מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שני אלו מציאות
מהדורא קמא
דף כא:
בגמרא איתמר יאוש שלא מדעת כו'. לכאורה היה נ"ל דתליא בברירה דלימא כיון דהשתא הוה יאוש מעיקרא נמי הוה יאוש אלא די"ל דכאן הוה גילוי מילתא בעלמא דהא בדבר שאין בו סימן אין ספק שיתייאש כשיודע לו וא"כ בדבר שיש בו סימן אע"ג דמתייאש לבסוף י"ל השתא דמייאש דהא כיון שלא היה עומד ליאוש ליכא למימר ביה גילוי מילתא וא"כ למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ בדבר שיש בו סימן אף דנתייאש לבסוף אי לא אמרינן ברירה א"כ קשה ל"ל טעמא דבדבר שיש בו סימן דבאיסורא אתי לידיה הא בלא"ה י"ל דבדאורייתא אין ברירה מיהו י"ל דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ומדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן ובדרבנן ספיקא דרבנן להקל וא"כ לענין מציאה מצינו למימר דכיון דהמוצא הוא מוחזק בה אין להוציא ממנו ולהכי צריך טעמא משום דבאיסורא אתי לידיה. מיהו י"ל דזה תליא בדעת הרא"ש לעיל גבי זרק ארנקי בפתח זה דס"ל דמספיקא מוקמינן בחזקת מרא קמא וא"כ גם בדבר שיש בו סימן אי אמרינן בדאורייתא אין ברירה בלא"ה לא הוה יאוש בדבר שיש בו סימן דמאן לימא לן דמעיקרא הוה מייאש וא"כ צ"ל דהך טעמא דבאיסורא אתי לידיה קאמר לכ"ע דאפילו אמרינן יש ברירה. מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דמספיקא אין מוציאין מיד המוחזק וא"כ א"ש טעמא דבאיסורא אתי לידיה כיון דמוצא נקרא מוחזק לא הוה מפקינן מיניה מטעמא דברירה ועיין בסמוך:
שם בגמרא בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי כו'. לכאורה נראה דפשיטא לן הכי אליבא דרבא דלא הוה יאוש בדבר שיש בו סימן לפי פירוש התוס' לקמן דף כ"ב ד"ה שטף דלרבא מיירי ביכול להציל ואמרינן דדוקא אם נתייאשו בפירוש הוה יאוש הא סתמא לא הוה יאוש ולמאי דמסיק דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק ובלא היו הבעלים שם לא הוה יאוש דאע"ג דבנודע לו ודאי מתייאש שאינו מעלה על דעתו שנזדמן שם אדם להצילן מיד וכשלא יצילן מיד שוב לא יהיה אפשר להצילן ואפ"ה ס"ל לרבא דלא הוה יאוש והיינו משום דאילו היה שם היה יכול להציל מיד ולא היה עומד ליאוש מן הסתם לא מהני היאוש שלא מדעת. מיהו לא דמי כולי האי דהתם אילו היה נודע לו אז היה יכול להציל משא"כ כאן דנתייאש מיד כשנודע לו י"ל אילו נודע לו מעיקרא ג"כ היה מייאש דלמה נימא שנשתנה דעתו וצ"ל דמסברא פשיטא לן ביש בו סימן לא הוה יאוש ומטעם האמור בש"ס דבאיסורא אתי לידיה. ונראה להסביר הטעם דודאי בשעת מציאה בדבר שיש בו סימן מסתמא אינו מכוין לקנות לעצמו שהרי מסתמא לא יתייאשו הבעלים דמימר אמר סימנא אית לי בגויה וא"כ אין רשאי להתכוין לקנות לעצמו וע"כ מתכוין בשביל הבעלים וא"כ כיון דאפילו מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כ"ש אם מגביה מציאה להחזירה לבעלים ודאי מיד ברשות בעלים הוא ואם יגביהנה לעצמו איסורא קעביד וכיון דמיד נתחייב בהשבה תו לא אהני ליה היאוש ולכן אפי' תימא דמעיקרא נמי היה מתייאש מ"מ כיון דבהגבהתו נתחייב בהשבה והיינו דקאמר באיסורא אתי לידיה היינו אם יגביהנה שיזכה בהגבהה זו לעצמו הוה איסורא וא"כ בשעת הגבהה ע"כ מכוין להחזירו לבעלים.
שם בגמרא ת"ש פירות מפוזרין הא לא ידע דנפל כו'. ויש לדקדק מאי קשיא ליה דילמא מספיקא אינו חייב להחזיר מהיכא תיתי לומר דלא ידע. ולשיטת הרא"ש דס"ל בספק הפקר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא וא"כ הכא מספיקא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא משא"כ לדעת הרמב"ם דלא מפקינן מיד המוחזק מספיקא א"כ גם כאן נימא מידי ספיקא לא נפיק וזכה בו המוצא. וכבר עלה בדעתי לומר דמשמע ליה דבכל גווני נקט הרי הוא שלו אפילו באו בעליו וטוענין ברי שבודאי עתה הוא שנזכר להם וא"כ מעיקרא הוה יאוש שלא מדעת ולא זכה בו המוצא ובכל גווני נקט הרי הוא שלו. אלא דאכתי י"ל אי נימא דמהני חזקתו ואנן קיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף דאוקי ממונא בחזקת מריה וא"כ אין להוציא ממנו אפילו בברי ושפיר הוה שלו ולא פריך מידי. מיהו י"ל דקושיין לאביי לשיטתיה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף כדמשמע בב"ב דף ל"ד גבי האומר זה אחי. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב בסתמא פירות מפוזרין הרי אלו שלו ולא כתב דאיירי דוקא במכנשתא דביזרי. ותמהו עליו דאנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ קשה הא לא ידע דנפל ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דקיי"ל כרב נחמן דאוקי ממונא בחזקת מריה וא"כ י"ל מספיקא שפיר הוה שלו ולא אמרינן שיאמין לו על ברי שלו שאומר שעתה הוא שנודע לו ומספיקא לא מפקינן מן המוצא וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתיה. אלא דבאמת יש לדקדק דכיון דפירות דבר שאין בו סימן הוא ואי אפשר להחזירו לבעליו וא"כ ממילא הוא שלו וצ"ל דהקושיא דנימא ביה יהא מונח עד שיבא אליהו וע"ז קשה כיון די"ל שידעו הבעלים בשעת מציאה נחזיקה בחזקת מוצאה כיון שמוחזק באבידה ולא שייך לומר ברי עדיף דזה שאומר שאבדו לא מהדרינן לי' דשמא אינו בעליו כיון דלית ביה סימן לא מהדרינן ליה וא"כ למה נימא מספיקא שיהא מונח כיון די"ל שידע שנפל מיניה ואפשר לומר דמשמע ליה בכל גווני הן שלו ואפילו מביא הבעלים עדים שהם שלהן כגון שראו מרחוק שזה אבדם וזה הגביהם אפ"ה הם שלו ובכה"ג שפיר הו"ל למימר שיחזירם דתועיל טענת ברי שלו. ובזה מיושב לדברי הש"ך בח"מ סי' ר"ס שפירש דברי הרמב"ם אע"ג דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מ"מ היכא דאי אפשר להחזירו לבעלים הוא שלו ולא אמר רק היכא דמתברר של מי הוא וא"כ קשה מאי פריך הכא. ולפ"ז א"ש דהכא משמע לן אפילו מברר בעדים הוא שלו א"ש. מיהו יותר נ"ל מה שכתב הרמב"ם ספק הינוח שאם נטל לא יחזיר דזכה בו המוצא היינו נמי בספק הינוח דמספיקא לא מפקינן מיניה ולכן נהי דלכתחילה לא יטול מ"מ אם נטל זכה דשמא היה בדרך נפילה ובדרך נפילה ודאי הוה יאוש ולכן בדיעבד זכה בו וא"צ להחזירו וא"כ אפשר לומר כאן דהא דפריך הגמרא הא לא ידע דנפל דמסתמא הוה לן לאחזוקי כיון דבשעת נפילה ודאי לא ידע י"ל מחזקינן לי' בחזקת שלא ידע.
עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק בסתמא דמצא פירות מפוזרים הם שלו ומשמע אפי' בדרך נפילה וקשה קושיית הש"ס ובגמרא מוקי במכנשתא דביזרי והרמב"ם לא הביא אוקימתא זאת. ונראה ליישב לפי דברי הש"ך בדעת הרמב"ם בספק הינוח דאם נטל זכה בו והרי הוא שלו דלא אמרינן גבי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו ולכאורה תימה על הש"ך דאין מקום לכל הקושיות מהא דפריך מפירות מפוזרים ועיגולי דבילה ולכאורה הוא תמוה גדולה. אכן נראה ליישב עפמ"ש התוס' לקמן דף כ"ד בד"ה מצאן שנים שנים דמתניתין דקתני מחרוזות וככרות הם שלו מיירי בדרך נפילה דאז לא הוה מנין סימן שאינו יודע היכן נפל וא"כ באמת משכחת לה בהו סימן שמצאו במקום אחד דבאמת נפלו במקום אחד וא"כ יוכל ליתן סימן במנין וא"כ פריך שפיר הא לא ידע דנפל מיניה וא"כ מצי ליתן סימן במנין וא"ש ובזה מיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דפירות מפוזרים הם שלו ובגמרא מוקמי דוקא במכנשתא דביזרי ותמהו עליו והרמב"ן תירץ דפירות חשובים ג"כ כיון דמידי דמיכל נינהו חשובי' והוא תמוה שהרי בש"ס משמע דלא מהני הך טעמא והיינו מטעם שכתב בסמ"ע דסתם פירות הם תבואה וקטניות שנו וע"כ צ"ל בהו דלא שייך בהו דמרגיש בנפילתן. אך לפ"ז א"ש דודאי לדברי הרמב"ם בדבר שאין בו סימן זכה לעצמו אלא דבס"ד משמע דמיירי אפי' יוכל ליתן סימן במנין ומיהו פירות גדולים דוקא כמו תאנים ורימונים ואף דמייאש בדרך נפילה מ"מ בלא ידע דנפל הוה יאוש שלא מדעת ולהכי בס"ד מוכרח לאוקמא במכנשתא דביזרי דמשמע פירות מפוזרים איירי בכל גווני אפי' פירות גדולים וזהו דוקא בס"ד דאכתי לא אסיק אדעתיה דמידי דמיכל חשיבי משא"כ לפי האמת א"כ ממ"נ א"ש אם תימא דאיירי בפירות גדולים א"כ י"ל דחשיבי ממשמש בהו ולא הוה יאוש שלא מדעת ואי הוה פירות קטנים א"כ לא הוה מנין סימן ולכן אם נטלו זכה לעצמו א"כ א"ש לפי האמת ממ"נ ורבי עוקבא דמוקי במכנשתא דביזרי היינו משום דבעי לאוקמא מתניתין בדרך הנחה. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם שפסק בדרך נפילה במצא פירות מפוזרים שהם שלו וא"ש ודו"ק. ובזה מיושב קושיית התוס' ושאר מפרשים לקמן דף כ"ה בד"ה שעשויין דשפיר י"ל שנים הם דרך נפילה ומ"מ קשיא ליה אפי' תרי נמי היינו בדרך נפילה ובלא שהה כדי למשמש דהוה יאוש שלא מדעת וכמו שאכתוב שם בס"ד. ובזו מיושבים היטב דברי הרמב"ם ר"פ ששה עשר שכתב מחטין שמצאן שנים שנים חייב להכריז ותמה הכ"מ דבגמרא משמע דוקא במחטין נפרדין ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ אפי' בשנים נמי חייב להכריז ואף דהוה בדרך נפילה מ"מ כיון דלא ידע דנפל הוה יאוש שלא מדעת ושפיר מצי ליתן הסימן מנין:
