אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק חמישי איזהו נשך

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי איזהו נשך

פרק רביעי הזהב

מהדורא קמא

דף ס:

במשנה איזהו נשך כו' לכאורה תמוה דפתח איזהו נשך ואיזהו תרבית ולא מפרש לתרבית כלל ועוד ל"ל לפרושי מפני שהוא נושך כיון שהוא מתרבה ג"כ. וגם למה נקט תרתי סלע בה' דינרין וסאתים חטין בשלש וגם למה נקט סלע בה' ולא נקט ד' סאין בה' או שקל בשלש ונ"ל דהכי קאמר דלכאורה בתחילת העיון היה אפשר לומר דכתיב בקרא כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ואפשר לחלק בין נשך לתרבית שהם שמות מורדפי' ולפותרן דנשך היינו מה שמחסרו בפעם אחת כמו מלוה ד' בה' ותרבית היינו מה שהוא מתרבה במשך הזמן שקצץ ליום או לשבוע וא"כ אי הוה מצינו דבאוכל אינו אסור רק כשמתרבה לאחדים א"כ טפי הוה מצינן לפרש ברבית דאורייתא והיינו כשמתרבה לאחדים. מיהו זה אינו רק אי הוה מצינן למימר דבאוכל ליכא איסור בנשך רק כשמתרבה דוקא במשך הזמן אך לפי האמת דגם באוכל איכא איסור בנשך וא"כ ל"ל הכי דאיירי במתרבה לאחדים דפשיטא דאסור שהרי אפי' בפעם ראשונה אסור וא"כ הכל באיסור ולא משכחת לה רבית דאורייתא כלל וא"כ ע"כ תרבית לא מצינן לפרושי רק ברבית דבריהם וא"כ ה"ק במתני' איזהו נשך שיש לברר איזהו נשך ואיזהו תרבית ולשלול שלא תאמר נשך היינו בתחילת ההלואה בפעם א' ותרבית היינו לאחדים זה ליכא למימר כיון דגם באוכל דהיינו סאתים בשלש שייך נשך א"כ תו ליכא לפרושי דתרבית היינו לאחדים דאיכא איסורא מיד בשביל רבוי הראשון כגון שפוסק לו בכל יום מדה א' דאפילו לא פסק לו רק מדה ראשונה איכא איסור מפני שהוא נושך א"כ ע"כ תרבית דוקא בשל דבריהם משכחת לה והא דנקט סאתים חטים ולא נקט דומיא דרישא לכאורה היה נ"ל דקמ"ל רישא דוקא סלע בחמשה דינרין דמילתא דפסיקא הוא לאיסור משא"כ בפחות משכחת לה למאי דקיי"ל לעיל בפ' הזהב כר' שמעון דבמטבע נמי בעינן שתהא האונאה שתות וא"כ אם מלוה לו סלע היוצא בהוצאה ומחזיר לו יותר מד' דינרין רק שהדינרין הם חסרים יוכל להחזיר לו עד שתות אף שמחזיר לו יותר דהדינרין ג"כ יוצאין בהוצאה מ"מ הם חסרין מן השקל בערך ד' שתותים ויוכל להוסיף לו יותר משא"כ סלע בחמש מילתא דפסיקא לאיסור ואפשר לומר דלא למגן שינה רבינו הקדוש ונקט בסיפא סאתים חטים ונקט חטין הוא ע"פ מה שמצינו בערובין דשעור ערוב היא בככר כו' מד' סאין חטין בסלע יראה דשער הבינוני הוא ד' סאין בסלע וא"כ להורות בא התנא סיפא דומיא דרישא והיינו כשהסאתים הם בסלע המוזכר ברישא שהוא בתכלית היוקר שמצינו בב"ב צ"א שמותר לצאת לח"ל ביוקר כזה וא"כ ודאי מסתמא ישתנה השער וא"כ במלוה לו סאתים חטים הו"ל למימר כי מסתמא דיוקר עתיד להשתנות וימצאו אח"כ שלש עכ"פ בסלע וא"כ ליכא רבית שהרי בשעה שהלוה היו הסאתים שוין סלע ולכי פרעיה השלש אין שוין קמ"ל דמ"מ איכא רבית קצוצה דבתר מעיקרא אזלין ובסיפא קמ"ל רבותא אע"ג דהחטין בשער הזול כור בדינר זהב ולפי חשבון ד' סאין בסלע כור הוא בל' דנרין אפ"ה קציצה ראשונה בהיתר כיון דכן השער. והא דקרי לרבית דאורייתא נשך ולדרבנן קרי תרבית אפשר דלמאי דקיי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים א"כ אינו תרבית שאין ממונו מתרבה שהרי צריך להחזירו כשיודע לב"ד ורבית דרבנן שפיר קרי תרבית שאינו יוצאה בדיינים וא"כ מרויח לפי האמת הנה גם למ"ד אין יוצאה בדיינים פרש"י לקמן דיכין רשע שלא יהנה כמ"ש לקמן. ויש לעיין כיון דרבית דאורייתא ליכא רק בקצץ לו מתחילה משא"כ בלא קצץ ונותן לו מעצמו ליכא טפי רק רבית מאוחרת א"כ איך משכחת לה ריבית דאורייתא כיון דהקציצה כמאן דליתה שהרי אינו מתחייב על ידי הקציצה דאפי' אינה יוצאה בדיינים מ"מ אינו מחויב ליתן כל זמן שנא גבה וא"כ להוי כאילו נותן לו בלי קציצה דליכא איסור דאורייתא וצ"ל דכיון דאי לא הוה איסורא היה מתחייב לו מן התורה א"כ הקציצה היתה מועלת אם נאמר שאינה אסורה ולהכי עבר עליה. ועמ"ש לקמן דף ס"ב בס"ד:

נ"ל ראיה לדברי הרמב"ם למה שפסק דרבית קצוצה לא מקרי רק מה שקוצץ לו בשעת הלואה אבל לא מה שקוצץ בהרחבת הזמן וכתב המ"מ שאין ראיה לדבריו ונ"ל ראיה לדבריו דקשה בתחילה דקאמר הש"ס מדשביק לרבית דאורייתא ומפרש לרבית דרבנן אלמא פשיטא ליה דתרבית דמתני' דרבנן הוא ובתר הכי מפרש אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף אזלינן. ולכאורה תמוה איך יעלה על הדעת לומר בתר בסוף אזלינן ואי אוזיף ק' בק' והוקרו יהיה ריבית דאורייתא דהא כבר פשיטא ליה דסיפא רבית דרבנן הוא. ולפי פירוש התוס' מיירי שאין לו יין וגם חטין אין לו וא"כ היכא קאמר דמתני' שביק רבית דאורייתא הא אי בתר בסוף אזלינן א"כ כיון שלא קנה החטין בתחילה מאחר שלא היה לו החטין א"כ המעות אינם יותר מהלואה שהרי לא קנה בהם כלום וא"כ אם הוקרו החטין ועמדו בשלשים דינרין אי בתר בסוף אזלינן הוה ריבית קצוצה שהרי מעלה לו בעד דינר זהב חטין בשלשים דינרין ומה לי שנתייקרו הפרוטות או החטין וא"כ תמוה טובא דמעיקרא פשיטא ליה דרבית דמתני' דרבנן הוא ובתר הכי מפרש בדרך ספיקא ואם נימא דאזלינן בתר בסוף א"כ הוה רבית דאורייתא במתני' וצ"ע לכאורה: אלא י"ל מכאן ראיה לדברי הרמב"ם שסובר שמה שקיצץ לו אחר ההלואה הוא דרבנן וא"כ א"ש דפשיטא ליה דמתני' ברבית דרבנן כיון דמיירי בלקח בהלואתו א"כ כבר הלוה לו מקודם א"כ כי פסק עמו על החטין תו לא הוה רבית דאורייתא דהא בלא"ה יש להבין לדברי הרמב"ם היכא קאמר דמה שאינו בשעת הלואה לא מקרי רבית קצוצה דהא בגמרא ס"ד למימר דבתר בסוף אזלינן וא"כ אפי' נתייקר אח"כ מקרי רבית. וא"כ נהי דלמסקנא בתר מעיקרא אזלינן אכתי מנ"ל לאקולי כולי האי בפסק אחר ההלואה וצ"ל דהרמב"ם לא קאמר רק היכא דאין הרבית בא בשעת הלואה כגון שקצץ אח"כ והיינו מדכתיב את כספך לא תתן לו משמע דהקפידא על שעת נתינה וא"כ י"ל אם הדין למיזל בתר בסוף ע"כ היה הדין שצריך להתנות אם יוקיר לא ישלם לו הפרוטות א"כ מיד כשהתנה שישלם לו פרוטות בכל אופן מקרי רבית בשעת נתינה משא"כ באם בשעת ההלואה ליכא שום דררא דרבית שפיר ידעינן דלא הוה רבית בתר ההלואה וא"כ מתני' דלקח בהלואתו שפיר פשיטא לו דהוה רבית דרבנן ודברי הרמב"ם מוכרחים לפי גירסת הספרים מיהו לפרש"י דמיירי שלקח החטין בדמים י"ל אפי' אי אזלינן בתר בסוף פשיטא לן דלא הוה רבית של תורה כיון דהוה דרך מקח החטין וקאי עלייהו במי שפרע: ולמאי דפרישית לעיל בישוב דברי הג"א א"ש ג"כ דדוקא בהוזלו פרוטות קאמר ע"ש ודו"ק:

בגמרא ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך כו' ויש לדקדק לדעת האומרים דאין רבית בפחות משוה פרוטה א"כ י"ל דתרבית היינו רבית אוכל דכתיב בקרא והיינו שפסק עמו בכל שבוע כפי הזמן שישאר חייב לו פחות משוה פרוטה ולכן כתיב באוכל והיינו שפסק לו ממין המאכל שלוה לו כגון בצל א' בכל שבוע שאין בא' מהם שוה פרוטה וקמ"ל דמצטרף והוה רבית קצוצה ועיין:

בגמרא אי דאוזפיה מאה במאה כו' אי בתר בסוף אזלית כו'. לכאורה תמוה מאי מספקא ליה דפשיטא דאזלינן בתר מעיקרא דסאה בסאה פשיטא לן דאינו אלא דרבנן וכ"ש דקשה טפי על המרדכי והג"א דכתבו לפי האמת דמספקא לן אי בתר מעיקרא אזלינן ועיין מ"ש בביאורי להלכות ריבית סימן ק"ס ס"ק ל"ט ונ"ל דאיירי שהפרוטות הוזלו לסיבת איזה מקרה שהרי בלא"ה תמהו התוס' איך הוזלו פרוטות כ"כ ולכן י"ל שאיירי ביצא קול שהמלך פוסל מטבע הישינה וא"כ לכך הוזלו הפרוטות כ"כ שעתיד לפוסלן בזמן קצר ופסק עמו ליתן לו מטבע היוצא וכשתשוב המטבע החדשה מסתמא יתייקרו ולא דמי לסאה בסאה שזהו בודאי יתייקר דמסתמא בזמן הפרעון יתברר אם תשאר המטבע ובודאי יתייקרו ולא דמי לסאה בסאה שאפשר שיתייקר ואפשר שיוזל משא"כ בפרוטות שהגיעו לשער הזול כ"כ אי אפשר שיוזלו בשום פנים והוה כריוח ידוע ובזה אפשר ליישב פירש"י שפירש שאיירי בפרוטות ותמהו איך הוזלו כ"כ ולפמ"ש שזהו לאיזה סיבה א"ש ובע"כ צריך למינקט בכה"ג דבגווני אחרינא פשיטא לן דלא אזלינן בתר בסוף:

בתוספות ד"ה למה כו' וא"ת. ולמה שינה כו' לכאורה י"ל עפמ"ש במשנה דודאי איכא לפרושי דתרבית היינו שמתרבה במשך הזמן ונשך היינו בפעם א' אלא דלפי האמת אי אפשר לומר כן כיון דנשך אסור הרי תרבית בכלל נשך הוא שהרי גם בפעם ראשונה אסור מפני שהוא נשך אלא ודאי לא הי' כתב רחמנא תרבית רק דאי לא כתב רחמנא תרבית הוה אמינא דנשך דוקא הוא במה שמתרבה במשך הזמן דגם בנשך יש לפרש כן ואתא תרבית וגלוי על נשך דנשך אסור אפי' אינו מתרבה במשך הזמן כמו סלע בה' דינרין ומ"מ קושית הש"ס שפיר דלפי האמת דגם בפעם אחת אסור א"כ אינו מתרבה רק בפעם ראשון שדי לאסור מכח פעם ראשונה ולא משכחת נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וא"כ שפיר הוצרך לכתוב שתי לשונות דאי כתב תרי זימני נשך הוה אמינא דבעינן דוקא שיתרבה במשך ההלואה דגם בנשך יש לפרש כן כמו שפרש"י בנשך כנשיכת נחש שמבצבץ ומ"מ לא ה"ל למיכתב רק את כספך לא תתן לו בנשך ותרבית והא דחלקן ע"כ לעבור עליו בשני לאוין ודו"ק עוד אפשר לומר דנקט לשון תרבית לענין התראה דבאיזה לשון שיתרה בו חייב עיין תוס' ריש ב"ק:

דף סא.

בפירש"י ד"ה ת"ל כו' והשתא דשמעינן מלא תשיך כו' לחייב את הלוה כו'. עיין במפרשים שנדחקו בכוונתו ונראה דקשיא ליה לרש"י מנ"ל בלוה רבית אוכל ולכן ס"ל לרש"י דנפיק מנשך אוכל ומ"מ לעיל כתב רש"י שפיר דשמעינן במלוה נשך באוכל מדכתיב בלוה נראה דס"ל להש"ס דלא מסתבר שתכתוב התורה נשך יתירא לגלויי לישנא דנשך במלוה דשייך נמי באוכל דטפי ה"ל למכתב במלוה אלא ודאי הך דכתיב בלוה לגופיה וממילא נשמע נשך גם במלוה באוכל וזהו כוונת רש"י דודאי מדכתיב בסיפא דקרא כל דבר אשר ישך א"כ לא תשיך קאי אכל דבר ומוכח נשך בלוה דע"ז קאי אבל במלוה לא הוה ילפינן נשך מדכתיב כל דבר אשר ישך נשמע דשייך נשך גם באוכל דלא שמעינן להך מילתא רק אי כתיב בהדיא נשך אוכל אבל ממאי דכתיב נשך בכללא אפשר דבפרטא לא שייך לשון נשך באוכל אבל השתא דכתיב נשך אוכל בהדיא שמעינן גם במלוה נשך באוכל כפרש"י לעיל וא"כ שמעינן תרתי ריבית באוכל בלוה ונשך באוכל במלוה ולפ"ז הא דקאמר אין לי בלוה במלוה מנין היינו דבמלוה לא שמעינן רבית בכסף דנשך באוכל כבר שמעינן מנשך אוכל דלוה כפרש"י לעיל:

בתוספות ד"ה קרי כו' וא"ת בפ"ק דקדושין כו' לא בעי רבנן למידרש כו' עכ"ל לכאורה י"ל בפשיטות דדוקא כגון הכא דמסברא שייכין הלאוין בין בכסף בין באוכל אם כן אין סברא לחלק ביניהם:

בגמרא אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל כו' לכאורה לפמ"ש התוס' לקמן דרבא ס"ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ לא מוכח שצריך להחזיר דה"א כמו ברבית שא"צ להחזיר כמו כן גזל א"צ להחזיר כיון דלא אתי אלא מרבית דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואפשר לומר דאין הקושיא רק דלא לכתוב אזהרת הגזל והיינו הלאו אבל עשה דוהשיב את הגזילה לא קשיא לן וא"כ ממילא נדע מן העשה שצריך להחזיר רק אאיסורא דגזל מנ"ל דאיכא איסורא בגזילה ולא עבר אלא על מצות והשיב דקאי עליה ואכתי ל"ל לאו דגזל דנפיק מרבית ואונאה מיהו קשה לפ"ז היכא קאמר אי כתב באונאה הוה אמינא משום דלא ידע דמחיל משמע דגזל מקרי ידע דמחיל כדמפרש לקמן ואיך אפשר לומר דמחיל דהא מקרא מלא דיבר הכתוב והשיב כו' וע"כ דלא מחיל וא"כ כבר נפיק גזל מאונאה לחוד ואפשר לומר דמוהשיב לא שמעינן רק בנשבע לשקר דאז איכא עליה מצות השבה משא"כ בלא נשבע לשקר י"ל דידע דמחיל מיהו קשה לפ"ז לא משכחת לה שבועה כלל כיון דא"ל להחזיר א"כ לא הוה רק כפירת דברים בעלמא ואפשר לומר לפמ"ש התוס' ב"ק דף ק"ד דגם בנשבע מעצמו שייך הך שבועה דגזילה א"ש אלא דמ"מ לא דמי להך דבשלמא התם איכא עכ"פ חיוב החזרה ולאו כפירת דברים הוה משא"כ אם נימא דמחיל מיד א"כ לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא ואפשר לומר למאי דקיי"ל דלשון מחילה לא מהני רק בחוב אבל בחפץ לא שייך מחילה א"כ הוה מצינן למימר דידע דמחיל לא שייך רק בגזלו מעות שאין לו קפידא לנגזל אם יחזיר לו מעות הללו או שאר מעות ושפיר מהני לשון מחילה דלא עדיף מחוב אבל בגזל ממנו חפץ לא שייך ביה לשון מחילה וא"כ י"ל והשיב קאי אחפץ אבל שאר גזילה קנאה מיד ועיין בסמ"ע סימן רמ"א ובש"ך סק"ה. ולפמ"ש צ"ל כדברי הסמ"ע עוד אפשר לומר דמקרא דוהשיב אפשר דלא הוה ידעינן רק בטעין הנגזל ברי שבודאי לא מחיל וצריך להשיב מטעם דברי ושמא ברי עדיף משא"כ השתא דכתיב לא תגזול משמע דמיד עבר בלאו א"כ צריך לתקן הלאו בהשבה דוקא ואפי' אין הנגזל טוען ברי כגון שמת או הלך למדינת הים כיון דעבר על הלאו ע"כ צריך להשיב לקיים מצות השבה וא"כ לא הוה מוכח מקרא דוהשיב דמסתמא עבר בלאו די"ל דבעינן דוקא שיתבענו בבירור שלא מחל וא"כ מאונאה לחוד לא אתי' די"ל דכיון די"ל ידע דמחיל ליכא לאו בבירור אלא דמ"מ אם יתבענו מספיקא בעי לאהדורי ליה דברי עדיף אבל מרבית ואונאה שפיר אתי' במה הצד כיון דחזינן דאפי' מחילה דרבית לא מהני. וע"כ מטעם שאינו מוחל בלב שלם אע"פ שנותן לו מדעת שפיר ידעינן דפשיטא דגזל לא מחיל ודו"ק ומהא דצריך להחזיר פקדון ומלוה לא מוכח רי"ל שאני התם דמתחילה נטל ע"ד להחזיר ולא מוכח גזל ורבית ואונאה דשקיל אדעתא דשלא להחזיר ועיין בסמוך:

גמרא אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל כו' שמעתי להקשות בשם הרב הה"ג המנוח מ' ישעיה פי"ק ז"ל דהא צריך לאו דגזל ע"פ מאי דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא"כ אי לא כתב רחמנא לאו דגזל ה"א דלישראל דוקא נאמרה ולא לבני נח ולכאורה נראה דלק"מ דהא אמרינן התם אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ומשני ליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל שרי וא"כ י"ל דהיינו דוקא היכא דאי נימא לבני נח נאמרה יהא מותר לישראל משא"כ הכא דאם נימא לבני נח נאמרה לא תהיה מותר לישראל דהא איכא למילף מרבית ואונאה. ולא דקשה לפ"ז בכל דוכתי נימא לבני נח נאמרה וכ"ש לישראל משום ליכא מידי אלא די"ל דרש"י פירש דמוכח כן מדאתני ע"ז בסיני ולא אתני שאר דברים ש"מ לישראל נאמרה וא"כ הכא שלא הוצרך לשנות דאתי רבית ואונאה ממילא י"ל דלזה ולזה נאמרה ועוד יש לומר דודאי דכתיב והשיב את הגזילה הוה שמעינן לאו הבא מכלל עשה ואם אזהרה לבני נח ע"כ נמי מכלל עשה ילפינן כדילפינן מאכל אכל מכל עץ הגן. אלא דלאו דלא תגזול אתיא ללאו וכיון דכבר שמעינן מרבית ואונאה ואם כן נילף בודאי דגם לבני נח נאמרה מקרא דוהשיב ואיסור לאו מרבית ואונאה וא"ש עוד נ"ל עפמ"ש התוס' לעיל דף ה' ע"ב דלא תחמוד בלא דמי משמע והקשו התוס' ת"ל מלא תגזול ותירצו לעבור בשני לאוין וא"כ י"ל בלא"ה כיון דלפי האמת לא תחמוד בלא דמי משמע והכא לא דייקינן רק אלאו דלא תגזול דלאו דלא חמוד י"ל דאיצטריך לעבור משעת חימוד או דמהא גופיה י"ל דאיצטריך לא תחמוד כדי שיהיה נשנית בסיני וא"כ לא תגזול מייתר לגמרי ואם נימא דלפי האמת לא תחמוד הוא אפי' יהיב דמי וא"כ כ"ש דתקשי ל"ל תגזול דכבר נפיק מלא תחמוד וצ"ל דאי לאו דכתיב לא תגזול ה"א דלא תחמוד הוא בלא יהיב דמי אבל השתא דכתיב לא תגזול אמרינן דלא תחמוד ע"כ ביהיב דמי דבלא יהיב דמי כבר מוכח מלא תגזול והשתא דילפינן מרבית ואונאה א"כ ע"כ לא תחמוד אפי' יהיב דמי נמי עבר בלא תחמוד עכ"פ תו לא צריך לא תגזול דכבר נלמד מרבית ואונאה א"כ נימא לא תחמוד אפי' יהיב דמי עכ"פ נשנית בסיני מלא תחמוד. ואין לומר דאי לאו דכתיב לא תגזול ה"א לא תחמוד היא בלא יהיב דמי ואף דנלמד מרבית ואונאה קמ"ל קרא שיהיה נשנה בסיני ולעולם לא תחמוד בלא דמי דכיון דאיכא למימר דאתי' לגופי' דנשמע מרבית ואונאה נמי דרשינן לגופי' וממילא נשמע שנשנה בסיני ואפי' תימא די"ל דאכתי בעי דלא תחמוד בלא דמי ונכתב כדי שיהיה נשנה בסיני כדי שיהיה אסור גזל לבני נח איכא למימר דפשטא דלא תחמוד משמע אפי' בדמי וא"כ כ"ש גזל וא"כ נשמע תרווייהו נשנה בסיני ומפשטא דקרא משמע אפי' יהיב דמי עבר בלא תחמוד ואע"ג דהתם בסנהדרין פריך ממילה שנשנה בסיני ומשני התם ההיא למשרי שבת הוא דאתא וא"כ כי נמי איתני לא תחמוד להורות דאפי' בדמי אסור לא מוכח איסור לבני נח למלתיה אתני י"ל דהתם אם נימא דאתני משום דנאמר לבני נח נשמע דדחי שבת וטפי מסתבר לאוקמה בישראל אבל הך לא תחמוד אם נימא דאתי' לאתנויי בסיני מ"מ נשמע דאסור אפי' בלא דמי מדכתיב לא תחמוד ולא כתיב לא תגזול דהכי משמע לישנא דלא תחמוד. ובזה מיושב תמיהת התוס' דנוקמי' לגזל עבדי' ונראה מדבריהם דבקרקע לאו דגזילה והוא תמוה דבהדיא כתיב לא תחמוד בית רעך שדהו כו' עבדו ואמתו שורו כו' א"כ איכא לאו גם בקרקעות ואיך אפשר דליכא בגזילת קרקעות ועבדי' כיון דכתיב בקרא שדהו א"כ עכ"פ איכא לאו קרקע ועוד נ"ל כיון דבאמת אזהרת בני נח הוא על הגזל ועושק בכלל כדאיתא בסנהדרין שם וא"כ נהי דלא אהדרי' לגזל מ"מ כיון הדרי' לעושק א"כ ממילא שמעינן דעושק אסור בבני נח וא"כ כיון דעושק מטא לידיה אסור כ"ש גזל ואע"ג דלקמן עביד צריכותא בין גזל לעושק דעושקו טרח ביה:

בגמרא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל כו' לכאורה קשה לפי דברי הרמב"ם בפ"א מגזילה דאסור לגזול אפי' עכו"ם א"כ לא א מרבית ואונאה דשרו בעכו"ם ולדברי הכ"מ שכתב שם דליכא איסור דרבנן א"ש די"ל דפשיטא ליה דליכא איסור מן החורה בגזל עכו"ם מיהו אכתי לא א"ש דבגניבה כתב בהדיא דאיכא לאו גם בעכו"ם וא"כ מאי פריך לקמן לאו דלא תגנובו ל"ל הא איצטריך לגניבת עכו"ם ואפשר לומר דסוגיין אזלא אי גזל עכו"ם ליכא איסורא א"כ בע"כ צריך לאוקמה לאו דלא תגזול אעושק משא"כ הרמב"ם שפסק גזל עכו"ם אסור שפיר י"ל דצריך קרא לגופי' לגזל עכו"ם וא"צ לאוקמה באם אינו ענין ובהכי א"ש דהרמב"ם הביא לאו דלא תגזול כפשוטו ולא כתב דקאי אעושק דלשיטתיה אזיל דפסק גזל נכרי אסור א"ש כפשוטו דקאי לגופי' וקמ"ל דאיכא לאו גם בנכרי ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם בפ"א מגניבה דין ב' שאסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב ע"מ למיקט כו' ודייק הלח"מ דמשמע דהלאו לא אתי אלא להכי ולפמ"ש ניחא דסוגיין אזלא למ"ד גזל נכרי מותר משא"כ למאי דקיי"ל דאסור א"כ הלאוין הם כפשוטן דצריכי למימרינהו משום גזל וגניבת נכרי וא"כ א"ש דברי הרמב"ם לשיטתיה ודו"ק ועוד נ"ל דודאי סוגיין אפי' אי גזל עכו"ם אסור אלא דנפקא לן פ' הגוזל מקרא אחרינא מוחשב עם קונהו או מואכלת את כל העמים וא"כ ליכא נפקא מיניה אי קאי על עכו"ם דעכו"ם כבר מוכח מהך קרא וע"כ צריך לאוקמה לכובש שכר שכיר דבעכו"ם ליכא נ"מ דמלקות בלא"ה ליכא בלאו דגזל כמ"ש התוס' ניתק לעשה א"כ ליכא נ"מ אם נוקמי' בגזל נכרי ועיין מ"ש בתוס':

בתוספות ד"ה אמרי הכי נמי וא"ת והא אין מזהירין מן הדין כו' לפמ"ש המ"מ בהלכות מ"א בדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה בלא"ה ילפינן לאזהרה מן הדין א"כ הכא דאיכא עשה דוהשיב את הגזילה וכיון דאיכא עשה בלא"ה שפיר מזהירין מן הדין: בתוספות ד"ה אלא עמ"ש בחידושי לי"ד סימן קס"א שם הארכתי קצת בהך סוגיא:

בתוספות ד"ה לעבור כו' וא"ת ולוקמי' בגזל כו' אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר כו' לקי שפיר עכ"ל כבר תמהו כל המפורשים שהרי גם עושק ניתק לעשה דכתיב והשיב את הגזילה או את העושק וא"כ גם אעושק ליכא מלקות וא"כ למה נוקמי' אעושק טפי מגזל עיין במפרשים שדחקו בזה ונ"ל עפמ"ש במכות דף י"ד דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו והקשו התוס' א"כ אמאי חשיב גזל ניתק לעשה ותירצו דקדמו היינו דשייך הלאו קודם העשה משא"כ בגזילה לא שייך לקיים העשה כי אם אחר הלאו וא"כ י"ל דוקא גזילה מקרי ניתק לעשה שהרי אי אפשר לקיום ההשבה מבלי שיעבור מקודם על לאו דגזילה משא"כ בשכר שכיר אע"ג דכתיב והשיב את העושק עיקר מצות ההשבה לא נמשכה מן העושק שאף בטרם שעשק מיד שנתחייב לו השכירות כבר הוטל עליו עשה דהשבה מבלי שעשה עדיין שום איסור דהא איכא נמי עשה דביומו תתן שכרו ומה לי האי עשה או האי עשה דהך והשיב את העושק אינו מחדש עשה יותר מזו שהיה עליו ביומו תתן שכרו וא"כ היה יכול לקיים העשה בטרם יעבור הלאו אף דהעשה הוא משום ביומו תתן שכרו שהוא שם אחר י"ל דס"ל שליכא נ"מ בהא דבשלמא בגזל ע"י הגזל מקיים מצוה מחודשת ומרויח ע"י האיסור קיום המצות עשה שפיר מקרי ניתק לעשה משא"כ בעושק שע"י הלאו אינו מרויח קיום מצוה דאילו לא ערב היה ג"כ מקיים המצות עשה דביומו תתן שכרו בלי שום עבירת הלאו וא"כ עבירת הלאו לא הועילה לו כלום לקיום מצוה ולא הוה ניתק לעשה ולכן ס"ל להתוס' דלקי שפיר אעושק וא"ש ואין להקשות ע"ז מאונס דא"ש לפרש"י שכתבו התוס' דלא יכול לשלחה שילוח שיהיה כל ימיו ועוד נ"ל ליישב דברי התוס' שהם כמעט מוכרחים מן הש"ס ע"פ מ"ש הרב ב"י בי"ד סימן ק"ס שהביא דברי הרב ר' אליעזר מטוך דהמעכב דמי שכירות חבירו ותובעו מה שהיה יכול להרויח הביא בשם ר"א מטוך שצריך ליתן לו והביא ראיה מעדים זוממין ממתני' דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לשלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין נותנין מכאן ועד שלשים יום ובין נותנין מכאן ועד עשר שנים והרב מוקי לה בשכירות דבהלואה כה"ג הוה אגר נטר ומרן הב"י הרבה להשיב אפו עליו באמרו דהתם שמין כמה רוצה ליתן אם יקחם מעכו"ם או מישראל עובר עבירה והנה לא נדבר מזה אכן נראה מבואר מזה ששיווי הזמן עולה בממון והנה אם האיסור הוא כפי דברי הרב ב"י היינו מגזירת הכתוב שגזרה התורה לאסור אף שבאמת שוה הרבה המתנת המעות וכן קיי"ל בח"מ דבמחולקין על משך הזמן צריך הלוה לישבע על זה הרי דהמשך הזמן בהמתנת המעות לממון יחשב אלא דהתורה גזרה לאסור כשהוא מחמת חיוב חוב הלואה וגם בשכירות לפי דברי מרן הב"י דכל אגר נטר אסור ולכן י"ל באמת ודאי הרחבת הזמן אף שהוא שוה הרבה מ"מ היה אדם נותן הרבה להוציא לו מעות על משך זמן רב וא"צ לדחוק כדברי ב"י דהיינו מעכו"ם דאף מישראל י"ל דשרי דהיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליתן לאדם אחר שישתדל לו מעות על עשר שנים דהך מילתא שרי כדאמרינן לקמן שרי ליה לאינש למימר שקול ארבע זוזי ואמור לפלוני שילוני (וחוץ לדרכינו אפשר לסייע מזה לדעת הרמב"ם דסובר דאם קצץ אחר ההלואה לא מקרי רבית קציצה וא"כ בעדים זוממין אזלינן בתר דאורייתא ודו"ק) עכ"פ מבואר שהרחבת הזמן להפסד ממון יחשב רק שהתורה גזרה ק איסור וא"כ י"ל ודאי לאו דגזילה שפיר ניתק לעשה דניתן להשבה ואף שמעכב זמן רב ומפסיד הנגזל על ידו לא שייך לחייבו על זה שהרי אין על זר שייכות לאו דלא תגזול וא"כ עיקר החיוב על הגזילה בשעה שגזל וזהו ניתן להשבון ומקרי ניתק לעשה משא"כ בעושק שהאיסור הלאו הוא עיכוב הפרעון השכירות וזהו לאו דלא תעשוק שלא לעכב הפרעון וא"כ ודאי נהי דכתיב והשיב את העושק היינו גוף העושק הקרן שגזל שזהו נקרא עושק אבל לא עושק שעשק ממנו הזמן שעיכב שכירותו אשר אליו נושא את נפשו ולכן הזהירה התורה אף בבל תלין וביומו תתן שכרו ומה לי שעשקו יום אחד או עולמית וא"כ עושק היום שעיכב שכירתו כו' אין בידו להשיב שהרי אסרה התורה ליתן בעד זה שנקרא רבית וא"כ עושק אינו ניתק לעשה דאף דגוף השכירות מקרי עושק ובגדר ההשבה הוא שגם הגוף נקרא עושק מ"מ הרי לא נתקן בהשבה עושק הזמן ושפיר לקי שהרי העיכוב לא תיקן בהשבה ועיקר הלאו הוא דלא תעשוק שלא יעכב השכירות ובהשבה לא תיקן רק גוף העושק והיינו גוף השכירות שהיה צריך לשלם בלאו הכי ואכתי עבר הלאו דעשקו שאין לתקנו בהשבה ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם שהביא הלאו דלא תגזול אגזל והוא נגד הש"ס דהכא וגם פסק דליכא מלקות בגזל ועושק ולפ"ז א"ש די"ל דודאי גם עושק ניתק לעשה שניתן להשבון אלא שזה שעיכבו לא ניתן להשבון מחמת איסור רבית וא"כ אין העשה מתקיימת אלא די"ל כיון דלא תליא בדידיה א"כ הוא אינו חייב בזה וא"כ תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במכות דף ט"ו אי קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו ואי אמרינן ביטלו ולא ביטלו א"כ כיון שהוא אינו מבטל העשה לא לקי וא"כ כאן דאפשר היה להשיב גם העושק עם עיכוב הזמן כפי השומא רק בשביל האיסור א"כ אינו מבטל בידים וי"ל דסוגיא דמוקי לעושק הוא למ"ד קיימו ולא קיימו וא"כ הרמב"ם לשיטתי' בפ' ט"ז מסנהדרין פסק ביטלו ולא ביטלו כמ"ש הכ"מ שם ואף דהכ"מ הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם גופיה בהלכות נערה בתולה י"ל דטעמא משום דהוה לאו שקדמו עשה וא"כ הרמב"ם לשיטתיה פסק שפיר דבכל גווני ליכא מלקות ודו"ק היטב אלא דהגאון חכם צבי הקשה עוד שהרי עושק הוה לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ואפשר לתרץ תרווייהו בחדא מחתא דמשכחת כגון שיחד לו מטבע בשכרו שמטבע זו יקבל בשכרו ובא בעל הבית וזרקו לים הגדול במים צלולים דקיי"ל דפטור מלשלם א"כ אין עליו חיוב השבה שהרי לא התנה דק על מטבע זו וא"צ ליתן לו מטבע אחרת ומ"מ עשקו בזה שהרי ע"י זה נעשק שכרו דסוף סוף לא שילם לו שכרו וא"כ אית ביה מעשה ג"כ ואינו ניתק לעשה וכה"ג י"ל בשף מטבע שלו שאינו מתחייב ממון וגם לא בר השבה הוא שהרי לא הוה רק גרמא ואין חיוב תשלומין עליו מן התורה ואע"ג דפסקינן בח"מ סימן שפ"ו לחייב הטעם כמ"ש הפוסקים דחייב מדינא דגרמי ודינא דגרמי אינו אלא מדרבנן כמ"ש המפורשים. וא"כ מן התורה איכא עושק דלא ניתן לתשלומין משא"כ בגזל לא משכחת לה דאם כבר גזלו השבה מעליא בעי כדאיתא בב"ק דף צ"ה ואם לא גזלו לא כלום עבד משא"כ בעושק סוף סוף לא שילם לו ונפסד על ידו ונשא לשוא נפשו: ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק דקאי אגזל לא תגזול והוא נגד הסוגיא ולפ"ז א"ש דודאי קשה לוקמה בגזל גופיה. וצ"ל דלא לקי אגזל דניתק לעשה ועל עושק לקי שפיר והיינו בכה"ג דפרישית אך נראה דזה אינו רק אם דלא קני לההיא מטבע י ל דלקי מטעם עושק משא"כ אם נימא דקני המטבע א"כ כבר נפרע שכרו וליכא עושק דכל היכא דאיתא ברשותיה דשכיר איתא וכבר נפרע אבל אם לא קני להאי מטבע רק שתנאו היה דוקא לשלם הך מטבע ולא דבר אחר א"כ לא שייך לומר דברשותיה דמריה איתא שהרי לא קני להך מטבע רק בשביל שהתנה עמו שיהיה שכרו על המטבע ולא זולת ובזרקו לים או שף אותה אינו מחוייב באחריותה כלל דא"ל הא מנחה קמך וא"כ שפיר משכחת לה עושק שלא ניתן להשבון והנה דבר זה תלוי דאי מעות קונות מן התורה שפיר קני בשכר פעולה הדבר שיחד לו בשכר פעולתו ודבר זה מתברר בע"ז פ' השוכר דף ס"ג דמוקי בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה דקני שפיר הטלה בביאה שהיא השכר פעולה וא"כ הה"ד הכא כבר קני המטבע ונעשית ברשות השכיר שכבר פרעו משא"כ אי בעינן משיכה מחסרא משיכה ושפיר משכחת לה בגוונא דפרישית וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דרבא לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה ושפיר מוקי ליה בעושק דמשכחת לאו בעושק שלא ניתן להשבון משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק מעות קונות א"כ כבר קני בשכר פעולה הדבר שיחד לו וכבר נפרע וגזל הוא א"כ טפי מוקמינן ליה בפשיטות בגזל גופיה כיון דגם אעושק לא משכחת מלקות ודו"ק היטב גם בשטר משכחת לה כה"ג בשרף שטרו אלא דהרמב"ם לשיטתיה ס"ל שטר לאו דאורייתא ולא משכחת לה רק כנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם לשיטתיה עוד אפשר לאשכוחי עושק דאית ביה מעשה כגון שעשה עמו פעולה ע"מ שיתן לו אתרוג בי"ט ראשון לצאת בו במתנה ע"מ להחזיר ובא וגזלו ממנו כל יום ראשון וזהו לא ניתן לחזרה דכבר עברה מצותו משא"כ בגזל לא משכחת לה כה"ג ואם א' נתן לו אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ובא אחד וגזלו ממנו לא שייך לחייבו בתשלומין שלא הפסידו רק המצוה משא"כ בעושק כיון שזהו שכרו אשר אליו נשא את נפשו שפיר מקרי עושק גם י"ל שעשה עמו מלאכה ע"מ איזה תנאי שבשב ואל תעשה כגון שיש לשכיר כלים הנופלים וזה היה לו כרים וכסתות ועשה עמו מלאכה כדי שלא לסלקם ועבר וסילקם דהוה מעשה ועשקו בזה וכה"ג טובא ואין להאריך ומה שהקשה מהרש"א עוד במאי דפריך לוקמיה ברבית ואונאה דרבית נמי לאו הניתק לעשה הוא כדלקמן ולדברי התוס' לקמן דרבא ס"ל רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"ש ולשאר פוסקים אי איכא רבית בפחות מש"פ אפשר דכה"ג לא הוה ניתק לעשה שלא ניתן להשבון ולפמ"ש רמ"א בסימן ק"ס ס"ט בהלוהו ע"מ שיחזור וילוה לו הוה רבית. ובמרדכי כתב דהוה רבית קצוצה ומשמע לכאורה דאפי' להמתירין אם מתנה שילוה לו על זמן יותר כגון שהלוהו לחודש ע"מ שיחזור וילונו על שני חדשים הוה רבית קצוצה והיינו שמצינו שחושבין בעדים זוממין הזמן למעות כמש"ל וא"כ משכחת לה שהלוהו לחדש וחזר והלוהו על שני חדשים וזה אי אפשר להוציא בדיינים שאם נאמר שיחזור וילונו על חודש הוה שכר המתנת מעות וזה אסור וכ"ש להך דעה דאפילו בשוין אסור א"כ אי אפשר להוציאו בדיינים ובכה"ג ס"ל להתוס' מלקות ברבית שלא ניתן לחזרה ולקמן בברייתא לא מיירי מזה ולכן פוטרין וא"ש דברי התוס' אכן בחידושי לי"ד דחיתי דעה זו והבאתי ראיה מדברי רמב"ם וסמ"ג שכללו כל רבית שניתן לתשלומין ע"ש ועוד נ"ל ליישב הקושיא דודאי לכאורה משכחת לה גם בגזל מלקות היכא דאינו ניתן לתשלומין והיינו שגזל באיסור שבת כגון שעקץ תאנה בשבת או הוציא הגניבה ע"י גרירה בשבת כדאיתא בכתובות פ' אלו נערות וא"כ ליכא חיוב ממון דקים ליה בדרבה מיניה ומלקות איכא דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות כדאיתא בחולין פ' אותו ואת בנו דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות וא"כ משכחת לה שלא ניתן להשבון שמיתה פוטרתו וממלקות אין המיתה פוטרתו ודבר זה עוררני חכם א' אך נראה למאי דקיי"ל כרבא בבא במחתרת ונטל את הכלים חייב דהם בעין א"כ כשהוא בעין אין המיתה פוטרתו וא"כ מ"מ ניתן לתשלומין כדאיתא בסנהדרין דף ע"ב ואע"ג דמסקינן התם בסנהדרין דבשדינהו בנהרא פטור כיון שאינו בעין י"י דמ"מ מיד כשהוא בעין חל חיוב ההשבה עליו וניתק לעשה ונהי דאי כופין אותו לתשלומין מ"מ כיון דאתנן אסרה תורה וחייב לצאת ידי שמים וניתק לעשה מתחילתו תו ליכא מלקות שהרי יכול לשלם אח"כ ולא הפסיד במאי דשדינהו לנהרא כיון שמשלם אח"כ בשכבר חל עליו חיוב ההשבה משא"כ אם בתחילה מיד היה פטור ולא חל עליו מעולם חיוב השבי דקים ליה בדרבה מיניה לא הוה כלל ניתק לעשה דמעולם לא חלה עליו חיוב החזרה משא"כ אי נטל חייב לעולם הוה ניתק לעשה ותדע דלא משכחינן מלקות בגזל במכות בביטלו ולא מוקי בשדינהו לנהרא אלא ודאי כדפרישית וזהו דוקא בגזל משא"כ ברבית דבאמת מדעת יהיב ליה ואי לאו דחייבה תורה להחזירו לא היה חייב וא"כ מצו דוחי אחיך הוה חיוב דרמי' רחמנא עליה להחזיר הרבית ואפי' לנכסי אין יורדין כמ"ש בי"ד א"כ היכא דקיבל הרבית בחיוב מיתה כגון שקיו הרבית בשבת ע"י הוצאה מרשות לרשות או שעקץ תאנה לא ניתן להחזיר ושפיר משכחת מלקות ברבית ודו"ק היטב אמנם כל זה אינו מספיק ליישב דברי הרמב"ם שכלל שאין מלקות לא ברבית ולא בגזל ולא באונא ולא בעושק שניתן לתשלומין וא"כ קשה הך קושיית התוס' דלוקמה בג גופיה כיון דגם בעושק ליכא מלקות והיא קושיא עצומה ויגעתי ול הונח לי ישוב נכון על זה. וגם קשה דהרמב"ם גופיה בהלכות שכיר כתב בעושק שכר שכיר דעבר אבל תגזול. ואחרי העיון יגעתי ומצא ת"ל ישוב מספיק וקרוב לאמיתות והוא דבלא"ה הפריש הרמב"ם בין לעושק כפי חלוקי השמות שבהם והמ"מ תמה בזה והנראה לענ"ד ע מה שנסתפק הרב בעל משנה למלך פ"ד ממלוה בהא דאמרינן בקדושין דף ד' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ונסתפק הבעל מש למלך אי אמרינן כן בשאר מדות ובמלתא דאתי' מבינייא. והנה אפשר ליה דאמרינן גם בשאר מדות טרח וכתב לה קרא רק במילתא דאת מבינייא פשוט מהך דפ' השוחט והמעלה דלא אמרינן טרח וכתב קרא ע"ש והניח בצריך תלמוד מה נשתנה מדה זו משאר מד ובאמת לדעתי אין ראייתו מוכרעת דודאי כללא הוא היכא דאיכא לשר משנינן ולא אמרינן טרח וכתב לה קרא רק כשלא ידענו שום ילפו' מהך קרא והשתא נראה דודאי בפ' השוחט ומעלה דאיכא נמי לשו דאתיא לאורויי דלא נילף קומץ ומקבל דמים מביני' שפיר י"ל להכי א דאתא ולא מוקמינן בקרא יתירא היכא דאיכא לשנויי כמפורש בקדו' שם ע"ב ועפ"ז נראה דשפיר אמרינן גם במילתא דאתיא מביני' ט וכתב לה קרא וא"כ הא דקשיא לן אלאו דגזל תיתי מיבניא לפי הא לאו קושיא הוא דמילתא דאתי' מביני' טרח וכתב לה קרא וא"כ אי הוה משכחי למדרש ביה מידי לא הוה קשיא לן קרא רק דשקיל ו אי איכא לשנויי וא"כ י"ל דבלא"ה הקשו התוס' היכא דריש להתיר נכרי מרעך דלא תגזול והא מוקמינן ליה בעושק אלא נראה דודאי נתכוין לאפוקי לקרא דלא תגזול ממשמעותו דכלל גדול דאין מקרא מידי פשוטו וזהו כלל בכל התורה כולה. והכי אמרינן ביבמות דף ע"ש דבכל התורה אין מקרא כו' בר מאשת אחיו שלא היה בעולמו ו פשיטא לן דפשטא דקרא וודאי בגזל משתעי אלא דא"כ יצטרך לומר דקרא דגזל מיותר לגמרי רק דטרח וכתב לה קרא ולהכי מפרש דלאו דגזל כולל גם לעושק לעבור בשני לאוין וא"כ עיקר קרא ודאי בגזל גופיה ומשום מילתא דאתי' בק"ו דטרח וכתב לה קרא והה"ד במילתא דאתיא מבינייא וא"כ באמת לא תגזול אינו מיותר דשפיר מיתוקמא בגזל גופיה ומלתא דאתי' מביני' טרח וכתב לה קרא וא"כ ודאי פשטא דקרא מיירי בגזילה ממש כדאמרינן במרובה דף ע"ט דגזל היינו כעין ויגזול את החנית אלא דכיון דאיכא לשנויי דלא מיותר לגמרי שקלינן וטרינן מאי מצינן לשנויי דלא ליהוי מיותר לגמרי וא"כ שפיר קאמר דלהכי תני קרא לאזהרת גזל כדי לכלול גם עושק שכר שכיר שהוא דבר הלמד מענינו וא"כ ממילא אין מקום למה שהקשו התוס' היכא ממעט מלא תגזול גזילו דודאי עיקרו בגזל כתיב ולהכי נמי הרמב"ם אע"פ שהביא לא תגזול אאזהרת גזל מ"מ כתב בעושק דעבר על בל תגזול דלא נימא דכתב הקרא בחנם לגמרי דק נאמר דכולל בלאו זה גם עושק ואין מקום לקושית התוס' דלוקמה בגזל גופיה לעבור בשני לאוין דודאי גם לפי האמת מיירי בגזל ומ"מ לא שייך למדרש שני לאוין בגזל דכן דרך המקרא לכתוב מלתא דאתיא מבינייא אלא דלא אמרינן הכי רק היכא דליכא לשנויי והכא דאיכא לשנויי דקאי נמי אעושק וא"כ פשיטא לן בגזל דודאי ליכא שני לאוין דאף דאתיא מביניי' דרך לכתוב קרא דפשיטא לן דקרא אגזל קאי ומ"מ ליכא שני לאוין דמילתא דאתיא מביניי' וכתב נמי קרא אינו מוסיף לאו כיון דדרך המקרא כן וניחא לן לאוקמה שכולל מילתא אחריתי דהיינו עושק שכר שכיר וא"כ ודאי עיקר קרא א"ש אגזל אף דאתיא מביניי' אלא דאמרינן מסתמא לא הוה כתב רחמנא קרא יתירא לגמרי כיון שנוכל לומר שכולל גם עושק מפרשינן ליה אתרווייהו ולפענ"ד הדברים ברורים וקרובים לאמת ומקום הניחו לי להתגדר בו ובזה יובן מ"ש הרמב"ם פ"א מגניבה שכתב עיקר הלאו על גניבה וכתב אסור לגנוב כו' או לגנוב ע"מ להחזיר כו' ותמה בלח"מ דמשמע בגמרא לקמן דעיקר הלאו אתי לגונב ע"מ למיקט ולהחזיר כדלקמן ולפמ"ש א"ש דודאי עיקר הלאו אגניבה קאי אלא דלא ניחא לן לאוקמה אקרא יתירא לגמרי ולהכי כוללין עמו שאר דברים אבל פשטא דקרא ודאי אגניבה כפשוטו קאי וזהו ברור ונכון ליישב דברי הרמב"ם וגם הא דפריך ולוקמה ברבית ואונאה לעבור בשני לאוין אע"ג דליכא מלקות עלייהו לדעת הרמב"ם פריך שפיר דגם אעושק ליכא מלקות ומוקמינן בלאו יתירא וכולל בזה שהוא ג"כ כעין גזל שנוטל ממון חבירו וא"כ שפיר מצינן לאוקמה ברבית ואונאה לעבור בשני לאוין וכן נראה לשון הש"ס דקאמר לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר כו' ולדברי התוס' ה"ל למימר אם אינו ענין לגזל תניהו ענין לכובש שכר שכיר כדלעיל אלא ודאי הדבר ברור שלא נתכונו בעלי הש"ס לעקור לאו דגזל ממשמעו אלא דאין צריך רק לכובש שכר שכיר וזהו ברור:

דף סא:

בגמרא לא תגנובו כו' ע"מ למיקט אפשר דדריש להכי דכתיב לשון רבים משמע דמשכחת לה גניבה שני פעמים בשני אנשים והיינו גנב מן הגנב ובאמת קיי"ל גנב מן הגנב פטור וא"כ עיקר האזהרה על גנב הראשון וגנב הראשון עבר ולא השני דקים ליה ברשותיה דראשון אך זהו דוקא בגונב לעכב לעצמו שנתכוין לקנות משא"כ גונב ע"מ למיקט שלא נתכוין לקנותו גם על השני יש לאו דגניבה שהרי לא נתכוין הראשון לקנות הגניבה ובהכי ניחא דדרשינן תרי רבויי ע"מ למיקט וע"מ לשלם תשלומי כפל ולפמ"ש א"ש דע"מ למיקט נפקא לן מדכתיב לשון רבים וע"מ לשלם כפל אתי' מגופא דקרא יתירא:

בפירש"י ד"ה לא תגנובו כו' לילף מרבית ואונאה כו' עכ"ל. לכאורה מאונאה לחוד נמי נפיק דהא גניבה נמי לא דע דמחיל ונראה דרש"י ס"ל כדברי הרמב"ם פ"א מהלכות גניבה דלסטים מזויין שגנב אע"פ שראו אותו הבעלים מקרי גנב וא"כ בכה"ג נקרי ידע דמחיל וגם במרובה דף ע"ט ע"ב אמרינן ראו שהטמין בחורשין הוה גנב וס"ל לרש"י דהש"ס ס"ל דגם בראו הבעלים מקרי נב ואפשר לומר דרש"י הוכיח כן מן הש"ס דרש"י ס"ל כדברי משנה מלך דדוקא במלתא דאתיא בק"ו אמרינן טרח וכתב לה קרא ולא מלתא דאתיא מבינייא ורש"י לשיטתיה אזיל דפירש לעיל דלאו דגזל אמרינן אם אינו ענין לגזל תניהו ענין לשכיר וקשיא ליה לרש"י מאי קשיא על לאו דלא תגנובו הא י"ל כיון דגניבה נפקא בק"ו מאונאה שהוא דרך מקח וממכר וכ"ש גניבה ול"ל מה לאונאה שכן לא ידע מחיל דגם גניבה לא ידע דמחיל וא"כ י"ל טרח וכתב לה קרא מדנוקמי נגד פשטא דלישנא אלא ודאי פשיטא להש"ס דגניבה שייך גם ראו הבעלים וא"כ לא נפיק גניבה מאונאה לחוד די"ל דידע דמחיל וע"כ אתיא מביניי' וא"כ לא שייך לומר טרח וכתב לה קרא ודו"ק מיהו לפמ"ש לעיל לדעת רמב"ם אין מזה הכרח ודו"ק:

בגמרא לעבור עליו משעת עשייה לכאורה קשה לפ"ז מצינו לאוקמה בפשיטות שעושה עול במדה שעושה מדה קטנה לעבור עליו משעת עשייה וצ"ל דא"כ כבר נפיק מלא יהיה לך אבן אבן גדולה וקטנה וא"כ ל"ל קרא לטומן משקלותיו במלח הא הוה נמי מדה גדולה ומה לי טומנו במלח או שעושה קטנה בכמות ועוד אפשר לומר דקמ"ל אע"ג דמסתמא אינו נכבד כי אם בשהיית זמן מה וא"כ בשעת הטמנה עדיין לא היתה מוכבדת קמ"ל דמ"מ עבר משעת הטמנה. אלא דקשה לפ"ז להרמב"ם שכתב דהמשהא מדה חסירה עבר בלאו ואינו לוקה לפי שאין בו מעשה והא משכחת לה בטומן משקלותיו במלח דעביד מעשה בהטמנה ולילקי וגם הא גופיה קשיא אמאי לא לילקי מיד כשעושה מדה חסירה דעביד מעשה וצ"ל דלא יהיה לך משמע דקפיד אשהייה דוקא ואם נימא דלא תעשו אתא לאסור משעת עשייה א"כ לוקמה במדה קטנה וקמ"ל דעבר בשעת עשייה מיד. ועוד קשה לי על דברי הרמב"ם דבפ"א מהלכות חמץ כתב אינו לוקה משום בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח כדי שיעשה בו מעשה כו' וא"כ גם משקל נמי נימא אם קנה מדה חסירה יעבור על לא יהיה לך וגם אית בה מעשה וילקנה כמו בחמץ אע"ג דבל יראה לית ביה מעשה בקנה חמץ לוקה גם במדות נימא הכי דבקנה ילקה ונראה דהכא לא שייך ללקות בקנה דבשלמא בחמץ האיסור מצד עצמו משא"כ במדות ומשקלות אם עושה מדה קטנה לתשמיש בעלמא או לשרפה מיד לא שייך איסור ועיקר האיסור כשעשאה לרמות בה בני אדם. וא"כ בשעת עשייה מיד לא שייך שום איסור שהרי עדיין אינו קונה בה ועיקר האיסור במה שמשהה אותה בתוך ביתו כדי לרמות וזה אין בו מעשה והא דאמר לעבור משעת עשייה היינו מיד שטומן אותם במלח עבר אבל תשהה. אף שעדיין לא חסרו אבל לא שעובר מיד בעשייה ודו"ק:

בגמרא והלא דברים ק"ו ומה משורה כו' לכאורה אין כאן ק"ו דבמדות גדולות פחת הרתיחה לפי ערך ג"כ ואפשר לומר דודאי דמשורה שהיא קטנה בכמות אינו עולה הרתיחה לש"פ וכ"ש במדות גדולות ואפשר דנקט עד רביעית שהוא שיעור שמדקדקין עליו לענין כוס של מצוה יש קפידא יותר:

בתוספות ד"ה שתולה כו' וא"ת והלא אפי' יהא אמת כו' כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום עכ"ל ואפשר לומר דודאי הא דאיכא איסורא בכה"ג משום דאין שליחות לנכרי והוה כמלוה לו הישראל משלו והוא חייב לשלם לישראל כמו שחייב לשלם לנכרי משא"כ לפי דין תורה דהפקעת הלואתו מותר וביד ישר אל תקיפה נמצא שלגבי המלוה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ אם ירצה הלוה לא ישלם לו כלום וגם הוא א"צ לשלם לכותי דהפקעת הלואתו שריא וא"כ אם ירצה הלוה לא היה משלם לו כלום אלא שהלוה משלם לו מדעתו א"כ תו לא שייך לומר מטעם שהוא חייב לישראל כיון דלפי האמת לא נשתעבד הנוה כלל שהרי הוא אומר שמלוה בשליחות הנכרי ואף דאין שליחות לנכרי מ"מ כיון דהוא א"צ לשלם לנכרי כשלא ישלם לו הישראל אלא שהוא בטוח בנדבת לבו ונאמנותו של לוה שישלם לו מותר ולפי האמת דחייב לשלם לישראל עביד איסורא כיון שבאמת המעות שלו. והא דאסר לקמן בשל נכרי היינו כשיד נכרי תקיפה דהישראל בודאי צריך לשלם לנכרי אבל ביד ישראל תקיפה לא שייך דין רבית כיון דאין חיוב מעיקרא מצד ההלואה רק דהכא כיון שהאמת הוא ממון ישראל מחוייב לשלם לו והוה רבית. ובזה מיושב דלא נקט בישראל לפרש"י דרבית ע"י שליח מותר די"ל דבישראל פשיטא דלא שייך סברא זו:

בתוספות ד"ה שתולה ואע"ג דעובר על מצות ציצית כו' לעבור עליו משעת תלייה עיין במפרשים שהאריכו דאמאי לא קשיא להו בכולהו ברבית ומשקולת דעבר על רבית ומשקולת. ואפשר לומר דברבית בלאו הכי איכא איסור גם על הלוה וזה שתולה מעותיו בנכרי לא שייך על הלוה האיסור מאחר שחושב שבאמת של נכרי הם וא"כ קמ"ל קרא דהקב"ה נפרע ממנו גם על מה שהכשיל הלוה באיסור רבית וגם במשקולות ודאי אם הישראל יודע שמוכר במשקל חסירה או שקונה במשקל יתירה גם המוכר עובר על לפני עור במה שמכשיל הקונה או המוכר וא"כ נפרע ממנו הקב"ה גם על מה שיכשיל את שכנגדו וזהו אינו אלא בעבירות שבין אדם לחבירו משא"כ בדברים שבין אדם למקום כמו בציצית לא שייך ליפרע ממנו יותר ממבטל מצות ציצית ולהכי קאמרי לעבור משעת תלייה אף דבעלמא אינו נענש על המחשבה הכא נענש כיון דעביד מעשה בשעת תליי'. גם בקרבי דגים אפשר דקמ"ל דעבר נמי אגזילה שהרי לא קנה רק דבר כשר כמ"ש בח"מ במוכר בהמה ונמצאת טריפה:

בגמרא שמערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורין לכאורה משמע דטהורים ה"ל רובא כדדייקינן בהנשרפין דף פ' וא"כ מן התורה בטלו ברובא ואין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא דרבנן ומין במינו ברוב בטל מן התורה וי"ל דמ"מ נפרעין ממנו כמ"ש המפורשים גבי זרוע בשילה דהוה היתר הבא מכלל איסור אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא דרבנן מ"מ מכוער הדבר לבטל לכתחילה ועוד אפשר דהבקי יוכל להכיר ע"פ סימנין ולא שייך ביטול:

בגמרא אמר רבא ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם עד כאן יכין רשע וילבש צדק פ"כ ותו לא עיין במשנה למלך שהביא קושיא איך יעלה על הדעת לומר כן אפי' בדרך תמי' ונראה לפרש דבלא"ה יש להבין בסוגיא דמתחילה מפרש מ"ט דר' יוחנן מקרא ובתר הכי מפרש מ"ט דרבי אלעזר ויש להבין ממה נפשך אם הסברא שיוצאה בדיינים מאי פריך מ"ט דמ"ד יוצאה ואם הסברא שאינה יוצאה מאי פריך מ"ט דמ"ד אינה יוצאה ולכן אפשר לומר דודאי י"ל מסברא אף ע"ג דעביד איסורא וראוי היה להחזיר מ"מ כיון דבאמת גם הלוה עבר בלא תשיך א"כ גם הלוה רשע וא"כ מה"ט אפשר שאין צריך להחזיר אלא די"ל דמ"מ כיון דאיכא פלוגתא בגמרא בממון מסור אי אסור לאבדו ביד או מותר ואיכא מ"ד דאסור משום דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא א"כ מכח הך סברא י"ל דיש להחזיר ללוה דאי משום שהלוה רשע מ"מ י"ל דנפיק מיניה זרעא מעלי' וא"כ י"ל להך מ"ד דחייש לזרעא מעליא י"ל דהסברא חיצונה שמחזירו לו אף שהוא רשע משא"כ להך מ"ד דלא חייש להכי י"ל מסברא אין להחזיר כיון שגם הלוה רשע וא"כ הכא בעי לאסוקי אליבא דתרווייהו בין למ"ד דחייש להכי ובין למאן דלא חייש להכי ולמ"ד דחייש לזרעא מעליא פריך מ"ט דמ"ד אינה יוצאה ולמ"ד דלא חייש פריך מ"ט דמ"ד יוצאה: ולפ"ז י"ל דה"ק ע"כ של תורה שיוצאה בדיינים מכאן ואילך של דבריהם ומפרש תו ע"כ יכין רשע וילבש צדיק וקס"ד דה"ק דטעמא דיוצאה בדיינים משום דראוי להחזיר ללוה אף שהוא רשע מ"מ י"ל דנפיק מיניה זרעא מעליא ומקיים יכין רשע וילבש צדיק וא"כ קאי יכין על הלוה בהך ס"ד ופריך ע"כ ותו לא דאטו באבק רבית לא שייך יכין דנהי דלגבי הלוה לא שייך יכין שהרי לא ניתן להחזיר מ"מ לגבי מלוה עכ"פ מיקיים יכין שהרי בודאי ישאר לזרעו אחריו ואיך שייך לומר דוקא ע"כ ומשני אפי' ע"כ ודו"ק ועיין מ"ש בחידושי לי"ד סימן קס"א ס"ק ח' עוד ישוב וקצת קשה לפי דברי התוס' דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינים א"כ היכא קאמר ע"כ יכין כו' הא אפי' הוא עצמו אינו חייב להחזיר וצ"ל דהא לא מסיימא משמיה דרבא ודוחק מיהו נראה דיכין היינו שעונשו חיו לא יחיה כפרש"י:

בפירש"י ע"כ כו' וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו עכ"ל: בט"ז י"ד סימן קס"א דייק מזה דדוקא תובעו אבל באינו תובעו לא מחייב ולכן אם בא ב"ח לגבות ממי שחייב ללוה עבור רבית שנטל הימנו אינו יכול ליטלו ממנו ע"ש ועמ"ש בחידושי לי"ד שם ויש לדקדק לפרש"י למאי דאמרינן בב"ק דף צ"ד דמחזירין ואין מקבלין מהן ופריך למה מחזירין ומשני לצאת ידי שמים וקשה כיון דאין מקבלין מהן א"כ למה יתבעו מהם וא"כ מסתמא אין תובעין ובאין תובעין אותן אין חייבין להחזיר כלום בשלמא אי אמרינן דחייב להחזיר מעצמו שייך לומר מחזירין ואין מקבלין משא"כ אי אין חייב להחזיר מעצמו היכא שייך מחזירין כיון שאין מחזירין למה יתבעו מהם. ונראה דטעמו של רש"י דבלא תובעו לא מיחייב לאהדורי היינו משום דס"ל דמחילה מהני ברבית לאחר שנתנו וכ"ז שאינו תובעו י"ל כיון דבאמת מדעתו יהיב י"ל דמחיל ליה אח"כ אלא דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא דעתו לתובעו עוד אלא דמספיקא כ"ז שאין תובעו ליכא חיוב ואין כופין אותו להחזיר כיון דליכא טענת ברי לפנינו הוה ספיקא שמא מחל לו וכיון די"ל שמחל לו מאחר שכבר נתנו מדעתו מספיקא אין כופין ואע"ג דדמי לאיני יודע אם החזרתי דהא בשעה שנתן לו בודאי מחוייב להחזיר דמחילה דשעת נתינה לא מהני כמ"ש הרא"ש וא"כ בודאי נתחייב להחזיר והספק שמא מחל אח"כ א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי דה"ל כאיני יודע אם החזרתי מ"מ באיני יודע אם החזרתי נמי בעינן שטוען ברי כדאיתא בפרק הגוזל בתרא ולכן בעינן תובעו דבתובעו אינו יכול להפטר מטעם שמא מחלת לי דה"ל א"י אם החזרתי מיהו לצאת ידי שמים ודאי חייב אפי' מעצמו דהא אפי' בשניהם אומרין א"י אם החזרתי חייב לצאת ידי שמים וא"כ שפיר אמרינן התם דמחזירין לצאת ידי שמים ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' לקמן שהקשו לפירוש ריב"ן דס"ל אף למ"ד אינה יוצאה בדיינים חייב להחזיר לצי"ש והקשו התוס' לפ"ז מאי פריך מהך דגזלנין ומלוה ברבית מחזירין הא מסקינן התם דהיינו לצאת ידי שמים ולפ"ז ניחא די"ל ודאי התם כיון דמסקינן דמחזירין ואין מקבלין מהן א"כ מסתמא אין תובעין אותו א"כ י"ל בודאי למ"ד מחזירין מדינא א"כ מספיקא אף בלא תביעה חייב דאף די"ל שמא מחל מספיקא מכל מקום כיון שבשעת נתינה היה חייב בודאי חייב להחזיר משא"כ למ"ד דמדינא לעולם אינו חייב רק לצאת ידי שמים א"כ דוקא בתובעו חייב לצאת ידי שמים וא"כ באינו תובעו מספיקא אפי' לצי"ש אינו חייב וא"כ התם דאין מקבלין מהם א"כ מסתמא אין תובעו אפי' לצאת ידי שמים דלא שייך חיוב ודו"ק. מיהו אפשר שאין להט"ז שום ראיה מפרש"י די"ל דרש"י ס"ל כמ"ש בש"ג פ' הגוזל בתרא הביאו בש"ך ח"מ סימן רל"ב דגם במלוה אם אינו תובעו אינו חייב לשלם לו דהואיל ואינו תובעו במתנה ביקש ליתן לו ובהלואה פשיטא דקיי"ל דמוציאין מדר' נתן א"כ גם ברבית י"ל דלא עדיף מהלואה ועמ"ש בחדושי לי"ד:

בתוספות ד"ה רבא כו' אלא לא בא אלא ליישב הברייתא כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דהא רבא דס"ל אינה יוצאה בדיינים בלא"ה לא קשה מן הך ברייתא כדלקמן. ונ"ל דכיון דרבא מוקי בפ' חומר בקודש בשעשה תשובה וברייתא דלקמן לא מוקי הכי משמע דמוקי להך ברייתא כמ"ד יוצאה בדיינים ולפי המסקנא לא קשיא דפלוגתא דתנאי היא והך ברייתא דאע"ג שגבו מחזירין ע"כ אתיא כהך תנא דס"ל יוצאה בדיינים גם הך ברייתא מיתוקמא הכי כיון דפלוגתא דתנאי היא א"צ לדחוק לאוקמה דוקא בעשה תשובה דשינויא דחיקא ולהכי לא אמר רבא לשינויא דידיה אהאי ברייתא דס"ל דאתיא כמ"ד יוצאה בדיינים וא"כ תקשי למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ולהכי משני רבא שפיר מקרא דוחי אחיך:

בגמרא מ"ט דרבי יוחנן יש לדקדק דמעיקרא ה"ל לפרושי טעמא דר"א דס"ל יוצאה בדיינים שנסדרו דבריו בש"ס תחילה. ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין דמפרש ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם ע"כ יכין כו' ולכאורה תמוה מאי שייטא הכא לתרוצי לש"ס ומאי בעי בזה ונראה דזהו הקדמה למאי דקאמר אח"כ ע"כ ר"ק והיינו שיוצאה בדיינים מכאן ואילך אבק רבית. ונראה דודאי משמע ליה מדקרי ליה רחמנא תרבית דכתיב אל תקח ממנו נשך ותרבית ולשון תרבית מורה שע"י הקיחה מתרבה ממונו ומזה משמע שאין יוצאה בדיינים דמשמע ליה שכתב לשון רבית שנתרבה ממונו ומשמע שלפי האמת יש כאן רבית ממון שמתרבה ממונו של הלוקח דבשלמא נשך הוצרכה התורה לכתוב לכנותו שהוא נשך וחסרון מן הלוה אבל לא שתוסיף התורה לקרותו בשם רבית שמורה שהמלוה מרבה בזה ממונו אלא ודאי שרצון התורה להורות ששייך לפי האמת רבית ממון אצל המלוה ולהכי מפרש ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם והיינו דשל תורה לא שייך כך לכנותו בשם רבית שכיון שיוצאה בדיינים אין ממונו מתרבה משא"כ תרבית שהוא דרבנן שאין מוציאין כלל יקרא שפיר בשם תרבית וא"כ תקשי הא מ"מ רבית של תורה גם הוא נקרא רבית וא"כ איך יתכן שיתרבה בזה ממונו ולזה קאמר ע"כ יכין רשע והיינו אפי' ע"כ ברבית של תורה שייך עכ"פ יכין ואין הבן צריך להחזיר וא"כ יתכן לקרותו בשם רבוי וא"כ י"ל מסברא ודאי צריך להחזיר אלא דמדקר' ליה רחמנא רבית ש"מ שיש צד שא"צ להחזיר ולהכי פריך דבשלמא ר"ל משמע ליה מדקרי ליה רבית דקאי דוקא על הבן ומסברא צריך להחזיר ומפרש מ"ט דר' יוחנן דאפי' הוא א"צ להחזיר. והדר מפרש מ"ט דר"ר דמפליג בין דידיה לברי' דמאי שנא ומשני מקרא דוחי אחיך לא משמי רק בדידיה והיינו דמפרש בקרא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראר כו' וחי אחיך עמך שלפי שנקרא תרבית בשביל זה שמתרבה ממונ כשמת יכין רשע וצדיק ילבש ולהכי אמר טוב שאל תקח וחי אחי דנהדר ליה כי היכא דניחי וטוב שלא יהיה בגדר תרבית שלא יתרבה ממונו והיינו כשיחזירו לו לא שימות ותשאר לבנו ודו"ק. עוד י"ל כיון דאיכא לאו ברבית ואיכא מלקות א"כ י"ל מסברא ודאי היכא דאתר ביה אמרינן מילקא לקי ממונא לא משלם משא"כ היכא דלא אתרו ביה כיון דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין דהכי ס"ל לר' יוחנן פ' אלו נערות א"כ ה"ל למימר דמשלם וא"כ מעיקרא פריך מ"ט דרב יוחנן דר' יוחנן לשיטתיה דס"ל בלא התרו בו אפי' חייבי מלקות חייבי ממון וא"כ מסברא ה"ל לחייבו ממון להחזיר הרבית. ור"א ודאי משמע דס"ל אפי' אתרו ביה מ"מ חייבין מפרש רנב"י מ"ט לא נימא דלקי ולא משלם ומשני וחי אחיך הוה ניתק לעשה:

דף סב.

בגמרא ורבי יוחנן האי וחי אחיך מל עביד ליה מיבעיא ליה כו' ע שבא ר"ע ולימד כו' לכאורה תמוה מאי ענין זה למאי דכתיב גי רבית ונראה ליישב דבלא"ה הקשה מהר"ם שי"ף לעיל דאמרי' דלא משכח לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך הא משכחת לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוה תרבית בלא נשך. וגם נשך בל תרבית בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כן הקשה מהר'מ שי"ף ובאמת אם נימא דבפסק עמו ואמר הלוני הוה כקיימא לאגרא ועביד למיגר דהשתא הוא דמוגיר ליה א"כ באמת הוה ליה תרתי נש ותרבית אך אם נימא דגם באמר הלוני לא מקרי רבית קצוצה כי א בדאיכא תרתי א"כ נימא דיתורא דקרא אתיא להכי דהוה נשך בל תרבית ותרבית בלא נשך ולכן נראה דודאי כיון דאמרינן וחי אחי אהדר ליה כי היכא דניחי א"כ משמע דלא שייך רבית רק בשביל שחסר והפסידו צריך להחזיר לו ובלא קיימא לאגרא שלא הפסידו כלום לא שייך טעמא דוחי אחיך שהרי לא חיסר מן חיותו כלום וגם בהיפ ליכא לפרושי בקיימא לאגרא ולא עביד למיגר שהפסיד הלוה גם בכה"ג דהא בלא"ה היכא קאמר וחי אחיך הא משכחת לה שג למלוה צריך לחיותו והיינו כגון שהעני ונתמוטטו נכסיו כדרך מלוה ברבית וא"כ מאי חזית דדמא דלוה סומק טפי דילמא דמא דמלוה סומק טפי אלא דאמרינן בזה דצריך להחזיר ללוה כיון שלקחו מן הלוה ואינו מפסיד בחזרה כלום שהרי אינו מחזיר רק מה שבא לידו מן הלוה וא"כ בלא עביד למיגר י"ל דפשיטא לן דלא שייך לומר שהמלוה יחזיר דהא גם למלוה צריך לחיותו ואין לומר שאינו מחזיר רק מה שקי מן הלוה דהא לא קיבל כלום וע"כ בכה"ג לאו רבית הוא ואין להקש לזה הא אפי' אמרינן מנה לפלוני הוה רבית אף דלא בא לידו כל דהא ליתא דמה שבא לידו של חבירו הוה כמו שבא לידו משא"כ כאן שלא בא ליד שום אדם (ולפי דעת קצת פוסקים באלויך ע"מ שתזרוק מנה לים נמי הוה ר"ק כמו שהבאתי באריכות בחדושי פוסקים סימן ק"ס ס"ק י"ח ודאי פשיטא בקיימא לאגרא הוה ר"ק) מיהו למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים נראה דשפיר מפרש קרא הכי אל תקח מאתו נשך ויראת והיינו שלמורא ניתן ולא להישבון לפי שאין התורה יכולה לחייבו להחזיר דוקא כיון דבאמת עיקר הטעם כדי שיתקיים וחי אחיך עמך וזהו דוקא קודם שנוטל אין דין שיטול ממנו דחיות הלוה קודם בשלו ולמה יתן לזה משא"כ אחר שכבר קיבלו לא יתכן שיתחייב להחזיר דלפעמים צריך הרבית לחיותו של מלוה כמו לחיותו של לוה וא"כ המלוה קודם כשהוא צריך לחיותו מאחר שכבר קיבלו מדעתו הוה שלו לגמרי ולא יתכן שתחייב התורה את המלוה להחזיר שהלוה והמלוה במשקל א' דלפעמים שגם המלוה יחיה עצמו בנשאר דידו מרבית וגם הלוה עבר עבירה כמו המלוה וא"כ חיי המלוה קודמו וא"צ להחזיר וא"כ שפיר שייך בדרבי עקיבא ודו"ק היטב:

בגמרא והני מפני כבוד אביהם מי מחייבי לכאורה קשה מאי ענין קושיא זו למ"ד אינה יוצאה בדיינים דלמ"ד יוצאה נמי קשה הך קושיא כמ"ש התוס' לכאורה נראה לפרש"י לעיל שפירש דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו בתבעו וא"כ י"ל דלמ"ד רבית קצוצה יוצאה י"ל בפשיטות בעשה תשובה ולא קשיא מאי בעי גביה די"ל שלא תבעו מחיים ובלא תבעו אין צריך להחזיר וכי תבע היורשים צריכין להחזיר משום כבוד אביהם דאביהם לא היה צריך להחזיר מאחר שלא תבעו וכי תבע מן הבנים צריכין להחזיר משא"כ למ"ד אינה יוצאה כיון דהדין שאינה יוצאה אלא דמ"מ בדבר המסויים יש לו להחזיר משום לעז ובושת כמ"ש התוס' א"כ בעשה תשובה בע"כ צריך להחזיר מעצמו שהרי לעולם לא יתבענו הלה מאחר שהדין שאינה יוצאה בדיינים וא"ש מיהו לפמ"ש לעיל רש"י מודה באינו תובעו שחייב לצאת י"ש להחזיר מעצמו א"כ ליכא לפרושי הכי:

בתוספות ד"ה אי כו' ואפי' למ"ד אינה יוצאה כו' עכ"ל באמת קשה לכאורה אם נימא דאינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש למה יתחייבו הבנים להחזיר ומאי קלון אביהם איכא כיון שאינו חייב להחזיר ולכן היה נ"ל לפי מאי דס"ד עתה אפשר דס"ל לר' יוחנן אע"ג דקיי"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבידי לא מהני ועפ"ז כתבתי בחדושי לי"ד ליישב הא דפריך מעיקרא מ"ט דר' יוחנן ובתר הכי פריך מ"ט דר"א דלמ"ד אי עביד לא מהני מסברא יוצאה בדיינים וצריך קרא לומר שאינה יוצאה ולמ"ד מהני מסברא א"צ להחזיר וצריך קרא לומר שצריך ע"ש וא"כ י"ל דס"ל בהך ס"ד דטעמא דרבי יוחנן דאף על גב דראוי לומר שיתחייב להחזיר דלא קני ליה דאי עביד לא מהני מ"מ במעות קונה מדין מחילה כיון שנותן לו מדעתו ומייאש ממנו ועיין תשובת מהרי"ק אי יאוש מהני בחוב וחוב ודאי ניתן למחילה משא"כ בדבר המסויים שהיא בעין ובדבר שהוא בעין לא שייך מחילה כמ"ש בח"מ סימן רמ"א בסמ"ע שם וא"כ י"ל דזהו החילוק בדבר שאינו מסויים דאף דבשעת נתינה לא קני ליה מ"מ אח"כ מהני מחילה כמ"ש הרא"ש ואמרינן מן הסתם מוחל לו משא"כ בדבר המסויים פרה וטלית שהוא חפץ לא נפקע במחילה בעלמא וגם הוא חייב להחזיר מדינא וא"כ פריך שפיר מאי בעי גבי' ובהכי ניחא דרש"י פירש המסויים שניכר שהוא גזל ומהרש"ל הגיה רבית ולפמ"ש נראה שכוונת רש"י ליישב שצריך להחזיר אפי' למ"ד אינה יוצאה משום דלא קני ליה מיד ואח"כ לא מהני מחילה בעלמא ולכן כתב שניכר שהוא גזל כיון דלא קני ליה ואין להקשות לפ"ז לאביי דס"ל אי עביד מהני אמאי צריך להחזיר אם אינה יוצאה בדיינים די"ל למסקנא דתנאי היא בלא"ה לא צריך לדחוקי כלל ואתיא שפיר כהך תנא דס"ל דיוצאה בדיינים ודו"ק:

בתוספות ד"ה תנאי היא וא"ת דבהגוזל משני דמחזירין לצי"ש כו' עיין בחדושי לי"ד כתבתי ליישב בסימן קס"א ונראה עוד דהא בלא"ה יש להבין למה ליה לאקדומי הך דגזלנין מאי גבו איכא ולא פריך בפשיטות ממלוה ברבית ולכן י"ל דודאי בלא"ה י"ל שפיר לצי"ש חייב אבל השתא משמע דיש להם דין גזלנין גמורין והנה בגזילה איכא נ"מ דאם נסתפק לו אם החזיר חייב לשלם דהוה איני יודע אם החזרתי דהחיוב הוא ודאי והפרעון ספק וא"כ משמע ליה דמחזירין אפי' נסתפק לו אם כבר החזיר מ"מ מחייב להחזיר ואף דמסקינן דמחזירין ואין מקבלין מ"מ הוא צריך להחזיר ואם ירצה הלה לקבל הרשות בידו רק שאין רוח חכמים נוחה הימנו כמבואר שם בב"ק וא"כ ע"כ מוכח דמדינא חייב דאם אינו חייב מדינא א"כ מספיקא אפי' לצי"ש פטור משא"כ אי חייבין מדינא רק מצד התקנה אין מקבלין מהם גם בספק חזרה חייב כמו בכל חיוב וע"כ מוכח דחייבין מדינא ודו"ק:

בגמרא מכלל דתנא קמא סבר לאו בני אהדורי נינהו ויש לדקדק מנ"ל דלת"ק אינה יוצאה בדיינים דילמא לכ"ע יוצאה בדיינים אלא דת"ק ס"ל בממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם ור' נחמיה ור"א בן יעקב סוברין דממונא משלם מלקי לא לקי אבל בלא התרו בו לכ"ע יוצאה בדיינים דהא קמ"ל כר' יוחנן דהיכא דלא התרו בו חייב ממון והכא באתרו ביה דוקא פליגי ונראה למאי דאמרינן בערכין דף י"ג ע"ב הוא ר"מ הוא ר' נחמיה ור"מ לשיטתיה ס"ל לוקה ומשלם א"כ ע"כ טעמא דר"מ משום דהוה לאו הניתק לעשה וכיון שכן אין לנו לומר דפליגי רק בהא אי הוה ניתק לעשה ולא דנימא דטעמא דת"ק משום דלקי ולא משלם ויותר נראה דלמאי דקיי"ל כרבא דמלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא קנה כלל ולא הוה שלו א"כ אין התשלומין פוטרין אותו מן המלקות כיון דחייב להחזיר ושלו הוא מחזיר א"כ אינו פטור מן המלקות רק אם נימא דהוה ניתק לעשה. ובזה מיושב דקשה לרבא דס"ל אי עביד לא מהני ל"ל קרא דוחי אחיך הא בלא"ה חייב להחזיר דלא קני להרבית כלל ולפ"ז ניחא אי לאו קרא דוחי אחיך הו"א דלקי ארבית דלא ניתק לעשה הוא ואף דאינו לוקה ומשלם מ"מ כיון דלא קני לרבית אינו משלם משלו כלום ואינו נפטר בתשלומין אלו מן המלקות ולכן צריך קרא דוחי אחיך לנתוקי לעשה ועפ"ז מיושב היטב פרש"י ממה שהקשו התוס' עליו שפירש במסקנא לעולם אם גבה אינו מתוקן בחזרה דלאו ניתק לעשה הוא והקשו התוס' היכא משני דכ"ע כר' יוחנן ע"ש ולפ"ז ניחא דודאי למסקנא י"ל לכ"ע ס"ל יוצאה בדיינים אלא דאי נפקא לן מקרא שפיר הוה ניתק לעשה ולא לקי משא"כ אי אמרינן דלא הוה ניתק לעשה ומ"מ צריך להחזיר מכח מברא דאי עביד לא מהני ולא קני ליה א"כ יפה דקדק רש"י שאינו מתוקן בחזרה כיון דלאו ניתק לעשה הוא וגם לא שייך לומר לוקה ומשלם כיון דאי עביד לא מהני אינו מתוקן בחזרה ודו"ק היטב:

דף סב:

בגמרא כל שאילו בדיניהם מוציאין כו' ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה דין ג' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר את כספך לא תתן כו' וא"כ קשה הא בקוצץ לאחר הלואה ודאי בדיניהם מוציאין דמ"ש בשעת הלואה ומ"ש לאחר הלואה ובדינינו אין מחזירין דלא הוה אלא אבק רבית ואפשר לומר בטעמו של הרמב"ם דבלא"ה טעמא בעי מ"ש בקוצץ בשעת הלואה או לאחר כך וצריך לומר הטעם דהא בלא"ה העירותי לעיל היכא משכחת לה רבית הא בלא קציצה אינו רבית של תורה והקציצה אינו מחייבתו שהרי באמת אסרה התורה וא"כ בנותן לו אח"כ ליהוי כנותן לו בלי קציצה שאינו רבית קצוצה וצ"ל דכך רצון התורה שכיון שאילו לא היה בו איסור היה מתחייב וא"כ אי אפשר לומר שמותר ליטול רבית כה"ג דא"כ באמת מחוייב ליתן לו שהרי נתחייב לו בשעת הלואה ולכן אסור והוה רבית קצוצה אח"כ וא"כ י"ל דזה לא שייך רק בקצץ בשעת הלואה שלולא האיסור היה מתחייב אף בדבור בעלמא ונמצא שהרבית נמשך מן ההלואה משא"כ אחר שכבר לוה ודאי מבלעדי איסור הרבית לא היה מחוייב ומשועבד כלל ליתן לו שהרי אפי' בנאמנות לאחר הלואה בעי קנין דבדברים לא משתעבד וא"כ אין בו דררא דרבית קצוצה שאינו מחוייב ליתן לו כלום ולא עדיף מרבית מוקדמת ומאוחרת וא"כ י"ל דהכי קאמר כל שאילו בדיניהם מוציאין לא ע"פ דיניהם כי אם בדיניהם שפסקה להם תורה והיינו אם בא לדון בדיני ישראל היה מתחייב ברבית כיון שבנכרי אין איסור רבית ולא אסרה התורה ורבית שקוצץ לאחר הלואה אינו מחוייב כלל ע"פ הדין א"כ בדינינו נמי אין מחזירין כיון שאם בא לדון בדיני ישראל אמרינן שלא היה מתחייב בדברים ולא הוה בכלל רבית קצוצה שלא חייבתו ההלואה ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שפירש בהנאת מלוה אינו כמו שפירשו המפורשים בשכר הרחבת זמן דאי מפרשין כדעת המפורשים שהוא בשביל הרחבת זמן מקודשת א"כ מתחייב ברבית ג"כ וה"ל להיות רבית קצוצה ובזו יובנו דברי ראב"ד שהקשה על הרמב"ם מקדושין דף ו' ע"ב דאמרינן בהנאת מלוה מקודשת ואסור מפני הערמת רבית ולכאורה אין ראיה משם דודאי מדרבנן אסור ולפ"ז א"ש דכיון דמקדשה בזה ע"כ מתחייב הוא בהנאת הרחבת זמן א"כ מ"ט לא יהיה רבית קצוצה וא"ש השגת הראב"ד ודו"ק:

בתוספות ד"ה לקח כו' וקשה לפירושו כו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים כו' עכ"ל לכאורה אין כאן קושי' דשפיר ס"ד אע"ג שאינו נותן לו דמים מ"מ כיון דאם רוצה יכול ליפרע ממנו החוב במעות או בחטין שהרי כבר פסק עמו על החטין וצריך ליתן לו חטין או מעות וא"כ שפיר י"ל כיון שאם רוצה יכול ליפרע ממנו חובו וכשיפרע ממנו חובו יוכל לחזור וליתן לו המעות על יין ובכה"ג שפיר י"ל דשרי דס"ד דמה"ט דיכול לקבל ממנו המעות ולחזור וליתנם לו וא"כ אפי' לא קיבלם ממנו נמי שרי אפי' בהלואה ובפרט לפמ"ש הרא"ש דאין לו מעות וגם חטין עיין בט"ז סימן קס"ג ס"ק ד' וא"כ י"ל דבס"ד פריך וכי אין לו יין היינו דאע"ג דאין לו יין יכול לפסוק שהרי יכול לקבל ממנו מעותיו ויוכל לחזור וליתנם לו ויקח במעות וא"כ אפי' לא נתנם לו שרי ומשני בבא לחוב בדמיהם עסקינן היינו שלא נתן לו דמי החטין וגם אינו מתרצה ליתן לו דמי החטין רק שבא לעשותם עליו חוב והיינו מסתמא מפני שאין לו מעות ולכן אסורה ובחדושי לי"ד שם ס"ק ג' הוכחתי בזה לאיסור ונראה דהתוס' פשיטא להו דבכה"ג אסור דכתבו בדיבור הסמוך דטעמא אע"ג דמעות אינם קונות מ"מ קני לענין מי שפרע וא"כ נראה לכאורה דכשעמדו החטין בשלשים דינרין והוא לא נתן לו רק דינר זהב א"כ יש לו אצלו כ"ה זהו' וכשמגיע זמן חטין צריך ליתן לו בעד כ"ה זהו' חטין במעותיו ובה' דינרין שלא יקבל עליו מי שפרע א"כ כי קני לבסוף בחטין יין בל' דינרין אם אינו רוצה ליתן לו יין בה' דינרין הנשארין לא קני כי אפי' מעות אין כאן דה' דינרין לא נתחייב לו רק כדי שלא לעבור במי שפרע וא"כ ה' זהו' שנתיקרו לאו מעות נינהו וא"כ לא יוכל לפסוק בל' דינרין יין ולפ"ז אפשר לפי האמת יש חילוק בנושה בחבירו מנה יכול לפסוק בעד אותה מנה גם חטין אפי' אין לו אם יצא השער ויש לו מעות אבל אם נתייקרו אח"כ החטין ורוצה לפסוק בהם יין לא מהני יש לו מעות דעל השבח אין כאן מעות כל שלא קיבלם ממנו לא נתחייב לו השבח שנתייקרו כי אם בשביל מי שפרע' מיהו לפרש"י י"ל דבס"ד מהני שפיר אע"פ שאין לזה יש לזה וזה יכול לכופו לפרוע וצריך ליתן לו מעות מיד או פירות ולכן משמע ליה דגם בהא שייך אע"פ שאין לזה יש לזה כיון שיכול לכופו עכ"פ ליתן לו מיד פירותיו או מעות שפיר יכול לפסוק דמשמע ליה גם בזה מהני ובהכי ניחא דלא פריך מרישא דנקט וכן השער והחטין בהיתר ולפ"ז ניחא דודאי החטין כיון דכן השער קני להו מיד לענין מי שפרע ושפיר שרי לקבל אפי' הוקרו אח"כ משא"כ על היין ס"ל בהך ס"ד דלא קני דהיתרון שהוקרו החטין ה' דינרין לא קני ביין נגדם כיון דהה' דינרין לא הוה מעות ממש רק שמחוייב לתתם בשביל מי שפרע א"כ לא קני מה שנתייקר היין אבל השתא דתלי טעמא מפני שאין לזה יש לזה ס"ד דמכל מקום כיון דיכול לפרעו החטין עכ"פ הרי יכול לכופו לפרוע לו החטין ויקח בעד החטין יין ומשני דמ"מ לאו כאיסרו הבא לידו דאף דיכול לגבות ממנו מ"מ לא דמי לבא לידו ודו"ק דאף דבנתן מעות ממש הוה מי שפרע כנגד כולו מ"מ לענין פסיקה לא שרי רק נגד מה שנותן לו מעות כמבואר בפוסקים גם י"ל דס"ד דיכול לקנות בעד המלוה יין כשיעמידו לבעל היין ויקנה לו במעמד שלשתן א"כ יכול לקנות בעד המלוה ולהכי ס"ד דשרי וגם י"ל עוד כיון דחייב לו בעד חטין א"כ אפי' אין לו מעות צריך למכור וניתן לו מעות דלא גרע ממוכר סחורה דאינו מורידו לשומא ולהכי ס"ד דהוה כמו יש לו:

בא"ד הה"ד דגם חטין אין לו כו' עכ"ל וקשה לפ"ז בע"כ מוכח ממתני' דאילו היה לו חטין היה מותר אף שנתייקרו ועמדו בשלשים דינרין א"כ מוכח ממתני' דבתר מעיקרא אזלינן דאפי' אי מדרבנן מעות לא קני סוף סוף אין כאן קנין ולא קני להחטין א"כ כי נתיקרו איך יטול יותר וברור דלא שרי רק משום דלאו רבית של תורה הוא בכה"ג שהרי בתחילה פסק על החטין בשויין ומה שנתיקרו אח"כ לא הוה רבית של תורה בכה"ג אפי' בהלואה ממש שהרי בשעת פסיקה לא היה רבית וא"כ מוכח ממתני' גופיה דבתר מעיקרא אזלינן דאילו בתר בסוף אזלינן א"כ יש כאן רבית של תורה וקנין מעות שאין קונה לא יותר בשבילו רבית של תורה וא"כ יש לתמוה היכא בעי למימר לעיל בדרך ספיקא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף מאי דמוכח מגופא דמתני' דבתר מעיקרא אזלינן ולא בתר לבסוף וכבר כתבתי לעיל לסייע מזה לדעת הרמב"ם דבקצץ אחר הלואה ליכא רבית של תורה ולשאר פוסקים אפשר לומר הא דביש לו החטין שרי אע"פ ששוין יותר שהרי נתן לו על מקח ויכול היה לקנות מיד ואילו קנה מיד בשביל הלוקח היה קונה לו וברשותו היה מתייקר ואין כאן שום איסור שהרי נתן לו ע"ד שיקנה לו ובשליחותו הוא שקנה משא"כ באוזיף להוצאה ניתן ונתייקר אח"כ י"ל אי בתר בסוף אזלינן הוה ר"ק אבל הכא אף שמשלם לו אח"כ חטין אינו משלם לו רק בשביל שלא קנה לו בשער הזול ואין כאן רבית משא"כ באוזיף וקבע לו זמן פרעון ואי נתיקר י"ל דהוה ר"ק:

בא"ד דנקט לאשמועינן דאף ברישא אין לו חטין ואסור עכ"ל: לכאורה אין זה מובן דאיך נקט אין לו כיון דגם ביש לו אסור ונראה לפרש לשון המשנה דנקט אין לו יין והא ודאי מילתא דפשיטא דאף ביש לו יין אינו עולה על הדעת שהוא מותר מאחר שעיקרו בא מאיסור שהרי החטין היה באיסור אלא ודאי דנקט באין לו יין אין איסור רק בשביל שגם חטין אין לו משא"כ אי הוה ליה חטין מתחילה ועד סוף ובשעה שבא לפסוק על היין יש לו גם אז החטין באמת שרי שהרי יכול ליקח אז החטין. ולפ"ז ברייתא דרבי אושעיא דאמר באין לו אסור היינו באין לו חטין בשעה שבא לפסוק על היין משא"כ בהיו לו החטין בשעת פסיקה וגם בשעה שבא לפסוק על היין יש לו חטין ליתן לו י"ל דבאמת שרי ולהכי נקט במתני' ויין אין לו להורות דהא דאין לו יין אין איסור רק מפני שאין לו גם חטין משא"כ ביש לו החטין וגם בשעה שפסק עליתם היו לו גם אז החטין אפילו אין לו יין שרי וא"ש ובזה יש ליישב קושית מהרש"א שהקשה לקמן על התוס' שכתבו דמיירי שלא פטרו מהחוב והקשה מהרש"א מאי פריך מאי איריא אין לו כי יש לו נמי הא י"ל דמתני' איירי שפטרו מהחוב ומה שתירץ דא"כ באין לו נמי שרי מטעמא דאין לזה יש לזה כבר שדיתי בזה נרגא בחדושי לי"ד דמ"מ לא שייך לומר שקנה החטין כיון שלא היה ברשותו ע"ש דבכה"ג לא קני כי אם לענין מי שפרע אפי' במעות ממש כמ"ש הש"ך בח"מ סימן ר"ג ולפמ"ש ניחא דה"ק מאי אירי' אין לו חטין אפי' יש לו החטין רק שאין לו יין אסור לפסוק על היין כיון שאינו קונה היין ולאו כאיסרו הבא לידו הוא לסברת רבה דלא שייך לומר שקנה היין כיון דאין לו יין וא"כ לא מהני מה שיש לו החטין כיון שאין לו יין ודו"ק אלא דמדברי הפוסקים לא משמע להתיר בזה ביש לו החטין ואין לו יין ובנ"י מתיר לפי פירושו בכה"ג בלקח במעות ולא בהלואה ולכן נראה דקמ"ל דעיקר האיסור בין בחטין בין ביין משום שאין לו משא"כ ביש לו חטין וגם יין היה מותר לפסוק בין בחטין בין ביין ולא תימא דדוקא חטין מותר לפסוק בהלואה כיון דבהלואה יכול לקנות לענין מי שפרע עכ"פ כמו שפרש"י לקמן וא"כ שפיר יוכל לפסוק על ההלואה דהוה כנתן מעות על החטין וקני להחטין לענין מי שפרע ומ"מ בעמדו חטין אח"כ בל דינרין א"כ ה' דינרין הנשארים לא יוכל להוציא ממנו בדיינים דאם ירצה לקבל מי שפרע לא יתן לו רק כ"ה דינרין א"כ כשפוסק אח"כ יין על ל' דינרין לא הוה מעות רק כ"ה דינרין וה' דינרין היתירים אפי' מעות לא מקרי דהא אין לו רק לתבוע במי שפרע והוה ס"ד שאין יכול לפסוק שוב על היין בה' דינרין הנשארין קמ"ל דבתרווייהו אין איסור רק משום שאין לו וביש לו חטין וגם יין שרי לפסוק על היין וגם בזה מיושב היטב קושיית מהרש"א דליכא למימר ביש לו חטין וגם יין שרי מטעם שפטרו מן החוב דהתינח בחטין משכחת לה שפטרו מן החוב מ"מ י"ל דמתני' ודאי משמע ליה דביש לו החטין שרי אע"פ שמכרן מיד כמו בכל פסיקה שדרך שאע"פ שאכלם או מכרן המוכר חייב ליתן לו אחרים כיון שהוא דרך מקח וממכר אף שנתייקרו יכול ליתן לו אחרים ועיקר תלי' במאי דהוה ליה בשעת פסיקה ומשמע דבהיה לו חטין בשעת פסיקה שרי אף שאין לו בשעה שנתייקרו באופן שאין לומר שברשותו נתיקרו אפ"ה שרי וגם אם יש לו יין בשעה שבא לפסוק נמי שרי והנה אם אינו רוצה ליתן רק שווי החטין בשעה שמכרן או אכלן אין לו עליו יותר ממי שפרע שלא קנה מה שיתייקרו אח"כ וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה בפרט בפסיקה שאינו מקפיד אם יאכלם וא"כ אפי' יש לו יין אסור לפסוק על היין שיתן לו בל' דינרין שה' דינרין של ריוח החטין לא קני וכ"ש הוא ממה שאינו יכול לפסוק אפילו ביש לו על המלוה ואפילו תימא דבאכל או מכרן מחוייב לשלם לו סאה אחרת של חטין מ"מ אי אינו מחוייב לשלם לו מעות לא מצי לקנות בהם דמחטין שהם פירות לא מצי לקנות יין דפירי לא עבדי חליפין וא"כ לא הוה כאיסרו הבא לידו דהא מעות לא נתחייב לו וכ"ש הוא ממה שאינו יכול לפסוק על החטין ביש לו כיון דלא קני להו ומה"ט גופיה כ"ש דלא מצי לקנות יין בעד החטין דמחטין אין יכול לקנות יין וגם י"ל דקמ"ל בפשיטות ביש לו מותר לפסוק חטין בעד יין דמ"ל הן מה לי דמיהן כדלקמן ולרב כדאית ליה במשך או יחד לו קרן זוית:

בפירש"י ד"ה אפי' יש לו יין נמי דהאי תנא בעומד על גרנו כו' לכאורה ה"ל למימר מדקאמר חטין יש לי מיהו בברייתא דרב אושעיא נמי נקט יש לי ואפ"ה מסיק דאין לו אסור ולכן אפשר לומר דמלשון יש לי אין ראיה די"ל דאית ליה אשראי במתא וזה לא מהני כדלקמן דף הסמוך ע"ב בדרב נחמן ולכן פירש מעמד על גרנו משמע דבאמת יש לו:

בתוספות ד"ה הרי כו' תימא והלא מעות קונות כו' עיין תוס' לעיל דף מ"ו סוף ע"ב שפירשו דוקא בהנאת מחילת מלוה מהני א"כ י"ל דלא מיירי כאן בהכי ועיין בחדושי לי"ד באריכות:

דף סג.

גמרא ש"מ דמעמידין מלוה ע"ג פירות ולא אמרינן דלא כאיסרו הבא לידו דמי: ויש לדקדק דהא גם לפי האמת יש חילוק דבנתן לו מעות פוסקין אע"ג דאין לו ובמלוה בעינן דוקא יש לו וא"כ היכא לא אמרינן לאו כאיסרו כו' דהא באמת נמי לא דמי לאיסרו הבא לידו אלא דאע"ג דלא דמי שרי ביש לו ונראה דבהא פליגי דלרבה לעיל אסור משום דלאו כאיסרו דס"ל דדוקא בנתן מעות דעבר במי שפרע אם חוזר הוא מן המקח ולכן שפיר הוה ברשותיה אייקר ושרי לפסוק משא"כ בפוסק על המלוה ס"ל דלא קני אפי' למי שפרע וא"כ לא קנה כלום ולכן אסור לפסוק ורבא ס"ל דשפיר דמי לאיסרו הבא לידו לענין שמקבל מי שפרע ובאין לו מ"מ אסור דאפי' יהיב זוזי ממש לא שרי רק מטעם הואיל ואין לזה יש לזה א"כ בנתן מקצת מעות לא שרי לפסוק רק כשיעור המעות א"כ אפי' הוה לענין קנייה כנותן מעות מ"מ בנותן מעות גופא לא שרי רק משום שיוכל לקנות במקום אחר וזה פשוט דלא שייך בלא נתן לו ובהכי ניחא למה נקט דלאו כאיסרו ולא נקט בפשיטות דלא כנתן מעות דמי אלא נראה דבעי לאורויי בזה דאע"ג דבאמת קיי"ל לענין מקח קאי במי שפרע אפי' נתן מקצת דקיי"ל בעירבון כנגד כולו הוא קונה ובכה"ג במלוה ביש לו בנותן לו מעות ג"כ לקנות במעות ונותן לו איסר אף ששוה יותר פשיטא דשרי כיון דקני עכ"פ לענין מי שפרע כנגד כולו א"כ הוה קנין מעות וביש לו ודאי שרי ואף שפוסק עמו גם נגד המלוה הא קיי"ל מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה א"כ קני לכל המקח לענין מי שפרע אלא דרבה ס"ל דמלוה לא דמי' לאיסור ולא קני כלל אפי' למי שפרע ורבא ס"ל דמלוה קני עכ"פ כמו איסר לענין מי שפרע ולהכי שרי ביש לו ובהכי ניחא נמי דקשה לרבה דמתרץ כדר' חייא איך לא נרגש בקושית אביי מאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי ולפ"ז י"ל דרבה ס"ל ביש לו בקל יוכל להוסיף עוד איסר ויקנה לענין מי שפרע משא"כ באין לו ואביי ס"ל דמ"מ מתני' דלא איירי בהכי ה"ל לשרויי אפי' ביש לו ודו"ק ועיין בסמוך

שם וש"מ איתא לדר' ינאי כו' מ"ל הן ומה לי דמיהן רש"י פירש דשרי ליקח ממנו חטין אם נתיקרו ורשב"ם חולק כמבואר בתוס'. ולכאורה מנ"ל הא דשרי לקבל מעות מדשרי לפסוק על פירות הא ודאי במעות מחזי טפי כרבית דתגם ברבי דבי ר' חייא יש חילוק בזה בין מקבל פירות או מעות ונראה בפלמ"ש סמוך דס"ל הטעם משום דקני להו לענין מי שפרע והשתא שפיר דייק דע"כ שרי לקבל מעות בעד החטין דאי לא שרי ליקח מעות בעד החטין רק חטין דוקא וא"כ אין לו לתבוע ממנו יותר מחטין פשיטא ליה שאין יכול לפסוק יין בעד החטין דהא אפי' נותן לו חטין בעד יין ליכא מי שפרע דלא מצינו מי שפרע כי אם בקנין מעות דקני מן התורה למ"ד מעות קונות משא"כ בחטין על יין הא קיי"ל פירי לא עבדי חליפין ואפי' מי שפרע ליכא כיון דלאו קנין הוא כלל ולא תיקנו מי שפרע כי אם במעות דהוה קנין ואפי' למ"ד מעות אינן קונות מ"מ בקרקע עכ"פ איכא לקנין מעות משא"כ בפרי א"כ ע"כ מוכח שיכול לקבל מעות ושפיר שייך גם בזה קנין מעות משא"כ אם נאמר דאין יכול לקבל ממנו מעות אפי' מי שפרע ליכא ואיך יפסוק על היין אפי' יש לו אלא ודאי שיכול לקבל גם המעות ודו"ק ועמ"ש לקמן ע"ב על מ"ש נימוקי יוסף בשם רשב"א ועיין בסמוך ומיושב ג"כ קושית הרא"ש שהקשה מאי פריך ארב מנ"ל דאסור לקבל פירות ולפמ"ש דמוכרח הוא לדידן דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה