מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי המפקיד
דף לג:
במשנה המפקיד כו' למי משלם כו'. לכאורה שפת יתר הוא דהו"ל למימר נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפקדון אצלו. ואפשר דקמ"ל דע"י זה ששילם ולא רצה לישבע נצמח הכפל והיינו שהבעלים הם עצמם עדים שנגנבה הבהמה שלהם מאחר שכבר נסתלקו הו"ל כמו מוכר מעיד ללוקח שאין הבעלים נוגעין אחר שקיבלו שלהם והכפל שייך לשומר. מיהו למאי דאמרינן לקמן דגיזות וולדות לא אקני ליה א"כ הוו נוגעין משום גיזות וולדות. מיהו י"ל דליכא כפל לבעלים על הגיזות וכבר שילם לו הבהמה מה שהיתה שוה עם הגיזות כיון דלא אקני ליה הגיזות וי"ל דכפל שמשלם ודאי לשומר שהרי שילם לו הבהמה בשלימות וגיזות שנתהוו ביד גנב עיין פ' הגוזל דף צ"ה. גם י"ל דמירי דליכא גיזות ביד גנב וא"כ שפיר יוכלו הבעלים להעיד לו וכן בסיפא בנשבע ולא רצה לשלם כבר נפטר השומר מן הבעלים קודם שנמצא הגנב בשבועתו ויכול להעיד לבעלים שאין השומר נוגע כלל:
שם במשנה נשבע ולא רצה לשלם. עיין בס' פני יהושע שדייק דמשנה דבנשבע ושילם הכפל לשומר א"ש אבל לאביי קשה. ונראה דלאביי י"ל דקמ"ל משנה יתירה דברצה לשלם אעפ"י שלא שילם הכפל לשומר כדדייק לקמן בגמרא והא דאמרינן לקמן דליכא למישמע מינה היינו לרבא דליכא משנה יתירה והדיוקים סותרים ליכא למישמע מינה מידי אבל לאביי דמשנה יתירה היא לגמרי י"ל שעיקרה לאשמועינן דדוקא נשבע אבל באמר הריני משלם אעפ"י שלא שילם הכפל הוא לשומר:
בתוס' ד"ה המפקיד אית דלא גרסי או שאבדו וכתב מהרש"א ולא מחא להו לפרש בטוען טענת גנב באבידה כו' עכ"ל. וכתב מהר"ם שי"ף ולא ידענא מאי קאמר ע"כ. ולא ידענא אמאי לא ידע כי לא נפלאת הוא ופשוט הוא שכונתו שנאבד החפץ ומצאו א' ותובעו ממנו וטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים דחייב כפל כדאיתא בב"ק דף ק"ו ע"ב ונראה ליישב דלקמן מפרש רבא איכא דאמרי נעשה כאומר כשתגנב ותרצה ותשלימני פרתי קנויה לך סמוך לגנבותה וקאמר מאי בינייהו דקיימא באגם ועיין בתוס' שהקשו דנימא דקמי' לך מעכשיו סמוך לגניבה דקניא אפי' עומדת באגם וכוונת התוס' דעיקר התירוץ להרויח הקושיא ומקשינן אפי' גיזותיה וולדותיה נמי ואכתי יש להבין למה לא אמר סמוך ליציאתה מרשותך אהיה קנויה לך דאפי' עמדה באגם בשעת גניבה מ"מ קני לה סמוך ליציאה מרשותו ולא היה צריך לומר דבעומדת באגם לא יתירא הוא לגמרי ומאי קמ"ל בשלמא לרבא דס"ל בפ' הגוזל קני וצ"ל דאכתי תקשה לפעמים שהבהמה יצאה מרשותו ועומדת זמן מה החגם ואח"כ נגנבה דאז הו"ל להיות גיזות וולדות שבין יציאה מרשותו לגניבה של הנפקד ובברייתא משמע דלא קני כלל גיזות וולדות וא"כ ממילא אי אפשר לומר דמתני' איירי בטוען טענת גנב באבידה דא"כ להך לישנא דלא קני רק סמוך לגניבותה א"כ לא קני כלל רק בשעה שכפר השומר דאז הוה גניבותה ואז לא יוכל לקנות דאינה ברשותו של מפקיד ולא קני לה וא"כ להך לישנא ע"כ אבדו לאו דוקא ולא שייך לומר סמוך לאבידותה קנויה לך דבשעת יציאה עדיין אינה אבודה רק כשיצאה מרשותו ואז לא קני לה:
בא"ד ויש ליישבו שכך טוען הנפקד כו' עכ"ל. ויש להבין ל"ל למינקט אבדו כלל ואפשר דקמ"ל אף דטוען שאבדו ולא אסיק אדעתיה לקנויא כפילא בתשלומין מ"מ קני הכפל דממילא הוה שלו גם לענין יוקרא כדלקמן גבי כיפי וגם קמ"ל דלא מקרי הודאת בע"ד לגבי גנב שלא נגנבה וא"כ לא יתחייב הגנב הכפל כיון שהודה שאבדה א"כ לא גנבה הגנב כלל ובשביל שלא החזיר אין כפל קמ"ל דמ"מ כיון דנגנבה באמת חייב בכפל גם י"ל. דלתירוץ קמא שטוען שאבדו י"ל דהרי קתני שילם ולא רצה לישבע ואינו מדויק דפשיטא כשמשלם למה ישבע וי"ל דלא רצה לישבע קאי על שבועה שאינה ברשותו אף שלא רצה לישבע שאינו ברשותו מ"מ מקני לי' כפילא אף שלא נשבע שאינה ברשותו דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' ולאידך תירוצא דידעינן שאבדו אפשר דמש"ה הכפל שלו דפטור משבועה שאינה ברשותו ועיין ברא"ש ובב"י סימן רצ"ה ובסמ"ע שם דדעת הרא"ם דצריך לישבע שאינה ברשותו:
בתוס' ד"ה כגון וא"ת הכא אפי' עבידי דאתו כו' מעות אינן קונות כו' עכ"ל. לכאורה קשה דבמילתא דלא שכיחא איתא לקמן בפרק הזהב דמעות קונות ועוד איך יעלה על הדעת שמוכר לו הכפל הא קיי"ל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו א"כ גם כאן הכפל אינו ברשותו וכן הקשה בס' פני יהושע. ונראה דכוונת התוס' הכי דאפי' אי עבידי דאתי א"כ הוה מילתא דשכיחא מ"מ לא הוה קני מטעם דמעות אינן קונות וגם מגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש לא קשיא דטעמא הוא לפי שאינו ברשותו משא"כ לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ולהכי יוכל להקדיש ג"כ מעשה ידי אשתו אף דבר שאינו ברשותו יכול להקדיש וא"כ לר"מ שפיר קני כפילא דמשום דבר שאינו ברשותו לא גרע מדשלב"ל אלא דקשה לי דתקשי להו בלא"ה איך יקנה הכפל אפי' למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל הא הלואה אין יכול לקנות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל וכמ"ש התוס' בכתובות דף פ' ע"ב ובב"ב ושם קאי התוס' לרב אע"ג דרב ס"ל אדם מקנה דשלב"ל. ואפשר לומר דמהא לא פסיקא להו לאקשויי די"ל עפ"י מה דאיתא בח"מ סימן ר"ג בהקנה דבר שאינו נקנה בקנין עם דבר הנקנה די"א דקני הכל וגם בש"ם ב"ב איכא פלוגתא בקני את וחמור אם קנה הכל ובסמ"ע שם כתב דאפי' למ"ד כשמקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה קונה הכל בדשלב"ל לא מהני אפי' עם דבר הנקנה וא"כ י"ל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל י"ל דאף דהלואה אינה נקנית י"ל אם הקנה עם דבר הנקנה שפיר קני גם בהלואה וא"כ י"ל כיון דמקנה לו הפרה שהוא דבר הנקנה ממילא קני גם הכפל ולהכי קשיא להו להתוס' דגם הפרה לא נקנה במעות א"כ גם דבר שאינו נקנה דהיינו הכפל לא קני. ומיושב מ"ש דלא שכיח די"ל דכיון דאפי' מידי דאיתא בעינא לא קנה במעות לא שייך הואיל וחל על דבר הנקנה כו' וא"כ בלא"ה לא קני דמעות אין קונות דלא עדיף מאילו היה כולו בעינא:
בא"ד וקשה דבפ' השולח מבעי' לן בעבד שמכרו רבו לקנס כו' עכ"ל לענ"ד אפשר לחלק דדקל לפירות יש בדקל כח הפירות וכמו כן עבד שמכרו רבו לקנס הרי התשלומין דמי העבד אף שאינו שוה כלום מ"מ כבר יש כח זה בגוף העבד ומשלם על גוף העבד משא"כ הכפל אינו נמשך מן הפרה. מיהו התוס' דס"ל במשיכה לאחר זמן לא מהני דכלתה משיכה ראשונה א"כ איך יקנה במשיכה הכפל וע"כ שגם הכפל שייך בגוף הפרה שיוכל לקנות מיד ע"י משיכה ראשונה והקשו שפיר מיהו אפשר דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל לא אמרינן כלל הך סברא דכלתה משיכה ראשונה:
דף לד.
בתוס' ד"ה דילמא מודה ומיפטר כו' והיינו כרב כו' עכ"ל. נראה ליישב לכ"ע עפ"י מה דאיתא במרובה דף ע"ה דבאומר בפניכם גנבתי הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שהודה שבפני פלוני ופלוני גנב וא"כ י"ל דה"פ דילמא מודה ואומר שגנב בפני אותן עדים שיבאו דאז הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ופטור מכפל:
בגמרא א"ה אפי' גיזותיה וולדותיה כו'. תמיה לי על קושיא זו דהא בגיזות וולדות מכלל הקרן נחשבים ואם אינו רוצה לישבע צריך לשלם כשעת גניבה וא"כ ודאי ה"ק כשתגנוב ותרצה לשלם לי ההפסד פרתי קנויה לך וא"כ ממילא תשלומי הגיזות וולדות בכלל ואם משלם הגיזות וולדות מאי נ"מ לו הן או דמיהן. וראיתי בש"ך ח"מ סי' רצ"ד סק"ז שנרגש מזה וכתב לפרש שאם ירצה לשלם דמיהן יהיה הכל שוו ואינו מובן דודאי אם מקבל המפקיד תשלומי הגיזות למה לא יהיה שלו בפרט לפמ"ש הש"ך גופיה סקי"א דגוף הבהמה שנמצאת ביד גנב ג"כ הוא של השומר ואין לפרש דפריך על גיזות וולדות של אחר גניבה דהא אמר איכא בינייהו קושיא דר' זירא מוכח דאי מקנה לו סמוך לגניבותה א"ש דחוץ מגיזותיה וולדותיה אם כן ע"כ על גיזות וולדות שקודם גניבה קאי הקושיא וזה תימא דהא לא שילם לו מה שהיה צריך לישבע עליו לכן לפענ"ד נראה דודאי בס"ד ס"ל כיון שנתרצה לשלם כמו שהקנה לו הכפל מקנה לו הבהמה מעכשיו כיון שעכ"פ יש לו שווי הבהמה בשעת פקדון והיינו משום דמסתמא ניחא להו לבעלים תשלומי של השומר שהם ודאי מספק חזרה כשתמצא וא"כ י"ל כיון ששילם גוף הבהמה כמו שהיתה שוה בשעת פקדון ונתפייסו הבעלים בכך יש לנו לומר דמסתמא אקני להו בההיא הנאה למפרע כל הבהמה דהא אם היו הבעלים רוצים היה צריך לשלם להם גם דמי הגיזות א"כ ודאי לא קפדי הבעלים בכך וניחא להו בתשלומי שומר ונהי דלקמן מבעיא לן בשילם מחצה היינו כשאין לבעלים הקרן כשעה שהפקידו אבל כאן ס"ד דמ"מ מקני ליה הבהמה משעת משיכה ומשני שבחא דאתא מגופא לא אקני ליה ויש לפרש היטב דודאי משמע ליה דהכפל של השומר והגנב משלם כשעת גניבה וא"כ קשיא ליה מגוף הברייתא דתני חוץ מגיזותיה וולדותיה משמע שהכפל שלו אפי' כפל הגיזות וולדות ג"כ של השומר דהגנב משלם כשעה שגנב ואם השביחה הבהמה בגיזות וולדות ע"כ על כולם שנים ישלם וא"כ קשה ממה נפשך אם שילם השומר הגיזות וולדות ושילם הבהמה כשעת גניבה איך יחזרו הגיזות לבעלים הא השומר שילם בעדם אע"כ שלא שילם רק כשעת פקדון וא"כ איך קאמר חוץ מגיזותיה וולדותיה הא אפי' הכפל מן הגיזות ג"כ אינו שלו אלא ודאי כפל הגיזות של שומר אעפ"י שלא שילם רק הבהמה כשעת פקדון דהכי אקני ליה כשירצה לשלם הבהמה וכיון שנתפייס בכך הרי הכל שלו א"כ פריך שפיר אפי' גיזותיה וולדותיה ומשני דלא אקני רק שבחא דאתא מעלמא א"כ נראה בודאי לענין יוקרא אם נתיקרה הבהמה בין פקדון לגניבה ודאי אין תימא שיהיה של שומר כיון שהבעלים נתפייסו בתשלומין כשעת פקדון קנוי לו היוקרא לשומר ואם אמר הריני משלם מסתמא אף דקני כפילא מ"מ בכה"ג ודאי צריך לשלם כשעת גניבה דהא הבעלים היו יכולין לתבוע ממנו כשעת גניבה רק בשילם ונתפייסו הבעלים בכך וקיבלו דמי הפרה כשעת גניבה שפיר קני השומר היוקרא כנ"ל נכון ומוכרח אחר העיון היטב והה"ד באמר הריני משלם מה ששוה בשעת פקדון ונתפייסו הבעלים בכך דהו"ל כשילם. ומעתה אין אנו צריכין לדברי ה"ה בפ"ח משאלה דין ג' במ"ש לדעת הרמב"ם אפי' מה שנתייקר אחר פקדון לשומר נתייקר מיהו דוקא ביכול ליפטר ע"ד האמת אבל בחייב ע"ד האמת ודאי כששילם בשעת גניבה שילם שב"ד מכריחין אותו בהודאת האמת עכ"ל. וזה דחוק דגם בצריך לישבע ג"כ ב"ד מכריחין אותו או לישבע או לשלם כשעת גניבה ואין טעם לחלק בזה גם בגמרא לא מצינו חילוק בין שילם ולא רצה לישבע או אומר פשעתי אלא נראה דכל שקיבל התשלומין ונתפייס בתשלומין כשעת פקדון קני שפיר הכפל אף שהגנב משלם כשעת גניבה. והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם בדין ג' שכתב כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו והרי הן שוין ארבעה סלעין הרי הן של שומר כו' עכ"ל והראב"ד כתב דוקא שבא השבח אחר ששילם או שאמר הריני משלם ע"כ וה"ה הקשה עליו דאימת קנה היוקר הא ע"כ קנה לפחות סמוך לגניבה וא"כ למה לא יהיה היוקר שלו וראיתי בס' קצות החושן הביא בשם הריטב"א שכתב בשם התוס' לקמן גבי כיפי דיוקרא הוא שבחא דמגופא ולא קני רק אחר ששילם או שאמר הריני משלם עכ"ל ולא יצא ידי חובת ביאור דהרי גם על דברי התוס' קשה קושית ה"ה אימת קני השבח הלזה לכל המאוחר קונה סמוך לגניבה וא"כ יקנה עכ"פ היוקרא דמשעת גניבה ואילך ונראה דסברת התוס' שהביאו בריטב"א הוא דהא דמסיק נעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה היינו אותו שבחא דמגופא שעד תשלומין שייך לו אבל לאחר תשלומין מקנה לו לגמרי ונעשה כאומר חוץ משבחא דמגופא שיהיה קודם שתרצה ותשלמיני ובאמת קם ליה בדרבה מיניה בפירוש הלזה דקשה טפי לפירוש זה ל"ל להש"ס לחלק כלל בין שבחא דמגופא לימא בפשיטות דנעשה כאומר לו חוץ משבחא שהוא קודם שיתרצה לשלם והכפל הוא שבחא דאתא לאחר ריצוי לשלם דהא הכפל אינו מתחייב רק לאחר העמדה בדין דהא גם תשלומי כפל הוא כשעת העמדה בדין כדאיתא בב"ק דף ס"ה ולא קשיא כלל מאי פסקא דהא ע"כ לפי האמת תקשי אמאי אקני ליה שבחא דמגופא אחר שרוצה לשלם ולא קודם וע"כ צ"ל דטפי מקנה ליה שבחא שלאחר תשלומין משבחא דקודם תשלומין וא"כ הו"ל למימר בפשיטות חוץ משבחא דקודם תשלומין ואפי' תרצה לדחוק דהכפל מקרי שבחא דקודם תשלומין דמשעת גניבה חשבינן ליה הו"ל למימר דלא אקני ליה רק שבחא דמשעת גניבה ומאי פסקא לומר דשבחא דמגופא שמקודם תשלומין לא אקני ליה ושבחא דמגופא שלאחר תשלומין אקני ליה ושבחא דמעלמא אפי' שקודם תשלומין נמי אקני ליה לענ"ד אין לפירוש הלזה רגלים וכ"ש שדעת הראב"ד ודאי אינו כן שהרמב"ם שפתיו ברור מללו שכתב בדין א' חזרה הבהמה חוזרת היא וגיזותיה וולדותיה שאינו קונה השבח הבא מגופה רק הבא מאליה וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות שאחר יאוש ע"כ. משמע בהדיא דס"ל להרמב"ם דגם גיזות וולדות שברשות גנב חוזרין לבעלים וא"כ אם הראב"ד ס"ל דיוקרא הוה שבחא דמגופא ואפ"ה הם של שומר אחר שנתרצה לשלם היה לו להשיג שם על הרמב"ם ובאמת בדברי הראב"ד אין לנטות ממ"ש הש"ך דסובר דצריך לשלם לו הכל וסוגיית הגמרא יתיישב יותר כפי דברי המגיד משנה שכתב בדעת הרמב"ם דבלישנא קמא דרבי זירא סובר דחוץ מגיזות וולדות שאחר הגניבה קאמר נמי חוץ מגיזותיה וולדותיה דאל"כ לא היה צריך לומר רק סמוך לגניבותה קנויה לך וס"ל דחוץ דברייתא אפי' על אותן גיזות שלאחר הגניבה ולאידך לישנא לא חשוב לקושיא ומפרש ברייתא לגיזות של קודם הגניבה ע"ש. ועפ"ז יש לפרש ג"כ דפשיטא ליה שצריך לשלם הבהמה עם שבחה כשעת תביעה ואין קושיא רק מגיזות וולדות שלאחר תשלומין כפי דברי הראב"ד ופירוש דחוק הוא ולא ידעתי למה הוצרך לכך בדעת הרמב"ם דגם הרמב"ם מצי סבר כפירוש המפורשים דללישנא בתרא דר' זירא קאמר חוץ מגיזות וולדות שקודם גניבה ומ"מ ללישנא קמא כיון דע"כ נעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ממילא אף גיזות שביד גנב אינם בכלל כיון דנחית לשיורא לא מקני ליה כלל הגיזות רק שבחא דאתא מעלמא לחוד דהכי משמע פשטא דש"ס חוץ מגיזותיה וולדותיה דשבחא דמגופא לא אקני ליה כלל. עוד אני תמי' על המ"מ לפי פירושו לדעת הרמב"ם דחוץ מגיזותיה וולדותיה קאי אפי' אאותן שביד גנב א"כ מאי נסתפק לו בדעת הרמב"ם שם בדין ג' שכתב ואפשר שאפי' במה שנתיקרו בין פקדון וגניבה ג"כ של שומר ומהיכא תיתי להסתפק בכך כיון דעל השומר מוטל לשלם כשעת פשיעה למה יהיה היוקר שלו שהרי הכל בכלל קרן בשלמא אי מפרשינן חוץ מגיזותיה ולדותיה על אותן שביד שומר מוכרח לפרש דשבחא דמעלמא מקני ליה אפי' לא שילם לו כפי המגיע למפקיד אבל לפי דברי המ"מ יש לפרש דהא ודאי לא שייך שיהיה שלו שצריך לשלם מה ששוה בשעת גניבה וממילא גם ביוקרא שצריך לשלם כשעת היוקר בשעת גניבה ומהיכא תיתי לספק בזה. מיהו לפי הפירוש שכתבתי מוכח דשבח יוקרא של נפקד אעפ"י שלא שילם לו רק כשעת פקדון כיון שנתרצה לזה ממילא כל השבח שלו רק שבחא דמגופא לא אקני ליה. ועיין בש"ך סק"ח הביא דברי הנ"י בשם הרשב"א דאם יש עדים שנאנסה לא הקנה לו הכפל דלא אסיק אדעתיה דהמפקיד שישלם לו בחנם והוה כמוכר קנסיו וכתב הש"ך לפ"ז קנה השבח יוקרא רק מעות אינן קונות אלא אם הקנה לו בשאר קנין וזה צ"ע דגזל ונתייאשו הבעלים אינן יכולין להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ אפי' היוקרא לא קני. וגם דברי הירושלמי צ"ע דהא בש"ס דילן מבואר דאפי' נשבע ושילם קנה הכפל אף דודאי לא עלתה על דעתו שישלם אחר שבועה ומצאתיו באס"ז שגם הריטב"א הש"ג על זה וגם טעמו של הירושלמי אינו מוכרח כיון דבתחילה מקנה לו אם ירצה לשלמו כבר הקנה לו באיזה אופן שישלם לו וכי התנה עמו הרי לא התנה עמו כלום אלא דאמרינן מסתמא ניחא ליה בכך שיהיה בטוח במעותיו כמו שפירש"י וא"כ בשביל שלא עלתה על דעתו שישלם לא נקנה לו הכפל זה תימה. ולענ"ד נראה דהירושלמי לא קאמר רק כשפטרוהו הב"ד עפ"י עדים ואח"כ שילם מדעתו דאז כבר נפטר ממנו ונסתלק ממנו לגמרי אבל אם יש לו עדים ולא הביאן לב"ד לא יאמר הירושלמי שאינו מקנה לו הכפל ואין הירושלמי בידי ועוד דבס"ד דרבא משום קנין ודאי אין לחלק בין יש לו עדים שנאנסה א"כ גם במסקנא לא הדר ביה דמיירי אפי' יש לו עדים ועוד לפי מאי דאמרינן לעיל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואם אמרינן מי שרוצה לגזול נשבע ג"כ על שקר א"כ נימא וכי עלתה על דעתו שאם נאנסה באמת שישלם לו בחנם ולא ירצה לישבע במה שיכול להפטר וא"כ נימא אם הנפקד עומד בדבריו שלא פשע וכי עלתה על דעתו שיפסיד בחנם מחמת שלא ירצה לישבע דלא שכיח כלל ואפ"ה אמרינן דאקני ליה הכפל וכ"ש לדברי הרא"ש שצריך לישבע שאינ' ברשותו א"כ איך עלת' על דעתו שישלם וגם ישבע שאינו ברשותו דכשנשבע פטור מתשלומין ואינו מרויח אפי' שבועת אמת. גם צ"ע לדעת הרמב"ם שאם היה השומר חשוד כיון שאין כנגדו יכול לישבע פטור לגמרי א"כ נימא לפי דברי הירושלמי דלא מקני ליה כפילא וכן בשמירה בבעלים ושילם דהיה פטור ג"כ אפי' מפשיעה ולפי דברי התוס' לעיל לא צריך לישבע גם אשליחות יד אם נימא דלא מקני ליה ונראה דבכה"ג גם הירושלמי מודה ואינו דומה ליש עדים שנאנסה דאז פטור בודאי:
פיסקא א"ר חייא בר אבא כו' לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם כו'. עיין ברא"ש שכתב על לשון הרי"ף לקמן גרס אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וכתב הרא"ש דלא אתי למעוטי שאם שילם דתו לא משבעינן ליה כו' דאין לומר כיון שקיבל התשלומין מחל לו השבועה דמסתבר טפי שקיבל התשלומין שלא יחזור בו אלא אדר' יוחנן קאי דאם אמר הריני משלם לא מקני ליה עד שישבע שאינה ברשותו דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה דעתיה שיהיה כדבריו אלא אומר עיניו נתן וקודם שישבע או שילם יחזור בו כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי פריך ממתני' דילמא להכי נקט שילם ולא רצה לישבע היינו שום שבועה וכן הקשה בס' פ"י מיהו אינה קושיא כ"כ דר' חייא בר אבא משמע דאמתני' אמר הכי ונראה דבלא"ה הקשה הב"ח דאיך כתב דלא סמכה דעתיה פן יחזור בו הא דעת הרא"ש שאם אמר בב"ד הריני משלם לא יוכל לחזור בו ובש"ך סי' רצ"ד כתב דלא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני ולענ"ד נראה דבלא"ה יש להבין מ"ש הרא"ש בשילם צריך לישבע שאינו ברשותו שלא מחל לו השבועה וקשה דמ"מ אם שילם לו בסתם וכשזה טוען עליו שישבע שאינו ברשותו הלא יוכל לומר שכל עיקר תשלומין ששילם לו הוא כדי ליפטר משבועת אמת ואם אתה רוצה שאשבע שאינו ברשותי החזר לי המעות ואשבע ג"כ שבועת שומרין שאני יכול לישבע ולא שילמתי רק ליפטר משבועת אמת וזה לא יוכל להכחישו בזה ולומר ששילם בשביל שהוא ברשותו ועיניו נתן בו. וצ"ל דס"ל להרא"ש דמ"מ כיון שכבר שילם לו יוכל לומר אני חושדך שחפץ שלי בידך ועיניך נתת בו לכן מ"מ צריך לישבע שאינה ברשותו מיהו אם עדיין לא שילם רק אמר הריני משלם אם יכריחו לישבע שאינו ברשותו ודאי כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר שלא אמר הריני משלם רק ליפטר משבועת אמת ואם מכריחו לשבועה ישבע ג"כ שבועת שומרין וא"כ שפיר כתב הרא"ש די"ל שקיבל התשלומין שלא יחזור בו היינו שאם ירצה להשביעו שאינו ברשותו יחזור מן התשלומין ויאמר שלא נדר לשלם רק ליפטר משבועת אמת וא"כ כשלא יתרצה המפקיד לפוטרו משאינו ברשותו ישבע על הכל ולק"מ קושיית הב"ח וא"כ נראה אם אמר בפירוש הריני משלם ואשבע שאיני ברשותי ודאי מודה גם הרא"ש דמקנה ליה כפילא דלא שייך עוד חזרה וא"כ קשיא שפיר ממתני' דתנן שילם ולא רצה לישבע אבל אמר הריני משלם לא אעפ"י שאמר בפירוש שישבע ג"כ או שזה ויתר לו השבועה ואמר הריני משלם ע"מ שלא אשבע שום שבועה וא"ש. מיהו עיקרא דדינא צל"ע דאף אם כבר שילם נראה ודאי דמצי למיטען שלא שילם רק ליפטר משבועת אמת ואף שכבר מוחזק במעות לא יכריחנו לישבע שיוכל לומר החזר לי מעות ואשבע על הכל. ואפשר דלא קאמר הרא"ש רק במודה שפשע שאז לא יוכל לומר החזר לי מעותי ולפ"ז באמר הריני משלם נמי מיירי בהודה שפשע וא"כ בלא קושיית הב"ח נמי תקשי כיון שהודה שפשע ממילא מוכרח לשלם ומוכרח לומר כדברי הש"ך שאינו רוצה לירד עמו בדינא ודייני. ולפ"ז י"ל בש"ח שטוען לא פשעתי י"ל דמודה הרא"ש באמר לא פשעתי ושילם ולא רצה לישבע ודאי פטור אפי' משבועה שאינו ברשותו שהרי עיקר תשלומין שלו כדי ליפטר משבועת אמת ואיך יכריחנו לישבע שאינו ברשותו והה"ד באמר לא פשעתי ומ"מ הריני משלם ודאי עיקר כונתו ליפטר גם משבועה שאינו ברשותו ובזו מיושב מה שהקשו התוס' והמפורשים במשנה למה נקט שילם ולא רצה לישבע הא אפי' באומר פשעתי הדין כן. ולפ"ז ניחא דקמ"ל בשילם ולא רצה לישבע לפי האמת דשילם לאו דוקא רק שאמר הריני משלם ודיוקא דסיפא עיקר א"כ קמ"ל דברצה לשלם אע"פ שלא נשבע שאינו ברשותו מקני ליה כפילא משא"כ באמר פשעתי לא מקני ליה כפילא ברצה לבד ועיין בש"ך שדחה דברי הרא"ש לדינא וגם לישנא דר' יוחנן דקאמר לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם כו' משמע ג"כ שאין חילוק כלל בין שילם ממש להריני משלם עמ"ש לקמן בישוב לשון הרי"ף ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אלא כו' תימא כו' נימא נעשה כו'. ולפמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה וחזר דאם אמר הריני משלם אין יכול לחזור ובאמר איני נשבע פרש"י דפוטרין אותו מיד שאין יכול לחזור א"כ י"ל דה"ק שילם בשביל שלא רצה לישבע ואמר איני נשבע ממילא מוכרח לשלם וא"כ קמ"ל מחמת שאמר שלא רצה לישבע הוכרח לשלם היינו במה שלא רצה לישבע לחוד הכריחו לשלם:
בפירש"י ד"ה השוכר אעפ"י שהשוכר חייב כו'. ולא ניחא ליה לפרש דאתיא כמ"ד שוכר כש"ח דא"כ למה נקט שוכר ולא סתם שומר ולפ"ז הא דנקט הריני משלם ואיני נשבע קשה הא אין יכול לישבע כיון שנגנבה ובברייתא י"ל שאומר סתם הריני משלם ואיני נשבע ואינו מודה בפירוש שנגנבה מיהו מפירש"י משמע שאומר בפירוש שנגנבה וצ"ל ואיני נשבע לשקר ודחוק. ואפשר לומר דקמ"ל באמר הריני משלם ואיני נשבע שאיני ברשותי אע"ג שלא נתרצה לישבע שאינו ברשותו כיון שהודה ונתחייב בתשלומין מקני ליה כפילא כיון שנגנבה ואיגלאי מילתא שאמת אמר שלא היתה ברשותו ודלא כהרא"ש ואי ש"ש פטור בגניבת אונס אפשר לפרש דנגנבה בגניבת אונס ושייך שפיר איני נשבע:
בגמרא מתה מחמת מלאכה לא שכיח. וקשה הא יכול ליפטר עצמו בלהד"ם ומצאתי שהרשב"א באס"ז הרגיש בזה ותירץ דלא מקנה אלא דאית ליה למיפטר נפשיה מדין שומרין וקשה דיכול ליפטר עצמו בטענה שהתנה עמו להיות כש"ח ולכאורה היה נ"ל דלא מקני ליה רק בדאית ליה למיפטר נפשיה בטענה שאינו מכיר בשקרו דהא ודאי מתחלה כשהשאילו מסתמא לא עלה בדעתו שיכפור ויעיז בו מיהו גם זה לא א"ש אם אומר לו המשאיל ידעתי שנגנב בפשיעה דא"כ אם היה רוצה לכפור היה צריך להעיז וכי נימא דבזה לא מקנה ליה כפילא ולא מצינו חילוק זה ואפשר לומר מ"מ מקני ליה כפילא שהיה יכול לומר לא פשעתי ואעפ"כ אשלם לך שאיני רוצה לישבע אפי' באמת ואז היה קונה הכפל משא"כ שיטעון להד"ם לפום דינא דמתני' פטור בלא שבועה לא שייך שיטעון להד"ם ומ"מ ישלם. ולפ"ז י"ל לפי האמת השתא דתקון רבנן שבועת היסת לעולם יכול לומר להד"ם או החזרתי ואיני רוצה לישבע ומשלם ונ"מ אפי' יש עדים שפשע לדעת הפוסקים דבכה"ג לא מקני ליה כפילא כדאיתא בש"ך סימן רצ"ד דמ"מ יש לו מיגו דלהד"ם אם אין יודעין שהיתה של מפקיד. גם י"ל מיגו דאי בעי אמר פרעתי על הפשיעה או שהתנה עמו ליפטר מיהו. תנאי י"ל שאינו נאמן בלא מיגו כמו טענת מחילה ומ"מ סברת הרשב"א לא נתחוורה לי דמאי נ"מ אם פוטר עצמו בדין שומרין או באיזה טענה וצ"ל הסברא שכתבתי מטעם העזה ואף דקיי"ל כאידך לישנא מ"מ אפשר דבהך סברא דבעינן מיגו לא פליג והרשב"א כתב דל"ל דשאל בעדים מצי למיטען החזרתי וי"ל דאמר אל תחזירני אלא בעדים ואם ניחא ליה לרשב"א לאוקמה בהפקיד בעדים היה לו לומר דמיירי באמר אל תחזיר לי אלא בעדים או בשטר אלא דקשה לפ"ז מאי קאמר לקמן ללישנא קמא ודאי הוה תיובתא לגר"ח שכתבו התוס' הא י"ל דמיירי בשאל בלא עדים וא"כ אי אפשר לחלק בכך מיהו לגירסת הספרים לא הוה תיובתא יש לפרש באמת כן דברייתא באיכא מיגו דלהד"ם איירי ולא קשה מה שהקשה התוס' דאין סברא לחלק בכך דאם שילם תועיל לו הסברא דלא שכיח ולפמ"ש ניחא דהמיגו אהני ליה ועיין בסמוך:
בגמרא ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוה תיובתא כן גירסת רש"י דגם ללישנא קמא מודה ר"פ בשילם אף בשואל מקני ליה כפילא ומזה אני תמה על הכרעת הש"ך דביש עדים שפשע לא מקני ליה כפילא דליכא מיגו דאכתי יקנה בשילם ממש דהא להך לישנא לא אמרינן מיגו דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה ואפ"ה בשילם קני לכפילא א"כ אין סברא לחלק בין איכא עדים שפשע. וגם הרמב"ם שהעתיק הטעם משום מיגו הרי מ"מ בשואל פסק עד שישלם ובשילם עכ"פ קני משמע דס"ל כגירסת רש"י וכלישנא קמא דר"פ שהרי לא הזכיר הטעם בשביל שכל הנאה שלו והרי"ף והרא"ש שהזכירו הטעם בשואל הואיל וכל הנאה שלו י"ל דבהא לא פליגי אר"פ דלא חשוב מתה מחמת מלאכה למיגו אלא דפליגי בהך סברא גופא אי בעינן מיגו ולאידך לישנא י"ל דלא תליא במיגו כלל אבל מתה מחמת מלאכה לא חשיב ליה מיגו כלל דבליכא מיגו נמי מקני ליה כפילא וא"כ מסתברא דלאידך לישנא לא תליא במיגו כלל ובלא מיגו נמי מקני ליה כפילא. ובלא"ה נמי אין הכרעת הש"ך מכרעת דלא דמי לשואל כיון דעיקר הקנאת הכפל בשעת משיכה הוא או סמוך לגניבותה עכ"פ עיקר ההקנאה בשעת משיכת הפרה א"כ ודאי בשואל לא אקני ליה כלל שלעולם אין לו טענה רק מתה מחמת מלאכה אבל ביש עדים שפשע י"ל דמ"מ בשעת משיכה אקני ליה הכפל כשירצה לשלמו שלא יצטרך להדר אחר עדים כלל ומקני ליה בכל גווני כשירצה לשלם לו אף אי מתרמי שבאו עדים:
דף לד:
בתוס' ד"ה הריני כו' תימא כו' אין אדם מוריש קנס לבניו ולמאי דפרישית לעיל במשנה משכחת לה שפיר באבדו ומצאה א' ואח"כ טען טענת גנב באבידה נמצא שלא נתחייב הכפל רק בשעת טענה וכבר מת אביהם והכפל שייך להם משא"כ אי לא אקני ליה כפילא שייך ליורשי המפקיד, ולפ"ז מוכח כהך לישנא דמשעת פקדון קני לה דבשעת אבידה לא מצי לאקנויי ליה כאן כיון שאינו ברשותו רק ברשות המוצא ובכפר הוה כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש:
בגמרא שאל מן השותפין ושילם לא'. תימה אם שילם ע"י שפשע הרי התשלום לשותפות ואם טען מתה מחמת מלאכה הא צריך לישבע על זה והרי באמת נגנבה. וצ"ל שרצה לישבע בשקר א"כ אמאי שילם לזה הא שבועה לא' שבועה למאה וא"כ לפי דברי הירושלמי ביש עדים דבאונס לא מקני ליה כפילא דלא עלתה על דעתו כן א"כ כאן נמי איך יעלה על דעתו שישלם לזה וישבע נגד השני וצריך לחלק
בתוס' ד"ה שאל כו' פירש"י כו' דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל אפשר ליישב דכיון דקני היוקרא דשעת פקדון אף דשוה יותר מכל מקום כיון שנתרצה בתשלום כשעת פקדון מסתמא אקני ליה א"כ י"ל דשלם לבעלה כשעת פקדון ועכשיו שוה יותר ומספקא לן אי מהני ריצוי הבעל לזה או דכיון דהבעל אפוטרופס שלה שפיר מהני אף דאפשר דהאשה לא היתה מתרצה לכך. ודע דבכל ספיקות פסק הרמב"ם דיחלוקו עם הכפל וכן הוא ברי"ף והרא"ש תמה דלא קיי"ל כסומכוס ועוד דכאן איכא לאוקמה בחזקת מרא קמא ולא הקנה לו הכפל. ולדידי קשיא על דברי הרמב"ם למה פסק שחולקין הא הגנב יכול לדחות לכל אחד כדאיתא בבכורות דף מ"ט ושם משני בבא בהרשאה והרמב"ם בפ"ג משלוחין פסק דאין כותבין הרשאה אמלוה ויכול לדחות לכל אחד שמא לחבירו מגיע הכפל ולשיטת הרמב"ם מדינא אין כותבין הרשאה על מלוה כלל וכמ"ש בפ"ג משלוחין דין ז' ואמת שהרמב"ם גופיה בפי"א מבכורים פסק בדין שנים שנתנו פדיון ומת א' מהם אם לכהן א' נתנו כותבין הרשאה והוא אוקימתא דש"ס דבלא כפריה כתבינן. וצ"ל לשיטתו דשם מיירי שעדיין לא הוציאם הכהן והוה כפקדון אבל על כפל ודאי לא מהני הרשאה כלל ואפי' תקנת הגאונים לא שייכא בזה דהא אפי' אמלוה ע"פ כתב הרמב"ם שלא תיקנו הרשאה וא"כ לא ישלם הגנב לשום א' מהם וצ"ל דכי היכא דאמדינן דעתיה דמקני ליה הכפל בודאי כשהוא מקום שאין להסתפק הכי נמי דעתו דמספיקא לא ירויח הגנב ויהיה עכ"פ בשותפות כדי שיוכלו לתבוע הגנב וכיון דתליא באקני ליה כאן דעת שניהם שיהיה החצי קנויה ליה ושפיר פסק הרמב"ם שחולקין:
פיסקא אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ברי"ף גרם אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ועיין ברא"ש שדחק למה דוקא באמר הריני משלם ועמ"ש לעיל ע"א בזה. ואפשר ליישב דברי הרי"ף דדוקא באמר הריני משלם נשבע בהכרח שאינו ברשותו משא"כ בשילם ממש. והוא עפ"י מה דפריך לעיל פ"ק דף ה' ע"ב אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וא"כ י"ל אם שילם כבר וכפי האמור במשנה שילם ולא רצה לישבע היינו שאומר שיכול לישבע דהא באמת נגנבה וש"ח פטור מגניבה ואבידה בלא פשע א"כ אם יכריחו לישבע שאינו ברשותו יוכל לומר אם אין אתה מאמין לי על הכל דהא גם בשבועת שומרין לא שייך מיגו דחשוד דאמרינן אשתמוטי קמשתמיט ושמא פשע בה א"כ אם כבר שילם יכול לומר אם אין אתה מאמין לי החזר לי המעות ואקבלם נמצא שאז תו לא שייך שאינו ברשותו דשייך מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה דכיון שמחזיר לו המעות הרי הוא גזלן גמור אם הוא ברשותו ולא שייך בלא דמי משמע להו. אלא דלמסקנא אמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ י"ל שמורה היתר שלכך שילם בתחילה משום שהיה לו עליו ספק מלוה ישינה ולא רצה לישבע מספק ואם כן גם אם יחזיר לו הדמים יוכל לומר השבע לי שמא אתה תופס על ספק מלוה ישינה וכ"ש אי לא אמרינן חשוד אממונא חשוד אשבועתא. מיהו הרי"ף לשיטתיה אזיל דפסק כאביי דטעמא משום ספק מלוה ישינה וכתב נימוקי יוסף דבמחל לו כל תביעות לא שייך מלוה ישינה וא"כ י"ל שפיר בשילם כבר יוכל לומר החזר לי המעות ולא אשבע אח"כ דשייך מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כיון שזה יודע בעצמו שאינה ברשותו יוכל לומר אם אתה חושדני שעיני נתתי בפקדון כזאת תבחני והחזר לי מעותי ואקבלם דאז לא שייך להשביעו כלל ובשביל ספק מלוה ישינה יכול למחול לו כל תביעות א"כ יכול לומר ממה נפשך אם אינו חשוד אצלו למה ישבע ואם חשוד אצלו שהוא ברשותו ולא ישבע כי לא תחמוד בלא דמי משמע ליה יוכל לומר החזר לי מעותי ואני אמחול לך כל תביעות וממילא יפטר משבועה לגמרי משא"כ אי אמר הריני משלם לעולם צריך לישבע שאינו ברשותו כיון שלא שילם אף שימחול לו כל תביעות צריך לישבע שמא עיניו נתן בה ורוצה לשלם ועכשיו אין לו דשייך אשתמוטי
שם בגמ' אמר רב הונא משביעין איתו שבועה שאינו ברשותו כו' המלוה על המשכון כו' ואמר לו סלע הלויתיך עליו. לכאורה קשה למאי דאיתא בשנים שהוציאו שט"ח דזה גובה וזה גובה ולהכי דעת הרמב"ן ס"ס פ"ה אם מכר מלוה ראשון לשטר צריך זה לשלם לו שאין החובות כפרועים. ואם כן לפ"ז קשה אמאי לא יתחייב המלוה כאן שבועה דאורייתא שהרי הלוה תובע ממנו דמי המשכון וזה תובע כנגדו חוב הלואה וא"כ המלוה הודה לו במקצת שנתחייב לו שקל ולכאורה נ"ל דמקרי הילך אלא דאין זה מספיק דהא אי בשלו הן שמין א"כ לא שייך הילך כיון שהלוה תובע הבינונית ואינו מספיק עצמו בפירעון שלו לחשוב חוב כנגד חוב וא"כ הו"ל למימר שישבע המלוה שד"א ולכאורה נ"ל דלגבי המלוה מקרי קדמה הודאה לתביעה שהרי המלוה אינו תובע מן הלוה רק שקל. אלא דקשה בסיפא שהלוה תובע סלע הלויתי שתים היה שוה והמלוה אומר סלע היה שוה א"כ הלוה תובע שיגבה דמי המשכון מבינונית והמלוה תובע חובו לגבות זיבורית ולפמ"ש התוס' אי שעבודא דאורייתא איך מודה במקצת חייב הא הוי שע"ק. ותירצו בלית ליה
קרקע וא"כ אי היכא דזה גובה וזה גובה ע"כ איירי דאית ליה קרקע. מיהו הרמב"ן גופיה לשיטתו דס"ל דכיון דלא גבה מלקוחות לא מקרי שע"ק א"כ אפי' יש לו קרקע לא הוה שע"ק וא"כ אמאי לא ישבע המלוה בכה"ג ועוד דכאן לכ"ע ס"ל זה גובה וזה גובה אפי' בשל עולם הן שמין דהא המלוה חייב על המשכון מדין שומר ואיתא בריש ב"ק כולם כאבות לשלם ממיטב וא"כ הלוה תובע עדית והמלוה תובע בינונית או זיבורית ולכן אפשר מכאן ראיה למ"ש בספרי שו"ת יעלת חן דף נ"ב ע"ב דהיכא דעיקר התביעה בשביל קרקע אף דלא גבי מלקוחות הוה שע"ק וא"כ כאן דעיקר נ"מ לענין בינונית ועידית הוה שע"ק וא"ש או י"ל שהמלוה טוען שיסלקנו בדמים במעות ויחזור ויגבה ממנו ולפמ"ש בתשובה דבחוב ע"פ לכ"ע מנכין חוב כנגד חוב א"ש טובא כיון דממילא מנכה החוב ואין כאן הודאה כלל:
בפרש"י ד"ה ושתים כו' וקסבר האי תנא המצוה על המשכון ש"ש. ודייק המהרש"א דרש"י הו"ל לפרושי ברישא ותירץ דנגד המשכון הו"ל כפירש כמ"ש התוס' וזה דוחק דהא זה לשיטת התוס' אבל לפרש"י לשמואל אבד קתא אבד אלפא היינו בלא פריש ומשנה בדפריש שאינו מקבלו יותר משויו וא"כ ע"כ הוא ש"ש דאם אינו ש"ש לא היה לו להתחייב באחריות גניבה אך אפשר לומר דמיירי בפירש אחר הלואה ופוטרו הלוה מאחריות העודף לפרש"י וא"כ בההיא הנאה עצמה הו"ל ש"ש:
מקשין העולם בלא דשמואל ליקשי בפשיטות כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מצי מפיק לה אפי' קאי אמלוה ונראה דהא קשה ששמעתי מקשין דילמא איירי בחזר והפקידו ללוה וכפי שיטת הש"ך סי' ע"ב א"כ קאי שפיר אסיפא שלוה נשבע ולא המלוה שהרי הפקדון גבי לוה והמלוה חייב באחריות שהמלוה הוא ש"ש והלוה ש"ח אך נראה דהכא התירוץ הוא לשמואל ושמואל ס"ל דחייב משום דהוה כאילו פירש וכתב הש"ך דלמאן דס"ל כאילו פירש לא שייך בחזר והפקידו וא"כ לשמואל לשיטתיה הקושיא שפיר דבלא זה לא קשיא משאינו ברשותו די"ל שחזר והפקידו ללוה אבל לשמואל לשיטתיה פריך שפיר אם איתא לדרב הונא כיון דלדידיה מוכח דליתא לדרב הונא. עוד אפשר דקשה מאי פריך תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה הוא הא י"ל עפמ"ש בח"מ סימן נ"ב אם הוא מודה שהוא חשוד כנגדו נשבע ונוטל א"כ י"ל דהמלוה מודה שהוא חשיד אם כן הדין שכנגדו נשבע ונוטל כמ"ש בש"ך שם א"כ קמ"ל דכאן אין הלוה נשבע א"כ צריך המלוה לישבע כיון שאין הלוה יכול לישבע. ואפשר דמשמע ליה דלא איירי בהכי דהא לקמן פריך כיון דמשתבע שאינו ברשותו לישתבע נמי כמה היה שוה ומשני במאמינו ופריך מלוה להימן ללוה ומשני לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם וא"כ י"ל בכה"ג דלוה לא יאמינו אם אין בו תומת ישרים וא"כ ע"כ גם לשמואל סמך אשבועה שאינו ברשותו וא"כ פריך שפיר. מיהו בלא"ה בחזר והפקידו ללוה לא א"ש שהרי הלוה צריך לישבע שבועת שומרין שאינו ברשותו ולא מצי מפיק לה רק י"ל שהוא שמירה בבעלים דפטור מהשבועה ואצל המלוה לא מהני שמירה בבעלים דשמא עיניו נתן בה. ובזה מיושב מה שתמהו על הרמב"ם דילמא איירי במינו מצוי. ולפ"ז ניחא דעל כרחיך איירי בענין שצריך לישבע שאינו ברשותו דאם לא כן קשה לוקמה שמואל בחשוד וע"כ סבירא ליה דמיירי בענין שצריך לישבע שאינו ברשותו ופריך שפיר וא"כ בלא דשמואל אין קשה די"ל דמיירי במינו מצוי אבל לשמואל גופיה מוכח דלא איירי בהכי ע"כ פריך שפיר. (עוד י"ל על קושיא הנ"ל שחזר והפקידו ללוה ואפשר דקשה על הך דינא לא יאמין המלוה ללוה שנאבד יאמר שמא יש אצלך ואיני מאמינך שנאבד שלא יפרע למלוה משא"כ כאן דמיירי ביתרון שתובע הלוה מן המלוה שפיר הוה ספק חיוב וא"כ י"ל אף אם המלוה טוען נאנסו חייב הלוה לשלם לו דשם הוה ספק פירעון דהא ודאי נתחייב לו וספק אם נפרע ע"י משכון משא"כ כאן שהמלוה אינו מאמין ללוה א"כ הו"ל ספק חיוב שמא לא נאבד וישנו ת"י המצוה מיהו לרב הונא לשיטתיה דס"ל ברי עדיף שפיר הוה מצינן למימר דקאי אסיפא בחזר והפקידו כנ"ל ולא פריך אלא לשמואל דלא מוקמי הכי ע"כ דס"ל בכה"ג פטור ואם איתא לדרב הונא פריך שפיר משמואל דע"כ לא ס"ל כרב הונא או דבכה"ג מקרי לא הו"ל למידע) עוד י"ל ליישב הקושיא דמינו מצוי דהא יש להבין דקאמ' שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון למאי נ"מ יעשה אם ישנו תחת ידו יוציא מיד דע"כ יראהו שיהיה כדבריו שאינו שוה יותר רק כפי דברי המלוה דמסתמא יוציאנו שיותפס לשקרן וע"כ הוא באופן שיהיה כדברי מי שהפקדון אצלו א"כ יוציאנו מיד אלא די"ל בלא"ה אמאי ניחוש שעיניו נתן בו דהא לא יוכל להראותו שישנו תחת ידו ונתן עינין בשל חבירו לכן י"ל עפ"י מה שמבואר שילם ולא רצה לישבע שהכפל שלו משום דנעשה כאומר לו כשתרצה ותשלימני יהיה פרתי קנויה לך מעכשיו א"כ יוכל לומר שמצאו אח"כ ומשתמש אח"כ בשלו כדמשמע נמי בעובדא דכיפי וא"כ אין לומר דמיירי במינו מצוי דא"כ אמאי ניחוש שיוציא הפקדון וא"כ מיושב נמי קושיא הנ"ל דנימא שחזר והפקידו ללוה דא"כ אין לחוש שלוה ישנו תחת ידו דאם כדבריו יוציאנו מיד וא"ש: ובזה מיושב מה דלא מקשי בפשיטות כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מצי מפיק לה אפי' קאי אסיפא ולפ"ז ניחא דבלא זה י"ל דס"ל במינו מצוי נמי שייך שיוציאנו אח"כ כדי לפום לכן אינו רוצה להוציאו מיד וכמו שהוא לשאר פוסקים שלא חילקו ביך אבל מדאמר שמואל ארישא וקשה למה לא מוקי אסיפא ובחזר והפקידו א"כ ע"כ גם שמואל ס"ל שאין סברא שיוציאנו בכדי רק כדי שיאמר אחר התשלומין מצאתי והוא שלי להשתמש בו א"כ ע"כ לא איירי במינו מצוי פריך שפיר:
ובזה ניחא התמי' דרבה משני ביש עדים שנשרפה והוא פלא איך עלה כן על דעת רבה ולפ"ז י"ל דרבה ס"ל דלא שייך שאינו ברשותו עפמ"ש הנימוקי דביש עדים שנאנס לא מקני ליה כפילא א"כ לא שייך עיניו נתן בו שהרי לא יוכל לומר שקנאו בתשלומין אלא דהמלוה מכחיש לעדים וטוען נאבד א"כ לגבי נפשיה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולכן צריך לשלם דמיו ומ"מ פריך מהיכא מייתי לה דהא אנן אעדים סמכינן כדאיתא בב"ב דף קכ"ח ע"ב במלוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו: מה שהקשה הב"ח על הרמ"ה בח"מ סי' רצ"ד גבי גלימא שאם הביא עדים שנאנס אעפ"י שלא ידעו אם היתה גלימת המפקיד פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אומר לא זו היא פטור הקשה הב"ח לפ"ז מאי פריך ארבה מהיכא מייתי לה לימא שיש עדים שנשרף לו משכון כזה ואין יודעין אם זה ממש. והש"ך דחק דא"כ ידעו כמה שוה וזה דחוק דמי לא עסקינן דלא בקיאי בשומא. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין דל"ל לשנויי עדים דקשה טפי מהיכא מייתי ליה לוקמא שיש ע"א ועד מסייע פוטר משבועה. ולכן י"ל דרבה לשיטתיה אזיל דהא יש להבין בלא"ה במשנה אמאי לא מהימן המלוה במיגו דנאנסו ויצטרך הלוה לשלם לו וי"ל דהוה מיגו להוציא לרבה לשיטתיה דס"ל בב"ב דף י' דאמרינן מיגו להוציא א"כ קשה ליהימן במיגו. וצ"ל לרבה שיש עדים שנאבד באופן שבודאי חייב המלוה בדמי המשכון וא"כ ע"כ איירי בשני עדים דנגד ע"א נאמן במיגו דנאנסו להכחיש העד וא"כ ע"כ איירי שיודעין שזה היה אותו המשכון שאומרים שנשרף דאל"כ יהא נאמן במיגו שהמשכון נאנס ויצטרך הלוה לשלם לו וא"ש
שם בגמ' אהייא. כבר כתבתי קושית העולם דבפשיטות הו"ל לאקשויי איך שייך שמא ישבע זה כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מפיק לה. ונראה עוד דהא מקשין העולם נימא דקאי שפיר אסיפא ומיירי דהמלוה חזר והפקידו ללוה ונאבד אצלו הלוה דהלוה אינו עליו אלא ש"ח והמלוה חייב באחריות כמ"ש לעיל. ונראה דבלא"ה קשה לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאין יכול לישבע משלם והתוס' לקמן בפ' השואל הקשו איך משכחת לה מודה במקצת דליהמן במיגו דאינו יודע ותירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק מ"מ קשה כיון דבטען איני יודע פטור א"כ תקשי מתני' דחשוד על השבועה כנגדו נשבע ונוטל וקשה מי גרע טענת ברי של החשוד מאילו היה טוען איני יודע שהיה פטור בכדי ואיך יוציא שכנגדו ממנו ממון בשבועתו מחמת שהחשוד טעין ברי זה לא מסתבר כלל וצ"ל דמתני' איירי במודה במקצת על פירעון שאמר חמשים פרעתי וחמשים מודה א"כ לא שייך לומר דמי גרע מאיני יודע דהו"ל א"י אם החזרתי אבל בהודאת חיוב לא שייך כלל לומר כנגדו נשבע ונוטל כיון דבאין יודע הו"ל ספק חיוב וא"כ ממילא בהך מילתא דהמלוה מודה במקצת והמשכון היה מופקד אצל הלוה וטעון הלוה שנאבד לא שייך לחייב המלוה ממון דאילו היה טוען חמשה דינרין היה שוה בודאי והמותר איני יודע היה פטור א"כ בשביל ברי שלו לא מסתבר שיהיה הלוה נשבע ונוטל וא"כ ממילא ניחא דלא מקשה בפשיטות ממתני' די"ל דאיירי בחזר והפקידו ללוה אבל כיון דשמואל מוקי ארישא ע"כ ס"ל בכה"ג לא שייך שישבע הלוה ויטול וארישא קאי פריך שפיר כיון דמשתבע שאינה ברשותו כו':
בתוס' ד"ה שמא פרש"י כו' וכי עבדינן תקנה לרמאי עכ"ל. הלשון מגומגם דאין זו תקנה שכנגדו נשבע ונוטל. ולכאורה היה אפשר ליישב פירש"י דלגבי הלוה אמרינן לא דקדק דניחא ליה חפץ שלו ושוה בעיניו כך ולדידיה שוה כל כך. ולפי זה ניחא דלא מצי לאוקמה אסיפא ובחזר והפקידו כנזכר לעיל דלגבי מלוה שאינו שלו לא שייך לומר לדידיה שויא ולהכי לא מוקי שמואל אסיפא אלא דגם לפ"ז לא א"ש הא דלקמן כי משתבע מלוה ליטרח לוה ולייתי דהא אמלוה לא שייך לא דקדק וי"ל דבמלוה נמי שייכא הסברא לומר לחוש שלא יפסול די"ל דלא קים ליה בגויה וטוען בדדמי. ובזה אפשר ליישב דלא מוקי במינו מצוי ולא שייך שאינו ברשותו לדעת הרמב"ם ולפ"ז י"ל דלא מצי לאוקמה הכי דא"כ ע"כ מה שחולקין בשווי המשכון היינו משום שלשניהם החפצים מצויים בשוק כמ"ש בש"ך סי' ע"ב א"כ לא שייך שלא ידקדק הלוה מאחר דלדידיה חביב החפץ כיון שמצוי לקנות ע"כ לא איירי במינו מצוי. ובזה אפשר ליישב מה דפריך דוקא משמואל דקאי ארישא דמסיפא י"ל דאיירי במינו מצוי אבל שמואל דמוקי ארישא וקשה קושית התוס' למה אין הלוה מדקדק וצ"ל בשביל שחפץ זה נוח לו א"כ ע"כ לא איירי במינו מצוי ופריך שפיר. מיהו י"ל בלא"ה לפרש"י לא קשה על הרמב"ם דלוקמה במינו מצוי די"ל כי היכא דחיישינן שעיניו נתן בה ורוצה לשלם החפץ כמו כן י"ל כיון שדעתו לפסול ללוה אין לפוטרו אעפ"י שמינו מצוי דשמא מצערו בכונה כדי לפוסלו ללוה ועיין בסמוך:
בא"ד א"כ מאי פריך כו' כי משתבע מלוה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשון א"כ מגומגם דזה קשה לעולם ולפמ"ש י"ל דלקמן י"ל דעל המלוה יש לחוש טפי דלא קים ליה בגויה ויש לחוש שיופסל שלא כדין לכן לא קשה מלקמן אלא דהתוס' משמע להו דהכל מטעם אחד כשיטרח לוה נמי שייך אותו הטעם א"כ שייך שפיר לשון א"כ:
בגמרא אי לימא אסיפא מקשין העולם דילמא לענין היפוך נ"מ שאין המלוה יכול להפך השבועה לפי שיטת הקונטרס שהביאו התוס' בשבועות דפסק דבדאורייתא נמי מפכינן א"כ מצי למימר דהכי קאמר דשבועה גבי מלוה הוא ואם רוצה להפך על הלוה אינו יכול מטעם שמא ישבע זה כו'. ונראה ליישב בפשיטות דלגבי המלוה לא שייך נתינת טעם הלזה אם המלוה חפץ בהיפוך הלא יכול לעשות תחבולה שלא יוציא כגון שישבע שאינו ברשותו או לקנוס לעצמו וא"כ אכתי יכול להפך אם ירצה לישבע שאינו ברשותו כיון דבדידיה תליא מילתא ורוצה להפך אבל אי קאי ארישא שפיר שייך אף שהלוה רוצה לישבע אינו יכול רק המלוה נשבע ונוטל ומסתמא ניחא ליה למלוה בכך ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' דליתני בין נשבעין ונוטלין ולפ"ז ניחא דשם לא תני רק אותן שאין יכולין להפך ואם אינו רוצה לישבע לא יטול כלום אבל כאן אם המלוה אינו רוצה לישבע הברירה בידו לתקן הדבר שלא יוציא הפקדון ונשארה השבועה כדינה על הלוה והיינו אם ישבע שאינו ברשותו או יקנוס עצמו בסך רב משא"כ בנשבעין ונוטלין לשיטת הפוסקים אין יכולין להפך כמה שכתבתי בח"מ סימן פ"ז סי"א:
דף לה.
בגמ' אמר רב שיש עדים שנשרפה אי הכי מהיכא מייתי לה. מכאן הקשה הב"ח על הרמ"ה ופסקו בח"מ סימן רצ"ד סעיף ד' במי שהפקידו אצלו גלימא וטוען שנאנסה והביא עדים שנאנס לו גלימא אעפ"י שלא ידעו אם הוא גלימת המפקיד פטור כיון שאם היתה הגלימא בידו והיה אומר לא זו הוא פטור גם עכשיו פטור משבועת שומרין וא"כ קשה מאי פריך מהיכא מייתי לה הא י"ל שיש עדים שנשרפה גלימא כזה המשכון ומ"מ יש לחוש שמא לא זו הוא והש"ך דחק בזה. וכבר כתבתי ליישב ונראה עוד דבלא"ה יש להבין מאי חששא שהמשכון ביד המלוה ויוציאנו אח"כ להראותו למה יעשה כן לגרום שבועה לבטלה ללוה מה שאינו מרויח בזה לכן י"ל דודאי לפי האמת לפי שעה איננו ביד המלוה וא"כ כשימצאנו ידמה לו שלא שוה כדברי הלוה ויוציאנו אח"כ אבל שיגרום בכונה שבועה לבטלה אין לחוש וא"כ י"ל כיון שיש עדים שנשרפה גלימא שאומר עלי' המלוה שזו היתה א"כ לא שייך לומר שלפי שעה אין לו ואח"כ יוציאנו דאחר שכבר טען המלוה שהמשכון נשרף א"כ לא שייך שיוציאנו אח"כ ויראה שאינו שוה כדברי הלוה דלא יוכל להוציא מן הלוה מאחר שכבר הודה שנשרף והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואדרבה ע"י שהוציא המשכון יהיה מוחזק כפרן במה שכפר תחילה ואמר שהמשכון נשרף ונעשה כופר בפקדון ואין לומר משום אשתמוטי עד דבחישנא ליה כדלעיל פ"ק דף ג' דהא הביא עדים שנשרף. והקשה לי הרבני החריף מוה' חיים נ"י לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן סקט"ו בשם תה"ד דבעד מכחיש עד המסייע פוטר דהוא כשנים א"כ י"ל דכאן מיירי שיש ע"א שאומר שנשרפה וא' מכחישו דלענין שבועה פוטר ומ"מ אנן חיישינן שמא זה משקר ומייתי לה והשבתי בהשקפה הראשונה דכיון דכשמוטל על המלוה לישבע שאינו ברשותו ודאי יכול הלוה לעכב הפירעון עד שישבע המלוה שאינו ברשותו דשמא כשיראה המשכון יהיה כדברי הלוה וא"כ לא שייך להטיל השבועה על המלוה שיהיה נשבע ונוטל דיכול הלוה לומר ממ"נ אם זה אומר אמת שנשרף הרי יוכל לישבע ואם זה משקר וזה אומר שלא נשרף הוא אמת א"כ א"צ לשלם לו עד שישבע שאינו ברשותו א"כ הלוה פטור ממה נפשך וא"ש. ובהכי ניחא דלא מקשי בפשיטות ממתני' דתנן שמא ישבע ויוציא הלה את הפקדון הא צריך לישבע שאינו ברשותו וכבר כתבתי כמה פעמים בזה. ולפ"ז ניחא דבסיפא דהשבועה גבי מלוה שפיר מצינו למימר דמיירי בעד מכחיש עד והמלוה נשבע ליפטר ולא יוכל הלוה לישבע וליטול שמא יוציא הלה הפקדון ואין לומר דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו די"ל שיש ע"א שנשרפה וא' מכחישו ולא שייך לומר שיאמר הלוה לא אשבע דהא בלא שבועה בודאי לא יטול ואמרינן דהמלוה נשבע ונפטר על שווי המשכון משא"כ אי קאי ארישא דשבועה גבי לוה ובשביל שמא יוציא הלוה צריך לשלם ע"פ שבועת המלוה א"כ בעד מכחיש עד לא יצטרך הלוה לשלם עפ"י שבועת המלוה. ואחר קצת ישוב אמרתי באופן אחר והוא דכיון דהלוה מוטלת השבועה עליו ואם אין עד שנשרף הרי הלוה פטור מלישבע כל זמן שאין המלוה נשבע שאינו ברשותו וא"כ ל"ל דמיירי בעד מכחיש עד דכיון דזה שאומר שלא נשרף הרי הלוה פטור משבועה דכמה היה שוה דכל זמן שאין המלוה נשבע שאינו ברשותו וא"כ זה הוה עד מסייע ללוה ופוטרו מן השבועה. ובהכי ניחא נמי דלא פריך בפשיטות מסיפא דאי הוה קאי אסיפא א"כ אתי הך דשמא ישבע שלא ישבע הלוה ויטול שפיר הוה מצינו למימר דמיירי בעד מכחיש עד דפטור המלוה משבועה שאינו ברשותו ולא יוכל הלוה לישבע וליטול שמא יוציא ואין לומר דהרי ע"א מסייע ללוה שלא נשרף דמ"מ לא יועיל לו ליטול בלא שבועה דהא השבועה שעל הלוה הוא שישבע כמה היה שוה וע"ז אינו מסייע כלום וא"ש הכל. ובהכי ניחא נמי דלא מוקי בתרי ותרי דמ"מ הלוה מוחזק ולא יתן עד שישבע שאינו ברשותו. אלא דקשיא לי למה דחק כולי האי שיש עדים נוקמה בפשיטות שהתנה עמו ליפטר משבועת שומרין דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה. ואפשר דקשיא ליה סיפא למה ישבע המלוה יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר נאנסו והיה הלוה חייב לשלם לו דבשלמא ברישא אפשר דאין המלוה נאמן במיגו דנאנסה להוציא מן הלוה די"ל דהוה מיגו להוציא משא"כ בסיפא דחמשה דינרין ליפטר המלוה משבועה במיגו דנאנסה אלא ודאי אם יאמר נאנסה נמי שבועה בעי א"כ ע"כ בלא פטרו איירי. מיהו להפוסקים דס"ל מיגו לפטורי משבועה לא אמרינן לא שייך תירוץ זה וצ"ע ועיין בסמוך:
בגמרא אביי אמר גזירה שמא יטעון אחר שבועה מצאתיה. תימה גדולה וכי ניחוש שישבע לשקר כדי שיוציאנו אח"כ כדי שתהיה שבועה לבטלה דאינו מרויח בזה כלום. והיה נ"ל ליישב דקשה בלא"ה מאי פריך כיון שנשבע שאינו ברשותו היכא מפיק לה' הא איתא בח"מ סימן פ"ז סכ"ז במי שנתחייב שבועה ואמר נשבעתי אם לא התרה בו שלא ישבע אלא בפני עדים נאמן וא"כ נוקמה דטען המלוה נשבעתי שאינו ברשותי והלוה מכחישו מיהו ברישא י"ל כיון דהלוה מוחזק לא ישלם לו עד שישבע ואין יכול להכריח ללוה לישבע וליפטר עד שישבע כיון דהלוה מוחזק. ובהכי ניחא דלא פריך בפשיטות מסיפא דבסיפא י"ל שטען המלוה נשבעתי שאינו ברשותי לכן לא ישבע הלוה דשמא משקר המנוה אבל ברישא ל"ל שטוען נשבעתי שבא להוציא מן הלוה הלוה מהימן אלא דקשה מ"מ לוקמה שאמר נשבעתי שלא בפני הלוה ולא יוכל להכחישו על זה להשביעו שנית בטענת שמא. לכן אפשר לומר שאם טען המלוה נשבעתי אין לחוש שיוציאנו להוציא לעז על עצמו שנשבע על שקר ולהכי קאמר אביי די"ל דמיירי שטוען נשבעתי ומ"מ יוציאנו ויאמר לאחר שבועה מצאתיה וצ"ע:
בגמרא כל לא ידענא פשיעותא הוא מכאן למד הרי"ף בתשובה שאם נתן לו משכון למשכנו ואמר איני יודע היכן משכנתים פשיעה הוא וכתב הרי"ף אפי' אמר משכנתים אצל פלוני ופלוני כפר פשיעותא הוא וחייב שהיה לו למשכנו בעדים וגמגם בו הר"ן שאפי' משכנו בעדים הא יכול לומר על המשכון נאנסו ובנימוקי יוסף כתב טעמו של הרי"ף כיון דאונס לא שכיח לא חש לאונס וקשה אכתי הרי יכול ליטעון החזרתי דהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים. ובאס"ז ראיתי שהרא"ש די' וידש הרגיש בזה. ונראה ליישב דברי הרי"ף די"ל דס"ל כדברי הרמב"ן שגם בסתם הלואה שלשים יום שייך חזקה אין אדם פורע תוך זמנו א"כ במשכן אצלו בעדים אם יטעון שהחזיר המשכון ודאי לא יהיה נאמן אם לא שנאמר פרעת לי המעות וא"כ יצטרך לומר שפרעו תוך זמנו ואינו נאמן על זה א"כ מיד כשמזכיר לנותן שהשכינו לפלוני אם אינו נאמן בעיניו הרי יכול להחזיר לו המעות ולהוציא משכונו מיהו נ"ל אפי' לדידן דקיי"ל בסתם הלואה אדם פורע תוך זמנו מ"מ כיון דכתב הר"ן דלהכי לא היה צריך לחוש שיטעון נאנסו משום דלא שכיח א"כ כיון דאמרינן לעיל פ"ק דלפריעא בת יומא לא חיישינן א"כ כשמודיע לנותן שבו ביום משכנו ומביא לו המעות אם אינו נאמן בעיניו יוכל לומר לו על המשכון שלא יחזירנו אלא בעדים דאז לא יהיה נאמן לומר כבר החזרתי דא"כ יצטרך לומר פרעתי ביומו ופריעה בת יומא לא שכיחא ולא היה לשליח לחוש שיטעון נאנסו ולפ"ז בלא הודיעו באותו יום רק למחר הוה פשיעה ויכול לומר החזרתי וצ"ע:
שם בגמרא הדרי כיפי למרייהו הא דלא קנינהו מטעם יאוש דמסתמא נתייאשו הבעלים מן הכיפי צ"ל דמ"מ מקרי באיסורא אתי לידיה אע"פ ששילם שהרי חייב להשיב הכיפי. ועפ"ז אפשר ליישב מאי דקאמר למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדרא ותמהו המפורשים דשומא הדרא לטובת הלוה אבל כאן הרי הנפקד רצה בכיפי ובע"כ הדר אפדניה למריה ופירש"י תמוה יותר שנראה מדבריו אי באמת נאבדו הכיפי אע"ג דאטרחיה לבי דינא היה קונה האפדנא ולא הדרא רק מטעם שומא הדרא ונ"מ לענין פירות או זבנה ואורתא והוא תמוה כיון דמהדר הכיפי למה יקנה האפדנא. ולפ"ז אפשר לומר דלענין האפדנא שפיר יש להם לקנות אף דהדרי הכיפי ולא אקני ליה הכיפי היינו משום שאין בידו לקנותן ומעיקרא לא אקני ליה כיון דאטרחיה לבי דינא א"כ לא קנה הכיפי ולא שייך שיקנם ביאוש דבאיסורא אתו לידיה ונתחייב בהשבה אבל האפדנא שבא לידו בתורת גוביינא אפשר שקנאה מטעם יאוש בעלים וכמ"ש התוס' בב"ב פח"ה דיאוש מועיל לקרקע וא"כ יש לו לקנות האפדנא מטעם יאוש ואף דלא קנה זה הכיפי מ"מ ישלם לו דמי הכיפי שנתן לו בהם האפדנא והאפדנא תשאר למפקיד כיון שנתייאש הנפקד ממנה אלא ודאי שומא הדרא וא"כ לא נתייאש מן האפדנא שאפי' לא היה הכיפי נמצאים היה יכול לפדות האפדנא לכן כשנמצאו הדרא למריה אפדנא ומשני דשומא בטעות הוה הוה כיפי מעיקרא וא"כ הוה כמו באיסורא אתי לידיה ולא מהני היאוש וא"ש עיין ש"ך ח"מ סימן שע"א עיין בסמוך:.
שם בגמרא למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר. יש לדייק קצת מאי דיוק הוא דילמא ס"ל שומא הדרא וטפי הו"ל למימר אפי' לפי האמת דשומא הדרא למימרא דבאורתא וזבנה לא הדרא אפדנא רק מטעם שומא הדרא. לכן אפשר לומר דמשמע ליה להש"ס דטעמא דאטרחיה לבי דינא אינו אלא משום שלא שילם ברצון לא היה דעתו להקנות רק כשישלם לו מרצונו לכן י"ל אי שומא הדרא א"כ אין ראיה מדאטרחיה לבי דינא דהא מוכרח היה להטריחו דאם היה מגביהו בלא ב"ד לא הוה השומא הדרא כדלקמן באגביה איהו לא הדרא ושפיר הוה קני וא"כ קשיא על רב נחמן כיון דס"ל שומא הדרא הו"ל לקנות הכיפי דלא אטרחיה לבי דינא רק כדי שיהיה שומא הדרא. ומשני דבאמת לא הדרא רק משום דבטעות הוה. וא"כ מיושב קושית המפורשים איך ס"ד דתליא בשומא הדרא הא לא קנה הכיפי. ולפ"ז לק"מ דהכי קשיא ליה למימרא די"ל שומא הדרא בעלמא ואפ"ה לא קני הכיפי אף דיש לתלות בטירחא כדי שיהיה שומא הדרא. ומשני דלעולם אי הוה ס"ל שומא הדרא הוה קני הכיפי די"ל להכי אטרחיה כדי שיהיה הדרא והתם שומא בטעות הוה ושומא לא הדרא להכי באטרחיה לבי דינא לא אקני ליה שבחא דמסתמא לא רצה לשלם דמטעם שומא הדרא לא הטריחו כיון דס"ל לא הדרא אבל אי שומא הדרא קני אפי' באטרחיה לבי דינא כן י"ל בגמרא אלא שאין דעת הפוסקים כן:
בפירש"י ד"ה לוקח כו' הלכך לא מיהדר כו' ומתה וירשה בעלה כו'. תמוה דסתם ירושה נמי לפירש רש"י לעיל באורתה אינה חוזרת. ואפשר לומר דס"ל לרש"י הטעם דבאורתא אינה חוזרת היינו משום דלא תיקנו שיחזור משום ועשית הישר והטוב רק היכא דמתחייב מיד כשבאה הקרקע לידו משא"כ היורש אמרינן אדעתא דארעא נחית שאינו מוטל על היורש לברר בנכסי אביו אם הם באים מגוביינא דחוב או מכורים ואפי' גדול במילי דאבוה קטן א"כ שפיר י"ל אדעתא דארעא נחית שאינו מוטל עליו לדעת אם הוא קרקע מכורה או גביה בחוב וכן במתנה משא"כ בשומא לב"ח סתמא נחית אדעתא דליהדר שהרי צריך להחזיר לב"ח דידיה וא"כ בבעל ע"כ כיון דמחיים חל עליו הישר והטוב להחזיר ולקבל הדמים ולהכי צריך דר' יוסי ב"ח דמ"מ לוקח הוה וא"ש:
עוד נ"ל לפמ"ש היכא דמיהדר מטעם שומא הדרא צריך לחזור ולהקנות לו מחוש א"כ ודאי מחיים גם הבעל צריך להקנות לו ונ"מ כאן אם הקנתה האשה שלא מדעת הבעל דמחיים אין יכול לעכב שהרי יחזרו המעות וילקח בהם קרקע ואם הוה יורש שפיר מהני קנין האשה להחזיר אפי' שלא מדעת הבעל שהרי אין לו קרקע רק בחייה לפירות כדאיתא בר"פ האשה שנפלו אבל השתא דאיתא לדר' יוסי ב"ר חנינא א"כ אפי' הקנתה האשה להחזיר לא מהני הקנין בלא דעת בעלה כיון דהוא לוקח ואין יכולה למכור אפי' הגוף א"כ אי הוה היורש היה הקרקע מוחזרת לבעליה אבל אי הוה לוקח לא מציא לאקנויי בלא דעת הבעל ולא הדרא אם מתה אח"כ משא"כ בחיים גם הוא צריך להקנות לבעלים וא"ש ועמ"ש בסמוך:
בתוס' ד"ה לוקח הוי אפי' הוה יורש כו' דאי יורש הוה מהדרינן ליה כו' היכא דאיכא פסידא כו' עכ"ל. בש"ך סימן כ"ג סקי"ט תמהו על דברי התוס' דהא דאמרו באיכא פסידא לא שוייה לוקח היינו משום דלוקח אינו אלא בתקנת חכמים משא"כ יורש שהוא מדינא לא אמרינן דמשום פסידא דאחרינא ליפקע דין תורה שבעל יורש את אשתו ונ"ל ליישב דברי התוס' דודאי הא דמהדרינן ליורש ע"כ דשייך עשיית הישר והטוב ג"כ דליהדר ליורש מיהו לגבי בעל שהוא אצלו נחלה הבאה לו ממקום אחר ודאי לא שייך כלל הישר וטוב שהרי אשתו מתה ועזבה לאחרים חילה ובני האשה אין נוטלין כלום ולא מסתבר כלל לתקן ישר וטוב לגבי בעל שהרי אם הבעל לא יפדה יפדו יורשי האשה ואפי' אי לא פלוג וגם בני האשה לא יוכלו לפדות מ"מ לגבי בעל פשיטא לן שאין לתקן אצלו ישר וטוב כמו גבי יורש שישר וטוב להחזיק הבן בנחלת אבותיו וכן בתורה קם תחת אביו לפדות שדה אחוזתו לא כן באשה שמסבת נחלה אלא דפשיטא לן דביורש צריך להחזיר לו אפי' הוא עד עשרה דורות אף דלא שייך בזה כ"כ הישר והטוב לא פלוג רבנן כל שיש עליו שם יורש פודה קרקע מורישו וא"כ ממילא גם בבעל היה לנו לומר ששם יורש עליו והדרא ליה אבל אחר שמצינו שעל הבעל אין שם יורש בהחלט ולפעמים באיכא פסידא לאחרינא לא חשוב כלוקח גם לענין יורש לא שייך בו לא פלוג כיון דאינו מכלל הישר והטוב להחזיר לבעל מעיקר הדין שפיר נתנו לזה לבעל דין לוקח דלא נהדר ליה כיון דאיכא פסידא לאחרינא גם בזה נחשב כלוקח: ועפ"ז ניחא מה דתמוה אפי' יהיה יורש הא אין הבעל יורש בראוי וזה גרע מראוי וכמ"ש בש"ך בשם הגמ"ר ודחק בש"ך דלא קאי רק אלא מיהדר. אלא נראה לי איפכא דהך דשומא הדרא ליורש אינו משום דיורש הזכות דלא תליא בהא כלל שהרי כבר נפקע כחו של המוריש בקרקע דהא הקרקע באמת מוחלטת לבעל חוב ומוריש הוא דקזבין כדלעיל דף ט"ז וכמה פוסקים ס"ל דצריך קנין חדש א"כ ממילא אפי' ביורש ממילא בנו וכדומה אין פקדון קרקע מורישן מצד שירשו זכות מורישן דזכות זה אינה בירושה כלל רק שראו חכמים הישר והטוב להחזיר ליורש ג"כ א"כ אין לחלק כלל בין בעל שאינו יורש בראוי אי יורש דלאו מטעם ירושה אתי עליו רק שכן תיקנו חכמים שיהיה היורש במקום מורישו לפדות הקרקע אף שלא ירש זה הזכות כלל לכן בבעל שאין שום יורש בהחלט לא תיקנו וזה נראה נכון וא"צ לדחוק כמ"ש בש"ך ס
דף לה:
גמרא אגבייה איהו בחובו כו' לא הדרא. תמוה ני בסברא זו כיון דשומא הדרא מדין ישר וטוב הוא א"כ וכו' דינא הכי שישלם רעה תחת טובה להטריח למלוה בדינא ודייני ובשביל שאני זכר הפסדתי בשביל שזה עשה ביושר הראוי לתתי לו בטוב יפסיד שלא תחזיר לו. ועלה בדעתי דלא הדרא השומא רק כשיש הוכחה שאינו מקנה לו ברצון ומצאתי סברא זו בתומים ג"כ מ"מ אין דעתי נוחה בזה שיהיה עיקר התקנה בשביל עושין שלא כהוגן להטריח למלוה וזילותא דבי דינא. לכן נלענ"ד דודאי עיקר התקנה נעשית להדר אפי' אגבייה מדעתיה שכן הישר והטוב אלא דעשו תקנה כשיגבה בשומא דב"ד יחזיר לו הקרקע והוא משום דאם הלוה אינו מוכר ברצון נחלת אבותיו רק בשביל הכרח ראוי לו דתהדר ואחר שעשו שבב"ד שומא הדרא א"כ גם כשיגביה מדעתו יוכל להתנות שלא יפסיד דין שומא הדרא משא"כ אי לא עשו חכמים הדין שומא הדרא לא היה המלוה צריך להסכים לתנאי ועוד דלא היה רשאי לאכול הפירות דהוה רבית אבל עכשיו שהטילו חכמים שיעשה המלוה זאת מצד ישר וטוב אף שהקרקע מוחלטת למלוה א"כ שפיר כשמתנה הלוה שלא יפסיד דין שומא הדרא גם באגבייה מדעתו אינו מפסיד דין שומא הדרא וא"כ עיקר ההפסד בשביל שלא התנה הלוה וס"ל הא דאגבייה מדעתיה עביד מחמת כיסופא ולכן לא אתי לדינא ולא הפסיד בשביל שלא התנה דסתמא כפירושו וא"צ להתנות בכך אבל אידך מ"ד ס"ל כיון דנראה כמו זביני מעליא א"כ הו"ל לאתנויי כן נ"ל. ולפ"ז נוטין הדברים כדברי הש"ך בסימן ק"ז סקט"ז דאם לבסוף הגביהו מדעתו לא הדרא דכיון דהך מ"ד ס"ל דלהכי לא הדרא כיון דבסתמא הוה כזביני הו"ל לאתנויי דתהדר ואידך מ"ד ס"ל מסתמא אדעתא דהכי אגביה דתהדר א"כ לאידך מ"ד אף שבתחילה הטריחו לב"ד מ"מ אין סתמו כפירושו שנתן נו אדעתא דתהדר א"כ הו"ל לאתנויי ומדנא אתני זבינא מעליא הוא. וניחא לי בזה פירש"י לעיל שפירש על בעל לא מיהדר דלוקח הוא ותמוה דאפי' יורש נמי לא מיהדר כדאמרינן באורתא אדעתא דארעא נחית. ולפמ"ש י"ל דהא דאורתא אינה חוזרת היינו מסתמא אבל אם הגבהו הלוה מדעתו והתנה שלא יפסיד דין שומא הדרא אפי' מיורש שפיר הוה תנאו קיים ולא חשיב כמכירה על תנאי שאין יכול לאכול הפירות דודאי על היורש יכול להתנות כרצונו משא"כ לגבי לוקח ולא שייך תנאי כלל שאינו מתנה לחוב לאחרים אם לא מכירה על תנאי בפירוש וזה אינו מוטל בישר וטוב שהרי לא יוכל לאכול הפירות מטעם רבית אבל על היורש שפיר מהני תנאי שגם היורש יעשה ישר וטוב זה וא"כ נ"מ טובא במה דהבעל לוקח שאינו בכלל התנאי כלל וא"ש. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל בפשט הש"ס בהך דלמימרא דס"ל לרב נחמן שומא הדרא ע"ש. ובדין העולה ממ"ש אם הגביהו והתנה דתהדר מיורשו ג"כ שמועיל התנאי עדיין צל"ע:
במשנה השוכר פרה כו' ישבע השוכר שמתה כדרכה. הקשו הקדמונים אמאי ישבע השוכר שמתה כדרכה הא השואל שמודה שמתה כדרכה מסייע לשוכר ועד המסייע פוטר משבועה ונדחקו בזה עיין ברא"ש ריש מכילתין. ונלענ"ד ליישב דיש נ"מ לשואל אם מתה באמצע ימי שאילה והנה יש נעיין אם השכיר פרה לחבירו לחודש והיה השכירות שוה ג' זהו' ואוזיל גביה והשכיר לו בשנים ומתה בחצי החודש בפשיעה שאז הדין שעכ"פ מנכה למשכיר דמי השלמת השכירות שאינו היתה הפרה קיימת היתה מלמת נו זמן השכירות שלו ואם נשום הזמן של השלמת השכירות שוה זהב וחצי אך לפי ערך שאוזיל גבי המשכיר אינו מנכה לו רק זהב שהוא חצי דמי שכירות שפסק עמו ובודאי מסתבר שלא ינכה נו יותר רק מערך ההשואה שפסק עמו אמנם השואל פרה מחבירו ומתה בתוך ימי שאינה ודאי אף שמשלם לו מנכה ללו השלמת זמן שאינה כפי שוי' בשומא ואם היה הזמן שוה ג' זהו' ומתה באמצע הזמן מנכה לו זהב וחצי שכ"כ נתן לו ממנו במתנה אך בעובדא דמתני' דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה בפשיעה אצל השואל דגם השוכר חייב לשלם למשכיר כיון שמתה בפשיעה וא"כ אם מוזיל גביה בשכירות כיון שהשוכר אינו מנכה למשכיר רק כפי ההשואה א"כ ודאי גם השואל ממנו לא ינכה לו יותר דאינו מחוייב להפסיד ע"י השאילה וטובה שעשה נו בחנם מיהו אם מתה כדרכה שהשוכר פטור מן המשכיר והשואל משלם לשוכר לא גרע משואל דעלמא דמנכה כפי שויא להשלים ימי שאילה וא"כ אם יטעון המשכיר שאוזיל גביה אם מתה בפשיעה אם רוצה לנכות דמי שויא של השלמת השאלה הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואין השואל מנכה לו רק כפי מה דאוזיל גביה וא"כ הו"ל השואל נוגע שאם יודה שמתה בפשיעה שמא יטעון המשכיר שאוזיל גביה בשכירות ולא ינכה לו רק כפי מאי דאוזיל גביה וא"כ ניחא ליה טפי לטעון נאנסה וא"ש ועמ"ש בגמרא בס"ד עיין ש"ך ח"מ סי' ש"ט:
שם במשנה והשואל משלם לשוכר וקשה לי לפמ"ש הר"ן בתשובה ס"ס כ' והובא בש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק כ"ט בראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון דאין שמעון ש"ש משום דמשאיל ספר מצוה קעביד ואין כל הנאה שלו משום דהמשאיל מרויח פרוטה דרב יוסף ע"ש וא"כ קשה ג"כ איך יהיה השואל חייב באונסין לשלם לשוכר שהרי אם ישלם לשוכר אין לך הנאה גדולה מזו שיש לו שיעשה סחורה בפרתו של חבירו ואינו דומה לשאר שואל שחייב באונסין שאין זה הנאה למשאיל רק תשלומי היזיקו ואינו מרויח כלום רק שאינו מפסיד אבל זה בודאי ריוח גדול לשוכר אם יקבל תשלומי פרתו של חבירו ודוחק לומר דכיון שאם תפטרנו לשואל יהיה כל הנאה שלו משום הכי אי אפשר לפוטרו דמ"מ זה שישלם לשוכר ויהיה עליו אחריות שואל לפי דברי הר"ן הוא כשני הפכים כיון דיש הנאה גדולה לשוכר שהוא משאיל שלו ועיקר סברתו של הר"ן בעניותי לא נתבררה לי כלל דלא מצינו בשביל הנאת המשאיל שאינו מממון השואל יגרע כח חיוב שאלה ואינו דומה כלל להשאילני ואשאילך שהנאה זו מגיע לו מממון השואל ולא מקרי כל הנאה שלו שהרי גם לעומת זה שאל גם השואל חפץ שלו ולא תליא בהנאת משאיל כלל רק כיון שיש לשואל כל הנאה מתחייב באונסין וזה שפטור המשאיל מפרוטה דרב יוסף אינו מגרע הנאת השואל כלל ומה לשואל במה שמרויח המשאיל סוף סוף כל הנאה שלו הרי גם במתה כדרכה מרויח המשאיל שהרי מסתמא היתה מתה גם בבית משאיל דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם אלא דלא תניא כלל רק בהנאת שואל שאין חסר כלום מהנאתו לכך חייבתו תורה. ועוד תמוה לדברי הר"ן צ"ל דוקא במלוה מעות מצוה קעביד אבל שואל חפץ לאו מצוה הוא כלל ותמוה בעיני שהרי זה בכלל גמילות חסדים הוא ואיך אפשר שאינו מצוה להשאיל לחבירו ולא תקום לא תטור יוכיח ומשום דהדרא בעינא לא נפיק מכלל מצוה והא דאמרינן לעיל דף כ"ט ע"ב גבי ס"ת דאצטרכו ליה דאין רשאי להשאיל מאי דתימא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה לא תידוק דשאר שאילה אין בה מצוה דאין זה ראיה כלל דשם אמרינן דס"ת לא מוכח משאר חפץ דאמרינן מסתמא לא ניסא ליה שישאילנו בלא דעתו שאין נשאל לדבר מצוה אבל בס"ת שנשאל בשביל לקרות בו ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה היינו שתעשה המצוה בממוניה אבל גוף השאלה לא תליא ביה שהרי שם אין הדבר בידו אבל פשיטא דכמו שמצוה להלוות כך מצוה להשאיל וכבר אמרו אשר לו הבית שמייחד ביתו לו ופשיטא דכל שאלה מצוה הוא ומפטר מפרוטה דרב יוסף ומ"מ לא ימנע מלהיות שואל בשביל הנאה זו ואם הוא ש"ש בשביל שומר אבידה בשביל ריוח פרוטה דרב יוסף ומ"מ לא יפטר השואל מדין שמירתו בשביל ריוח המשאיל ולפי שמך אני מערכי לחלוק על דברי הר"ן וגדולי אחרונים שהביאו בקשתי ומצאתי לי רב דהרא"ש פ' לולב הגזול הביא בשם ה' ישעיה שהקשה מאי יש חילוק בין שואל למתנה ע"מ להחזיר דבשניהם אין הגוף שלו וכתב הטעם דבשאלה חייב באונסין ובמתנה ע"מ להחזיר פטור מן האונסין וכתב הרא"ש דלפ"ז גם בגניבה ואבידה פטור ומסיק דמ"מ בגניבה ואבידה חייב הואיל ונהנה מהנ' הרי עכ"פ פשיט' ליה להרח"ש דשואל אתרוג חייב באונסין ולדברי הר"ן קשה הא מצוה קעביד המשאיל ואין כל הנאה שלו כמו בשואל ספר ודוחק לומר דהרא"ש דוקא לשיטתי' ס"ל כדעת התו' שפסקו כרבה דשומר אבידה ש"ח דהא פשיטא דה' ישעיה קאי לכ"ע שהרי בא לתרץ אהא דמתנה ע"מ להחזיר מהני ולא שאלה דמתנה ע"מ להחזיר לכ"ע מודו דמהני באתרוג ולא תליא כלל ברבה ורב יוסף ומשמע ודאי דהרא"ש פשיטא ליה דבשאל אתרוג חייב באונסין ושלא כדברי הר"ן. ועוד דהא התוס' ס"פ הדיינין כתבו דהא דמודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ונא אמרינן דמהנה ליה פרוטה דר' יוסף דשאני שומר אבידה דכמה פעמים שיתעסק בה כו' יפטור מליתן אבל תוקע יכול לתקוע במקום שאין שם עני ע"ש וא"כ מנ"ל דבזה מקרי הנאת משאיל מה שפטור ליתן ריפתא ברגע השאלה לחוד לכן דברי הר"ן צ"ע. וגם מה שנראה דבריו דבשאלה ליכא מצוה וא"כ השואל חפץ והניח לו משכון עליו אינו אלא ש"ח צ"ע לענ"ד דגם בשאלה שייך מצוה קעביד ועמ"ש בגמרא במימרא דר' זירא פעמים כו' ג"כ הוכחה שלא כדברי הר"ן
בתו' ד"ה תחזור כו' אין לפרש כו' והשת' התם כיון דלרבנן הבעל פטור כו עכ"ל. ולענ"ד יש לפרש סברת ר' יוסי כיון דהשואל אינו בדי שירויח שהרי סוף סוף יש נו שאלתו בשלימות א"כ ממילא מאחר שאינו בדין שהשוכר ירויח א"כ ממילא י"ל דלא פטרה התורה ש"ש רק שלו יפסיד משלו ומאחר שהשואל יש לו לשלם מעיקר הדין והממון של בעלים ראשונים ממילא גם בהך דבעל בנכסי אשתו ישלם הבעל שהרי הוא שואל ואינו בדין שירויח וממילא משלם לבעלים שהתורה לא אמרה רק שאין השומר מפסיד משלו אבל אם התשלומין באים מבל שיפסיד השומר התשלומין לבעלים ולפ"ז א"צ לדחוק כלל דאפי' עדים שלא פשע או היה שם מ"מ לא יזכה השוכר בתשלומין וכן פסקו בב"ח וש"ך ח"מ סש"ז ש
בגמרא ושבועה כדי להפיס דעתו כו' וקשה הא שבועה דאורייתא הוא שבועת השומרין. ואפשר לומר ע"פ מה שהקשה הרא"ש הא יש לו עד מסייע וי"ל שאין הפרה בפנינו וצריך השואל לישבע שאינו ברשותו והו"ל עד שצריך שבועה שאינו עד וכיון דשבועה שאינו ברשותו אינו אלא מדרבנן א"כ מן התורה אין לחייבו שבועה דמן התורה נקרא עד המסייע שפוטר מן השבועה אלא דאיכא למימר סוף סוף הו"ל נוגע לכן אפשר דאביי לשיטתיה ס"ל לעיל דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא א"כ י"ל דאינו חייב בשבועת שומרים רק משום דלא שייך למימר חשוד אממונא חשוד אשבועתא די"ל אשתמוטי קמשתמיט עד דהוה ליה זוזי וא"כ כאן שהשבועה ליטול מן השואל שייך מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ומלוה ישינה לא שייך כאן דצריך לומר שיש לו מלוה ישינה על המשכיר והר"ש די ויד"ש כמב לעיל דבמפקיד לא אמרינן מלוה ישינה דהיה נזהר שלא להפקיד אצלו ואפי' למה שדחיתי שם דברי הר"ש די וידש י"ל מ"מ שאין חייב שבועת התורה רק בשביל אשתמוטי וא"כ כאן לא הוה רק שבועה דרבנן.
בגמרא אמר ר' זירא פעמים כו' הדר אגרא מיניה תמנן יומי והדר שיילה כו'. גם מכאן קשה לי לדברי הר"ן שכתבתי לעיל דבשואל ספר כיון דהמשאיל עביד מצוה ומשתכר פרוטה דרב יוסף לא מקרי כל הנאה שלו א"כ קשה איך חשיב שואל אם חזר והשכירה לשוכר בימי שאילה הא קיי"ל שוכר כש"ש דמי נמצא שאנו חושבין השוכר אף שנותן שכירות כקיבל שכר שמירה במה שהשכירה לו וא"כ אין כל הנאה של שואל דכיון דנקרא מקבל שכר הו"ל כאילו שאל פרה לאחד ואח"כ אמר תן לי שכר על השאלה דנפקע ממנו דין שאלה. אלא הדבר ברור דכל הנאה שאינה מגרעת הנאת שואל לא נפיק מכלל שואל מש"ה כיון שזה השואל מקבל שכר על הבהמה אף דנהנה השוכר ג"כ מ"מ מקרי כל הנאה שלו דהא דשוכר כש"ש אינו משום דהמשכיר נותן לו שכר על זה דהא מקבל שכר ולא הוה ש"ש רק משום הנאה שיש לו בדבר המושכר אף שאינו מזיק לשוכר וא"כ כאן שנותן לו שכר אינו מגרע הנאת השואל לכן נשאר בחיוב שמירת שאלתו וחייב באונסין:
בפירש"י ד"ה כיצד כו' חזר ראובן כו'. מה שדייק מהרש"א אמאי לא חשיב רש"י אם היתה מתה בתחילת פ' יום שחזר ושכרו שחייב להעמיד לו פרה אחרת ודחק. ונראה דלא קשיא מידי דרש"י לא חשיב רק הפרות שחייב לשלם לו לפי האמת כשחזר ושאלה ממנו:
דף לו.
בגמרא פעמים ששניהם בחטאת כגון שמתה כדרכה ואמרו נאנסה. שמעתי מקשין מזה על דברי הרא"ש שהקשה למה ישבע שוכר הא השואל עד המסייע ותירץ דאין השואל יודע. וא"כ קשה כאן שהשואל טוען נאנסה לא ישבע השוכר כלל. ולק"מ דבלא"ה אם אין הפרה בפנינו שצריך לישבע שאינו ברשותו לא הוה עד דצריך לישבע דשמא הוא ברשותו וכופר בה דחייב גם השוכר לשלם למשכיר א"כ הו"ל עד שצריך שבועה ואינו פוטרו אבל במתני' משמע ליה להרא"ש דמתה כדרכה והיא בפנינו דליכא שאינה ברשותו קשיא ליה שפיר אבל כאן מיירי שאין הפרה בפנינו כמו שפירש"י:
בגמרא אתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור. הקשו בתוס' הא תנן בפ' ג' דגיטין אם אמר טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר. ולכאורה נ"ל ליישבו דודאי אין רצוני אינו אלא בגדר ספק דשמא לא היה מתרצה למסור לאחר ומספיקא אין יכול למסור לאחר אבל ודאי אי עביד פטור דמספיקא לא מפקינן ממונא ועפ"ז אפשר ליישב קושיית התוס' לקמן ע"ב ד"ה דאם דתקשי לרב ליתני קטנים. סתמא ולפ"ז י"ל דודאי בבנו ובתו הגדולים פטור מטעם ודאי ולאחר אינו פטור רק מטעם ספק וא"כ אם תפס לא מפקינן מיניה משא"כ בבנו ובתו הגדולים פטור מטעם ודאי. ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דכתב דמתני' איירי בנתן רשות להשאיל לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אא"כ יש עדים שלא פשע והוא תמוה דהא במתני' לא שייך את מהימנת לי בשבועה וגם לרבא דס"ל מלאך המות מ"ל הכא ומ"ל התם א"צ לאוקמה בנתן רשות כדאמר רבא גופיה לקמן לדידי ליכא לאותבא כלל. ולפ"ז י"ל דודאי דחיקא ליה למימר דרבא פליג אר' יוחנן ורבי אבא בר ממל ור' אמי ואמאי לא פליג להדיא דלית הלכתא כר' יוחנן ועוד דהרי אביי אקשי לדידך כו' ולימא ליה מלאך המות כו' א"כ אקשי ליה רבא דמסברא לא מסתבר שיחלוק על ר' יוחנן א"כ מאי שני ליה לדידי ליכא לאותבה כלל וס"ל באמת דלא כר' יוחנן ואין זו סוגיית הש"ס כלל לכן י"ל דודאי אביי ס"ל דטעמא משום דאין רצוני וע"כ לומר כמ"ש התוס' דמכח אין רצוני אינו חייב רק באונסין שאפשר שלא היה ברשות שומר ראשון לכן היכא דשייך מלאך המות יש לפוטרו כדאמר אביי לקמן אבל רבח ס"ל ודאי מטעם אין רצוני ראוי לחייבו אף באונס שראוי לבא ברשות שומר ראשון כמ"ש התוס' בד"ה אין בתחילת דבריהם אלא דמ"מ אין זה אלא בגדר ספיקא אם היה מתרצה למסרו לשני אבל ודאי כיון דמשנה שלימה היא לא ישלחנו ביד אחר ע"כ מידי ספיקא לא נפקא רק מספיקא אין מוציאין ממון מיד הנפקד לכן תלה רבא הטעם משום את מהימנת לי כו' שמטעם זה חייב בודאי וא"כ ה"ק רבא לדידי פשיטא דליכא לאותבה כלל דבמתני' לא שייך את מהימנת לי כו' וא"כ ע"כ ר' אמי דמוקי בנתן לו רשות להשאיל היינו משום דס"ל דאין רצוני ספיקא הוא עכ"פ כדמוכח ממתני' דלא ישלחנו ביד אחר וא"כ שפיר הוכרח לאוקמה בנתנו לו רשות דהא בשלמא בעלמא שפיר פטור מטעם דיכול לישבע אבל כאן דספיקא הוא לא שייך לומר מספיקא לא מפקינן ממונא דהא השואל משלם לשוכר ואין השוכר מוחזק וקשיא ליה שפיר יהיה ממון המוטל בספק חולקין ויחלוקו עכ"פ להכי צריך לאוקמה בנתן רשות להשאיל וא"ש דברי הרמב"ם בפי' המשנה ועמ"ש לקמן עוד ובסמוך בלשון התוס"י א
בתוס' ד"ה רב כו' וא"ת כו' לא ישלחנו ביד אחר עכ"ל. כבר כתבתי ליישב. ונראה עוד דס"ל דאין רצוני ודאי הוה קפידא אלא דאם הראשון היה חייב על אונסי השני ודאי היה ניחא ליה טפי כדי שיתחייב גם באונסין ולא שייך ביה קפידא שהרי מרויח בזה ואינו מפסיד שום דבר דהראשון מהימן ליה וא"כ אי אפשר לחייבו על אונסי השני דא"כ ניחא ליה למפקיד ולמה יתחייב בחנם על אונסי השני כיון שלא פשע ולפי האמת שהוא פטור באמת איכא קפידא שלא ימסור לאחר ומ"מ אי אפשר לחייבו שאם יתחייב לא יהיה פשיעה:
בגמרא אמר רב חסדא הא דרב לאו בפירוש איתמר כו' דהנהו גינאי כו'. יש לדייק מנ"ל להוכיח משם דבגרועי גרעה מיפטר נמי לרב דבסבתא לא הוה גרועי. ואפשר לומר דהסבתא היתה נשואה ואין לה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש ומקרי גרועי גרעה. ובהכי ניחא דקשה מאי ס"ד ללמוד משם דפטור כיון דבכל יומא אפקדו גבה פשיטא שאין מקום לחייב ולפ"ז י"ל דמ"מ ס"ד כיון דעכשיו רצו בשמירה מעולה שפיר שייך אין רצוני:
שם גמרא ולא היא כו' דכל יומא אפקדו גבה כו'. הרמב"ם בפ"א משכירות כתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור שהשומר אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אמש הייתם מפקידין אצל זה כו' עכ"ל ותמה בכ"מ כיון שהאמינו בממון מ"ל דבר זה או אחר ונדחק ליישב. עוד דייק בכ"מ בלשון תמיד ובתשובת מהרי"ו כתב דחד או תרי זימני לא מהני והשיג הכ"מ עליו דאין טעם לחלק בכך וכן מסיק בסמ"ע סימן רצ"א דאין חילוק. ונראה ליתן טוב טעם לדברי הרמב"ם דודאי לישנא דש"ס דייק כהרמב"ם דכל יומא הוו מפקדי כו' ונראה דקשיא ליה ג"כ מאי פריך בסמוך מהשוכר פרה דמתני' לוקמה ג"כ ברגיל ולמה דחק לאוקמה בנתן רשות להשאיל. לכן נראה דודאי הא דאין רצוני ג"כ הוא משום שאינו מאמין לאחר אלא דלסברת אביי אפי' יכול לישבע לא מהני כמבואר לקמן וכיון דהך דאין רצוני אינו אלא משום די"ל דקפיד המפקיד ולא היה לו למסור לאחר לכן עילה מצא ליטען את מהימנת לי אף שהשני מהימן יותר כמבואר בפוסקים א"כ איכא למימר בודאי אפי' השני מהימן אצלו מ"מ לא ניחא שימסור מיד שומר לשומר שני דשמא יש לשומר שני על שומר ראשון איזה טענה ותביעה ויתפוס הפקדון ואף דבאם יודע שהוא פקדון לא יוכל לתופסו שאינו תופס משלו כי אם משל המפקיד מ"מ מאחר דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו שפיר יוכל לתופסו עבור טענה שיש לו על שומר לכן מתחייב שפיר ע"י ולהכי בעינן שרגיל להפקיד תמיד דבר זה היינו מאחר שזה יודע שדרכו להפקיד תמיד דבר זה ואינו מחזיקו בביתו א"כ אין כאן פשיעה דמהימן ליה שפיר ולא יוכל לומר שהוא של נפקד דכיון דרגיל להפקידו תמיד הו"ל כדבר העשוי להשאיל ולהשכיר שלא יוכל ליטעון לקוח א"כ גם זה אין לו לטעון דמסתמא הוא של שני שהרי הוא יודע שדבר זה רגיל להפקיד. ועפ"ז מיושב שפיר הקושיא דקשה מאי פריך ממתני' דילמא מתני' ברגיל ולפ"ז י"ל דהרא"ש הקשה לעיל אמאי ישבע השוכר יפטרנו השואל דהו"ל עד מסייע ונדחק ונראה ליישב דמיירי שאין השואל יודע כלל אם הפרה היתה שכורה והשואל סובר שהוא פרה של שוכר וא"כ אינו מסייעו כלל שהרי אין יודע כלל דשמא פשע בפרתו של משכיר והשאילה היא אחרת ואף אם מודה המשכיר ומכיר הנבילה מ"מ י"ל בכה"ג לא מקרי עד מסייע שהרי שנים אין מחייבין אותו ממון אלא עפ"י הודאת המשכיר וכעין מ"ש הש"ך בסימן ע"ה סקמ"ו על דברי רמ"ה וא"כ לא יוכל השואל לפטרו כלל שאין לו עסק בזה רק מחוייב לשלם שאלתו וא"כ פריך שפיר דל"ל דמיירי ברגיל להפקיד פרה זו א"כ ידע שהפרה של משכיר ותקשי יפטרנו משום עד המסייע וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים דבעינן רגיל להפקיד כדי שלא יוכל השומר שני ליטעון שזה חפץ של שומר שני ויורה היתר לנפשו לכפור או ליטעון יש לי בידך כנגדו ויהיה נאמן במיגו: