מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ששי השוכר את האומנין
דף עה:
במשנה השוכר את האומנין והטעו זה את של זה. עיין בנ"י ובאס"ז שהביאו פירוש הירושלמי שמפרש בעה"ב הטעה אותן שאמר להם תבאו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו לבעה"ב על זה הדרך ע"כ ודחה הרשב"א דברי הירושלמי שאם אמר בעה"ב שיתן להם כמו שנותנין לחביריהם איך יוציאו מן הבעה"ב הא לא נתרצה ליתן רק כפי מה שרובם נשכרים וכתב הרשב"א שלכך לא מפרש כן בש"ס דילן ואפשר ליישב הירושלמי דמיירי שאמר שיתן להם כפי מה שרובם נשכרים ואמרו בעשר ובאמ' אם יצטרפו הנך פועלי' שאמרו לבעה"ב עשר יהיה רובם מעשר א"כ כיון שאמרו לבע"ה שרוצים עשר י"ל שכונתם לצרף גם הם עצמם שגם הם אין דעתם רק להשתכר בעשר א"כ נהי דאם לא נחשוב את אלו יהיה רובם בחמש מ"מ יכולין לומר שהם לא היו מתרצים רק לעשר וא"כ איכא רוב פועלים בהדי דידהו וכיון דבע"ה סמך על דבריהם צריך ליתן להם עשר שהרי פירשו שאין נשכרים רק בעשר ואפילו היו נשכרים לאחר לא היו משכירין עצמן בפחות מעשר ואף דבה"ב מוחזק מ"מ כיון שדעתו ליתן כפי הרוב א"כ אילו השכירו אלו את עצמן לאחר בעשר כבר היה רובן בעשר והיה נותן לאחרים ג"כ עשר והוא סמך על דבריהן וצ"ע. גם אפשר דהסיפא מתפרשא בליכא רובא רק איכא דמוגיר בחמש ואיכא דמוגיר בעשר ואמר בעה"ב כדרך שפועלים נשכרין וכיון דליכא רובא החמש וסמך על דבריהם צריך ליתן להם מה שפסק להם כיון דסמך על דבריהם ומסתמא פועל דעתיה אעלויא כפי מה שקצת נשכרין כיון שאין וב כנגדן ואפשר דגם הרשב"א מודה כיון שאין רובן נשכרין בחמש ולא ז"ל רק סתם כמו שפועלים נשכרין צריך ליתן כמו שפסק להם וצ"ע גם בזה:
בתוספות ד"ה השוכר משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות כו' וא"ת כו' עכ"ל אפשר לומר דבמתני' קמ"ל היכא דהטעו זה את זה כגון שהטעו כמו לקמן שהשליח אמר להם בארבעה ואמר להם כרכם על בעה"ב כיון דאיכא דמוגיר בתלתא א"ב כיון שהתחילו במלאכה הם סמכו על בעה"ב אף אם נודע להם באמצע המלאכה שבעה"ב אמר תלתא אם ירצו לחזור יש להם דין קבלן שאם חוזר ידו על התחתונה ע"פ שהוטעו מעיקרא ולהך אוקימתא דאמר להו השליח בתלתא ויש הם תרעומות משום אל תמנע טוב הדין הוא ברור שאם הם קבלנים אין יכולין לחזור באמצע המלאכה משום שעבר השליח על בל תמנע מיהו היכא דאמר להו השליח בארבעה והם רוצים לחזור אחר שנודע להם לא אמר בעה"ב כי אם בתלתא ורוצים לחזור בחצי יום נראה אם מוצאים לשכור בשנים בחצי יום שפיר יכולין לומר או תן לנו שנים או נלך ונשכיר עצמינו במקום אחר אולי נקח שנים כיון דאיכא דמוגיר בשנים אבל אם הוזלו פועלים אח"כ ולא ימצאו יותר אין יכולין לחזור בקבלנות אע"פ שהוטעו מעיקרא ולהכי קמ"ל אע"פ שיש להם תרעומת לא ישתנה דינם משאר קבלנים כיון שעכשיו לא ירויחו בחזרה ולהכי קמ"ל כאן באומנין משא"כ בפועל לעולם יכול לחזור ואין נ"מ דאפילו לא הוטעו יכולין לחזור וא"כ לקמן לא אתי לאשמועינן רבותא בהך מילתא דאין חילוק ולמאי דמוקי ברפקא י"ל ג"כ שבצד א' חפרו ואומרין שמצד זה מגיע להם יותר ויש להם תרעומת ומ"מ יש להם דין קבלן על הנשאר שאינו שוה יותר שאין יכולין לחזור על הנשאר אע"פ שיש להם תרעומות ממה שכבר עשו ועיין מש"כ בגמרא בסמוך:
דף עו.
בגמרא אי דאמר ליה בה"ב בארבעה כו' ואזל איהו אמר להו בתלתא כו' סבור וקיבל ויש לדקדק כיון דמתני' איירי בקבלנות ג"כ וקבלן יש לו אונאה כמש"כ הרמב"ם ספ"ג דמכירה ובח"מ סי' רכ"ז סעי' ל"ו וא"כ כיון דמיירי שפועלים נשכרים בארבעה א"כ יהא חייב להחזיר אונאה כיון שכבר עשו ותרעומת מאי עבידתיה ובגמ' מסיק דיש להם תרעומת משום אל תמנע וי"ל דכאן מיירי ששכרן לעבודת קרקע ודוקא בקיבל לארוג בגד דהוא מטלטלין אבל כששכרן לעבודת קרקע יש לו דין שכירות קרקע שאין בו אונאה ולא דמי לשכנת בחצירי שני חדשים דאיתא בסי' צ"ה דיש לו דין מטלטלין שאין הטענה בקרקע רק בשכרה כיון דאין דנין רק על השבועה משא"כ לענין אונאה שעיקר הטענה במה ששוה המלאכה שעשה עמו בקרקע וצריך לשום המלאכה של הקרקע כמה הוא שוה ובזו שפיר לקרקע דמיא כנ"ל ודו"ק מיהו למש"כ הרמב"ן בפירוש התורה דגם בקרקע איכא איסורא דאונאה רק שנתמעטו מהישבון א"כ קם ליה בדרבה מיניה שעבר בלא תונו רק שאין להם רק תרעומות ולא חיוב ממון:
בפרש"י ד"ה ואמר להו בד' ולערב לא נתן בה"ב אלא ג' עכ"ל: לכאורה שפת יתר הוא ואפשר דקשיא ליה לרש"י דנקט אין להם אלא תרעומת משמע שיש להם דין שאר קבלן שאין יכול לחזור ובכה"ג פשיטא שאם אמר להם בעה"ב שאין רוצה ליתן רק שלשה שעכ"פ אין ידם על התחתונה כדפרישית במתני' וא"כ אית טפי מתרעומת לכן פירש"י ולערב שאז נודע להם שכבר שלמו המלאכה ובזו לא שייך טפי מתרעומות:
בפרש"י ד"ה וליחזי פועלים כו' אי מתגרי בד' על כרחיה דבעה"ב כו' דהא קתני נוטל מה שההנה אותו כו' עכ"ל לכאורה הוא נגד שכל אחר שפירש בעה"ב שאינו רוצה ליתן רק תלתא אפילו נשכרים כולם בארבעה מ"מ הוא לא רצה ליתן רק תלתא ואטו אם יאמר בעה"ב בתלתא והפועל יודע שהפועלים נשכרים בארבעה יעבוד עבודתו וע"כ יתן לו ארבע זו דבר שאין הדעת מחייבו וכבר עלה בדעתי דכאן הקושיא כיון שעינינו רואות שהמלאכה שוה ארבעה א"כ יוכלו הפועלים לומר שאין מאמינין לבע"ה שאמר לו בתלתא ומחוייב ליתן להם ארבע מאחר שידוע שפעולה זו נשכרת בארבע מיהו אכתי קשה אי ליכא עידי שכירות יהיה ב"ה נאמן במיגו דלא שכרתיך מיהו יש לומר דהשליח גופיה נעשה עד על השכירות ולא אמרינן מיגו להכחיש ואף דהשליח מסייע לבעה"ב שאמר לו בתלתא מ"מ בשביל זה לא מיפטר בע"ה דעד א' אינו פוטרו מממון ולבטל המיגו שפיר מהני השליח עכ"פ כמו ע"א ובאמת מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו והוא בסי' של"ב באמר השליח שכרכם עלי ואמר בע"ה בשלשה שנוטל מבה"ב שלשה ומפסיד א' מכיסו ובאמר שכרכם על בעה"ב חילק אם מלאכתן שוה ד' משמע דהשליח שאמר ארבעה לעולם מפסיד וכן דעת ב"י אלא שהסמ"ע השיג עליו שהשליח נוטל מבע"ה כפי שווי המלאכה ובאמת לפמש"כ ניחא דודאי הפועלים יכולין לומר דלא מהימן להו השליח שאמר בה"ב בתלתא מטעמא דפרישית גם י"ל דאפי' יש לבע"ה מיגו אינו נאמן כיון דכולם נשכרין בד' לא מהימן לומר שהשליח היה משקר דחזקה שליח עושה שליחותו ועוד דלקמן פ' המקבל דף ק"י אמרינן באריס אומר למחצה ובע"ה אומר לשליש משמע אפילו במקום מיגו לא מהימן וא"כ י"ל לכך לא מהימן בעה"ב דאמר לו בתלתא דהוה כמו מיגו במקום מנהג דמסתמא לא התנה לשנות ממנהג פועלים משא"כ השליח עצמו שיודע שאמר לו בע"ה בתלתא א"כ אין לו לשנות ולהוסיף לכן מפסיד משלו שהבע"ה צווח שלא רצה ליתן יותר ועוד נראה דאפי' תימא דאפי' יש עדים שאמר לו בתלתא מ"מ אם המלאכה שוה ד' נותן לפועל ד' י"ל דודאי ממה שאמר בע"ה בתלתא אין ראיה לומר שהוא דוקא כיון שכולם נשכרין בארבע יש לנו לומר שבעה"ב כיון שהוא צריך לפועלים א"כ מסתמא לא עלה בדעתו שאם לא ימצא בתלתא שלא ישכור פועלים כלל לכן יש לנו לומר שלא אמר בע"ה דוקא בתלתא רק אם ימצא כן אבל אם כולם נשכרים בארבע יש לנו לומר שאינו קפידא דוקא בתלתא ואי קפיד דוקא על תלתא הו"ל לאתנויי שלא יתן יותר בפירוש לכן אמרינן שאם אמר השליח בד' כיון דלא התנה בע"ה שיהיה דוקא בד' אמרי' שאם כולם יטלו ד' יתן גם הוא ד' אלא דבאמת קיי"ל בסי' של"ה בשוכר את הפועל אם שניהם יודעין דרך הנהר פסידא דפועל דהו"ל לאתנויי אבל אם הבע"ה יודע והפועל אינו יודע פסידא דבע"ה וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בודאי באמר השליח בארבעה וכולם נשכרים בד' א"כ לפועל לא הו"ל לאתנויי דלא מסיק אדעתיה דמשנה מדברי בע"ה דחזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פירש בע"ה בהדיא שאין רוצה ליתן יותר הוה פסידא דבע"ה ואף דבע"ה לא אסיק אדעתיה ג"כ כיון שאמר לו בתלתא מ"מ כיון שבאמת שוה ארבע נותן ד' כיון דפועל לא הו"ל לאתנויי משא"כ נגד השליח עצמו שהיה יודע שבע"ה אמר לו בד' שפיר מצי בע"ה למימר לא אתן לך אלא כמו שאמרתי ואף די"ל שאילו ידע שכולם נשכרים בארבע היה נותן ארבע הו"ל לשליח לאתנויי שאם לא ימצא בשלש יתן ארבע ואפסיד אנפשיה וא"כ עמדו דברי ב"י כפשט לשון הרמב"ם ומה שהביא בסמ"ע ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו אי אמר שכרכם עלי נוטל ג' מבע"ה והוא צריך ליתן להם ארבע כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דצריך ליתן שכרו משלם ונוטל מבע"ה מה שההנהו אין מכאן ראיה דאדרבה איפכא משמע דלא שקיל מבע"ה טפי מתלתא ולא מייתי ראיה רק שלא צריך ליתן להם מה שפסק ובודאי אי לא אמר בע"ה בהדיא בתלתא צריך ליתן מה שההנהו אבל השליח שגילה לו בע"ה דעתו שאינו רוצה ליתן רק תלתא י"ל שא"צ ליתן לשליח יותר כיון דאמר שכרכם עלי ואין לפועלים דין עליו דב"ה וגם בטור אי גריס כמש"כ הב"י ונוטל מבה"ב מה שהתנה י"ל דס"ל ג"כ דאינו נוטל רק ג' אפילו שוה מלאכתן ד' ומה שכתב הטור בשם רמ"ה שאינו נוטל יותר מד' שלא יהיה עושה סחורה בשל חבירו י"ל דקאמר אם התנה יותר מכל מקום אינו נוטל יותר ממה שקצץ לפועלים ובזה א"צ לדחוק כמש"כ הב"י:
בגמרא לא צריכא דאיכא דמגר בד' ואיכא דמתגר בתלת עיין בלח"מ פ"ט משכירות שהקשה על דברי הרמב"ם ורי"ף כיון איכא דמגר בד' ואיכא דמתגר בג' הו"ל למימר משמנין בניהם כדאיתא לקמן פ' הפועלים דף פ"ז וכן פסק הרמב"ם שם והיה להם ליטול הממוצע ג' וחצי ע"ש שהאריך ובש"ס באמת שנוטלין ג' וחצי ויש להם תרעומת על המותר עד ד' אלא דהרמב"ם כתב בהדיא שאין נוטלין רק ג' מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה די"ל דכאן שאמר בע"ה בפירוש בג' ודאי דעתו אתרעא זולא ואף דלשון הרי"ף והרא"ש כיון דשני שליח שליחותיה בטלה ליה שליחותיה וה"ל כמאן דעביד סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה היינו לענין שאם כולם נשכרים בארבע דלא רמיא עליה לגלויי משא"כ באיכא דמוגיר בג' עליה רמיא לגלויי דלא אתגרי אלא בד' ולק"מ ולפי"ז אי אמר ליה בע"ה אגיר ליה כמנהג המדינה ואיכא דמוגיר בג' ואיכא דמוגיר בד' ממצעין ביניהם וצ"ע:
בגמרא בריפקא כו' דמלי מיא ולא ידיע וקשה א"כ להוי אצל בעה"ב כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי שלש בודאי חייב ועל המותר טוענין הפועלים דשוה ד' א"כ נימא מתוך שאין יכול לישבע משלם וצ"ל דמקרי לא הו"ל למידע ולשיטת הש"ך בח"מ סי' ע"ב ע"כ מיירי שהפועלים עצמן יודעין שהבע"ה אינו יודע וזהו דחוק דמסתמא דרך בעה"ב לסייר נכסיו אם הפועלים עוסקים באמונה ואפשר לומר דכאן דמי לקרקע שחפר בה בורות שיחין ומערות דמקרי תביעת קרקע ולא דמי לשכנת בחצירי דשם לא חסר מגוף הקרקע משא"כ כאן שהטענה על גוף הקרקע וכמו שנראה מדברי המ"מ פ"ד מטוען לחלק א"כ כאן נמי טענו שחפרו יותר וכיון שהטענה בגוף הקרקע לאו מחוייב שבועה ולפ"ז אפשר דהרמב"ם לשיטתיה הוכיח שפיר בחפר בורות שיחין ומערות אף שלא תבעו למלאות החפירות מ"מ מקרי תביעת קרקע לשיטת הראב"ד בתובעו דמי ההיזק לא מקרי תביעת קרקע א"כ גם כאן לא מקרי תביעת קרקע והול"ל משואיל"מ ולשיטת הרמב"ם גם בלא הו"ל למידע מקרי משואיל"מ והראב"ד לשיטתיה דס"ל דלא הוה תביעת קרקע רק בטוען למלאות החפירות ס"ל באמת בלא הו"ל למידע, לא אמרינן משו"אילימ א"כ שפיר מוכרח כדבריו מהכא דלא הוה בע"ה משואלי"מ ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה דעתייהו אעלויא כו' ואי אמר שכרכם על בעה"ב יש להם תרעומת עליו עכ"ל לכאורה קשה דמצי רש"י לפרושי דשויא עבידתייהו ד' וקמ"ל דעתייהו אעלויא דלא תימא כיון שאמרו כמו שאמר בע"ה הוה כאילו אמרו בג' שהרי כן אמר בע"ה ובאמרו בג' אפי' שויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא ג' וכ"כ מהרש"א בלשון התוס' וכן פי' הרי"ף ובאמת נראה דאין כאן מחלוקת אלא דרש"י ס"ל כמש"כ לעיל דקשה האי אי שויא עבידתייהו ד' הוה אונאה וצ"ל דאין אונאה בשכירות פועלים כמו בקרקעות והנה בקרקעות גופיה בטעי שליח מקרי אונאה דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ כאן כיון שהוא אמר להם בד' והם אמרו כמו שאמר בעה"ב ע"כ כיון דאמר בעה"ב בג' לא גרע מאונאה שהרי השליח נעשה שליח הפועלים שישכירו עצמן על ידו לבעה"ב ואילו אמרו פועלים השכר אותנו לבע"ה ונתאנו איכא אונאה א"כ אין צריך לומר דעתייהו אעלויא דפשיטא דמקרי אה שהרי לא עלה בדעתן לוותר מדמי שווי של פעולתן ואין ביד השליח להשכירן כלל בפחות מדמי שויים ואף שאמרו כמו שאמרו בעה"ב אין דעתם כלל שיונה אותן בה"ב ולא מקרי אעלויא שאין זה עלויא רק בלתי אונאה וה"ל למימר אין דעתם על אונאה כלל דכמו שע"י שליח הוה אונאה בקרקעות מפני שלא עלה על דעתן שיקח השליח פחות משויא אפי' בכ"ש א"כ כש"כ שאין לומר שדעתם על פחות משויא ואין זה מעין חלק הבעי' שאמר להם השליח בג' שאין שייך תורת אונאה בזה מאחר שידעו מזה וסברו וקבילו אבל אי שויא ארבעה בלא"ה מדין אונאה צריך ליתן להם ד' ונראה שלזה הוכרח הרא"ש לפרש בדברי הרי"ף דמיירי שיש נשכרים בג' ויש בד' ולשיטתיה אזיל דס"ל דהא דבעבדי עבידתא שפירתא נותן להם ד' הוא דוקא באיכא דמוגר בד' אבל בכולם נשכרין בג' אפילו עבדי עבידתא שפירתא אין להם אלא ג' וא"כ בכה"ג אפשר דלא מיקרי אונאה דהטירחא טפי לא סגי שיטלו בשביל זה יותר רק משום דבלא"ה איכא דמוגיר בד' יש לומר שב"ה לא קאמר בתלתא רק בסתם מלאכה אבל על עבידתא שפירתא גם דעתו ליתן ד' לכן לא שייך ביה משום אונאה כ"כ כיון דאם כולן נשכרין בג' אפי' עבדי עבידתא שפירתא אין להם אלא ג' ורש"י ותוס' ס"ל כפשטיה דש"ס דבעבידתא שפירתא בכל גווני נותן להם ד' כיון דשויא ד' א"כ אצ"ל דעתייהו אעלויא לענין זה דפשיטא דזה אונאה גמורה שלא עלה על דעתן לפחות משכירותן כלל ובהכי ניחא דלא פירש הרי"ף דאי מתגרי בד' נותן להם ד' דבכה"ג ודאי פשיטא הוא ועמש"כ בלשון התוס':
בתוספות ד"ה ואזיל כו' והא דאמרו ליה כו' מהימנת לן כו' אי כו' עכ"ל עיין מהרש"א שביקש ליישב מה שקשה דא"כ איך שייך הפשיטא דבאמר בע"ה בג' והשליח אמר בד' דעתיה אעלויא הא אין זה מענין הבעיא כלל דהא אפילו נפרש מהימנת לן דהכי אמר בע"ה יש להם ג"כ ד' ואצ"ל דעתייהו אעלויא דבין כך ובין כך שקלי ד' ומהרש"א דחק ונראה דודאי אי אמרי מהימנת לן דהכי אמר ב"ה ודאי עיקר סמיכתם כדברי בעה"ב שהרי עיקר נאמנות שנותנין לשליח משום דסמכו שכן אמר לו בע"ה אלא דבהך דאמר בע"ה בד' והוא אמר בג' אמרינן שבודאי סמכו שכן אמר בה"ב וסברו וקיבלו בג' אף שעיקר דעתן לסמוך על בע"ה מ"מ כיון שסמכו בדברי שליח שלא יהיה להם יותר מג' הרי נחתו אדעתא דתלתא שהרי מסתמא גם בעה"ב ניחא ליה ליתן פחות אם ימצא אבל באמר בע"ה בג' והשליח אמר בד' א"כ כי אמרי מהימנת לן דהכי אמר בה"י א"כ משמע ודאי שעיקר שכירתן ע"פ דיבורו דבע"ה ואם אמר הבעה"ב בפחות אי לאו דדעתייהו אעלויא לא שייך לומר שרוצים דוקא ארבעה בשביל סמיכותן דאדרבה משמע דסומכין על דברי בעה"ב אם אמר בפחות יתרצו בפחות ג"כ לכן צ"ל דעתייהו אעלויא בהך גופא דאמר מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב ולא לפחות:
בגמרא ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה כו' דאי ס"ד אדיבורא דידה כו' וקשה לי לדעת הפוסקים דשליחות להולכה צריך עדים א"כ כאן כשאמרה הבא לי גיטי והבעל אומר הילך כמו שאמרה אם נימא שכיון להולכה ע"כ צריך שני כיתי עדים א' שאמרה הבא לי גיטי ועשתה שליח להולכה וא' שהבעל מסר לו בתורת שליחות זה שאמר הילך כמו שאמרה א"כ ה"ל חצי דבר והרי"ף כתב גבי חזקה לא מקרי חצי דבר בשביל שעדות הכת א' מועיל על הפירות שצריך לשלם הפירות והקשו עליו מהך דגיטין דף ס"ד שצריכה שתי כיתי עדים א' שיאמרו בפנינו אמרה ואחת שיאמרו בפנינו קיבל וקרע וכתב הרמב"ן דלכך לא מקרי חצי דבר משום שמעידין שנעשה שלוחה של האשה וזהו לא שייך כאן דשני כיתי צריכין לענין השליחות עצמו א"כ י"ל דהו"ל חצי דבר וגם לדברי התוס' פ' מרובה שחילקו כיון שאין יכולין לראות יותר לפמש"כ בס' גט מקושר דף ס"א ע"ד ביאור סברת התוס' שמעידין על ראיות מחולפות א"כ כאן הוה ממש חצי דבר שמעידין שהיא אמרה הבא וא' אומרת שהבעל אמר הילך כמה שאמרה ובעינן שתי הכיתות לצירוף שליחות הוה חצי דבר כמו שנים אומרים אחת בגבה. מיהו למש"כ התוס' פרק המקבל כיון דאם הגט יוצאת מת"י שליח נאמן על הכל לא מקרי חצי דבר ניחא מיהו כתבתי לגמגם ע"ז בספרי גט מקושר ואין להאריך ולדעת הרמב"ם שאשה יכולה לעשות שליח הולכה י"ל דזה מקרי דבר שלם שהאשה עשתה אותו לשליח
בתוספות ד"ה דאי כו' הו"ל למימר דדעתיה דבעל אעלויא כו' עכ"ל באמת פירוש זה נכון הוא דכיון דהגט תלוי בבעל והוא חפץ לגרשה הדבר שאדם חפץ בה מקרי עלויא דידיה ודעתו על זה:
בא"ד וא"כ סותר פשיטות דלעיל כו' והקשה מהרש"א דטפי הו"ל להוכיח כן מאידך בבא דאמרינן אי הוה אמר משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכח אדיבורא דידיה קסמך והיכא מוכח דילמא דוקא משום דהוה עלויא לבעל שנא תתגרש מיד לכן אמרינן דסמך אדיבורא דידיה משא"כ בפועלים דדיבור השליח הוא לגריעותא ולא תירץ כלום ונראה ליישב דמהך לא פרוקא ליה להתוס' לדחות פירוש זה לגמרי די"ל דודאי הך סברא דניחא ליה טפי בהולכה שתהיה הברירה בידו אם לקיים אם לגרש הוא דוקא לענין שאם חוזר בו י"ל דהיינו עלויא דידיה וא"כ כשהאשה אומרת התקבל והשליח אומר הבא ודאי כל זמן שהגט ביד שליח אם חוזר י"ל דהיינו עלויא דידיה שיוכל לחזור מ"מ ודאי אם אינו חוזר אגלאי מילתא דעלויא דידיה שתתגרש מיד ונ"מ לענין מזונות שפטור מיד שהגיע הגט ליד שליח וא"כ כיון דאמר משהגיע גט לידה מגורשת אז ולא קודם אף כי אם לא חזר איגלאי מילתא למפרע דעלויא דידיה שתתגרש בקבלת השליח אלא ודאי אדיבורא דידיה סמך אפילו לגרועא דידיה כשטוב לו יותר שתתגרש מיד משא"כ בהך דפשיטא שהאשה אמרה הבא והשליח אמר התקבל אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ע"כ משום דעלויא דידיה שיהיה בידו או לחזור או לגרש מוכח שפיר דאדיבורא דשליח סמך אפילו כשהוא לגרוע דהיינו קבלה שנוח לבעל יותר בהולכה לפי פירוש זה ולהכי דייקי התוס' דאי נקט משהגיע לידו מגורשת א"כ דעתו אגריעותא ולא אעלויא וא"ש עוד יש לומר דמשום התם אפשר דהש"ס מדמי גט אשה לפעמים הוא לגריעותא שתתגרש מיד ופעמים מעליותא שהכל לפי ענין שבינו לבינה ואינו דומה לשכירות פועלים שטובה כוללת לכל פועלים ליטול יותר משא"כ בגט י"ל דהש"ס דייק מדנקט אינה מגורשת משמע אפי' בענין שטיבותא דידיה בהולכה וכן לקמן הפשיטא אי נקט משהגיע גט לידה מגורשת משמע אפי' לפעמים הוא לגריעותא וטיבותא דידיה שתתגרש מיד אפ"ה אמרינן דסמך אשליח דענינים שבין איש לאשתו לא ראי זה כראי זה ואין כל הדיעות שוות להכי מייתי מדנקט לקמן משהגיע גט לידו מגורשת בכל גווני אף דפעמים עלויא שלא תתגרש מיד וא"ש ואפשר לומר עוד דבלא"ה יש להבין בסוגיא דמבעיא לן אי אמר בע"ה כארבעה והשליח אמר בתלתא קשה נימא דמסתמא בעה"ב לא עלה בדעתו לפסוק ארבעה רק בשביל שסבר שלא ימצא בג' ואילו ידע שישכרו בג' לא היה נותן ארבעה וא"כ קשה הא התוס' כתובות דף מ"ח ע"ב הקשו בלוקח פרה ונטרפה נימא דעד"כ לא קנה ותירצו דתליא נמי בדעת לוקח וא"כ כאן דהפועלים נתרצו לג' שהרי לא שמעו מפי השליח רק ג' א"כ אפילו אמר בע"ה בד' הוה חיוב בטעות ולא יתחייב יותר מג' ולא שייך לומר דתלי' בדעת פועלים שהרי הפועלים ע"כ נתרצו נמי לתלתא שכך שמעו מפי השליח וצ"ל דהא גופיה מבעיא לן אם אמרינן מה שאמרו כמו שאמר בעה"ב דקפדו מפני שלא ביקשו להשכיר עצמן רק באופן שאמר בע"ה שסמכו עצמן על בע"ה יותר ולפי שהיו סבורים שמסתמא אמר בע"ה ביותר לכך נשכרו לו וא"כ י"ל אי אמרינן מהימנת לן אין הכונה שיאמרו מהימנת לן דא"כ למה אמרו כלל כמה שאמר בע"ה אלא דאמרינן כיון דהאמינו לו מסתמא אפילו היה נודע להם בבירור שלא יתן להם בע"ה יותר היה נשכרין ג"כ וא"כ אפילו היה דעתם שאם יתן בע"ה יותר יטלו יותר מ"מ כיון שאנו אומרין שבודאי נתרצו על ג' אילו ידעו שבע"ה אמר כן א"כ מה שאמר בע"ה בד' הו"ל חיוב בטעות ולפי"ז י"ל הפשיטות מגט ע"ד זה שאם היא אמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה י"ל ג"כ אם נימא דמה שאמר הילך כמה שאמרה אמר מהימנת לן דמסתמא אמרה כן ולא עלה על דעתו לומר שאם אמרה הבא יהיה שליח הולכה דוקא ממילא אינה מגורשת ומייתי ראיה דאף שאמר כמה שאמרה מסתמא דעתו שכך אמרה כמו שאמר השליח וא"כ גם בשכירות פועלים ודאי נתרצו לג' דאם נימא דלכך אמרו כמו שאמר בע"ה בשביל שאין מתרצין בענין אחר גם בגט הל"ל שנתרצה דוקא בהולכה כמו שאמרה וא"כ תו לא קשיא דילמא בפועל דעתיה אעלויא טפי דכיון דהשליח אמר להם בג' לא תליא בדעתם כלל שהרי בע"ה לא אמר ד' רק אם לא יתרצו בג' ולא מיבעיא לן רק אם יש במשמע לשון זה שלא נתרצו כפי מה ששמעו מן השליח וכן בגט אשה אם אמר כן מפני שאינו מתרצה רק בענין שאמרה ונעשה שליח עד"כ מפי הבעל דבבעל תליא מילתא:
דף עו:
בפירש"י ד"ה אין כו' דאמר להן תשכירו עצמיכם לאחרים כו' ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו עכ"ל וקשה למש"כ רש"י שיכולין להשכיר עצמן לאחרים בלא"ה ליכא תביעת ממון שהרי אין להם הפסד וצ"ל דס"ל לרש"י דאי לאו דהוי דברים בעלמא לא היה יכול לומר השכירו עצמיכם לאחרים כיון שהוא נתחייב להם וא"כ בהלכו י"ל אפילו יכולין להשכיר עצמן נותן להם שכרם משלם שכבר קנו שכרם ואין צריכין לחזור להשתכר לאחרים ועיין במפרשים ופוסקים לא משמע כן רק אם יכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם כלום ועמש"כ בסמוך בדברי התוס' ואפשר דרש"י מיירי שאין מוצאין להשכיר עצמן עיין סמ"ע סי' של"ג סק"ו וש"ך שם:
בתוספות ד"ה אין להם כו' קשה לר"י כו' עכ"ל. עיקר הקושיא מה חילוק בין הלכו ללא הלכו כיון דחייב מדינא דגרמי. ואפשר לומר דודאי אי אפשר לברר שאין להם למי להשכיר אלא שהפועלין צווחין ואומרים שאין להם למי להשכיר והנה אם כבר הלכו בודאי כבר הפסידו עכ"פ לפחות משכרן א"כ ודאי חייב להם עכ"פ פרוטה שכבר הפסידו והוה על הנשאר כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם כן י"ל דרך פלפול:
בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל נראה דלענין חמרין לתבואה ולחפור השדה דרך לשכור שכירי יום אבל בגד לארוג וקמה לקצור אין דרך לשכור שכירי יום שאין ידוע כמה ימים ראוי להמשך זמן עד שיגמור ואם ישכרם לימים פן יתרשלו במלאכתן לכן דרך בקבלנות גם אין קפידא אם ימשך איזה ימים יותר ובזה יש ליישב מה שדייק מהרש"א דבסיפא נקט אם יש שם פועלים לשכור אף דמיירי בקבלנות ולפ"ז ניחא דאחר שכבר קצרו חציו כבר נודע לו כמה ימים יצטרך לזה ושפיר קמ"ל דאם מוצאין שכירי יום ג"כ יכולין לומר שכור מאלו:
בגמרא שמין להם מה שעשו וקשה לת"ק ל"ל שומא כלל הא לעולם נותן להם החצי דהא לעולם לא יתן להם בע"ה על חצי שלו פחות ממה שקצץ עמהם ולא יותר אף אם הוקרו ואפילו אם הוזלו לא יתן להם פחות מסלע כמש"כ מהרש"א בתוס' במשנה לעיל ע"א ד"ה השוכר ואפשר לומר לסיוע לדעת הפוסקים דבקרקע יותר מפלגא יש לו עליו אונאה וא"כ י"ל דפועלים טוענין טענת אונאה ששוה יותר וא"כ צריך שומא אם אינו יותר מפלגא מיהו לדעת הפוסקים דלא תליא בפלגא אכתי קשה שומא ל"ל ועיין בסמוך:
שם היה יפה ששה דינרין כו' נותן להם סלע וקשה לפי מש"כ הרמב"ם ובח"מ סי' רכ"ד סעיף ל"ו דקבלן יש לו אונאה א"כ איך נקט נותן להם סלע הא כיון שנתאנו יותר משתות יש טענת אונאה ויצטרך לחזור אונאה כיון שכבר עשו מיהו י"ל דבקיבלו קמה לקצור מקרי קרקע ואין אונאה לקרקעות כמש"כ לעיל ע"א אבל על בגד לארוג כתב הרמב"ם בהדיא דאית ביה דין אונאה וא"כ לא איירי בגוונא חדא דבבגד איירי שהוקרה מלאכה אח"כ ובקמה מיירי אפילו אם נתאנו וזהו דחוק מיהו בש"ס י"ל דדוקא לשיטת הרמב"ם דקיי"ל לחלק בין קבלן לפועל לכן אמרינן בקבלן יש לו אונאה משא"כ להנך תנאי דלא מפלגי י"ל דגם קבלן מקרי עבד ולית ביה אונאה מיהו הרמב"ם גופיה פ"ט משכירות העתק הדינים בגד לארוג וקמה לקצור ונראה דאדרבה מכאן חיילי' דהרמב"ם דהא באמת יש להבין למה נקט שני מלאכות א' בתלוש וא' במחובר לכן נראה דכל הפלוגתא לא שייכא באונאה כלל דאם נתאנה הפועל או הקבלן אף אם נימא דלא שייך אונאה כגון בקרקע מ"מ פשיטא שאין לומר בו ידו על התחתונה שהרי בדין הוא חוזר כיון שנתאנה וגם לר' דוסא נותן להם סלע דבדין יש להם לחזור:
גמרא ר' דוסא אומר שמין להם מה שעתיד לעשות כו' היה יפה וי"ו דינרין כו' יו ויש לדקדק דלישמעינן רבותא טפי שאם היה יפה ח' דינרין אינו נותן להם כלום כמש"כ בטור ח"מ סימן של"ג ובש"ך סי' קכ"א ואפשר דקמ"ל רבותא אם עדיין נותן להם שקל א"כ י"ל דס"ד שיכולין הפועלים לומר בודאי אדעתא דהכי השכרנו עצמינו שאם תתייקר המלאכה נוכל לחזור ובע"ה אין יודע להכחישן א"כ כיון דחייב להם שקל הו"ל כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והוה מתוך שאין יכול לישבע משלם ובהכי ניחא דכתבו דמ"מ א"צ ליתן משלהם יותר משכרן שפסק להם ולפ"ז י"ל דמוכח כן מהכא דאל"כ לשמעינן רבותא טפי דצריכין ליתן מכיסם א"כ ע"כ לומר דא"צ ליתן מכיסם כלל:
בגמרא א"ל חביבי אמר כו' ואת אמרת נותן להם שכרן משלם. וקשה לוקמא באוכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי כדלקמן
דף עז.
בפרש"י ד"ה לא סיירא כו' דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דהאי ארעא אגרתן עכ"ל. ולעיל בירדו גשמים פרש"י י"ל בלא סיירא ה"ל לבע"ה להודיעם שלא יבאו א"כ גם כאן הו"ל לפרושי הכי וצ"ל דוקא לעיל שמצאו לחה אילו לא סיירא מאתמול לא מסקי אדעתייהו שתמצא לחה אף אם מכירין בשדה אין להם לדעת שתמצא לחה שלא תהא ראויה לעדור אבל כאן אם מכירין השדה הו"ל לאסוקי אדעתייהו שהמטר ימנע מרפיקא לכן צ"ל מי יימר אדעתא דהאי ארעא אגרתן ויש קרקעות שאין המטר מונע כגון שהוא הר:
בתוספות ד"ה דאגר משמע דהלכה כרבא כו' ותימא כו' ומוכח התם דהלכה כרבה עכ"ל צ"ע לפי הגירסא שכתבו התוס' לקמן דיבור הסמוך דאתא מטרא בלילה א"כ אין ענינו לשם כלל דשם י"ל כיון דאתא מיטרא בלילה א"כ לא התחילו במלאכה רק מה שהלכו וכיון דאתא מיטרא לא היה להם לילך כלל משא"כ בנהרא כיון דלא הו"ל לאסוקי דעתייהו הוא פסידא דבע"ה שהיה לו להודיעם כדלעיל משא"כ התם שפיר י"ל משמיא רחימי עליה וא"כ לפ"ז א"צ לחלק כלל: וי"ל גם כאן אם ירדו גשמים לאחר שהתחילו משמיא רחימו עליה וצריך ליתן שכרם ועיין בסמוך:
בא"ד וי"ל דדוקא באריס כו' אפי' אתי מיטרא מספק דשמא לא אתי כו'. וצ"ע א"כ האיך מדמי להו לפלוגתא דרשב"ג ורבנן באיצטליתא דהא כאן לא הוסיף לו על שאר אריסין רק בשביל הספק שמחייב עצמו על הספק כמו אריסין אחרים:
בתוספות ד"ה עביד דפסיק כו' גבי ואתא נהרא כו' עכ"ל. לכאורה נראה דבהך דאתי נהרא אפילו רגיל למיתי פסידא דבע"ה דעכ"פ לית ליה פסידא לבע"ה שהרי עכ"פ הנהר השקה שדהו ונעשית מלאכתו של בע"ה משא"כ הכא דפסק נהרא א"צ לשלם בחנם דלענין שיהיה לבע"ה פסידא הו"ל לפועל לאתנויי ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה דאגר מהך דאריסא לא הוה פסידא דפועל. ולפ"ז ניחא דהכא באתא מיטרא שהוא שוה לכל ואין שום אדם צריך להשקות א"כ אם נימא שזה ישלם מקרי פסידא לגביה שהרי כל העולם שאין צריכין לשכור פועל להשקות הרי פירותיהן בזול יותר וב"ה יהיה פירותיו יותר ביוקר לכן חשיב פסידא משא"כ באתא נהרא שאין זה בכל השדות לא מקרי פסידא לבע"ה וכן בהך דאריס לא מקרי פסידא לבע"ה שהרי סבר וקיבל על תילתא:
בפירש"י ד"ה מהו דתימא כו' כיון דיד פועל על העליונה כו': וכתב מהרש"א דמשמע דמ"מ גם בע"ה אין ידו על התחתונה ויכול לחזור ג"כ ולכן הקשה לפ"ז ה"ל למימר דזל עבידתא ואמר בע"ה כדלקמן לר' דוסא ובאמת אין זו קושיא כ"כ דלא ניחא ליה למימר הכי דהא כיון דשמעינן לר' דוסא דיד פועל על התחתונה דלא מצי א"ל אדעתא דבצריתו ליה מאגרא כ"ש לרבנן דיד פועל על העליונה דלא מצי אמר הכי להכי מוקי באוקיר עבידתא מיהו מה שנסתפק מהרש"א אם בע"ה יכול לחזור לרבנן בזל עבידתא נראה דפשיטא דאין יכול לחזור דהא מפורש בש"ס בברייתא לעיל בהלכו נותן להם שכרם משלם ואי משום דזל עבידתא אח"כ משום הכי לא מצי למיהדר דהא גם אם הפועל יכול לחזור אפילו בלא אוקיר עבידתא מצי לחזור ואדרבה לפי מש"כ רמ"א בח"מ סי' של"ג גם פועל אין יכול לחזור מחמת יוקר וכ"ש בע"ה דפשיטא דלא מצי למיהדר ולא תלי כלל בידו על התחתונה כיון שכבר נגמר השכירות הו"ל ככל קנינים שנגמרו שאין שייך חזרה כלל ואולי מהרש"א מחלק דבהלכו חייב מדינא דגרמי שהיו יכולין להשכיר אצל אחר משא"כ בזל עבידתא מסתמא גם האחר היה חוזר מיהו נראה דלא מצינו כלל חזרה מחמת זולא שנעשה אח"כ וכיון שבע"ה אין יכול לחזור בלא זולא אין שייך בו חזרה כלל ועמש"כ לקמן:
בגמרא קמ"ל דאמר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתייה וקשיא לי כיון דיד פועל על העליונה ויכול לחזור א"כ כיון שהם אומרים שלא נתרצו רק ע"ד הוספה מה מהני שבמחשבתו של בע"ה שלא להוסיף הא אמרינן לעיל אפילו אמר בע"ה בתלתא ושליח אמר בארבע אי שויא עבידתייהו ד' נותן להם ד' דהוה כנשכרו בלא, קציצה א"כ גם כאן נימא כיון שיכולין לחזור ולא נתרצו רק אדעתא דהוספה א"כ כיון דהמלאכה שוה יותר ופועלים אומרים ברי א"כ הו"ל כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מתוך שאיל"מ והכא מיירי אפי' בבגד לארוג דה"ל מטלטלין מיהו לזה י"ל דאם היה רוצה ליתן כפי היוקר לא הי' צריך לפייסן וע"כ צריך לאמוד כמה היה רוצה להוסיף להם א"כ י"ל כפמש"כ הרמב"ן במשכון שאם אמר איני יודע אם שוה יותר שכתבו הגאונים דהוה משאויל"מ והקשו דלא הוה דבר שבמדה ותירץ הרמב"ן כיון שהפחות הוא פרוטה וא"צ אומד מקרי דבר שבמדה א"כ גם כאן צריך אומד כמה היה רוצה להוסיף לא מקרי כפירת דבר שבמדה מיהו קשה למה לא יהו הפועלים נאמנים דבע"ה עצמו אין יודע להכחישן לא יגרע מעשו בלא קציצה שהרי מסתמא הפועלים רוצים בהוספה וצ"ל כיון די"ל דניחא להו למיקם בהמנותייהו ואין ראוי שיחזרו אינו מוכרח שנתרצו ע"ד הוספה וצ"ע מיהו למה שכתבו הטור ורמ"א הנ"ל דאם חוזרין מחמת יוקר אין שומעין להם א"כ א"ש שאין יכולין לומר שלא נתפייסו רק בשביל הוספה דהא דוקא אם חוזר בסתם יוכל לחזור אבל אם חוזר בשביל יוקר אין יכול לחזור א"כ כשתמצי לומר שלא נתרצו רק בשביל הוספה א"כ איגלאי מילתא שלא היו יכולין לחזור כלל ושיטענו הפועלים שבתחילה חזרו בלא טעם יוקר ואח"כ נתרצו בשביל התוספות זהו ודאי טענה גרועה הוא דהוכיח סופן על תחילתן שחזרו בשביל יוקר ולאו כל כמינייהו לכן תליא שאם בע"ה נתכווין להוסיף צריך ליתן להם אבל בלא"ה לא:
בפרש"י ד"ה מהו דתימא כו' משום דתפיס בע"ה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל תקשי מתני' דגם בע"ה החוזר ידו על התחתונה מוכח דגם בע"ה אין יכול לחזור אע"ג דתפיס ומהרש"א נדחק ג"כ בזה ומש"כ מהרש"ל דהוי ס"ד כן הקשה מהרש"א לימא בפשיטות דקמ"ל דלעולם ידו על התחתונה ונראה דרש"י ס"ל בודאי כיון דבע"ה אין יכול לחזור למה פייסוהו פועלים וכמש"כ התוס' לעיל לכן נראה דה"ק אר' דוסא דמיירי ששמין מלאכתן והיתה שוה ו' זוז ולפי שנתייקרה המלאכה חזרו בהם וא"כ גם בע"ה היה יכול לחזור ואח"כ זל עבידתא יותר וחזר הבע"ה והיה יכול לחזור שהרי כבר חזרו פועלים כשנתייקר המלאכה מיהו לרבי דוסא ודאי יכולין הפועלים לומר שחזרו מחמת יוקר וא"כ כיון דלר' דוסא הפסד היוקר על הפועלים וא"כ אילו ידעו הדין שידם על התחתונה ולא יתן להם אלא שקל א"כ מסתמא לא היו חוזרין בהם כלל א"כ גם בע"ה אין יכול לחזור ולזה קאמר רש"י די"ל דר' דוסא ס"ל יד פועל על התחתונה משום דתפיס בע"ה א"כ אפילו חזרו ונתרצו לגמור בסלע היה יכול לחזור אף שיטענו הפועלים שלא חזרו ע"ד שיפסידו מה שיצטרך בע"ה להוסיף לפועלים אחרים דכיון דתפיס מצי למימר שכוון שכבר חזרו יחזור גם הוא ולא יתן להם אלא שקל בע"כ ואם כן פייסוהו י"ל אדעתא דבצריתו לי מאגרא דכיון שתפוס יכול לחזור ובע"כ לא יתן להם אלא שקל קמ"ל כיון שלא התנה בפירוש אין יכול לפחות עוד נראה ליישב קושיית התוס' לעיל ופרש"י דכיון דאם מוצאים הפועלים להשכיר במקום אחר א"צ ליתן להם כיון שנשכרין במקום אחר ג"כ בדמים אלו כדאיתא בח"מ סי' של"ג ס"ב וא"כ אם איכא דמוגיר בתלת ואיכא דמוגיר בסלע א"כ י"ל דכיון דתפיס בע"ה אם חוזר לא מחייב דיכול לומר שישכירו עצמן למי שנותן ג"כ כדמים שפסק להם ולא ברי הזיקא וא"כ י"ל דה"ק דזל עבידתא ויש נשכרין בפחות, א"כ בע"ה אף אם חוזר א"צ לשלם להם כיון דאיכא דמוגיר בדמים אלו וא"כ א"ש כיון דתפיס בע"ה א"צ לשלם להם הפחת רק אם כולם אין נשכרין רק בפחות משא"כ אם קצת נשכרין במקום אחר בדמים אלו אין צריך ליתן להם וא"כ א"ש דפייסוהו פועלים שמא לא ימצאו פועלים מי שישכור בד' ומ"מ זה צ"ע לדינא אם יש נשכרין בפחות אם יכול לומר כיון שמקצת נשכרין כפי מה שפסק עמהם יהיה לו רשות לדחותם בחנם גם י"ל דמיירי בלא הלכו עדיין שיש רשות לבע"ה לחזור וזל עבידתא ומ"מ בפייסוהו כיון שעכ"פ היה להם עליו תרעומות אמרינן דמסתמא נתפייס ע"ד קציצה ראשונה וכן נראה מדברי נ"י ורמ"א סימן של"ב ס"ה מיהו לפ"ז קשה קושית מהרש"א דגם לעיל לרבנן הוה מצי לאוקמה בזל עבידתא כו' כיון דבלאו הלכו יכול לחזור גם הבע"ה ועיין מש"כ לעיל בזה
בגמרא והאמר רב פועל יכול לחזור בו אין להקשות לפי מ"ש הריטב"א בשם רבותיו והובא בש"ך ח"מ סי' של"ג סעיף י"ד דבקנין אין יכול לחזור בו דלמא מיירי בקנין דא"כ גם לת"ק אין יכול לחזור מיהו בש"ך השיג על הריטב"א בזה דלעולם שייך טעמא דלי בני ישראל עבדים ונראה ליישב דברי הריטב"א דבלא"ה קשה איך אמרינן דפועל יכול לחזור משום עבדים לעבדים הא אמרינן לעיל בפרק הזהב גבי מי שפרע מילט לייטינן ליה משום דמיקרי אינו עושה מעשה עמך ופרש"י דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ כי היכא דהתם דמשום דברים בהדי מעות מקרי אינו עושה מעשה עמך א"כ ודאי בפועל שבע"ה סמך עליו ואמרי' לעיל כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בע"ה וא"כ שלא כדין עביד שחוזר בו ובפרק איזהו נשך דף ע"ג ע"ב איתא דבאינו נוהג כשורה יכולין להשתעבד בו וא"כ קשה מי גרע פועל שחוזר מאינו נוהג כשורה וא"כ יכולין להשתעבד בו כדאיתא לעיל דכיון דלא גרע משינוי דיבורא דלא מקרי עושה מעשה עמך וצ"ל כיון דהדין שיכול לחזור אדעתא דהכי נכנס בע"ה שיוכל לחזור וא"כ י"ל אפילו התנה שלא יחזור דברים בעלמא הם משא"כ בקני מניה דפועל שלא יכול לחזור שפיר י"ל כיון דבקנין ודאי סמכא דעתיה דבע"ה ומ"מ הוא חוזר מקרי אינו עושה מעשה עמך לכן אין יכול לחזור שאם חוזר הרי אינו נוהג כשורה ומותר לשעבד בו וצ"ע:
שם והאמר רב פועל יכול לחזור ויש לדקדק לפמש"כ רמ"א דבאם בא לחזור מחמת יוקר אין שומעין לו וא"כ י"ל דרב מיירי שחוזר בסתמא כגון שלא נתייקרה המלאכה משא"כ הך דרבי דוסא דמיירי שנתייקרה המלאכה ושוה ששה דינרין וא"כ מסתמא חוזר מחמת יוקר ומחמת יוקר ודאי ידו על התחתונה כיון דבכה"ג אין יכול לחזור לכן אינו נותן להם אלא שקל ואף שהפועל טוען שאינו חוזר מחמת יוקר מ"מ הא בע"ה מוחזק ויכול לומר איני מאמינך שהרי נראין הדברים שמחמת יוקרא הוא חוזר ואין לומר דבעה"ב נקרא מחוייב שבועה ואין יכול לישבע שהרי שקל בודאי הוא מחוייב ליתן להם ועל שקל השני הם טוענין ברי שאין חוזרין מחמת יוקר ומקרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומקרי מתוך שאין יכול לישבע משלם דהא הכא לרב קיימינן ורב לית ליה מתוך שאין יכול לישבע משלם וצ"ל הקושיא אי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף א"כ י"ל דרב הונא דתלמידי' דרב הוה מסתמא כרב ס"ל ור"ה ס"ל דברי עדיף א"כ קשיא ליה שפיר דמ"מ תועיל טענת הפועלים ברי שאין חוזרין מחמת יוקר או כמש"כ קצת מפרשים דמאן דס"ל דלא אמרינן משואיל"מ ע"כ ס"ל ברי ושמא ברי עדיף ממתני' דפ' השואל ופריך שפיר ועפי"ז אפשר ליישב תמיהת התוס' לקמן דבפרק הגוזל אמרינן דכל המשנה הוא מהילכתא פסיקתא והא כל החוזר אינו הלכה פסיקתא דהא פועל יכול לחזור ולפמש"כ ניחא דודאי י"ל דלהך תירוצא ס"ל כל החוזר אפילו בפועל הוא ואף דפועל יכול לחזור לדידן דקיי"ל לאו ברי עדיף א"כ יוכל לומר שמא אתה חוזר מחמת יוקר וידך על התחתונה במה שהוזל מיהו במטלטלין י"ל דמקרי מתוך שאין יכול לישבע משלם ומתני' שפיר נקט כל החוזר לאתויי פועל במקרקע דלא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם שפיר יכול לעכב שכרו שמא חוזר מחמת יוקר ודוקא לרב לשיטתיה צ"ל דפליג עליה בחדא דרב ס"ל בו"ש ברי עדיף משא"כ לדידן אין צריך לומר כלל דפליג אמתני' רק דאתי לרבויי פועל דלא שייך ביה מתוך שאיל"מ וכש"כ לשיטת הרמב"ם דכל פועל דינו כקרקע א"כ אין יכול לחזור דלא שייך מתשאיל"מ אם יתייקר דהא בו"ש לאו ברי עדיף א"כ ממילא אם נתייקר יכול בע"ה לומר שינכה לו מה שנתייקר דשמא מחמת יוקר חוזר:
דף עז:
בגמרא הרי שמכר שדה כו' רשבג"א מלמדין אותן שלא יחזרו קשה למאי דמסיק בש"ס דמיירי רישא בעייל ונפיק אזוזי וטעמא דחוזר משום דאדעתיה דהכי לא אקני ליה שלא יתן לו המעות כשיתבענו כפי מה שנזכר בפוסקים באיזו אופן מקרי עייל ונפיק אזוזי וא"כ מאי מלמדין אותן שייך שימכור ולא יקבל המעות כשיתבענו ואפשר לומר דבאם אינו כתוב מפורש בשטר שיקנה מיד לפעמים אם ירצה אחד לחזור אף שכבר נכתב השטר או שנמכר בעדים אם המוכר ירצה לחזור יטעון דעייל ונפיק אזוזי ונתבטל המקח וכמו כן אם הלוקח ירצה לחזור יטעון דהמוכר הוה עייל ונפיק אזוזי ונתבטל המקח ויוכל גם הלוקח לחזור כדמוכח בשמעתין לכן אמר מלמדין אותן ואם המוכר ירצה המעות דוקא לזמן שרוצה יוכל לעשות בדרך תנאי וא"כ הוא לטובת שניהם:
בתוספות ד"ה לא יהא כו' אבל מזיבורית כו' עכ"ל לכאורה היה אפשר לומר דלא קשיא ליה מזיבורית כיון דרישא חזרת המוכר משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ אין לקנוס המוכר אבל בסיפא דחוזר הלוקח אין לו שום טענה רק בשביל חזרת המוכר שהיה יכול לחזור לכן יש לקנסו טפי מיהו בסוגיא לפי האמת נמי איכא קנס למוכר דנוטל מעדית שבה ולר' אחא מעדית שבנכסיו אף שהמוכר אינו חייב בזה שעיקר החזרה מחמת שלא נתן לו המעות וע"כ ס"ל להש"ס דמ"מ יש לקנסו וא"כ קשיא להתוס' שפיר למה לא קשיא ליה מזבורית דסיפא ועיין בסמוך ולכאורה קשה דאין זה דיוק כלל שיקשה מסיפא כיון דפריך שפיר מרישא ואפשר דהתוס' ס"ל דע"כ אסיפא סמיך דהא קשה מאי מקשי לא יהא אלא ב"ח לוקמה כרבי שמעון דס"ל בפרק הנזקין ד"ת ב"ח דינו בכצית רק שלא יראה אדם שדה נאה כו' ויאמר אקפוץ ואלונו וא"כ בכה"ג דבתחילה נתן ע"ד מקח והלוקח רוצה לקיים המקח י"ל אוקמה אדאורייתא אע"כ משמע ליה אי אתיא כרבי שמעון אין לקנסו בסיפא אם הלוקח חוזר ליטול רק זבורית א"כ ע"כ עיקר הקושיא מכח סיפא לכן קשיא להתוס' שפיר מסיפא ועיין בסמוך:
בא"ד א"נ כו' דלא תקשי הלא לב"ח כו' עכ"ל וקשה א"כ תקשי למה לא קשיא בס"ד הך דסיפא הא דינא דב"ח בזוזי כיון דלא ידע דקאי אזבורית שבה גם מהרש"א הקשה לרב אחא בריה דרב איקא דמוקי מעדית שבנכסיו תקשי למה בסיפא היה הברירה ביד המוכר אם רוצה הלוקח במעות ואפשר ליישב דהא יש להבין למה יצטרך ליתן מעות אם יש לו הא ע"כ בתחילת המלוה היה סבר וקיבל לגבות חובו מקרקע וא"כ גם ביש לו מעות הרי נמחל שעבוד מעות וצ"ל בתחילה אדעתא דהכי הלוהו שאם יהיה לו מעות יסלקנו במעות מיהו הכא דלא נחית אדעתא דמעות כלל א"כ י"ל שנמחל שעבוד מעות ולא קשיא תן לו מעות שהרי בתחילה אדעתא דקרקע נחית מיהו י"ל אילו ידע שלא יתקיים המקח היה רוצה במעות א"כ י"ל דתליא אי אמרינן מחילה בטעות הוה מחילה נסתלק שעבודו מן המעות שהרי לא נתן ע"ד השתלם במעות וא"כ י"ל דרב נחמן ס"ל מחילה בטעות לא הוה מחילה כן ס"ל שראוי ליתן לו מעות ורב אחא ס"ל כדבעי למימר לעיל דף ס"ז באילונית דמחילה בטעות הוה מחילה א"כ י"ל שנמחל שעבוד מעות וא"כ מעיקרא לא פסיקא ליה לאקשויי ממעות די"ל דנמחל שעבוד מעות מיהו יותר נראה דבלא"ה הקשה מהרש"א בשם יש מקשים דלרב אחא דאמר דטעמא מטעם ניזק א"כ קשה אפי' ניזק אם רוצה לסלק במעות אין יכול לכופו ליתן לו קרקע עדית וקושיא עצומה היא דבין ב"ח בין ניזק יכול לסלקו במעות עכ"פ לכן נראה ברור ליישב הכל דס"ל להש"ס דכל החוזר ידו על התחתונה בודאי אית ביה טעמא מטעם קנס לכל האוקימתות דהא מעדית שבה נמי מטעם קנס הוא כמש"כ התוספות אלא דס"ל להש"ס דיש לעשות דין הקנס שוה הן בחזרת המוכר או הלוקח לכן שפיר מוקי לאוקימתא מעדית שבה הקנס שוה בין אצל מוכר בין אצל לוקח כי וודאי זה שאומר לו הלוקח תן לי מעות מיירי ביש לו מעות דבאין לו מעות לא מצינו בשום מקום שנאמר לו טרח וזבין דלא כנראה מדברי הסמ"ע שמחוייב למכור והנה מה שאמר תן לי מעות הוא דין גמור רק הקנס הוא שאם אינו רוצה במעות יצריך ליתן לו מעדית שבה וא"כ גם גבי לוקח אין לעשות קנס אחר רק שאם רוצה קרקע יתן לו זבורית אבל לגרוע כחו מב"ח בקנס שיקנוס אותו שלא יצטרך ליתן לו מעות אין זו קנס ששוה במוכר שהרי במוכר לא שייך זה הקנס שאם הלוקח רוצה במעות ודאי אין זו קנס כלל דלמה לא יתן לו מעות שכבר נתן לו לכן מקרי מעדית שבה וזבורית שבה והטעם שקנה בשדה נגד מעותיו ומה שיכול לומר תן לי מעות לאו מקנסא הוא רק דין גמור שהברירה ביד לוקח אם אומר בקרקע שלימה אני חפץ א"כ הוה לגבי לוקח מקח טעות אם אין צריך לו חצי קרקע וא"כ אין הקנס רק שנוטל מהשדה ברישא בחזרת המוכר עדית שראוי לו בינונית כמש"כ בסמוך ד"ה מעדית וכן בחזרת הלוקח יגרע דינו ליטול זבורית לכן הוצרך לאוקמה מזבורית שבה כיון שעל המוכר אין קנס אחר לא מצי לאוקמה מזבורית שבנכסיו דאם תמצי לומר שלא קנה בגוף הקרקע למה נחדש עליו קנס שלא יכול הלוקח לטעון אני חפץ במעות כיון דבמוכר לא שייך קנס בכה"ג שיצטרך ליתן לו בע"כ מעות גם בלוקח לא עבדו האי קנס וא"כ לא מצי לאוקמה שיטול מזבורית דנכסיו אף דמדינא אם הוא ב"ח ראוי שיטול זבורית והמוכר יוכל לומר שלא מכר קצת מקרקע זו מ"מ אין לקנסו שלא יטול מעות אם יש למוכר מעות משא"כ לר' אחא עיקר הקנס הוא שיטול מעדית שבנכסיו דדמי למזיק שד"ת בעדית ובסיפא כשחוזר הלוקח ד"ת בזבורית וברישא שפיר י"ל שהקנס הוא שאם חפץ בקרקע שלא יכול לסלקו במעות וכן לעומת זה בחזרת הלוקח הקנס שלא יוכל להכריחו שיתן לו מעות נמצא דכל החוזר ידו על התחתונה שוה בענין אחד בין בחזרת המוכר ובין בחזרת הלוקח הקנס הוא במשקל אחד אבל שישתנה הקנס בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח לא ס"ל להש"ס כלל והכל נכון ועיין בסמוך דודאי התוס' לא ס"ל כשיטת המאור דהא כתבו שצריך ליתן מעות משמע דמיירי ביש לו מעות גם דברי המאור דחוקים בלשון רצה אומר לו טול קרקע:
בגמרא רב אחא כו' הניזקין שמין להם בעדית קשה כיון דאינו נוטל אלא מדין ניזק א"כ אפי' כבר נטל עדית הא יכול לפדותו במעות דקיי"ל שומא הדרא מיהו בלא"ה הא קשה איך יכופנו לכתחילה שיתן לו קרקע אם רוצה ליתן לו מעות וכמש"כ מהרש"א ואם תתיישב קושית מהרש"א מיושב גם זה ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה מעדית כו' והא דלא שקיל מבינונית לכאורה נראה שראוי ליטול זיבורית כמו בחצי שדה אני מוכר לך שנוטל כחוש וכ"כ בסמ"ע בסי' ק"צ והך דחצי שדה הוא תוספתא ונראה דהתוס' מחלקין דבשלמא באמר חצי שדה הרי לא מכר רק חצי שדה וכיון דיד לוקח על התחתונה ממילא אינו נוטל רק הכחוש משא"כ הכא שנתן על כל השדה רק דאח"כ נולדה חזרה משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ הוא בשוה על חלקו עם המוכר
בתוספות ד"ה והוה ליה מזיק לאו דוקא כו' ודאי קשה להלום דפשט בדמיון המזיק אפשר דודאי הלוקח טוען שהיה לו הפסד ואם היה לו הפסד היה ראוי שיתחייב מדינא דגרמי אלא שאין זה המוכר מחוייב להאמין לו אף שטוען ברי שנפסד דקיי"ל בו"ש לאו ברי עדיף והטעם דאוקי ממונא בחזקת מריה מיהו לענין שיטול מעדית שאין הפרש בענין ממון דהא שמין הבינונית ג"כ בשוה ועדית לוקח בציר פורתא א"כ אם היינו יודעין שנפסד באמת ומסתפק שיקח בעד מעותיו עדית בציר פורתא ודאי ראוי שיסכים המוכר רק לפי שאין המוכר מאמינו שנפסד ונהי שאינו נאמן שנפסד להוציא ממון מ"מ לענין החילוק שבין שגובה במעותיו עדית או זבורית לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה לכן מהימן עכ"פ לענין שיקח עדית בשיעור מעותיו שאינו מוציא ממנו כלום ובהכי ניחא קושית מהרש"א למה יהא עדיף מניזק שלא יוכל לסלקו במעות ולפ"ז ניחא דניזק אם מסלקו במעות עכ"פ אינו נפסד שהרי משלמין לו הזיקו משא"כ הלוקח שאין מאמינין לו שהפסיד רק לענין שיקח עדית עכ"פ אמרינן שיהיה נאמן לענין זה שאם לא ישלם לו הפסידו עכ"פ יגבה כשיעור מעותיו מעדית או זבורית טפי פורתא:
בגמרא ואמר רבא האי מאן דאוזפיה כו' זוזא זוזא פירעון הוה:
הרי"ף והרמב"ם השמיטו דברי רבא ועיין ש"ך ח"מ סי' ע"ד מה שדחק ליישב ואפשר לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דרבא לשיטתיה דוקא שייך זה הדין דס"ל הפירוש כדברי העיטור וכמ"ש בש"ע סימן ע"ד דמיירי בבא לפרעו תוך הזמן דאם הגיע הזמן א"צ לקבל בפרוטרוט וא"כ איירי תוך הזמן וא"כ קשה איך איתא בב"ב דבקובע זמן לחבירו אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו הא יכול לומר תוך זמנו פרעתיך זוזא זוזא דודאי ניחא טפי לפרוע לאחדים כדמוכח דקאמר אפסדתינהו מינאי וכיון שלמלוה נקרא הפסד ממילא ללוה ניחא ליה בכך וכן אמרינן בפ"ק דע"ז באגדה אוהבו נפרע ממנו מעט מעט א"כ ודאי זו טענה טובה וא"כ אפילו אמר פרעתי הכל יהא נאמן במיגו דפרעתיך זוזא זוזא אלא ודאי לא מצי למפרע זוזא זוזא אלא דרבא לשיטתיה דס"ל דעביד אינש דפרע בגו זימני' א"כ אין הזמן רק לטובת הלוה שלא יוכל לתובעו קודם שיגיע זמנו א"כ שפיר י"ל דעכ"פ יכול לפורעו זוזא זוזא כיון דדרך לפרוע גו' זימני' יכול לפרוע לאחדים ג"כ משא"כ אי אמרינן דחזקה גמורה שאין אדם פורע תוך זמנו א"כ כשהלוהו לא עלה בדעתו כלל לקבל ממנו פרעון בטרם יגיע זמנו לכן א"צ לקבל ממנו כלל פרעון זוזא זוזא אף בתוך זמנו וא"כ דברי הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו הוה חזקה גמורה ולא הוה פירעון זוזא זוזא לענין שיכופנו לקבל ממנו וא"ש ובהכי ניחא הא דמשני התם דפריך ממתניתין בחזקת שנתן ומשני דכל שפא ושפא זמניה והקשה בש"ך סי' ע"ח א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשיטא ודייק הש"ך שיכול לומר פרעתיך על הכל דשייך טירדא ולפמש"כ י"ל איפכא ודאי אם אחד רוצה לבנות הכותל אין יכול לכוף לחבירו שיתן לו לכל שפא שהרי יכול לומר אם תרצה לבנות אחר שתשלים הבנין אתן המגיע לך ע"פ חשבון אלא דשם הוה פרעון לאחדים וכיון שגם הבונה אינו מוציא המעות רק לאחדים וא"כ יכול לומר פרעתיך לאחדים וליכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו א"ש הכל והש"ך ביקש ליישב דס"ל בפירוש מימרא דרבא דפירעון הוה לענין דיעבד שאין יכול המלוה לומר תחזור ותקח ממני מה שפרעת לי זוזא זוזא ויהיה באחריותך עד שתפרע לי הכל או יהיה אצלי באחריותך קמ"ל בדיעבד הוה פירעון וזה כבר נשמע כמש"כ הרא"ש וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעות אלא בבת אחת והך מילתא שמעינן ליה מדקאמר לעיל קנה ומחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים אלמא פירעון הוה עכ"ל ודברי הרא"ש קשים להולמם ובתומים דייק על דברי הש"ך מלשון הרא"ש שכתב איני רוצה ליקח מעותי משמע דלכתחילה מיירי ועוד דייק בשם מעדני מלך למאי נ"מ סייע הרא"ש דברי רבא מן הברייתא גם בתומים הקשה על הש"ך אם רבא צריך לאשמעינן למה סמך הרי"ף על הברייתא ולדידי קשה דמאי ראיה דילמא בברייתא אינו חפץ להחזיר המעות כלל שיפרענו בפעם אחת ואכתי מנ"ל דברי הש"ך שאם רוצה להחזיר שיתן לו בפעם אחת שאין יכול להחזיר לו זה לא נשמע מן הברייתא די"ל ששם רוצה שיתן לו המותר ולא להחזיר מה שקיבל לכן נ"ל דבלא"ה צריך ביאור הך דקאמר ופרעיה זוזא זוזא לענין שיחזור לו כדברי הש"ך שאם כבר לקח ויצורף זוזא זוזא איך יטעון שיחזור מה שקיבל הרי כבר נצטרף אצלו מה שכבר נתן לו ואם יחזור לו יצטרך להחזיר לו כל מה שקיבל וצ"ל דמיירי שבתחילה לקח ממנו לאחדים בהיות שהיה סובר שיתן לו המותר בפעם אחת ואז יצורף לו המעות לאיזה ענין שצריך לו ואם לא יוכל להשלים לו רוצה להחזיר לו מה שלקח ממנו לאחדים אם לקח ממנו ע"י צירוף שלשים זהו' רוצה להחזירם שלא יוציאם בטרם שיצורפו לו לחשבון גדול לענין שצריך לו הסך כאחד וקמ"ל כיון שכבר קיבל אין יכול לומר שלא קיבל רק ע"ד שיתן לו בזמן קצר שיהיה הסך ראוי לצרף עם שארית החוב לאיזה ענין שצריך לו ובאם לאו יחזיר לו כדי שלא יוציא מה שקיבל בענינים אחרים דמסתמא אמרינן דלא קיבל רק ע"ד שיתן לו כל הסך לפי מה שצריך לו הסך ההוא כולו ומעתה כך. הוא הוכחת הרא"ש דהא לעיל אוקמינן לחלק בין עייל ונפיק אזוזי דאמרינן דהמקח בטל וע"כ משום דאז גילה דעתו שדחוק למעות ובלא עייל ונפיק אזוזי ע"כ הטעם אף דודאי משום מעות מכר אמרינן דעתו שיזקף המעות עליו במלוה ואם איתא דגם במלוה יוכל לומר שאין רצונו כשיצורף כל הסך ביחד א"כ גם בלא עייל ונפיק אזוזי אם אינו פורע לו כשיתבענו יוכל לומר שלא קיבל מה שנתן לו רק לפי שהיה סבור שיתן לו בזמן מה כשיצטרך לו וא"כ נתבטל המקח לגמרי שהרי לא קיבל רק ע"ד שישלים לו כשיתבענו ואיך אמרו מחזיר השאר לאחר כמה שנים אלא ודאי כיון דלא עייל ונפיק אזוזי דעתו שיוזקף עליו במלוה לכן מה שקיבל לא ניתן לחזרה וקנה השדה ומה שהוצרך הרא"ש לומר הא מילתא שמעינן מן הך דמחזיר לו השאר יראה דקשיא ליה למה הכניס דברי רבא בפירעון זוזא זוזא בהך דעייל ונפיק אזוזי דאכתי לא סיים הני דיני ולמה הפסיק באמצע לכן ס"ל להרא"ש דמשמע דהך דינא נמי שייך בהך דנפיק אזוזי דמכאן מוכח שאינו יכול לומר איני רוצה רק בפרעון כאחד ומגוף הברייתא לא מוכח די"ל מכירה עדיפא טפי שכבר קנה במה שנתן אלא לא שמעינן ליה רק לפי מה דמוקי דבעייל ונפיק אזוזי במכירה לא קנה וע"כ הא דקני הכא בלא עייל ונפיק אזוזי היינו משום דבלא עייל ונפיק אזוזי הוה מצוה ואם איתא דאפי' במלוה המעות חוזרין א"כ כ"ש דלא הוה מכירה כלל במשמיט עצמו ואינו נותן המעות ומעכב הפירעון אלא ודאי במלוה מה שקיבל קיבל ואין יכול להחזיר וא"כ ניחא מה שכתב הרא"ש והך מילתא שמעינן שבא לפרש בזה למה נכנסו דברי רבא בפרעון זוזא זוזא בין הדבקים מענין עייל ונפיק אזוזי וע"כ דשייך בהך דינא כדפרישית וא"כ מוכח מזה שלא כדעת העיטור שסובר דמיירי תוך זמנו דא"כ אין לו ענין לברייתא ולא הו"ל להפסיק וליתן פירוד בין הדבקים וא"כ מ"ש האורים ותומים מ"ש הרא"ש איני רוצה לקבל מעותיי דמשמע דלכתחילה קאמר ובאמת לאו דיוק הוא כלל דבלא"ה איך שייך בזוזא זוזא איני רוצה לקבל מעותיי אלא עיקר כוונת הרא"ש אחר שאינו נותן לו כל המותר כדי שיצורף כל החוב למה שכבר קיבל ממנו לפי שצריך לו כדי כל החוב לכך רוצה להחזיר לו גם מה שקיבל והכל נכון ולק"מ מיהו נ"ל ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל בפירוש הש"ס בפשיטות הא דאמר רבא בפרעיה זוזא זוזא הוה פירעון ודאי צריך ביאור דבהגיע זמנו ודאי אינו יכול לכופו שיקח לאחדים שהרי יכול לנגוש עליו שיפרע הכל אלא די"ל דבלא"ה למה נקט רבא מאה זוזי דוקא לכן י"ל דמיירי באומר שאין לו לפרוע רק זוזא זוזא נמצא שאפילו הגיע זמנו אין יכול לנגוש עליו כיון שאין לו והמלוה אינו רוצה לאחדים אלא דבאם אין לו מסתמא לא יעשה המלוה שטות לסרב מליקח כיון שאינו בטוח ממעותיו לכן י"ל שיש לו קרקעות והמלוה אינו רוצה ליקח לאחדים ואם יאמר שאין לו יכול לירד לנכסיו אלא דאם יגבה ע"פ ב"ד ימשך זמן השומא והכרזה תשעים יום א"כ יכול לומר שרצונו לפרוע לו זוזא זוזא במשך זמן שהיה יכול לגבות בב"ד גוביינא דקרקע וע"ז י"ל דאין המלוה יכול להכריח ללוה שיפרענו בפעם א' מאחר שאין המלוה נפסד בזמן הפירעון שלא יארך הזמן שהלוה מתנה עמו שאם לא יפרענו אז יגבה מיד חובו מקרקעות בלא שומא והכרזה לכן יכול ליתן לו בע"כ זוזא זוזא כדי שלא יצטרך לירד לנכסיו בהגיע הזמן שקבע לו מיהו נראה דזה דוקא לדינא דש"ס דבטוען אין לי אינו צריך לישבע משא"כ אחר שתיקנו הגאונים שישבע בטוען אין לי מעות א"כ אם בא לפרעו זוזא זוזא והמלוה טוען שישלם לו כאחד ובאם לא ימתין לו עד זמן שיגביל לו הלוה בפירעון זוזא זוזא שיסלק לו כאחד כיון שיכול המלוה להשביע ללוה א"כ אם המלוה טוען שמרויח לו זמן ודאי לא תיקנו שישבע הלוה כדי שיפרענו זוזא זוזא דהא הלוה יכול לצרף המעות אצלו ובודאי לא תיקנו שבועה לבטלה בשביל שיסלקנו בע"כ דאפי' במשכון עקרו לשבועה משום שבועה לבטלה כ"ש דבכה"ג לא תיקנו וא"כ ליתא להאי דינא כלל ולק"מ ולפמ"ש איכא סייעתא לדברי הש"ך ח"מ סי' ק"א שסובר אף אם רוצה לסלקו בקרקע איכא תקנת הגאונים דאם נימא דברוצה לסלקו בקרקע א"צ שבועה א"כ משכחת לה הך דינא גם לאחר תקנת השבועה אלא ודאי תקנת הגאונים גם אם אומר שאין לו מעות וא"כ בכה"ג לא תיקנו שבועה כלל ולהכי נקט מאה זוזא לפי שימי שומא והכרזה הם שלשים יום ואם מסרב לפעמים נמשך תשעים יום כדאיתא בח"מ סי' צ"ח וטוען לפרוע זוזא זוזא וא"כ לפעמים נמשך ערך מאה יום נקט מאה זוזי לפי מה שימשך לפעמים שיארך זמן הגוביינא ועמ"ש לקמן דף ע"ח עוד מזה:
בתוספות ד"ה עייל כו' נראה דאיירי אפי' משך כו' עכ"ל וקשה לי לפ"ז מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו דאין מעות קונות שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה הא אפילו אי משיכה קונה אם נשרפו חטיו לא יוכל המוכר להוציא ממנו שיאמר לו פן היית עייל ונפיק אזוזי שלא היה המכר כלום א"כ לא טרח להציל שלא יצטרך לשלם לו ואפשר דמכאן דייק רש"י לעיל דף מ"ח דגם בשביל דכשיוקירו יעמדו ברשותו נמי טרח להציל א"כ הלוקח טרח ומציל פן יוקירו ולשאר מפרשים קשה דאכתי אם נאנס יטעון הלוקח מאן יימר שהיה נגמר המקח מיהו נראה דלענין אונסין י"ל דקם המקח ברשות לוקח ולא מיפטר בטענה שמא היית חוזר דלא גרע מלוקח כלי מאומן כדי לבקרו דאם נאנסו בהליכה חייב אף דאפשר שלא היו מקבלין ממנו מ"מ כ"ז שלא נתברר מקרי שלו לענין אונסין וא"כ י"ל גם כאן לענין אונסין עכ"פ הוה ברשות לוקח כ"ז שלא נתגלה דעת המוכר דעייל ונפיק אזוזי מיהו לכמה פוסקים אין זה אלא בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא כדאיתא בנדרים דף ל"א ובח"מ סי' קפ"ו וגם התם אין המוכר יכול לחזור כלל מ"מ י"ל כאן כ"ז שלא נתברר בפירוש שחוזר בו קאי ברשות לוקח לענין אונסין:
בפירש"י ד"ה דזבין כו' חמרא חמור דליכא לפרושי יין דיין יש בו דין חלוקה וקנה כנגד מעותיו וכן מצאתי בריטב"א:
בתוספות ד"ה תתרגם כו' אפילו עייל ונפיק בכולהו זוזי כו עכ"ל וקשה איך שמע אי שמע משמיה דרבא דקני בעייל ונפיק אכולהו זוזי תקשי ליה בלא"ה הא לעיל אמר רבא דלא קני וע"כ שמע בחד זוזא א"כ איך אמר תתרגם במוכר שדה מפני רעתה דא"כ אפי בכולי זוזי נמי קני וצ"ל דהוה המעשה בחד זוזא ואמר רבא דקני וכי מוק במוכר שדה מפני רעתה הה"ד בכולי זוזי רק ע"פ מעשה שהיה אמר רבה דקני בחד זוזא:
דף עח.
בפרש"י מפני רעתה דאנן סהדי כו' ממהר הוא לגבות שלא יחזור בו לוקח עכ"ל ויש לדקדק דהא לקמן בזבין במאתים דמבעיא לן ע"כ לא מיירי במוכר שדהו מפני רעתה ואפ"ה משמע לן כיון דלגבי מוכר לא חביבא ליה אי המקח מתבטל משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ לא הוצרך רש"י כאן לפרש שממהר לגבות שלא יחזור בו לוקח די"ל אף שאין הלוקח יכול לחזור בלא עייל מ"מ אנן סהדי שאינו רוצה שיבוטל המקח אף אם לא יתן לו אז המעות וניחא ליה שיהיה המעות זקופים במלוה עליו אף שדוחק שיפרע לו המעות שצריכים לו אין דעתו שיתבטל המקח בשביל זה וניחא בזה דקשה למה עייל ונפיק אזוזי שלא יחזור דבלא עייל כ"ש שלא יוכל לחזור וצריך לדחוק בזה אבל לפמ"ש א"צ לזה דודאי אף דעייל ונפיק אזוזי בשביל שצריך למעות מ"מ אין דעתו לבטל המקח כלל דניחא ליה שינגוש אותו שישלם לו חובו משיתבטל המקח כיון דאנן סהדי דמוכרו ברצון אף בלא אונסא דזוזי אף דהשתא דחוק למעות לא יתבטל המקח בשביל זה ודברי רש"י צל"ע:
בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאה כו' וקשה איך אפשר לברר זאת אם עייל ונפיק אזוזי ורוצה לחזור יכול לומר שצריכין לו מאתים וצ"ל שביקש למכור במאה ואמר הלוקח שאינו רוצה רק במאתים לכן באשכח לזבוני בדוחק מבעיא ליה ויש לדקדק מאי מקשי לעיל הברייתות אהדדי דילמא הך ברייתא דתני אבל מכר לו שדה באלף ונתן מהם ת"ק קנה ומחזיר השאר מיירי אי משכח לזבוני בת"ק ולא חפץ רק למכור בת"ק רק הלוקח ביקש באלף והוה משכח נמי למכור בת"ק אפילו בלא טירחא דבכה"ג אפי' עייל ונפיק אזוזי קני וצ"ל דבס"ד דלא ידע חילוק בין עייל ונפיק אזוזי ודאי שפיר מקשה והמתרץ ודאי ניחא ליה לשנויי דמיירי בלא עייל ונפיק אזוזי כלל ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרא"ש שכתב והך דזוזא זוזא הוה פירעון שמעינן מהך דנתן לו ת"ק זוז וקשה לפ"ז מאי קמ"ל רבא וגם למה הכניסו שם אחר עייל ונפיק אזוזי ולפ"ז ניחא דמן הברייתא לא מוכח די"ל ודאי ברייתא דונתן לו חמש מאות זוזי מיירי שלא היה צריך רק חמש מאות וזבין באלף א"כ בכה"ג ודאי אין לומר דלא הוה פירעון בשביל שיכול לומר אני רוצה כל המעות דהא באמת אמר שאין צריך לו רק חמש מאות וא"כ בהלואה י"ל שפיר שיכול לומר אחזיר לך מה שנתת ותן לי הכל כאחד ולא מוכח כלל דפירעון זוזא זוזא הוה פירעון מיהו לפי האמת דמוקי הך ברייתא בלא עייל ונפיק אזוזי ואם איתא דמיירי שאמר שאין צריך רק חמש מאות רק הלוקח נא ביקש לקנות רק באלף וזה היה מוצא למכור בת"ק א"כ אפי' עייל ונפיק אזוזי נמי הוה קני לפום מאי דמיבעיא לן אבל השתא דמוקמינן בלא עייל ונפיק דוקא משום דמשמע לן לאוקמה בצריך דמי כל השדה ולא גילה דעתו שאין צריך רק ת"ק א"כ ממילא מוכח דבכל גווני מה שפרע הוה פירעון ולכך נסמכו הני תרי מימרי דרבא להדדי דחדא בחבריה שייכא דכיון דמפליג בין עייל ונפיק אזוזי ללא עייל ונפיק שפיר איכא לאוקמה הברייתא בלא עייל ונפיק וא"צ לאוקמה בא"צ לת"ק דזוזא זוזא נמי הוה פירעון:
בפרש"י ד"ה עד כדי שכרן כו' אם עשו אצלו קצת המלאכה כו' עכ"ל ודעת הרא"ש שיכול להוסיף לאחרים כפי מה שפסק לאלו מוציאין מהם כדי מה שפסק להם וקשה לפרש"י מאי איריא כדי שכרן דנקט כיון דבבאה חבילה לידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים זוז וא"כ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דכשיש לו בידו משל פועלים אפילו ארבעים וחמשים זוז מוסיף עליהם בשלמא לדברי הרא"ש קמ"ל מתני' דכדי שכרן מוציאין מהם אבל לפרש"י שאין מוציאין מהם קשה ונראה מזה סיוע למה שהבין במרדכי בפרש"י דדוקא בחבילתו שוכר עליהם א"כ א"ש דנקט כדי שכרן אף על פי שאין זה חבילתו אבל עד ארבעים וחמשים זוז אין יכול לשכור רק אם הגיע לידו כפי אומנתו דוקא ודלא כמ"ש בש"ך של"ג ס"ק ל"ד דאי ס"ל לרש"י כל שיש בידו משל פועלים שוכר עליהם א"כ הו"ל למימר בפשיטות דשוכר עליהם כפי מה שיש לו בידו משלהם אלא ודאי ס"ל לרש"י דדוקא כלי אומנות שדרך שבעה"ב סומך על זה לכן קמ"ל דכדי שכרן ודאי סומך לשכור עליהם אלא דקשה על דברי רש"י לפי מש"כ הרא"ש בשם הראב"ד בדף ע"ו ע"ב שדקדק הראב"ד דבדבר אבד אפילו לא התחילו שוכר עליהם ומטען מדמוקמינן מתני' בלא הלכו ועלה קתני בדבר האבד שוכר עליהם ולא מטען וקשה לפרש"י בלא התחילו במלאכה איך שייך שוכר עליהם וצ"ל דלהך אוקימתא דמיירי בלא התחילו מיתוקמא הך דשוכר עליהן בבאה חבילה לידו בזה מודה רש"י דאף בלא התחילו שוכר עליהם כיון שבאה החבילה לידו ועמש"כ בסמוך:
בגמרא כגון שבאה חבילה לידו דעת הרמב"ם וש"ע וח"מ סימן של"ג דחבילה לאו דוקא רק אם יש בידו משלהם ואם אין בידו אין שוכר עליהם רק עד כדי שכרן וצריך עיון ממנ"פ אם הדין שיתחייבו אפילו לא באה חבילה לידו ישכור עליהם ביותר מכדי שכרן ואם אין מחוייבין מה תועיל חזקת החבילה ודוחק לומר דמספיקא מהני תפיסה וצ"ל שאין זה רק תקנת חכמים כשיש לו משלהן ישכור עליהם ואם אין לו אינו שוכר רק כדי שכרן ואפשר לומר הטעם דיותר מן הכפל אין דרך כ"כ ליתן לכן לא יוכל להוציא מידם דשמא אי הוה טרח הוה משכח בכדי שכרן משא"כ אם שלהם בידו הוא מוחזק יכול לשכור אם אינו מוצא רק עד ארבעים וחמשים אבל אם בא להוציא מידן אין נאמנות לבעל בית שהיה צריך להרבות שכר כ"כ ושמא בכיון רצה להפסידן אבל על הכפל יש לו נאמנות מיהו צ"ע אם מברר שלא מצא בפחות אם צריכין להחזיר לו ומסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני אינו שוכר יותר מכדי שכרן וכן צ"ע אם תפס אח"כ משלהם אי מהני ועיין מש"כ בסמוך:
בתוספות ד"ה כגון כו' וא"ת א"כ פשיטא כו' עכ"ל צ"ע דבקדושין דף ח' ט"ב הקשו אמאי מהני באה חבילה דמנה אין כאן משכון אין כאן וכאן מקשו פשיטא ונראה שסמכו על מ"ש שם ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור פועלים לכן קשיא להו פשיטא דס"ל דמיירי שהתנה בהדיא לשכור פועלים מן החבילה אם יחזור וכדעה שהביא בסמ"ג הובא בש"ך ח"מ של"ג ס"ק ל"ג ואף לתירוץ ראשון של התוס' שגרמו לו הפסד מ"מ אפשר דמ"מ טעמא שהחבילה באה לידו בתורת משכון וכאן נראה דס"ל כסברת ה' יודא שבסמ"ג שבפירוש הקנו לו חבילה לשכור ממנו וא"כ א"צ לעשות מחלוקת בתוספות וי"ל שתפסו תירוץ השני עיקר ודלא כמש"כ בש"ך שם ובפסקי תוספת שתפסו לעיקר תירוץ ראשון גם לתירוץ ראשון אינו מוכרח דמ"מ י"ל דבעינן שיבא לידו בתורת משכון:
במשנה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה כו' חייב צריך ביאור למה יהא חייב כיון דהחמור מסתמא עומד להשכיר בין בהר בין בבקעה ובפרט דבקעה יש לה מעלה לענין הוחלקה והר יש לו מעלה לענין הוחמה א"כ למה יוחשב זה לפשיעה הא י"ל מסתמא אילו ידע שצריך לו להר היה משכירו ג"כ ובודאי מתני סתמא תני אפי' אינו טוען המשכיר שלא היה משכירו להר או לבקעה בפרט שהוא דבר שאין דרך להקפיד עליו וצ"ל דמ"מ כיון שבא ע"י זה האונס מקרי פשיעה ועיין מש"כ בסמוך:
בתוספות ד"ה הוחמה וא"ת כו' למ"ד תחילתו בפשיעה כו' לפענ"ד נראה ליישב דודאי כאן ליכא פשיעה רק בשביל שבהר עלולה להחליק ובבקעה שכיח יותר הוחמה מבהר מ"מ אם היה רוצה לקבל עליו אחריות החליקה בהר ודאי היה ניחא לבעלים דהא מרויח דבהר לא שכיח כ"כ הוחמה וא"כ הוה ניחא לבעלים נמצא כשאנו אומרין דחייב בהוחלקה בהר ניחא ליה טפי שילך בהר בשביל מה שירויח בחשש הוחמה ואם יתרמי הוחלקה הוא חייב ובבקעה היה פטור לכן כיון שחייב בריעותא שנולדה מכח השינוי אדרבה ניחא ליה טפי וליכא פשיעה משא"כ בהך דפשע בה ודאי לא ניחא ליה שיפשע בה שתגנב והוא פשיעה בעצם:
בפרש"י ד"ה שמתה מחמת אויר לא הוחלקה כו' ומתה מעצמה כו' עכ"ל נראה מפרש"י דאף שלא היה כאן אויר משונה בידוע מ"מ ס"ל דחייב ודלא כנראה מדברי התוס' ד"ה כגון ולכאורה קשה הא קיי"ל כרבא דאמר בפשע ויצאה לאגם ומתה דפטור דאמרינן מלאה"מ מ"ל הכא מ"ל התם ואפשר לזה הוכרחו התוס' לומר שהיה היום אויר משונה מיהו לפרש"י י"ל דשם היה יכול להוליכה לאגם ואם הוליכה שם בעצמו היה פטור כמש"כ התוס' לעיל דף ל"ז ד"ה אין אבל כאן שפשע במקום הילוך שלא היה לו להוליכה שם ס"ל דחייב מיהו בהוליכה בבקעה אחרת אין תולין בשינוי אויר רק בשביל ההפרש שיש באויר בין הר לבקעה בעצם:
בתוספות ד"ה ר' יוסי כו' והשתא כל אלה אמוראים שבאים לתרץ כו' עכ"ל כבר כתבו התוס' גופייהו שזה דחוק אלא נראה לי דכאן עצם השינוי אינה פשיעה כ"כ שהרי דרך להשכיר בין בהר ובין בבקעה ולא חשבינן השינוי לפשיעה רק כשאירע המאורע שמתה שאנו רואין שע"י השינוי קרוב המאורע יותר לבא כמו החליקה בהר שמאורע ההחלקה מעותד לבא יותר ע"י הר מבקעה וכן בהוחמה אמרינן שאילו לא שינה לא קרה אונס זה שהרי ידוע לנו עכ"פ שהשינוי דרכו לגרום האונס שיקרה בה משא"כ במתה כדרכה אין כאן אפילו פשיעה מתחילתה ואילו היה ברור לן שלא תחלוק לא היתה פשיעה מעיקרא כלל רק כיון שהוחלקה אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהשינוי פשיעה כיון שהשינוי דרכו לגרום המקרה אבל אם אין דרך שיגרום השינוי המקרה אמרינן דאין קפידא כלל בין הר לבקעה וכ"ש דא"ש למ"ש בתוס' במשנה דלא הוה פשיעה אם מקבל עליו אונס המעותד לבא ע"י המקרה וא"כ אם יקבל עליו האונס שראוי לבא ע"י המקרה אין כאן פשיעה כלל משא"כ בפשע בה ויצאה לאגם דאפילו לא היה נקרה מאורע זה בכל אופן הוה פשיעה בהחלט וכן לכולה אוקימתא דהכא הסיבה של השינוי הוא גרם במקרה משא"כ במתה כדרכה אין השינוי סיבה לזה וי"ל דגם שם היה מתה ואין כאן פשיעה כלל דהפשיעה מתגלה כאן למפרע מכח המקרה שאירע ואמרינן שמסתמא אילו ידע שיארע לה סיבה דהחליקה היה מקפיד שלא להוליכה בהר וכדומה עמש"כ בסמוך:
בא"ד אע"ג דחימום הוי בהר כו' בבקעה לא מיפטר בהכי עכ"ל נראה כונת התוס' דס"ד שיפטר בבקעה שהרי גם בהר משכחת הוחמה מחמת המעלה קמ"ל דמ"מ לא מיפטר ולפמש"כ לעיל בסמוך אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' דהו"ל למיתני לרבה בבקעה זו והוליכה באחרת ולפמש"כ י"ל ודאי אם יש נחשים מצויים כאן פשיטא דחייב וקמ"ל אע"ג דלפי האמת בשינה בבקעה והוליכה בהר הרי מרויח בזה שחייב באחריות הוחלקה אפ"ה חייב כ"ש במבקעה לבקעה אחרת וכאן יש נחשים דאין לו שום ריוח דפשיטא דחייב:
בא"ד והא שמעינן לה מרישא כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דגם לרבה תקשי כיון דס"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב תקשי למה נקט החליקה בהר לינקט אפי' מתה כדרכה חייב ונראה דבלא"ה קשה מאי קשיא להתוס' למה נקט סיפא הא קמ"ל דהוחמה בהר פטור אע"ג דתחילתו בפשיעה כיון שאין האונס בא מחמת הפשיעה וצ"ל דקשיא להו לינקט ברישא ומתה כדרכה חייב ונשמע דאם שכרה להר והוליכה בבקעה והחליקה פטור כיון דאין לתלות האונס בפשיעה כלל וא"כ לרבה דרישא מיירי בהכישה נחש ובמתה כדרכה פטור באמת דס"ל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם א"כ מסיפא לחוד לא קשיא כלל דקמ"ל הוחמה בהר פטור:
דף עח:
בא"ד לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה כו' דיכול ליזהר עכ"ל והא דחייב בהחליקה צ"ל בשביל שלא נזהר מיהו לפ"ז קשה למה בשכרו לחרוש בהר וחרש בהר פטור כיון דיכול ליזהר וצ"ל דודאי בסתמא אמרינן דיכול ליזהר דלא תחליק אבל אי חזינן דהחליקה מקרי פשיעה כיון שלא ברור לו שיכול ליזהר לא היה לו להוליכה בהר משא"כ בשכרו להוליכה בהר שפיר יכול לטעון שהיה אונס ולא יכול ליזהר ומש"כ מהרש"א דחייב בהוחלקה דהוה כעין גניבה ואבידה צ"ע דא"כ בשכרה להר נמי יתחייב כיון שלא נזהר וע"כ מקרי אונס וא"כ אפי' שכרה לבקעה נמי יפטר:
ודע שהרמב"ם השמיט הנך אוקימתי ולא העתיק רק הסיפא וכתב המ"מ דס"ל דר' יוחנן דמוקי מתני' כר' מאיר לאס"ל הנך אוקימתי כלל ואינו חייב רק בפשיעה הניכרת ונדחה דהרמב"ם ס"ל דכולהו אמוראי ס"ל דזה הוה פשיעה במה ששינה לכן חייב כל שיש לתלות שמחמת זה בא האונס כגון שמתה מחמת אויר וכדומה וס"ל להרמב"ם דכולהו אמוראי ע"כ ס"ל כאביי לעיל דס"ל דאין רצונו מקרי פשיעה כיון דאין השואל רשאי להשאיל וכמש"כ התוס' לעיל דף ל"ו דכיון דשינה חשיב כאילו פירש לו שיתחייב בכל אונסין שנוכל לתלות שבאו מכח השינוי חייב לכן חייב בהני דלעיל משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דשומר שמסר לשומר לא מתחייב אע"ג דלכתחילה אין השואל רשאי להשאיל לא מקרי שינוי שיתחייב על כך מה שלא היה חייב בלא מסר לאחר אע"ג דאמרינן בגיטין דף כ"ט דזו אפי' תנוקת של בית רבן יודעין א"כ כ"ש דמשום הך שינוי דהר ובקעה שדרך לשכור בין להר בין לבקעה שאין חיוב יותר עליו מכח השינוי רק כשסיבת האונס באה ע"י שינוי בודאי כמו החליקה בהר והוחמה בבקעה ועפ"ז אפשר ניישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה לעיל דף ל"ו דמוקי מתני' דהשוכר פרה מחבירו בנתן לו רשות להשאיל ולפ"ז אפשר דלא כתב כן רק לפרש המשנה דודאי רבא דאמר לעיל לדידי דאמינא מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ליכא לאותבה כלל וכבר כתבתי שם לדייק דמאי תירץ לו דמ"מ תקשי ליה דר' יוחנן לא ס"ל כסברתו ולפ"ז י"ל דה"ק כיון דלדידי ע"כ ר' יוחנן דמוקי בנתן רשות היינו רבי יוחנן לשיטתיה דמוקי מתני' דהכא כר' מאיר דמעביר ע"ד בעל בית נקרא גזלן לכן מוקי גם מתני' דהתם בנתן רשות להשאיל אבל לדידן לא קשיא כלל
בגמרא דילמא שאני התם דקניא בשינוי מעשה והקשה הרמב"ן דכיון דאינו נקרא גזלן לא שייך שיקנה בשינוי ונדחקו בזה ונ"ל דמשם לא שמעינן דמעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן אלא התם הטעם כיון דאין דעת בעה"ב על השבח אפי' אם נימא אי הוה ידע ניחא ליה שיקנה השבח הוה כמו יאוש שלא מדעת וכיון דאין השבח נקנה לבעה"ב ממילא הוא של אומן דקני ליה בשינוי כמו כל גזלן שקונה הגזילה אף שאין דעתו לקנות א"כ גם כאן אף שאין נקרא גזלן מ"מ כיון דבעה"ב לא קני ליה כיון דנשתנה ע"י השבח ממילא נקנה לו לאומן משא"כ במתני' דלא שייך שינוי ובהכי ניחא דקשה הא דמסיק דמוכח מהא דהנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית מפני שהוא מעביר ע"ד בעה"ב וקשה הא כתבו התוס' לעיל דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר דלכתחילה אסור ומ"מ לא מיחייב משום הכי א"כ גם בהא נימא דלכתחילה אסור אבל מנ"ל שיקרא גזלן ולפ"ז ניחא דמשמע לן ודאי אצל בעה"ב אין קפידא כ"כ רק דס"ל דלא הוה של עני רק לענין זה שנתנו לו משא"כ לענין אחר אף דאי שמע בעה"ב לא היה מקפיד כיון דאינו יודע הוה כמו יאוש של"מ כדלעיל דף כ"ב עיין תוס' שם ד"ה מר זוטרא וע"כ דלא הוה שלו רק לענין שנתן לו בעה"ב אפילו אי הוה ניחא ליה בזה כל זמן שאינו יודע אינו ברשותו רק לדבר שנתן לו וא"כ גם כאן נקרא גזלן דלענין שלא התנה לא הוה ברשותו כלל והוה כאילו הוליכה שלא ברשות לגמרי דמקרי גזלן.
גמרא ש"מ משום דשני היא וכל המעביר כו' נקרא גזלן כבר כתבתי דיש לדקדק דילמא דוקא לכתחילה לא ישנה אבל מנ"ל שנקרא גזלן ואפשר דלכתחילה פשיטא ליה דלא ישנה מפני החשד וע"כ נקט להאי טעמא דמעביר דנקרא גזלן גמור:
בתוספות ד"ה במילתא כו' בטלי כסף כלומר פרידות אדומות עכ"ל עיין פ' מציאת האשה דף ס"ח במה אתה סועד בטלי כסף דל"ל הכי ועיין פרש"י שם:
בתוספות ד"ה אם כו' ותימא דלמה ישכיר בהמה אחרת לפענ"ד נראה ליישב פרש"י דהא בלא"ה צריך טעמא בהבריקה או נשתטה למה לא ינכה לו מן השכירות שהרי אילו היה בא לשכור חמור מוברקת או שוטית אין ספק שהיה שוכר בפחות ולמה לא ינכה לו במה ששכר ממנו בדמי שכירות חמור בריאה אלא ע"כ כיון דלא מפסיד לגמרי ואיכא דררא דשכירות עכ"פ נותן השכירות משלם כיון דשם שכירות עכ"פ עליו ואפשר לומר הטעם כמו בספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן אמרינן כאן כיון שעכ"פ דרך לשכור חמור מוברקת או שוטית ואין ספק רק בנכיון הדמים וכיון די"ל מזלא דשוכר גרם לכן מחוייב ליתן כל השכירות ולא דמי למתה שנתבטל השכירות לגמרי ונסתיים השכירות בחצי דרך וא"כ מה"ט י"ל גם לפרש"י אף שצריך לשכור עד שישיג חמור אחר עכ"פ לא מפסיד לגמרי ולא עדיף מהבריקה אף שיש הפרש בדמים בין חמור מוברקת לחמור בריאה מ"מ לא בטל שם שכירות א"כ במה שצריך לשכור עד שישיג חמור אחר אפשר ג"כ שאין הפסד יותר:
בתוספות ד"ה מכלל כו' ות"ק עדיף עכ"ל ונראה דלרב לא קשיא מרשב"א די"ל דמוקי מתני' באנגריא חוזרת אליבא דכ"ע ובאנגריא שאינה חוזרת דצריך להעמיד לו חמור היינו שלא כדרך הליכתה לכ"ע ולת"ק אפילו כדרך הליכתה ולא מיירי בפלוגתא ומתני' באנגריא חוזרת אפילו שלא כדרך הליכתה לכ"ע ג"כ:
דף עט.
בתוספות ד"ה אילו כו' תימא דהשתא מיהו כו' למה יתן לו שכר עכ"ל: לענ"ד מיירי ששכרו לרכוב עליו שצריך לילך למקום ההוא ושכרו לרכוב שלא יטרח לעלות ברגליו וא"כ שפיר אהני ליה עכ"פ על מה שרכב בחצי דרך אף שצריך לטרוח ולילך ברגל אם אינו רוצה להעלות בדמים ביוקר השכירות כאשר במקום ההוא אלא דיש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר במתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך הא אם מתה בחצי הדרך הרי עדיין צריך להשלים דרכו וגם לחזור לביתו אין כאן חצי דרך רק רביעית דרך וצ"ל שלא שכר החמור רק עד שם ומניחו שם או דחצי הדרך באמת היינו רביעית מן הליכה וחזרה וא"כ י"ל שפיר דלהכי נקט לרכוב דאז מגיע לו שכרו של חצי דרך הליכה שהוא רביעית דרכו משא"כ אם שכרו למשא ובחזרה שפנוי ממשא רוכב עליו בלא משא א"כ מגיע לו שכר יותר מלפי ערך הדרך דעל המשא צריך ליתן יותר:
בא"ד וי"ל כו' לפי אותן דמים שהשכיר כו' יותר מעט כו' עכ"ל לכאורה היה נראה לומר דקמ"ל דאינו נותן לו רק שכר חצי דרך דהיא ע"פ מאי דאיתא בחגיגה צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא עשרה וחד בתרי זוזי נמצא דרך משל אם נותנין על דרך חמשה פרסאות זוז אחד נותנין על עשרה פרסאות שלשה זוזים וא"כ כי מתה בחצי הדרך מחשבינן השואה על חמשה פרסי ואינו נותן רק זוז אחד וכששוכר שם אינו יותר מחמשה פרסי א"כ אינו נותן רק זוז אחד ומרויח השוכר מיהו נ"ל דשמעתין ע"כ לא איירי בהכי דפריך. אם יש בדמיה לשכור ואם איתא הרי מפסיד ע"י זה שאם ישלים דרכו הרי יתן כל מה שפסק עמו ואם ישלם רק לפי ערך שהלך לא ישלם רק שליש וע"כ איירי בצריך להוסיף על חצי דרך יותר:
בפרש"י ד"ה יקח כו' ותנן במתני' מתה חייב להעמיד לו חמור אחר עכ"ל וקשה מנ"ל דמתני' מיירי בחמור זה דילמא בחמור סתם איירי ואפשר לומר דס"ל לרש"י הא דהבריקה ג"כ לא מיירי רק בחמור זה דאילו בחמור סתם אינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הפוסקים לא חלקו בזה וגם קשה לפ"ז מאי פריך לעיל מרשב"א דהשוכר את החמור לרכוב והבריקה צריך להעמיד לו חמור אחר נימא דמיירי בחמור סתם וברא"ש הקשה על מה שפרש"י במשנה שכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא דאמר ליה חמור זה ומדכתב ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור אחר משמע דמיירי בחמור סתם עכ"ל ולפענ"ד פשוט דכונת רש"י דהברירה ביד המשכיר או להוסיף מעות ולקנות חמור אחר או ישכיר לו אחר בדמי נבילה או יחזיר לו שכרו ע"כ וס"ל לרש"י דכיון דחמור זה שיעבד לו צריך לשכור לו בדמי הנבילה אלא משום כילוי קרנא יוכל המשכיר לקנות לו חמור אחר ע"י שיוסיף דמים וכן נראה להדיא מפרש"י כאן ד"ה לא מכלינן כו' דמוסיף ולוקח חמור הרי בהדיא דאפי' למ"ד לא מכלינן קרנא מחוייב עכ"פ לקנות חמור אחר מדמי הנבילה ולהוסיף דמים דכל שיוכל לעשות שלא יהיה כילוי קרנא משועבד לו אף שצריך להוסיף ואם אינו רוצה ימכור הנבילה וישכור בדמים ולא פליגי כאן רק במתה בדרך שאין השוכר רוצה לקנות להוציא מעותיו ושמא לא ייטב בעיני המשכיר וכשהוא בביתו ואינו רוצה ליקח אחר לכ"ע שוכר בדמי הנבילה ולא משגחינן בכילוי קרנא כיון שיכול להוסיף ולקנות מדמי הנבילה לא מקרי כילוי קרנא אם אינו רוצה להוסיף דמים דאפסיד אנפשיה וזהו ברור לפענ"ד בדברי רש"י: