכמים שזה יהא קנין ואמנם דעת השואל שם דהוא קנין מצד עצמו דגמר ואקני ואני אומר דשניהם אמת דבוודאי אי ל"ה דיבורא אלים כ"כ לעשותו קנין ל"ה מתקנים חכמים דקני אלא דבאמת דיבורא היכי דגמרו ומקני הוה קנין בדיבורא לבד כדברי השמ"ק הנ"ל אלא דאפ"ה אמרה תורה שצריך קנין פן לא גמר ואקני כן בדברים הנקנין באמירה צריך לתקנה פן לא גמר לאקני אבל מעיקר הדין הוה קני בדיבורא לבד לפי"ז היינו טעמא דאודייתא הוה קנין כיון דחזינן דדעתו שיקנה לו בדיבורא לבד אלא דאפ"ה מן הדין לא מהני דצריך שיהא אודייתא גופי' קנין כדברי הנוב"י הנ"ל מעתה הניחא בעלמא דשייך לומר דגמר ואקני אבל כאן גבי מעשר דכל הקנין רק כדי שיפטור מחומש ואערומי קמערים ומצד עצמו ל"ה גמר ומקני נפשי' באמת לא קנו כלל באודייתא. אמנם נראה לי להביא ראי' מהא דאיתא בנדרים דף מ"ח ר"ש אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט והכותב לנשיא א"צ לזכות להדיוט צריך לזכות (ותוס' גרסי ליקנות) וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא דברו בנשיא אלא בהווה ולכאורה במאי פליגי נראה דפליגי בסברא הנ"ל דר"ש סובר דעיקר הקנין האמירה רק בלא קנין לא ידעינן אי גמר בלבו להקנותו א"כ בנש"י דאלים כחו ולא מהדרי בוודאי גמר להקנותו א"צ קנין ולכן ס"א דא"צ ליקנות אבל הדיוט צריך ליקנות דלגבי הדיוט שמא לא גמר בלבו להקנותו באמירה לבד אבל חכמים סברי דצריך ליקנות יען דסברי אף דבנשיא בוודאי גמר בלבו להקנותו אפ"ה צריך קנין משום דרק מעשה הקנין עושה גמר הקנין א"כ אם לא יעשה קנין במה יזכה הנשיא דבאמירה לבד לא מצי קני (ובהאי ענינא קשיא לי ממשנה סוף מס' נגעים שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם קרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר"י אמר להם יכתוב נכסיו לאחר ויבוא קרבן עני יקשה מנדרים מוכח דכתיבה לבד בלא קנין לא מהני) ובהכי ניחא מה דאיתא בנדרים דף פ"ז דבכ"מ תוך כ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש וכתב הר"ן דלכך כד"ד משום דלא גמר בדעתו לקיימו דמסתמא דעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל הני דחמירי אין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה ולכן תכ"ד לאו כד"ד והביא בשם ר"ת דתכ"ד כד"ד מתקנתא דתיקון רבנן משום ת"ח הלוקח מקחו ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מידותיהם בכל מילי בר מהני והקשה הר"ן וכי בי"ד מתנין לעקור בקום ועשה בנדרים והנה דברי ר"ת תמוהים לכאורה אבל יתכנו דבריו לפי האמור דהנה אי אמרינן דכל קנין נגמר באמירה לבד והקנין אינה אלא כדי להורות שגמר בלבו להקנות א"כ מסברא תכדכ"ד דאתי דיבור ומבטל דיבור (דהא הדיבור לא חלה עד שיעבור השיעור דבכדי דיבור) אבל אי מעשה הקנין הוא הגומר לא האמירה א"כ מסברא תכ"ד לאו כד"ד דכיון דנגמר ע"י מעשה א"כ חל הקנין מיד לא אתי דיבור ומבטל מעשה למפרע רק מתקנתא דרבנן תיקנו שיכול לחזור בכל קנין כדי שאם פגע ברבו יכול ליתן לו שלום ויהא יכול לחזור מהא"ט גופי' דכיון דהוא ממהר לעשות הקנין כדי שיכול ליתן שלום אבל בדעתו הי' עוד להתישב בדבר א"כ מעיקרא בשעת מעשה קנין לא גמר בדעתו לעשות הקנין לא חלה המעשה מיד ויכול דיבור לבטל המעשה ולכן קיימ"ל בסי' קצ"ה דיכול לחזור מקנין תכ"ד והתינח במעשה הקנין אבל בנדרים דלא הוה אלא דיבור דל"ש שם מעשה שפיר מדינא תכדכ"ד ודו"ק.
ובזה ניחא מה דקשה לי דהנה בגיטין דף נ"ב אמשנה דהמדמע ומטמא ומנסך דחייב לשלם ומפרש בגמ' דהיינו מערב דהא מנסך קלב"מ ומ"ד מנסך ס"ל דמשעת הגבהה קניא ופירש"י דנטלה ע"מ לגוזלו קניא מתחייב בנפשו ל"ה אלא עד שעת ניסוך וקשה לי דהא בכל דבר תכ"ד כדיבור דמי חוץ מעע"ז ומגדף כדאיתא בב"ב א"כ יקשה דאכתי קלב"מ דהא לענין תשלומין שמתחייב אנטלה ע"מ לגוזלו ל"ש לחייבו רק אחר כ"ד דהא לא נגמר חיובו אנטילה ע"מ לגוזלו עד אחר כ"ד (דתכ"ד עדיין יכול להחזירו ולא נעשה גזלן עלי' כלל) ולענין חיוב המיתה אשעת ניסוך מתחייב מיד דעע"ז מתחייב בתוך כ"ד א"כ באים בב"א ונימא קלב"מ וצ"ע לכאורה. אולם לפמש"כ ניחא דהא דאמרינן תכ"ד כדיבור דמי היינו דמיד חלה הדיבור (דעיקר הוא הדיבור) אלא דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל היכא דהקנין נגמר ע"י מעשה הנה כיון דהמעשה חלה מיד לא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ בגזילה דעיקר הקנין ע"י מעשה הגזילה דתורה אוקמוה ברשותו להתחייב באונסין לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק תק"ח הי' שיכול לחזור אם ירצה לחזור אבל כיון דלא חזר הרי למפרע כבר נתחייב שכבר נגמר הקנין מיד בתחילת הקנין א"כ כבר איתחייב בתשלומין והניסוך נעשה אחר כ"ד ולא באים בב"א לכן ל"א קלב"מ וא"ש.
והנה בנדרים דף ע"ב איתא אמרי פומבדיתא כל קני ע"מ להקנות לא קני ורנ"ח אמר קנה דהא סודרא קנה ע"מ להקנות אמר רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לי' לא מתפס ועוד סודרא קנה ע"מ להקנות הוא וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני וכו' הדר סודרא למרי' ופלא להבין באיזה סברא פליגי ובח"ס בחי' הקשה מ"ט דרב אשי הא כיון דכל קנין כמעכשיו דמיא א"כ ה"נ הוה כאמר מעכשיו וקני שפיר מהשתא והעלה דפליגי אי אמרינן תרי ע"מ והנה הר"ן הקשה דרבא פריך לר' נחמן ממתנות בית חורין דקני ע"מ להקנות ומשני סעודתו מוכחת עליו ותמוה הא גם בהדיא עובדא הא אמר דלא מידי לברי' אפי' הכי הוה אמרינן דקני אי לאו דקשיא ממתנת בית חורין דלרנ"ח גם במתנות בית חורין הוה מתנה אף דאמר הינון לפניך א"כ מאי סעודתו מוכחת יותר ממה שאמר בפירוש הינון לפניך וביותר תמוה מאי מדמה לסודר דמקנה חפץ שלו למקנה כדי שיחזור ויקנהו לו חפץ אחר אבל הכא זה החפץ כשמקנה לו הנה חוזר ומקנה לאחר ונראה לפרש לפי דברי הריטב"א דכל קנין נעשה באמת באמירה לבד אלא דבלא מעשה אין הוכחה שגמר בלבו להקנות וע"י הקנין קנה באמת ע"י האמירה גופי' לפי"ז י"ל דהיינו טעמא דרב אשי דס"ל דעיקר הקנין באמירתו נעשה א"כ מסברא דלא מהני בע"מ להקנות דבאמירה רק יכול להקנות לאחד אבל לא מצי להקנות ע"י דיבורא בעלמא ע"מ להקנות לאחר וכיון שבדיבורא לא יכול להקנות ממילא ע"י מעשה הקנין ג"כ אינו יכול להקנות וא"כ אין ראי' מסודר דשם מה שמקנה לו החליפין אינו רק כדי לקיים אמירתו של המקנה שאמר ליתן לו במתנה כדי שנדע שגמר בלבו להקנותו א"כ לא דמי כלל לקני ע"מ להקנות וא"כ מיושב מה שהקשה הח"ס הא כל קנין הוה כמעכשיו היינו היכא דהאמירה מהני אמרינן דהמעשה הקנין הוא לראי' שגמר בלבו להקנות מיד דאל"כ לא מהני כלל הקנין אבל בקני ע"מ להקנות דלא מהני האמירה להקנות לבר ברי' גם מעשה הקנין לא מהני דנאמר דע"י מעשה הקנין גמר בלבו להקנות לו מעתה (רק דבשלמא אי נאמר דאי תפיס לי' מתפס וקני כל סודר להמקנה והוה אמרינן דכל קנין מעכשיו א"כ גם כאן הוה מהני באמת משום מעכשיו אבל כיון דבאמת לא פשיטא לי' האי סברא דאי תפיס מתפיס ממילא ל"ש לומר דיהא מהני גם בכהא"ג מעכשיו ומיושב שיטת רבינו דלא פסק כר"א משום דלר"א גופי' רק מספקא לי') והיינו דפליג ר"נ דהי' סובר כל כח קנין הוא המעשה והוא הגומר הקנין א"כ כיון דקנה זה החפץ בתורת קנין חוזר ומקנה ה"ה דמהני מעשה הקנין לחזור ולהקנות אותו הדבר בעצמו דשפיר קני ע"מ להקנות קני ע"י מעשי הקנין וה"נ דקני מעכשיו דכל קנין כמעכשיו דמי ומייתי שפיר ראי' מכל סודר דקני ע"מ להקנות קני ולכן פריך רב אשי לר"נ ממשנה דמתנות בית חורין מוכח דקני ע"מ להקנות ל"ק וע"ז משני לי' שפיר דסעודתו מוכחת עליו והכונה כך דכל טעם דסבירא לי' דקני ע"מ להקנות קני משום דסבירא לי' דאין הדיבור עושה קנין רק המעשה א"כ אף אי המעשה מוכיח על הקנין ל"מ לכן אף דבדיבורא דידי' אמר לבר ברי' אפ"ה אי הוה מהני במתנות בית חורין הוה מהני גם כאן בע"מ להקנות דלא אזלינן רק אחר מעשה הקנין אם הקנין טוב לא אזלינן בתר אמירתו רק מפרשינן אמירתו דלעולם הקנה גם לו רק שבחר בהאי לישנא כדי שיהא ע"מ להקנות אבל כיון דסעודתו מוכיח עליו א"כ מעשה הקנין בעצמו מוכיח דלא הקנה לו דלא גמר להקנות לו א"כ אין כאן מעשה קנין כלל ודו"ק.
עוד נראה לי להביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בנדרים דף מ"ג דרי"ו ס"ל הא"ט דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל והנה ראיתי במהר"ם שיק חלק יו"ד סימן שפ"ט שהקשה לפי מה שפירוש רשב"ם ב"ב דף קל"ח אליבא דרי"ו הנותן מתנה לחבירו והלא צווח ואינה רוצה לקבלה שכל הרוצה להחזיק יכול לזכות כר"ל בכריתות דף כ"ד דכיון שנתן הרי הסיח דעתו ממנו ולכן כל הרוצה להחזיק בו זכה וא"כ האיך קאמר רי"ו כאן דהפקר כמתנה עד שיבוא לרשות זוכה הרי במתנה עצמו ס"ד דמיד שיצא מרשות בעליו אינו שלו (קו' זו למאי דמפרש הרא"ש עד דאתי לרשות זוכה היינו דקשיא לי' דהא אם אמר אי אפשי בו המתנה בטלה וחוזר לרשות נותן ולרשב"ם קשיא דהא אדרבא אם אמר אי אפשי סובר רי"ו כר"ל דהוה הפקר) ונ"ל ליישב דהנה לכאורה קשה דפריך בגמ' עלה מברייתא ומשני גזירה אטו מתנת בית חורין ופירש"י דהיינו לעולם מדינא ס"ל דל"ב אתי ליד זוכה אלא דגזירה איכא משום מתנות בית חורין וקשה לי א"כ במתנה נמי דקתני במשנתינו דנותן לחבירו משום מתנה והלה בא ונוטלו ממנו ג"כ נאמר דגזרינן אטו מתנת בית חורין ולמה רק בהפקר גזרינן וע"כ לומר יען דבמתנה עכ"פ בא ליד אחר דיד אחר מפסיק אבל בהפקר נהי דלא בעינן אתי ליד זוכה אבל עכ"פ ליכא אחר מפסיק לכן גזרינן אטו מתנות בית חורין ובמתנה גופי' הא באמת אי לא גמר ונתן לא קנה המקבל דהיינו כמתנות בית חורין רק אפי' בהפקר דל"ב אתי ליד זוכה ואי אמר המקבל לא ניחא לי בהאי מתנה חוזר ליד הנותן לכן נמי היכא דאיכא אומדנא דלא גמר ואקנה ל"ה מתנה כמו במתנת בית חורין דל"ה מתנה כלל אבל בהפקר דלא אתי ליד זוכה א"כ ל"ש לומר דלא מהני כמו דמתנת בית חורין משום דכיון דל"ב אתי ליד זוכה מיד שהפקיר כבר יצא מרשותו לא יכול הכניסן לרשותו באומדנא בעלמא דלא גמר והפקיר אלא משום שזה אין לו מה יאכל אבל גזירה עכ"פ איכא והנה כל זה למסקנא אבל לס"ד דהפקר דמי למתנה דבעינן אתי ליד זוכה א"כ מדינא ל"ה הפקר כיון דאיכא אומדנא דלא הפקיר רק משום זה שאין לו מאי יאכל א"כ לפי"ז יתפרשו דברי רי"ש כך כמתנה מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל ולכך באמת הדין אם יש אומדנא דלא גמר ואקני ל"ה מתנה (ורק במשנתינו שרי יען דאחר מפסיק אבל המקבל מתנה באמת לא זכה כדמפרש במשנה כ"ח דהיינו מתנת בית חורין) כך בהפקיר לא מהני היכא דאיכא אומדנא ולכך שפיר אסר ר' יוסי.
אלא דלפי"ז קשיא מאי פריך הגמ' מברייתא דקאמר ר' יוסי דזה בהפקיר אחר שנדר אבל נדר אחר שהפקיר לא ואי ס"ד דבעינן אתי ליד זוכה מה לי נדר אחר שהפקיר ולפמש"כ יקשה הא שפיר יש לחלק בהפקיר אחר שנדר דל"ה הפקר גמור דלא אפקרי' אלא משום שזה מודר הנאה ממנו א"כ ל"מ כמו דלא מהני במתנת בית חורין וצ"ע לכאורה אך א"ש דלפמש"כ י"ל דהא דקאמר ר"ש הפקר כמתנה קאי אעיקר הדין דאסור ליתן במתנה למודר הנאה ה"נ אסור ליקח ממנו בתורת הפקר דהנה סברת רשב"ם נ"ל כך לפמש"כ בשם הריטב"א הנ"ל דלכאורה כל קנין יהא מהני בדיבורא בעלמא והא דבעי קנין הוא רק משום דבליכא קנין לא ידעינן כלל אי גמר ואקני בדיבורא אבל כשעשה קנין ידעינן דגמר ואקני א"כ בנותן מתנה והוא אומר אי אפשי הנה מצד הנותן הלא גמר ואקני' א"כ בנותן מתנה והלה אמר אי אפשי הנה מצד הנותן הלא נגמר המתנה בדיבורא בעלמא ולכן כיון שזה אין רוצה לקבל הוה הפקר ואין חוזר לבעלים כיון דבדיבורא בעלמא נעשה הקנין (ורק אי הבעלים רוצים לחזור בו יכולים לחזור משום דכיון דחוזרין ולא נעשה מעשה הקנין הרי דלא גמר ואקני) דהפקר בדיבורא בעלמא נעשה (כמו שהקשה בפנ"י פרק השולח דף ל"ט למה צריך לימוד דהפקר מהני מקרא דונטשתה דיש לך נטושי אחרת ואיזהו זה הפקר הא מסברא מהני בדיבורא בעלמא ואמאי לא יהא יכול האדם לעשות בשלו מה שרוצה אך להנ"ל ניחא בדיבורא בעלמא אמרינן דלא גמר והפקר כמו במתנה כיון דכאן ליכא מעשה קנין ורק מקרא דונטשתה נשמע דמהני דאלים דיבורא דהפקר כמעשה ואמירה להפקר כמסירה להדיוט) ורק כל זמן דלא אתי ליד זוכה יכול לחזור דהא אי חוזר א"כ איגלאי מילתא דלא גמר והפקיר בדיבורא בעלמא ממילא לא הוי הפקר וא"כ כמו במתנה אסור במודר הנאה משום דכיון דיכול לחזור כל זמן שלא נעשה קנין דלא גמר ומקנה בדיבורא בעלמא וא"כ הוה כניסה מרשות נותן לרשות מקבל ע"כ אסור במודר הנאה כן בהפקר יכול לחזור משום דאי חוזר איגלאי מילתא למפרע דלא גמר והפקיר בדיבורא בעלמא א"כ רק אז נגמר ההפקר כשזכה בו הלה א"כ הוה כניסה מרשות נותן לרשות מקבל לכן אסור במודר הנאה ושפיר פריך א"כ מ"ש קדם נדרו להפקירו או קדם הפקרו לנדרו ומיושב קו' המהרמ"ש דלפמש"כ אדרבא מכאן ראי' לרשב"ם דלפירושו א"ש הא דקאמר הפקר כמתנה.
והנה רבנן דפליגי ומתירין נראה דטעמייהו דסברי דהפקר באמת אין רשאי לחזור כמש"כ רבינו בפ"ב מנדרים משום דהוה נדר א"כ כיון דבאמת בדיבורא נעשה הפקר ונכנס לרשות הפקר כמו בכל מתנה דנעשה קנין בדיבורא אלא דלא ידעינן אי גמר ואקנה אבל בהפקר כיון דאין רשאי לחזור משום בל יחל דברו א"כ כיון דהוציא בדיבורא שיהא הפקר בוודאי גמר והפקיר וכיון שגמר והפקיר קנה בדיבורא בעלמא וא"צ אתי ליד זוכה (ועח"ס יו"ד סי' שט"ז מה שהשיג על הקצה"ח) והנה בקצה"ח הקשה לשיטת רבינו מנדרים דף ו' דקיימ"ל אין יד להקדש דאזלינן לקולא דלא דמי הפקר לנדר ולדעתי לק"מ דהנה בהא דבעי בנדרים אי יש יד להפקר משום דדמיא לצדקה או דילמא יען דהוה הפקר לעניים ולעשירים והכונה דהא איתא בשבועות דף כ"ה באומר אתן דינר לעשיר ל"ה נדר ובאמר אתן דינר לעני הוה נדר וא"כ כאן נמי כיון דהפקר הוה גם לעשירים הוה כאומר דינר זה לעני ולעשיר א"כ אין לו דין צדקה דצדקה דהוה רק לעניים אמרינן יש יד לצדקה בפיך זו צדקה הוה שפיר כנדרי קרבנות אבל הפקר דמכלל דבריו שאומר אתן לעשיר ג"כ לא דמיא לצדקה אף דבחד צד הוה כאומר אתן לעני א"כ בהאי צד לכאורה יש לו דין צדקה א"כ יתחייב מתורת יד י"ל דא"כ תליא באומר קני את וחמור דלא קניא (עח"ס סי' כ"ו בארוכה) אבל לענין חזרה הנה אם בעי לחזור הרי מפקיע גם צד זכות העניים א"כ אף דנכלל בדבריו כאומר אתן לעשיר ולעני אטו משום דמותר להפקיע זכות העשיר יהא מותר להפקיע צד זכות העניים וכיון דמשום זכות העניים אין רשאי לחזור מדיבורא מדיבורא דבזה הצד הרי יש לו נדר א"כ שוב הוה הפקר בדיבורא בעלמא דע"כ גמר ואקני כיון דעכ"פ אין רשאי לחזור משום זכות העניים ודו"ק.
והנה לכאורה יש להקשות למאי דס"ד דר' יוסי ס"ל הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכ' הרא"ש דלענין זה אייריא באי אמר המקבל אי אפשי חוזר לבעלים וקשה לי דהנה במגילה דף כ"ו פליגי ר"א ורבינא חד אסור וחד שרי ומפרש דפליגי אי מתנה כמכר משום דאי לאו דהוה לי' הנאה מיני' ל"ה נותן לו מתנה א"כ איך מצי לדמות הפקר למתנה כיון דמתנה גופי' כמכר לכן באמר אי אפשי חוזר לבעלים הראשונים משא"כ בהפקר בוודאי ל"ש לדמותו למכר אך י"ל הנה בבכורות דף נ"ב פליגי בהא תנאי אי מתנה כמכר וא"כ י"ל דכאן קאי למ"ד מתנה אינה כמכר ולפי"ז יש ליישב דברי הר"ן שכ' לקמן בשמעתין דהלכה כריב"ל ותמהו עליו כיון דאיתותב ר"י למאי דבעי למימר דבעינן אתי ליד זוכה אין אי הלכה כריב"ל עיין בס' קהלת יעקב להנ"ל י"ל דרי"ו דאיתותב רק למאי דהוה בעי למימר דהפקר כמתנה כיון דבאמת י"ל במתנה הא"ט דהוה כמכר ולכן חוזר לבעלים הראשונים ולא מצינן לדמותו הפקר למתנה דאתי ליד זוכה דבהא לא איתותב ושפיר יש לחלק בין קדם הפקירו לנדרו ואיכא נפ"מ בהאי פלוגתא דריב"ל ולכן כ' הר"ן דהלכה כריב"ל.
ג') הדרן לדמעיקרא הנה לכאורה בכל קדשים אף שהקדישם בעלים עדיין לא נכנס כולו לרשות גבוה רק ע"י זריקה דהא אפשר בשאלה עד שעת זריקה כמש"כ תוס' כריתות דף י"ג לפי"ז יש לומר דהא דבעינן כונה לשם קדשים ולשם גבוה הוא דבזה הכונה נקנה הדבר לגמרי לגבוה א"כ י"ל הא דבעינן לשמה הוא מטעם קנין אמנם היכא דידעינן דגמר להקנותו הא בדיבורא בלבד קני כנ"ל א"כ סתמא ג"כ מהני דידעינן שגמר בלבו להכניס לרשות גבוה כיון שמביא הקרבן לכפרה או לדורן אמנם אי משנהי לשם קודש אחר א"כ הרי לא גמר להקנותו דהא לאותה קדושה שהקדישו תחילה אין רוצה עתה בקיומה דהא משנהו לשם קודש אחר או לשם בעלים אחרים או לשם וחולין לכן לא עלה לבעלים לשם חובה ומיושב קו' הקרן אורה על נכון דזה החילוק בין סתמא לשמה דכשר ועלו לשם בעלים משום דאמרינן דגמר ואקני בדיבורא בעלמא.