שם גמרא הא לא ידע דנפל כו'. והקשה מהרש"א נימא דס"ל סימן עשוי לידרס לא הוה סימן ומקום ג"כ לא הוה סימן וא"כ י"ל דמוקי מתני' בדרך הינוח ע"כ. נראה מדברי מהרש"א דגבי הינוח לא שייך יאוש שלא מדעת אע"ג די"ל כל שלא נזכר עדיין ולא נתייאש בפירוש הוה יאוש שלא מדעת ובהכי ניחא דלא מקשי מרישא דכריכות בר"ה היינו משום דאליבא דידן דקיי"ל כרבא דמקום הוה סימן וא"כ י"ל הא דכריכות הם שלו בדרך הנחה ולא מקרי יאוש שלא מדעת משא"כ הך דמעות ואינך דאיירי היינו אפילו ברה"י כמ"ש התוס' במתני' וע"כ איירי בדרך נפילה דבדרך הנחה לרבא מקום הוה סימן כדלקמן וא"ש. ואפשר להוכיח עוד סברא זו דאי נימא דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת א"כ בכריכות תקשי קושית הש"ס דילמא בשעה שמצא עדיין לא נזכר ולא שייך שינויא דש"ס אגב דיקירי כיון דכבר שכחן מנא ידעינן אימת שנזכר א"ו בהינוח לא שייך כלל יאוש שלא מדעת וע"כ לא מקשינן אלא מהנהו דמיירי בדרך נפילה וצ"ע. מיהו בלא"ה מאי דקשיא ליה למהרש"א דנימא דמיירי בדרך הינוח ומקום לא הוה סימן. לכאורה אינה קושיא דא"כ היכא נקט הרי אלו שלו כיון דמתני' מיירי אפילו ברשות היחיד כמ"ש התוס' לעיל ובמקום המשתמר אפילו ספק הינוח לא יטול וא"כ היכא נקט הרי אלו שלו אלא דמהרש"א לשיטתי' שפירש לעיל בדברי התוס' דברשות היחיד נמי בספק הינוח רשאי ליטלו בדבר שאין בו סימן וא"כ לפמ"ש לעיל בדברי התוס' דלא קאמרי אלא דאיירי בדרך הנחה בר"ה ובדרך נפילה איירי בין ברה"י בין בר"ה ממילא לא יקשה קושיית מהרש"א ואם נימא דגם בהנוח שייך יאוש שלא מדעת צ"ל לתירוץ הש"ס דכל הני מחמת חשיבותן או מחמת כובדן מרגיש ששכחו מדלא חזר עליהם ודאי מתייאש שהרי מי שיטלנו לא יחזירנו לו מאחר שאין בו סימן. ומלשון הש"ס דמשני במכנשתא דביזרי דאבידה מדעת הוא משמע לכאורה דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת דאל"כ ל"ל טעמא דאבידה מדעת הוא לפי דברי מהרש"א גופיה דבספק הינוח יכול ליטלו אף ברשות יחיד א"כ בלא"ה הוה יאוש אפילו לא יהיה אבידה מדעת כיון דיכול ליטלו וסימן אין בו ולא הו"ל לשנויי רק דאיירי בהינוח וגם לעיל דאמרינן דוקא קב בד' אמות מוכח בהדיא דביש טפי מקב אין ליטלן וע"כ מוכח בהדיא דס"ל דגם בהינוח אסור ליטלו ביש יותר משיעור כנ"ל וע"כ לא נמנע או שנאמר בהינוח אסור ליטול ברשות יחיד ואם נרצה לומר כדברי מהרש"א דגם בהינוח ברשות יחיד לא מקרי מקום משתמר ויכול ליטלו א"כ האי דקאמר דוקא בקב ע"כ לומר דביותר מקב דלאו אבידה מדעת הוא י"ל דהוה יאוש שלא מדעת דאכתי לא ידע דשכחו שם וא"כ ע"כ אם נימא דגם בהינוח מותר ליטלו ברשות יחיד מוכרח לומר דיאוש שלא מדעת הוה ג"כ בהינוח וא"כ אין מקום לדברי מהרש"א ועמ"ש לקמן עוד:
בגמרא אגב דיקירי מידע ידע בהו לקמן גבי קציעות אמרינן אגב דחשיבי ממשמש בהו ועיגולי דבילה נמי קציעות הם. וצ"ל דצריך לטעמא דיקירי משום ככרות של נחתום דלא חשיבי וכבר כתבתי דאם נימא דגם בהינוח שייך יאוש שלא מדעת צ"ל תירוץ הש"ס בכל הני דחשיבי מסתמא נזכר כבר רק ששכח באיזה מקום הניחם וא"כ ממילא הו"ל יאוש דהא לא יהא בהם שוב סימן מקום:
בתוס' ד"ה ת"ש תימא כו' ור' יצחק נמי כו' אפשר לתרץ דבלא"ה יש להבין מאי מקשי לאביי הא י"ל לכך הוה שלו שהוא דבר שאין בו סימן ולא יתברר למי יחזיר וצ"ל כיון דמשמע ליה דבאיסורא אתי לידיה הו"ל למימר ביה יהא מונח עד שיבא אליהו. אלא דמ"מ יש להבין דנהי דבדבר שיש בו סימן חייב להכריז אפי' י"ל שמנכרים נפל אע"ג דרובא ישראל נינהו מ"מ י"ל שממיעוט נכרים נפל ובשלמא בדבר שיש בו סימן צריך להכריז שאפשר שיתברר ששל ישראל הוא עפ"י הסימנים משא"כ בדבר שאין בו סימן שפיר י"ל שהוא של מוצא וכיון שאי אפשר להחזירו לבעליו לענין זה שפיר תלינן במיעוט נכרים ולא יוציא מן המוצא שהוא מוחזק דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וצ"ל דקושיא לאביי דס"ל ברי ושמא ברי עדיף והך מ"ד ס"ל הולכין בממון אחר הרוב כדמשמע בפ' שור שנגח וא"כ ר' יצחק י"ל שסובר כדקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ולכן לא קשיא ליה אמתני' רק ברייתא במוצא מעות בבתי כנסיות משמע ליה ודאי דשם אין שכיחין כלל נכרים דס"ל דאיירי בבתי כנסיות של ישראל וליכא אפי' מיעוט נכרים וא"ש דרב יצחק אמר דוקא אהא וא"ש. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק דפירות מפוזרין הם שלו בדרך נפילה ולפ"ז א"ש דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ממילא יש לתלות ברובא דעלמא שהם נכרים אף דבמקום זה אין מצויין מ"מ מיעוט מיהו הוה ואין הולכין בממון אחר הרוב ודו"ק
עוד עלה בדעתי ליישב דודאי אמתני' י"ל דלא פסיקא ליה הך סברא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש רק דהכא מגופיה מוכח דקשה המוצא מעות בבתי כנסיות יהיו שייכים להקדש לגזבר דהקדש ואף דאין חצר להקדש הרי הקדש דידן דין הדיוט יש לו אלא די"ל כיון דבשעה שנפל לחצר להקדש הוה יאוש שלא מדעת דבודאי אז לא ידע והוה יאוש שלא מדעת דלא עדיף חצר מידו דלא קני יאוש שלא מדעת וא"כ מברייתא גופיה מוכח דיאוש שלא מדעת לא קני ולהכי לא פריך ממתני' דמתני' לא מוכח כלל דיאוש שלא מדעת לא קני' משא"כ מהך ברייתא וא"ש. ובזה ניחא דרש"י פירש לקמן לרבא ראה סלע שנפל שלא היה שהות כדי למשמש והוא תמוה דרבא סבירא ליה יאוש שלא מדעת נמי קני. ולפ"ז ניחא דקשיא ליה לרש"י לרבא תקשי הך ברייתא אלא נראה דאף דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת נמי קני היינו משום דכיון דאילו ידע היה מייאש בלי ספק חסרון ידיעתו אינה מעכבת היאוש וא"כ י"ל דוקא בהיה שהות כדי למשמש משא"כ בראה שנפל אילו היה יודע היה מגביהו מיד ולא היה מייאשו א"כ גם לרבא הך יאוש שלא מדעת לא קני. ולהכי בחצר גם לרבא לא קני יאוש שלא מדעת שהרי בשעת נפילה לא שייך לומר אילו היה ידע ליה נמי הוה מייאש דאילו ידע ודאי היה מגביהו מיד במקומו ולהכי כאן בחצר ודאי הוה יאוש שלא מדעת ולהכי הוכרח רש"י לפרש לקמן גם לרבא בראה סלע שלא היה שהות כדי למשמש בו וא"ש אלא דר' יצחק לא ס"ל הך סברא כלל לחלק וס"ל דודאי כיון דכאן מוכח יאוש שלא מדעת לא קני ס"ל בכל גווני יאוש שלא מדעת לא קני ולהכי לא משני ר' יצחק הכי אמתני'. ובזה ממילא אין מקום למאי שהקשו התוס' למה פריך תו מדר' יצחק דכיון דר' יצחק הוא דקאמר לה אהך דהמוצא מייתי עיקרא דמילתא דאהא קאמר לה ר' יצחק ולק"מ ודו"ק. ולפ"ז מוכח שלא כדברי מהרש"ל שהביא בש"ך שכתב בחצר קני יאוש שלא מדעת ולפ"ז מוכח דלכ"ע בחצר לא קני יאוש שלא מדעת:
ונראה עוד די"ל ודאי דלא מקשי רב יצחק ממתני' לכן י"ל מספיקא שמא לא ידע למה נוציא מן בעל האבידה וצ"ל דמקרי תפיס שלא ברשות מיהו אי אמרינן בדמי אבידה ישתמש בהם א"כ לא גרע מדמי אבידה שיכול להשתמש במעות ומקרי תפיס ברשות ולא קשיא רק מהך דמצא מעות בבתי כנסיות דיש בו סימן ולא ישתמש בהם מיהו אי אמרינן כרבי עקיבא דלא ישתמש בדמי אבידה קשיא ליה שפיר מספיקא לא יזכה לכן ממתני' כיון דכבר אמר ר' יצחק אדם עשוי למשמש א"ש אפי' לר"ע. ובהכי ניחא מה שכתב הרי"ף בדרך נפילה אפי' טובא שלו. ולפ"ז ניחא דודאי גם בפירות כיון דסופן לירקב כיון שאין בו ויצטרך למוכרן ודמי אבידה ישתמש בהם ממילא ישארו לו ולא קשיא רק לרבי עקיבא לכן אמר ר' יצחק וכמה לאוקמא כר"ע ג"כ. גם י"ל בפירות אם ליקטן א' א' לא שייך באיסורא אתי לידיה שאינו כ"א ש"פ רק כשיצרף וכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו מיהו ביש בו סימן אינו מוחל אפילו על פחות מש"פ כיון דחזי לצרופי משא"כ הכא שאין יכול להחזיר רק שיהיה מונח שפיר י"ל סברא זו:
בא"ד וי"ל כו' דמשמע דבכל ענין כו' אע"ג דאית ביה סימן וכו' ומשמע נמי כו' עדיין היה בעל אבידה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שדחק דבדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אלא דהכא כיון שרבים מצויים הוה כדבר שאין בו סימן דעומד ליאוש ג"כ וזה פשוט. אלא דקשה דא"כ מאי אולמא דיש בו סימן מאין בו סימן ומהרש"א דחק בזה וגם לשון התוס' שכתבו ומשמע נמי צריך ביאור. ואני אמרתי בכוונת התוספות דעיקר כוונתם דהא דמקשה לעיל הא לא ידע דנפל אע"ג די"ל דמספיקא אינו מחוייב לחוש שמא לא ידע דנפל והיה אפשר לדחות הקושיא די"ל בעל אבידה הוה מוחזק מספיקא ולאו קושיא אלימתא הוה כ"כ משא"כ אן בהך ברייתא משמע טפי שלא ידע הבעל אבידה דהא היה בבית מדרש כשמצאן זה ולא צווח על אבידתו עד עכשיו שכבר מצאן זה ואמרינן אם איתא דידע מקדם מיד היה חוקר פן ילך המוצא מבית המדרש ואילו בדבר שאין בו סימן אין ראיה ממה שלא צווח דמה לו לצווח כיון שאין שומע לו להאמינו שהוא שלו כיון דאין בו סימן ואע"ג דלפום הך סברא גם בדבר שיש בו סימן הוי יאוש מטעם שרבים מצויים שם מ"מ אי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ אדרבה הוא עומד וצווח פן מצאו אחד מקודם והוא אומר שעכשיו נודע לו א"כ הרי מחוייב להחזירו אם מצאו קודם שנודע לו וא"כ עכ"פ הוא מודה עוד שעכשיו הוא שנודע לו משא"כ בדבר שאין בן סימן שיודע שאין יכול לברר ששלו היה המעות אין הוכחה כ"כ מדלא צווח מיד שהרי גם אם יזעק אין שומע לו שהרי לא נודע כלל שהוא שלו ולזה כתבו דמיירי דבעל אבידה עדיין בבית המדרש דאל"כ י"ל גם כאן אולי כבר נודע לבעל אבידה בשעה שמצאו וכבר צווח במקום שהוא שם אך בעדיין הוא בבית המדרש נוטין הדברים מדלא צווח עד עתה בודאי עכשיו הוא שנודע לו מאחר שיכול לברר עפ"י סימן ששלו הוא היה מפרסם מיד לצווח על אבידתו ומדלא צווח עד השתא בודאי השתא הוא דאתידע ליה כן י"ל לכאורה. ונראה עוד יותר בפשיטות דהתוס' באו לומר דכאן הוה ודאי יאוש שלא מדעת דכיון דעדיין בעל אבידה בבית המדרש ולא צווח על אבידתו בוודאי לא נודע לו דאי הוה מתיידע ליה הוה צווח וא"כ בוודאי הוה יאוש שלא מדעת והיינו כיון דבעל אבידה עדיין בבית המדרש ולא חיפש כלל בודאי לא נודע לו עדיין אלא דבדבר שאין בו סימן אין ראיה מדלא צווח שהרי לא נודע כלל מי הוא בעל אבידה ושמא כבר הלך חוצה ואין יודע כלל היכן אבד ואף שאחד אומר שהוא אבדו מ"מ בדבר שאין בו סימן אינו מחוייב להאמינו וי"ל שמי שהם שלו כבר נודע לו באשר הוא שם ובאמת הוא צווח שם א"כ אין ראיה ברורה שבא לידו קודם שנודע משא"כ בדבר שיש בו סימן שעדיין בעל האבידה בבית המדרש והוא אומר שמצא איזה דבר וזה משיב שלי הוא וזהו סימן שלו אם כן בוודאי מדלא חיפש כלל בהיותו בבית המדרש ודאי לא נודע לו עדיין והוה ודאי יאוש שלא מדעת ומשני דמ"מ ודאי נודע לו כדרב יצחק כן נ"ל ברור כוונת התוס' ודו"ק:
בתוס' ד"ה וכן תאינה כו' פירוש בשלמא לאביי כו' לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע כו' אלא סבור הוא שעוברי דרכים כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי יהיו מותרים דילמא באמת מעוברי דרכים נפיל ואפ"ה לא שרי לי' דהוה יאוש שלא מדעת. ואפשר לומר כיון דעכ"פ יקחוה ויתלו מעוברי דרכים אע"ג די"ל שנפל מן התאינה מ"מ י"ל שהוא נתייאש ושרי מטעם דאיכא למימר שנתייאש ואת"ל שלא נתייאש שמא מעוברי דרכים נפל וכבר נתייאשו דעכ"פ בעל התאינה מתייאש מאחר שא"צ להחזירם לו מטעם שמא נפלו מעוברי דרכים והמוצא מותר ליהנות מהם מטעם כיון דבעל התאינה מתייאש מהם שעכ"פ אין מן הדין להחזירם לו ולהכי שרינן להמוצא דאפי' תימא מעוברי דרכים נפל י"ל שידעו בהם כבר וכיון דאיכא למיתלי נמי בהך תאינה לא חיישינן כולי האי לעוברי דרכים ושלא ידעו בהם. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' נתלה באמת לעוברי דרכים דלפמ"ש לק"מ דבזתים וחרובין ממנ"פ הוה יאוש שלא מדעת בין נפלו מבעלי הזתים ובין נפלו מעוברי דרכים וא"ש אלא דהתוס' ס"ל דהתאני' חשיבי וממשמש בהם. ולכאורה לא היו התוס' צריכים לכל זה דהא לאביי י"ל בפשיטות דס"ל דתאינה מותרת מטעם דהוה דבר שאין בו סימן ויאוש שלא מדעת לא הוה דעבידי דנתרא וי"ל שמאחר נפלו משא"כ זתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"צ לומר שיטול שלא כדין רק דמן הדין כיון דאין בו סימן ואין ידוע של מי הוא הוה כמו כל דבר שאין בו סימן ושרי להמוצא. ונראה דהתוס' הוכרחו לזה דהא לפי האמת מוכח לקמן דגם לדידן דקיי"ל כאביי מ"מ ס"ל סברא זו דחזותו מוכיח עליו דפריך הני תמרי דזיקי היכי אכלינן וצ"ל דעבידי דנתרי כמ"ש התוס' לקמן וא"כ מאי קשיא לן וע"כ לומר דגם לאביי חזותו מוכיח עליו וא"כ תקשי למה יהא מותר בתאנים כיון דחזותו מוכיח עליו והוה כמו סימן ולזה פירשו דלאביי שרי משום שיתלו בעוברי דרכים ואם כן בתאינה אע"ג דחזותו מוכיח עליו שרי לאביי אלא דמ"מ אינו מוכרח די"ל כמו שאכתוב בסמוך לפירש"י:
בפרש"י בד"ה עם נפילתה נמאסת הילכך כיון דידוע דנתרא כו' עכ"ל. לכאורה קשה כיון דקאי הכא לרבא ולרבא יאוש שלא מדעת נמי הוה יאוש. ולפמ"ש לעיל יש ליישב דגם לרבא בעינן שיהיה שהות כדי לייאש וא"כ לכאורה קשה מאי מקשי בגמרא לרבא מזתים וחרובין נימא דמיירי בשעת נפילה שלא הי' שהות כדי לייאש והיכא דליכא שהות כדי לייאש לא שייך לומר דאילו ידע היה מייאש דאילו ידע בשעת נפילה הי' יכול להגביה לעצמו ע"ש וא"כ מאי פריך מזתים וחרובין נימא דמיירי שלא היה שהות כדי לייאש וצ"ל דמשמע ליה דבכל גווני נקט דאסור וא"כ לפי האמת תקשי בתאינה למה שרי גם לרבא וע"כ גם לרבא הטעם משום דעבידי דנתרא וא"ש. מיהו יש לחלק דבשלמא למ"ש לעיל היינו משום בשעת נפילה היה מגביה מיד משא"כ כאן שלא היה במקום שנפל. מיהו למאי דפרישית לעיל דלרבא טעמא דבדבר שיש בו סימן אינו מתייאש ועוד אמרתי בכוונת רש"י דס"ל הטעם לחלק בין דבר שיש בו סימן דגם לרבא לא מהני היינו משום דבשלמא בדבר שחין בו סימן אמרינן אף דלא ידע מ"מ אילו ידע ודאי היה מייאש משא"כ בדבר שיש בו סימן לא שייך לומר אילו ידע מקודם היה מייאש ג"כ דאילו ידע שזה מצאו לא היה מתייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן דאמרינן אילו ידע שנאבד לו היה מתייאש ואף שהיה יודע שזה מצאו היה ג"כ מתייאש מחמת שאין בו סימן ולכן בדבר שיש בו סימן לא אמרינן כיון דנתייאש כשנודע לו אילו ידע אעיקרא היה ג"כ מייאש דאם נבא לקיים היאוש מטעם אילו ידע מעיקרא נימא נמי אילו ידע שזה מצאו לא היה מתייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן אף דהיה יודע שזה מצאו היה ג"כ יאוש מצד שאין בו סימן ולא מסיק אדעתיה שיהיה לו עדים וא"כ כאן לרבא דאמר בתאינה נמי לא יועיל היאוש דלא שייך לומר אילו ידע היה מייאש דכיון דנצטרך לומר אילו ידע נאמר אילו ידע שלא נמאסה לא היה מייאש דודאי משמע בתאינה שרינן בכל גווני אפי' לא נמאסה בנפילה זו וא"כ גם לרבא צריך הטעם משום דעבידי דנתרא ומסתמא אסיק אדעתיה שיהיה הפקר דאיהו סבר דאימאסו. מיהו נראה דבלא"ה הוכרח רש"י לפרש כן דכיון דרב פפא גופיה משני לקמן לאביי בליסטים מזויין משמע דס"ל כאביי וא"כ למה הוצרך לטעמא דעם נפילתה נמאסת אע"כ דר"פ ס"ל דגם לאביי איכא הך סברא דחזותו מוכיח עליו והוה דבר שיש בו סימן. וא"כ בתאינה ע"כ לומר הטעם משום דעם נפילתה נמאסת והיינו דבתאינה לא ס"ל הטעם משום דיש לתלות בעוברי דרכים דאם הדין לתלות בעוברי דרכים גם בזיתים וחרובין נתלה בעוברי דרכים אלא ס"ל אין לתלות כלל בעוברי דרכים רק בתאינה דוקא דעם נפילתה נמאסת והוה הפקר ולכן אע"ג דניכר שמאותו אילן הוא שרי. ולהכי נמי פריך לקמן לדידן תמרי דזיקי היכא אכלינן אע"ג דלמאי דקיי"ל באביי י"ל הטעם כדס"ד מעיקרא משום דתאינה עבידי דנתרא א"כ בתמרי דזיקי דנמי עבידי דנתרי כמ"ש התוס' לקמן שפיר י"ל דשריא אלא ודאי גם לאביי פסיקא לן דחזותו מוכיח עליו ותאינה דוקא שרי משום דעם נפילתה נמאסת וא"ש. וי"ל עוד דהא בס"ד אפשר משמע ליה דבדרך שרי אע"ג דרובא ישראל שם דאתי כר"ש בן אלעזר וס"ל דאפי' ברוב ישראל קאמר רשב"א והטעם משום דאיכא אינשי דלא מעלי דשקלי ליה וא"כ י"ל דהכא נמי הוה יאוש משום הכי משא"כ לפי האמת דקיי"ל ברוב ישראל לא מייאש ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וא"כ ל"ל שמתייאש בשביל שיתלה שלא כדין בעוברי דרכים כמ"ש התוספות ולהכי נצטרך לטעמא דעם נפילתה נמאסת גם לאביי דגם רב פפא ס"ל הך סברא דחזותו מוכיח עליו כדפרישית. ובמה שפרש"י דנמאסת ומפקר לה לכאורה קשה כיון דרש"י פירש כגירסא דחזותו מוכיח עליו ואם כן י"ל דתאינה עם נפילתה נמאסת ולא מינכרא תו שהיא מאותו אילן ואם כן ממילא הוה יאוש כיון דלא מינכר והוה דבר שאין בו סימן ולמה מחק רש"י הגירסא לא ידיע שזכרה דשפיר הוה מצי לקיים הגירסא ולא ידיע והיינו משום דלא ידיע הוה כדבר שאין בו סימן. ונראה ליישב דרש"י ס"ל דלא מצינן למיגרס הך גירסא דס"ל לרש"י ודאי בתאינה יותר י"ל שהוא מאותו אילן משנאמר שנפלה מעוברי דרכים וא"כ המוצא יש לו לתלות באלן דלמה ניחוש לנפילה דמסתמא עוברי דרכים נזהרים ונפילה לא שכיח והא דצריך טעמא דחזותו מוכיח עליו היינו משום דזיתים וחרובין עבידי דנתרי א"כ יש לתלות בעוברי דרכים אי לאו דחזותו מוכיח עליו משא"כ בתאינה כיון דידיע דנתרא וא"כ ודאי יש לתלות יותר שמאילן נפלו ויש לו להחזירם שזהו יותר סימן מסימן דחזותו מוכיח עליו וא"ש. ובהכי ניחא דיש להבין מדקאמר שאני זית דחזותו מוכיח עליו ומדקאמר שאני זית משמע לכאורה שפרט זית דאל"כ הו"ל למימר מסתמא פירות האילן חזותן מוכיח עליהם וא"כ היכא פריך אי הכי רישא נמי מנ"ל לומר גם בתאינה חזותו מוכיח וע"כ ס"ל כן מסברא וא"כ למה פירט זית דוקא וגם לקמן גבי תמרי דזיקי משעע ג"כ דהקושיא מכח דחזותו מוכיח עליו וכאן משמע פשט הלשון שאין זה כולל בכל אילנות ולפמ"ש א"ש דודאי בשאר אילנות לא שייך חזותו מוכיח רק כיון דבתמרי נמי עבידי דנתרי א"כ בודאי הם מן האילן וראוי להחזירם לבעלים דלא נתלה בנפילה דמהיכי תיתי לחוש לנפילה כשיש מקום לתלות באילן וגם עבידי דנתרי וכה"ג כתבו התוס' בב"ב שמעתא דניפול דעוברי דרכים מזהר זהירי שלא יפלו היונים ושפיר הוה סימן בכל גווני וא"ש:
דף כב.
גמ' אלא גנב מי קחזי ליה דמייאש. מכאן קשה לדעת הרמב"ם ובש"ע ח"מ סימן ש"נ דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וא"כ מאי פריך מגנב דנהי דהוה הייאוש אח"כ מ"מ מהני שפיר כיון דאיכא נמי שינוי רשות אצל המקבל ואף דייאוש שלא מדעת לא הוה יאוש מ"מ מהני הייאוש אח"כ ולא גרע מאילו ליכא יאוש כלל. ואפשר לומר דבודאי כיון דבאיסורא אתי לידיה למה יקנה אלא דהרמב"ם ס"ל דהתם לא מקרי באיסורא אתי לידיה מאחר שלא ידע שחפץ גנוב הוא אתו כדמשמע מדחילק בין גנב מפורסם לאינו מפורסם וא"כ י"ל דהא בלא"ה לכאורה קשה מאי פריך מי קחזי ליה נימא דאיירי בגניבה שבודאי הרגיש בה כגון שגנב כיסו של חבירו ואדם עשוי למשמש בכיסו וכה"ג טובא שודאי נודע וצ"ל דמשמע מדנקט שנטל מזה ונתן לזה ולא נקט הלוקח מגנב כו' אלא איירי אפי' ראה שמיד שגנב נתן לו וא"כ ידע שהוא גנוב ובודאי באיסורא אתי לידיה ואע"ג דמשמע דהרמב"ם מיירי נמי בגנב מפורסם מ"מ י"ל דלא מקרי באיסורא אתי לידיה שהרי המקבל נותן הדמים כמ"ש הרמב"ם וא"כ טפי ניחא ליה שיהיה ביד הלוקח שעכ"פ יחזיר לו הדמים וכשהוא ביד גנב אינו בטוח אפי' על הדמים ולא מקרי באיסורא אתי לידיה משא"כ כאן דידע שגנבו א"כ לא גרע מאבידה שהרי מיד שנתנו לו נתחייב בהשבתו לבעלים דמה לי שלקח מיד הגנב או מצאו בקרקע והרי הוא מחוייב להשיבו לבעלים א"כ נתחייב בהשבה לבעלים משא"כ בדינא דהרמב"ם שלא ידע שהוא גנוב ומי גנבו א"כ לא שייך כלל שחלה עליו השבה משא"כ למ"ד יאוש שלא מדעת הוה יאוש לא חלה עליו מצות השבה כלל דמסתמא הוה יאוש:
ועוד נ"ל לדעת הרמב"ם דלשיטתיה אזיל שפסק שצריך ליתן דמים בעד החפץ וי"ל דבאמת היינו טעמא דבאיסורא אתי לידיה דאף ע"ג דמהרמב"ם משמע דאף בייאוש ואח"כ שינוי רשות צריך ליתן דמים זהו דוקא בגנב מפורסם דמקרי ג"כ באיסורא אתי לידיה משא"כ בגנב שאינו מפורסם וכמ"ש הש"ך והוכיח מן הש"ס דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן דמים וא"כ אפשר לומר דודאי הוכחת הש"ך מן הש"ס דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן דמים הוא ברורה רק שזה דוקא בלקח לאחר יאוש דבהתירא אתי לידיה משא"כ בלקח לפני יאוש נראה דאף בגנב שאין מפורסם צריך ליתן דמים עכ"פ כיון דבאיסורא אתי לידיה והיינו דמים שהחפץ שוה יותר ממה שנתן בעדו דע"ז לא שייך תקנת השוק רק שהחפץ א"צ להחזיר דהוה יאוש ושינוי רשות עכ"פ וא"כ לק"מ על הרמב"ם מכאן דמשמע ליה דמה שנטל נטל והוא שלו לגמרי וא"צ ליתן אף הדמים וע"כ איירי בגנב שאין מפורסם ובלא ידע שהוא גנוב ואם כן לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש אי תימא דהוה יאוש ואח"כ שינוי רשות מ"מ כיון דאף דמים אינו נותן פריך שפיר לאביי וא"ש:
ועוד נ"ל אפי' תימא דלהרמב"ם לעולם נותן דמים וא"כ ע"כ הכי קאמר דמה שנטל נטל היינו לענין שגוף החפץ ישאר לו מ"מ נראה דהיינו למ"ד יאוש כדי לא קני משא"כ למ"ד דיאוש כדי קני בודאי הלוקח אין צריך דמים כלל דבשלמא אי יאוש לא קני א"כ כשבא לידו מיד הגנב לא הוה בהתירא שהרי הגנב אין לו זכות משא"כ למ"ד יאוש כדי קני בודאי א"צ ליתן דמים כלל וא"כ י"ל דפריך לאביי לשיטתיה דאותיב בב"ק דף ס"ז ע"ב לרב יוסף דס"ל יאוש כדי לא קני ומשמע דס"ל יאוש כדי קני דהך קושיא לא נתרצה כי אם רבא תריץ לה א"ו דלא פליג כלל ארבה דס"ל יאוש כדי קני וא"כ משמע דגנב דומיא דגזלן דהא בחד מינייהו ודאי הוה יאוש וא"צ ליתן אפי' הדמים וע"ז פריך שפיר כיון דבאיסורא אתי לידיה למה לא יתן הדמים משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק דיאוש כדי לא קני וא"כ הא דנקט מה שנתן נתן היינו לענין גוף החפץ שפיר י"ל דגם בשינוי רשות דקודם יאוש מהני שפיר וגם י"ל דלישנא דמה שנטל נטל ומה שנתן נתן דלא הו"ל למימר רק מה שנתן נתן אלא ודאי הכי קאמר כיון דמה שנטל נטל דליקני ליה הגנב לכך מה שנתן נתן וע"כ אתיא כמ"ד דקניה בייאוש לחודיה וא"כ א"צ ליתן אפי' הדמים ואהא פריך שפיר הא באיסורא אתי לידיה כן נ"ל ודו"ק:
בגמ' שטף נהר כו' הא סתמא לא. דס"ד דאיירי באין יכול להציל כדפריך מסיפא למאי דמשני דאיירי ביכול להציל ואם כן ע"כ בס"ד משמע ליה דאיירי באין יכול להציל א"כ קשה לאביי נמי תקשי דהא באבידה ששטפה נהר גם אביי מודה דאמרינן לעיל דרחמנא שריא. מיהו לפמ"ש התוספות ניחא דמפרשי דודאי יכול להציל רק בשביל שאין בו סימן לא יכול להציל וא"כ תליא שפיר בפלוגתא דאביי ורבא בדבר שאין בו סימן משא"כ לפרש"י דמפרש בפשיטות קשה ואפשר היה לומר דאיירי שכפי הדרך שטיפת נהר אין יכול להציל רק שנזדמן לו כעת במקרה שיעכבום עקולי ופשורי והיה יכול להציל אילו מרדף ואילו ידע לא היה מעלה בדעתו שיוכל להציל והיה מתייאש כיון שסתם השטיפה של הנהר אין יכולין להצילן אלא דבלא ידע הוה יאוש שלא מדעת וא"כ לא דמי לאבידה ששטפה נהר דאיירי דבאמת אין יכול להציל אף אם אילו היה שם משא"כ הכא ולכן במרדפין חייב להחזיר אלא דהתוס' הקשו על פירוש רש"י לפ"ז מאי מהני ביכול להציל תקשי לי' בפשיטות למה נתייאשו הבעלים ועוד הקשו דאין זה דיוק כלל דאפי' סתמא מצי איירי וליישב פרש"י נ"ל דהתוס' כתבו דס"ד איירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה אפי' אין בו סימן יכול להציל וצ"ל לפירושם דלרבא שפיר מקרי יאוש שלא מדעת עכ"פ אע"ג דלא דמי כלל לדבר שאין בו סימן דמיד אילו נודע לו היה מתייאש וחסרון ידיעתו אינו מפסדת ביאוש משא"כ כאן אילו ידע היה יכול להציל בקל בשעת שטיפה וגם לרבא י"ל דלא מקרי יאוש צ"ל לדברי התוס' דגם זו הוי יאוש לרבא ורש"י ס"ל דלרבא נמי לא הוה יאוש בזה וא"כ י"ל שפיר דמאי דמשני בשיכול להציל היינו כשהוא בדרך שיכול להציל בקל אילו היה שם ולהכי גם לרבא לא מהני הייאוש שלא מדעת שאילו ידע היה יכול להציל בקל בשעת שטיפה בטרם שיבא ליד אחר וא"כ הדיוק הוא מפני שנתייאשו הבעלים היינו בהיו שם בשעה ששטף ולא דיברו כלום וסתמא נתייאשו ולא עבדו להציל מיד כיון שהוא דבר שאין בו סי' ואפשר שיבוא ליד אחר הוי יאוש ופריך מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין ר"ל כיון שיש בידו להציל בטרם יקדם אחר א"כ אפילו לא רדף רק שאמר שסומך אהצלה דלמחר וליומא אוחרא אז אפילו אין מרדפין י"ל היינו כשראינוהו טרוד בשאר עסקים לא הוי יאוש בשביל כך שיבוא ליד אחר ולמה נקט מרדפין דהא פשיטא דלא הוי יאוש שהרי ראינום בלתי מתייאשים זה נ"ל ליישב פרש"י. ומה שהקשו מאי דיוק הוא זה מלבד מה שדייק רש"י דדוקא הני דאית להו קלא אפ"ל דיש לדייק למה נקט נתנם בתוך שדה חבירו ולא נקט סתמא לרשות חבירו אלא דלמאי דדייק הא סתמא לא הוה יאוש קשה לכאורה לפי דברי מהרש"ל לקמן דבחצר קונה גם יאוש שלא מדעת א"כ גם לאביי תקשי סתמא נמי ליקני מדין חצירו ובחצר גם יאוש שלא מדעת מהני אלא דס"ל דלהכי נקט שדה די"ל דוקא בחצר משתמרת אמר מהרש"ל דיאוש שלא מדעת קונה היינו משום דבחצר יאוש שלא מדעת קני משום דלא שייך לומר באיסורא אתי לידי' וכבר חלה עליו מצות השבה דלא שייך כן אחצר משא"כ כשבא לידו כבר חלה עליו מצות השבה וא"כ בשדה סתם שדה הוא חצר שאינה משתמרת ובחצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו והוא אומר זכתה לי שדי כדלעיל וא"כ שפיר יש לומר דחלה עליו מצות השבה וא"כ א"ש דלא נקט סתמא ונתן ברשות חבירו דבחצר המשתמרת סתמא נמי זכה בו וא"כ ע"כ ברייתא גופא אתא לאורויי דסתמא לא מדלא נקט סתמא ונתן ברשות חבירו ומשני ביכול להציל והיינו כדפרישית שהוא דבר שאין בו סימן וביאוש שלא מדעת כזה גם רבא מודה וא"כ בחצירו מסתמא הוי יאוש דבחצר לא שייך באיסורא אתי לידיה כלל וא"ש אלא דהתוס' לשיטתיה ס"ל דבעומד מצד שדהו א"צ לומר זכתה לי שדי וא"כ אין סברא לחלק אי יאוש שלא מדעת קני בחצר בין שדה לחצר ומ"מ בפירש"י י"ל כמ"ש ודוק היטב:
בתוס' ד"ה שטף כו' ואפי' יקדמו אחרים כו' לפי שניכר שהוא בעליו כו' עכ"ל לכאורה קשה דהול"ל בפשיטות כיון דהיה יכול להציל לא הוה יאוש כיון דהבעלים מרדפין לא נתייאשו ונראה דמשמע להו מדנקט חייב להחזיר וכיון שאין בו סימן למי יחזיר וע"כ צ"ל דהרדיפה הוה סימן ולה"נ באין מרדפין הוה יאוש כיון דאין בו סימן אפי' אומרי' שאין מתייאשין שהרי אין בו סימן וכמ"ש התוס' ונראה דהוכרחו לזה דקשיא להו דלאביי נמי תקשי למה נקט מרדפין לינקט רבותא טפי אפי' אין מרדפיו אך שאומרים שאין מתיאשין נמי חייב להחזיר וע"כ כתבו דאפי' אומרים שאין מתיאשין לא מהני מיהו י"ל דאין זה מוכרח די"ל באמרו שאין מתייאשין לא הוי יאוש והא דלא נקט בסיפא אמרו שאין מתייאשין היינו משום דבאמרו שאין מתיאשין לא שייך חייב להחזיר כיון דאין בו סימן למי יחזיר משא"כ מרדפין הוה סימן כמ"ש התוס' אלא דבהיו שם ולא אמרו כלום הוה משא"כ באמרו שלא נתיאשו אף דלא הוי יאוש מ"מ למי יחזיר ולא שייך חייב להחזיר וצ"ל מ"מ שייך חייב להחזיר ביש להן עדים שמכירין בטביעת עין שהם שלו וא"כ קשה מנ"ל דרדיפה הוה סימן דילמ' לא הוה כאן סימן רק הוכחה שאין מתייאש וחייב להחזיר כשיביאו עדים שהם שלהם ולא קאמר רק לאפוקי דלא זכה בהם אלא די"ל דשפיר משמע להו דחייב להחזיר אף בלא עדים מ"מ משמע להו אפי' באמרו בפירוש שאין מתייאשין נמי הוה יאוש דל"ל באמרו בפירוש לא הוה יאוש הו"ל למינקט בסיפא באם לא נתייאשו אינן שלו ואם מרדפין חייב להחזיר דאם לא נתיאשו הוה היפוך הרישא והו"ל לפלוגי בדידיה ועכ"פ אינן שלו אלא ודאי גם באמרו בפירוש שלא נתייאשו הוי יאוש מיהו גם בזה לא אירי' די"ל ודאי באין מרדפין מסתמא הם שלו שאין בו סימן ואף דלגבי הך בעלים לא הוה יאוש מ"מ איכא למיתלי ברובא דעלמא מאחר שאין מרדפין אלא דהוה מצי למינקט דאם לא נתייאשו חייב להחזיר לבעלים שיש להם עדים ובמרדפין לא צריך עדים אלא ודאי לא משכחת לא נתייאשו אם לא במרדפין ודוק ועיין בסמוך:
בא"ד ומשני ביכול להציל כו' שיש באבידה סימן כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל אם נתייאשו היינו בפירוש למאי דמסיק דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק היינו בסתמא בהיו שם נמי הוה יאוש כיון שעתה יכול להציל ובעינן דוקא מרדפין אלא דקשיא לי לפמ"ש דמרדפין הוה סימן מאי קשיא ליה מאי איריא מרדפין נימא דהא קמ"ל דלא מבעי' אין מרדפין חייב להחזיר עפ"י הסימן שיתנו הבעלים משא"כ במרדפין שבשעת הרדיפה ראו הסימן וא"כ כשראה בעל האבידה הסי' לא שייך להחזיר לו עפ"י הסי' שהרי ראו מקודם וא"כ כאן לא היה ראוי להחזיר שהרי ראו הסי' בשעת הרדיפה וקי"ל דרדיפה בעצמו הוא הסי' ועלה בדעתי לומר דדוקא בדבר שאין בו סי' שאם לא יתנם לזה יהיה למוצאם לכך סמכינן אאומדנא דרדיפה משא"כ בדבר שיש בו סי' שיש עליו חיוב השבה אף אם לא יחזירם לזה עפ"י אומדנא דרדיפה וא"כ בדבר שיש בו סי' לא סמכינן אאומדנא וע"כ במרדפין איירי ג"כ שמחזירין עפ"י סימן דוקא ומיירי בסימן שאינו ניכר בשעת רדיפה וא"כ קשיא שפיר שאפי' אין מרדפין נמי וכפי זה אפשר לומר למאי דמשני ביכול להציל ע"י הדחק כפי פירוש התוס' דהא יכול להציל מיד ומדלא הציל מסתמא נתייאש אלא דקשה אם אמרו בפירוש שאינם מתייאשין נמי לא הוה יאוש כיון שיש בו סימן א"כ למה נקט מרדפין לינקוט באומר בפירוש שאינו מתייאש ודוחק לומר דגם בדבר שאין בו סימן אפי' אומר בפירוש שאינו מתייאש הוה יאוש דבשלמא בדבר שיש בו סימן י"ל שפיר דהוה יאוש כיון שיודע שלא יתן בהם סימן משא"כ בדבר שיש בו סימן נהי דבהי' שם בסתמא הוה יאוש מדלא הציל מיד מ"מ באומר בפירוש שאינו מתייאש וסומך על הסימן למה יהיה יאוש ולפ"ז א"ש די"ל לפי האמת דמוקי ביכול להציל ע"י הדחק באמת באמר כן לא הוה יאוש כיון דאמר בפירוש לא הוה יאוש לא קשי' מאי איריא מרדפין די"ל דקמ"ל מרדפין אעפ"י שרואין הסימן ול"ל דכיון שראוי להחזירם לבעלים לא מהני אומדנא דרדיפה דכיון דמיירי דוקא ביכול להציל ע"י הדחק וא"כ גם אם יהיה של אחר מסתמא מייאשו ונגד האומדנא מהני אומדנא דרדיפה ודוק ועיין בסמוך:
בא"ד וא"ת מנ"ל הא סתמא כו' עכ"ל. אפ"ל דס"ל דהא דהרדיפה הוה סי' היינו דוקא משום דכיון דמרדף מסתמא הוא בעליו דאם נימא דהרדיפה אינה סימן ע"כ יהיה שלו וכיון שי"ל שהמרדף הוא הבעלים אין לזה להחזיק בשל אחרים ואחר שי"ל שהמרדף הוא הבעל והיינו מסתמא מי שהם שלו מסתמא מרדף ולכן לא תלינן ברובא דעלמא והמרדף הוא אחר ולא יתחייב להחזירם דמסתמא מי שנאבדו הוא המרדף אלא די"ל דלעולם הוא של אחר ומה שאין בעל הקורות מרדף היינו משום שעדיין לא נודע לו ולמה יחזירם לזה וי"ל דמ"מ אין לזה טענה להחזיק בהם דאפי' אם נאבדו מאחר רק שלא ידע ולכך לא מרדף אחריהם א"כ הוה יאוש שלא מדעת ועכ"פ אין לזה טענה דודאי אילו ידע הבעל היה מרדף וזה דוקא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ לרבא י"ל דלא מהני סי' דרדיפ' כלל די"ל שרודף להציל לעצמו ולא היה שלו מעולם וא"ל דמסתמא הבעל מרדף די"ל שלא ידע ואפ"ה הם של מוצאן דיאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ הרדיפה לא הוה סי' ואפי' למאי דפרישית בסמוך דבדבר שיש בו סימן יכול להשיבו לבעליו ולא מהני אומדנא דרדיפה היינו משום דבסתמא מחזירין עפ"י הסימן משא"כ בליכא סי' אף דהוה יאוש שלא מדעת מ"מ שפיר מחזירו לזה דסמכינן אהרדיפה מדנימא יהא מונח:
בא"ד ואין להקשות דמצי דייק מסיפא כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל לאו דיוקא הוא כלל די"ל דהא גופיה קמ"ל דהרדיפה הוה סימן:
בגמרא הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' ואם לאו תרומתו תרומה כו'. לכאורה קשה נהי דאמר בסוף כלך אצל יפות מ"מ כיון דבשעה שתרם לא ידע וקייל בדאורייתא אין ברירה א"כ בשעה שתרם למה תהיה תרומתו תרומה דנהי דנתרצה לבסוף מ"מ לא אמרינן הוברר הדבר למפרע דניחא ליה כמו בגט באמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש דתליא בברירה וא"כ גם כאן תליא בברירה. ואפשר לומר דלאביי לשיטתיה דס"ל דתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וכאן השליח בשעה שתרם הוה השליח תולה בדעת בעל הבית ואביי משמע בפרק כל גט דס"ל בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ א"ש דגם השליח היה תולה בדעת אחרים וא"ש. מיהו לדידן דקיי"ל גם בתולה בדעת אחרים אין ברירה א"כ אי אפשר שתהא תרומה למפרע ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות שפסק דתרומתו תרומה ותמהו עליו דהגמרא מסיק דמיירי דוקא בשוי' שליח לדידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ועוד תמוה דהא מסיק הכי נמי מסתברא דקאמר בש"ם ונדחקו הכ"מ והט"ז בי"ד וכמ"ש באריכות בחלוקי פה ולפ"ז א"ש דודאי י"ל הקושיא לאביי לשיטתיה דס"ל תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ מסתמא הא דקאמר תרומתו תרומה היינו אפי' למפרע כיון דדינא בכל מקום דאמרי' ברירה א"כ מסתמא קאמר דהוה תרומה למפרע משא"כ לדידן דקיי"ל אין ברירה וא"כ קשה למה יהיה תרומה וע"כ צ"ל דהוה תרומה מזמן שאמר הבעה"ב כלך אצל יפות ובשעה זו י"ל דהוה תרומה דהא תרומה ניטלת במחשבה וא"כ מיד שחושב שיהיה תרומה ואמר כלך אצל יפות הוה תרומה מטע' תרומה דנפשי' שהרי עתה מסכים שיהי' מה שתרם השליח תרומה וא"כ ממילא אין מקום להקשות ליאוש שלא מדעת כיון דהשתא הוא דהוה תרומה והשתא הבעה"ב גופיה קתרים א"צ לאוקמי כלל בשויי' שליח. ובזו מיושב מה שיש לתמוה מה שכתב הרמב"ם דגם בתרם שלא ברשות כגזלן נמי הוה תרומתו תרומה והוא תמוה למאד. אכן למאי דפרישית לק"מ דהרמב"ם קאמר דמעכשיו הוה תרומה ומעכשיו הוה שפיר תרומה מטעם דתרומה ניטלת במחשבה וכדפרישית ולק"מ וברור ונכון ודו"ק:
ועוד אפשר לומר ג"כ עפ"י דרך זה דכיון דהשליח שלא כדין עבד בשעה שתרם שלא חשש משום גזל ועביד איסורא א"כ איך אפשר שתהא תרומתו תרומה כיון דמתחילה לא היה לו לעשות ועביד איסורא במה שתרם שלא מדעת חבירו ואפי' אי גזל המצוה מחבירו נמי איסורא עביד וצריך ליתן לו י' זהובים א"כ אי אפשר שנאמר שתהא תרומתו תרומה למפרע אלא לאביי דס"ל אפי' במילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ שפיר י"ל דמסתמא קאמר תרומתו תרומה אפי' למפרע ופריך שפיר וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ע"כ הוה תרומה מכאן ולהבא דוקא וכיון דהוה מכאן ולהבא שפיר הוה תרומה מטעם תרומה דנפשיה שעתה הוא רוצה שיהיה תרומה ודוקא לאביי לשיטתיה פריך דס"ל אי עביד מהני ודברי הרמב"ם א"ש דהוה תרומה משעה שנתרצה וכנ"ל ודו"ק ובט"ז בי"ד ביקש ליישב דלמסקנא דקאמר לא אמר כלך אצל יפות אלא בתרומה לבד משום מצוה ממילא אין קושיא מתרומה על יאוש דתרומה שאני דהוה מצוה והא דתרגמא הכא אליבא דאביי בשויי' שליח היינו משום דלא ברור ליה אי ס"ל לאביי הך סברא והוא דוחק גדול. ועוד קשה דגם לרבא בלא"ה צ"ל דיש לחלק בין תרומה שהוא מצוה ומכח מה שהקשו התוס' כיון דאין דרך לתרום מן היפות דמי לדבר שיש בו סי' וע"כ צ"ל הך חילוקא דמצו' שאני וא"כ מה הקשה על אביי כיון דע"כ מוכרח חילוקא דמצוה מיהו לפמ"ש בסמוך ליישב קושי' התוס' א"ש אלא שהוא דוחק וגם לדחות ה"נ מסתברא דמוקי בשויי' שליח לא נהירא כלל אבל למאי דפרישית א"ש הכל:
בתוס' ד"ה אם יש יפות כו' וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה כו' עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל י"ל דדוקא בדבר שישיבו סי' דמוטל ע"ז להודיע מיד שמצא ואילו היה מודיע מיד שמצא לא היה מתייאש הלכך לא הוה יאוש דנמצא שבא היאוש מצד שלא עשה המוצא כדת המוטל עליו לכן נתחייב בהשבה משא"כ בדבר שאין בו סי' שאף אם יודיע המוצא לבעל האבידה שנמצא מתייאש מצד שאין חושב למצא עדים מ"מ שפיר הוה יאוש נמצא שבדבר שיש בו סימן הטעם מחמת שכבר נתחייב בהשבה קודם שייאש זה וזה לא שייך כאן משא"כ לאביי אע"ג דזה עשה כדין שהגביהו ואף אם היה מודיע לבעל האבידה מ"מ לא הוה יאוש קשיא ליה שפיר למאי דמדמי להו בש"ס ודו"ק:
גמ' הכי נמי מסתברא דאי ס"ד דלא שויי' שליח מי הויא תרומתו תרומה וקשה לפ"ז למה תרגמא רבא אליבא דאביי בשוי' שליח הא גם רבא אליבא דנפשיה ע"כ איירי בשוייה שליח מטעם לדעתכם. ועלה בדעתי לומר דודאי לרבא דס"ל כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שפיר מקרי לדעתכם משא"כ לאביי קאמר הכי נמי מסתברא דאפי' בלא שינה נמי תקשי לן אמאי תרומתו תרומה כיון דלא מקרי לדעתכם דלאביי לא אמרי' כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא ניחא ליה. ובזה א"ש דבקדושין קאמר בההיא סרסיא דקדש בפרוזמא דשכרא ואמר מריה אמאי לא תיתב מהאי חריפא ואמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה והתוס' נדחקו דמיירי בשויי' שליח ולפמ"ש א"ש דרבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ואמרי' ניחא וא"כ לא צריך כלל לאוקמה בשוי' שליח ודו"ק:
בתוס' ד"ה ואם לאו וא"ת דבפ' אלמנה ניזונת כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך דלרבא לא צריך לאוקמה בשויי' שליח א"כ י"ל דהתם דמיירי בשויי' שליח שפיר מצי למימר ליה בהכי אמדתיך אלא דקושיית התוס' לדידן דקיי"ל כאביי בהא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. וא"כ לפמ"ש בדעת הרמב"ם דלדידן הברייתא נמי מיירי בלא שוייה שליח א"כ לק"מ קושיית התוס' דדוקא בשוייה שליח יכול לומר בהכי אמדתיך:
בגמרא כגון דשויי' שליח כו' וסתמי' דבעה"ב כי תרום מבינונית כו' ואזיל איהו ותרם מיפות כו' ויש לדקדק דמ"מ כי תרם מיפות אכתי דמי ליאוש שלא מדעת כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרצה לתרום מיפות וצ"ל דמ"מ כיון דידע עכ"פ שיתרום אף שספק לו אם יתרום מיפות שפיר הוה תרומה כשנתרצה בסוף ולא דמי ליאוש שלא מדעת ועמ"ש בע"ב:
בגמרא אמימר ומר זוטרא ורב אשי כו' אתא מרי כו' אמר אמאי כו' השתא אמאי לא אכיל מר כו' א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות כו'. מכאן ביקש הכ"מ להביא ראיה לדעת הרמב"ם שסובר לפי האמת לא בעינן שויי' שליח דהכא לא מיירי בשויי' שליח ובט"ז י"ד סימן של"א תמה עליו מאי ראי' מזה דהכא לא מיירי רק לענין מה שלא אכל עכשיו ונראה כוונת הכ"מ דמאי קשיא להו אמאי לא אכל הא י"ל דדוקא התם מהני כלך אצל יפות כיון דמתחילה תרם ברשות משא"כ בסתמא לא אמרי' משום דאמר הכי ניחא ליה ועמ"ש בסמוך בלשון התוס':
כבר כתבתי דברי הרמב"ם שלא כתב הך דתרומה מיירי בשויי' שליח וי"ל עוד דבלא"ה התוס' הקשו הא לרבא נמי ביש בו סימן אינו יאוש שאינו עומד ליאוש ויש ליישב דבדבר שיש בו סימן טעמא משום דבסתמא לא ניחא ליה ביאוש כדי שלא יזכה זה דבשלמא בדבר שאין בו סימן לא איכפת ליה ביאוש שלא יוחזר לו משא"כ בדבר שיש בו סימן. אלא די"ל גם לאביי נימא התם ניחא לי' משא"כ הכא לא ניחא לי' ואין לומר מאי נ"מ הא א"צ להחזיר לו מ"מ יש נ"מ כשיתפוס ממנו שלא בעדים כיון שיודע בודאי שנפל לו חפץ זה מסתמא הוא שלו ונאמן שנאבד לו ואין לתלות באחר דהא לנפילה לא חיישי' א"כ זה שיודע בבירור שלו נאבד חפץ כזה יוכל לתפוס ולומר שמסתמא הוא שלו ולא ניחוש לנפילה וא"כ תועיל לו התפיסה ולכן ניחא לי' שלא יהיה יאוש. מיהו י"ל לאביי לשיטתי' דס"ל בב"ב דלנפילה דרבים חיישינן א"כ אין מועיל תפיסה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל לא חיישי' לנפילה שפיר יש לחלק דכאן לא ניחא ליה ביאוש שמפסיד על ידו כדפרישית וא"ש. עוד י"ל דהא קשה הא יש לחלק בין תרומה דודאי י"ל שלא מדעת אין הדבר יוצא מרשותו אבל בתרומה אף אם תרם לא יצא הדבר מרשותו דהא איתא בשאלה בפסחים דף מ"ה גבי חלה בטומאה אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"כ לא יצא הדבר מרשותו עדיין ושפיר הוה תרומה דתרומה אינה הפקעת רשותו. וצ"ל הקושיא לאביי דמשמע בפסחים דאותיב לרבה ולא ס"ל הואיל וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל הואיל יש לחלק שפיר.
בתוס' ד"ה מר זוטרא כו' וא"ת ואמאי לא אכל כו' אריס' בדנפשי' קא זבן. לכאורה לפי הנראה סמך האריס דבודאי שיתרצה מרי לבל יחשוב לנכות לו מחלקו ובאם לבסוף באמת ימחול מה שנתן לפניהם א"כ הוה יאוש שלא מדעת דמ"מ בשעה שנתן להם לא ידע מרי וא"כ אם לבסוף יתרצה מרי ולא יחשוב על האריס וא"כ אכלו יאוש שלא מדעת וא"כ אפי' יזכור האריס שנתן להם ולא יחשוב לנכות לו הוה יאוש שלא מדעת ונראה דהתוס' ס"ל דהא דיאוש שלא מדעת לא מהני היינו משום דאז אפשר שלא היה מתרצה ואילו לא התרצה א"כ אכלו גזל משא"כ אם נימא אף שלא יתרצה ינכה לאריס מחלקו א"כ אין איסור כלל ממנ"פ אם יתרצה אין כאן איסור ואי לא יתרצה ינכה לאריס מחלקו ואם כן ממה נפשך אין כאן איסור ולכן הוצרכו לומר שלא יזכור בשעת חלוקה לנכות מחלקו ועיין בסמוך:
בא"ד ורב אשי לא היה חושש לזה כו' דאין לומר שהיה סמוך שיתרצה כו' עכ"ל ויש לדקדק לפ"ז אמאי לא אכל האידנא שכבר בא מרי ואף די"ל דמשום כיסופא אמר הכי מ"מ כיון שכבר ידע מתי אכל ינכה לאריס מחלקו אם לא אמר כן באמת בתום לבבו ואפשר לומר דמ"מ האריס לא יתרצה לנכות לו מאחר שכבר אמר לו כלך אצל יפות והוה מחילה אלא דמר זוטרא חשש פן לא אמר כן באמת ומ"מ אם ירצה האריס לא ינכה מחלקו מה שנתן להם אלא דבקדושין גבי ההיא סרסיא משמע דכיון דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה הוה גזל גמור ואינה מקודשת וא"כ נראה דיכול לנכות לאריס מה שנתן וצ"ל דחשש דילמא מחמת כיסופא לא ינכה לו מה שאכלו וא"כ הוה גזל בידם. אלא דקשה לפ"ז אמימר ורב אשי אכלו באיסור כיון שלא ינכה לו מחמת כיסופא והם לא אכלו בתחילה כי אם על סמך שנתן להם האריס משלו ויחשוב לו בחשבון פירות שנטל ולבסוף יאמר לו האריס שנתרצה ולפי האמת לא הוה ריצוי וחלילה לומר שהם אכלו באיסור. ונ"ל דודאי בלא"ה גם כאן הוה מצוה כדאמרי' בכתובות פ' הנושא המביא דורון לת"ח הוה כאילו הקריב ביכורים וא"כ גם כאן בודאי ניחא ליה אלא דמר זוטרא זאת היתה מידת חסידותו שלא רצה ליטול השם להחזיק לעצמו לת"ח ולכך לא אכל אבל הם לא חשו לזה ומשמע להו בודאי דמרי ודאי החזיקם לת"ח ומצוה קעביד ודמי שפיר לתרומה כן נ"ל. ועפ"ז נ"ל דשפיר י"ל דסמכו שיתרצה מרי בודאי כיון דהוה מצוה לכבד לת"ח ואף דלעיל בתרומה מדמינן לה ליאוש שלא מדעת ולא אמרינן משום מצוה ניח' לי' היינו משום דנהי דגוף התרומה מצוה הוא מ"מ אין מצוה שיתרצה בהרמתו של זה כיון דאפשר שיתרום בעצמו ואדרבה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו ולהכי פריך שפיר דנימא דבעידנא דתרים לא הוה ידע ומוקי בשוייה שליח ובשוייה שליח דכבר ניחא ליה לתרום ע"י שליח שפיר מהני כלך אצל יפות אף דסתמא בבינונית תרים שפיר אמרינן משום מצוה ניחא ליה ועומד טפי להתרצות ובזו ניחא מה שהקשתי לעיל למה בשוייה שליח ותרם מיפות מהני דהא לענין זה י"ל השתא הוא דקניחא ליה. ולפ"ז א"ש דלענין זה שפיר אמרי' מסתמא ניחא ליה רק דלכתחילה אין לו לתרום מיפות משא"כ כי אמר בסוף דניחא ליה יפות שפיר אגלאי מילתא למפרע דשפיר קתרים מאחר שראוי שיתרצה ע"ז משום מצוה וכיון דחזינן דהאי גברא ניחא ליה ביפות שפיר שייך לומר משום מצוה עומד להיות שיתרצה כיון דחזינן דניחא ליה למיעבד מצוה בעין יפה משא"כ בעיקר התרומה לא שייך לחלק ולומר משום מצוה ניחא ליה טפי דליכא בהא מצוה שיתרום האחר שלא ברשות דמצוה בו יותר מבשלוחו כנ"ל ברור ונכון ודו"ק:
דף כב:
בגמ' ת"ש דאמר ר' יוחנן כו' ואיסורא דומיא דהיתירא וצריך ביאור דאיך מוכח דאיסורא דומיא דהתירא ובאיסורא אפי' אין בו סימן אסור דילמא לא קאמר רק דבהתירא אפי' יש בו סימן שרי ולעולם באיסורא אין איסור רק ביש בו סי' ולא שייך להוכיח דומיא כיון דאינו אלא דיוקא מדנקט היתירא וכיון די"ל דהתירא דנקט היינו משום יש בו סימן מנ"ל דאיסורא הוה אפי' אין בו סימן. ונראה דודאי פשיטא לן דשטפה נהר שריא מטעם יאוש ואפי' יש בו סימן דאין לחלק בין דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סי' אלא דבדבר שיש בו סי' אינו מתייאש משא"כ בשטפה נהר דאפי' יש בו סימן מתייאש כיון שאין יכול להציל וא"כ פשיטא לן דשרי' מטעם יאוש וע"כ צ"ל דאיירי בלא ידע וא"כ מוכח דאיסורא דומיא דהתירא דהיינו אפי' היכא דהוה יאוש כגון דבר שאין בו סימן דאילו לדבר שיש בו סי' לא צריך קרא בשאר אבידה דאם נימא דבדבר שאין בו סימן אפי' שלא מדעת שריא א"כ לא צריך קרא לשטפה נהר דהוה יאוש אפי' יש בו סימן אלא ודאי קרא אתי ליאוש שלא מדעת דדוקא באינה מצויה אצל כל אדם שריא וא"כ ממילא מוכח במצוי' אצל כל אדם אסור אפי' אי הוה יאוש והיינו בדבר שאין בו סימן כן נ"ל ברור בפירושא דש"ס. ומכאן קשה לי לפמ"ש לקמן דף כ"ז בד"ה מה שמלה דבירושלמי יליף יאוש מהכא דא"כ לא קשה כלל מהכא לרבא די"ל דקרא לא אתי רק ליאוש דשרי באבידה מדשרי אינה מצוי' אצל כל אדם מטעם יאוש ולגופיה אתי ולעולם אין חילוק בין יאוש מדעת לשלא מדעת אלא דבאינה מצויה אצל כל אדם שריא אפי' בדבר שיש בו סימן והא גופא קמ"ל דיאוש שרי באבידה והה"ד במצויה אצל כל אדם ובדבר שאין בו סימן דהוה יאוש ג"כ ומזה נראה דהש"ס דילן ס"ל דיאוש נפקא, לן משמלה וא"כ לא צריך כלל לאבידה ששטפה נהר דפשיטא דהוה יאוש אפי' בדבר שיש בו סימן אלא ודאי אתיא ליאוש שלא מדעת דבעלמא אסור. ובאמת נ"ל עפ"ז ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות מ"ש בתרומה אף בלא שוי' שליח נמי תרומתו תרומה די"ל דכל שקלא וטריא דהתם היינו בס"ד הוה ס"ל דמסברא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש דשלא מדעת אין הדבר יוצא מרשות בעליו ולהכי בס"ד מייתי משטף נהר ובס"ד דאיירי באין יכול להציל דאפי' באין יכול להציל נמי לא מהני יאוש שלא מדעת והא דאמרינן לעיל בזוטו של ים כ"ע לא פליגי דשרי היינו לפי האמת אבל בס"ד בעי למיפשט דגם באין יכול להציל אסור יאוש שלא מדעת וכן כתב בספר פני יהושע לעיל והיינו טעמא דהוה ס"ד דאי אפשר שיבא דבר מרשותו בלי דעתו ולכן מדמי שפיר תרומה ליאוש שלא מדעת כיון דלא מצי נפיק מרשותו בלא דעת א"כ אי אפשר שיהיה תרומה ג"כ בלי דעתו משא"כ לפי האמת דמסקינן דאבידה ששטפה נהר שריא אפי' ביאוש שלא מדעת ע"כ גם שלא מדעת נפיק מרשותו וע"כ במצויה אצל כל אדם אינו אלא גזירת הכתוב באבידה דלא מהני יאוש שלא מדעת א"כ ממילא אין לדמות תרומה לאבידה כלל דהא ע"כ באבידה גזירת הכתוב הוא וא"כ אתא שפיר דברי הרמב"ם שפסק דתרומתו תרומה אף בלא שויי' שליח והא דלא צריך לאשוויי שליח מכח מדעתכם י"ל דהרמב"ם ס"ל כמו שכ"ל דהא דבעינן שויה שליח היינו אי לא אמרינן הך סברא השתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניח' לי' משא"כ אי אמרי' מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שפיר מקרי לדעתכם כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולדידיה אתא שפיר בפשיטות הא דאמימר ורב אשי דאכלי לעיל היינו משום דמצו סברי שפיר כיון דמעיקרא ניחא ליה השתא נמי ניחא ליה וא"ש ועמ"ש ישוב דברי הש"ך כעין זה
בגמרא וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. מכאן מוכח להדיא דגם לדידן אע"ג דקיי"ל כאביי מ"מ אמרינן הך סברא חזותו מוכיח עליו. דאע"ג לאביי לעיל אתא שפיר הברייתא לעיל בפשיטות דתאינה שריא משום דידיע דנתרי וזתים וחרובין אסורין משום דלא ידיע דנתרי והוה יאוש שלא מדעת וא"כ לא קשיא מהני תמרי דזיקי כיון דתמרי דזיקי ידיע דנתרי ג"כ כמ"ש התוס' אלא ודאי פשיטא לן דגם לדידן אמרינן הך סברא דחזותו מוכיח עליו. ובזה א"ש דברי הרמב"ם שכתב בתאנה הטעם דשריא משום דעם נפילתה נמאסת והקשה הלח"מ עליו דלדידן דקי"ל כאביי הו"ל למימר בפשיטות כדאמרי' לעיל לאביי בס"ד ולפ"ז אין מקום לדבריו דכאן מוכיח בהדיא דגם לדידן אמרי' הך סברא דחזותו מוכיח עליו. אלא דהא קשיא להרמב"ם שהרי הא הרמב"ם כתב דתמרי דזיקי שרי' והיינו מטעם דאמרי' בגמרא כיון דאיכא שרצים ורמסים דאכלי להו והנה לפ"ז אי ס"ל כפירוש התוס' דהא זיתים וחרובין אסרינן לרבא משום דמיירי באתרי דליכא שקצים וא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק כיון דברייתא דזתים וחרובין לרבא ע"כ מיירי בליכא שקצים הו"ל להרמב"ם לחלק ג"כ בתמרי דזיקי ג"כ בין איכא שקצים אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם כדברי המ"מ דטעמא שבהמות וחיות אוכלין מחמת מתיקתן וזתים וחרובין אסורין משום דלא שייך בהו האי טעמא דבהמות וחיות אוכלין וא"כ קשה ל"ל הטעם בתאינה משום דעם נפילתה נמאסת הא בתאינה נמי שייך האי טעמא דבהמות וחיות אוכלים מחמת מתיקתן ועמ"ש בסמוך דברי התוס' ליישב זה:
שם בתוס' ד"ה מאחר דאיתותב רבא בשלמא לרבא כו' דאותם שתחת האילן כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפי מה דמסיק דאיכא שקצים ורמסים א"כ היה להם לאכול אפי' אותן שתחת האילן כיון דהוה יאוש מטעמא דאיכא שקצים ורמסים ואם היה המנהג באמת לאכול אותן שתחת האילן אם כן גם לרבא תקשי דבאותן שתחת האילן שייך לומר חזותו מוכיח עליו. ועלה בדעתי לומר עפמ"ש לעיל דבשוי' שליח לא מקרי תרומה שלא מדעת אף דמסתמא בבינונית תרים מ"מ מסיק אדעתיה שיתרום מן היפות וא"כ י"ל דודאי אותן שתחת האילן אינם יאוש בודאי דאם יפגע בהם אדם קודם שיטלום השקצים שפיר מצי להחזירו לבעלים כיון דשייך לומר חזותו מוכיח עליו והוה ספיקא שמא יפגע בהם אדם קודם ולכן אותן שתחת האילן הם אסורים גם לפי האמת דשייך בהם חזותו מוכיח עליו ודוקא הנופלים מרחוק לא מקרי יאוש שלא מדעת כיון דאף אם יפלו תחת האילן אינו בודאי שישארו לו שאפשר שאכלי להו שקצים ובהכי א"ש דלעיל זיתים וחרובין אסורין לרבא וצ"ל באתרא דליכא שקצים וזהו דחוק. ולפ"ז ניחא דשפיר הם אסורים כיון דהם תחת האילן ושייך בהם חזותו מוכיח עליו וא"כ לא מהני הך טעמא ולכן אסורים לרבא. ובזו מיושבים דברי הרמב"ם שהוצרך לומר בתאינה הטעם משום דעם נפילתה נמאסת ולא סגי ליה בטעמא שבהמות וחיות אוכלים ול"ל דאתי לאשמועינן דאפי' בכרכתא שרי שהרי הרמב"ם פירש שהקיף מקום האילנות והקפיד עליהם וא"כ גם בתאינה לא מהני דטעמו של הרמב"ם דעם נפילתה נמאסת והוה הפקר ואילו הקיף מקום האילנות חזינן שלא הפקיר ולפ"ז א"ש דבתאינה קמ"ל הטעם דעם נפילתה נמאסת דבתמרים דזיקי דוקא הנופלים מרחוק שריין משא"כ בתאינה דאיכא טעמא דנמאסת ואפי' תחת האילן שריא כיון דנמאסת הוה הפקר ודו"ק. והנה כתבתי במקום אחר ליישב דברי הרמב"ם שפסק דפירות מפוזרין דהם שלו וגם מ"ש בתרומה בלא שויי' שליח תרומתו תרומה עפ"י דברי הש"ך בח"מ סימן רס"ב על מ"ש הרמב"ם בספק הינוח דאם נטל דבר שאין בו סימן זכה בו ופירש הש"ך ליישב מה שהקשה דהוה יאוש שלא מדעת דבאיסורא אתי לידיה ופירש הש"ך אף דיאוש שלא מדעת לא קני מ"מ הוא שלו עד שיתברר של מי הוא והוא תמוה דא"כ מאי פריך לעיל מפירות מפוזרים הרי הם שלו ויתר קושיות די"ל ג"כ כיון דאין פו סימן ואין בו טביעת עין ממילא הוא שלו וליישב דברי הש"ך י"ל דודאי בס"ד הוה ס"ל דמסברא לא הוה יאוש שפיר קשיא לן אף דלא יוכל להתברר של מי הוא נימא יהא מונח משא"כ לפי האמת דמסיק דמקרא נפקא לן וי"ל דוקא היכא דשייך השב תשיבם בהא לא הוה יאוש משא"כ היכא דלא מצי לקיים השבה לא הוה איסורו במה שמחזיקי לעצמו וכדברי הש"ך וא"כ כל הקושיות הם לס"ד פריך שפיר מפירות אף דלית בהו סימן הול"ל יהא מונח עד שיבא אליהו משא"כ לפי האמת דמסיק דנפיק מקרא ודוקא היכא דמצי לקיים השבה משא"כ בדבר שאין בו סימן שפיר מחזיקו לעצמו כל זמן שלא נתברר של מי הוא והשתא ממילא בפירות מפוזרים הם שלו כיון דלא שייך בהו סימן וגם טביעות עין לא שייך בהם ושפיר הם שלו אלא דהקושיא לס"ד דמכח סברא י"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ לפי האמת דדוקא היכא דשייך השב תשיבם א"כ ממילא גם בתרומה לא קשיא דשפיר הוה תרומה והא דתרגמה רבא אליבא דאביי היינו משום רבא לשיטתיה לא ידע הך ברייתא דהא איתותב מינה אף דהתוס' כתבו דידע מינה אין זה מוכרח ושפיר פסק הרמב"ם שפיר אף בלא שויי' שליח והא דלא בעי שויי' שליח מכח לדעתכם י"ל כמ"ש לעיל דגם מלדעתכם לא קשיא אלא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משא"כ אי אמרינן דהוה תרומה למפרע גם לענין לדעתכם שפיר אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' כדפרישית לעיל ולק"מ ודוק והראיה שהיה לו להרמב"ם ע"ז מכח הך קושיא גופה דפריך מתמרי דזיקי וקשה מאי קושיא הא לאביי לא צריך כלל להמציא הך סברא דחזותו מוכיח עליו דלאביי א"ש ברייתא דזתים וחרובין אסור מכח יאוש שלא מדעת אלא ודאי לפי האמת בדבר שאין בו סימן לאביי מחזיק לעצמו וע"כ הוא דלאביי זתים וחרובין אסור ע"כ משום דגם לאביי אמרינן חזותו מוכיח עליו. ובזה ניחא לעיל דמר זוטרא לא אכיל ורב אשי אכיל ונדחקו התוס' למה אכיל רב אשי ולפ"ז ניחא דהם ס"ל כפי האמת דנפקא לן מקרא ודוקא היכא דמצי לקיים השבה כנ"ל ושפיר אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולהכי פריך הכא לרב אשי משום דאכיל לעיל וע"כ ס"ל לפי האמת דאמרי' מעיקרא ניחא ליה רק באבידה גלי קרא לקיים ההשבה וע"כ צ"ל גם לאביי חזותו מוכיח עליו מכח קושיית הברייתא לעיל בזתים וחרובין ופריך שפיר היכא אכלינן ומר זוטרא לעיל לא ס"ל הך סברא וס"ל בכל דוכתי לא אמרינן מעיקרא ניחא ליה ושפיר צריך כל התירוצים הנ"ל אליבא דמר זוטרא. ובהכי א"ש לישנא דהשתא דאיתותב רבא שנדחקו התוס' דהא גם לרבא קשיא מכח חזותו מוכיח עליו ולפ"ז א"ש דכך הוצעת הקושיא דבשלמא אי לא איתותב רבא והיינו אי הוה מצינן למימר דקרא אתי לגופיה דאבודה מכל אדם שריא והיינו כדפרישית לעיל דקמ"ל דיאוש שרי באבידה א"כ הוה מצינן למימר דאביי ס"ל מסברא דלא הוה יאוש וא"כ לא היה צריך למימר לאביי כל הך סברא דחזותו מוכיח עליו דאיכא לפרושי בפשיטות דהא דזתים וחרובין אסורים היינו משום יאוש שלא מדעת משא"כ השתא דאיתותב רבא ע"כ צ"ל דקרא אתא דוקא ליאוש שלא מדעת וכיון דנפקא ליה מקרא לא אמרינן דלא הוה יאוש אלא היכא דמצי לקיים מצות השבה והיינו היכא דנתברר של מי הוא וכדברי הש"ך וא"כ ע"כ הא דזתים וחרובים אסורים גם לאביי צ"ל משום דחזותו מוכיח עליו ופריך שפיר. אלא דלפ"ז צ"ל להרמב"ם דבתמרי דזיקי נמי שייך חזותו מוכיח עליו ושלא כדברי התוס' דאי אמרינן בתמרי דזיקי לא שייך חזותו מוכיח עליו משום שנפלו מרחוק א"כ גם לאביי לא קשה דהא היכא דלא נתברר של מי הוא גם לאביי מהני יאוש שלא מדעת וצ"ל דס"ל כפירש"י דבתמרי דזיקי שייך בהו חזותו מוכיח עליו ואע"ג דפשיטא ליה לעיל דבפירות מפוזרין לית בהו סימן ולא שייך בהו חזותו מוכיח עליו י"ל דתמרי דזיקי היינו אותן הנמצאין תחת האילן או הסמוכין לאילן והני שפיר שייך בהן חזותו מוכיח עליו. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל ליישב הרמב"ם למה הוצרך הטעם בתאינה דבנפילה נמאסת דהא בלא"ה י"ל דבה מתייאש מחמת דבהמות אוכלים אותן מחמת מתיקותן ומה שכתבתי לעיל לא שייך לפ"ז כיון דבתמרי דזיקי התיר הרמב"ם מהאי טעמא מטעמא דבהמות וחיות אע"ג דע"כ שייך בהו חזותו מוכיח עליו ולכן י"ל דשפיר כתב הרמב"ם הטעם דבנפילתה נמאסת היינו בהקיף מקום האילנות דהיינו כרכתא לפי פירוש הרמב"ם. ומה שהקשתי לעיל דא"כ גם בתאינה יהא אסור דהא חזינן דמקפיד ע"ז י"ל ולומר דמיירי שהתאינה זו עומדת בין שאר האילנות וא"כ י"ל כיון דתאינה עם נפילתה נמאסת ודאי לא הקפיד בתאינה כי אם בשאר האילנות וכן נראה ברור ודו"ק:
פיסקא כריכות בר"ה כו' אמר רבה ואפי' בדבר שיש בו סימן. לכאורה הו"ל למימר אפי' יש בהם סימן כיון דאכריכות דמתניתין קאי ואפ"ל דאתי לאשמעינן דבכל הני דמתני אם הם ברה"ר אפי' יש בהם סימן נמי הם שלו כיון דעשויין לדרוס אלא דע"כ בככרות דמתני' ואוכלין לרבה נמי ע"כ הוה סימן דהא בסיפ' תנן בככרות של בעה"ב חייב להכריז אפי' בר"ה והיינו מטעם דאין מעבירין על האוכלין מיהו י"ל דקמ"ל היכא דלא שייך האי טעמא כגון באתרי דשכיחי בהמה וכלבים לא הוה סימן לרבה כלל אפי' בדבר מאכל בר"ה ולהכי נקט סתמא אפי' דבר שיש בו סימן כגון שאר דבר אפילו אינו כריכות ולא תימא דכריכות מדרסי טפי ובהכי א"ש לשון אלמא קסבר אע"ג דרבה אמר בהדיא הכי ולפ"ז א"ש שבא לכלול בכל גווני סימן עשוי לדרוס לא הוה סימן
שם גמרא רבא אמר לא שנו כו' אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוה סי'. לכאורה פלוגתייהו אם בעל האבידה מייאש בשביל שעשוי לדרוס וזהו דחוק קצת שיחלקו באומדן דעת בעל האבידה כי אין כל הדיעות שוות. ואפשר לומר דגם רבא מודה דאצל בעל האבידה הוה יאוש וסובר שעשוי לדרוס רק דס"ל לרבא דהך יאוש לא מהני כיון דהיאוש אינו אלא מחמת טעות שסובר שנדרס הסימן ולפי האמת לא נדרס ואילו ידע שלא נדרס לא הוה מייאש ואע"ג דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש י"ל דזה גרע מיאוש שלא מדעת כיון דהיאוש בטעות ובהכי א"ש מתני' דנקט כריכות בר"ה הם שלו וקשה דילמא הוה בהו סימן ונדרס וא"כ לא הוה יאוש כיון דהבעל אבידה אינו יודע שנדרס הוה יאוש שלא מדעת כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאחר דאיתותב ואע"ג די"ל דרבא לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש מ"מ תקשי לדידך דאנן קיי"ל כרבא הכא וביאוש שלא מדעת קיי"ל כאביי ולפ"ז א"ש דכיון דנדרס באמת שפיר לא הוה יאוש בטעות וא"ש:
ובזו מיושב לשון רש"י במשנה שפירש אם היה סימן נקשר עליהם נשחת וכבר הקשיתי דהוא שלא כהלכתא. ויותר קשה על הברטנורה שכתב ג"כ כפירש"י והברטנורה דרכו לכתוב אליבא דהלכתא ולפ"ז ניחא דקמ"ל לדידן נמי איכא נ"מ דכריכות בר"ה אפי' היה בהם סימן רק שמצאם בלי סימן נמי הם שלו ולהכי נקט כריכות לרבותא כיון שמצאם בלי סימן שפיר הם שלו ואף שהיה בהם סימן מעיקרא. ומיושב מה שהקשו התוס' למה נקט כריכות טפי בדרך הינוח ולפ"ז ניחא דקמ"ל ברישא בר"ה אף דהוה בהו סימן מעיקרא ומצאם בלי סימן אפ"ה הם שלו דלא מקרי יאוש שלא מדעת ולהכי נקט סיפא נמי בכריכות וא"ש ובזו ניחא דלא פריך בפשיטות אי בדבר שאין בו סימן מאי איריא בר"ה אפילו ברה"י נמי ולפ"ז א"ש די"ל דבר"ה בכל גווני הם שלו אף דהוה בהו סימן רק שנפסד משא"כ ברה"י אם נפסד הסימן מ"מ אינם שלו דהוה יאוש שלא מדעת ולא הוה קשה אליבא דידן דקיי"ל כאביי ולהכי פריך מסיפא מאי מכריז דנקט חייב להכריז ואי לית בהו סימן מאי מכריז ועמ"ש לקמן עוד בזה ומ"ש בסמוך:
בגמ' ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה כו'. לכאורה ליכא נ"מ בין הני תרי לישני אי אמר למילתי' אמתני' או אמר לה באנפי נפשה ואפשר לומר די"ל בטעמא דרבא דפליג עם רבה וס"ל דסימן העשוי לידרס הוה סימן וי"ל דפליגי בהך סברא דהא אמרינן לקמן אי אין מעבירין על האוכלין לא מקרי עשוי לידרס כיון דאין מעבירין וא"כ קשה לכאורה כיון דבאוכלין דאין מעבירין לא הוה עשויין לידרס וא"כ קשה למה בדברים אחרים נימא דהוה עשוי לידרס הא מיד כשרואה את האבידה מחוייב מיד להשיבה ואסור לדרוס עליה שלא יבטל מצות השבה במה שיקלקל הסי' ולא יוכל לקיים ההשבה והיכא מצינן למימר דהוה עשוי לידרס ולרבה צ"ל מ"מ דרך בני אדם לדרוס לפי תומן ואפשר דרבא פליג עליה משום הך סברא גופיה כיון דמחוייב לקיים מצות השבה. אלא דלפ"ז היכא דשכיחי נכרים או בהמה וכלבים גם לרבא לא הוה סימן דלא שייך האי טעמא אלא דלהך לישנא דקאמר לה רבא אמתניתין לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן משמע אפי' איכא נכרים מ"מ בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אפי' איכא נכרים דאל"כ הו"ל לרבא לאוקמא מתני' אפילו בדבר שיש בו סימן ובאיכא נכרים אלא ודאי רבא סבירא ליה בפשיטות סימן העשוי לידרס הוה סימן ולפ"ז קושיית הש"ס בסמוך דפריך כריכות ברה"י מאי מכריז ולא משני דבאיכא נכרים רבא מודה א"כ שפיר מצינן למימר דלהכי יש חילוק בין ר"ה ובין רה"י דבאיכא נכרים מודה רבא לרבה וצ"ל דקושיית הש"ס ללישנא קמא דרבא קאמר לה אמתניתין. ובזה מיושבים היטב דברי הרי"ף שהביא ראיה דמקום הוה סימן מלקמן דפריך וליהוי מקום סימן ותמהו עליו דכיון דהרי"ף פסק כרבא דסימן העשוי לידרוס הוה סימן וממילא מוכיח דמקום הוה סימן. והרמב"ן תירץ דהא גופא קמ"ל דלא תימא דרבא משמעתא דנפשי' קאמר ולפ"ז ניחא. והוא דחוק דמהיכי תיתי שלא לפסוק כרבא דהוא בתרא. דמייתי ראיה מזה להכריע כלישנא קמא דרבא דסימן עשוי לידרס הוה סימן בכל מקום דלפ"ז מוכיח שפיר דמקום הוה סימן כיון דמוקי מתני' שאין בו סימן וצ"ל דמקום הוה סימן משא"כ לאידך לישנא דמתני לה באנפי נפשה לא מוכיח כלל דמקום הוה סימן די"ל דבאיכא נכרים מודה רבא דעשוי לידרס לא הוה סימן וא"כ שפיר הוצרך להביא ראיה מלקמן דמקום הוה סימן דהלכתא כלישנא קמא דרבא וא"ש ודו"ק:
בפרש"י ד"ה הכי גרסינן אי דלית ביה סימן ברה"י מאי מכריז כלומר כי מכריז זה מצא כו' מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סי' בה עכ"ל. לכאורה נראה דרש"י אתא לאשמעינן דלא יגרוס אמאי מכריז ותהא כוונת הקושיא לפ"ז כפירוש התוספות אלא דהא גופה קשה למה הוצרך רש"י למחוק הגירס' כיון דשפיר איכא לפרושי כפירוש התוס' ונראה דקשה ליה לרש"י למה לא פריך בפשיטות אי בדבר שאין בו סימן אפי' ברשות היחיד נמי יהא שלו ולמה נקט ברשות הרבים הם שלו אלא ודאי גם בס"ד הוה ידע דבכריכות י"ל דמיירי בדרך הנוח ובפרט לפי מה שכתבו התוספות במתניתין דכריכות איידי דיקירי לא שייך שיפלו שלא מדעת ואפילו יהא ספק הנוח מ"מ קי"ל דספק הנוח בדבר שאין בו סימן לכתחילה לא יטול שהרי לא יוכלו הבעלים ליתן בהם סימן ומפסידין הבעלים אלא דבדבר שיש בו סימן קי"ל בספק הנוח נוטל ומכריז כמו שהשיגו כל הפוסקים על הרמב"ם וא"כ ממילא לא קשיא מדיוקא דרש"י די"ל ברה"ר הרי אלו שלו דהוה במקום שאינו משתמר כמ"ש התוס' במתני' ולהכי פריך מסיפא מאי מכריז א"כ ממילא מוכיח כפירוש רש"י דל"ל דפריך יהא שלו כיון דהוה ספק הנוח לא יטול ואפי' נטל אינו שלו דבאיסורא אתא לידיה ולזה פירש רש"י מאי מכריז שיוכל האובד ליתן בה סימן. ועפ"ז אפשר ליישב מה שפירש רש"י סימן החפץ הוה סימן והתוספות הקשה עליו דלקמן מוכיח דסימן החפץ לא הוה סימן ולפ"ז י"ל דודאי בעלמא מודה רש"י דסימן החפץ לא הוה סימן אלא דלקמן אמרי' אי סימנין דרבנן מהדרינן אבידה בסימנין משום דניחא ליה לבעל אבידה וא"כ שפיר י"ל כאן כיון דהוה ספק הנוח וליכא סימן אחר רק החפץ ודאי ניחא ליה טפי דליהדר בסימן החפץ משיניחו שם דאפשר שיקחם חש"ו משא"כ בעלמא ודאי לא ניחא לבעל האבידה דליהדריה בסימנין דהחפץ כיון שיודע בסימנין מובהקין דידהו וא"ש ודו"ק. אלא דלפ"ז אכתי קשה כל דבר שאין בו סימן יחזיר בסימן החפץ אלא די"ל דבדבר שאין בו סימן ודאי סימן החפץ לא הוה סימן כלל אלא דהכא אם לא ירצה לסמוך על סימן מה שיאמר זה החפץ יצטרך להניחו שם ואפשר שיפסידוהו הבעלים לגמרי דא"כ אפילו לא יסמוך על סימן לא יהיה של המוצא דבאיסורא אתא לידיה ולכן צריך להחזירו עפ"י סימן החפץ משא"כ בעלמא אם לא יועיל סימן החפץ יהיה של המוצא לכך א"צ להכריז כלל עפ"י סימן החפץ וא"ש ודו"ק:
בגמ' מאי מכריז. ויש להקשו' לפמ"ש התו' לקמן דף כ"ד בד"ה אבל שנים דלהכי בככרות ואינך לא הוה מנין סימן שאינו יודע אם נפלו בבת אחת וא"כ מאי פריך הכא כיון די"ל דמיירי בדרך הנחה כדמשני בש"ס ג"כ וא"כ י"ל דמנין הוה סימן ומיעוט כריכות הם שנים ושייך סימן מנין ואפשר לומר דהקושיא אי אמרינן גלימא מכריז ומכריז כריכות כמו לקמן דף כ"ה דאמרינן טבעא מכריז לא הוה מנין סימן דכאן דמכריז נמי כריכות מצאתי ומיעוט כריכות שנים הם. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל דלא פריך בפשיטות למה נקט כריכות ברה"ר הו"ל למימר אפילו ברה"י. ולפ"ז ניחא דכריכות ברה"ר אפילו טובא דשייך סימן מנין מ"מ הוה שלו דבר"ה מסתמא בדרך נפילה הוא דאין דרך להניח ברה"ר ואם מניח בר"ה אבידה מדעת הוא וא"כ ממ"נ הוה שלו משא"כ ברשות היחיד דבתלתא עכ"פ איכא סימן מנין ולהכי פריך מסיפא דנקט סתמא כריכות ברה"י דאפילו תרי נמי משמע וא"ש. ובזה יש ליישב קושיית התוס' על פירש"י שפירש ואומר סימן החפץ והתוס' הקשו לקמן לא מהני שמכוין החפץ ולפ"ז י"ל כיון דשם קאי למ"ד אבידתא מכריז ולהך מ"ד לא קשה בלא"ה ממתניתין די"ל דמכריז מנין דסימן מנין הוה סימן וא"ש. ועפ"ז מיושב היטב דברי הרי"ף שהביא ראיה מלקמן דמקום הוה סימן ותמהו עליו הא כאן מוכח בהדיא לרבא דמקום הוה סימן ומה שתירץ הרמב"ן דבא להביא ראיה להלכה זהו דחוק. ועוד קשה ע"ז נהי דמוכח דמקום הוה סימן אי לא פסיקא דהלכתא כרבא א"כ מנ"ל דהלכתא כרבא בסימן העשוי לדרוס דהוה סי' אך לפ"ז מיושב היטב דודאי מדרבא דפסק הלכתא דברה"י נוטל ומכריז י"ל דהא דמכריז היינו משום שיתן סימן מנין ומכריז סתמא כמו שפירש"י על מקום שמכריז סתם מצאתי במקום פלוני ובכה"ג איכא לפרושי סימן מנין ומיעוט כריכות הוה שנים ולזה הביא מלקמן ראיה שמקום הוה סימן והדברים ברורים ודו"ק:
בתוס' ד"ה אי כו' פירוש למה צריך להכריז כו' אך קשה כו' ע"ה אין מכריזין על אבידתו עכ"ל. לכאורה י"ל דמיירי שהוא של ע"ה כגון שמכיר החפץ בט"ע שהוא שלו ובכה"ג באיניש דעלמא מחוייב להכריז כדי שישמע האובד לידע מי מצאו ואם יודע שהחפץ הוא של ע"ה אינו מחוייב להכריז. מיהו אפשר דבכה"ג ג"כ מחוייב להכריז פן מכרו ע"י לאיש אחר מיהו י"ל דאיירי שראה שהע"ה הניחו שמה ואח"כ מצאו זו ודומה ששכחו שמה כמו לקמן במצא אחר הגפה דבדבר שיש בו סימן וכמ"ש התוספות שם ד"ה אם נטל כיון דאינו מקום משומר לגמרי וניכר ששכחוהו הבעלים והוא דבר שיש בו סימן נוטלו ומכריז כדי שידי האובד שהוא מצאו או שידע בבירור שבעליו הלכו משם למקום אחר וא"כ בודאי שכחו וצריך להכריז ואפשר דלא משמע להו ע"ז לשון הכרזה דהכרזה לא שייך רק בדבר שמסופק להו למי יחזירה ואכתי י"ל דמצא דבר שהוא ספק הנוח ויש בו סימן והדין הוא שיכול ליטול לכתחילה מאחר שיכול להכריז ואם הניחו יכול ליתן בה סימן נמצא בזה אפי' יוד של מי הוא שפיר מכריז דאם הוא דרך נפילה וכיון שאין בו סימן והו יאוש ושפיר הוה שלו מאחר שאין בו סימן משא"כ אם הניחו הבעלים שם בכוונה יוכלו ליתן בה סימן מקום וא"כ שפיר מכריז כדי שידע בא אובד הניחו שם מדעת שיוכל ליתן סימן מקום ואם בדרך נפילה הוה שלו וא"כ אם יודע שהמציאה של עם הארץ ומסופק אם הניחו שם מדעת שפיר שייך א"צ להכריז דאין מכריזין על אבידתו וא"ש. אלא דצריך ביאור למה נקט אין מכריזין לינקט סתם אין מחזירין ואפשר דהיכא דידיע בודאי של מי הוא אין רשאי לגוזלו ולהכי נקט אין מכריזין דהיכא דאינו יודע של מי הוא ואפשר שכבר נתייאשו הבעלים ואף דבעלמא מספיקא צריך להכריז באבידה של ע"ה הקילו ושפיר י"ל כדפרישית בספק הנוח ויש בו סימן וע' בתוס' פסחים שם ואין להאריך כאן בזה. עוד אפ"ל עפ"י מה שמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם ע"ש ולפ"ז י"ל אם הנפנה לשם הוא עם הארץ אין זה מחויב להכריז ובקונטרס פירש דהמוצא מכריז מקום לכאורה תמוה למה צריך כאן לשנות בהכרזה ובשאר מקומו' דקיי"ל גלימא מכריז והו"ל לפרושי בפשיטו' דמכריז החפץ והמוצא יתן סימן מקום כמ"ש התוס' ואף דלישנא דגמרא משמע קצת כפירש"י דקאמר מכריז מקום אלא דהא גופ' קשיא בגמ' גופ' דטפי הול"ל שהמקום יהיה סימן דודאי סימן מקום עדיף מסימן הכלי ומסי' החפץ. ונראה לפענ"ד בזה דבספק הנוח כל שאפשר שיפסידו הבעלים על ידו אז שב ואל תעשה עדיף ואין לו ליטלו מאחר שאפשר שיבא בעליו לידי הפסד שאולי לא יוכלו לצמצם המקום וכשיניחם שם אפשר שיבאו בעליו ויטלם שם ולכן סבירא ליה להש"ס דכיון שנטלה צריך שיהא באופן שלא יפסידו הבעלים על ידו והיינו כשיכריז סתם אבידה מצאתיה במקום פלוני שאז בודאי משים המוצא בלבו לדעת החפץ שהניח שם כן נ"ל אלא דקשיא לי לפ"ז לקמן דף כ"ח ע"א דדייק ש"מ גלימא מכריז דאי תימא אבידת' מכריז בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה ולפירש"י דאיכא אבידה שאין מכריז אלא מקום והוא צריך לומר החפץ הדרא קושיא לדוכתיה דליטפי ליה חד יומא. ואפשר לומר דרבינא ס"ל דמקום לא הוה סימן כרבה וא"כ לעולם גלימא מכריז ובהכי ניחא הא דרבא לקמן דחי מילתא דרבינא ואמר לעולם אבידתא מכריז כו' וקשה למה דחיק רבא כיון דקיי"ל באמת כר"נ דגלימא מכריז אלא דרבא לשיטתיה דס"ל מקום הוה סימן וא"כ משכחת באבידה כה"ג דאין מכריז החפץ רק אבידתא סתמא וא"ש. ובזה מיושבים שפיר דברי הרי"ף במאי שהביא ראיה דמקום הוה סימן מדפריך לקמן וליהוי מקום סימן ותמהו עליו דהא רבא קאמר בהדיא דמתני' בדבר שאין בו סימן ומ"מ בדרך הנחה נוטל ומכריז וא"כ ע"כ משום דמקום הוה סימן ועמ"ש לעיל ליישב בזה. והרמב"ן תירץ דבא לאתויי הא גופא דהלכה דמקום הוה סימן וקשה דאי לא פסיקא ליה להרי"ף דהלכה כרבא במקום אכתי נהי דמייתי הרי"ף ראיה מגמ' דמקום הוה סי' מ"מ מנ"ל דהלכה כרבא בהא בסימן העשוי לדרום הוה סימן ולפ"ז א"ש דודאי בלא"ה פשיטא ליה להרי"ף דודאי הלכה כרבא דמה"ת לא תהא הלכה כרבא דבתרא הוא אלא משום דמשמע ליה להרי"ף דרבינא דדייק לקמן ש"מ גלימא מכריז ע"כ הוא דלא כרבא דאי לרבא צריך לאסוקי דמקום הוה סימן וכפירש"י דשם החפץ הוה סימן וא"כ ע"כ בכה"ג אבידתא מכריז ומכח זה הוה ס"ד דלא לפסוק כרבא אלא כרבה דמקום לא הוה סימן כיון דרבינא לא ס"ל כוותיה ולהכי מייתי ראיה מסתמא דגמ' דס"ל דמקום הוה סימן וכיון דסתמא דגמ' ס"ל דמקום הוה סימן ממילא הלכה כרבא גם בהא דסימן עשוי לדרוס כיון דאין לנו הוכחה לפסוק דלא כרבא וא"ש ודו"ק: