מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ג
מי שדימה שמותר להקדיש וכו'. וראב"ד השיג שהוא הקדש טעות ועוד שלא מצינו לוקה על השוגג ותי' בכ"מ דזה לא מיקרי הקדש טעות רק בנתכוין לגוף אחד ונמצא גוף אחר ומבואר בפירש"י דבתמורה רבי קרא דשוגג כמזיד ואמנם בלח"מ פ"א דתמורה הקשה דזהו דעת ר' חזקי' אבל רבינו בפ"א בתמורה פסק דלא כחזקי' דבאומר מותר תמורה ואינו לוקה אולם לי קשה לכל הפירושים דהנה בתמורה דף ז' איתא מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא ופירש"י שמא לא שנינו דילקה משום בל תקדישו אלא בתם שנעשה בע"מ משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אעפ"י שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו לאסוקי אדעתי' דאקדשו לכן לקו אבל בע"מ מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אלא לדמו אקדשי' ולא לקי עכ"ל נראה מפירושו דיכול ליתן אמתלא לדבריו שהוא הוה סבור דא"ח בזה משום בל תקדישו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אלא לדמי דהיינו דאף דהם התרו בו שלא יקדיש למזבח וקיבל התראה הוא הי' סובר יען דהוא מידי דלא חזו למזבח כמו מיא בעלמא מותר להקדיש דלא אקדשי' רק לדמי ורק כשהי' תם מעיקרא דאין לה אמתלא והיינו בתם מעיקרא ואח"כ נעשה בו מום והקדישו דבזה ל"ש לומר דהוה כדיקלא בעלמא ואין לו אמתלא לכן לקי (וכן לקמן באקדיש בע"מ לדמי נסכים כתב בפירש"י שני טעמים שאין ראוי לנסכים גם כי לדמי אקדשי') והנה בתוס' הקשו היכן מצינו למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי והלא התרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח והוא קיבל התראה ואמר ע"מ כך אני עושה דבלא"ה לא לקי לכן פי' דלא לקי אבל תקדישו אלא אבל תקטירו וה"פ ל"ש דעובר אבל תקטיר אלא כשהקדישו תם ונעשה בע"מ כיון דחלה עליהם קדושה למזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזי להקרבה למזבח אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה לא לקי עכ"ל ובבה"ז תמה הא קיבל התראה דהא צריך להתרות אכל לאו וא"כ כיון דאתרו בי' לא תקטיר בע"מ ואמר ע"מ כן אני עושה האיך לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה ותי' דידע שאין ראוי להקרבה וכאלו התרו בו שלא יזרוק מיא בעלמא ובצ"ק תי' דכונת תוס' דלא מתרינן בי' רק בשעת ההקדש לא תקדיש בע"מ למזבח וכיון דמדכרינן שם מזבח כל העבודות בכלל כאלו התרו בו אכל עבודה בפני עצמו ולפי"ז ניחא אע"ג דאמר בשעת שהתרו בו ע"מ כן אני עושה היינו אהקדישו אבל לא אסיק אדעתי' דחזי להקטיר או לזרוק כיון שהי' בע"מ מעיקרא ולא לקי ודבריו תמוהים כיון דכל סברת תוס' הי' יען דהוא סבור דלא חל קדושת מזבח אמום דמעיקרא וא"כ כיון דהתרו בו שלא יקדיש למזבח הרי ידע שחל עליו קדושה ועוד דהנה רבינו בפי"ב מסנהדרין כתב דצריך שיעבור תוך כדי דיבור להתראה וכתב בכ"מ שהוכיח כן מברייתא דפ' היו בודקין וא"כ אי לא מתרין רק פעם אחד לא החזרה תוך כ"ד להתראה לכן מוכח כדברי הבה"ז דל"ה התראה יען דהוה כהתרו בו שלא יקטיר מיא בעלמא דל"ה התראה אך בב"ה כתב דהוא דוחק והנראה דדחוק לי' לפרש כן משום דתוס' גופי' מהא"ט דחו פירושו כיון דקיבל התראה ל"ש לומר דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה.