ונראה דזה תליא בשני לשונות בזבחים דף ה' דאיתא התם קשי' לי' לר"ל אם אין מרצין למה הם באים ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ואם לאו נדבה יהא, הנה מבואר מזה דס"ל דכונת לשמה היינו משום דצריך כונה כמו כל מצות ובחסרון כונה בטלה מצות וע"ז משני דגלי קרא דנדבה יהא אולם לל"ב איתא התם אמר אביי ר"ל פתר לה מהכא ושחטו אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר קדשים שלא לשמה כשרה יכול ירצו ת"ל מוצא שפתיך תשמור מבואר מזה דס"ל דמסברא ירצו והיינו משום דטעם לשמה אין משום כונת המצוה או משום דס"ל מצוה אצ"כ לכן ס"ל דהו"א דירצו וע"ז משני מוצא שפתיך תשמור הכונה דכל זמן שלא גמר כל העבודות לשמה לא קיים מוצא שפתיך תשמור דהא לא קני לי' גבוה ולכן אין מרצה אבל הקרבן כשר דמטעם דלא קנה לי' גבוה ולא נפטר מחיובו אם לא עשה העבודות לשמה אין לפסול בדיעבד לכן מסתמא שפיר כשר דזה סגי לומר דמסתמא גמר להקנות לגבוה.
ובהכי ניחא דברי פי' המשנה הנ"ל דהכי דייק כיון דטעמא דת"ק דבעינן מחשבת בעלים דסובר הא דצריך כונה לטעם מצות צ"כ א"כ גם בעלים צריכין לחשוב שיהא לשם מצוה ולכן ס"ל דסתמא לאו לשמה קאי.
אבל ר' יוסי סובר דאין מחשבה הולך רק אחר העובד כיון דלשמה מטעם כונת קנין דהכהן הוא שליחו של הבעלים וע"כ דעת הבעלים להקנות לגבוה ע"י הכהן ויכול להיות שליחו אם הוא מכוין להקנות לגבוה אף שאין הבעלים יודעים כלל מתי יעשה הקנין וא"כ הכי דייק בשלמא אי סתמא כשר משום דמסתמא גמר בעלים להקנות א"צ שיהא השליח להקנות (כמו וא"צ קנין היכא דידעינן שגמר להקנות) שפיר אתנו בי"ד דלא לימא לשמה כיון דבאמת מסתמא גמר להקנות בדיבורא בעלמא זכי גבוה אבל אי סתמא פסול ע"כ דאין משום כונת קנין אלא משום דמצות צ"כ א"כ ניחא לת"ק דס"ל דבעלים צריכין לחשוב לעשות המצוה דמצ"כ אבל ר' יוסי דס"ל דתנאי בי"ד שאין מחשבה הולך אחר העובד היכי אתי בי"ד ומתני דלא לימא לשמה אי סתמא מפסל משום דצריך כונת המצוה מעתה א"ש נמי הא דקאמרי דגרושין סתמא לאו לגירושין קיימא דפשיטא דל"ש בגירושין דגמר בלבו לגרש חדא כיון דלרחוקה קאתי כדאמרינן בגיטין דף ע"ד ועוד דבאמת דבמגרש ע"י שליח בעינן דעתה עכ"פ כמו שבארתי בה' מעה"ק בסוג' דלשמה בריש גיטין בוודאי סתמא לאו לגירושין קיימא.
ד') אמנם בפשיטות יותר נראה לי דהא"ט דבגירושין ל"א סתמא לשמה קאי לפמש"כ תוס' גיטין דף כ"ד דכיון דכתיב וכתב לה לשמה בעינן מבורר בשעת כתיבה א"כ ל"ש סתמא לשמה קאי דעכ"פ אין מבורר בשעת כתיבה משא"כ בקדשים אף דבעינן לשם קדשים הא פשיטא אם כל המעשים עשה לשם קודש כדינא דסגי דאמרינן מעיקרא ג"כ הי' לשם קודש ול"ב שיהא מבורר מיד בתחילת עבודה לכן שפיר אמרינן סתמא לשמה קאי משא"כ בגירושין ולפי"ז מיושב דברי רבינו דכ' דבעינן שיקריב לשם הקדש דהא בע"מ בוודאי ל"ש דגמר להקנות לרשות גבוה א"כ לא קני גבוה ממילא אין לחייב אבל תקריבו בע"מ דהא דחייב אד' שמות אהקדש בע"מ ואהקרבה משום דכ"ז שלא זרק לא קניא לגבוה לגמרי (ואף בהקטרה שייך סברא זו כמו שמבואר פח"י מפהמ"ק דהקטרה הוא ג"כ מתיר דמתיר הבשר לאכילה וזכו בו כהנים משולחן גבוה) וא"כ כיון דבסתמא ל"ש דגמר ואקני לגבוה כיון א"ר לגבוה אין לחייבו משום ד' שמות דמה שהקדיש ואקני לגבוה בשעת הקדישו הא כבר אקני אבל גמר הקנין שבשעת שחיטה זריקה והקטרה לא נעשה עדיין כיון שלא גמר להקנות לגבוה לכן בעינן שיקטיר לשם בפירוש דאז נגמרה הקנין ונכנס לגמרי לרשות גבוה וא"ש הכל והנה אמת נכון הדבר.
ה') עוד נראה דלכן בעינן שישחט לשם הקדש דהנה במנחת חינוך העלה דכיון דאין חזי להקרבה חייב אשחיטה משום מטיל מום בבעל מום ולי נראה בוודאי בשחט סתם כיון דלא חזי להקרבה א"כ הרי מום בבע"מ וחייב בלא"ה אבל בשחט בפירוש לשם הקודש אף דלא חזי להקרבה אין חייב אמטיל מום דהא עשה כן לשם גבוה וכן בזריקה והקטרה יש לומר לפי מש"כ הצל"ח פסחים דף ע"ג דאי אמרינן אעל"מ השוחט בע"מ אעל"מ ונעשה נבילה והקשה במנחת חינוך א"כ איך חייב אזריקה והקטרה הא הוה נבילה דלא שייך לחייב אזריקה דהא א"ר כלל למזבח וכ' לתרץ לפי מש"כ בירושלמי פ"ה מפסחים הביאו במשל"מ פ"א מק"פ כיון דהפסול מחמת אחר פטור אבל הכא דנפסל מחמת איסור זה גופי' דשחט בע"מ לגבוה חייב על הזריקה ונראה דהא תינח אם עשה בפירוש הכל לשם גבוה אבל אם זרק או הקטיר סתמא לא מתחייבין כיון דהוה נבילה ע"כ דייק רבינו וכ' לשם הקדש כיון דסובר אעל"מ ונמצא דהוה נבילה לא מחייב אלא בעשה לשם הקדש.
ו') עוד נראה ליישב הא דכתב רבינו דשוחט לשם הקדש דהנה בתמורה דף ה' פריך על רבא דסבירא לי' דאעל"מ והרי מקדיש בע"מ למזבח דתנן מה שעשה עשוי והקשה בספר יבין שמועה מאי פריך הא אי רבא ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא א"כ אי אמרינן דלא מהני הא הוה חולין גמור בעזרה דהא לא מהני הקדישו א"כ לא לילקי אשחיטה דהא פקעה הקדישו והוה חולין בעזרה ונראה דלזה כתב רבינו דהשחיטה לשם הקדש א"כ אף דפקעה הקדושה ראשונה הא בשעת שחיטה חוזר ומקדישה ע"כ חייב שפיר אשחיטה ג"כ והנה לקמן פ"ה הבאתי דברי הת"כ דאם לא הקדיש הבהמה קודם השחיטה במה ששחט לשם קרבן לא נעשה קרבן צ"ל הכא שאני דהא הקדישו בפה אלא דפקע ההקדש משום דאעל"מ לכן אם שחטו בפירוש לשם הקדש שפיר חל ההקדש ולא הוה חולין בעזרה.
ותדע דא"כ חולין שנשחטו בעזרה דמסתמא נשחט בכ"ש איך משכחת דהא נתקדשה כקרבן אלא וודאי דלא נעשה קרבן אם לא הקדישו אלא דלכאורה יקשה עכ"פ יהא כקדשים שנפסלו דרק לקרבן לא חזי לפי דברי הת"כ וא"כ יקשה למ"ד חש"ב לאו דאורייתא ואמאי הא נתקדשה ע"י סכין כ"ש ודוחק לומר דאיירא דוקא בשחטו בסכין שאין כ"ש אע"כ כמש"כ התוס' מנחות דף ע"ט דאף את"ל דכ"ש מקדשים מה שאינו ראו ה"מ קודש אבל חולין לא מקדשי עכ"ל מוכח דאף ליפסול אין מקדש ואף מזבח דאלים מקדושת כ"ש אין מקדש לחולין כמבואר ברש"י נדה דף מ"א ד"ה מפטר שכתב בזה"ל דכיון דחולין הוא ל"ל קרא למעוטא פשיטא א"ע ירד (אלא דבאמת פירש"י סתראי נינהו דבסנהדרין דף ל"ה כתב רש"י בד"ה שומע אני בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש איל צבי וחולין מבורר דס"ל דגם לחולין הו"א דמזבח מקדש אי לאו דרשא דמה כבשים ראויים אף כל ראויים וכן נראה להוכיח דל"ש כלל שמזבח יקדש חולין אף ליפסל דהא ר"י ס"ל בפסחים דף כ"ג חולין שנב"ע ל"ד ויקשה הא ר"י ס"ל זבחים דף נ"ט דרצפה מקדש כמו מזבח א"כ יהא אסורה מטעם קדשים פסולין אע"כ דאין מקדש כלל.
אמנם הנה יש להוכיח מגמ' דחולין דף י"ז דל"ב הקדישו תחלה מהא דמוקי משנה דלעולם שוחטין כרי"ש דבשר תאוה הוה אסור ולא בא הכתוב אלא להתיר בשר תאוה ופירש"י מקרא דאל פתח אוה"מ לא יביאנו דהוה צריכין להביא שלמים ותוס' תמהו הא קרא אייריא מקרבן ולחייב אש"ח ונראה דקו' תוס' רק יתכן אי אמרינן דכל קרבן צריכין להקדיש תחילה א"כ אי ילפינן מקרא דאל פתח אוה"מ לאסור בשר תאוה וחייבין להביא שלמים א"כ ע"כ כבר הקדישו קודם ע"כ קרא אתי דאם כבר הקדיש חייב להביא אל פאוה"מ דאם שוחטין הרי הוה ש"ח ולא נשמע בשר תאוה אבל אי אמרינן דא"צ כלל להקדיש א"כ ל"ש לומר דאם שחטו בחוץ חייב משום ש"ח דהא לא הקדישו עדיין א"כ שפיר נשמע ממקרא דאל פתח אוה"מ דצריך להביא כל בהמה שרוצה לאכול אל אוה"מ לקרבן וממילא מתקדש כששוחט לשם קרבן הא אי שחטו ולא הביא אפה"מ אין כאן ש"ח אלא איסור בשר תאוה רק אם אירע שהקדישו תחילה ולא הביא אל פתח אוה"מ חייב כרת אש"ח ועיין רשב"א שהסכים לפירש"י א"כ מוכח דא"צ להקדיש תחילה.
ומיושב קו' התוס' על נכון אך זה יתכן לרי"ש אבל לר"ע דס"ל דבשר תאוה לא נאסר מעולם ע"כ משום דס"ל דא"א לומר דקרא בא להתיר בשר תאוה דמהיכי נאסרה דא"ל מקרא דאל פאוה"מ דזה אייריא בשחוטי חוץ כמש"כ התוס' והיינו משום דר"ע ס"ל דצריך כל קרבן להקדישו תחילה א"כ כי שחטו בחוץ חייב כרת א"כ קרא רק אייריא מקדשים דמכיון שהקדישו צריך להביא אל אוה"מ דאם לא הביאו ושחטו בחוץ חייב כרת הרי שלך לפניך דתליא בפלוגתא דתנאי.
ז') עוד נראה טעם אחר דאם לא הקריב לשם הקדש בפירוש דלא לקי דהא בקידושין דף ז' מדמי קידש אשה לחצ' דל"ה קידושין ופריך מ"ש מהקדיש חצי בהמה דפשטה קידושין בכולה וקאמר דהא לא דמי אלא לבהמת שותפין והקדיש חלקו דלא מצינן למימר דפשטה הקדש בכולה והנה בקידושין אם קידשה אשה סתם וכנסה ומצא בה מום דאינה מקודשת משום דאין אדם מתפייס במומין א"כ ה"נ בהקדש שייך סברא זו אם הקריבה סתם מצינן למימר דחזקה דאין מתפייס במומין ולא גמר והקדיש ולא גמר להקנותה להקדש לכן בעינן שיקריב לשם הקדש בפירוש.
והנה כהא"ג איתא בקידושין דף מ"ו והתנן התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סריח תרומה ויחזור ויתרום דמדאורייתא תרומה מעליא היא מדר' מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה מבואר דלמ"ד תורם מן הרע על היפה דאין תרומתו תרומה מן התורה ואמרינן דאדם יודע שאין תרומתו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום א"כ ה"נ נאמר דיודע דאין הקדש קדוה"ג חל על בע"מ ורק גמר ונתן לשם קדשי בדה"ב לכן צריך שיקריב לשם הקדש קדוה"ג בפירוש.
וכן יש להוכיח סברא זו מכתובות דף י"ב דאיתא במשנה הוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסתי והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך ר"א אומר נאמנת ור"י אומר לאו מפי' אנו חיין והנה לכאורה יש להקשות ממנ"פ אי טענתה משארסתני נאנסתי ותובעת מאתים א"כ איך קתני דהוא אומר מקח טעות ואין מגיע לה כלל דהא עכ"פ מגיע לה מנה דאי אמרת דאלימא טענתו שלא יגיע לה כלל אפי' מנה לא משכחת שלפי טענתה יהא מגיע לה מאתים כאשר אבאר דהנה בח"י הרי"ם הקשה דטענתה נסתחפה שדך זה יספיק לחייבו מנה אבל לא יספיק לחייבו מאתים כיון דעכ"פ מודית שנאנסה בעודה ארוסה והיתה בעולה בשעת נישואין בשעת חיוב כתובה ממילא אין מגיע לה אלא מאתים דל"ש לומר מזלו גרם לחייבו מאתים דאונס רחמנא חייבו ל"א כדאיתא ריש פרקין בחלה הוא (ובעודה ארוסה הא אין לה כתובה) ותי' כיון שנשאית לו אח"כ כבר חלה החיוב משעת קידושין ואז בתולה היתה ושפיר תובעת מאתים אך אכתי קשה לפמש"כ תוס' ריש יומא בשם ירושלמי דבעולה אין נקנה אלא בביאה ובתולה גם בחופה ולפמש"כ תוס' לעיל דף ז' דצריך כונת קנין בשעת חופה וביאה א"כ כיון שסבור שבתולה היא וניקנית לו בחופה לא הי' דעתו לקנותה בביאה א"כ אין נישואין כלל דהוה כעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קנה א"כ עדיין ארוסה היא ול"ל כתובה ותי' דדע"א מקנה א"צ כונת קנין דהא הכא דעתה שתיקנית לו בביאה כיון שיודעת בעצמה שבעולה היא ואין ניקנית לו אלא בביאה אך אכתי תיקשי לפוסקים דס"ל גם בדע"א מקנה בענין כונת קנין ותי' כיון שכנסה לביתו א"צ קנין ורק בבא עליה בבית אביה צריך כונת קנין כדמוכח ביבמות דף נ"ח.
והנה בהפלאה הקשה הא דנמצאת בעולה אין לה כלום והוה מק"ט נאמר חזקה א"א עושה בע"ז וגמר ובעל לשם קידושין וממילא מתחייב לה בכתובה דאל"ה אכתי הוה בע"ז משום דכל הפוחת ממנה לבעולה הוה בע"ז וע"כ נתחייב עכ"פ במנה ואמאי אמרו דהוה מק"ט דמשמע לגמרי כדאיתא לעיל דף י"א ולישב קו' זאת נראה דהנה לכאורה במאי פליגי אי מקח טעות ממאתים או מק"ט לגמרי משמע כדאיתא לעיל דף י"א ונ"ל דפליגי בפלוגתא רש"י ותוס' בפ' המדיר בהא דקידשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן חזקה אא"ע בע"ז ומפרש רש"י דלענין כתובה בתנאו קאי דרש"י סובר דאי לאו דבתנאו קאי הי' חייב גם בכתובתה כיון דבעל לשם קידושין והיינו משום דס"ל ארוסה יש לה כתובה או דרש"י סובר בהכניסה לביתו ביאה נישואין עושה וכמו שכ' שם הר"ן ולכן צריך לומר דבתנאו קאי והנה זה שייך בתנאי דמומין כיון דלא וודאי עקר לה אבל כיון שמצא בעולה א"כ וודאי עקר לתנאו א"כ כיון דבעל לשם קידושין ע"כ איתחייב בכתובה דאל"ה הרי הוה כמו תנאי וע"כ יש לה מנה כדין בעולה ואידך מ"ד דאית לי' דמק"ט לגמרי סובר דאף שבעלה בביתו אינו רק ארוסה ואין לה כתובה ולכך מק"ט לגמרי משמע וכן העלה בהפלאה לעיל דף י"א אלא שאני בארתי דתלי' בפלוגתת רש"י ותוס' מעתה תיקשי ממנ"פ אי אמרינן דהוה מק"ט דאף בביתו ל"ה אלא ארוסה א"כ מהני טענתה נסתפחה שדך הא לא מכוין לקנותה ואין לומר דבביתו א"צ כונה הא עתה קאי בסברא דאין חילוק דאף בביתו ל"ה אלא ארוסה ואמנם הנה בס' בני אהובה כתב דל"ש א"א עושה בע"ז כיון שלא ידע שבעולה היא (ולא ימצא דם ואי דפתחה פתוח י"ל בבוגרת פ"פ כמש"כ רבינו שם) ויקשה לכאורה ממנ"פ אי בלא ידע ל"ש נסתפחה שדך ומגיע לה מאתים הא ל"ה אלא ארוסה כיון דלא ידע שבעולה היא וסבור דקנאה בחופה וכקו' הרי"ם וא"ל בידע דבעולה הוא דפתחה פתוח (ולא אייריא בבוגרה) דא"כ שוב יקשה איך טוען טענת מק"ט לגמרי והא אאעבע"ז ובעל לשם קידושין לכן נראה לתרץ ע"ד שכ' הרי"ם דאייריא לעולם בלא ידע שבעולה היא ואפ"ה שייך נסתחפה שדך משום דבכנסה לבית א"צ כונת קנין ואפ"ה ניחא גם טענתו מק"ט לגמרי כיון דבלא ידע אייריא כמש"כ הבני אהובה דל"ש אא"ע בע"ז ולפי"ז היכיא דידע דבעולה הוא דשייך אאמבע"ז (כגון שלא בגרה דידע דפ"פ) מגיע לה עכ"פ מנה מעתה י"ל הכי נמי בנידון דידן כיון דידע דבע"מ אין ראוי למזבח וג"כ גמר והקדיש לקדושת בדה"ב כנ"ל.
הזורק דם בע"מ לוקה שהרי כתיב בהן לא תקריבו אלה וכו'. ובלח"מ כתב דצריך לגרוס לא תקריבו לד' כי הכתיב בו אלה קאי על השוחט בע"מ אך הנה ראיתי בפי' המשניות לרבינו פ"ח ממנחות שכ' וז"ל ונאמר בתחילת הפרשה כל אשר בו מום לא תקריבו וזה הוא המניעה מלהקדישו אח"כ נאמר תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו וזו הוא המניעה מלשחוט אותן אח"כ נאמר לא תקריבו אלה לד' וזו הוא המניעה מלזרוק דמו ואשה לא תתנו מהן המניעה מהקטיר אימוריו ונאמר אח"כ ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לד' אפי' מקצת האימורים הרי כגי' רבינו אלא דשם קאי לפי הברייתא דעובר בה' שמות.
הנה שיטת רבינו דאין עובר אלא משום ד' שמות ותמה בכ"מ דנהי דלפי גרסתו רבא אמר אין לוקין יקשה הא מ"ד אין לוקין מסקינן בתיובתא וכתב בספר יבין שמועה לישב עפ"י גמ' דלעיל דתני עובר משום ה' שמות וחד מנהון בל תקדישו שמא לא שנוי' שעובר משום בל תקדישו אלא בתמורה שכן קדושה חלה על בעל מום קבוע אבל הקדיש בע"מ דיקלא בעלמא הוא א"ל רי"ו לא שמיע לך הא דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בע"מ עובר בה' שמות ואי בתמורה ששה כיון דאיכא נמי לאו דתמורה ופירש"י נמנו וגמרו משמע שלא מצאו יותר ולכאורה יקשה דילמא ס"ל לר' ינאי דאין לוקין על לאו שבכללת וא"כ בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו איכא רק לאו אחד והוה חמשה וצ"ל דרי"ו תלמידו דר' ינאי דס"ל דלוקין על לאו שבכללות אבל הא קשיא הא דמסיק ש"ס בתיובתא ונימא אפיק הקטרת מקצתו ועייל תמורה וצ"ל דבאמת הא דמסיק הש"ס בתיובתא אינו אלא על מאן דמתרץ אפיק תמורה ועייל קבלת הדם וא"כ ממילא דנכונים דברי רבינו דעל עיקר הדין אין כאן תיובתא יעו"ש.
אך הנה הרמב"ן מייתיא לישנא דספרא אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין דכל אשר בו מום בשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו בבל תקדישו אמנם הרמב"ן כ' שכן הוא בבבלי ובאמת בגי' שלפנינו ליתא בבבלי אלא דהרמב"ן הי' לו גי' זו בבבלי א"כ י"ל דרבינו ג"כ גריס כן וס"ל דחולק אירושלמי א"כ א"צ לדברי המ"כ שכ' כיון דחזינן דקפיד קרא אזביחה ה"ה בלאו דבל תקדישו כיון דכן הוא להדיא בגמ' דיליף מכל מום דעובר ב"ה שמות הללו והא דיקשה דרבינו לא הביא דרשא זו ידוע דרבינו דרכו לינקט דרשא הפשוטה.
והנה בגמ' קחשיב דעובר משום בל תקדישו ובל תקריבו ולשון זה מצינו כמה פעמים בש"ס עובר בבל יראה ובל ימצא וכן במשנה פרק קמא דקדושין דף כ"ט חוץ מבל תקיפו ובל תטמא למה אמרו חכמים שהוא בבל ולא נקטו כלישנא דקרא בלא תקדישו ולא תקריבו וכן אינך וראיתי בשדה חמד בכללים עמד על זה ולא תירץ כלום ונ"ל דכל היכא דאיכא בי' נמי עשה כגון בבל יראה וכן בבל תטמא איכא עשה וכן בבל תקיפו איכא עשה בקרא אף כשלא בא במנין תעשה וכן הכא נמי איכא עשה במקדיש בעל מום ומקריבו כמש"כ רבינו בריש פרקין לכן נקטו בל להורות שיש בזה חוץ מאיסור לאו עוד איסור עשה וכד תידוק תמצא שכן הוא בכל המקומות דנקט שהוא בבל שיש בזה איסור עשה דהיינו דתורה כתבה אצלו לישנא דיש בו קום ועשה אף שאין מצות ממש.