מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ששי השוכר את האומנין · דף פב:
בגמרא במלוה צריך למשכון קמיפלגי לעיל דף כ"ט הבאתי קושית פני יהושע דהקשה נימא דכ"ע ס"ל דבצריך למשכון לאו מצוה עביד ופליגי בדשמואל אלא ודאי לית הלכת' כשמואל ובאמת נראה דשמואל לא ס"ל כר' יוסף כלל לשיטת התוס' דאי ס"ל כר"י תקשי הא כר"א ודאי לא אתיא וכר"ע נמי לא אתיא די"ל טעמא דר"ע משום פרוטה דרב יוסף ומנ"ל להמציא דינא דשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי אלא ודאי שמואל ס"ל דליכא שום סברא שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף לכן שיטת התוס' לפסוק כרבה באמת ולהכי פשיטא להש"ס דרב יוסף לא מצי סבר כשמואל דאי פליגי בדשמואל ע"כ לית לן פרוטה דרב יוסף בשום אופן אפילו א"צ למשכון דאם יש סברא דהוה ש"ש בא"צ למשכון משום פרוטה דרב יוסף טפי אית לן למימר דר"א פליג אעיקר סברא דפרוטה דרב יוסף או דר"ע ס"ל גם בצריך למשכון מצוה קעביד אלא ודאי ס"ל דליכא שום סברא שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף ולק"מ ועוד דהא ע"כ צ"ל לכל הפירושים דפשיטא ליה להש"ס דשמואל לית ליה פרוטה דרב יוסף דאל"כ מצינו למימר לשיטת התוס' דכ"ע אית להו דשמואל בא"צ למשכון כיון דהוה ש"ש אעיקר משכון אהני פירושו על החוב היתר על המשכון ור"א ור"ע פליגי בצריך למשכון אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דשמואל לא ס"ל פרוטה דרב יוסף כלל והיינו מטעמא דפרישית דאם יש שום סברא לשמואל שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף טפי הו"ל לאוקמה דפליגי בהא וליכא שום מ"ד דס"ל דשמואל אלא ודאי לא ס"ל כלל שיהיה ש"ש מכח שום טעם רק מדשמואל וניחא מה שהקשה לעיל דנימא דכ"ע אית להו דשמואל דמהני הפריש ולפ"ז י"ל דע"כ שמואל לא ס"ל דיש שום סברא לפרוטה דרב יוסף דאי איכא שום סברא לפרוטה דרב יוסף טפי הו"ל לאוקמה פלוגתייהו בהא דודאי אין סברא לומר דקים ליה כ"כ שיהיה ש"ש מכח פרוטה דרב יוסף עד שאי אפשר שיחלקו רק בדשמואל דלא מסתבר כלל דטפי מסתבר שיחלוק ר"א על פרוטה דר"י ולכ"ע לית להו דשמואל אלא ודאי ס"ל שאין שום טעם שיהיה ש"ש בשביל פרוטה דר"י כדאמרינן בב"ק דמאי הנאה מטיא ליה:
בגמרא במלוה צריך למשכון הקשו המפרשים הא הו"ל שוכר כיון דצריך למשכון ומשתמש בו בנכייתא וכבר אמרנו כמה ישובים ונראה דבלא"ה יש להבין למאי דאמרינן ס"פ הפועלים מתנה ש"ח להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בההיא הנאה דמהימן ליה וא"כ יש להבין גם ש"ח מה"ט גופיה יתחייב בשמירת ש"ש מכח הנאה דמהימן ליה וצ"ל דמ"מ משום הכי לא מקרי ש"ש דהרי בהדיא פטרה תורה ש"ח וא"כ י"ל דלעיל שקיל וטרי באומן למה הוא ש"ש ומ"ש משוכר וא"כ י"ל דנהי דס"ל דשוכר שלא נתפרש דינו בתורה דינו כש"ש מ"מ י"ל דהיינו משום צירוף הנאה דמהימן ליה הוא דהוה ש"ש וא"כ במשכון שיש ללוה לעומת המשכון המעות לא שייך מהימן ליה להכי לא הוה ש"ש כיון שיש ללוה המעות נגד המשכון ובזה מיושב נמי קושית הת"ח על פרש"י דלמאי דמסיק דמיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו א"כ תקשי לפרש"י דר"א מודה בשטר משום דכיון דיש לו שטר בטוח