אמנם לדעתי כשנדקדק בלשון התוס' נראה דשפיר הקשו לפירש"י ולפירושם ניחא דז"ל וקשה האיך מצינן למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי' והלא התרו בו לא תקריבו למזבח הנה בפירש"י איתא לחד גי' דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה אבל מתוס' נראה דהי' להם הגי' בפירש"י דלא אסיק אדעתי' לאקרובי אלא לדמי (ולא גרסי דחזי להקרבה) ולכן הקשו שפיר כיון דקיבל התראה הי' לו להשיב שאין מקדישו להקרבה א"כ שוב א"י ליתן אמתלא אבל לשיטת תוס' א"ש דלתוס' אייריא שעל ההקדש לא היתה התראה כלל והי' סובר דלא חל עליו כלל קדושת מזבח וא"כ כשרצה להקריב למזבח הנה הוא סבור שאין מידי דחזי כלל למזבח ומותר להקריב והם שהתרו בו שלא יזרוק אף שקיבל התראה לא הי' להשיב להם דמה יאמר להם שהיא הקדש בדה"ב כיון שהן רואין שיש להם מום מעיקרא וכמו דיקלא ומיא בעלמא א"כ לא עביד מידי אם יקריבנו למזבח ומה איכפת להם בזה ולכן אין נחשב בעיניו התראה כלל וא"צ להשיב להם ומה שקיבל התראה אינו כלום דבעיניו הוה כמשטין בו בעלמא והנה כל זה לפי גי' תוס' ברש"י דלא גרסי תיבת דחזי אבל לפי גירסתינו בפירש"י דמבואר בדבריו דלא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה באמת גם לפירש"י ל"ק קו' התוס' דגם בזה שייך שפיר לומר אמתלא אף דקיבל התראה יען שהן התרו בו שלא יקדיש למזבח וכיון שלדעתו הוה מידי דלא חזי כלל למזבח א"כ התראתו לא נחשב בעיניו לכלום וכמשטין בו לכן קיבל התראה ורק לתוס' שהי' להם הגי' בפירש"י בלא תיבת דחזי א"כ משמע להו דיודע דחזי למזבח רק שהוא מקדיש לדמי אם כן כה"ג ל"ש לומר אמתלא דהקדיש לדמי דאם כן למה קיבל התראה הי' לו לומר להם שמקדיש לדמי לא לקבל התראה (ומה שנזכר בתחילת דברי תוס' שהעתיקו מדברי רש"י תיבת דחזי הוא ט"ס כדמוכח ממש"כ אח"כ בלשון קושיתם היכי נאמר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי ולא הזכירו תיבת "דחזי") ודו"ק.
והנה מזה יש תשובה לדברי הפנ"י בכתובות דף כ"ב שהעלה דלכן צריך התראה דלא נאמר דמהני אמתלא כגון בא"א הוה מצי אמרה שנתגרשה אע"ג דהוה בחזקת א"א אפ"ה הא א"א להרוג על הספק משא"כ לאחר התראה שפיר קטלינן להו ולא מהני אמתלא לומר שנתגרשה או שמת בעלה יעו"ש דהא מכאן מוכח דמהני אמתלא אף שקיבל התראה (אך יש לומר דשם ליתן אמתלא שנתגרשה ומת בעלה לכן אחר שקיבלה התראה לא מהני אמתל' דומי' לאם התרו בו שלא יקדיש להקרבה דלא מהני אמתלא דלדמי הקדישו כמו שהקשו תוס' לפירש"י דהו"ל לי' להשיב להם דלדמי אקדשי') וכן מוכח מהא דמסיק בג"מ דלקי אפי' בבעל מום מעיקרא משום דכיון דיש באותו מין מידי דחזי למזבח יש ביזוי למזבח א"כ ליכא אמתלא דסבור דלא חזי כיון דאין הטעם משום דמקריב פסולין אלא משום ביזוי מזבח ול"ש לומר אמתלא דסבור דלא חזי למזבח כמו דיקלא ומיא בעלמא דבזה באינו מינו למזבח ליכא ביזוי אבל אי לאו האי טעמא הוה מהני אמתלא אף דקיבל התראה.
כיוצא בזה בסנהדרין הפוער עצמו לבעל פעור זהו עבודתו ומפרש בג"מ אפי' כיון לבזותו וא"כ הוא מוטעה דהא סבור דהתראתם לאו כלום הוא כיון שרוצה לבזותם אעפי"כ חייב מיתה כמו שכ' הרמ"ך הביאו הכ"מ פ"ה מיסה"ת וכמש"כ הלח"מ שם אבל דעת רבינו דפטור ואין לוקין וגבי פעור א"ח אלא חטאת כמש"כ בפ"ג מעכו"ם משום דהתראתם לאו התראה הוא דהוא מוטעה דסבר דאין התראתם כלום.
ומעתה יקשה דהא נוכל לפרש דברי חזקי' עד"ז במקדיש בע"מ מעיקרא ובקיבל התראה רק הוה טעי בהא דכיון דלא חזי למזבח מותר להקריב כמיא ודיקלא בעלמא ולכן קיבל התראה דלא איכפת לי' בהתראה ומצי למימר אמתלא אבל בתמורה גלי קרא דשוגג כמזיד דבתמורה כהא"ג בהמיר על בע"מ מעיקרא דסבר דמותר להמיר בבע"מ מעיקרא לקי כיון דקיבל התראה אבל בשוגג ממש שלא קיבל התראה באמת גם במימר פטור דלא מצינו שוגג לקי וכקו' הראב"ד וע"ז פליג רי"ו ואמר דיהי' אתי לרבות בדעתו הי' לומר שלמים ואמר עולה משום דרי"ו הוא דמסיק דנמנו וגמרו דגם כהא"ג לקי משום ביזוי ולרי"ו הוה זה סברא פשוטה כל שיש במינו למזבח חייב משום ביזוי מזבח לכן לא מצי לומר דסבור הי' דמשטה בו ולכן קיבל התראה לכן מוקי בשדעתו הי' לומר לשלמים ואמר עולה וא"כ קשיא על כל הראשונים שלא פירשו דברי חזקי' בגוונא דא שלא נצטרך לומר דחזקי' ס"ל דלקי אשוגג (רק לראב"ד ז"ל י"ל דניחא לי' פירושו יותר יען דלענין ללקות אגוזז ועובד אין זה סברא רחוקה כיון דחל התמורה גם בשוגג אבל לפירש"י ורבינו קשה טובא).
ונראה לישב דלא ניחא להוא לפרש דברי חזקי' בכהא"ג דמדבריו משמע דתרתי מילי קאמר דבתמורה חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור ואי איירי במימר על בע"מ א"כ באותו בהמה גופי' יש לחלק דמשום מימר חייב ומשום מקדיש בע"מ פטור דיהי' רק אלאו דתמורה קאי וא"ל דהא במימר על בע"מ אפי' במזיד אין חייב משום מקדיש בע"מ כדאמר רי"ו לעיל במקדיש עובר משום ה' שמות ובהמיר א"ח רק משום מימר לא משום מקדיש בע"מ כמו שהוכחנו לעיל מתמורה דף ז' ז"א דלאו מילתא דפשיטא כ"כ דהא שקיל וטרי בזה א"כ דחוק לפרש דחזקי' סתם כל כך ונקט בכהא"ג דמימר בבע"מ אשר לא מתני' בפירוש בעלמא דא"ח בכגון זו משום מקדיש בע"מ לכן פי' דאיירי דהוה שוגג אתמורה לחוד.
אולם עוד קשה לי לשיטת רבינו דקרא דיהי' מרבה ללקות אשוגג דאיך אפשר לומר כן הא שגגת לאו קיימ"ל דמותר דהנה בסנהדרין דף פ"ד אי' רב לא שביק לברי' למישקל סילוא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למיפתח לי' כוותי' דילמא חביל אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת מיתה ופי' חידה"ר וז"ל דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענשו הכתוב כלל ואפשר דאפי' בדיני שמים אינו מתחייב וכיון שכן לא מסתבר כלל לומר דכאן גלי קרא דלקי אשגגת לאו כיון דבעלמא שגגת לאו שריא, אך הנה מצינו בשגגת לאו דענש הכתוב דהא שבועת ביטוי הוא בלאו וחייב בקרבן וא"כ קשי' לחי' הר"ן, דכ' דאין מתחייב אלאו בדי"ש כלל ועוד קשה הא בכריתות דף כ"ה ס"ל לר"א דא"ת בא על ספק איסור לאו דל"א דשגגת לאו היתר גמור הוא לפי"ז י"ל דזהו שיטת רבינו דלא חייש לקו' הראב"ד דלא מצינו מלקות אשגגות לאו דהא לא מצינו ג"כ דחייב קרבן אלאו בעלמא רק בשבועות ביטוי גלי קרא ובאמת חידוש הוא כדאי' בשבת דף ס"ט (ותוס' שם כ' דהיינו שלא ידע שיש איסור לעבור על שבועה בשעה שעבר והוא ממש דומי' דכאן דלא ידע שיש איסור להקדיש בע"מ.
והנה על השגת הראב"ד דהקדש טעות ל"ה הקדש כתב בכ"מ כיון דאין טעות בהקדש עצמו ולח"מ פ"א מתמורה ביאר יותר רק לענין מלקות אומר מותר חשיב אונס או שוגג לפטור אבל לשאר מום ל"ה אומר מותר כשוגג ואין המעשה בטל ולדעתי כן מוכח ממנחות דף מ"ט דאומר מותר ל"ה עקירה בטעות ופיגולו פיגול רק דפטור מעונש הרי דהמעשה קיימת מדאמרינן דהוה עקירה.
ואמנם קשה לי ממש"כ רבינו פ"ג משבועות שבועות שוגג כגון שנשבע שלא להניח תפילין ולא ידע שמצוה היא והיינו אומר מותר והא פסק בפ"ד דנדרים דנדרי שגגות א"צ התראה הרי דאף המעשה בטילה וכהא"ג הקשה במחנא"פ פ"ג מנדרים ונראה לישב דדוקא אם הי' אומר מותר לישבע לבטל המצוה אז הוה דמי לכאן דאומר מותר להקדיש בע"מ אבל שם ידע דאסור לישבע לבטל המצוה רק דהטעות במילתא אחריתא דאומר מותר שתפילין אין מצוה כלל ורק אי דמיא להא דמיא למקדיש בע"מ וידע דאסור להקדיש בע"מ רק שטעה בדוקין שבעין וכדומה לומר דל"ה מום או בבע"מ עובר או במום שנולד עמו דיש סברא דמותר להקריב משא"כ להלן אי טעה בכהא"ג באמת יש לומר שבטל ההקדש (ועפ"ה מתרומות שכ' רבינו אומר מותר להפריש מן הטמא על הטהור הוא כמזיד).
ואמנם עכ"פ קשה מהיכן למד רבינו דין זה שלא נזכר בתלמוד ובס' שירי קרבן פ"ה דנזיר כ' דרבינו הי' לו גי' אחרת באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים שנפלו בהן מום נאכלים בפדיון קדש גבי תמורה לא לקי והכי פירושו האומר על בהמה תמימה תצא זו ותכנס בעלת מום זו תחתי' גבי קדשים לא לקי כגון שאומר קדשים תמימים נאכלים בפדיון ותהא בעלת מום זו קדושה תחתי' ותהא פדיונה קדש אעפ"י שדומה שזה מותר אפ"ה קדשה אעפ"י שאין בפדיון זה ממש גבי תמורה אם אמר תצא זו ותכנס זו לתמורה שדימה כל שאין שניהם שווים מותר להמיר לא לקי דזה אנוס היא.
והנה מדברי רבינו פ"ב משבועות נלמד דאיכא תרי גוונא בקיבל התראה וטוען שטעה והיינו בעדים שהתרו בו שלא יאכל שנשבע עליו שלא יאכל והוא מתיר עצמו למלקות ואומר אעפי"כ אני אוכל הגם שילקוני על האכילה כי טעיתי בלשוני ואמרתי לא אוכל אבל ברצוני הי' לומר לא אצא אבל אפי' אם השבועה מהני אעפי"כ אני אוכל אעפ"י שילקוני עליו, ב) בעת שמתרים בו ומקבל התראה ומתיר עצמו למלקות ולא אומר שטעה בלשונו ואח"כ אומר טעיתי בלשוני לא חפצתי לומר לא אוכל אלא לא אצא ומחלק בזה רבינו דהיכא דבעת שהתרו בו והתיר עצמו למלקות הזכיר מיד שטעה בלשונו אעפ"י שהתיר עצמו למלקות דהאמין כיון שיצא מפיו לא אוכל כדברי עדים יהי' הוא נלקה ומתיר עצמו למלקות אין לוקין עליו אלא א"כ חזר בו ומודה שנשבע שלא יאכל מהני התראה מה שהתיר עצמו למלקות אעפ"י שאמר אז שטעה בלשונו אבל אם בעת שהתרה בו וקיבל התראה לא אמר שטעה בלשונו אעפ"י שאח"כ אמר שטעה בלשונו לית דמשגח בי' אפי' לא חזר מדיבורו שטעה לוקין אותו יען שלא טען בשעת התראה שטעה בלשונו יעש"ה מעתה י"ל דמשכחת עשה בו שוגג כמזיד בכהא"ג שקיבל התראה ואמר בשעת התראה שטעה דבעלמא כהא"ג אין לוקין אף שקיבל התראה ובתמורה גלי קרא דלקי אף שטען שטעה כיון שקיבל התראה ומיושב השגת הראב"ד.
והנה במחנה אפרים ה' נדרים הקשה לדברי רבינו ממש"כ בפ"א מנזירות אם אמר יודע הייתי שנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שאינו יכול לחיות בלא יין אינו נזיר מפני שאלו נדרי שגגות הן וכ' הכ"מ משום דלבו אנסו והביא דברי המהרי"ט סי' ס"ח שכ' דהתם היינו טעמא שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין וזה ל"ש הכא ובהכי ניחא לי' הא דכ' רבינו שם דבאם אמר דלא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר דאסור בכולן משום דבזה היה שפיר דברים שבלב.
אולם קשה לי דהנה בתמורה דף ה' פריך לאביי מקרא דלא ירצה ל"ל ומשני דהו"א דעובר וכשר קמ"ל א"נ בוודאי אי הוה אמרינן בדיעבד כשר להקרבה רק משום דטעה שאין איסור אמרי' לגוף ההקדש לא הוה זה טעות אבל כיון דבדיעבד ג"כ אינו כשר להקרבה ולא יצא בו בדיעבד א"כ זה שאומר מותר הנה סבור דגם להקרבה כשר וכיון דבאמת א"כ להקרבה אפי' דיעבד א"כ אין כאן הקדש אלא הקדש טעות גמור דהא לא טעה רק בהאיסור אלא גם בזה שחשב שראוי להקרבה א"כ מ"ש מכל מקח אם נמצא בו מום דהמקח בטל אם לא ראה המום כמבו' בסי' רל"ב וה"נ כיון דסבור ראוי להקרבה א"כ הוה כאילו סבור שאינו מום דמקחו בטל וכן בקידושין אם קידש ונמצא בה מום דהקדושין בטלין והנה ראיתי בס' שושנת העמקים כלל י"ח הקשה כהא"ג לפמש"כ תוס' ב"מ דף קט"ו דלאביי דס"ל אע"מ אבל זכי' בטעות ל"מ א"כ אמאי קדוש בשוגג בשלמא לרבא ניחא דהא מסיק בגמ' דף ה' דמדכ' לא ירצה נשמע דמקדש קדשי ניחא אבל לאביי קשי' וכ' דבהקדיש גם לאביי מהני בשוגג אבל כפי אשר הקשיתי לא יעלה תירוץ זה וצ"ע.
ונ"ל ראי' לדברי רבינו מהא דאיתא בתענית דף ד' שלשה שאלו שלא כהוגן יפתח אשר יצא מדלתי ביתי יכול אפי' דבר טמא ובשו"ת מקום שמואל תמה דאיתא בתמורה האומר על בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום והאדם ג"כ א"ר להקרבה ולא חל עליו הקדישו כלל ותי' דע"ה הי' סבר שחל על אדם וגם על טמא ובע"מ (ובאמת הוא פלוגתא בב"ר פ' ס') ופלא דהיינו אם היה אומר כן שיחול על הטמא אבל הא לא אמר כן בפירוש, ונראה לפרש דבשעת ההקדש הי' הטעות הזה דאומר מותר הי' להקריב דבר טמא ולכן אמר כל אשר יצא מביתי והי' דעתו באמת אפי' כלב או חזיר כדאי' במדרש פ' בחוקותי ולכן כשיצא אח"כ בתו סבור דגם עלי' חל ההקדש כמו אם הי' יוצא שאר בע"ח ולכן טעה אח"כ שסבור שחייב לקיים הקדשו גם בבתו. ובזה מיושב קו' מהרש"א שם אמאי לא אמר דשאל שלא כהוגן יכול אפי' בתו לפמש"כ ניחא דבוודאי על בתו לא הי' שייך לומר דהי' אומר מותר דוודאי לא עלתה על דעתו שתצא בתו אלא דהי' אומר מותר על כל שיוצא מביתו בע"ח אפי' טמא ונזדמנה לו בתו וכיון דהי' אומר מותר על כל דבר טמא טעה נמי שגם על בתו חל הנדר דאף שאינו מין טהור דכש"כ הוא דטעה דאדם בר הקרבה הוא כדכתיב אדם כי יקריב מכם דרשו מפרשים שמעצמם יעשו קרבן כמש"כ האברבנאל ירמי' ל"ג.