מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ב
א') מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בע"מ וכו'. וכ"כ דבלח"מ הקשה הא הוה לאו שאין בו מעשה ותי' שאני הקדש דבדיבורו עביד מעשה דעושה מחולין קדשים אך הקשה לזה הא רבינו בפ"א מתמורה לא כתב האי טעמא גבי תמורה רק דמפי השמועה למדו דלוקה אף שאין בו מעשה ול"נ ליישב דלכאורה יש להקשות עוד דרבינו בפי"ח מה' פהמ"ק כתב המחשב בקדשים אינו לוקה דאין בו מעשה והאי המחשב בקדשים היינו בדיבור וכ"כ המשל"מ בפי"ג מפהמ"ק והא בפיגול ג"כ בדיבורא קעביד מעשה אך הדבר ניחא לפמש"כ בשמ"ק ס"פ המפקיד בפיגול ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהא במחשבה קמפגל קודם שהוציא בפיו רק דע"י מחשבה ל"ש מלקות לכן רק אם הוציא בפיו לוקין למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין דל"ש בדיבורא עביד מעשה דהמעשה כבר נעשה במחשבה וא"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין ה"נ אין לוקין דל"ש בדיבורא קעביד מעשה.
והנה בנדרים דף י' תנן כנדבת כשרים נדב וכו' כנדר רשעים נדר וכו' וכ' שם הר"ן משום דנדבה מסתמא בלב שלם נדבה וכדכת' אשר ידבנו לבו משא"כ בנדר אין הקדישו בלב שלם לכן הוה נדר כנדרי רשעים ובכ"מ בפ"ד מתרומה הביא בשם הרי"ק דבתמורה כיון דהוא עומד להפריש הוי הדיבור כמעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה.
מעתה י"ל בתמורה ג"כ דהנה בכל מימר הא הוה דעתו להקדיש וחל בגמר בלבו א"כ כבר נעשה הקדש במחשבה ולאו דתמורה אינו עובר אלא בהוציא בפיו לכן ל"ש בדיבורא קעביד מעשה דהמעשה נעשה במחשבה משא"כ במקדיש בע"מ ל"ש לומר דנעשה קודש במחשבה דרק בראוי למזבח שייך דקדוש במחשבה אבל באין ראוי למזבח דהוא בלא ירצה ל"ש לומר דבמחשבה נעשה הקדש דלא אלים לחול ההקדש במחשבה א"כ רק נעשה הקדש בדיבורא שפיר שייך לומר בדיבורא קעביד מעשה ולוקין שפיר.
(והא דאמר רי"ו גם בתמורה בדיבורא קעביד מעשה מבואר להלן). ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' שמא לא שייכי אלא בתמורה אמר לי' רי' נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה וע"ש ברש"י שדקדק ולא מצאו יותר מוכח דבתמורה אין חייב משום מקדיש ולכאורה טעמא בעי דלמה יגרע ממקדיש ולפמש"כ ניחא כיון דבמחשבה דידי' שיהא הקדש לא מחייב כיון דאין ראוי למזבח לא חל ההקדש ורק כשהוציא בפיו לשון תמורה ואין לחייב אלשון תמורה משום שני שמות משום מקדיש בע"מ ומשום מימר דהא מבואר בתמורה דף כ"ז במשנה דאם אמר על בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה ימכרו ויביא בדמיה עולה א"כ זה שמימר בבהמת עולה הנה אין משמעות דיבורו שיהא לעולה אלא שהוא עולה א"כ בתורת מקדיש לא חל רק בתורת תמורה שאומר שיהא זה תמורת עולה חל שפיר אף שאין אומר לעולה דבתורת תמורה חלה אבל משום מקדיש אין חל דהוה כאומר הרי זה עולה דלא תפיס א"כ ממילא נמי לא לקי.
וא"כ ניחא הא דרי"ו קאמר בדיבורא קא עביד מעשה דשפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה תמורה ולא קדמה לו הקדש דהא באומר הרי זה תמורת עולה ובלבו הי' לומר תמורת שלמים דס"ל לרי"ו בתמורה דף י"ז דרבי רחמנא שוגג כמזיד והתינח לענין תמורה אבל לענין דנאמר דבמחשבתו כבר נעשה הקדש קודם שהוציא מפיו שיהא זו תמורה ז' ל"ש כלל דלענין הקדש כיון שלא הי' פיו ולבו שווין ל"ה הקדש א"כ שפיר משכחת שיהא בדיבורא נעשה מעשה ומהא אייריא רי"ו (ועמש"כ לקמן בדרך אחר) ודו"ק.
אולם קשה לי ממש"כ רבינו בפרקין בה' י' דמקדיש בע"מ למזבח אעפ"י שלוקה הר"ז נתקדשה ותפדה ולדברי הלח"מ יקשה מאי אעפ"י הא אי לאו דנתקדשה וחלה הקדושה ל"ה לקי דהא לא איתעביד בדיבורא מעשה ורק יען דחלה הקדושה דנעשה בדיבורא מעשה לכן הוא דלקי ויהא מוכח מכאן דטעמא דרבינו דלקי אין משום דבדיבורא קא עביד מעשה אלא משום דס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה וקשה מפי"ג משכירות כמש"כ הה"מ שם.
ולכאורה יש לומר דהמשך דברי רבינו כך דתפדה בערך הכהן ולא אתי לאשמעינן דהקדש חל דבוודאי פשיטא דחל ההקדש דאל"כ ל"ה לקי דאין כאן מעשה אלא דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים דלא חזי רק לדמו וע"כ בוודאי לא היתה בכלל העוה"ע כדאמרינן בגמ' דמקדיש בע"מ כמקדיש דיקלא בעלמא ול"ה בכלל הערכה קמ"ל רבינו דתפדה בערך הכהן דאף דלקי חלה הקדושה אף לענין זה דתבעי ערך הכהן דס"ל דגם מקדיש בע"מ מעיקרא הי' בכלל העוה"ע וכדמפרש באמת הלח"מ לקמן דברי רבינו דלא כתי' הב' שכ' הה"מ דס"ל דלא הי' בכלל העוה"ע ועמשל"מ שתמה על הלח"מ ולפמש"כ א"ש.
שוב ראיתי כי בירושלמי פ"ד דשקלים פריך עלה למה חל הא אין הקדש מזבח חל אקדושת דמים ומשני לגיזה ועבודה והיינו כמש"כ דהו"א כיון דלקי לא חל רק כמו קדושת דמים ולא תהא קדוש רק לקדושת דמים קמ"ל דתפדה בערך הכהן והיינו כמסקנת ירושלמי דעכ"פ חל לאסור בגיזה ועבודה.
ב') והנה בגיטין דף נ"ג הכהנים שפיגלו במזיד חייבין והקשה בפנ"י הא איתא בזבחים דף כ"ט דהמחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בה מעשה לוקין וא"כ הא אין לוקין ומשלמין ועוד דלכו"ע קשיא הא בתמורה אמרינן דבדיבורא עביד מעשה א"כ ה"נ בדיבורא עביד מעשה וא"כ אין לוקין ומשלמין וכן יקשה באמת אגמ' דזבחים דפריך הא אין בהא מעשה ולא משני דבדיבורא קעביד מעשה (וכ"כ שבשמ"ק כבר עמד בזה) ונראה ליישב דהא במנחות דף מ"ט מוקי גמ' משנתינו דאייריא בשוחט חטאת לשם שלמים דהוה חוץ לזמנו (וכן הוא בירושלמי דגיטין ודבר זה הי' בהעלם מפנ"י בב"ק דף ד' והארכתי במק"א) ולכאורה צריך תלמוד למה צריך לאוקמא בשוחט לשם שלמים ולא במפגל להדיא אך א"ש דהנה תוס' גיטין דף נ"ג הוקש' בשוגג אמאי פטור והלא קנסו שוגג אטו מזיד ותי' דממנעו ולא עבדו ופלא דמהיכא תיתי שיבואו לידי פיגול דימנעו מטעם זה מעבודה אע"כ דאייריא במחשב לשם שלמים דהוה ג"כ פיגול ובזה שפיר מימנעו ולא עבדו פן יבאו בשוגג לשחוט חטאת לשם שלמים שזהו שכיח וא"כ לפי"ז ל"ש לומר בדיבורא עבוד מעשה דהא לא נעשה החטאת שלמים כדאיתא בריש זבחים דבכל שינוי קודש בקדושה ראשונה עומד וצריך לעשות שאר כל העבודות לשם קרבן שהקדישו א"כ לא איתעביד בדיבורא דידי' מעשה משא"כ הך דזבחים דאייריא במפגל סתם שפיר לקי דבדיבורא נעשה מעשה רק דגמ' דפריך והא אין בו מעשה ס"ל דל"ש במפגל בדיבורא איתעביד מעשה דהא הוא לא הוציא דיבור שהקרבן יהא פסול דנאמר דבדיבורא איתעביד מעשה אלא דיבור שהעבודות יהא נעשה חוץ לזמנו והא זה לא נעשה כדבריו דהא באמת כל העבודות נעשה בזמנו רק דהתורה פסלוהו אם דיבר כן שהעבודות יהי' נעשים שלא בזמנו לכן ל"ש בהא בדיבורא איתעביד מעשה (עכהא"ג בשו"ת בית אפרים אמילתא אחריתא אמה שהקשה המקנה בקנה חמץ בפסח אמאי לקי הא אעל"מ ובטל הקניי ותי' דהא לא הזהירה תורה לא תקנה חמץ רק שלא יראה חמץ לכן ל"ש אעל"מ) ודו"ק.
אמנם קשה מ"פ מ"ש ממימר דבדיבורי' עביד מעשה דהא ל"ד למימר דאין נעשה במחשבה ע"כ הוה דיבור מעשה אבל תרומה דניטלת במחשבה א"כ כבר קדמה המחשבה קודם שהוצי' בפיו א"כ ל"ש בדיבורא עביד מעשה ועל מחשבה בוודאי אין לוקין אח"ז ראיתי כי במהרמ"ש פ' משפטים הקשה כן והניח בצ"ע, ול"נ ליישב עפ"י מה שהקשה עוד שם לדברי הרא"ש בנדרים דתרומה ל"ה דבר הנודר משום דמעיקרא חלק התרומה הוא דאסרתו וע"י הפרשה הוא דמתיר השירים א"כ ל"ש בתרומה בדיבורי' עביד מעשה דלא ע"י הדיבור נעשה זאת תרומה א"כ ל"ד למימר ול"נ דהא בהקדימו בשבלים ג"כ הוה תרומה אף דלא חל עליו איסור טבל קודם דאידגן א"כ רק ע"י דיבורא דחל איסור תרומה איתעביד מעשה ובהא ל"ש דבמחשבה נעשה תרומה דהמחשבה קדמה לדיבור שיהא תרומה דכהא"ג באמת אין ניטלת במחשבה דהא אין כאן איסור טבל שיחול עליו איסור תרומה במחשבה א"כ רק בדיבור נעשה תרומה א"כ לילקי ג"כ וא"ש.
ואין להקשות א"כ תיקשי להרא"ש דאמאי כתב דאיסור תרומה הוה דבר האסור הא בהקדימו בשבלים הוה תרומה דבר הנדור כיון דעדיין ליכא איסור טבל י"ל דהא דחל תרומה בעודו בשבלין הוא ג"כ מחמת דכבר קדמה איסור תרומה בעודו בטבלו דע"י דיבורו שיהא תרומה כבר קדמה המחשבה שפועלת שהשבלים נעשין טבל ותרומתו בתוכו וכשהוציא בפיו שיהא תרומה הנה בא רק להתיר מה שע"י מחשבתו חלה איסור טבל והתרומה שבתוכו ודוק כי נכון.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בתו' רי"ד קידושין דף מ"ו הפריש חלתו קמח אינה חלה מ"ש קמח דעדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל וחל עליו שם מעשר ולפמש"כ ניחא דבתרומה ומעשר בזה שנותן דעתו להפריש הוטבל הדגן וממיל' חל שם תרומה בדיבור אבל אקמח אף שדעתו להפריש חלה מהקמח לא הוטבל לחלה דאין מחשבתו יכול לפעול שיהא חל שם טבל בעודו קמח דזה דמיא לתבואה שלא הביא שליש דגם שם תרומה לא חל (כמש"כ הריטב"א שם) אף אי קרא עליו שם תרומה.
שוב ראיתי להדיא כדברי בתוס' ע"ז דף נ"ו שכתבו וז"ל ויש דוחין לומר דשאני התם דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי' משעה שהוא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אכן דבר תימא הוא להחשיבה טבול לתרומה קודם מירוח ולפמש"כ שפיר תבואה קודם מירוח מקרי טבול לתרומה כיון שדעתו להפריש בזה גופי' הוא טבול תרומה אבל בחלה ל"ש זה דקמח לא נעשה טבול לחלה דדומה לתבואה שלא הביא שליש כנ"ל.
אמנם קשה לי הא דפריך בתמורה והרי מקדים תרומה לביכורים דבדבורא עביד מעשה ואין לוקין ומשני דהוה לאו ועשה וקשה לי מקידושין דף נ"ט דקאמר דתרומה שאני דמחשבה כמעשה דכ' ונחשב לכם א"כ ל"ש דבדבורא קעביד מעשה דכבר קדמה המחשבה ובמחשבה בארנו דל"א לחייבו משום דבמחשבה קעביד מעשה משא"כ במימר ל"ש דיבור קדמה למחשבה כמו שבארנו רק דבדבורא נעשה תמורה לכן לקי דבדיבורא קעביד מעשה עוד קשה דהנה בנדרים דף י"ב גבי כחלתו ותרומתו כ' הרא"ש לפרש דלכן ל"ה תרומה דבר הנדור כי התרומה א"צ קריאת שם תרומה דהא תרומתו בתוכו בטבלו א"כ לפ"ז ל"ש במקדים תרומה לביכורים בדיבורא קעביד מעשה דפירש"י דנעשה בהא קודש דהא כבר קדוש הוא בעודו בטבלו ולכן ל"ה דבר הנדור.
והנה כה"ג יש להקשות מקידושין דף מ"א דגירושין מתרומה לא אתיא דישנו במחשבה לכן משוי שליח הא עדיפא מני' הוה לי' למימר דתרומה דעקרו אתיא להתיר השיריים לא לקרא עליו שם קודש דמעיקרא קדוש ועומד הוא בעודו בטבלו לכן מצי למשווי שליח וכן יש להקשות אהא דכ' הפוסקים (עש"ע ח"מ סי' רנ"ח) דבהקדש דאתי ליד גזבר אין לו שאלה כמו בתרומה דאתי ליד כהן להנ"ל לא דמי דשאני תרומה דמעיקרא קדוש ועומד הוא ועי' ריטב"א ספ"ד דבכורות) ואמנם הנה תוס' יבמות דף צ"ג כתבו דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משמע לכאורה דלית להו סברת הרא"ש דקריאת שם אינה אלא להתיר השיריים אלא דלפי שיטתם קשיא לי לאידך גיסא מהך דקידושין דקאמר דכתיב ונחשב לכם דנטלת במחשבה תיפוק לי' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובאמירה לגבוה הא גלי קרא כל נדיב לב דסגי במחשבה כדאיתא בשבועות דף כ"ו ומזה ילפינן דכל מידי דהוה לגבוה דסגי במחשבה כמש"כ הפוסקים דאפי' בצדקה סגי במחשבה משום דאמירה לגבוה כמבואר בסי' רנ"ח בב"י בשם רש"י בתשובה ועט"ז או"ח סי' תקס"ב וכמש"כ בזה בפ"ב משהב"ח א"כ ל"ל קרא ונחשב דניטלת במחשבה אך לזה אפשר לומר דהא תוס' כ' דהא דאיתא שם דבתרומה וקדשים הוה ב"כ דמהני במחשבה דלא קאי באמת אתרומה רק דחולין מקדשים לא ילפינן אבל קדשים מילף שפיר מתרומה א"כ ניחא דאי לאו ונחשב ל"ה תרומה וקדשים ב"כ והוה ילפינן לכל התורה כולה והא דבאמת לא ילפינן תרומה מקדשים דתרומה חול הוה לגבי קדשים כדאיתא בקדושין דף מ"א אבל הנה רש"י לא פירש כן רק דבתרומה היינו תרומת המשכן דכ' בי' ג"כ כל נדיב לב, אך י"ל דבאמת רש"י חולק אתוס' ולית לי' דבתרומה שייך ג"כ משום אמירה לגבוה (עפירש"י יבמות דף פ"ז שכ' דתרומה אינו שיורי שולחן מלך משמע דס"ל דבתרומה ל"ש משולחן גבוה קזכי אבל בדברי רבינו פי"ב מה' תרומות מבואר דס"ל דשייך לומר משולחן גבוה קזכו שכ' וכן אסור להם שיחטפו תרומה שעל שולחן המקום הם אוכלין ועל שולחנו הם שותים ומתנות אלו לד' הם והוא זוכה להם שנאמר ואני נתתי את משמרת תרומתי ולזה כיון גם הרשב"א בתשו' סי' י"ח שכ' דישראל אין הנותן לכהן אלא שהכהן נוטלן מעל שולחן גבוה והישראל מברך בתרו"מ רק על ההפרשה) ולשיטת התוס' הא באמת לא מפרשין דקאי אתרומת משכן רק אתרומת דגן ובאמת י"ל דמהא"ט נאדו תוס' שם בשבועות מפרש"י דמפרש דקאי אתרומת משכן (אח"כ ראיתי בשו"ת אבני צדק יו"ד סי' צ"ב שכ' לפרש פלוגתת רש"י ותוספות יע"ש דברים נחמדים) אלא דאכתי קשה כיון דבארנו דשיטת רש"י בתשובה דבצדקה ג"כ מהני גמר בלבו וע"כ דס"ל דגם בצדקה שייך אמירה לגבוה וכ"כ באבודרהם בה' ברכות דהכל בי' גזא דרחמנא ומשל גבוה קיהיב א"כ למה בתרומה לא נאמר אמירה לגבוה דהוה בבי' גזא דרחמנא לכן נראה דצריך שפיר קרא דונחשב שיהא כמעשה ונפ"מ דל"א דיבור ומבטל מעשה אבל אי הוה אמרינן דתרומה ניטל במחשבה מטעם אמירה לגבוה לא הוה ידעינן דהוה כמעשה אח"כ ראיתי בפנ"י בקידושין הקשה מטעם אחר לתוס' יבמות הנ"ל דבתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאלו אמר מעכשיו והיינו מדכ' מוצא שפתיך תשמור דבתרומה ג"כ אאמירה קאי קרא ואפ"ה אם ביטל השליחות בטל ול"א בזה מסירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ מ"פ לר"ל דס"ל דל"א אתי דבור ומבטל דבור בגוף הקידושין מהא דאם ביטל השליחות דאתי דבור ומבטל דבור דהא ע"כ שאני היכא דהדבור בגוף המעשה לדבור שבענין שליחות ותי' דהא"ט דהוי תרומה לאחר ל' בבירור חלה התרומה שייך אמירה לגבוה משא"כ בשליחות אבל לענין אתי דבור ומבטל דבור אין לחלק. אך קשה לי לפמש"כ הר"ן נדרים דף נ"ט דאשה המתקדשת משוית נפשה הפקר אל המקדש והנה הפקר הוא מטעם נדר וממילא שייך בהפקר ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהיינו אמירה שיהא בגזא דרחמנה כמו בתרומה דהוה בגזא דרחמנא א"כ הוה ג"כ מעכשיו לכן ס"ל לר"ל דא"י לחזור משא"כ בביטל שליחות התרומה ל"ש מעכשיו לכן גם לר"ל אתי דבור ומבטל דיבור רק דהיא הפקירה עצמה שייך בדידה אמירה לגבוה וכאלו אמרה מעכשיו אך הדבר ניחא דבאשה ל"ש לומר דהוה אמירה לגבוה א"י לחזור דהוא יכול לחזור ממילא גם בדידה ל"ש לומר אמירה לגבוה שלא תוכל לחזור אך זה ניחא למסקנה דהוא יכול לחזור דאתי דיבור ומבטל אבל לס"ד דפריך מתרומה הוה סבירא לי' לר"ל גם הוא אינו יכול לחזור ממילא גם היא אינה יכולה לחזור (עי' בראש שם) א"כ פשיטא דהוא אין יכול לחזור מה"ט דאמירה לגבוה ע"ז פריך מתרומה דיכול לבטל א"כ יכול הוא לחזור ממילא גם היא יכולה לחזור דל"ש לגבה אמירה לגבוה שיהי' כאמרה מעכשיו ואמאי ס"ל לר"ל דא"י לחזור ומשני דנתינת מעות לידה הוה כמעשה לכן הוא א"י לחזור דהיינו דקבלת מעות לידה הוה כמעשה.
ובזה אמרתי לפרש דברי הירושלמי בפ"ק דתרומות אמשנה דחמשה לא יתרמו רשב"נ שמע לכולהין מן הכא וכו' מאת כל איש פרט לקטן ופריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כדתנן גבי הכשר ר"ש וכו' בשם רי"ו ונחשב לכם תרומתכם את שכתב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו והא שאין כתובה בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ופריך הרי גיטין אין כתוב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דאמר ר"ה והוא שיהא פיקח עומד על גביו ומשני תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ובחולין דף י"ג הקשו תוס' דמאי מקשה מתרומה הא ממעט מקרא מאת כל איש פרט לקטן ועוד דמתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההוא דקטן יש לו מחשבה גבי הכשר לקבל טומאה ולפמש"כ ניחא דרש"י ותוס' שבועות פליגי דרש"י פי' הקדש ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן ד"כ כל נדיב לב ותוס' כ' דתרומה ממש דכ' ונחשב לכם לפי"ז י"ל דבהא פליגי הס"ד והמסקנא בירושלמי דלס"ד הוה ס"ל דקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומת המשכן דמינה נשמע דבעלמא ל"מ גמר בלבו והנה בהאי קרא כתיב מאת כל איש אשר ידבנו למעט קטן והיינו כיון דאינו אלא במחשבה ל"מ מחשבת קטן אבל בעלמא מהני מחשבתו ניכרת מת"מ ואמנם הירושלמי פריך שפיר כיון דבאמת קיי"ל בקדשים מסל"א דאורייתא א"כ י"ל לא ממעטינן מאיש קטן או די"ל דתרומת דגן אפי' נתמעט מהך ב"כ דבזה מהני גמר בלבו אבל תרומה גופי' לא מהני במחשבה בעלמא רק בדבור כמש"כ רש"י בבכורות דף נ"ט ד"ה ישנה במחשבה דהיינו דבור א"כ שפיר י"ל דמהני מחשבתו נכרת ע"י מעשיו בקטן ג"כ א"כ קשיא מהא דהעלום לגג ומיושב קו' תוס' וע"ז משני בירושלמי שאני התם דכ' ונחשב לכם דבתרומה גופי' כתיב קרא והיינו כדעת התו' דבקדשים ותרומה הוה ב"כ היינו תרומה ממש וכדעת התו' בבכורות שם דבתרומה לבד ל"ב דבור רק מחשבה לבד והוי ב"כ דרק בהני גמר בלבו מהני וממילא בקטן ל"מ מחשבתו נכרת רק בהעלם לגג דבעינן מעשה מהני מחשבתו נכרת וע"ז פריך בירושלמי א"כ כיון דתרומה נתמעט מב"כ ונחשב דהיינו דהוה ב"כ דסגי במחשבה ולכן ל"מ מחשבתו נכרת מכלל דבעלמא מהני מה"ת א"כ כיון דנתמעט מב"כ ממילא גם בגט כיון דבעי מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת וע"ז משני כאן הרי זה מחשב וזה תורם הכונה דא"א למילף מב"כ דבעלמא מהני רק דומיא דתרומה וקדשים דזה מחשב וזה תורם אבל בגט דזה מחשב וזה מגרש לא נתמעט מב"כ לומר כיון דבעינן מעשה יהא מהני מחשבתו נכרת דאין הקטן המחשב והמגרש וא"ש הנ"ל.
והנה בפ"ק דתרומה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ אפי' הגיע לעונת המעשרות אין תרומתו תרומה ולר"י הוה תרומה ומפרש בירושלמי דטעמא דר"מ דממעט מאת כל איש אשר ידבנו לבו ולקמן דף ג' הביא דרשא אחרת דבתרומה גופי' כתיב ונחשב לכם וקטן אין לו מחשבה וחד מ"ד ממעט מקרא דאין בו נשיאת עין לכן ל"מ תרומת קטן ומביא שם פלוגתא דראב"ח סובר אף דתורם אין מקדיש דממעט מאת כל איש דלא קאי אתרומה א"כ סובר דמפסל"א לאו דאורייתא ור' יוסי ס"ל אפי' למ"ד אינו תורם מקדיש ולפ"ז נראה דהסברא שכ' דבתרומה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ ס"ל דדמי להקדש לכן למ"ד דאינו תורם אינו מקדיש אבל אפשר לומר דתורם אינו מקדיש דממעט קרא מאת כל איש אבל תרומה לא נתמעט שפיר תורם דמסקנא מפסל"א כמו דנדרו נדר כן תרומתו תרומה ולר"י דס"ל דאף שאין תורם מקדיש דל"א בתרומה אמירתו לגבוה א"כ רק מטעם זכי' לכהן כשאר קנינים ולקטן אין לו זכי' לזכות לאחרים עד שיגדל אבל להקדיש יכול דאמירתו לגבוה עושה הקנין והוה כשאר נדרים דמפסל"א נדרו נדר כנ"ל.
אך זהו שקשה לי מהא דאיתא בגיטין דף פ"ג נענה ר"א ואמר האיך אוסר לזה ומתיר לזה והרי תרומה וקדשים וכו' באיסור עשה קאמרינן וקשה לי הא באמת הטבל אסור לכו"ע גם לכהן משום חלק תרומה שבו כמו שביארנו לעיל וכן מבואר בדברי הרמב"ן פ' אמור אקרא דולא יחלל את קדשי בנ"י ורק לאחר שהרים הותר לכהן ומשלחן גבוה קא זכו הכהנים לכן לזה הותר ולזה אסור דהא מה דאמר לגבוה זהו שגורם האיסור לזרים ומה דשרי לכהנים רק שרי משום שזה שולחן גבוה דשרי לגבוה ושרי לכהנים בשלמא בקדשים דמעיקרא הותר לכל ואח"כ הותר למקצת שפיר פריך אבל מתרומה דבעודו בטבלו אסור אף לכהנים משום חלקו של גבוה דכולו קדוש לגבוה ואחר מעשה הפרשה זכו בהן הכהנים משלחן גבוה. (ואף דטבל אסור לגבוה דאין מביאין נסכים מן הטבל היינו משום דעכ"פ אסרה תורה לבני אדם משום חלק גבוה שבו אסור לאדם להביא לקרבן לגבוה משום דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל כמש"כ רבינו בפ"ה מה' אלו).
והנה לכאורה יקשה גם אהא דפריך שם והרי אשת איש היינו משום דאסרי אכו"ע כהקדש משום דיחדה לדידי' א"כ דמי לקדשים דשרי לגבוה ואסור להדיוט דזה עצמו הוא האיסור מה דשרי לגבוה ה"נ מה שיחדה לדידי' זהו האיסור אכו"ע וכמו שהבאתי לעיל דברי הריטב"א בנדרים דכל ענין אישות מה דשרי לדידי' דאי אסורה לדידי' אין כאן איסור אכו"ע.
עוד קשה לי אדברי הרא"ש דנדרים שכ' דתרומה לא אתי אלא להתיר השירים אבל קדושת תרומה הוא בתוכו מעיקרא קשה לי התינח בתרומה אבל בחלה ל"ש לומר בטבלו כבר חלתו קודש בתוכו דהא עיסה הטבול לחלה קיל מתבואה הטבולה לתרומה כדמוח' בע"ז דף נ"ד דאף דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לתרומה בעיסה שרי כמ"ש תוס' שם מהך דנדה דף ח' דחולין הטבולין לחלה קודם גילגול עיסה מותר לגרום טומאה וכ' התו' הטעם משום דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים א"כ ה"נ בשלמא בתרומה דראוי הוא לתרומה בעודו בשבלים שייך לומר דתרומה בתוכו אבל בחלה דכל זמן שלא גלגלה אין כאן חיוב חלה לא שייך לומר דחלתו בתוכו וכן נראה מהא דהעלה הטו"ז סי' א' דבתרומה נמי מצות הפרשה לא תליא באכילה ובמג"א סי' ח' כ' בחלה מצוה להפרישו בשעה שבא לאכול ונראה דהיינו מהאי טעמא דתרומתו הוא בתוכו וא"צ לקריאת שם להקדיש שקדוש ועומד הוא ע"כ שייך מצות הפרשה מיד משא"כ בחלה דע"י הפרשתו הוא דמתקדשת א"כ ל"ש מצות הפרשה וקריאת שם חלה רק כשרוצה לאכול צריך לתקן העיסה לאכילה וכן יש להוכיח מירושלמי דחלה פ"ב ה"ה הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ר"ש אמר נטבל רשב"ל אמר לא נטבל היתב ר"ל לר"ש נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור פטורה מן החלה דהכא בין כולם יש כשיעור אפ"ה פטורה מן החלה דהוה כממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ותיובתא דרי"ו ושני לי' דשאני הכא שעשאה לחלק וכ' באו"ז ה' חלה דשמעינן משמעתא דא דהמגלגל עיסתו של חבירו שלא מדעתו דנטבל לתרומה ה"ה מדרמינן מחלה אתרומה ולא משני דשאני חלה מתרומה וקשיא לי הא ע"כ שאני חלה מתרומה דתרומתו בתוכו ע"כ שפיר י"ל דהמגלגל עיסתו של חבירו לא נטבל לחלה כמו דמחלקינן לענין איסור לגרום טומאה לעיסה שבא"י וכן מסתבר דהא הפריש חלתו קמח תנן דלא עשה כלום ובהפריש תרומה קודם שנתמרח חל התרומה.
עוד קשה לי מכתובות דף ל' דפריך לאביי מהא דאמר ר"ח הגוזל חלקו של חבירו ואכלו דחייב לשלם מדאגבי' קניא וחיוב כרת אינו אלא כשאכלו וכ' בשמ"ק וז"ל ואיכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דלמא שאני חולין כיון דאישתני אישתני ומ"ה האידנא דאגבהה קניא דכיון דיצא מרשות בעלים ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי' גזא דרחמנא איתא ואפי' אגבי' לא יצא שם תרומה מעלי' והרי הוא בקדושתה ולכן לא יתחייב עד שהוא אכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד וי"ל דלכן כתב רשי' דהיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מקרי גזילה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף עכ"ל א"כ מוכח מהכא דל"א בתרומה בי' גזא דרחמנא איתא וקשיא לדבריהם דיבמות כנ"ל.
והנה במהרמ"ש הקשה לפי' הרא"ש הנ"ל איך שייך שאלה כיון דל"ה דבר הנדור ונראה ליישב דהנה בוודאי אי אמרינן ברירה דהוברר הדבר שזהו חלק המעורב שהי' גורם האיסור הוה שייך שאלה אבל כיון דבאמת אין ברירה דאין מבורר דזה חלק האיסור שבתוכו א"כ חלק זה רק חל מכח משום שהמפריש בורר אותו וקראו עליו שם תרומה לכן שייך שפיר שאלה דעכ"פ חלק זה נאסר הוא מכח הבטת שפתיו אבל הנדור לא מיקרי דהא לא בא לחדש איסור בהבטת שפתיו רק לברר איסור שבתוכו.
אח"ז ראיתי כיוצא בזה במהרמ"ש גופי' על ענין אחר במה שהעלה בכ"מ כמש"כ בפ"ב דקודם שתרמו ל"א מעשר שני ממון גבוה הוא ול"א בזה כמי שהורמו דמי דתליא אי אמרינן ברירה א"כ הוברר הדבר שזהו חלק הגבוה ע"כ הוה ממון גבוה למפרע אבל אי א"ב א"כ ל"א דהוברר למפרע דזה חלק גבוה לכן קודם שתרמו ל"ה ממון ואין לומר דלא מצינו לומר א"ב להקל רק להחמיר וכאן אי אמרינן א"ב הוה ברירה להקל דלכן מהני שאלה אך א"ש דהנה קיימ"ל באתי ליד כהן לא מהני שאלה ולכאורה טעמא בעי להנ"ל ניחא אי אתי ליד כהן אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו אם כן לא שייך כלל שאלה דהא לאו דבר הנדור הוא אבל קודם דאתי ליד כהן ל"ש הוברר הדבר שזהו חלק הכהן כיון דמחוסר נתינה שפיר יש לו שאלה דמצי למפתח בחרטה דלא ניחא לי' בחלק זה שבירר לחלקו של כהן וכיון דמצי למפתח בחרטה שפיר יש לו שאלה.
והנה בתו"ס רע"א הקשה הא בהקדימו בשבלים אין כאן טבל ולא בא לתקן איסור טבל רק קדושת פה גורם לעשותו תרומה א"כ הוה דבר הנדור אבל לפמש"כ לעיל הטעם הקדימו בשבלים דלוקה א"ש גם הא.
אח"ז ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' כ"ד שתמה ג"כ טובא דהא בקידושין דף נ"ב איתא המקדש בחלקו אין מקודשת משום דמשלחן גבוה קזכו ובמקדש בחומ"ע מקודשת מוכח דבמתכ"ה ל"א משולחן גבוה קזכו וכן הקשה מיבמות דף פ"ז מלחם אבי' תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק דמשולחן גבוה קזכו.
והנה בגיטין דף נ"ג גבי הא דתניא תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח וכ' בתשו' מהר"ם מינץ הובא בד"מ סי' רמ"ח דהא"ט הואיל ואין מפריש תרומתן אלא להניח יכול להמתין עד שיגדלו והם עצמם יפרישו מזה יש להוכיח כי מצות תרומה רק להתיר הטבל באכילה (ועח"ס סי' קי"ח שכ' בפשיטות דתרומה הוה ג"כ בי' גזא דרחמנא ובי גזא דשבט) והא דעובר בב"י היינו משום דעכ"פ מיקרי מצוי בידו דאפשר לשאול עובר עליו.
אפי' הקדישו לדמים לוקה. עכ"מ שכ' דהגי' הנכונה אפי' לדמי נסכים והנה בלח"מ כתב לקיים הגי' לדמים דהוה רבותא יותר דהוה בזיון יותר דלא הקדיש תמים שהי' ראוי ליקרב הוא בעצמו והקדיש בע"מ שא"ר לקרבן אלא לנסכים ולכן סתם רבינו וכ' לדמי כלומר בין שהקדישו לדמי נסכים את"ד ובספר פרי האדמה תמה עליו טובא דאין זה סברא כלל ולכן העלה דכונת רבינו לאפוקי הקדישו סתם דבהקדישו סתם דאף דמסתמא לדמי הקדישו עכ"פ כיון שקרא עליו שם הקדש פשיטא דלקי אלא אפי' הקדש לדמי דהיינו שאמר בפירוש שמקדיש לדמיו אם כן לא נתן הבע"מ כלל להקדש אלא הוא מוכרו ונותן דמים נמצא שנתן דמים אפ"ה לקי א"כ אין רבותא בין אמר לדמים סתם או אמר לדמי נסכים ע"כ כ' רבינו סתם לדמים שהקדישו בפירוש לדמים ואולי יותר רבותא באמר לדמיו בין אמר לדמי נסכים דלדמי נסכים עכ"פ הגבאים לוקחין אותו לדמי נסכים מיקרי מקדיש בע"מ אבל בהקדיש לדמי עולה הוא עצמו מוכרו ונותן דמיו להקדש אפ"ה לקי הוה רבותא טפי ולכך כ' רבינו אפי' הקדש לדמים לוקה יעו"ש (ועיין בספר כפ"ת ר"פ לולב הגזול דזהו דכתיב והבאתם את הפסח) ודבריו נכונים.