במעותיו ודאי לגוביינא שקלי' וקשה דילמא משום דצריך למשכון שקליה ולפמש"כ א"ש דבסיפא שפיר הוה ש"ש מטעם שוכר כש"ש דשייך בהאי דמהימן ליה דהא אי כביש למשכון ותובעו בשטר ושייך הנאה דמהימן ליה ושפיר הוה שוכר וא"ש גם מיושב מה שהקשיתי לעיל נימא כ"ע אית להו דשמואל רק דפליגי במלוה צריך למשכון בפרוטה דרב יוסף ובלא פריש ולפי"ז ניחא דלשמואל לשיטתו דלא ס"ל בס"פ הפועלים סברא דבההיא הנאה דמהימן ליה אם כן ליכא לאוקמה בצריך למשכון דאם כן הו"ל שוכר דלשמואל אין לחלק בין מהימן ליה או לא ועיין מש"כ בסמוך בלשון התוס' עוד תירוץ ועוד י"ל דהא בלא"ה הקשיתי הא בסלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הוה ג"כ מצוה וכן במחפש מחט בשעת בדיקה ונראה דשם מכוין עכ"פ למצוה ג"כ אבל כאן איירי שצריך למשכון היינו שאינו מלוהו רק בשביל שצריך למשכון וא"כ י"ל דמיירי שמשכן לו כמה כלים כמו תרתי קתתי וכדומה ואין צריך רק לאחד והתוס' כתבו לעיל דע"כ לר"א גם כנגד המשכון אינו מפסיד מדישבע ויטול מעותיו וא"כ י"ל דכאן מיירי שמשכן לו כמה כלים ואין צריך רק לאחד ואינו רוצה להלות לו רק על זה הכלי שצריך לו וא"כ אינו שוכר רק על אחד מהם וא"כ א"ש ישבע ויטול מעותיו על השאר דלא הוה רק ש"ח ומ"מ לענין מצוה לאו מצוה הוא כיון דלהנאתו עביד כיון שעיקר מה שרוצה להלות בשביל שצריך למשכון הכלי שצריך להשתמש בו ובזה מיושב נמי אידך קושיא של הת"ח דהקשה למה מודה בשטר דלגוביינא שקלי' הא י"ל דלקחו משום דצריך לו ולפ"ז ניחא דהא ברישא צ"ל דא"ל למשכון רק כלי אחד מן הממושכנים וא"כ למה לקח השאר מיהו י"ל כמו שפרש"י לעיל שלא נטלו לגוביינא רק שלא יוכל לכפור וא"כ לקח המותר שלא יוכל לכפור וא"כ בשטר שלא יוכל לכפור דהא יש לו שטר ע"כ לגוביינא שקלי' וא"ש:
בגמרא ומר סבר לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין ויש לתמוה מה בכך שלהנאתו מתכוון הא איתא בפסחים דף ח' דאמרינן שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה ופריך וכה"ג לאו מצוה עביד הא תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור הרי מפורש דאף שמתכוין להנאתו מ"מ הוא מצוה ושליח מצוה מקרי וא"כ למה לא יפטר מפרוטה דרב יוסף כיון דמצוה איכא עכ"פ ואפשר דבאמת התם קאי לר"ע דקיי"ל כוותיה וא"כ ממילא מיושב קושיא הנ"ל שהקשה בס' פ"י דילמא לכ"ע בצריך למשכון לאו מצוה קעביד דא"כ הך ברייתא דסלע זו כמאן אתיא וא"ש וצ"ע ואפשר דלא מיפטר מפרוטה דרב יוסף כיון דלהנאתו עביד וצ"ע:
בתוספות ד"ה במלוה פירא בקונטרס כו' נוקי מתני' בא"צ למשכון כו' עכ"ל קושיא זו גדולה היא להפוסקים כרב יוסף וכבר כתבתי ליישב ונראה לומר עוד דיש להבין למה אמר בשומר אבידה כ"ע אית להו דרב יוסף ולא קאמר באין צריך למשכון כ"ע אית להו דרב יוסף לכן נראה דודאי הא דקאמר בצריך למשכון לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף משום דלהנאתו עבידי א"כ מה"ט גופיה גם באין צריך למשכון לא מצינן לפטרו מליתן ריפתא לעניא דא"כ לעולם הוא צריך למשכון לפטור מפרוטה דרב יוסף ובצריך למשכון אין לפוטרו מפרוטה דרב יוסף א"כ ע"כ חייב ליתן ריפתא לעניא רק בשומר אבידה דהמצוה מוטלת מיד עליו ואם יאחר ליתן ריפתא לעניא אפשר שתלך הבהמה או יקדמנו אחר לכן בע"כ אין יכול ליתן ריפתא לעניא משא"כ במלוה שאינה מצוה עוברת בשביל שיתן ריפתא לעניא א"כ אם יתכוין לפטור מפרוטה דרב יוסף הוה כמו מלוה צריך למשכון לכן תליא בהא אי במלוה צריך למשכון לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף א"כ גם בא"צ למשכון לא יפטר מפרוטה דר"י דא"כ לעולם בכלל צריך למשכון הוא כדי ליפטר מפרוטה דרב יוסף וא"כ ממילא לא קשיא קושית התוס' דלר"א גם בא"צ למשכון אי אפשר לפוטרו מפרוטה דרב יוסף דא"כ יהיה צריך למשכון וא"כ ממילא אינו ש"ש ומיושב מה שהקשו דה"ל שוכר די"ל דמיירי שא"צ למשכון כלל רק דממילא כן הוא כיון דגם בצריך למשכון הוה מצוה א"כ ממילא מיפטר מפרוטה דרב יוסף דלא עדיף מצריך למשכון ומיושב נמי קושית הת"ח בסיפא דבשטר מנ"ל דלקחו לגוביינא דילמא משום דצריך למשכון דר"א כיון דס"ל בצריך למשכון לאו מצוה הוא א"כ כיון דמיירי בא"צ ל"ל דנטלו ליפטור מפרוטה דרב יוסף דא"כ אינו פטור ולר"ע בלא"ה אף בצריך למשכון הוה שומר שכר ולק"מ:
בא"ד ור"ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלות לו כו' עכ"ל. מלבד מה שהקשו התוס' אינו מדוקדק מה צריך למשכון הא אם לא ילוה לו א"צ למשכון לכן נראה לפרש דברי ר"ח שמפרש צריך למשכון שבאמת היה מלוה לו בלא משכון שהוא בטוח וכדומה או על משכון אחר רק בשביל שרוצה המשכון להתראות בו כשישטחוה לצורך המשכון כדאיתא לעיל פ' אלו מציאות דף ל' ואף דמבעיא לן בלצרכו ולצרכה כבר כתבו התוס' שם דמידי דאינו מתקלקל יכול להשתמש בו וא"כ י"ל שצריך למשכון לכבודו או כדומה במה שמותר בו ומ"מ לא הוה ש"ש משום הכי דהא משמע דרבה ס"ל בכל שומר אבידה שהוא ש"ח ואינו ש"ש בשביל שמשתמש בו בעת שמצטרך בשביל קלקול הכלי ובכה"ג אמר ר"ח דפליגי מיהו לפ"ז לא א"ש קושית התוס' ממתני' מיהו נראה לשיטת ר"ח ודאי דחוק לאוקמה בצריך למשכון אלא נראה דהמלוה טוען כן שעשה המלוה בשביל שצריך למשכון ובלא"ה לא היה מלוהו וא"כ לאו מצוה הוא לכן ישבע ויטול מעותיו ואפשר דבכלל שבועה זו שצריך למשכון וא"כ מתני' דנקט בפשיטות ש"ש משמע שאין למלוה שום טענה ע"ז וע"כ דלא כר"א:
ועיין תוס' שבועות שהקשו אי אמרינן פרוטה דרב יוסף אמאי המודר הנאה לחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה הא מרויח פרוטה דרב יוסף ולכאורה לא קשיא דהא קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר והוא אינו מתכוין ליפטר מפרוטה דרב יוסף ופסיק רישא לא הוה שהרי אפשר שלא יבא עני מיהו י"ל דמשמע להו להתוס' דאפילו למ"ד דבר שאינו מתכוין אסור נמי מותר לתקוע לו' מיהו בלא"ה לא הבנתי לפמש"כ התוס' גופיה לעיל פ' אלו מציאות ובשבועות שם דעיקר מה שהוא פטור הוא כשמתעסק בו אבל בשביל שהוא בביתו אינו פטור א"כ ממילא אם לא יתקע לו כל זמן שיהדר אחר תוקע כ"ש דמיפטר מפרוטה דרב יוסף דכל זמן שמהדר בשביל מצוה פטור מן המצוה וכשיתקע לו ויצא ידי חובתו תו לא מיפטר א"כ לא מהני ליה כלום:
בתוספות ד"ה אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו כו' ולפירושו כו' דוקא כשקיבל עליו אחריות דאונסין עכ"ל גם זה כתבתי במקום אחר ליישב סתירת הסוגיות דכאן אמרינן דר' יצחק לא אמר רק שלא בשעת הלואה ובשמיטה אמרינן גם בשעת הלואה ואמרתי ליישב דודאי בלא"ה נתלבט בש"ך למה יהיה חלוק בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה בענין קנין המשכון ואמרתי הטעם דודאי לפמש"כ התוס' כאן עיקר ריוח שלו לקדש האשה ולקנות בו קרקע ולכך נעשה ש"ש וא"כ י"ל דודאי זהו הנאה מועטת הוא כמבואר והיה ניחא לו יותר שלא יהיה לו הנאה זו ושלא יתחייב באחריות המשכון אלא דשלא בשעת הלואה ע"כ אוקמה רחמנא ברשותו שבענין אחר לא יוכל לתופסו למשכון אבל בשעת הלואה אמרינן מסתמא אין דעתו לקנותו כדי שלא יתחייב באחריות לכן אמרינן לעיל ותסברא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואה שאין בידו לבחור לקחתו למשכון ושלא יתחייב באחריות דאם אינו קונה לא מהני ליה אבל בשעת הלואה מסתמא אין דעתו לקנות להנאה מועטת שיצא שכרו בהפסדו וא"כ למאי דמסיק דמ"מ הוא חייב באחריות מכח פרוטה דרב יוסף או מכח דשמואל א"כ אמרינן אדרבה גם בשעת הלואה דעתו לקנותו שהרי אינו מפסיד בזה כלום לענין קבלת האחריות וא"כ ודאי ניחא ליה שיוכל לקדש בו וניחא כל הסוגיות והכל ניחא אלא דאכתי לא א"ש הך דפסחים בנכרי שהלוה להגאונים שפסקו דלא כשמואל דשם לא שייך פרוטה דר' יוסף א"כ אכתי קשה למה איתא לדרי"צ בשעת הלואה דהא בישראל שהלוה לנכרי לא שייך פרוטה דרב יוסף אכן כתבתי ע"פ דברי התוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב שכתבו שם אהא דאמרינן דישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה והקשה הא עכו"ם קונה בכסף ותירצו שאין דעתו לקנות רק כמו בישראל וא"כ א"ש ג"כ כיון דבישראל חפץ לקנות המשכון גם בנכרי דעתו שיקנה המשכון כמו בישראל לכן היכא דבישראל קני ליה גם בלוה לנכרי דעתו לקנותו וכן עיקר. ובזה יובנו דברי הר"ן בפסחים שהשיג על הרמב"ם שסובר דמיירי בהגיע זמן קודם פסח והשיג עליו הר"ן דבהגיע זמן קודם פסח א"צ מעכשיו דבמשכון ליכא אסמכתא כדמוכח בתוספתא וטעמא דמילתא דב"ח קונה משכון ע"ש והוא תמוה דטעמא לסתור קאמר דהא ישראל מנכרי לא קני משכון וכ"ש נכרי מישראל ולפ"ז ניחא דהר"ן לשיטתיה דפסק פרוטה דרב יוסף וגם בשעת הלואה קני משכון ג"כ וצ"ל כמש"כ דדעתו לקנות כמו מישראל וא"כ שפיר השיג דגם אסמכתא לא שייך כמו בישראל והכל נכון: ראיתי להעתיק כאן מש"כ בחדושים מזמן רב ויתבאר ישוב שיטת רש"י ג"כ דחייב באונסין דאיתא בשיטה מקובצת בב"מ שהביא לשון הראב"ד שכתב על הרז"ה וז"ל יש לי ראיות על משכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו בין שנתן לו מדעתו בין שלא מדעתו שהוא חייב באונסין משום דפרעון הוה ואין אנו צריכין לפרוטה דרב יוסף בזה עכ"ל ודבר תמוה דתיקשי ליה מתני' דהלוהו על המשכון ש"ש הא אפילו באונסין חייב ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' דאם נימא דר"י הוא אפי' לענין אונסין היכי מוקמינן מתני' שלא בשעת הלואתו ולא הוה רק ש"ש עוד קשה למאי דמוקי דפליגי בדר' יצחק א"כ תקשי מתני' דלא כמאן דלר"א לא הוי רק ש"ח ולר"ע חייב אפי' באונסין וגם קשה היכא נימא דר"י מיירי נמי בשעת הלואתו וסתמא דש"ס אמר אימור דאמר ר"י בשעת הלואתו שלא בשעת הלואתו מי אמר ולכן נראה דהא בלא"ה יש להקשות על הרמב"ן דסבר דר"י הוא אפילו בשעת הלואתו לפי האמת וסובר גם בדעת הרי"ף כן והדבר תמוה לכאורה דכיון דהרי"ף פסק כר"י דהוי ש"ש שכר מצוה גם בשומר אבדה הוי ש"ש א"כ לפי המסקנא משמע דטעמא דר"ע משום מצוה אבל בלא"ה לא הוי ש"ש לפי האמת דבשעת הלואה הוי ש"ש דקני מדר"י ודוחק לומר דהא דמוקי טעמא דר"ע משום מצוה היינו לפום הך דחי' דר"י לא אמרו רק שלא בשעת הלואה ולפ"ז י"ל דלכ"ע דמלוה צריך למשכון נמי מצוה קעביד רק פליגי בר"י דא"כ מסקנת הש"ס אינו לפי האמת דאיתא לדר"י אפילו בשעת הלואה לכן נראה דסבר ליה להרמב"ן דדר"י לא שייך רק במלוה אינו צריך למשכון דנטלו לגוביינא משא"כ במלוה צריך למשכון דמנכה ליה מחוב דמי שכירותו לא עדיף משוכר ולא הוה אלא שוכר ולכן למסקנא דמוקמינן במלוה צריך למשכון צ"ל דוקא משום דרב יוסף הוי ש"ש אבל דר"י לא שייך במלוה צריך למשכון ולכן פליגי בדר"י. ועפ"ז נתבאר דברי הראב"ד דאדרבה עיקר ראייתו בשמעתין דקשה ליה הא מקשינן בפשיטות ותסברא אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר וכיון דלפי האמת שייך דר' יצחק גם בשעת הלואה היכי קאמר בשעת הלואתו מי אמר. לכן נראה דודאי מילתא דר"י אם חייב באונסין תליא בהא גופיה אם שייכא בשעת הלואה והנה התוס' הקשה ממנ"פ אי קני ליה ליחייב אפילו באונסין אי לא קני גם ש"ש לא יהא ותירצו דבהאי הנאה שיוכל לקדש בו אשה ואף דגם במעותיו היה יכול לקדש ותירצו דהשתא דאין מעות בידו לא יכול לקדש וא"כ קשה לס"ד דר"י מיירי בשעת הלואה תקשי למה יהיה ש"ש ואף משום שיכול לקדש הרי בשעת הצואה יוכל לקדש גם במעות והדרא קושית התוס' לדוכתיה ממנ"פ ואפי' היכא שכתבו התוס' שיכול לעשות חליפין במשכון נראה שזה ג"כ לא מועיל רק שלא בשעת הלואתו דבשעת הלואתו הרי לעומת זה כמה דברים שיכול לעשות במעות והרי יכול ליקח בו כלי ש"פ לעשות בו חליפין ויש כמה דברים שמעות נוחין לו יותר ממשכון אלא ודאי אינו אלא שלא בשעת הלואתו דאין מעותיו בידו וצ"ל אי שייך דר"י גם בשעת הלואה צ"ל דקני ליה לגמרי וחייב אף באונסין וא"ה י"ל למאי דמוקי דפליגי בדר"י ס"ל דר"י מיירי בשעת הלואה וא"כ תקשי מתניתין דמלוה על המשכון ש"ש הא אפי' באונסין חייב ואמאי נקט ר"ע אבד וצ"ל דס"ל דר"י אינו רק לענין ש"ש וא"כ י"ל דזהו בעצמו קושית הש"ס ותסברא היינו לפי סברתך דר"י איירי לענין גניבה ואבידה וא"כ לא קני ליה לגמרי וא"כ שפיר דייק אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו שפיר י"ל אעפ"י שקנה ליה לגמרי מ"מ הוי ש"ש בהאי הנאה שיוכל לקדש בו' בשעת הלואתו מי אמר שיהיה ש"ש דהא קשה ממנ"פ אי קני ליה לגמרי לחייב אף באונסין ואי לא קני ליה גם ש"ש לא להוי דל"ל בהאי הנאה שיכול לקדש בשעת הלואה יוכל לקדש גם במעות וא"כ לא ימנע מלומר או דל"ל כלל או אפי' באונסין חייב וא"ש דלק"מ וא"כ לפי האמת דמוכח דר"י איירי אפילו בשעת הלואה כדמוכח משמיטה ופסחים ע"כ צ"ל דקני ליה לגמרי וחייב אף באונסין וא"כ לא קשה ג"כ מש"כ התוס' על רש"י היכי מוקמינן מתניתין שלא בשעת הלואה הא מתני' נקט ש"ש ולפ"ז י"ל דודאי לפי הך סברא לא מיירי ר"י בשעת הלואה רק שלא בשעת הלואה דבאמת לא הוי רק ש"ש ומטעם שיכול לקדש כיון שאין מעותיו בידו משא"כ לפי האמת דר"י מיירי בשעת הלואה כדמוכח משמיטה ומחמץ וכמו שהקשו התוס' ותירצו הא לא ס"ל רק דחייב אפילו באונסין מיהו במלוה צריך למשכון לא שייך דר"י כדפרישית לעיל ופליגא בדר"י וא"כ לק"מ על הראב"ד ממתני' דהלוהו על המשכון ש"ש דשם איירי בשצריך למשכון דלא שייך דר"י ולק"מ ודו"ק ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' על הפוסקים כר"י לוקמה מתני' אפילו כר"א ובמלוה אין צריך למשכון ולפ"ז ניחא דודאי לפי האמת דמתני' דגיטין דמלוה על המשכון אינו משמט וכן בפסחים דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דשייך דר"י אף בשעת הלואה א"כ קשה ממנ"פ קושיות התוס' וצ"ל דקני ליה אף לענין אונסין ובמתני' נקט ש"ש והא דמוקי מתני' שלא בשעת הלואה היינו לפום הך סברא דמלוה על המשכון נמי שלא בשעת הלואה א"כ לא מוכח דר"י מיירי אפי' בשעת הלואה דגם מתני' דשמיטה יש לפרש שלא בשעת הלואה אבל לפי האמת דמלוה על המשכון בשעת הלואה משמע א"כ מוכח משמיטה ומנכרי שהלוהו ישראל על חמצו וכל מקום דשייך דר"י אף בשעת הלוא' וא"כ מוכח דר"י אפי' באונסין מחייב וא"כ ל"ל באין צריך למשכון דא"כ אפילו באונסין חייב ולק"מ וברור ונכון ודו"ק כ"ז כתבתי לפי מה שראיתי באס"ז דברי הראב"ד וגם י"ל שזו דעת רש"י ומיושב כל הקושיות אבל בהשגות הראב"ד מה' שכירות משמע דבשעת הלואה לא מיחייב באונסין:
עיין ר"ן שבועות במשנה דמלוה על המשכון שהקשה הרמב"ן דילמא איתא למשכון בידיה דמלוה ואין צריך לשלם לו א"כ אינו מודה במקצת ותירץ הרמב"ן דכיון דנאמן עליו בשבועה שאינו ברשותו שפיר הוה מודה במקצת והקשה עליו הר"ן א"כ איך יהא הודאה במקצת דהא אמרינן בעד שכנגדו חשוד על השבועה לא מקרי רק גורם לממון משום דמי יימר דמשתבע וא"כ לאו הודאה במקצת הוא ומה שהקשה הר"ן עוד על הרמב"ן דתקשי לן בלא דר"ה אף אם לא אמרינן דנשבע שאינו ברשותו נמי תיקשי ליה איך הוה הודאה דיוכל לומר שמא ישנו בידך ע"ש במח"כ דברי תימא הם ואיך חשב להרמב"ן בטעות זה דפשוט שסברת הרמב"ן דאי מהימן המלוה בדיבור כ"ש דהלוה מחוייב לשלם לו והרמב"ן לא קאמר רק לפי האמת דצריך לישבע ומ"מ הוה הודאה במקצת ע"ז וזה פשוט ונראה ליישב דהרמב"ן ס"ל הך דאמר מי יימר דמשתבע י"ל דשם אביי לשיטתיה אזיל דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק משום דספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ י"ל דלאו משום שלא ירצה לישבע אפילו שבועת אמת רק דה"ק כיון דנשבע ונוטל ע"כ עיקר השבועה משום ספק מלוה ישינה וא"כ י"ל ג"כ מי יימר דמשתבע שמא לא תרצה לישבע מטעם שזה שכנגדו יש לו עליך ספק מלוה ישינה עליו וא"כ לא ישבע זה שמסייעו העד משא"כ כאן שבועה שאינו ברשותו לא שייך לומר דשמא לא ירצה לישבע ולא ישלם לו כלום דכיון דגם לפי דברי הלוה עכ"פ מגיע לו דינר ואם לא ישבע לא יתן לו הדינר וא"כ ממנ"פ אם נאבד ישבע באמת ואין לומר שלא נאבד דא"כ לא היה מפסיד בחנם דינר ובודאי יחזירנו א"כ הוה הודאת הלוה הודאה גמורה ומשום שלא ירצה לישבע אמת לא נפק מכלל ממון דמסתמא ישבע באמת ולא מקרי גורם לממון רק התם דאמר ליה מי יימר דמשתבע משום שמא ספק מלוה ישינה יש לזה עליך וא"ש. עוד אפשר לומר דמשום מי יימר דמשתבע שפיר מקרי גורם לממון רק הכא שפיר י"ל דאגלאי מילתא דהוה הודאה כיון דמשתבע לבסוף ומה שהקשה הר"ן הא בשעת הודאה אין כאן הודאה דמי יימר דמשתבע י"ל דכאן איכא תרי ספיקי שמא יש לו המשכון רק שמצניעו בשביל שחפץ בו ואת"ל אין לו שמא ישבע שבועת אמת בכה"ג ממון גמור הוא בשעת הודאה:
במשנה המעביר חבית כו' בין ש"ש כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא לרבי מאיר שוכר כש"ח דמי לעיל ופרש"י דהשכר שנוטל אינו בשביל שמירה רק שכר מלאכתו וא"כ איך שייך ביה שומר שכר אפי' נוטל שכר מ"מ אינו רק ש"ח שאינו נוטל שכר שמירה רק שכר העברה וטעמא דלעיל באומן דתפיס ליה אאגריה לא שייך במעביר שהרי אין דרכו לתבוע השכר עד שיעבור החבית ואין בידו כלום לתפוס וכמו כן קשה למאי דמחליף לעיל דף פ' ע"ב דר' יהודה ס"ל שוכר כש"ח דמי א"כ קשה איך אמר בברייתא נושא שכר ישלם הא אפילו נוטל שכר ג"כ לא הוה טפי מש"ח וצ"ל דבשוכר לא הוה שומר שכר ולא אמרינן דמסתמא שקיל מיניה בציר פורתא בשביל שמירה שצריך לשומרו וכן באומן לא אמרינן שהשכר שנותן לו נבלע בתוכו ג"כ שכר שמירה וע"כ לומר שאין השכר ע"ז כלל דאפילו יעשה בביתו ג"כ יתן לו שכר כזה וכדומה היינו דוקא לענין גניבה ואבידה דמלתא דאתי מעלמא אבל ליזהר שלא יפסידו בידים ע"י מיעוט זהירות לכ"ע נותן לו שכר על זה שיזהר בו שלא יאבד ע"י מיעוט זהירות לכן בנשברה שפיר כיון דלאו אונס הוא מתחייב שע"ז פוסק לו השכר שיזהר בו בשעת מלאכתו ולכ"ע חייב לענין זה וניחא בזה שינוי לישנא דמתני' דקאמר בין ש"ח בין ש"ש ולא קאמר בין בחנם בין בשכר ולפ"ז י"ל דמבליע התנא בנעימת לשונו לאשמעינן דלענין שבירה מקרי ש"ח דלא תימא דטעמא דגם בשכר לא הוה אלא ש"ח דאינו נוטל רק שכר מלאכתו קמ"ל דשפיר הוה ש"ש לענין שבירה רק דישבע מטעם המבואר בש"ס עיין בסמוך:
בתוספות ד"ה וסבר כו' וא"ת כו' אדם המזיק כו' עכ"ל ולפענ"ד אינו בכלל אדם המזיק לחייב בו אונס רק בדבר שלא נמסר בידו מרשות נותן דאמרינן דמ"מ חייב בנזקיו אבל כאן שמסר הדבר בידו וברשות בא לידו ודאי לא מחייב רק בשביל שקיבל לעשות הדבר היה לו ליזהר בו אבל ודאי אחריות אונסין לא קיבל עליו ולהכי לא הוה טפי משומר ואפשר דלהכי קרי ליה במתני' שומר ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת ורבי יהודה דאמר נתקל לאו אנוס הוא כו' אדם המזיק עכ"ל ולענ"ד אפשר ליישב ולומר דנתקל אנוס גמור הוה רק לפי שיטת התוס' דאדם המזיק חייב באונס כעין גניבה ואבידה וא"כ י"ל עפ"י שיטת הרי"ף שסובר לעיל בדמי אבידה משום היתר תשמיש הו"ל שואל וחייב אפילו באונסין וכתב הטעם אף דבפיקדון משום היתר תשמיש לא הוה רק ש"ש באבידה כיון דבלא"ה הוה ש"ש משום פרוטה דר"י אהני היתר תשמיש לחייב אפי' באונסים ולעיל דף כ"ט דחי התוס' סברא זו דבשביל תוספת שכר לא מקרי שואל וא"כ הכא לפי שיטת התוס' דאדם המזיק חייב באונס כעין גניבה ואבידה וא"כ י"ל דכיון דאף בחנם יש עליו אחריות גניבה ואבידה שפיר מהני מה שנותן לו שכר שיהיה חייב גם באונסין וכאן לא שייך דחיית התוס' דבשביל תוספת שכר לא יתחייב באונסין כיון דחייב מדין אדם המזיק לא תליא בשכר כלל ובזה ניחא נמי הך דטבח אומן שקלקל די"ל דבשכר אפילו אונס גמור חייב כיון דאדם המזיק חייב בכעין גניבה ואבידה ונראה לפי דברי התוס' דמקרי אדם המזיק א"כ אפילו בבעלים חייב היכא דפשע למאן דחייב או בשכר דבמזיק לא מיפטר בבעלים ועיין מש"כ דף פ"ג:
בגמרא שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע וקשה מנ"ל דר"א מתמה אשלא במקום מדרון דילמא ר"א מודה בהא לת"ק דגם שלא במקום מדרון לא מקרי פשיעה ולא מתמה רק אש"ש ואף דמשמע דמתמה על ש"ח ג"כ דילמא בהא לחודיה דמתמה בדאיכא ראיה ניתי ראיה כדמפרש ומזה נראה דמשמע ליה להטור דשלא במקום מדרון ג"כ לת"ק פושע הוא וכן נראה מלשון רש"י ומה שהקשה הש"ך ח"מ סי' ש"ד דאי גם ת"ק במקום מדרון איירי מאי מתמה ר"א דילמא במקום מדרון איירי ולק"מ דהא ת"ק הוא רבי מאיר ור"מ ס"ל נתקל פושע וא"כ עיקר השבועה שלא בכונה שברתיה וא"כ אפילו שלא במקום מדרון נמי פטר ליה דהא אפילו בפשיעה פטר אלא דר"א מתמה על הדין דלא ס"ל לפטור בפשיעה וא"כ י"ל דלא קאמר רק לפי סברת ר' מאיר ודאי דאין חילוק ואפי' שלא במקום מדרון פטר ליה דלדידיה אין לחלק אבל מסברא דנפשיה למאי דס"ל נחלק לאו פושע י"ל דשלא במקום מדרון ודאי הוה פשיעה לכן מתמה איך אפשר דבכל גווני ישבע דלא מצי משתבע שלא פשע אלא דיש לתמוה על הטור דבסימן תי"א פסק בהך דנשברה כדו דנתקל לאו פושע הוא ולא חילק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון לכן אפשר לומר דבלאו הכי קשה דהא כתב מהרש"א דלכך לא אמר בפשיטות דר"א ס"ל נתקל פושע לכן מתמה איך ישבעו בין ש"ח בין ש"ש ותירץ מהרש"א דא"כ הו"ל לפלוגי גם בב"ק בהך דנשברה כדו ואכתי קשה למאי דס"ל דבשלא במקום מדרון פושע הוא הו"ל לפלוגי ג"כ בב"ק דשלא במקום מדרון הוה פושע לכן י"ל דהא יש להבין איך קאמר ואפילו במקום מדרון תינח היכא דליכא ראיה ופירש"י דת"ק לית ליה דאיסי וקשה לפי"ז מנ"ל דר"א מתמה כולי האי דילמא לא ס"ל ג"כ כאיסי ולא מתמה רק אש"ח שלא במקום מדרון ואש"ש לכן י"ל דודאי שלא במקום מדרון אינו פשיעה בהחלט רק שאין למסור לו שבועה דכיון דאין דרך לישבר שלא במקום מדרון י"ל דפשע ולאו אדעתיה ואין מוסרין לו שבועה ולכן דוקא כאן שהוא שומר ושומר צריך לישבע בבירור כמש"כ הש"ך בכמה דוכתי ובס"ס ש"ג לכן מתמה שלא במקום מדרון מי מצי משתבע שלא פשע לכן הו"ל מתוך שאיל"מ לכן דוקא הכא פליג משא"כ בהך דנשברה כדו כיון דלא פשיעה הוא בהחלט ואין מקום לשבועה שם פטור אפילו שלא במקום מדרון דשמא לאו בפשיעה הוא ועפ"ז ניחא די"ל הך דאיסי נמי בהך שייכא דהא צריך להבין איך מפרש הך תנא דחולק על איסי קרא דאין רואה לכן י"ל דהך תנא דפליג מפרש ביש רואה על התובע להביא ראיה דהא אין למסור לו שבועה שמא יבואו עדים ומתוך שאין יכול לישבע משלם לא ס"ל למאן דפליג אאיסי וא"כ ר' אליעזר ע"כ הא דס"ל שלא במקום מדרון לא מצי משתבע שלא פשע ע"כ ס"ל היכא דלא משתבע חייב לשלם וא"כ ע"כ דריש ביש רואה צריך להביא ראיה דכיון דביש רואה אי אפשר ליתן לו שבועה שמא למחר יבאו עדים ויהיה שבועה לבטלה לכן צריך ראיה ליפטר וא"כ א"ש דברי הטור ג"כ דכאן מחייב ליה כיון דהוא שומר ואין יכול לישבע שלא פשע משא"כ לענין נזקין אינו פשיעה בבירור לחייב עליו ועיין מ"ש בסמוך: