אור ברסלב

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק רביעי הזהב

פרק שלישי המפקיד

מהדורא קמא

סוגיא דמטבע נעשה חליפין

דף מה:

בגמרא אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעש' חליפין כו' למאי דמשמע בכולה סוגיין היינו לענין שאם נתן למוכר המטבע קונה בו המקח וא"כ צריך לפרש לשון נעשה חליפין דכיון שקונה בו המקח א"כ נעשה המטבע חליפי המקח אלא דיש לדקדק דטפי הול"ל עושה חליפין. ונראה דאי הוה אמר עושה חליפין הי"א חשיבות המטבע הוא משום דד"ת מעות קונות א"כ הדין בכל מעות שקונה בהם מקח שקונה חליפי המטבע וכיון דיש לו חשיבות לענין מעות שקונות אלא דחכמים גזרו שלא יאמר נשרפו חיטך בעליה ובחליפין לא שייך למגזר א"כ י"ל לכך הוא עושה חליפין דאף שלא יהיה בתורת חליפין מעיקר הדין מ"מ י"ל דבכה"ג אפי' מעות היו קונין וא"כ עיקר החשיבות הוא מכח שדין כל מעות עושין חליפין מן התורה מטעם מעות ולכן בכה"ג דיהבה ליה בתורת חליפין קני אפי' מדרבנן ולהכי קאמר נעשה לומר שהדבר הנקנה תופס למטבע במקומו א"כ אינו מדין מעות קונות שהוא שהמעות תופסין המקח אלא מדין חליפין שהמקח תפס המעות. אלא דאכתי קשה כיון דקאמר בגמרא רב ולוי ולא מסיימי ואי נימא דלוי ס"ל מטבע נעשה חליפין ולוי סבר לקמן דחליפין הוא בכליו של מקנה א"כ קשה דהול"ל עושה חליפין דל"ל דחשיבות מטבע מטעם מעות דכיון דהמקנה נותן לקונה לא שייך בו תורת מעות דכאו המקנה נותן לקונה ובמעות בעינן שהקונה יתן למקנה. ואע"ג דאמרינן בההיא הנאה דמקבל מיניה מ"מ קיי"ל בקדושין בנתנה היא ואמר הוא לא קני אלא באדם חשוב. ולכן אפשר לומר דנעשה דקאמר להורות דנקנה נמי בחליפין והיינו כשנותן לו סודר נעשה המטבע חליפי הסודר ורב פפא למאי דבעי למימר דלכ"ע נקנה בחליפין י"ל דבאמת לפום הך ס"ד רב קאמר לשון נעשה ורב ס"ל בכליו של קונה וקאמר שפיר לשון נעשה ולפי האמת הדר ביה רב פפא וס"ל דאינו נקנה א"כ י"ל להכי נקט נעשה לאורויי נמי דנקנה בחליפין והיינו נעשה שהמטבע נעשה חליפין בעבור הסודר ואפשר לומר עוד דנעשה היינו לשון עבר שכבר נעשה חליפין והיינו למאי דס"ל לרב נחמן בנדרים פרק השותפין דסודרא קני ע"מ להקנות הוא וא"כ צריך להחזיר הסודר ואינו נותן לו רק ע"מ להקנות וא"כ שפיר שייך לשון נעשה דאף שהחזיר לו המטבע כבר חל הקנין ונעשה כבר משא"כ אי הוה נקט עושה משמע שצריך להחליט המטבע ביד המקבלה שיהיה עלי' תורת כסף לרב דאמר בכליו של קונה. וללוי נמי י"ל דבההיא הנאה דמקבל מיניה עכ"פ דמי לכסף ג"כ ולהכי קמ"ל דנעשה דאף שחזרה המטבע לרשות הנותן מ"מ כבר נעשה החליפין ועיין מש"כ עוד בסוגיא בס"ד:

בגמרא אמר רב פפא מ"ט דמ"ד אין מטבע כו'. משום דדעתי' אצורתא. קשה להבין החילוק אמאי מעות קונות מן התורה נימא נמי דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ולפרש"י דהו"ל דבר שאינו מסויים א"ש דדוקא לענין חליפין ממעטינן דבר שאינו מסויים לקמן אבל בעלמא לא איכפת לן לענין כסף. אלא דהרשב"א הקשה על דברי רש"י דאכתי תקשי למה אינו נקנה בחליפין ותירץ דהוה כמו אותיות דאינן נקנות בחליפין וא"כ קשה האיך מעות קונות ועיין בנ"י שכתב לחלק בזה. ולכאורה היה נ"ל מזה ראיה לדברי הרמב"ם שסובר דקונה במלוה כמו לקמן בדמי מכירה וא"כ א"ש דבשלמא במעות נהי דדעתיה אצורתא מ"מ אפשר לקנות דהרי אם לא יקנה יתחייב לו הממון והרי גם בממון שחייב לו כבר יכול לקנות וא"כ קונה בדמי חובו. משא"כ חליפין צריך להיות בעין דאי לאו הכי לאו חליפין מקרו אלא דקשה לפ"ז לא תתקדש אשה במטבע דהא לענין קדושין פסק הרמב"ם דמקדש במלוה אינה מקודשת וא"כ נימא נמי דעתה אצורתא וי"ל דמ"מ כיון דהמטבע בלי הצורה נמי שוה פרוטה א"כ מתקדשת במה שהוא בעין דאף דמה שהוא יותר משיווי האסימון שבמטבע הוה צורתא שאין גופו ממון. מ"מ כיון דאיכא נמי גוף המטבע לא גרע ממלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה. וזהו אינו רק בקדושי אשה דבזו אמרינן דעתה אפרוטה שדעתה להתקדש במה שאפשר לה להתקדש משא"כ במקח בודאי דעתו על הכל וכיון דאיכא נמי צורה דעבידא דבטלה ולא קני הצורה אף גם הגוף לא קנה והה"ד נמי במלוה ופרוטה במכר לא אמרינן דעתיה אפרוטה דבמכר ודאי מבקש שיהיה שוה כנגדו כפי מה שנתרצו ואפי' במתנה נמי לא מקני דדעת המקבל אצורתא ואי אפשר להקנותה. משא"כ בקדושי אשה שאין עיקר כונת האשה בשביל גוף הקדושין רק בשביל האישות וא"כ בכל מאי דאפשר דעתה להתקדש ולפ"ז י"ל שזהו החילוק בין קדושין למכר דבקדושין אמרינן דהא דמקדשא במטבע היינו משום מלוה ופרוטה ובמכר משום החוב ואי אמרינן מלוה ופרוטה דעתה אמלוה אפשר דאין אשה מתקדשת במטבע או דהך מ"ד לא ס"ל כלל הסברא דעבידא דבטלה וכמ"ד נעשה חליפין משא"כ לפי האמת דקיי"ל אין מטבע נעשה חליפין וגם מעות קונות ע"כ צ"ל שקונה גם במלוה. ועפ"ז יש ליישב סתירת הסוגיות ופסקי הרמב"ם שהוכיח מסוגיין לקמן דיש דמים שהם כחליפין דמלוה קונה במכר ובסוגיא קדושין מבואר שאין לחלק ביניהם דאמרינן אי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ולפ"ז י"ל דהתם קאי לרב לשיטתיה דהכא דמספקא לן אי ס"ל מטבע נעשה חליפין ולא חיישינן לצורתא דעבידא דבטלה א"כ לא מוכח כלל דמלוה קונה במכר אף דפשיטא לן דכסף דאורייתא הוה נמי טבעא י"ל דהוה כמו בעינא והרמב"ם כתב דבריו לפי האמת דאין מטבע נעשה חליפין וע"כ צריך לתרץ לקמן יש דמים שהם כחליפין וע"כ מלוה קונה במכר וא"כ אין סתירה בסוגיות כמו שחשבו המפרשים אלא דלקמן קאי למ"ד אין מטבע נעשה חליפין וס"ל להרמב"ם כפירש"י דמטבע נמי פירא הוה וא"כ הא דמתרצינן יש דמים היינו לרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין וגם מטבע אינה נעשה חליפין דלפ"ז מוכח דמלוה הוא קונה במכר ולמ"ד מטבע נעשה חליפין ע"כ גם במכר אין מלוה קונה אלא דלדידיה בלא"ה לא קשה דס"ל פירי עבדי חליפין. ועכ"פ יש לומר כמש"כ בישוב הסוגיות שלא יהיו סותרות כדפרישית דאי אמרינן דעתיה אצורתא מוכח דמלוה קונה במכר. משא"כ בקדושי אשה י"ל שאינה קונה ואף דמתקדשת במטבע היינו משום דנהי דעבידא דבטלה מ"מ יש בה שוה פרוטה אף לבתר דתבטל. ואין לומר לפ"ז היאך שנינו דאשה מתקדשת בפרוטה משמע דהוא מטבע וא"כ נימא דעבידא דבטלה די"ל דפרוטה היינו שהוא שוה בלא הצורה פרוטה וכן משמע קצת לשון הרמב"ם בהלכות אישות. עוד י"ל דאף דצורתא עבידא דבטלה כיון דהשתא הצורה עומדת מקרי פרוטה אף עכשיו שיכולה להנות בה בשוה פרוטה משא"כ בחליפין צריך להיות הדבר בשלימות כמו שהוא. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ריש קדושין דל"ל דנקט בפרוטה ולפמש"כ לק"מ דקמ"ל דלא נימא דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה:

בפירש"י ד"ה מטבע כו' אע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות כו'. לכאורה הו"ל לרש"י לאתויי רישא דמתני' דהכסף אינו קונה את הזהב דמיירי נמי דוקא בתורת דמים. ואפשר דס"ל לרש"י דלפי האמת ס"ל לכ"ע מטבע אינו נקנה בחליפין כדמוכח ממתני' דהיה עומד בגורן וא"כ מתני' דהכסף אינו קונה את הזהב י"ל דלענין [כספא[ דהבא טבעא הוה וא"כ אינו קונה דמטבע אינו נקנה בחליפין להכי נקט רש"י הך בבא דלא משך ממנו פירות ופירות לכ"ע מקני בחליפין. ועוד י"ל דממתני' הוה מצינן למימר דלהכי הכסף אינו קונה היינו היכא דיהיב ליה בסתמא וא"כ הממע"ה ויכול לומר בעל הזהב אני לא היה דעתי לחליפין רק בתורת מעות משא"כ התם דנקט יכול לחזור בו משמע דגם הנותן יכול לחזור בו ומספיקא לא היה יכול לחזור בו ולהכי פירש"י דיהבה בהדיא בתורת דמים ועיין מש"כ בזה עוד בגמרא:

שם בד"ה מ"ט דמ"ד כו' הא ל"ל דאית ליה דרב נחמן דאין קונין אלא בכלי כו'. כל הראשונים הבינו מדברי רש"י דע"כ מ"ד מטבע אין נעשה חליפין ס"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין אלא דרב פפא מפרש טעמא דמטבע גרע טפי מפירי משום דדעתי' אצורתא והקשו התוס' איך פליג רב נחמן על רב ולוי וגם לקמן אמרינן במנא למעוטי פירי וביה למעוטי מטבע א"כ מוכח דמטבע לא נתמעט ממנא ועוד האריך הרמב"ן להקשות עליו. ולכאורה היה נ"ל ליישב הכל דודאי רב נחמן לא פליג ארב ולוי אלא דרב נחמן ס"ל דתרווייהו ס"ל דפירי לא עבדי חליפין אלא דמטבע נהי דמצד עצמה אינה כלי דסברת התוס' שראויה לנוקבה או לשקול כנגדה לא ס"ל דא"כ גם חטין ושעורין ליקרו כלי כמו שהרמב"ם שיער הפרוטה במשקל חצי שעורה ולהכי ס"ל דודאי אי נימא מטבע נעשה חליפין שפיר הוי כלי שהרי עומדת לחליפין לפי האמת דמעות אין קונות א"כ דרך ליתן מטבע בתורת חליפין וא"כ משום הא גופה מקרי כלי שראוי לקנות בה חליפין ומשום האי טעמא כל המטלטלין נקנין בחליפין כיון דראוין לחליפין שפיר מקרי כלי משום חליפין גופייהו אלא דפירי לא עבדו חליפין דלא שייך לקרותן כלי בשביל חליפין דעיקרן פירי מקריין וא"כ י"ל דרב נחמן ס"ל שפיר דפירי לא עבדי חליפין שאינם בכלל כלי בשום אופן. ומ"ד דס"ל מטבע נעשה חליפין היינו משום דכשתמצי לומר דנעשה חליפין כלי הוא קרוי אלא דמ"מ י"ל דכיון דיליף מקרא דנעל בעינן שיהא כלי מצד עצמו זולת היותו ראויה לחליפין והיינו דקשיא ליה לרש"י לימא דהיינו טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין דזולת החליפין לא שייך לקרותו כלי ובעינן דומיא דנעל שהוא כלי מבלעדי החליפין. ולפ"ז הא דקאמר רש"י דכל מטלטלין נעשין חליפין היינו מטלטלין שאינם פירות שיש לכנותן בשם כלי בשביל שעושין חליפין משא"כ בפירות ודאי לא עבדי חליפין וא"כ ע"כ ס"ל דלא ממעטינן רק פירי דוקא שעקרן לאכילה וכדומה משא"כ שאר מטלטלין שפיר מקרי כלי דע"כ לא בעינן בהא דומיא דנעל שיהיה כלי זולת החליפין דהא באמת לא בעינן נמי שיהיה שוה פרוטה ולכן שפיר מקרי כלי כל מילי דחזו לחליפין בר מפירי דלא שייך לקרותן כלים בשום פנים בשביל השתמשות החליפין. אלא דקשיא ליה לרש"י דילמא טעמא דהך מ"ד דבעינן דומיא נעל שיהיה כלי זולת החליפין וע"ז תירץ רש"י שפיר נימא כל מטלטלין היינו לרב נחמן מטלטלין שאינם פירות ולרב ששת כדאית ליה אפי' במטלטלין שהם פירות וא"כ לק"מ דרב נחמן לא פליג כלל. גם מה שהקשו מהא דאמרינן ביה למעוטי מטבע ולא נתמעט ממנא ולמאי דפרישית א"ש טובא דהא בלא"ה יש להבין איך נתמעט מביה דוקא מטבע ולפ"ז ניחא דבאמת מטבע מצד עצמה אינה כלי רק דמצד שראויה לחליפין שייך לקרותה כלי וא"כ הכי קאמר במנא דכשר למקני' ביה היינו שהוא כלי בטרם הקנין משא"כ מטבע שאין לקרותה כלי רק בשביל הקנין חליפין שעושין בו ואנן בעינן כלי מצד עצמה זולת ראוייתו לחליפין. אלא דלפ"ז אכתי הו"ל למעוטי כל מידי דאינו כלי ואינו פרי ולכן י"ל דדוקא מטבע ממעטינן משום דדעתי' אצורתא אבל שאר דברים שיש לומר שנקראין כלים בשביל החליפין שפיר הוי בכלל מנא אלא דהתוס' וכל הראשונים לא הבינו כן מפירש"י מ"מ לא נמנעתי לכתוב מה שי"ל בגמרא דשפיר מצינן למימר דמטבע מצד עצמה לא מקרי כלי רק בשביל החליפין דאי עושה חליפין מסתמא להכי קאי דמטבע הוא דבר מצוי לכל אדם וא"כ אפשר לי לומר דדוקא מטבע היה מקרי כלי אי הוי אמרינן דנעשה חליפין ולא שאר מטלטלין דאי מטבע נעשה חליפין מסתמא קאי לחליפין ועמש"כ בלשון התוס' וא"ש לקמן דממעט מטבע בדוקא:

בתוספות ד"ה אין כו' וא"ת כו' וכי פליג ארב ולוי עכ"ל התו' תירצו כפי שיטתם ולפירש"י אפשר לומר דר"נ מפרש פלוגתייהו בנעשה חליפין היינו אי מקני בחליפין אלא דלס"ד דר"פ לקמן דכ"ע מודו דמקני בחליפין בע"כ פליגי אי מטבע עביד חליפין משא"כ לפי האמת איכא למימר דמפרש רב נחמן פלוגתייהו אי מיקנו בחליפין ולהכי נקט לשון נעשה ואידך ס"ל דאינו נעשה נמי משום דדעתי' אצורתא דע"כ היינו טעמא דלא מקני בחליפין

בא"ד ומטבע לא מקרי פירא כדאמרינן בסמוך. אין זה מוכרח דהא לקמן בפרוטטות אמרינן אידי ואידי פירא הוה ולדברי רש"י נראה דכל מידי דלאו כלי מקרי פירא בהשאלת הלשון לפי שדין פירי יש לו לענין חליפין ועיין בראש פרק איזהו נשך סימן מ"א ועיין בי"ד סימן קע"ז סעיף ל"ז וגם מה שהקשו התוס' מדאמר לקמן ה"ק ופירי נמי עבדי היינו משום דלא דמי למטבע ממש:

בא"ד ועוד אמרינן כו' ביה למעוטי מטבע עכ"ל. כבר כתבתי הנלענ"ד. ולפי הבנת כל הראשונים בדברי רש"י נ"ל ליישב ג"כ דלכאורה קושיא גדולה הוא לפרש"י ולא ראיתי דבר מספיק בישיבה. ולענ"ד אין רחוק לומר דאי לא כתב ביה הו"א דבמנא דקאמר היינו מנה כסף ואף דזה נכתב בה' ומנא שהוא כלי נכתב בא' בסוף איכא למימר בין א' לה"א לא דייקי אינש וא"כ מצינו למטעי דבמנה כסף קאמר והיינו מטבע וא"כ א"ש דנקט ביה למעוטי מטבע דל"ל דמנה של כסף דקאמר דהיינו מטבע דא"כ הל"ל בהו שהוא לשון רבים וא"כ מביה מוכח דמנא כלי קאמר:

בא"ד וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה כו' דלקמן משני בפרוטטות עכ"ל. לכאורה אין זו קושיא דהא קאמר בגמרא בהדיא דאידי ואידי פירי הוה וא"כ ע"כ הך מ"ד ס"ל פירי עבדי חליפין. ועוד י"ל לשיטת ר"ת דשוה בשוה קונה לכ"ע רק במטבע לא מהני שוה בשוה כמש"כ התוס' דף מ"ו עכ"ל א"כ למאי דמשני בפרוטטות שפיר י"ל לכ"ע דאיירי התם בשוה בשוה כמש"כ התוס' בהדיא לקמן בד"ה ולרב נחמן ולק"מ. אלא נראה דהתוס' לשיטתייהו משמע להו דמטבע אינו בכלל פירא אי לא הוי כלי והא דאמרינן אידי ואידי פירא הוה היינו לאפוקי דלא נימא דהוה מעות שאינם קונות אבל לא הוה פירי ממש משמע להו לתוס' דגם לרב ששת דוקא פירא עבדי חליפין אבל דבר שאינו כלי ולא פירא כמו עצים ואבנים לא ואע"ג דאמרינן לקמן לרב ששת שכתב כל דבר היינו דוקא דבר חשוב כמו פירא אבל מידי דלאו פירא ולאו כלי לא זה נראה מלשון התוס'. אלא שצ"ע דהא לר"נ אמרינן דכל דבר אתי לאורויי דמקני בחליפין וא"כ כי היכא דלר"נ מקני בחליפין אפי' מידי דלאו כלי ולאו פירא הה"ד לרב ששת לקנויי ביה דלדידיה לקיים כל דבר לקנויי ביה אתי ונראה דמשמע להתוס' דמידי דלאו כלי ולאו פירי לא עדיף מדבר שאינו מסויים דאימעוט מנעל ולהכי קשיא להו נמי מהך דדינר אנקא ואניגרא. ואף די"ל דריש לקיש לשיטתיה דס"ל פרי עבדי חליפין משא"כ לדידן י"ל דקאמר כל הכלים המטלטלין וכ"כ בעהמ"א או דמיירי בתורת. דמים וכמו שאבאר שם אלא דפשיטא דאי לאו כלי וגם פירא אינו לא עבדי חליפין זה נראה שיטת התוס' אלא שאין זה מוכרח דמ"מ י"ל דלא גרע מפירי עכ"פ. ועמ"ש לקמן עוד ליישב לפי סברת התוספות הך דדינר אנקא ואניגרא:

בתוספות ד"ה מאי לאו בחליפין וא"ת וכי לא ידע סיפא כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל דמשמע ליה מדנקט קונה היינו משום דיהבה נהליה בסתמא וא"כ כיון דהמקבל הזהב מוחזק א"כ י"ל דיכול לומר שקיבל הזהב בתורת חליפין ונ"מ שאם נאנס הכסף נאנס ללוקח דאפי' אי אמר לא קבליה בתורת חליפין עכ"פ מחוייב ליתן לו כסף וא"כ שפיר קאמר דקונה ממה נפשך דאפי' יאמר דלא שקליה בתורת חליפין הרי מתחייב עכ"פ בכסף וא"כ אין לו ריוח בזה וא"כ קונה הכסף ממנ"פ משא"כ הכסף אינו קונה הזהב בסתמא דמצי למימר דבתורת דמים קבליה וא"כ אינו מחוייב כלום והממע"ה ומ"מ קאמר הכי נמי מסתברא דכיון דסיפא בעינן טעמא דמצי למימר בתורת דמים קיבל הכסף שפיר מצינן לאוקמה מתני' בתורת דמים ועוד נ"ל דהשתא בס"ד אפשר לומר דהזהב קונה את הכסף היינו בשהחליף דינר זהב במטבעות כסף ולהכי כי משך הזהב קנה בתורת חליפין דשוה בשוה לפי מה שחילקו התוס' לקמן בין חליפין דשוה בשוה לשאר חליפין וא"כ כי משך הדינר זהב קונה את הכסף דה"ל שוה בשוה משא"כ הכסף היינו בנתן לו דינר א' כסף כדרך חליפין וא"כ לא הוה חליפין דשוה בשוה ולא קני והתרצן משמע ליה דהכסף אינו קונה. אפי' שוה בשוה ולפי שאין לזה הכרח כ"כ מן המשנה מייתי הברייתא דמפרש בהדיא מכר לו כ"ה דינר כסף כו' אע"פ שמשך את הכסף משמע אפי' משך הכל עוד אפשר לומר דס"ד דמתני' ס"ל ודאי מעיקר הדין מטבע נעשה חליפין אלא דדוקא היכא דליכא תורת מעות עלייהו. משא"כ היכא דאיכא תורת מעות על המטבע לא קני מטעם שהפקיעו חכמים קנין מעות שאינו קונות וא"כ י"ל דס"ד להכי הזהב קונה את הכסף היינו משום דדהבא לגבי כספא פירא הוה וא"כ כיון דמעיקר הדין מטבע נעשה חליפין ולא אמרינן דעתיה אצורתא רק היכא דיש לקרותו מעות לא קני דהוה כמו שאר מעות ואין חילוק בין יהביה בתורת מעות או חליפין ולהכי דהבא לגבי כספא דהוה פירא מחייב עכ"פ דלא גזרו בו א"כ שפיר קני כספא אע"ג דמטעם מעות לא הוה מחייב אלא מטעם חליפין קני לגמרי משא"כ כסף אף דנעשה חליפין מעיקר הדין מ"מ איכא עליה תורת מעות והתרצן משמע ליה דבחליפין ליכא למיגזר כלל כמו בכל חליפין דלא גזרינן מטעם שכתבו התוס' לקמן.

דף מו.

בגמרא ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר ויש לדקדק לשיטת הש"ך ח"מ סימן קכ"ג סעיף י"ד דס"ל דקנין סודר אינו רק בישראל ולא בנכרי ודלא כתוס' בקדושין דף ג'. דוזאת לפנים בישראל כתיב א"כ י"ל דאיירי שזה העומד עמו נכרי ואע"ג דקאמר אומר לחבירו הא מצינו בשבת פרק שואל דרב פפא גופיה מוקי בחבירו נכרי וא"כ הכא נמי י"ל דאומר לחבירו נכרי ונותן הפירות במתנה והוא פודה אותן. ואפשר לומר דנהי דרב פפא מוקי התם בחבירו נכרי סתמא דתלמודא לא משמע ליה רק דסתם חבירו ישראל הוא. ובהכי ניחא דלא קאמר דתיובתא דרב פפא ולפ"ז ניחא דר"פ לשיטתיה שפיר מצי לאוקמה בחבירו נכרי ואנן דלא משמע לן הכי דייקינן מינה דאין מטבע נעשה חליפין. ועוד נ"ל דלמאי דקיי"ל מעות קונות מן התורה בישראל וא"כ בנכרי משיכה קונה ולא מעות וא"כ י"ל דלפירש"י לקמן הא דמעות קונות היינו משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו א"כ מהאי טעמא נמי מעשר מתחלל על הכסף משום דקונה המעשר בכסף וא"כ בנכרי לא שייך האי טעמא ולא מצי פריק בכספא וא"כ אמאי נקט אין בידו מעות דאפי' יש בידו מעות לא מצי לאתנויי לנכרי אלא במשיכה דהנכרי לא מצי פריק בכספא:

שם בגמ' ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר ויש לדקדק לפי דברי הרמ"א שהביא בח"מ סימן ר"ג בהקנה מטבע ושאר מטלטלין בענין א' אמרינן מיגו דחל אהא חל נמי אהא א"כ תקשי גם לפי האמת ליקני ליה המעות ועוד איזה דמר דמקני בחליפין ויקנה גם המעות וצ"ל שאין לו שום דבר להקנות זולת המעות ואין לומר יקנה לו פירא אחת מן המעשר וגם המעות דהא בלא"ה קשה למ"ד פירי עבדי חליפין א"כ יתן לו פירא א' במתנה ואח"כ יקנה ממנו ע"י הפירא שיחזור ויתנה לו בתורת חליפין. וראיתי באס"ז שהרגיש בזה הר' משה כהן ותירץ הרא"ש דמעשר ממון גבוה הוא ואינו יכול לקנות בו חליפין וא"כ א"ש נמי דלא אמרינן שיקנה הכל בתורת חליפין כיון דלאו ממון דידיה הוא לא אמרינן כיון שחל הקנין על ממון גבוה יחול על ממון דידיה וא"ת אכתי יחלל מקצת מעשר בשוה פרוטה על המעות ויוסיף חומש ואח"כ יתן לו המעשר המחולל במתנה ויקנה לו בחליפין בפירות די"ל שאינו רוצה להפסיד מן החומש כלום ולכן האי תקנתא עדיפא. אלא דיש לתמוה על הרא"ש דאי ממון גבוה איך נותנו במתנה הא מבואר בקדושין דף נ"ד ע"ב דממון גבוה לא מצי יהיב במתנה וע"כ ממון הדיוט הוא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא יקנה לו פירא א' עם המעות וכן לרב ששת מצי קני חליפין בפירות ואפשר לומר דאפי' אי ממון הדיוט הוא כיון שאין רשות בידו לאכלו בלא פדיון הוה כדבר שאינו מסויים וצ"ע:

בגמרא ונקנינה נהליה אגב קרקע. לכאורה תמוה דקושיא זו קשה בלא"ה כמו שהקשו רש"י והתוס' דחקו בזה. ולכאורה היה נ"ל ע"פ מש"כ התו' ב"ק דף י"ב ד"ה אנא דקנין אגב דרבנן. א"כ י"ל דקנין דאורייתא עדיף מקנין דרבנן ולא פריך מידי וי"ל לזה דא"כ ביש בידו מעות נמי איך יקנה המעות במשיכה הא אנן קיי"ל דבר תורה מעות קונות וא"כ משיכה אינה אלא קנין דרבנן אלא דלקמן בס' אס"ז הביא בחדושי הריטב"א בשם הרמב"ן דא"כ מתנה איך יקנה ותירץ בחליפין או בחצירו או באגב ומש"כ בחצירו תמוה בעיני דחצירו לא עדיף מידו ובסוגיא שם מוכח דגם ידו לא קני היכא דבעי מעות ולח נשאר רק חליפין ואגב אלא דהא גופא תיקשי האיך מעות קונות המכר אי משיכה לא קני איך קונה המוכר המעות כיון דמשיכה אינו קונה. ומזה יש להוכיח כמש"כ התוס' דהיכא דליכא מעות משיכה קונה אלא דלמ"ד מטבע נעשה חליפין לא מוכח כלל הך סברא די"ל ודאי גם במתנה משיכה אינה קונה וא"ת איך יקנה המוכר המעות די"ל דלא גרע מנותן לו חליפין שהרי רוצה בממכרו ונותן לו חילוף המכר וא"כ מעות קונות נמי מדין חליפין. מיהו למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ע"כ מוכח דהיכא דליכא מעות משיכה לבדה קונה דאל"כ איך מעות קונות וא"כ י"ל דהקושיא דוקא למ"ד מטבע נעשה חליפין דא"כ לא מוכח היכא דליכא מעות קני משיכה מן התורה דהא ביש בידו מעות ע"כ במשיכה מקני להו ולדידן דקיי"ל מעות קונות א"כ משיכה נמי לא הוה אלא קנין דרבנן וא"כ פריך שפיר דלקני ליה אגב. משא"כ לדידן דקיי"ל אין מטבע נעשה חליפין לא קשיא כלל דע"כ מוכח דקנין משיכה הוא מן התורה מדחזינן דמעות קונות וא"כ עדיף ליה לתנא קנין דאורייתא שמקנה לו הפירות או המעות במשיכה מקנין דרבנן ולא קשיא מידי זה י"ל דרך חידוד. וע"פ פשיטא אפשר דלא פסיקא ליה דאולי גם באגב לא קני מטבע משום דדעתיה אצורתא משא"כ לר"פ פריך שפיר דס"ל דלא מהני סברא דדעתי' אצורתא דלא ליקני. מיהו לפי האמת דקיי"ל מטבע נקנה באגב צריך לאוקמה בלית ליה קרקע וכמו שכתבו התוס':

בתוס' ד"ה ונקנינהו כו'. וקשה דליקני ליה המעות בהודאה כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל ליישב דהא בלאו הכי י"ל דנהי דהוא חבירו ומפקיר המעשר אף שאפשר שחבירו יחזיקנו לעצמו ולא ישוב להחזירו לו א"כ יפסיד אלא שבוטח באוהבו וא"כ י"ל דאין רוצה ליתן לחבירו מעות חולין דאפשר דאף שבטוח שחבירו לא יקח המעשר עצמו לפי שיש בו טורח להעלותו לירושלים ולכן סמכא דעתיה שלא יחזיקנו לעצמו. משא"כ אם יתן לו מעות חולין י"ל שמורא יעלה על ראשו שמא לא יחזור לו חבירו המעות דיותר הוא בטוח על המעשר בחבירו ממה שבטוח על מעות חולין אלא דביש בידו מעות יכול ליתן לחבירו המעות במתנה ע"מ שיפדה בו המעשר וא"כ אין לו הפסד יותר ממה שהיה נותן גוף המעשר שזה צריך להעמיד בע"כ באחריות וצריך לבטוח בחבירו על זה אבל לא שיתן לחבירו מעות חולין גמורים שיכול לעשות בהם מה שלבו חפץ ולהכי נקט אין בידו מעות וא"כ לא קשיא תו קושית התוס' דיקנה ליה באודייתא דבאודייתא לא שייך תנאי. וא"כ יהיה המעות של חבירו לגמרי א"כ יש לו לירא פן יחזיק בהם וא"ש. ובזה אפשר מאי דלא אקשינן בפשיטות למ"ד מטבע נעשה חליפין וכ"ש דיקנה כמש"כ התוס'. ולפ"ז אפשר, לומר דהא לקמן פליגי רב ולוי אי חליפין בכליו של קונה או בכליו של מקנה ומפרש לקמן בכליו של מקנה היינו משום בההוא הנאה דמקבל מיניה וא"כ י"ל לפ"ז לא מהני חליפין ע"י שליח דבהנאת מה שמקבל השליח ממנו לא מצי מקנה למשלח דבשלמא אי חליפין בכליו של קונה שפיר מצי לאקנויי נמי ע"י שליח שאין הנותן מקנה כי אם בעבור מה שנותן לו ומה לי שיקנה לו או למשלח. משא"כ אי בעינן כליו של מקנה בעינן דוקא שיהיו ההנאות שוות כמש"כ שם א"כ אי נותן להשליח הכלי לא מצי לאקנויי למשלח דהרי הנאת הקבלה מן השליח והנתינה הוא למשלח והרי הוא אינו מקנה כי אם לזה שמקבל ממנו בעבור מה שקיבל ממנו כן אפשר לומר ולפ"ז אי אפשר להתנות בקנין חליפין דהא קיי"ל דמאי דא"א לקיומיה ע"י שליח לא מצי עביד ביה תנאה וא"כ לא קשיא כלל מהך דעומד בגורן די"ל שבלא תנאי אינו חפץ ליתן ובתנאי אי אפשר להתנות דלא מצי לקיומיה ע"י שליח וא"כ י"ל דמ"ד מטבע נעשה חליפין הוא לוי ולוי ס"ל בכליו של מקנה ולא קשיא כלל מהך דעומד בגורן והא דלא אמרינן תסתיים דלוי ס"ל מ"נ חליפין דאי רב ס"ל הכי תקשי ליה מתני' דרב ס"ל בכליו של קונה די"ל דהא באמת פלוגתא דתנאי הוא לקמן משא"כ לרב פפא דס"ל לכ"ע נקנה בחליפין פריך שפיר. אלא דמ"מ י"ל דהתוס' מקשי שפיר מאודייתא דהיינו שיודה שיש לו קרקע ויקנם לו באגב. ובהכי ניחא מה דלא מקשי התוס' בלא"ה אקושית הש"ס דבקושית הש"ס י"ל כדפרישית דמקנה לו על תנאי ובאודייתא אבל השתא דמשני בלית ליה קרקע קשיא ליה שפיר יודה שיש לו קרקע וא"כ יכול להקנותם בתנאי באגב דבאגב מצי לאתנויה שפיר אלא דמ"מ נ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין מה זה המהירות כ"כ לחללן בגורן דוקא וצ"ל שרוצה לאכול מיד אלא די"ל דמיירי שיש לו מעות פקדון אצל אחר והוא חייב לאיש אחר וא"כ דינא דמוציאין מדר' נתן וירא פן בתוך זמן שיגיע לביתו יגיע זמנו של ב"ח ויבא לב"ד להגבותם לו ולכן מחלל עליהם מעשר שני וא"כ כבר קנאם המעשר בטרם שיבא הב"ח ותו לא יוכל הב"ח ליקחם בחובו ולכן ממהר לחלל הפירות וא"כ לא קשיא כלל מאודייתא דהיכא דחב לאחרים לא מהני הודאה שלו. ובהכי ניחא לדעת הסוברים דקנין סודר בעי עדים א"כ תקשי מאי פריך הכא נימא דליכא עדים ועיין תוס' סנהדרין דף ו' שנדחקו בזה דסתם גורן מצויין בו בני אדם והוא דחוק וגם כאן נראה דשיטת התוס' דקנין סודר בעי עדים דאל"כ לא מקשי התוס' מידי מאודייתא דמצינן למימר דליכא עדים אלא דהתוס' ס"ל דק"ס בעי עדים וע"כ לומר דכאן מיירי ביש עדים ומקשי שפיר. ולפ"ז מיושב שפיר בלא"ה דמשמע ליה להש"ס דעיקר המהירות שממהר לחללן הוא בשביל שחב לאחרים א"כ ל"ל דאין כאן עדים דא"כ לא יועיל בערמתו שהרי בלא עדים לא יהיה נאמן על מה שחב לאחרים. וא"ת וכי תנא תקנתא דרמאי קמ"ל דרוצה להפקיע ב"ח די"ל שרוצה לסלק לב"ח בשאר מטלטלין וכה"ג ולא קשיא מידי

בתוס' ד"ה אלא ומ"ד נעשה חליפין נמי איתותב. דברי התוס' דחוקים כמש"כ המפרשים וכבר כתבתי בזה ואפשר לומר דלא מצי לאקשויי למ"ד נעשה די"ל דדוקא בשוה בשוה ס"ל מטבע נעשה חליפין והיינו כעין מה שחילק ר"ת לקמן בפירות והיינו שמחליפם לגמרי וא"כ לא קשיא דיקנה לו בחליפין די"ל שאין רוצה ליתן לו שווי המעות דאפשר אף שבעל המעשר בוטח בו הוא אינו בטוח בבעל המעשר שיחזיר לו חליפין או שאין לו כ"כ ומ"מ לאו גברא ערטילאי הוא. משא"כ לרב פפא דמדמי ליה לפירות וא"כ סגי בקנין סודר בעלמא פריך שפיר דאין קפידא לזה המקבל בסודר דקני ע"מ להקנות הוא. אמנם כן לפ"ז אפשר ליישב בלא"ה בפשיטות דודאי יש להבין מאי פריך ונקנינהו אגב סודר הא י"ל שאין המקבל רוצה ליתן סודר שלו לנותן פן יחזיק בו הנותן ואין לומר יתן הנותן סודר שלו למקבל ואח"כ יחזיר הנותן ויקבל הסודר מן המקבל חדא דיש מפרשים כתבו באס"ז דלא איירי בשתי תקנות וגם יש לומר אדרבה שיש לנותן סודר יקר הערך מאוד שאינו בטוח שיתפוס בו חבירו אף שבטוח על המעשר שהוא דבר מועט רק אי אמרינן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא א"כ לא איכפת ליה למקבל ליתן הסודר שאין הקונה יכול לתופסו וזהו מבואר בנדרים ס"פ השותפין דהכי ס"ל לרב נחמן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ורב אשי דחי התם מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס וכתבו רוב הפוסקים דמ"מ קיי"ל כרב נחמן ורב אשי דחייה בעלמא קאמר וא"כ י"ל דלא קאמר בש"ס הך ש"מ רק לדידן דקיי"ל דסודר קני ע"מ להקנות א"כ אין למקבל שום חשש פן יחזיק בסודר אף אם הוא יקר הערך מאוד וא"כ אין מקום להקשות על הך מ"ד דס"ל מטבע נעשה חליפין די"ל דס"ל כדחיית רב אשי דאי תפיס ליה מתפיס רק דקאמר ש"מ לדידן דקיי"ל כרב נחמן. ואמת שקשה קצת לפי שיטת התוס' בקדושין דף כ"ו ע"ב ד"ה ה"נ דס"ל דק"ס אי תפיס ליה מתפיס א"כ אמאי לא משני שלא רצה הנותן ליתן הסודר דבכה"ג תירצו נמי התם. ועוד נ"ל ליישב דלא קשיא למ"ד מטבע נעשה חליפין די"ל דאף דר"פ משמע ליה אף שאינו נעשה מ"מ נקנה מ"מ איכא למימר נמי איפכא דהא דנעשה היינו משום דבלא"ה מעות קונות וא"כ משום דיהבה בתורת חליפין לא גרע ממעות וא"כ כיון שיש לו חשיבות לקנות כמו בתורת מעות שפיר נעשה חליפין דהא במעות גופייהו היכא דלא שייך למגזר משום נשרפו חטיך בעליה קני כדלקמן וא"כ בחליפין דלא שייך כלל ודאי קני וא"כ אין ללמוד ממנו שיקנה בק"ו ולא מותבינן רק לר"פ דוקא. ועוד נ"ל דבלא ר"פ ליכא לאקשויי אפי' נימא דמ"ד נעשה חליפין כ"ש דנקנה. מ"מ איכא למימר דמיירי שיש לו דינר שלם והמעשר אינו עולה רק חצי דינר וא"כ י"ל אף אי מטבע נעשה בחליפין מכ"ש דנקנה מ"מ כיון דנעשה דוקא בדבר מסויים א"כ לא יכול להקנות לו לשני דינר דהוה ליה דבר שאינו מסויים ואף דפירי שאינו מסויים נקנה בחליפין מ"מ מטבע גרע טפי דהא לא אמרינן דנקנה רק כיון דנעשה וא"כ דיו שנאמר שהיא כנעשה דהיינו מטבע שלימה ולא חצי. משא"כ השתא שהנותן פודה המעשר יכול לפדות ג"כ בחצי דינר כדאיתא בפ' בכל מערבין למ"ד יש ברירה. משא"כ לרב פפא דפשיטא ליה דמטבע כפירא וא"כ כי היכא דבפירא אין לחלק בין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים הכי נמי במטבע וא"כ בכל גווני נקנה וא"כ פריך שפיר ועפ"ז אפשר לומר דאף דמטבע נקנה אגב קרקע היינו מטבע שלימה אבל נא חציה דמטבע גריעא מפירא וא"כ גם קושיא דאג"ק הוא לרב פפא דוקא:

בפירש"י ד"ה ואקנינהו כו' לא היה נותנם לו מי שהפקדון אצלו שאם יאבדו כו' עכ"ל. רש"י מפרש לה אפקדון ובב"ק דף ק"ד איתא דרב פפא מסיק זוזי והיינו הלואה ואפשר דרש"י ס"ל דתרי עובדי הוה וס"ל לרש"י דהכא ע"כ פקדון הוו דאל"כ מנ"ל להש"ס דר"פ הדר ביה אימא דוקא הלואה אינה נקנית בחליפין דלאו בעינא הוא ורש"י לשיטתיה אזיל לפי מה שפירש בפרק אע"פ דף נ"ה ע"ב דגם הלואה מקני באגב ואף דפירש שם הטעם שאינה נקנה בחליפין משום דאין מטבע נעשה חליפין וא"כ אפי' אי הוה הלואה מוכח דאין מטבע נקנית בחליפין אפשר דשם לא פרש"י רק לפי האמת דקיי"ל אין מטבע נקנית בחליפין. אבל הכא אי איכא למימר דר"פ מיירי בהלואה לא הוה מוכח דר"פ הדר ביה דילמא דוקא הלואה דליתא בעינא בעינן אגב קרקע והתוס' פ' אע"פ שם כתבו דדוקא לענין הרשאה מהני אגב אבל נענין קנין אפי' באגב אין הלואה נקנית. ולדבריהם צ"ל דפשיטא ליה דקנין חליפין חשיב כמו אגב חם מטבע נקנית בחליפין ועי' תוס' ב"ק דף ע' ד"ה אמטלטלין דכתבו די"ל דמסיק היינו בעסקא. ומ"ש רש"י שמא יאבדו בדרך אע"ג דהוה סגי בהרשאה בעלמא וכיון ששנתן ע"י שליח מיפטר ואפשר דחשש פן יבטל השליחות או שמח ימות ר"פ ונתבטל השליחות ממילא עי' ח"מ סימן קכ"א:

בגמרא איתביה רבי אבא לעולא כו' אם יש לו מעות כו'. ויש לדקדק דילמא ביש לו מעות שרי דמצי להשכיר נו המקום שמונחים בביתו בעד המעות שמקבל ושכירות קרקע נקנה בכסף וא"כ קני גם המעות מטעם חצירו. מיהו לזה י"ל כיון דאמר ממעות שיש לי משמע שאינו מקנה לו כל המעות כי אם קצת וא"כ המעות מעורבין עם מעות של הבה"ב וכה"ג הו"ל חצר שאינו משתמרת כדלעיל דף י"א ע"ב. אנא דמ"מ קשה כיון דהכא קאמר ממעות שיש לי בביתי משמע ודאי דאית ליה קרקע וא"כ ביש נו מעות יוכל להקנות לו המעות עם שכירות המקום מטעם אגב קרקע. וצ"ל דמשמע ליה לשון הברייתא שלא הקנה לו רק המעות ולא יותר. ואכתי איכא למידק לפי מש"כ התוס' לקמן הא דמטבע נעשה חליפין אע"ג דמעות אינן קונות במפרש בתורת חליפין קני וא"כ בברייתא דהכא דלא פירש בתורת חליפין אפי' אם מטבע נעשה חליפין אמאי קני הא הו"ל מעות שאינו קונות וצ"ל דהא נמי כמפרש בתורת חליפין דמי כיון שהוא מטבע במטבע תו י"ל דכיון דמעות קונות דאורייתא ליכא למיחש לריבית אנא דמשמע ליה כיון דמטבע אינה נעשה חליפין וגם אינה נקנה וא"כ אפי' במעות נמי לא קני למטבע. דכי היכא דאינה נקנה בחליפין גם בתורת מעות אינה נקנית דהא הטעם משום דהוה כמו אותיות כמש"כ הרשב"א וא"כ גם בתורת מעות נא יקנה מטבע כמו שאינה נקנה בחליפין. ואע"ג דבהגבהה או משיכה מטבע נקנה ואותיות אינן נקנות במסירה התם היינו טעמא שנשאר עדיין לנותן הכח שהיה לו מעיקרא שהרי הלוה נתחייב לו אבל במטבע שמוסר לו הנותן ונסתלק ממנה בודאי קני אבל לענין שיהיו מעות קונות אף בלי משיכה י"ל דנא מהני במטבע. ולפ"ז לא הוה צריך לשנויי אידי ואידי בפרוטטות דאפי' נותן לו השולחני מטבעות רק של בעה"ב פרוטטות נמי י"ל דקני מן התורה מטעם מעות ותו ליכא למיחש לרבית ועי' לקמן פרק א"נ דף ע"ג ע"ב. אלא דכבר מוכרח לאוקמה בפרוטטות תו נא מוכח דמעות קונות דאיכא למימר אידי ואידי בפרוטטות ובהכי ניחא הקושיא לפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ב דלהכי נא חיישינן שיאמר לו נשרפו מעותיך בעליה משום דכספים אין להם שמירה אנא בקרקע וא"כ קשה אמאי הכסף אינו קונה את הזהב הא לא שייך שיאמר נשרף דהא אין שמירה אלא בקרקע וכמו כן בשחר מטבעות ולפ"ז ניחא דנא צריך לן האי טעמא רק במאי דמעות קני מן התורה משא"כ מטבע לא קני במעות מן התורה וא"כ אין בו קנין רק משיכה ואף דמטבע אינו קונה אסימון היינו משום כיון דאין שם מטבע עניו הוה כשאר מטלטלין דלא פלוג בין היכא דשייך בו שריפה ואפי' דל"ד מטבע נקנה בחליפין איכא למימר דוקא בחליפין דאתרבי מכל מבר אבל במעות י"ל דלכ"ע אין מטבע נקנה ולא ק"מ וצ"ע בזה. ובהכי ניחא דלא פליג ר"ש ברישא דהזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ולא פליג ר"ש לומר דכל שהכסף בידו ידו על העליונה אלא ודאי כדפרישית דמעות לא מקני במעות אפי' מן התורה ולהכי גם לוקח מצי הדר ביה מיהו כאן י"ל בפשיטות דנחושת מקרי פירא לגבי כסף:

בתוס' ד"ה אידי ואידי כו' וא"ת ונימא שהשולחני נתן לו מעות כו' וכן נראה שהרי צריך ליתן לפועלים כו' עכ"ל. לכאורה י"ל לפי דברי הפוסקים בהקנה לו דבר שאינו נקנה ודבר אחר אמרינן מיגו דחל אהא חל נמי אהא א"כ י"ל דהא דמוקי אידי ואידי בפרוטטות היינו שנותן לו מעות ובתוכם פרוטטות וא"כ חל אשניהם הקנין דבפרוטטות שנותן לו קונה המעות עם פרוטטות שבתוך המעות שיש לו לבעה"ב ועיין מש"כ לקמן ע"ב. גם י"ל שאין השולחני נותן לו רק פרוטטה אחת לקנות בחליפין פרוטטות שבביתו של בעה"ב:

בתוס' ד"ה כל הנעשה דמים כו' לרב דאמר בכליו של קונה כו' וללוי כו'. לכאורה היה נראה דוחק לפרש שיהא פלוגתא ביניהם בפירוש לשון המשנה שאינו מבואר בגמרא וגם דוחק לומר נתחייב היינו באחריות החליפין דפשטא דמילתא משמע דנתחייב ליתן לו החליפין. וגם קשה לקמן דאמר מאי כיצד ומשני ה"ק ופרי נמי עבדי חליפין ולשון כיצד חין לו ביאור דכיצד משמע בכל מקום פירוש הרישא לא שנפרש דרישא מיירי במטבע וסיפא מילתא אחריתא ולכן אכתוב הנלע"ד אף שכל הראשונים לא פירשו כן. כי לפענ"ד אפשר לפרש דה"ק כל הנעשה היינו המטבע שנותן לו היא בתורת חליפין וא"כ כשלזה יש שור ורוצה להחליפו בפרה וכדי לקיים המקח נותן אחד לחבירו מטבע בתורת חליפין שיקנה בו חפץ של השני. והנה אם לראובן פרה ולשמעון שור ורוצה ראובן להחליף הפרה בשור של שמעון א"כ אם נותן ראובן מטבע לשמעון וזוכה שמעון במטבע ומקנה לו השור נתחייב ראובן גם בפרה שהוא חליפי השור והיינו דכיון שקונה ראובן השור במטבע שנותן לו א"כ הוי הפרה חליפי השור שהרי מתחייב לו פרה תמורת השור וא"כ חדוש גדול השמיענו התנא כיון שזכה שמעון במטבע שקונה בה ראובן השור נתחייב ראובן בחליפין והיינו דפריך לקמן למאי דס"ד מטבע מאי כיצד דס"ד כפשוטו שכל החליפין בעבור המטבע א"כ לא שייך הכיצד כלל או לפי שיטת התוס' דס"ד דאיירי בבעלי חיים דפשיטא להו דהוי כלי א"כ לא קמ"ל בכיצד מידי דפשיטא לן הכי ומשני ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין והיינו בבשר שור ומיירי ג"כ שנותן לו מטבע וזה קונה השור חילוף המטבע והפרה מקנה לו בחליפי בשר שור וא"כ מוכח דפירי נמי עבדי חליפין. וללוי בהך ס"ד מתפרשא בפשיטות כיון שזכה שמעון במטבע נתחייב ראובן בחליפין דהיינו כליו של מקנה וללוי א"ש גם הכיצד דהחליף שור בפרה וסדר החליפין שהמחליף נותן לו דבר אחר שיקנה בו החליפין וא"כ כל חליפין הוא בע"כ שנותן לו עוד דבר אחר שיקנה בו החליפין וח"כ מצינן לפרושי דסיפא ארישא קאי דהחליף שור בפרה היינו ג"כ ע"י מטבעות שהרי לעולם צריך ליתן דבר נוסף שיקנה בו בתורת חליפין. משא"כ לרב דאמר בכליו של קונה לא משמע לן לפרושי שאחד נותן המטבע לקנות בה וקונה בה בהמה של שני רק אותה הבהמה עצמה מיחשבת כליו של קונה וכיון דמשכחת לה חליפין באותו דבר עצמו שמחליף לא משמע לן דסיפא איירי בהחליף ע"י מטבע דא"כ למה נקט שור ופרה לינקוט דהחליף מטבעות במטבעות כיון דשור ופרה פשיטא לן דחשיבי כלים אלא איירי כפשטה ולכן משני בבשר שור ולפרש"י דס"ל דגם שור ופרה חיים פירי נינהו י"ל דלרב לא' משמע לן שהחליף ע"י כלי שנותן לו לקנות השור וגם זה נותן לו כלי לקנות הפרה דלרב סתם חליפין הם ע"י אותו דבר המתחלף וא"כ בהחליף שור בפרה משמע לן שאינו נותן הכלי רק זה האחד שנותן הכלי וקנה גם השני בחליפי מה שקונה ממנו ולהכי לא משמע ליה לפרושי הכי אליביה דרב:

בתוספות ד"ה ש"מ ואע"ג דמעות אינן קונות כו' עכ"ד. עי' במהרש"א שהקשה למה לא הקשו התוס' כן בתחילת הסוגיא ונ"ל דבלא"ה י"ל בפשיטות דאם עדיין לא נתן המעות רק שנותן לו המטבע בתורת חליפין י"ל דלא שייך נשרפו חטיך בעליה שהרי אין זה יודע אם נאבדו בפשיעה או באונס ואם נאבדו בפשיעה אין צריך ליתן לו כלום שהרי מתחייב נגדן בפשיעה על החטין וא"כ י"ל אי אמרינן ברי ושמא לאו ברי עדיף א"כ יכול לפטור א"ע בטענה שמא פשעת ואתה מתחייב על החטין ולא יתן לו כלום ואע"ג דבכה"ג הוה איני יודע אם החזרתי י"ל לפמ"ש בספרי דטעמא דאיני יודע אם החזרתי חייב משום דכל דבר שלא עשה בחזקת שנא עשאו כמו בתנאי שבקום ועשה שבחזקת שלא עשאו. משא"כ כאן שבודאי נאבדו והספק בהן אי בפשיעה אי באונס הוה ברי ושמא. אנא די"ל פן לא יטרח להציל רק קצתו ומקצת ישאר וא"כ בע"כ יתחייב לו המקצת והוה כמו בחמשין ידענא דהוה מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם שהרי במה שנשאר מחוייב לשלם לו בעדו אלא דתלי אי אמרינן מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם וא"כ כיון דלעיל פליגי רב ולוי ואפשר דרב הוא דקאמר מטבע נעשה חליפין ורב לשיטתיה לא ס"ל משואיל"מ וא"כ י"ל דזהו הוה כמו איני יודע אם נתחייבתי ואף אם יש קצתן לא שייך לומר משאיל"מ ע"ז לרב לשיטתיה. משא"כ הכא דדייקינן כן ממתני' ומתני' דלקמן פרק השואל מוקמינן דס"ל מתוך שאיל"מ ולהכי קשיא להו שפיר וללוי בלא"ה לא קשה דהא ס"ל בכליו של מקנה. אלא דהפוסקים פסקו במלוה על המשכון שטוען המלוה נאנסו חייב הלוה דהוה בכלל א"י אם החזרתי וא"כ נראה גם כאן אם יאמר א"י אם נאנסו בפשיעה חייב לשלם. וי"ל בפשיטות דלעיל י"ל דכמו דאי אמרינן מעות קונות קאי במי שפרע משום דמעות קונות מן התורה וא"כ נ"מ טובא אי מטבע נעשה חליפין מן התורה קאי ג"כ במי שפרע. וגם יש כמה ענינים שמעות קונות כמו בארבעה פרקים וכדומה שהעמידו דבריהם על הדין תורה וכ"ש אם נימא כדברי רמ"א בסימן דבהתנה בהדיא שיקנו לו המעות דקני וא"כ נ"מ טובא משא"כ בהך מתניתין דנקט בפשיטות דקני קשיא להו שפיר:

דף מו:

בתוס' ד"ה ופירי כו' וקשה כו' ועוד קשה לרש"י דפסק לקמן כר"ל כו'. עי' במאור שגם דעתו כפרש"י בכל מ"ש בהלכה זו הן במאי דב"ח חשיבי פירי הן במאי שפירש כאן ולא נשאר לרש"י רק קושיא זו שהיא עצומה מאוד לרש"י לפי שיטתו שסובר משיכה קונה מה"ת וקי"ל כר"נ ולא מצאתי בכל דברי מפרשים ישוב מספיק לקושיא זו. ובאמת אם נימא דרש"י יסבור כשיטת ר"ת דחליפין דשוה בשוה בכלל תמורה הן וכמו שביקשו גם התוס' לומר בשיטת רש"י יתיישב שפיר הקושיא בריוח דיש לדייק בלשון דקאמר ע"כ כר"ש מתרץ לה ולא קאמר סבירא ליה. ולכן נראה דרש"י ס"ל דהא בלא"ה דייקו התוס' לקמן אמאי לא מוקי בחליפין דשוה בשוה דמועיל גם בפירי לפיר"ת ונדחקו ליישב. אך י"ל דכיון דר"ת לא דייק ליה רק מקרא וא"כ י"ל דבחליפין כבר הקשו התוס' לעיל אמאי לא גזרו בהו שיאמר נשרפו חטיך בעליה ונראה דודאי סברת התוס' לעיל נכונה היא דכל כמה דלא שקיל דמי טרח ומציל אלא דיש להבין א"כ במעות נמי אמאי לא קני בנתן מקצת מעות על המקח דמדאורייתא קני כל המקח כדלקמן דף מ"ח ע"ב בעירבון וטרח ומציל בשביל שיתן לו מותר המעות דאם יניחם לשרוף יפסיד שלא ירצה ליתן לו מותר המעות. ודוחק לומר שלא יציל כי אם כפי מה שחייב לו עדיין להשלים המעות אלא נראה דבמעות כיון שדרך ליתן לו כל דמי המקח א"כ אם יתן כל דמי המקח יאמר נשרפו חטיך בעליה והוכרחו לתקן שלא יקנו מעות וכיון דאם נתן המי כל המקח לא קני ליה מעותיו גם בנותן מקצת לא שייך שיקנה דא"כ דמי מילי דרבנן לחוכא ואיטלולא דבכל המעות לא יקנה ובמקצת יקנה ולכן בכל גווני מעות לא קני. משא"כ בחליפין אין דרך ליתן המעות כלל ולכן ליכא למיגזר בהו אף אי מתרמי דמחליף שוה בשוה כיון דבנתן מקצת בתורת חליפין קני לא שייך למיגזר בנתן שוה כל המקח בחליפין ולכן קני בכל גווני. ועפ"ז י"ל ודאי אם יתכן פירושו של לקמן בדף הסמוך בתוס' ד"ה גאולה דגאולה היינו מעות לר' יוחנן כפי דין תורה ותמורה הוא חליפין של שוה בשוה וכיון דבעינן שוה בשוה דוקא כדברי ר"ת א"כ שייך ביה גזירה דמעות שיאמר לו נשרפו חטיך בעליה וא"כ יוכל להיות פיר"ת אמת בקרא דתמורה היינו שוה בשוה רק דשוה בשוה הוי לר' יוחנן כמו מעות ומן התורה קני ומדרבנן לא קני וא"כ מיושב קושיית התוס' דלוקמה בחליפין שוה בשוה דלפי האמת שכבר היתה תקנת חכמים דמעות אינן קונות ליכא לאוקמה דשוה בשוה דזהו מעות שאין קונות מדין המשנה. ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל דנוקמה בחליפין דשוה בשוה גבי תריסית דהקושיא היא למ"ד מעות קונות מן התורה ומדרבנן גזרינן פן יאמר נשרפו חטיך בעליה וכיון דמדרבנן לא קני אסור בשביל רבית. ומעתה י"ל דמאי דמסיק בש"ס ע"כ כרב ששת מתרץ אין הכונה דס"ל פירי עבדי חליפין אלא משום דלרב ששת מתרצא מתני' בדרך חליפין ולרב נחמן צריך לתרץ דהיינו במעות ור"ל דס"ל מעות אינן קונות מתרץ לה שפיר בחליפין אבל לא מטעמא דפירי עבדי חליפין רק דלר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ס"ל דלא גזרו כלל משום נשרפו חטיך בעליה ומעות לא קנו מדינא וא"כ לא המציאו כלל גזירה דנשרפו חטיך בעליה וא"כ בחליפין דשוה בשוה אוקמוה אדיניה דקני מקרא דתמורה כפיר"ת ולהכי קאמר דמתרץ לה כרב ששת אבל לא סבר כר"ש ותירוץ זה נכון הוא וברור. אך אם נימא דרש"י לא ס"ל כפר"ת שלא הוזכר בדבריו רמז לזה מה שלמד ר"ת מקרא דתמורה הדרא קו' התוס' לדוכתא ולכן י"ל דבלא"ה קשה לפי שיטת רש"י דמטבע הוה פירי א"כ ל"ל לאקשוי לריש לקיש ממתני' ולדייק מיניה דס"ל לר"ל דפירי עבדי חליפין הא בלא"ה ע"כ מוכח דר"ל ס"ל פירי עבדי חליפין מדמוקי מתני' דכל המטלטלין קונין זה את זה אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ואפי' אי מוקמינן באנקא ואניגרא נמי פירי הוה וכן הקשה הרמב"ן על בעל המאור שמפרש דדוקא ר"ל ס"ל דכיס מלא מעות קני משום דס"ל פרי עבדי חליפין. ובאמת בדברי בעל המאור י"ל דס"ל כי"א שכתבו התוס' לעיל דמטבע היוצא בהוצאה מקרי כלי וא"כ משם לא מוכח דס"ל לר"ל פירי עבדי חליפין רק אם נימא דמטבע אינו נעשה חליפין וע"כ הך דכיס מלא מעות איירי באנקא ואניגרא דוקא אבל אם נימא מטבע נעשה חליפין לא מוכח כלל די"ל דר"ל דוקא במטבע קאמר ולא בפירי משא"כ ממתני' מוכח שפיר דס"ל לר"ל בע"כ פירי עבדא חליפין לפי שיטת בעל המאור שסובר דבעלי חיים פירי מקרי. ומעתה י"ל גם לפרש"י אע"ג דלעיל נראה דס"ל דגם מטבע בכלל פירי הוא נראה משום דלא הוה דומיא דנעל שהיא כלי מצד עצמו ולכן פשיטא ליה דגם מטבע לא הוה בכלל כלי אבל אפשר דס"ל מסברא דפירי לא עבדי חליפין ומטבע עדיפא ועבדא חליפין ולכן ניחא לן לאקשויי ממתני' דבעלי חיים פשיטא לן דבעלי חיים ודאי לא עדיפי מפירי דלא עבדי חליפין. ובזה ניחא מה שהקשו מפרשים על רש"י דלקמן אמרינן ביה למעוטי מטבע והרי כבר נתמעט מטבע מבמנא דממעטינן פירי ולפמש"כ א"ש ולק"מ דנהי דמקרא דכתיב נעל אימעטא מטבע כמו פירא מ"מ בשטר צריך לפרש דמסברא מצינן למימר דמטבע חשיבא ככלי לפי שיוצא בהוצאה וכפי זה אפשר לומר למאי דמקשה בש"ס מהך דהחליף שור בפרה אע"ג דאיכא לתרוצי דהחליף שור בפרה למאי דקי"ל במכר את הפרה לא מכר העול ובקשורים מכר את העול ובחמור לעולם אוכף ומרדעת מכורין אע"פ דאין קשורין כדאיתא בח"מ סימן וא"כ י"ל דמיירי בקשורים והעול הוה כלי שפיר וא"כ במשיכת השור משך נמי כלי שקשור בו השור וקונה בו הפרה וכן בחמור והא דלא מתרצינן הכי לרב נחמן דמיירי בקשורים י"ל דמ"מ לא א"ש אי מפרשינן רישא במטבע ליכא לפרושי סיפא בכלי כמו שצ"ל לפי' התוס' דבסיפא ע"כ איכא רבותא טפי מרישא ואם נפרש רישא במטבע ע"כ סיפא לאו בכלי איירי (אלא) דהש"ס בעי לאוכוחי בכל גוונא אפי' נימא מטבע עדיפא מפירי וס"ל פירי לא עבדי חליפין מסברא ולס"ד מטבע נעשה חליפין ליכא לפרושי סיפא בכלי ולהכי עדיפא מיניה משני לר"נ דיש דמים שהם כחליפין דאפילו למ"ד מטבע נעשה חליפין א"ש נמי סיפא בדמים כמש"כ התוס' לשיטתם והדר פריך לר"ל ומשני דע"כ כר"ש מתרץ לה והנה מאי דאקשינן לר"ל אע"ג דפשיטא לן ע"כ ר"ל ס"ל לקמן כרב ששת אי מוקמינן באנקא ואניגרא וע"כ עיקר הקושי' אם נימא דר"ל ס"ל מטבע נעשה חליפין דלא הוה מוכח דפירי עבדי דמצינן לאוקמה הך דכיס מלא מעות במטבע וכיון דהך דכיס מלא מעות במטבע איירי ומטבע נעשה חליפין ליכא לפרושי סיפא בכלי דבסיפא ע"כ איכא רבותא טפי מברישא ומ"מ פי' רש"י שפיר בלשון המקשה דפריך למ"ד פירי לא עבדי חליפין דגם למסקנא קשיא לרב נחמן דכרב נחמן ודאי גם למסקנא בדמים מתוקמא דהכי ניחא טפי מלאוקמה בקשורים דוקא ולר"ל בין לס"ד מטבע עדיפא ובין למסקנא ע"כ כרב ששת מתרץ דפירי עבדי חליפין. מיהו למסקנא דפסק רש"י כר"ל בהא דמשיכה קונה מ"מ בהא לא קי"ל כר"ל לפי שיטת רש"י דמעות פירא הוה וא"כ כיון דקי"ל אין מטבע נעשה חליפין איכא לאוקמה הך דהחליף פרה ע"י כלי והך דכל המטלטלין קונין איירי נמי בכלים כמש"כ בעל המאור. ולפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' שהקשו לרש"י מברייתא דלקמן פרתך בכמה דתקשי לרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין ולפמש"כ לק"מ דשם מיירי בפרה קשורה בעול דקנה גם העול והוה שפיר כלי וא"ש וגם תופס פרתו משמע במוסירה כדלעיל דף ז' וא"כ קני אגב מוסירה:.

בא"ד ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי כו' עכ"ל. נראה ביאור דברי התוס' דלמאי דס"ד דרישא דכל הנעשה דמים היינו מטבע ליכא לפרושי סיפא בשור ופרה חיים דמקרי כלי דא"כ לא שייך לומר בסיפא כיצד דהא כלי פשיטא דהוה עיקר חליפין וא"כ לא שייך לפרש כיצד ולהכי משני דפירי נמי עבדי חליפין והיינו סיפא דבשר שור וכיון דסיפא איירי בבשר שור דהוה פירי יש לפרש הכיצד דה"ק כל הנעשה דמים באחר היינו כל מידי דהוה פירא עבדי חליפין וחשיבות הפירי לעשותה חליפין בשביל שיש גם לפירא חשיבת המטבע ומפרשינן כל הנעשה דמים באחר היינו כל פירי שנעשים דמים וכיון שנמכרים הפירות ונעשים דמים שפיר עבדי חליפין וכיון דתלי חשיבת הפירות בשביל שנעשים דמים א"כ עיקר החשיבות תולה בדמים ומוכח ממילא דמטבע נעשה חליפין שחשיבות הפירא הוא בשביל שנעשה דמים וא"כ מוכח דמטבע נעשה חליפין. ובזו מיושב מה שהוקשו התוס' לקמן דלוקמה בחליפין שוה בשוה. ולפ"ז ניחא דא"כ לא שייך הכיצד דהא ברישא דקאמר כל הנעשה דמים א"כ ל"ל דבסיפא מפרש חליפין שוה בשוה דל"ל דהא דשוה בשוה הוה חליפין מטעם דיכולין לקנות בהם מטבע דהא מטבע נעשה חליפין אפילו אינו שוה בשוה להך ס"ד וא"כ ליכא לפרושי דקאי אשוה בשוה דא"כ לא שייך לומר כיצד דכיצד משמע סיפא פירושא דרישא ונראה דהתוס' לא הקשו כן רק לפרש"י שמפרש דהך קושיא הוא לפי האמת דס"ל דשור ופרה פירי מיקרי א"כ גם לפי האמת דאין מטבע נעשה חליפין נמי מפרשינן למ"ד פירי עבדי חליפין דסיפא איירי בפירות א"כ ע"כ לאו משום חשיבות הדמים מפרשינן לה רק דמפרשינן כל הנעשה דמים היינו כל מידי שיכולין למוכרו בדמים ומפרש דהיינו פירות א"כ שפיר הקשו לוקמה בשוה בשוה. ובהכי ניחא דתירצו התוס' דומיא דכל הנישום והקשה מהרש"א דלדברי התוס' כל השקלא וטריא היינו בס"ד דאמרינן כל הנעשה ולמה הזכירו התוס' בלשונם כל הנישום דאי אמרינן כל הנישום בלא"ה לא קשיא לפי האמת לפירוש התוס' ולפ"ז א"ש דכיון דעיקר הקושיא אינה אלא לפרש"י ולפירוש התוס' בלא"ה לק"מ ולכן הזכירו שפיר בתירוצם נמי כל הנישום ועיין בסמוך:

בא"ד דמ"ד מטבע נעשה חליפין כו' דכל הנישום משמע למעוטי מטבע כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא ס"ל כדברי ר"ח שהביאו הנ"י שסובר דחליפין בעי שומא והכי משמע מדנקט כל הנישום ול"ל לתלות בשומא אי חליפין לא בעי שומא אלא ודאי קמ"ל דוקא מידי דשייך לומר ששוה כך וכך והיינו כל שהוא נישום לאפוקי מטבע דלא שייך ביה שומא שהוא מעות עצמו. וא"כ קשה לפמש"כ התוס' דר"ח גורס בשר שור וא"כ צריך לפרש דשקלא וטריא היינו לס"ד א"כ תיקשי קושית התוס' הא י"ל דרב נחמן יתרץ כל הנישום כמו שהוא לפי האמת ולא אתי למעוטי מטבע דאדרבה מטבע עדיפא ולא בעי שומא אבל שאר מילי בעי שומא. ונראה דלדעת ר"ח י"ל דמשום הך טעמא גופא מטבע אינו נעשה חליפין דהיינו דכיון דחליפין בעי שומא א"כ צריך להיות דמיו ידועין ומטבע הוי כאין דמיו ידועין שהיום היא שוה כך ולמחר פוסלה המלך וא"כ לא נאמרו דברי ר"ח רק למ"ד אין מטבע נעשה חליפין דבעינן דמיו ידועין משא"כ למ"ד מטבע נעשה חליפין כ"ש דלא בעינן דמיו ידועין וא"כ כ"ש דא"ש טפי לשיטת ר"ח דמדמתרצינן כל הנישום דבעי שומא א"כ כ"ש דמטבע אינו נעשה חליפין א"כ בע"כ להך מ"ד דנעשה חליפין צריך לשנות כל הנעשה וא"כ ע"כ דס"ל דפירי עבדי חליפין וכדכתבו התוס'. ובהכי ניחא דמקשינן לעיל לקנינהו נהליה אגב סודר ומאי קושיא לוקמה שאין שם מי שבקי בשומא לדעת שיווי הסודר ובהכי ניחא כיון דשם מקשינן לרב פפא דקאמר דמטבע נקנה בחליפין מידי דהוה אפירא ואי אמרינן דחליפין בעי שומא א"כ לא דמי לפירא דפירא בעי שומא וכאן כיון דצורתא עבידא דבטלה לא שייך בה שומא אע"כ דלא איכפת לן בהא ולהכי פריך שפיר ורב פפא דאמר לעיל צורתא עבידא דבטלה היינו לבתר דהדר ביה מיהו הרמב"ן כתב דר"ח לא אמר בחליפין של קנין סודר רק בחליפין של שוה בשוה דלא סמכא דעתיה עד שידע שווי החפץ והרמב"ן הקשה על ר"ח מהא דקי"ל בקדושין דשיראי לא צריכי שומא. ולכאורה היה נראה לחלק דבשלמא בקדושין דף ז' מתקדשת אפי' בפרוטה וא"כ דעתה להתקדש במה שיהיה שאין כונת הקדושין עיקר בשביל הכסף משא"כ כאן דלאו בשופטני עסקינן דמסתמא רוצה שיהיה שוה אלא דקשיא על חילוק זה מאי דמייתי רב יוסף מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכנים כו'. אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא ומאי קושיא הא בעבד מקנה עצמו בשביל החפץ וא"כ צריך לדעת שווי החפץ וי"ל לזה דמ"מ בנותן לו בתורת עירבון לקנות בעלמא לא דמי לחליפין מאחר שבלא"ה צריך להשלים לו מה שקצב עמו ואינו נותן לו רק לעירבון וקנין בעלמא וא"כ אין כונת הכסף שיקנה עצמו לגמרי בשביל כסף זה רק שעיקר כונתו בשביל מה שקצב עמו להשלים לו ודמי לקנין סודר קצת. ובהכי ניחא דמשני בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין וכבר כתבו התוס' שם דעבד נקנה בחליפין וצריך לחלק ביניהם אבל לפי דברי ר"ח ניחא דלמאי דמשני שפיר משני כדס"ד מעיקרא דטעמא משום דלא קייצי אלא דתירץ לו דמיירי בחליפין ובכסף נקנה אע"ג דאין מטבע נעשה חליפין הוא נקנה מטעם מעות. משא"כ בתבואה וכלים אם מקנה עצמו חליפי התבואה והכלים לא מהני בלא קייצי וא"כ אדרבה משם סייעתא לפר"ת ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ולרב נחמן כו' וא"ת ולפיר"ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה פיר"ת מבואר לקמן דף הסמוך בד"ה גאולה דיליף לה מקרא דתמורה ולכאורה קשיא לי על שיטת ר"ת מן הש"ס דקדושין דף ח' שהבאתי לעיל בסמוך דמפרש בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין ופריך לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר ומאי קושיא הא י"ל דצריך קרא למעוטי חליפין של שוה בשוה דהיינו שנותן לו בעד כל שכרו תבואה וכלים בתורת חליפין דהוה חליפין של שוה בשוה. ונראה דלר"ת דיליף חליפין מקרא דתמורה לא שייך רק פירי בפירי שמיד נכנס פירא זו תחת פירא זו שזהו לשון תמורה היא. משא"כ בעבד דלא קני ליה רק למעשה ידיו וליכא רק שעבודא בעלמא לא שייך לומר שנכנס העבד תחת החליפין. ואע"ג דאמרינן בקדושין דף ט"ז דעבד עברי גופו קנוי היינו דוקא בנמכר לישראל אבל לא בנמכר לנכרי וקרא דמכסף מקנתו בנמכר לנכרי כתיב. ועפ"ז י"ל החילוק שכתבו התוס' דעבד כנעני נקנה בחליפין היינו משום דגופו קנוי. משא"כ עבד עברי הנמכר לנכרי. ולפ"ז אפשר דבנמכר לישראל גם עבד עברי נקנה בחליפין כיון דגופו קנוי שייך ביה חליפין משא"כ בנמכר לנכרי דנכרי לא קני ליה לישראל אלא למעשה ידיו וליכא רק שעבודא בעלמא ומעטיה קרא דאינו נקנה בחליפין כיון דלא קני גופו כדאיתא ביבמות דף מ"ו אלא שעדיין צריך עיון כיון דקי"ל שוה כסף ככסף וא"כ אמאי לא יועילו בנותן לו תבואה וכלים עכ"פ מטעם שוה כסף שהוא ככסף לכל מילי לקדושין ומקח וממכר וראיתי בספר פני יהושע האריך בזה לומר דחליפין של שוה בשוה מהני נמי מטעם מעות קונות מן התורה ושוה כסף ככסף ולא הבנתי דבריו דאם מטעם שוה כסף ככסף ל"ל שוה בשוה הא בפרוטה אחת יכול לקנות כל המקח והה"ד בשוה פרוטה דשוה כסף ככסף גם יקשה מקידושין שם למה לא יקנה בחליפין כיון דקי"ל דהוה בכליו של קונה ושוה כסף ככסף א"כ יקנה מטעם מעות. ואפשר לומר דהא דקממעט חליפין היינו משום דס"ל כרב נחמן דס"ל פרק השותפין דסודר קני ע"מ להקנות הוא וא"כ חליפין לא דמי לכסף שהרי צריך להחזיר לו הסודר משא"כ אם נותן לו הפירות לגמרי קני מטעם שוה כסף ככסף והא דלא קאמר דאינו נקנה בתורת חליפין שהם לחלוטין שנותנם לו לגמרי די"ל דפשיטא לן דהני חליפין ככסף הם דשוה כסף ככסף. מיהו קשה הא הכא משמע דמוקמינן יש דמים שהם כחליפין דהחליף שור בדמי פרה משמע דבחליפין דשוה בשוה לא קני אפילו לרב נחמן דס"ל מעות קונות ואמאי לא מוקמינן כפשטיה דהחליף שור בפרה וכיון דנותנו לו לחלוטין שפיר קני מטעם מעות ושוה כסף שהוא ככסף וגם נשרפו חטיך בעליה לא שייך למיגזר הכא כמ"ש בנימוקי יוסף דאם נימא שלא יקנה במשיכת הפרה יאמר נשרפה פרתך וא"כ אוקמוה אדינא ופשטא דסוגיא משמע דבהחליף שור בפרה לא קנה מטעם מעות רק בדמי שור דוקא וגם ל"ל לר"ת לשוה בשוה הא אינו שוה בשוה נמי קני מטעם כסף כמו שוה בשוה. מיהו בסוגיא אפשר לומר דמה"ת ודאי הני מטעם שוה כסף למ"ד מעות קונות מה"ת רק אחר שהפקיעו קנין מעות שלא יקנה גם בשוה כסף אינו קונה מטעם כסף דלא שייך להעדיף ששוה כסף יהיה לו מעלה יתירה מכסף ועוד דלא שייך שיתקנו חכמים שלא יקנה בכסף ובשוה כסף יקנה דא"כ לא מתקיימא תקנת חכמים ולכן הפקיעו שגם בשוה כסף לא יקנה. ואף דלא שייך ביה הך גזירה בחליפין כמו שכתב נימוקי יוסף דאם נימא שלא יקנה יאמר זה שמשך נשרפה שלך בעליה מ"מ לא היה כח ביד חכמים ליתן לשוה כסף מעלה יותר מכסף ולכן הפקיעו שגם בשוה כסף לא יקנה רק אם יש שם אחר עליו שהוא חליפין שפיר קני ולהכי מוקמינן בהחליף דמי שור בפרה דבכה"ג מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. ועכ"פ נדחין בזה דברי בעל פני יהושע שביקש לקיים פיר"ת דשוה בשוה מועיל מטעם מעות דהא ליתא דמטעם מעות מועיל אפי' אינו שוה בשוה כל שנותנו לחלוטין ושוה כסף ככסף. מיהו שיטת בעל המאור באמת כן היא דמפרש יש דמים שהם כחליפין היינו כל דמים שבעולם בין דמי פירות ובין דמי כלים שהחליף זה בזה ועשאם דמים כיון שזכה כו'. ונראה מדבריו החילוק בין חליפין שהם סתם ולא נתן לו בתורת דמים דההיא חליפין מקרי ופירי לא עבדי חליפין. משא"כ בנתנם לו בתורת דמים קנה וכן פירש בהך ברייתא דלקמן גבי החליף חמור בפרה וטלה שעשאם דמים. ומה שהקשה הרמב"ן דבכה"ג הוי דמים ולא קנה כבר נתיישב מתוך דברינו די"ל דהמאור ס"ל דבכה"ג לא שייך נשרפו חטיך כיון דמקנה לו מטלטלין במטלטלין ואם לא יקנה המושך יאמר לזה שמשך הימנו נשרף שלך לכן אוקמוה אדאורייתא אלא דבגמרא גופיה לא נקט האי טעמא רק משום דלא שכיח ומ"מ אין קושיא על המאור די"ל דבכה"ג נמי לא מקרי שכיח ולהכי לא שייך ביה לומר לא פלוג. אלא שקשה לי להבין בדברי בעהמ"א מאי נ"מ בשם אותן דמים לבין לא שם אותן דמים דהא דמים הוי אע"ג דלא שיימנוהו דהא קי"ל דשיראי לא צריכי שומא והקושיא שהקשה הרמב"ן על פיר"ח היה לו להקשות על בעל המאור ומ"ש לעיל לתרץ לדברי ר"ח לא שייך לדברי בעל המאור ותימא על הרמב"ן איך לא נרגש מזה וצ"ע לכאורה. ואולם בתר עיון נראה סברת בעל המאור דהא דמעות קונות מן התורה ומשיכה אינה קונה וצריך להסביר ג"כ כיון דשוה כסף ככסף אמאי לא יקנה במשיכת החפץ המעות ועמ"ש לקמן בס"ד ולכן נראה דודאי מסברא כיון דהחפץ והמטלטל ברשות מוכר ואין המוכר מוכרו רק בשביל שרוצה במעות אין המטלטל יוצא מרשות המקנה עד שתגיע לו ההנאה שבעבורה הוא מקנה ולכן אם משך הלוקח ולא נתן מעות לא קנה שהרי לא הגיע למוכר ההנאה שבעבורה מוציא הדבר מרשותו ולכן אמרינן דעדיין הדבר נשאר ברשות מוכר כמקדם. משא"כ בנתן מעות הרי כבר הגיע לו הנאת המכירה שמקנה ושפיר יוצא המטלטל מרשותו ואין לומר איך יצאו המעות מרשות לוקח ויאבד הלוקח הנאת מעותיו בטרם בא המטלטל לידו דהא ליתא שהרי המעות אין עומדין להנאה שמגופן כי אם הנאת חילופן ר"ל מה שקונין בהם וכיון דמעות קונות הרי כבר הגיעה לו הנאה ההיא ולא איבד כלום מהנאת מעותיו. ומעתה נראה בודאי כפי פשט הסוגיא דאע"ג דשוה כסף ככסף מ"מ בחליפי חפץ בחפץ או פירי בפירי לא שייך לומר בו שיקנה מטעם מעות קונות דשוה כסף ככסף וכמו שביקש גם בעל ספר פני יהושע לומר בזה וכאשר עלה גם בדעתי בתחילת הרעיון דהא ליתא דבחליפין כל אחד מוכר מקרי שמאבד הנאת חפץ או מטלטל שלו ועדיין לא הגיעה לו הנאה שמקנה שבעבורה מחליף מטלטל שלו ולא דמי למעות שאין עומדין להנאה של גופן כי אם לקנות בהם והרי כבר הגיעה לו הנאה זו אבל בחליפין לא שייך לומר שהרי הגיעה לו הנאה שקונה חפץ של השני שאין מאבד הנאת חפץ שלו שהיה לו בו הנאה בשמוש גופו שהי' כבר בידו להשתמש בו בטרם תבא ההנאה אחרת לידו ממש די"ל שאין רצונו לאבד הנאת חפץ שלו עד שיבא ממש לידו החפץ המוחלף שאי אפשר לו לאבד הנאת גוף החפץ בשביל הנאת קניית החפץ בטרם שיבא לידו החפץ שכנגדו דכל חליפין אינם רק בשביל הצטרכות הלוקח לחפץ המוחלף ואינו מאבד הנאת חפץ שלו בטרם תבא לידו הנאת החפץ המוחלף ואינו דומה למעות שלא איבד בהם הנאה של כלום כיון שאין עומדין רק לקנות והרי כבר קנה בהם ולהכי אי מעות קונות אם בא להחליף פירות בפירות מידי דלא מקנו בחליפין אינו קוצה עד שימשכו גם שניהם שכבר כל אחד הנאתו בידו ולא בענין אחר ובכה"ג ודאי קנה דלא גרע ממתנה כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א דמקני במשיכה לחודה כיון דליכא מעות והוא מובן לפי הטעם שאמרנו שזה שמקנה ההנאה של טלטל שלו בחנם ודאי פשיטא דקני במשיכה לחודה. ומעתה לא יקשה עלינו שוב מהא דקי"ל בקרקע וקדושי אשה וקניית עבד דשוה כסף ככסף אל דמי כלל לחפץ בחפץ דשם אינו קונה רק בהגיע החפץ לידו דלא נגמר הנאת החילוף עד שיגיע הדבר המוחלף לידו. משא"כ בהני מילי דליכא הנאה טפי רק הקנין שיקנה גוף הדבר שפיר קונה גם בשוה כסף דקי"ל שוה כסף ככסף. ועם זה יובנו דברי בעל המאור דודאי בחליפין סתם אינו מחליף רק הנאת החפץ שלו ולהכי קי"ל נמי דחליפין אין בהם אונאה שהנאת חפץ זה חשובה לו יותר שעיקר החליפין שזה צריך להנאת חפץ זה וזה צריך להנאת חפץ זה. משא"כ בשם לו החפץ בדמים גלי דעתיה שאין לו חשיבות בהנאת החפץ כי אם בדמים ולא שייך לומר שמאבד הנאת החפץ כי כיון ששמו בדמים הרי הדמים חשובים לו מן החפץ ורוצה לאבד הנאת הדמים לקנות חפץ של שני לא גרע ממעות שקונות. ועפ"ז אפשר ליתן טעם למאי דס"ל לרב נחמן דכלי דוקא נעשה חליפין ופירי לא עבדי חליפין ולפמ"ש יובן הטעם דבשלמא כלי שעומד לתשמיש שפיר קונה בו של השני דלא שייך לומר שמאבד הנאת שימושו שגם זה בכלל השימוש שהשימוש אינו אלא הכשר ההנאה משא"כ בפירי ומידי דלאו כלי שעיקרו להנאת גופו לכן לא חשבינן הנאת קניית הדבר שכנגדו שכל זמן שלא בא לידו לא מקרי הנאה גמורה שראוי ליהנות בגופו בטרם יבא לידו עכ"פ ס"ל עיקר כפשט הסוגיא דחליפין דשוה בשוה או שנותן לחלוטין שאינו בקני ע"מ להקנות לא קני מטעם מעות. ובהכי א"ש דהא התוס' ס"ל בקדושין דף כ"ז ע"ב דסודרא לאו קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס ליה מתפיס וא"כ למה מסקינן במסקנא דפירי לא עבדי חליפין כדאמרינן במנא למעוטי פירא ואמאי לא יקנה מטעם כסף כיון דשוה כסף ככסף. בשלמא בדרב נחמן גופיה י"ל דלשיטתיה אזיל דס"ל סודרא קני ע"מ להקנות הוא משא"כ לרב אשי דפסקו התוס' כוותיה אמאי לא יקנו מטעם כסף. ועוד תקשי לפמ"ש התוס' דקי"ל מעות קונות וגם כרב אשי דסודרא אי תפיס ליה מתפיס א"כ ל"ל קרא לחליפין ואמאי ממעטינן שום דבר הא כולהו מטלטלין בכלל שוה כסף ככסף אלא ודאי בחליפין לא אמרינן שוא כסף ככסף מטעם דפרישית. ומעתה המציאה שמצא בעל ספר פ"י מן התוספתא שהביאה הר"ן בקדושין בשמעתא דכל הנעשה דתניא החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו שמזה מצא לו בעל פ"י סמך לדבריו דשוה כסף קונה מטעם מעות. ובאמת לא הבנתי דלא מכרעא מידי דאי משום קרקעות בקרקעות הא פשיטא דקרקע מיקנו בשוה כסף ואינו מוכח מזה דמטלטלין יקנו בשוה כסף ולפי הטעם שכתבתי במידי דמחסרא משיכה פשיטא לן דמקני בשוה כסף ואי משום מטלטלין במטלטלין מי אלימא ממתני' דהכא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה ומוקמינן בכלים ובאנקא ואנגרא. ולפרש"י דס"ל דמטבע מקרי פירי צריך לומר תירוצים אחרים דאיירי בתורת דמים וכמ"ש בעל המאור א"כ גם שם י"ל כן ואי משום מטלטלין בקרקעות י"ל גם כן בכלים ואי משום קרקעות במטלטלין דע"כ לומר כיון שזכה זה בקרקע נתחייב במטלטלין דל"ל דכיון שזכה זה היינו במטלטלין דא"כ מאי איכא בין קרקעות במטלטלין למטלטלין בקרקעות. גם זה אינו מוכרח חדא לטעמא דפרישית י"ל דקרקע דמי לכלי שאינו עומד רק להשתמש בהן ולא להנאה של גופן ואף דכתיב נעל מידי דמטלטלי אפשר שאין למעט קרקע כמו דלא ממעטינן כלי שאין בו שוה פרוטה אע"ג דסתם נעל אית ביה שוה פרוטה ואין לנו עסק בדרשות חז"ל כי קצר מצע שכלינו מהשיגם ואדרבה כדדייקת בב"ב דף ג' דמעיקרא בעי לאוקמה הא דרצו לחלוק דהיינו בקנו מידן ופריך קנין דברים הוא ומשני כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק והלך זה בתוך שלו והחזיק משמע דהלך זה בתוך שלו לא מהני עד שיחזיק גם השני ולא אמרינן כיון שהחזיק זה נתחייב זה בחליפיו. וראיתי להר"ן שכתב שם דלאו בקנין חליפין עסקינן דבתר הכי מתרץ שקנו מידן ברוחות [ונראה שכן גירסת הר"ן ובש"ס דידן מעיקרא אמר שקנו מידן ברוחות] ודבריו צריכין עיון דהא כל חליפין כך הוא דזה מושך את זה שיקנה חבירו שלו וא"כ כי החזיק בשלו אמאי לא יקנה חבירו שלו ג"כ שהרי מה שהחזיק בשלו נעשה חילוף מה שיש לחבירו בחלקו. ונלענ"ד דהר"ן מפרש התוספתא דודאי קרקעות ומטלטלין דלאו כלים לא עבדי חליפין אלא דהתם איירי כגון זה שיש לו קרקע אחת ולחבירו ג"כ קרקע ורוצים להחליף זה בזה אזי בעל קרקע האחת מקנה לו קרקע שלו ע"י קנין סודר שמחליפה בקרקע של חבירו אלא דעדיין לא נגמר הקנין דנהי דחבירו יש לו לזכות בקרקע שלו כיון שקנה ממנו בק"ס. מ"מ הרי לא הקנה לו רק ע"ד שיזכה בקרקע של חבירו ולכן בהחזיק בקרקע של חבירו נגמר הקנין ושפיר שייך כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. והא דלא מוקמינן נמי הכא הך דכל הנעשה דמים ע"י חליפין דכלים היינו משום דנקט כיצד משמע דאתי לאורויי עיקר דין חליפין וא"כ לפ"ז דעת הר"ן דקרקע לא עבדה חליפין וגם לא קני מטעם מעות ועי' בב"י סימן ר"ג שהביא בשם תשובת רשב"א משמע דשייך חליפין בהך תוספתא בקרקעות וכן משמע בש"ע סי' ר"ג שסתם ולא פירש התוספתא וצ"ע דבסימן קנ"ז משמע דס"ל להמחבר עיקר דלא עבדה חליפין דהא בהגמיי' מפרש באמת הך דב"ב שהלך אחד והחזיק קונה חבירו בחליפין וא"כ כיון ששם סתם שלא כדבריו רק שהביא בשם י"א דעת הגמיי' ואיך סתם בסימן ר"ג בהחליף קרקעות כו' כיון שזכה זה משמע דס"ל דעבדא חליפין וצ"ל דמפרש ג"כ כמ"ש לדעת הר"ן אלא דבתשובת רשב"א לא משמע כן וצ"ע ואין להאריך יותר

שם בתוס' וא"ת ולפר"ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה. לכאורה היה נ"ל לפיר"ת דיליף הכי מקרא דתמורה א"כ י"ל דתליא נמי למ"ד פירי עבדי חליפין מייתר קרא דתמורה וצריך לאוקמה בדבר שאינו מסויים כדמסקי התוס'. משא"כ למ"ד פירי לא עבדי חליפין לא מוכח דדבר שאינו מסויים יקנה שוה בשוה דלא מוקמינן קרא דתמורה אלא אפירי ודבר מסויים וא"כ י"ל דבשר שור לפי גרסת התוס' מקרי דבר שאינו מסויים וא"כ אפי' שוה בשוה לא מהני בדבר שאינו מסויים וע"כ דפירי עבדי חליפין וא"כ ע"כ קרא מרבה אפי' דבר שאינו מסויים שיקנה שוה בשוה ולא קשיא קושית התוס' ולפי שהיה לבי מגמגם אם לקרות בשר שור שאינו מסויים ראיתי גם בדברי רמב"ן שכתב בהדיא דמקרי דבר שאינו מסויים רק שצידד לומר בדרך אפשרי שהוא דבר המסויים כדי ליישב סוגיית הש"ס ולפיר"ת בלא"ה ניחא. ואפשר דעיקר קושית התוס' לפרש"י שסובר דמיירי בשור ופרה חיים ובזה א"ש דהזכירו התוס' בתירוצם דומיא דכל הנישום שהוא לפרש"י כמ"ש מהרש"א דלשיטת התוס' בלאו הכי לא קשיא די"ל כדפרישית. ועוד היה נ"ל דנהי דחליפין דשוה בשוה מהני י"ל ע"פ מ"ש התוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא ובב"ק דף ק' שהקשו בלוקח בהמה ונטרפה יחזור המקח דאנן סהדי שאדעתא דהכי לא לקחה ותירצו דמסתמא היה רוצה ליכנס בספק זה ע"ש. וביאור דבריהם דמסתמא לא היה המוכר מוכר לו באופן אחר וא"כ סבר וקיבל שאם תטרף יפסיד וא"כ אפשר לומר לענין חליפין דשוה בשוה דלא תליא בדעתו דאף אם דעתו שיהיה החליפין אפי' תטרף הבהמה מ"מ לפי האמת שהיתה עתידה הבהמה ליטרף ואילו היינו יודעין שתטרף כיון שנולד אונס באמת לא היה שוה כלום וא"כ במשך זה השור ואח"כ מתה הפרה א"כ לא היה שוה בשוה שהרי איגלאי מלתא שלא היתה שוה כ"כ ונהי דשוה בשוה מקרי חליפין היינו כשהן בעין קנה החליפין אבל כאן דקאמר דנתחייב באונסי החליפין וכיון דאתיליד אונס איגלאי מלתא שלא היה שוה בשוה דלא תליא בדעתו שאף אם רצה ליכנס בספק מ"מ אין יכול לעשות הבלתי שוה כשוה וא"כ לא מהני החליפין כיון דהוכיח סופו שאירע האונס וא"כ לא היה שוה בשוה לפי האמת:

בא"ד י"ל דאתי לרבות מרוקא או דבר שאינו מסויים כו'. לפ"ז נראה לדידן דקי"ל פירי לא עבדי חליפין א"כ מוקמינן קרא לפירא וא"כ מרוקא ודבר שאינו מסויים אפי' שוה בשוה לא קני וא"כ קשה על הרמב"ם פ"ה מהלכות מכירה שכתב כל המטלטלין קונין זה את זה בהחלפה כיצד החליף כו' או יין בשמן וכו' וכתב המ"מ דס"ל כר"ת דשוה בשוה קני בכל המטלטלין וא"כ כיון דפסק בדין י"ו דאין קונים בפירות א"כ ה"ל לפרושי דבדבר שאינו מסויים לא קני בהחלפה וגם יין ושמן הוה לכאורה דבר שאינו מסויים ויש ליישב. גם י"ל דס"ל להרמב"ם בפשיטות מכח סברא דחליפין של שוה בשוה מהני דטעמא דבעינן דבר חשוב לא שייך אלא בנותן לו בתורת קנין חליפין שדבר שאינו חשוב אינו ראוי שיקנה בו המקח יותר משוויה משא"כ היכא דהוה שוה בשוה שפיר קני בכל גווני ומוכח לה מברייתא דלקמן דהחליף פרה בחמור וס"ל כפרש"י דשור ופרה פירי מקרי א"כ מוכח דשוה בשוה קני חליפין כמ"ש התוס' לעיל:

בפירש"י בד"ה כיצד כו' מכר לו שור כו' ונתחייב לו המעות כו'. ובד"ה כיצד החליף כו' שם לו השור בדמים ע"מ שיתן לו זה פרה כו'. ולכאורה הלשון מגומגם דלפי מה שפרש"י בתחילה משמע דמפרש שכבר קנה השור ונתחייב לו הדמים ובסוף משמע דכל המשא ומתן היה בבת אחת ששם לו השור בפרה ע"מ שיתן לו זה פרה בדמים. ונראה דרש"י לא משמע ליה לפרושי דמתני' באמת איירי דוקא בכה"ג. שכבר נתחייב לו בדמי השור דסיפא משמע פירושא דרישא דכל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ולא משמע ברישא שכבר נתחייב לו הדמים דבכה"ג לאו חליפין מקרי דהא כבר נתחייב לו הדמים ואינו אלא קונה במלוה ולכן פרש"י דודאי מיירי מיד שנותן לו השור שם לו בדמים אלא דאילו לא אמרינן הך סברא שכבר נתחייב לו דמי השור שיכול לקנות בהם לא הוה שייך לומר שיקנה בדמי השור ע"ג דשם לו בדמים לא הוה מהני דמ"מ חליפין מקרי ובפרט די"ל כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ולכך פרש"י דלפי האמת יכול לקנות בדמי השור שנתחייב לו וא"כ בשם לו השור בדמים כוונתו שיקנה השור ובדמים שיתחייב לו בעד השור יקנה הפרה ולכן שפיר מפרשינן מתני' כל הנעשה דמים היינו ששם לו בדמים הדבר המטלטל יכול לקנות גם החליפין כיצד החליף דמי שור בפרה היינו בשם הדבר המטלטל בדמים ע"מ שיתן לו זה פרה שפיר אמרינן כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו דבשם לו בדמים מפרשינן כוונת הקנין שאחר שיקנה השור יקנה הפרה בדמי השור:

בתוספות ד"ה יש דמים כו' ומקני להו במחילת הדמים כ"כ התוס' וכמה מפרשים דקשיא להו דבקדושין אמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת ולכן נדחקו לפרש דכאן מיירי בהנאת מחילת המלוה. ולדברי הרמב"ם שמפרש פירוש אחר בהנאת מחילת מלוה ודחה פירוש רבותיו א"כ ליכא לתרוצי הכי ולכן כתבו שהרמב"ם דחה הסוגיא דקדושין דמשוה מכר לקדושין מקמי סוגיא דהכא דמוכח דבמכר קנה ודוחק לדחות סוגיא ערוכה. וגם קשה למה נקט דמי שור בפרה ולא נקט חוב סתם. ולכן היה נלענ"ד ליישב דודאי בעלמא קאמר שפיר דבמלוה לא קני כמו שאינה מתקדשת במלוה דאין לחלק בין מלוה לקדש בה או לקנות בה ולכן אמרינן התם אמאי קנה במכר משום דלהוצאה נתנה וא"כ לא יהיב מידי וא"כ י"ל כיון דהכא איירי למ"ד מעות קונות ומשיכה אינה קונה מן התורה אלא דרבנן תקנו שמשיכה יקנה וא"כ כי משך מתחילה השור קני ליה מדרבנן ומן התורה לא קני כלל במשיכה וא"כ עדיין השור ברשות מוכר מן התורה ואע"ג דקני ליה מדרבנן מ"מ עדיין אינו שלו לקדש בו אשה מן התורה כמ"ש רי"ו במעמד שלשתן דאינה מקודשת רק מדרבנן וא"כ האי דקני במשיכה נמי מדרבנן הוא ומן התורה לא קני לקדש בו אשה וכן נראה מפרש"י לקמן דף מ"ח וא"כ כי חזר והחליף דמי שור בפרה א"כ שפיר קני ליה להשור מן התורה ג"כ דאף דמן התורה לא קני ליה דמטעם משיכה אינה קונה מן התורה א"כ הוה כאילו השור עדיין ברשות מוכר. מ"מ השתא שמקבל עליו ליתן לו פרה בעד השור א"כ רוצה שיתנו לו הפרה בעד השור ואף אם לא קנה השור קודם מ"מ קני ליה השתא במה שהשור עומד ברשות בעל הפרה. וברשות המופקדין אצלו מיד שקיבל אצלו קני א"כ קני שפיר להשור מטעם חליפין לפמ"ש התוס' דשור ופרה חיים מקרי כלי וא"כ במה שמקבל עליו ליתן לו הפרה בעד שורו שברשותו שפיר הוה חליפין גמורין מן התורה שהרי השור עומד ברשות בעל הפרה וא"כ לא דמי למלוה בעלמא שאינו נותן לו כלום. משא"כ הכא שפיר קני ליה מן התורה מטעם חליפין אלא דמטעם חליפין לא מצינן לפרושי כיון דרישא שא מיירי במטבע לא מצינן לפרושי סיפא בכלי ולהכי צריך לפרש רישא בענין אחר שגם במעות יקנה והיינו במלוה ולא דמי למלוה בעלמא דהתם לא יהיב ליה כלום. משא"כ הכא כיון דהשור ברשותו שפיר קני ליה להפרה בדמי השור ואף דמדרבנן כבר קנה השור במשיכה וה"ל מלוה מ"מ בחליפין אלו מרויח שקונה השור מן התורה ושפיר מהני הקנין ולא דמי למלוה. וזהו לשיטת התוס' דלא מתרץ רק בס"ד ושור ופרה חשיבי כלים אבל לפרש"י שפירש דשור ופרה מקרי פירא ליכא לפרושי הכי דא"כ גם עכשיו במאי קני השור מן התורה עכ"פ לשיטת התוס' הדבר נכון כמ"ש כדי ליישב שלא יהא סתירה בסוגיות. ועוד נ"ל ליישב דהא בלא"ה קשה למה נקט דוקא מלוה הבאה מחמת מכר ומדברי הרמב"ם נראה דדוקא בכה"ג מקרי מלתא דלא שכיחא וקני במעות ולכן היה נ"ל דדוקא בכה"ג קני במכר לו השור ונתחייב לו בדמיו. וא"כ נהי דמשיכה קונה מ"מ הא קי"ל בעייל ונפיק אזוזי לא קני כדאיתא בח"מ סימן ק"צ וא"כ אף שמשך השור עדיין לא נגמר הקנין שהרי אם עייל ונפיק אזוזי לא קני וא"כ במקבל עליו ליתן פרה בשור אז הוא שנגמר הקנין וא"כ הוי ליה כאילו נותן לו עכשיו השור ולא דמי למלוה בעלמא כיון דלהוצאה נתנה וכבר היא ברשותיה לגמרי נמצא שאינו נותן לו כלום משא"כ הכא שבזה שנותן לו הפרה מרויח קניית השור א"כ לא דמי למלוה מאחר שע"י זה שמקנה לו הפרה קונה השור קני שפיר שהרי נותן לו בזה במה שקונה השור ולכן בעינן דוקא בכה"ג בהחליף דמי שור שנתחייב לו דמים בעד השור ואילו לא התרצה ליתן לו הפרה עדיין היה אפשר שהיה צריך להחזיר השור. משא"כ במלוה דעלמא לא קני כסוגיא דקדושין. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל אמאי מטבע נעשה חליפין הא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. ולפ"ז אפשר לומר דאכתי מסר נפשיה שאם נשרפו לא יוכל לתבוע הדמים מן הלוקח דיכול לומר לו מאן לימא לן דלא הוה מוכר עייל ונפיק אזוזי וא"כ כי יהיב ליה המטבע לקנות בה מ"מ צריך ליתן המעות שאינו נותן לו המטבע רק לקנין בעלמא א"כ לא שייך שיתחייב לשלם אם יאנסו החטין מיד המוכר כיון דאפשר דהוה עייל ונפיק אזוזי. ועוד נ"ל דאפשר לומר דבמלוה בעלמא לא קני משום דלא יהיב ליה מידי משא"כ בבאה מחמת מכר כיון דקי"ל במוכר סחורה מחוייב לטפל ולסלקו במעות וא"כ קני בהאי הנאה:

בגמרא תנן כל המטלטלין קונין כו' ואמר ריש לקיש אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ויש לדקדק לפי הך דיעה שמביא רמ"א בח"מ סימן ר"ב בהקנה דבר שאינו נקנה בקנין עם דבר הנקנה בקנין אמרינן מיגו דחל הקנין אהא חל נמי אהא א"כ י"ל כיון דהכא נותן לו גם הכיס והכיס הוא כלי ואפי' אין בו שוה פרוטה הא קי"ל לקמן קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ וא"כ מיגו דקונה בכיס הכיס של שני קונה נמי המעות וכמו כן באידך שנותן לו ג"כ הכיס קונה ג"כ עם הכיס הכיס וגם המעות. וצ"ל להך דיעה דדוקא בנותן לו קנין סודר לקנות מטבע ושאר מטלטלין. משא"כ הכא דמחליף כיס מלא מעות בכיס מלא מעות מסתמא שיקנה כיס בכיס ומעות במעות. מיהו לפום פשטא אי לא נימא כדברי רמ"א וכפי פשוטו שאינו מועיל אף שמקנה לו דבר הנקנה מ"מ לא יוכל לקנות הדבר שאינו נקנה א"ש בפשיטות ועפ"ז יש ליישב שינויא דש"ס דמשני בדינר אנקא ואניגרא והקשו התוס' לעיל לפרש"י שסובר דמטבע לא חשיבא כלי א"כ גם באנקא ואניגרא איך יקנה וכן אקשה בעל המאור על דברי הרי"ף שהביא הך תירוצא דלדידן דקי"ל פירי לא עבדי חליפין צריך לפרש במתני' כל הכלים המטלטלין ולפמ"ש לק"מ דודאי י"ל דהכיס חשיב כלי וא"כ כל אחד קונה בכיס שלו הכיס והמעות של שני אלא דמטבע ממש אינו נקנה בחליפין וא"כ אי אפשר שיקנה בכיס המעות דמטבע אינו נקנה ג"כ בחליפין משא"כ למאי דמוקי באנקא ואנגרא דלאו מטבע הוא אף דלאו כלי הוא מ"מ פירי מקני בחליפין וא"כ שפיר מצי לקנות בכיס האנקא ואניגרא של שני ולא קשה מידי. מיהו לפרש"י כאן שפירש ד"ה ואפי' וע"כ בחליפין קאמר דבתורת דמים מעות לא קני וא"כ למאי דמשני דאיירי באנקא ואניגרא י"ל לריש לקיש ניחא דאיירי בחליפין דריש לקיש ס"ל פירי עבדי חליפין ולדידן איכא לפרושי בתורת דמים כדמפרשינן לעיל יש דמים שהן כחליפין וא"כ בלא"ה א קשה לדידן דקי"ל דפירי לא עבדי חליפין:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה