מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון שנים אוחזין
מהדורא קמא
דף ב.
רש"י ד"ה ראיתיה קודם שהגבהת. עיין במפרשים שהקשו דהו"ל למימר קודם שראית ואפשר דקשיא ליה לרש"י האיך שייך הכחשה בזה דמנא ידע שחבירו לא ראה מקודם ועוד זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי היכא משכחת לה ודוחק לומר שלא ראה רק חצי ואינו קונה רק מה שראה ועוד דסיפא או שיש להן עדים היכא משכחת לה שהרי אם גם העדים ראו הרי גם להם יש חלק במציאה. ולכן אפשר דלהכי כתב רש"י קודם שהגבהת דהיינו ע"פ מ"ש התוס' דאף דראי' קונה בגילוי דעתא דלא ניחא ליה למיקני בראיה לא קני א"כ שפיר י"ל דמחולקין דזה אומר אני ראיתיה קודם שהגבהת ואתה גלית דעתך דבהגבהה ניחא לך דליקני א"כ יש לו טענת ברי שקנינו קודם והשני אומר להיפך. ושפיר איירי חציה שלי כפשוטו ששניהם גילו דעתם דלא ניחא להו לקנות בראי' רק בהגבהה וכמו כן אם יש להן עדים והעדים גם כן לא בקשו לקנות בראי' ואתי שפיר הכל:
שם בתוס' ד"ה בראי' ואע"ג דקתני במתני' ראה את המציאה כו' עכ"ל ואכתי קשה ממתני' לקמן דף י"א ע"א דראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי שזכתה ואמאי לא יקנו גם הם בראי' קודם שבאה לחצירו וצ"ל שלא ראו עד שכבר באה לחצירו ולי נראה דהא דס"ד דראי' קני היינו דוקא במונחת במקום הפקר משא"כ אם מונחת ברשות אחר אף דאותו אחר לא קני כיון דאינו עומד בצידו והוא חצר שאינה משתמרת מ"מ כיון שאינה מונחת במקום הפקר לא קני עד דמגביה' וא"כ לק"מ קושי' התוס' דשם י"ל דהיתה המציאה ברשות אחר וכה"ג מפליג לקמן דף י' ע"ב בענין ד"א מיהו יש לחלק:
שם גמרא מי מצית אמרת כו' והאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמט. עיין באסיפת זקנים שהקשו דלמא לא אמר רבנאי אלא לבתר דשמעה ממתניתין ועוד וכי בשביל שהאמת כן לא היה צריך התנא להשמיענו שלא נטעה וגם בשינויא אין ומצאתה דקרא הוא מיותר דהול"ל בקצרה תנא לישנא דעלמא נקט ואפשר דכוונת הקושי' מרבנאי דאפי' אי תני אני מצאתיה לחוד הוה מוכח דרבנאי דאתא לידי' משמע דהרא"ש כתב דמתני' איירי בעיר שרובה כו' דמציאה של מוצאה. והא דלא מוקי בדבר שאין בו סימן היינו משום דסתם טלית דבר שיש בו סימן הוא כדאמרי' באלו מציאות דשמלה לסימנין והא דמותרת אפי' באתא לידי' לא מוכח רק מדרבנאי דמצאתה דאתא לידי' משמע כמו שפירש רש"י כאן וא"כ כיון דנשמע מדנקט אני מצאתיה דמותרת אפילו אתא לידי' מוכח דומצאתה דקרא דאתא לידי' משמע וא"כ לא לינקוט רק אני מצאתיה לחוד ולהכי משני ודאי ומצאתה דקרא דאתא לידי' משמע והיינו דאפי' אתא לידי' שרי ומ"מ ראי' קנה ותנא לישנא דעלמא נקט כן נ"ל ודו"ק:
שם גמרא והא זה וזה קתני, והקשה בספר פני יהושע דמעיקרא הו"ל לאקשויי הכי. ונראה דהא לכאורה קשה לפמ"ש הרמב"ם רפ"ז מטוען וש"ע ח"מ סי' ע"ה דבטוען את חבירו צריך לברר הטענות שאפשר שטוען וחושב שחייב לו ואינו חייב וא"כ יש לומר דהכא נמי כיון דבלישנא דעלמא נקט מציאה אראי' לחודא. וא"כ כשאומר אני מצאתיה לחוד לא סגי דהא י"ל שטועה בדמיונו וסובר דראי' קונה א"כ צריך לברר הדבריו שהוא שלו בחזקה גמורה ולהכי נקט זה אומר כולה שלי דבאומר מצאתיה לחוד לא סגי עד שיברר דבריו ויאמר כולה שלי. ומכאן נ"ל סמך לדברי הב"ח הובא בש"ך שם דדוקא אם התובע מברר צריך גם הנתבע לברר אבל אם אין התובע מברר ותובעו בסתם גם הנתבע אין צריך לברר וא"כ הכא דתרווייהו קאמרי אני מצאתיה אין צריכין לברר כלל דאין ב"ד נזקקין להם. מיהו אכתי מנ"ל למקשן להקשות דילמא קמ"ל התנא דגם בזה צריך לברר אלא דמוכח כן מדמשני אקושי' וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתי'. והוה מצי לתרוצי דקמ"ל דלא סגי באומר אני מצאתי' כיון שצריכין לברר הטענות ואי הוה תני כולה שלי לא הוי שמעינן הך מלתא דצריכין לברר הטענות ומדמשני אי תני כולה שלי הו"א בעלמא כו' משמע דס"ל בפשיטות כסברת הב"ח דבשניהם אין מבררין אין נזקקין להם א"כ פריך שפיר והא זה וזה קתני. ובהכי ניחא קושית התוס' שכתבו איכא דוכתא דפריך ואיכא דוכתא דלא פריך ולפמ"ש א"ש דהכא קשי' להו אם איתא דלאו דוקא קתני לא הו"ל למיתני זה אומר כיון דאיכא למיטעי דגם בשניהם אין מבררין הב"ד נזקקין להם שיבררו ולק"מ ודו"ק:
שם רש"י ד"ה במקח וממכר כו' ודוקא מקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתי' כו' ותהא מונחת עכ"ל והרא"ש מקשה על רש"י דמשמע לקמן דלרבנן קאמר דלתרווייהו הוא ולא קאמר דליכא רמאי משמע דלרבן אפילו איכא רמאי כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו בשבועה וכמו כן תקשי עליו משנים אדוקין בשטר לקמן דלא אמרינן יהא מונח דאיכא ודאי רמאי. ולכאורה היה נ"ל דגם רש"י מודה דהיכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא והחלוקה יכולה להיות אמת חולקין אלא דהכא דוקא באומר אני ארגתיה ס"ל דאין החלוקה יכולה להיות אמת. דהתוס' כתבו לעיל במנה שלישית דלא חשיב חלוקה יכולה להיות אמת כיון דאין דרך שיקנה לו החצי לא מקרי החלוקה יכולה להיות אמת. וס"ל לרש"י דה"ה גבי אני ארגתיה כיון דמסיק דאיירי בנקט זוזי מתרווייהו מעיני החכמה] א קמא משום דמורי התירא ואמר חבראי לאו מידי חסר וא"כ האי יחלוקו ע"כ בגוף הטלית הוא כמ"ש המפרשים לקמן דף ח' וע"כ איירי בענין שלא יפסיד בחלוקה דאם יפסיד בחלוקה אין חולקין אותו ממש כמ"ש בסמ"ע סימן קל"ח. והא דאמרינן לקמן חזי לקטנים מיירי בענין ששוה כ"כ לקטנים כמו שהוא שוה לגדול וא"כ אין דרך שכל א' יארוג החצי וימכרו בין שניהם דהיה לו לארוג טלית קטן לבדו כיון שאין שוה יותר בשביל חבירו ולהכי לא נקט רש"י במקח וממכר דליכא רמאי רק נקט דתרווייהו הוא והיינו משום דבהאי טעמא לחוד סגי וגם נקט אני ארגתיה בדקדוק דבכה"ג לא מקרי חלוקה יכולה להיות אמת. ובהכי ניחא דלא קשה בס"ד דאיירי בנקט זוזי מחד ל"ל לאקשויי ונחזי זוזי ממאן נקט דאיכא לאוקמה בליתא קמן הו"ל לאקשויי כיון דאיכא ודאי רמאי נימא יהא מונח ולפ"ז ניחא דאי מיירי בנקט זוזי מחד א"כ י"ל יחלוקו לדמי וא"כ בלא"ה לא אמרינן יהא מונח כיון דחלוקה יכולה להיות אמת. ומיושב נמי קושית הריטב"א שהקשה למה תיקנו שבועה שלא יהא כ"א הולך ותוקף הא אם יתקוף יהא מונח שד שיבא אליהו. ואם נימא דגם בשביל זה יתקוף שיהיה מונח וא"כ יפשר עמו א"כ היכא קאמר לקמן מתניתין דלא כר' יוסי הא במתני' ע"כ צריך לתקן שיחלוקו בשבועה כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף אלא ע"כ היכא דיהא מונח לא חיישינן שלא יהא הולך ותוקף א"כ למה תיקנו שבועה כלל. ולפמ"ש לק"מ דהיכא דחלוקה אמת גם רש"י מודה דלא אמרינן יהא מונח ועמ"ש לקמן אלא דהראשונים לא הבינו כן מדברי רש"י. ומ"מ נ"ל ליישב קושית הרא"ש דודאי גם רש"י מודה דיש מקור לחילוק זה בין היכא שיש לומר שהחלוקה אמת להיכא דאי אפשר להיות החלוקה אמת אלא דרש"י ס"ל כיון דחזינן דר' יוסי ס"ל אפי' במה שהוא ודאי שלו קנסו ליה לרמאי א"כ כ"ש דלרבי יוסי לא מהני מה שהחלוקה יכולה להיות אמת דמ"מ אית ליה למיקנסיה לרמאי א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ומנ"ל דרבנן פליגי עליה כולי האי ונ"ל דע"כ לא פליגי רבנן אלא דלא קנסינן לי' במה שהוא בבירור שלו אבל במה שאנו מסופקין י"ל יותר יהא מונח משיצא מתחת יד ב"ד פסק שאפשר שהוא שלא כדין. וא"כ בס"ד ודאי לא מצי לאקשויי דמתניתין דלא כרבנן דודאי יש לחלק כיון דבמתני' איכא למימר דתרווייהו כמ"ש הרא"ש באמת אלא דרש"י כ"כ לפי האמת דמתני' איירי בליכא רמאי א"כ אין לנו הוכחה דפליגי רבנן אר' יוסי באיכא רמאי אף שהחלוקה יכולה להיות אמת וקושיא דשנים אדוקין יבואר לקמן. וא"כ לפ"ז לק"מ ג"כ דבס"ד תקשי ליה נימא יהא מונח כיון דאיירי בנקט זוזי מחד דלא פסיקא ליה לאקשויי הכי דאי מתניתין לא מתוקמה בע"א י"ל גם בכה"ג פליגי רבנן אלא דיש לדקדק מי הכריחו לרש"י לזה ואי משום דקשיא לי' ליתני אני ארגתי' ולא צריך לבבא דרישא דילמא באני ארגתי' י"ל מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ובאמת פלגי בלא שבועה כיון דל"ל דמורי התירא מיהו לזה י"ל דהא לקמן מוכח דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואביי דס"ל לקמן דאמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא ס"ל טעמא דספק מלוה ישינה. וא"כ אי אפשר לומר דלפי האמת יפטור משבועה מטעמא דחשוד אממונא. מיהו אכתי קשה דלהך ס"ד הוה מצי למימר דלא תיקנו שבועה רק משום דמורי התירא והיכא דל"ל דמורי באמת לא תיקנו רבנן שבועה כלל דהא לאביי לקמן ע"כ טעמא דמתני' לאו משום שלא יהא כ"א הולך ותוקף לפי פירש"י שם והיינו משום דלא שייך תקנה לחוש שיש לאחד ספק מלוה ישינה עליו והוא יתפוס וע"כ צ"ל דשבועה דמתני' ניתקנה בלא"ה א"כ י"ל דדוקא היכא דמורי התירא אבל בלא"ה לא. מיהו י"ל דקשיא ליה מדדייק לקמן מתני' דלא כסומכוס ואם איתא דלא ניתקנה השבועה רק משום דמורי א"כ אתי שפיר אפי' לסומכוס דבעלמא הוא דלא שייך מורי לא תיקנו שבועה ועמ"ש שם.
דף ב:
גמ' ואי תני מקח וממכר כו' וק"ק אמאי הדר לגמרי משינויא קמא הא לא קשיא לן רק משום דזה וזה קתני ולהכי מוקמינן סיפא במו"מ מ"מ י"ל ברישא תני מציאה לאשמעינן מציאה דומיא דמו"מ וכי היכא דבמו"מ דנקט כולה שלי היינו בחזקה גמורה הכי נמי במציאה לא קני נמי בע"א ואשמעינן דראיה לא קני מיהו לדעת הפוסקים דד' אמות לא קני רק במציאה ולא במו"מ א"כ ל"ל דקמ"ל מציאה דומיא דמו"מ דהא גם לפי האמת קני מציאה בד"א משא"כ במו"מ אבל להפוסקים דד"א קני נמי במו"מ א"כ י"ל דאגב אורחא קמ"ל דמציאה נמי לא קני בראיה ובעינן קנין גמור דומיא דמו"מ וי"ל לפמ"ש התוס' לעיל דהבטה בהפקר קני בעשה מעשה כל דהוא וא"כ אכתי לא דמי מציאה למו"מ דבמו"מ לא מהני מעשה כל דהוא משא"כ במציאה וא"כ ע"כ א"ל דמשנה יתירה אתא להשוותן בעיקר הקנין ובהכי ניחא הקושיא דמקשי וליחזי זוזי ממאן נקט וס"ד דקיבל זוזי מחד וא"כ תקשי' לי' תרתי למה לי ולפ"ז ניחח בוודאי האי צריכא דהכא נקט לכ"ע אפי' אי נימא דהבטה בהפקר קני משא"כ לדידן דקיי"ל דהבטה בהפקר לא קני א"כ בלא"ה י"ל דקמ"ל מציאה דומיא דמו"מ כדפרישית עיין בפ' הבית והעלי' דף קי"ח דאיכא תרי לישני בהא מילתא ודו"ק:
שם בגמרא ונחזי זוזי ממאן נקט. רש"י פירש דבנקט זוזי מחד אפי' אין מקחו בידו נאמן. ולכאורה לס"ד דאיירי בנקט זוזי מחד א"כ תקשי נימא יהא מונח עד שיבא אלי'. וכן הקשה בספר פני יהושע עמ"ש לעיל מיהו נ"ל בלא"ה דרש"י לא פי' דקים לן הך מילתא מסברא דשפיר י"ל דאע"ג דאיכא ודאי רמאי נמי יחלוקו כמ"ש התוס' והרא"ש. אלא דמוכח כן ממתני' מדלא נקט אני ארגתי' ולא צריך למיתני רישא במציאה וא"כ השתא ע"כ דלא ידע מהצריכא. א"כ לא מוכח כלל דבאני ארגתיה יהא מונח וי"ל גם באני ארגתי' יחלוקו ובמתני' דנקט זוזי מחד ע"כ היינו אני ארגתי' כיון דאיכא ודאי רמאי ואפ"ה יחלוקו ולא הוה אני ארגתי' רבותא טפי וא"ש. ובהכי ניחא קושי' התוס' דנוקי בליתיה קמן דבהך ס"ד דס"ל אפילו איכא ודאי רמאי יחלוקו. א"כ הא גופא קשיא למה צריכא ליה לר"פ לאוקמא במו"מ וצריך לאוקמא בליתי' קמן לוקמא כולה שלי באני ארגתי' דלא צריך לומר דוקא דליתי' למוכר קמן ולמסקנא א"ש בלא"ה דבאני ארגתיה באמת יהא מונח ודו"ק. ולכאורה היה נ"ל לפרש דאף בס"ד א"ש הצריכא דודאי איירי בנקט זוזי מחד ומ"מ א"ש דקמ"ל תרתי. דאי תני במו"מ הוה ס"ד דלהכי צריך שבועה משום דמורי התירא והוא ע"פ מה שמבואר לקמן דף ה' אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו ופריך אי הכי נשקול בלא שבועה. וקושיא זו לא קשה רק אם מחלקותן על דמי הטלית. משא"כ במו"מ דעיקר כוונתם על גוף הטלית. ולכן אף דיהיב זוזי צריך לישבע שיש לו בגוף הטלית כיון שע"ז אנו דנין. והשתא שפיר י"ל במקח וממכר דאיירי שדנין על גוף הטלית דוקא מורי התירא משום דמלוה ישינה יש לו עליו אבל מציאה איירי שאין דנין על גוף הטלית, רק על הדמים ויחלוקו לדמי ולכן אף בס"ד דאיירי בנקט זוזי מחד מ"מ י"ל דרישא אין דנין על גוף הטלית ומיירי שאין ראוי לחלוקה ולא איכפת להו בגוף הטלית כלל רק בשביל שויה של הטלית אבל מו"מ קמ"ל דנקט כולה שלי דייקא היינו שדנין ג"כ על גוף הטלית וא"כ י"ל דמורי ויש לו ודאי מלוה ישינה עליו ודו"ק. ובעיקר פירוש של רש"י ושאר מפרשים אין להאריך כאן רק במה שנוגע לשמעתין, ולכאורה דגם הרי"ף מפרש כן דהרי"ף הקשה אמאי דגרס ולא ידע דאפילו ידע נמי כיון דאין מקחו יוצא מתחת ידו אינו נאמן ומדלא הקשה הרי"ף על עיקר קושי' הש"ס מאי פריך ונחזי הא אין מקחו יוצא מתחת ידו משמע דס"ל כפירש"י ולא קשיא ליה רק למאי דמסיק בנקט זוזי מתרווייהו ותו לא צריך למימר ולא ידע. והרא"ש תמה עליו במה שתירץ דאוחזין לא קאי אמו"מ ל"ל לדחוק דאיירי בלא ידע לוקמא אוחזין כפשוטו ובש"ך תירץ דאדרבה ניחא ליה לאוקמא בלא ידע דא"ש אפי' אי אוחזין בכל גווני ובאמת נראה דעיקר קושית הרא"ש שאין התחלה לקושית הש"ס ונחזי דמי הכניסו לכך דאוחזין לא קאי אמקח וממכר:
בפרש"י ד"ה וניחזי כו'. דעת רש"י הוא תימא גדול למה יפה כחו של זה המוכר לאחר שיצא מקחו מת"י יותר מע"א. וכן תמהו עליו כל הראשונים. מיהו לענ"ד נראה ליישב לדברי כנה"ג שביקש לומר בדעת רש"י דס"ל דאמרינן מיגו למפרע. וא"כ שפיר אפילו באין מקחו יוצא מתחת ידו נאמן במיגו דהיה אומר בשעה שהיה יוצא מתחת ידו מעיקרא ואז היה נאמן. ואפילו אי לא אמרינן בעלמא מיגו למפרע אפשר דהכא אמרינן. דבשלמא בעלמא אמרינן דעד עתה היה בחזקת כשרות ועתה נהפך לבבו לרמי'. משא"כ הכא דאין המוכר נוגע בדבר כלל ואין אדם חוטא ולא לו. רק דגזירת הכתוב דע"א לא מהימן ולכן הכא שכבר היה פעם א' בידו לא הפסיד מיגו שלו. כיון דהיה יכול להחזיקו ולומר ששל זה הוא. קודם שיצא מתחת ידו:
בתוס' ד"ה וליחזי ובחנם דחק כו'. ולכאורה היה נ"ל דרש"י לשיטתיה לא מצי לפרש דיפטרנו משום עד המסייע דהא כתב הג"א דאחר דתיקון רבנן שבועת היסת לא הוי המוכר עד משום שצריך שבועה אם יאמר ו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לאו עד הוא. אלא דקאי אמתני' דעדיין לא נתקנה שבועת היסת. וזהו דווקא לשיטת הג"א. משא"כ לפרש"י דס"ל דבפקדון דמעיז כיון שלא עשה לו טובה גם כופר הכל צריך לישבע. וא"כ אם יתבע המקח מן המוכר צריך לישבע שבועה דאורייתא דהוי כפקדון וא"כ ע"כ לאו משום עד מסייע אתי עלה דצריך שבועה ולאו עד הוא. אבל לפענ"ד דברי הג"א צ"ע דכל הפוסקים סתמו דבריהם. ונלענ"ד דלא מחייב כאן שבועת היסת כיון דטוענין כ"א שלו נתרצה ונתנה לו והשני טוען שלו נתנה. א"כ אף אם יאמר המוכר שנתרצה לחבירו אין לו שום תביעה אף שהמוכר שקר עינה בו. מ"מ לפי דבריו אין לו שום תביעה על המוכר שיתחייב לו ממון שאף אם יודה לדבריו שלו נתרצה. מ"מ הרי חבירו מכחישו. וא"כ שבועה זו למה דהרי בין כך ובין כך לפי דברי כ"א נפטר המוכר שהרי המוכר עשה כדת ומסרו למי שמכרו לו. ואין זו טענה עליו (גם) כיון שאומר שנתרצה ומסרו לו. וא"כ אין לו שום תביעה על המוכר. ולא דמי לששלח חובו ע"פ שנים שנתבאר בסי' קכ"א דשם יש לו תביעה עליהם ואי אפשר להם להפטר אם לא בטענה שעשו שליחותן רק דהוי מהימני במיגו דאי בעו אמרו אהדרנוהו. ולכן סתמו הפוסקים דלא איירי שיהיה להם טענה על המוכר. ובראותי בש"ך סי' רכ"ב ס"ק ב' שכ"כ המעדני מלך והשיג עליו הש"ך וע"ז לא השיב כלום ולא היה צריך לדחוק בסתימת הפוסקים כי הדבר ברור כדפרישית דלא איירי כלל שיהיה להם טענה על המוכר. ואף באומר שהמוכר עשה שלא כדין ומסרו לאחר וטוען ברי שלו נתרצה. אינה טענה כ"כ ואינו חייב שבועה אם אין המקח שוה יותר מהדמים שנתן בעדו. א"כ אפילו עשה כן בידים לא שייך לחייבו כיון שלא הפסידו שלא שוה יותר כדמשמע לשון דמורי התירא חבראי לאו מידי חסר א"כ לא שייך לחייבו שבועה כיון שמודה לו שהמקח אינו ברשותו אלא ברשות שאוחז בו. א"כ אפילו גזלן לא צריך לשלם טפי מדמי הגזילה. והג"א לא מיירי רק בשוה יותר דשפיר משביעו על מה שהפסידו. אבל אם אין שוה יותר לא אמרינן שהמוכר יתחייב שבועה וא"כ בלא"ה א"ש הפוסקים שסתמו כאן כפשטת הש"ס שאין המקח שוה יותר ולא שייך שבועה כלל. ובהכי ניחא דקשה ל"ל לשנויי דנקט מתרווייהו כיון דאין הקושיא רק דיפטרנו עד המסייע לא הו"ל לשנויי אלא דלא ידע. וצ"ל דלהכי נקט דנקט זוזי מתרווייהו דמשום דעביד לאיסתפוקי ממאן נקט מדעתיה וממאן בע"כ. אבל למאי דפרישית א"ש טפי דוודאי קושיית הש"ס בכל גווני ליחזי זוזי ממאן נקט דהא עביד צריכותא ומשמע דאיירי גם בנקט זוזי מתרווייהו וא"כ קשה ג"כ נשאל למוכר ובכה"ג קשה טפי דפשיטא לן דהמוכר נאמן. שאינו שום נוגע אלא דלרבותא מקשינן במו"מ ליחזי זוזי ממאן נקט להורות הקושיא אפילו נקט זוזי מחד המוכר ראוי להיות נאמן אף דיש לו תביעה על המוכר שאומר נתתי לך מעותי מ"מ אין המוכר שום נוגע שהרי לא נתקנה שבועת היסת בזמן המשנה וכ"ש דתיקשי בנקט מתרווייהו כדמוקי שאין המקח שוה יותר דממילא אפילו אחר שנתקנה היסת ליכא שום טענה על המוכר. שאפילו מודה שמסרו לחבירו והלה כופר אין המוכר מחוייב לשלם שהרי אינו מפסיד כלום. וא"כ ודאי בקושיא נקט רבותא דאפילו בנקט זוזי מחד לא מיתוקמא. ובתירוץ נקט רבותא כפום צריכותא דאיירי בנקט זוזי מתרווייהו ואפ"ה לא קשיא די"ל דלא ידע ודוק היטב.
שם גמרא אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבוהה וסיפא דקתני ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי כתב הרא"ש בחידושיו דאפשר שתפוס הלה בידו ג' חלקים דכמאן דפסק דמי כדלקמן דף ח' או איירי במקח וממכר וכונתו די"ל שנתרצה לזה על הרביע. ומצי איירי גם בסיפא שנתן דמי כולה גם זה שאומר חציה שלי רק שאומר שנתרצה לשניהם. ואפשר ג"כ שנתרצה לו לרביע. מיהו לענ"ד אפשר לפרש בגמרא דלא קפריך רק היכי דאחד מהם בודאי משקר בשאט נפש ואיכא איסור שבועה. משא"כ היכי די"ל שטוען בדדמי וסובר לישבע אמת תו ליכא שבועת שוא דאדעתא דידיה קושטא משתבע ולבו אנסו כדאמרינן בשבועות דף כ"ו בר' כהנא ורב אסי דזו מיקרי שבועת אונסין דלבו אנסו וא"כ הכא די"ל תרווייהו בהדי הדדי אגבוהה ונדמה לאחד שהגביה קודם. אפילו יהא האמת שהגביה השני ליכא שבועת שוא במזיד דליביה אונסו. וא"כ א"ש נמי בסיפא בטוען חציה שלי נמי ליכא שבועת שוא דאפשר שלא נתרצה רק להשני והוא מטעי קטעי שגם לו נתרצה או שהגביה עמו ואף דהשבועה אינה אמיתית לאו שבועת שוא הוא דליביה אנסו. ובהכי ניחא נמי קושיית התוס' לקמן דף ה' ע"ב דפריך ונימא כולה שלי וכתבו דלרבנן דבן ננס פריך והוא דחוק דילמא ע"כ לא פליגי אלא דמה"ט לא פטרינן ליה בלא שבועה אבל היכא דסגי בלאו הכי מהיכא תיתי לתקן שיהיה ודאי שבועת שוא. ולמאי דפרישית א"ש טובא אפילו לבן ננס פריך שפיר דבכולה שלי נמי ליכא שבועת שוא כוון דסבור לישבע באמת כן נ"ל נכון לולא שהראשונים לא פירשו כן:
שם גמרא לימא מתני' דלא כסומכוס. והקשו המפורשים לפרש"י לעיל דהצריכותא הוא משום דמורי התירא להכי צריך שבועה. וא"כ מאי מקשי מתני' דלא כסומכוס הא התם ל"ל דמורי התירא לא תיקנו שבועה וע"ש שנדחקו מאד בישוב קושיא זו. ולענ"ד נראה דרש"י לשיטתי' אזיל דפירש לקמן דף ו' דאביי דאמר משום ספק מלוה ישנה לא ס"ל כרבי יוחנן דטעמא דשבועה שלא יהא כ"א הולך ותוקף דע"ז ל"ל מלוה ישנה דלא שייך לתקן בשביל כך שיארע שזה שיש לו ספק מלוה ישנה יתקוף בטליתו של חבירו. ולר' יוחנן צ"ל באמת דס"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ י"ל השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דר' יוחנן שפיר י"ל ודאי לכ"ע חשיד אממונא חשיד אשבועתא. וא"כ הא דשניהם נשבעין ונוטלין היינו משום ספק מלוה ישנה וא"כ י"ל בפשיטות דצריכותא דלעיל היינו דאי איתמר מציאה הו"א מציאה הוא דרמי רבנן שבועה עליה משום דמורי מה שא"כ במקח וממכר. אף דבכל דוכתי דמחייבינן שבועה ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וע"כ לומר ספק מלוה ישינה ותפיס אממונא מספק ולא משתבע מספק. א"כ בכל דוכתי איכא הוראת היתר דמלוה ישינה אלא דמתני' אתא לאורויי לן אפילו היכא דלא שייך הוראת היתר מלוה ישינה וכגון שמחל לו כל תביעות כמ"ש הנ"י לקמן מ"מ ל"ל דחשיד אממונא משום דאיכא הך הוראה דלעיל וא"ש הצריכא במחל כל תביעות דלא שייך ספק מלוה ישינה מ"מ איכא הך הוראה דחשיב לעיל. וא"כ בהאי דסומכוס כיון דבסתמא לא איירי במחל א"כ לא שייך מיגו דחשיד וי"ל משום ספק מלוה ישינה וא"כ הו"ל לישבע ג"כ. והא דלא פירש רש"י גבי אני ארגתי' לא ישבע מטעם מיגו דחשיד היינו דבעי לאסוקי אפי' לר' יוחנן דלא ס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא. דר' יוחנן ע"כ לא ס"ל כאביי לפרש"י לקמן. והשתא בהך ס"ד דלא ידע דר' יוחנן שפיר י"ל משום מלוה ישינה דהא כן מוכח ממתני' דשניהם נשבעין ונוטלין וא"כ בכל דוכתי דשייך לומ' ספק מלוה ישינה י"ל דמורי התירא וא"כ פריך שפיר ודו"ק.
בפרש"י ד"ה דלא כסומכוס. בב"ק גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה עכ"ל משמע דשם אמר סומכוס דחולקין בלא שבועה וא"כ ע"ז מסיק דאמר סומכוס אפילו ברי וברי. ויש לתמוה ע"ז דהא התם בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה והניזק אומר משנגחה ילדה והמזיק אומר עד שלא נגחה ילדה. אי בברי וברי איך יעלה ע"ד שיאמר סומכוס בזה חולקין בלא שבועה הא המזיק הוה מודה במקצת גמור שמודה לו בפרה וכופר בולד. ולא הוי הילך אף דתם משלם מגופו כיון דצריך שומא וכמ"ש הש"ך ח"מ סי' שצ"ט וסי' ת'. ועוד דאיך אפשר דאמר סומכוס בהא אפי' בברי וברי הא מסקינן לקמן דף ק' דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. וצ"ל דעיקר קושיא אינה אלא מהך דהשואל וכן פרש"י לקמן ד"ה דרבה בר רב הונא. דשם שפיר אפי' בברי וברי ליכא שבועה דאורייתא בזה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה דאין טענתן רק על הולד וא"כ ה"נ ר"ל לרש"י לפרושי דגם בס"ד קאי נמי אמאי דאיתא התם יחלוקו. אבל הך דשור שנגח אפי' בלא מתני' נמי תקשי הא איכא הודאה במקצת וע"כ צ"ל דשמא ושמא הוא וא"כ מאי ס"ד דמקשה. ונראה שלזה דקדק רש"י לקמן דף ק' ד"ה ברי וברי כגון מתני' כו' ע"ש שכיון בזה שלא נטעה דקאי אשור שנגח והתם ודאי לא אמר סומכוס בברי וברי יחלוקו. דהא מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא רק במתני' דהתם דליכא שבועה דאורייתא
דף ג.
גמרא אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא אפי' למאי דפרישית לעיל במשנה דלמאי דמוקי לקמן בתפיסי בכרכשתא לא מקרי מוחזקין. וא"כ לא שייך לומר אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה. י"ל דודאי עיקר סייעתא דמתני' היינו ודאי דפשיטא דשבועה זו דרבנן. אלא דלא מתקני שבועה דליתא בדאורייתא כדלקמן דף ד'. ובודאי שבועה דמתני' אתי' נמי שפיר בשניהם תופסין בגוף הטלית שוה בשוה. וחולקין גם עם השאר שאין תפוסין ובהכי שייך שפיר אנן סהדי ובכה"ג דמי שפיר לשבועה דאורייתא:
בתוס' ד"ה מפני כו' וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור. לכאורה קשה דאי גם כופר הכל חייב שבועת התורה א"כ כי הוא זה ל"ל ליכתוב סתמא שבועת ה' תהיה כו' וכיון דכופר הכל חייב ממילא שמעינן דה"ה מודה במקצת. ומצאתי כן באסיפת זקנים בחדושי רמב"ן כתב ג"כ כנ"ל ולא שייך לפטור מודה במקצת מטעם מיגו כיון דאי בעי כפר הכל א"כ י"ל איערומי קמערים, ואפשר דקושיית התוס' היא לשמואל דס"ל טענה עצמה שתי כסף כדאי' פ' הדיינין ומוכח הכי מדכתיב כי יתן איש כו' כסף ודרשינן כסף שנים ועלה כתיב אשר יאמר כי הוא זה וחסרה לה טענה וא"כ אי לא כתיב כי הוא זה הו"א דבעינן כפירה ב' כסף נהי דגם מודה במקצת חייב היינו דוקא כשהכפירה ב' כסף וא"כ לדידן דקיי"ל כרב לק"מ דא"כ למה כתב שבועה במ"מ. ובלא"ה נמי קשה אפילו לרב הא אמרינן בגמרא פ' הדיינין דף ל"ט ע"ב דלרב כי הוא זה להודאה במקצת הטענה אתא ופרש"י שאין חיוב שבועה אלא במודה במקצת. ועוד מדמעטינן מכי הוא זה הודאה שאינה ממין הטענה ואם גם כופר הכל חייב א"כ לא שייך למעט הודאה שאינה ממין הטענה. וגם להך מ"ד דס"ל כי הוא זה ממעטינן הודאת פיו על הודאת פיו אתה מחייבו וא"א מחייבו על העדאת עדים. ואם גם כופר הכל חייב לא גריעא העדאת עדים מכופר הכל וצ"ע:
בא"ד וא"ל דילפינן מדאיצטריך למיכתב שע"א כו'. לפמ"ש הרא"ש בשם הר"ם מרוטנבורג דקרא דקם לשבועה היינו אפי' לפטור משבועה א"כ צריך קרא לפטור עד מסייע ועיין בחדושי כתובות דף י"ח:
בא"ד דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום וא"י כו'. לכאורה קשה דאם נימא דכופר הכל נשבע שבועה דאורייתא לא משכחת לה שבועה בטענו ספק ע"פ עד לפמ"ש הפוסקים והרא"ש כאן דהיכא דהוה מתוך שאין יכול לישבע משלם לא פטר עד מסייע וא"כ כשיתבענו ספק עפ"י העד וישלם לו ואם יחזור ויתבענו א"כ יהיה מחויב שבועה ואין יכול לישבע שהרי טענו ספק והעד אין יכול לפטרו. דבמשואיל"מ לא פטר עד מסייע. וי"ל דהתוס' לשיטתיה אזיל דאיתא בתוס' בפ' הפרה דהיכא דלא הוה ליה למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ וא"כ משכחת לה בטענו ספק היכא דלא הו"ל למידע דהיינו כשיתבענו שאביו הלוה לו והוא כופר וכשמשלם לו וחוזר ותובעו שיחזיר לו המעות שלא הלוה לו אביו מעולם וכיון דזה לא היה לו לידע לא הוה מחויב שבועה ואיל"מ מיהו לא דמי לשאר משואיל"מ דעלמא כשתובעו ממון והוא לא היה לו לידע אינו מתחייב לשלם ע"פ מה שטוען שמא כיון שהברי גרוע והשמא טוב משא"כ הכא שבא להחזיק ע"י שהעד אומר. והוא א"י בוודאי שאביו הלוה לו וזה טענו ברי שיש לי מעות בידך שנתתי לך שלא כדין ודאי מקרי משואיל"מ. מיהו י"ל דהתוס' לשיטתיה דהקשו אי שעבודא דאורייתא האיך נשבעין שבועת התורה הא הו"ל שעבוד קרקעות ותירצו בלית ליה קרקעות א"כ משכחת לה שהתובע יש לו קרקע וזה אין לו קרקע. מיהו התובע מצי למחול השעבוד. ובאמת יש לי מקום עיון בזה שהסכימו רוב הפוסקים לחייב שבועה בטענו ספק עפ"י העד דכשישלם לו ויחזור ויתבע ממנו מה שנתן במה יפטר דהא אם מתרמי שאחד לקח ממון חבירו ובא להחזיק בו בספק ע"י ע"א שאמר לו שהוא חייב א"כ פשיטא שאין יכול להחזיק בספק ע"פ ע"א דאין ע"א קם לממון. וי"ל דמ"מ ישלם לו וכשישלם ישביענו ע"פ העד. מיהו לכאורה י"ל דמוכח דכופר הכל פטור כמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין דהא דצריך קרא ולקח בעליו ולא ישלם היינו משום דס"ד כיון דמודה במקצת ויש רגלים לדבר לטענת התובע הו"א דישבע ויטול וכמו כן בע"א כיון שע"א מעיד כדברי התובע הו"א שתהיה שבועתו במקום עד השני ואם נימא דכופר הכל נשבע א"כ לא צריך קרא דולקח בעליו דמהיכא תיתי לומר דישבע ויטול דמסברא נמי אית ו למימר דהמוחזק נשבע ונפטר בשלמא על החיוב שבועה במודה במקצת שייך לומר סברת הרא"ש דיש רגלים לדבר או בשבועת ע"א בברי שפיר הוה ס"ד שישבע ויטול אבל אי לא הוה שבועת ע"א רק כספק א"כ ממילא אי אפשר לומר שישבע ויטול שהרי טוען ספק ול"ל קרא דולקח אע"כ דאין נשבע רק במודה מקצת ושפיר צריך קרא במודה במקצת והה"ד בע"א כיון דשבועתו עפ"י ברי ודו"ק:
דף ג:
בתוס' ד"ה בכולי. מה שפירש"י כיון דחשיד כו' וע"ז תימא דהא מסיק לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד כו'. ול"ל דרבה ס"ל כאביי משום ספק מלוה ישינה דא"כ פשיטא דלא מצי למימר כלל דנימא מיגו דחשיד כיון די"ל מלוה ישינה. מיהו י"ל למאי דפרישית במס' כתובות דף פ"ז ע"ב י"ל דגם אביי ס"ל סברא דספק מלוה ישינה רק דקשיא ליה ל"ל קרא איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת קטן הא בלא"ה י"ל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ול"ל דיש לו מלוה ישינה על הקטן דאין על הקטן חיוב תשלומין מן התורה אלא דמשכחת לה בקטן הבא בטענת אביו ויש לומר שיש לו ספק מלוה ישינה על אביו ונמצא שאינו מתחייב לשלם לקטן היורשו כיון שאביו חייב לו כנגדו מיהו לפרש"י לשיטתיה לר"א בן יעקב בכה"ג מחייב שבועה וע"כ לא נתמעט קטן רק בנתינת קטן עצמו וע"ז לא שייך ספק מלוה ישינה ולהכי מסיק טעמא דאשתמוטי כיון דמוכח דאפילו היכא דלא שייך ספק מלוה ישינה נמי יש חיוב שבועה ולכן צריך לטעמא דאשתמוטי אלא ודאי גם רבה ס"ל כאביי דאמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא היכא דשייך ספק מלוה ישינה לא אמרינן ולק"מ קושית התוס'. ובלא"ה נמי לא קשה דאע"ג דס"ל טעמא דספק מלוה ישינה מ"מ טעמא דאשתמוטי עדיף ותדע דהא הכופר בפקדון פסול לעדות ולא תלינן בספק מלוה ישינה כמ"ש התוס' לקמן דף ו' ובמלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי קמשתמיט וא"כ ניחא ליה טפי למימר טעמא דאשתמוטי ונ"מ אפילו מחל לו כל תביעות כמ"ש הנימוקי יוסף לקמן ולק"מ בספ"י ביקש לומר דרבה ע"כ לא ס"ל כאביי דאל"כ לא קשיא דיהא נאמן במיגו דכופר הכל דיש לומר שאין לו מלוה ישינה רק כנגד מה שכופר ועל התוס' נמי הקשה כן. אבל העיקר נראה דאפי' לאביי מוכח בכתובות ובשבועות טעמא דרבנן דפליגי אר"א ב"י משום דס"ל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא והיינו לפירוש התוס' דנאמן במיגו דכופר הכל ואם איתא מאי מיגו יש לו הא י"ל שאין לו ספק מלוה ישינה רק על חמישים. ולכן נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלא שייך לחייבו שבועה בשביל כך דאם יהיה לו ספק מלוה ישינה על חמשים וירצה לתופסם עד שיזכור ומאחר שיתחייב שבועה לא יהא לו אפשר לתופסם וא"כ ממילא שלא יעשה רק לכפור הכל בב"ד ואי משום שאין חפץ לגזול חבירו בשאט נפש מי ימחה בידו לשלם לו בינו לבין עצמו הסך הברור לו שחייב לו והיתרון יתפוס עד שיזכור וזה אפשר כוונת רש"י שפירש דלא חשיב משיב אבידה והיינו דאפי' תימא דניחא ליה לכפור רק המקצת שיש לו ספק מלוה ישינה עליו כנגדו מ"מ ודאי אם יתחייב שבועה לא יעשה באופן אחר רק לכפור הכל בב"ד וכשירצה לשלם לו מה שברור ישלם לו בינו לבין עצמו לכן צריך לסברא דחזקה אין אדם מעיז ולא יכול להעיז ולכן בבנו שיכול להעיז לא שייך לחייבו שבועה דא"כ יכפור בכל כדי להפטר משבועה ומה שברור לו ישלם לו בינו לבין עצמו ולק"מ וברור:
בא"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי. נראה לפרש המשך דבריהם דלפרש"י יש ליישב קושיא זו דנהי דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי מ"מ כיון דאמרינן בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי מישתמט א"כ תו ל"ל מיגו כלל שאין חפץ לכפור רק במה שאינו מודה עביד הכי לאשתמוטי וליכא מיגו שיכפור בכל דיש לומר דמה שמודה יש לו לשלם ואין חפץ לאשתמוטי רק במה שאין לו. אלא דקשה לפ"ז ל"ל לסברא דחזקה דאין אדם מעיז בלא"ה ליכא מיגו דכופר הכל די"ל שאין חפץ לכפור רק במה שרוצה לשמט עצמו ומה שיש לו לשלם באמת מודה לו. מיהו לפרש"י א"ש די"ל ודאי משום הך סברא דאשתמוטי אין להפסיד מיגו שלו שנאמר דלאו קושטא קאמר רק לאשתמוטי דמהיכא תיתי לומר כן דכיון דיש לו מיגו באמת טפי אית לן למימר דקושטא קאמר וראיה דלא כפר בכוליה ומהיכא תיתי לתלות באשתמוטי להפסיד מיגו שלו ולא מהני טעמא דאשתמוטי רק שלא נימא מיגו דחשיד לענין לפטור משבועה כיון דבאמת אין לו מיגו ל שיפטור מטעם מיגו דחשיד ע"ז דיינינן ליה לכף זכות דמשתמיט אבל אי הוה לי' מיגו יש לדונו יותר לכף זכות דקושטא קאמר וא"כ ממילא לא קשיא אף דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי מ"מ לית ליה מיגו דאינו מעיז לכפור בכל ולשמט עצמו מכל וכל דאין חפץ לאשתמוטי רק במה שאין לו וההכרח לא יגונה ומוכרח לשמט עצמו אך אם יכפור הכל וישמט נפשו גם במה שיש לו לשלם זה אינו עושה שהרי גם באותו מקצת אם היה אפשר לו היה חפץ להודות לו וגם המקצת שכופר אינו עושה מרצון וא"כ איך נימא שיכפור גם במה שיש לו לשלם משא"כ לשיטת התוס' ע"כ צ"ל דלהכי לית ליה מיגו דכופר הכל משום דאישתמוטי קמשתמיט אלמא דתלינן באשתמוטי להפסיד מיגו שלו וא"כ תקשי מאי קשיא ליה לרבה הא כיון די"ל אשתמוטי לית ליה מיגו כלל דשמא יש לו מה שמודה. וע"ז יש לתרץ דהכי קשיא ליה ממה נפשך אם יש לו לשלם מה שמודה א"כ יטעון הילך ויפטר ג"כ משבועה ואם אין לו גם המקצת יותר היה לו לכפור בכולו לשמט עצמו על הכל ומשני דאי אפשר לו לכפור בכולו וע"ז קשיא ליה דמ"מ ליהימן במיגו דכופר הכל כיון דגם עכשיו מקרי העזה ולא אמרינן נהי דמעיז לכפור במקצת מ"מ לכפור הכל איכא העזה טפי הא ש"מ דלא שני לן בהא וא"כ כיון דגם בכופר הכל שייך אשתמוטי אכתי יש לו מיגו משא"כ לפרש"י לבתר דידעינן סברא דאין אדם מעיז ממ"נ ליכא מיגו דאם כוונתו לאשתמוטי י"ל דכ"כ יש לו וליכא מיגו כלל ואם אין כוונתו לאשתמוטי א"כ הוה מיגו דהעזה דעכשיו דמודה במקצת ליכא העזה לפרש"י דלא שייך העזה רק בכופר הכל אבל לא במודה מקצת וא"כ אף דגם בכופר הכל עביד לאשתמוטי ומ"מ ליכא מיגו דנהי דיכול להעיז לשמט במקצת אינו טוען ברצון להשמט מכולו כיון די"ל שיש לו מקצת שמודה אבל באין לו כלום באמת משתמיט בכולו ודו"ק: לכאורה היה נ"ל ליישב קושיית התוס' דודאי על כופר הכל לא שייך אשתמוטי דאיך שייך שלא יהא לו אף פרוטה אחת ולכן לא שייך אשתמוטי בכופר הכל לומר שלא יהיה לו כלום אף פ"א להודות דגם פרוטה אחת הו"ל מודה במקצת אלא דהתם לפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא א"כ זה שרוצה לשמט נפשו על המקצת עד שיהיה לו אי אפשר לו להשתמט מחמת שיהיה חייב שבועה דאורייתא ויוכרח להודות ולכן מוכרח לכפור הכל כדי שיהיה אפשר לו להשמט על המקצת משא"כ הכא קאמר שפיר דאין לפטור מודה במקצת במיגו דכופר הכל דאם מודה במקצת יפטר מכח מיגו דכופר הכל יש בכופר הכל העזה דאיך אפשר שלא יהיה לו כלום משא"כ לפי האמת דמודה מקצת חייב שבועה א"כ גם בכופר הכל ליכא העזה שהרי שכנגדו יודע שאי אפשר להשמט על המקצת מחמת שיתחייב שבועה ומוכרח לכפור בכל בשביל שרוצה להשמט על המקצת. ובזה יש ליישב קושיית התוס' לעיל שהקשה מנ"ל דכופר הכל פטור ואין לומר משום דאין אדם מעיז דגם בבנו פטור ולפ"ז י"ל דודאי אי אפשר לומר דכופר הכל חייב שבועה דיהא נגד החזקה דאין אדם מעיז ולכן ע"כ אין שבועה בכופר הכל ואין לומר אכתי מנ"ל במקום שיכול להעיז דפטור כופר הכל כגון בבנו דודאי לפי האמת דמודה במקצת חייב מוכח דלאו היינו טעמא דפטור בכופר הכל משום דאין אדם מעיז דלפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה ליכא העזה בכופר הכל שהרי גם בכופר הכל י"ל דהמלוה סבור דאשתמוטי קמשתמיט בשביל מקצת שאין לו והא דאין מודה במה שיש לו היינו משום שיתחייב שבועה ולא יהא אפשר לו להשמט וא"כ לפי האמת אין העזה בכופר הכל ואפ"ה פטור א"כ מוכח דכופר הכל פטור בכל גוני אף דלא שייך חזקה דאין אדם מעיז וא"ש ודו"ק. מיהו אכתי לא א"ש כיון דלפי האמת מודה מקצת חייב וכופר הכל פטור א"כ גם במודה מקצת נימא מסתמא קושטא קאמר דהא יכול לכפור הכל ולא הוה העזה שי"ל שעושה כן שלא יתחייב שבועה וישמט נפשו על מקצת וצ"ל תירוץ התוס' כאן דמ"מ בכופר הכל איכא העזה טפי ונוח לו להודות במקצת ומ"מ קושיא הנ"ל מיושב דלפי האמת במודה מקצת חייב לא שייכא חזקה דאין מעיז שי"ל שעושה כן שלא יתחייב שד"א וא"כ לפי האמת כופר הכל דפטור לאו מכח חזקה דאין מעיז הוא כדפרישית ומ"מ מודה מקצת לית ליה מיגו דנוח לו טפי להודות במקצת דמ"מ בכופר בכל איכא העזה טפי ודוק היטיב.
דף ד.
גמ' מה לע"א כו' פיו יוכיח כו' עיין באס"ז שהראשונים גורסין מה לגילגול שבועה דע"א ע"ש. היינו משום דאף לפי המסקנא קאי עיקר הילפותא מגילגול שבועה דע"א דכיון שאילו היה אחד היה נשבע על השאר ע"י גלגול וא"כ כ"ש שנשבע על השאר כשיש שנים שהרי עד השני לא יגרע במה שהצטרף עמו לענין החמשים הנשארים (כמו שביארתי זה באריכות בכתבים הישנים על שיטת הרא"ש) ודו"ק:
וארווח לן בזה ראיית הרא"ש בשם רבינו תם דעד מסייע פוטר מדלא פריך מה לעד אחד שאם מחייב שבועה אין כיוצא בו פוטר שאם בא עד אחד וחייב שבועה אין עד מסייע פוטרו וקשה דילמא התם שאני שהחיוב בא על ידי עד ואם בא אחר אמרינן אוקי עד להדי עד. וכן דחה הר"ן באס"ז באמת ראיית הרא"ש ע"ש באורך ולפמ"ש א"ש דסמיך אמסקנא דיליף מג"ש דע"א והיינו כדפרישית שאם ע"א היה מעיד על חמשים והוא כפר בכל היה נשבע על כל הק' אבל לענין החמישים לא שייך למילף דהרי שנים עדיפי שמחייבין לשלם וגם קושיית הרא"ש על ג"ש דע"א שהרי אם היה מביא עד שני על אידך חמישים שנתחייב לישבע עליהם ע"י גלגול לא היה עד מסייע פוטרו מלישבע על חמישים שאין הכחשה בין העדים. משא"כ בשנים שאילו הביא שנים על הנ' השניים שאין הראשונים יודעין פשיטא דפטור והשתא ממילא לשיטת הרא"ש דלא אמרינן משואיל"מ על ידי גלגול אין מקום לקושיא הנ"ל וכמ"ש לעיל עוד נ"ל ליישב קושיא הנ"ל אפילו יליף מע"א ולא קשיא מה לע"א שכן אם נתחייב שבועה ואין יכול לישבע משלם אין ע"א פוטרו משא"כ בשנים שפוטרין בכל מקום דנראה דלא קאמר הרא"ש רק כשהטענות שוות והמסייע שוה ג"כ להמחייב אבל בהא דאמרינן בע"א מחויב שבועה ואיל"מ אף דאין ע"א קם לממון לא מיקרי הכא קם לממון שטענת הנתבע גרמה לו שאין יכול לישבע נגד העד והיינו שטוען אין יודע וא"כ חיוב העד ההוא בצירוף שמא דנתבע וברי דתובע והעד השני המסייע הבא לפטור הורע כח טענת הנתבע ונמצא שהעד המחייב בא עם טענת ברי של התובע והפוטר בא לסייע טענת שמא של הנתבע וא"כ אינם שוין וטענות התובע ונתבע גרמו דאם שניהם טוענין שמא שהטענות שוות לגמרי ויש לזה עד שחייב לו וטענו ע"פ הספק והשני ג"כ אין יודע ויש ע"א שאינו חייב לו א"כ בזה לא שייך לומר שלא יפטרנו עד המסייע ויצטרך לשלם מכח מתוך שאיל"מ דא"כ ישלם לו ויחזור ויתבענו גם כן בספק על מה שנטל ממנו שלא כדין ויהא ג"כ מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ בכה"ג אפילו לדברי הרא"ש אין כאן תשלומין ואם התובע טוען ברי א"כ לא דמי עד הנתבע לעד התובע שמסייע לו בברי וזה מסייע לשמא ואנן איירינן בכח העדים לא בכח עדיפות טענות התובע מטענות הנתבע:
אמנם לענ"ד נראה בלא"ה דאפילו לדברי הרא"ש דכתב במשואיל"מ לא פטר עד מסייע היינו דוקא כשהחיוב שבועה בא מעצמו כגון בשומר שמסר לשומר אבל בחיוב שבא ע"י העד ויש לנתבע עד מסייע מודה הרא"ש דפטור דאוקי עד להדי עד וכיון דבברי בכה"ג לא הוה מחויב שבועה דאורייתא וכמ"ש הטוח"מ סימן מ"ו דאמרינן אוקי חד להדי חד הוה עדותן כמאן דליתא ואף הרא"ש שהביא ראיה מעד נגד עד היינו משום דאי אמרינן עד מסייע אינו פוטר א"כ הראשון המחייב שבועה הוא מן התורה והוה כשנים דלענין פטור שבועה לא מהני עד מסייע כלל וי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים משא"כ לפי האמת דגם לפטור שבועה עד מסייע מן התורה א"כ בעד מכחיש עד עיקרא דשבועה ליתא דעדות מוכחשת היא ולכן אף בטוען איני יודע לא הוה משואיל"מ ולא דמי להך דשומר שמסר לשומר אף דבטוען ברי היה פטור אף משבועת משום דיש לו עד מסייע התם שאני שהרי חיוב שבועה יש עליו רק שעד מסייע פוטרו ממנה משא"כ בעד מכחיש עד אם נימא סלק עדותן אין כאן עדות כלל ולא שייך לומר דהראשון כשנים כיון שמתחייב שבועה על ידו ואיל"מ דלא אמרינן הכי רק במה שמפורש בתורה משא"כ במה שהוא מסברא וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן קכ"ז בשם הרא"ה והריטב"א ובתורה אינו מפורש רק חיוב שבועה דאדרבה לממון אינו קם וא"כ ביש לו ג"כ מסייע פטור לגמרי והרי הרמב"ן דמייתי ראיה משומר שמסר לשומר בלא"ה לא ס"ל סברת הרא"ש ואפ"ה ס"ל בעד מכחיש עד פטור משבועה וכמ"ש נ"י בשמו וא"כ בכה"ג הרי להרמב"ן פטור וגם הסברא מסתברא כרמב"ן דלא שייך משואיל"מ רק היכא דאילו טעין ברי היה שבועה מוטלת עליו משא"כ היכא דאילו טעין ברי היה פטור לא מסתבר כלל שיהיה בשמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דגם הרא"ש לא אמרה בעד מכחיש עד אלא דהחיוב שבועה לא בא מחמת העד וא"כ בלא"ה אין מקום לקושיא הנ"ל דלא משכחת שיהיה עד הראשון עדיף מהפוטר:
אלא דלכאורה אכתי משכחת לה כגון עובדא דנסכא דר' אבא שיש לו עד אחד שחטף והוא אומר אין חטפי ודידי חטפי ויש לו עד מסייע דדידיה חטף ובכה"ג נראה לכאורה דאינו פוטרו לפי דברי הרא"ש דהוה מתוך שאיל"מ וכשיש לו שנים פוטרין אותו והרי הוא שלו אפי' שנים מעידין ג"כ שחטף. מיהו לענ"ד נראה דגם בכה"ג לאו מחויב שבועה הוא כלל דהא כתב הש"ך בח"מ סימן ע"ה בשם הרמ"ה דהיכא דשנים אין מחייבין אותו ממון אלא עפ"י שבועת התובע לאו מחויב שבועה הוא והכא נמי אילו היה שנים שחטף דנהי שהיה מחזיר ע"פ השנים מ"מ היה צריך לישבע ש"ד להכחיש העד כשיחזיר לו הנסכא דיכול לחזור ולתובעו ע"פ העד שמעיד לו דשלו היה וא"כ גם שנים אין מחייבין אותו ממון גמור דמי יימר דמשתבע ולכן בחד לא הוה מתוך שאיל"מ ולא משכחת לה לדינו של הרא"ש שלא ייפטרנו היכא דהוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק היכא דטעין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא או בשבועת שומרין וטוען א"י דהוה משואיל"מ אבל בשבועה שע"פ ע"א אם מכחישו אמרינן סלק עדותן ואם אינו מכחישו כגון בנסכא דר' אבא וכה"ג ליכא חיוב שבועה שגם בשנים לא היה מתחייב ממון רק ע"פ שבועת התובע כשיחזיר לו שלו כן נ"ל לענ"ד ודוק היטב בפרט שאין שורש גמור לסברת הרא"ש שסובר דמשואיל"מ אין עד מסייע פוטר דהראיה משומר שמסר לשומר תמוה וצריך נגר להולמה דהא השומר הוא נוגע ואין להאריך יותר וא"כ הבו דלא לוסיף עלה והממע"ה:
בתוספות ד"ה ע"א כו' כי מה שהעד אינו משלם כו' לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון עכ"ל. ואע"ג דזימנין שמתחייב ממון ע"פ ע"א כגון בטוען הנתבע שמא דהוה מתוך שאיל"מ ואע"פ דליכא דין הזמה שיתחייב העד לשלם י"ל דהתם נמי אינו מטעמא שחשוב לחייב ממון לבד רק מכח הנתבע דהוי משואיל"מ:
בד"ה הצד וא"ת כופר הכל יוכיח כו' נראה דהיינו לפירש"י שפירש טענה וכפירה שזה טוען וזה כופר ולכן קשיא להו מכופר הכל ולפרש"י משמע שלמסקנא ילפינן מע"א ופיו לחוד ולא מגלגול שבועה דע"א אבל למאי שכתבתי דיליף מגלגול שבועה דע"א א"כ י"ל דטענה וכפירה לא מקרי אלא במה שיש טענה ברורה שחייב עליה כגון בגלגול שבועה דע"א שיש כאן טענה ברורה שהרי על מה שתובעו ע"פ העד חייב שבועה בודאי ויש כאן חיוב גמור וכמו כן בשני עדים הרי יש חיוב גמור על מקצת הממון ויש כאן טענה ברורה שחייב על מקצת תביעתו בבירור או שבועה או תשלומין וא"כ טענה מיהו מקרי אבל בכופר הכל לדברי הנתבע ליכא שום טענה עליו. ובהכי ניחא דצ"ל גלגול שבועה דוקא דגבי ע"א על מה שכופר לא דמי לפיו דפיו נשבע רק על מה שכופר וכאן על מה שמעיד וכ"נ בחדושי הרמב"ן באס"ז ע"ש ודוק וממילא דלא קשיא לפמ"ש מה שהקשה בגליון תוס' דהילך יוכיח שיש כאן טענה חשובה (כוונתו דאנן קיי"ל כר"ח בהא אף דלא קיי"ל כר"ח בהא דס"ל הילך חייב) ולפמ"ש לק"מ דכיון דלא מחייב מידי אטענתו לאו טענה היא כלל ודו"ק:
רש"י בד"ה אי הו"ל כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע כו' עכ"ל. ראיתי באס"ז בחדושי הרשב"א שהקשה על רש"י בזה דאי קאמרי עדים אהני חמשים שלא פרע ליכא חיוב שבועה דהוה שעבוד קרקעות וע"כ הא דאמר אין לך בידי היינו שטוען לא לויתי א"כ אפילו אמרו פרע נמי לא מהני דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ע"ש. ואין קושיא על רש"י דשפיר מצ"ל דמפרש דלוה אומר פרעתי ועדים מעידין על חמשים שלא פרע ואפ"ה ליכא שע"ק כגון דלית ליה קרקע או שמחל השעבוד כמ"ש התוס' לקמן אלא דהרשב"א ס"ל כהרמב"ן דלא שייך שעבודא דאורייתא רק כשגובה מלקוחות ולכן מוקי לדר"ח באומר לא לויתי כמ"ש לעיל וגם לפ"ז אפשר ליישב פרש"י דאיכא למימר איפכא שעדים אין מעידין על הלואה כלל רק ע"פ הלוה שמודה וטוען פרעתי חמשים ביום פלוני וחמשים ביום פלוני ומכחישין העדים על חמשים. שבאותו יום ברור להם שלא פרעו וא"כ מלקוחות אינו גובה כלל כיון דליכא עדי הלואה טענינן להו שלא לוה ואפי' איכא עדי הלואה נמי א"ש דאינו גובה ממשועבדים דלא איירי דעדים יודעין בבירור שלא פרע מיום ההלואה דאטו בכיפי תלי אלא שהלוה אומר שפורעו ביום פלוני והעדים מכחישין אותו שבאותו יום לא פרעו וא"כ תו לא מצי מיהדר ולמימר שפרעו ביום אחר כיון שהוכחש בעדים ומ"מ מלקוחות לא גבי דשמא פרעו ביום אחר ואין הודאתו מחייבת ללקוחות:
שם בפירש"י ד"ה והילך לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם עכ"ל הר"ן בריש שבועת הדיינין הבין מדברי רש"י דלא שייך הילך רק בפקדון דמה דקאמר רש"י לא הוצאתים היינו בפקדון דאילו במלוה לא שייך לא הוצאתים שהרי מיד המעות ברשות לוה לחזרה ולאונסים כמבואר בקדושין. ולדבריו צ"ל דרש"י לא גריס בגמרא כמאן דנקט להו מלוה דמי ככתוב בספרים שלפנינו אלא כמאן דנקט להו דמי וכן נראה ג"כ מפרש"י ד"ה חייב ומ"מ צריך ביאור בלשון רש"י למה לא קאמר רש"י בפשיטות והילך דקאמר שהם שלך בכל מקום שהם ומהיכי תיתי שיוציאם כיון שהם פקדון ואפשר דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל בב"ק בפקדון שלא עשה לו טובה גם כופר הכל נשבע דלא שייך אין אדם מעיז וא"כ גם הילך חייב דלא גרע מכופר הכל אלא דכיון דטעמו של רש"י משום שלא עשה לו טובה וא"כ הכא י"ל שהפקיד אצלו מעות מותרין דמותר להשתמש בהן ולכן חייב באחריותן כמבואר לקמן פ' המפקיד דף מ"ג ושפיר מקרי עשה לו טובה דאי מתרמי לי' זביני מצי למיזבן בהו ומ"מ כ"ז שלא נשתמש בהן עדיין ברשותו דמארייהו קיימא דלא מקרי מלוה רק משעה שנשתמש בהן כדאיתא לקמן פ' המפקיד אבל מ"מ מקרי עשה לו טובה ולכן כופר הכל פטור ובהילך פליגי וא"ש. מיהו לענ"ד אין הכרח מלשון רש"י שיחלוק על כל הפוסקים שפסקו גם במלוה הילך בנותן לו מיד ומה שפירש"י בפקדון לפי דברי הר"ן הוא דבע"כ משמע לי' לרש"י דלא איירי במחזירן בידים ונקיט להו בידיה מדלא פירש כפשטא שמוכנים בידו ליתנם לו ואומר הילך על המעות שבידו ואף דקושטא דמילתא דבפקדון הוה הילך אף שאין נותנם לו מיד ליד כדמוכח בשמעתין טובא מ"מ הו"ל לפרושי בפשיטות שנותנם כפשטא דלישנא דהילך אלא דלרש"י משמע ליה הכי לישנא דש"ס דקאמר הני חמשים דקמודי ליה ולא קאמר דיהיב לי' ולכן מפרש בפקדון וכדפרישית אבל באמת גם במלוה ביהיב ליה מיד הוה הילך ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה ותנא תונא פרש"י כו' וקשה כיון דלא מצי כו' לימא ותנא תונא אקמייתא עכ"ל. הנה קושיית התוספות עצומה וגם פירושם דחוק כאשר העידו בעצמם א"כ אומר הנלע"ד ביישוב פרש"י דהא בלא"ה כתב מהרש"א דהאי לא קשי' כי היכא דאנן סהדי כו' די"ל כמ"ש לפירושם דודאי שבועה זו דרבנן רק דבעינן שבועה כעין דאורייתא. והנה כבר כתבתי לעיל בתוספות ד"ה בכולי דהא דאמרינן הכא בכופר הכל אין אדם מעיז ובשבועות אמרינן גם בכופר הכל י"ל אשתמוטי ופירשתי דודאי בפשיטות לא שייך אשתמוטי בכופר הכל דאיך יתכן שלא יהא לו אף פ"א להודות רק דלפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה שפיר י"ל אשתמוטי בכופר הכל דמשתמיט אף במה שיש לו שאם יודה במה שיש לו לא יוכל להשתמט על מה שאין לו דיתחייב לישבע וא"כ י"ל ודאי לא יתכן שחייבה התורה שבועה גם בכופר הכל שאם יתחייב שבועה יהא הדבר נגד חזקה דאין מעיז אלא דצריך הבנה לפי האמת דכופר הכל פטור ומודה מקצת חייב א"כ למה יתחייב הרי יש לו מיגו דהיה יכול להיות כופר בכל כיון דכופר הכל ליכא העזה מאחר דמודה מקצת חייב שבועה ומיגו שלו להיכן הלכה ולכן צ"ל דטפי נוח לו לומר טענה שיוכל המלוה לסבור שאין לו באמת ולכך משתמט ממה שיטעון טענה שאין לו לשמט כ"כ רק מפני מקצת שאין לו ולא חשיב מיגו דמ"מ לא יוכל לטעון טענה לכפור גם במה שיש לו. ומ"מ הך חזקה דאינו מעיז לא שייכא תו בכופר הכל דנהי דאי לא טעין הכי לא חשיב מיגו מ"מ אי טעין הכי לא מיפטר משום הך חזקה כיון די"ל דקאמר הכי משום אשתמוטי על המקצת ולכן בשבועות דכופר הכל באמת ליכא חזקה דאין מעיז כיון דלפי האמת מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא תו ליכא חזקה דאין מעיז. מיהו אי אמרינן הילך חייב י"ל דלאו מיגו הוא כלל דאי בעי כפר הכל כיון דאמרינן אשתמוטי א"כ י"ל שאין מכוין לכפור כלל רק לאשתמוטי קעביד ובמה שיש לו מודה וכמ"ש לעיל ואין לומר אם יש לו כ"כ יתן לו מיד ויפטר מטעם הילך דהא הילך חייב ג"כ וא"כ בלא"ה לא שייך שיהא נאמן במיגו דכופר הכל וא"כ י"ל דמה שפטרה התורה כופר בכל היינו מטעם שאם היתה התורה מחייבו גם בכופר הכל היה נגד החזקה דאין מעיז שהרי אם הי' חייב שבועה נמצא שאינו כופר הכל בשביל אשתמוטי וא"כ הוה העזה דעכ"פ יש לו פרוטה א' להודות והא דמודה מקצת חייב ולא מהימנינן ליה במיגו כיון דלפי האמת כופר בכל פטור צ"ל דמ"מ הוה העזה טפי. והנה להך מ"ד דהילך חייב יש מקום לומר דלכך לא חייבה התורה כופר בכל שאילו חייבתו התורה הי' נגד החזקה דאין מעיז לכך פטרתו התורה. וא"כ במקום שיוכל להעיז גם כופר בכל י"ל דחייב כשחיובו אינו מנגד החזקה דאינו מעיז משא"כ למ"ד הילך פטור ל"ל דטעמא דפטור בכופר הכל משום שיהי' נגד החזקה דאין מעיז אף די"ל אשתמוטי מ"מ בכופר הכל יש חזקה דאיך אפשר שלא יהא לו אף פ"א רק לפי האמת עביד לאשתמוטי בשביל מה שאין לו שלא יתחייב שבועה וא"כ לפ"ז בהילך ראוי שיהי' חייב שאף אם הילך חייב לא יהא נגד חזקה דאין מעיז דהא י"ל דמשתמיט ומה שיש לו נותן לו דע"ז לא שייך לומר דאיך אפשר שלא יהא לו אף פ"א להודות שהרי באמת נותן לו חמשים ואף דכמאן דנקט להו מלוה דמי מ"מ בנותן לו מקצת תו ליכא העזה כיון די"ל שנתן לו מה שיש לו ומה שאין לו כופר להשתמט דבשלמא בכופר בכל ואינו נותן לו כלום י"ל אין אדם מעיז דאיך אפשר שלא יהא לו כלום אבל הכא שנותן לו מקצת וי"ל שאין לו יותר ומשתמיט וליכא העזה וצ"ל דס"ל כופר הכל בלא הך חזקה דאין מעיז פטור ובזה נבא אל הענין דודאי לא מצי לאתויי תנא תונא על קמייתא די"ל דהא דכופר הכל פטור היינו מטעם שאם היה חייב הי' נגד חזקה דאין מעיז דאיך אפשר שלא יהא לו כלום וא"כ במתני' י"ל דלא שייך אין אדם מעיז דחבירו סובר שטוען בדדמי ותרווייהו בהדי הדדי אגבוהה וא"כ י"ל כופר הכל חייב לישבע שבועה דאורייתא וא"כ י"ל דשבועה דמתני' מן התורה היא משא"כ למאן דאמר הילך פטור ל"ל דבעלמא במלוה דוקא מיפטר כופר הכל משום חזקה דאין מעיז אף ששייך אשתמוטי היינו אי כופר הכל פטור משא"כ אם היה חייב היה נגד חזקה דאין מעיז דא"כ אכתי כשיתחייב בהילך וכופר הכל לגמרי יפטר לא יהא נגד חזקה כלל דנהי דהילך ככופר הכל דמי מ"מ שייך בי' אשתמוטי כמו בכופר הכל רק שכופר הכל לגמרי ראוי שיהא פטור שאם היה חייב הי' לנגד אותה חזקה דאין מעיז שאי אפשר שלא יהא לו כלום מ"מ בהילך לא שייך האי טעמא ונהי דכמאן דנקט להו דמי מ"מ י"ל אשתמוטי אע"כ כופר הכל לאו מטעמא דאין מעיז פטור וא"כ אפי' במציאה דמתני' פטור משא"כ להך מ"ד מוכח ממ"נ אי תימא טעמא דמתני' דהוה שבועה דאורייתא מוכח ממילא דהילך חייב כדפרישית ואפי' תימא דשבועה דמתני' דרבנן והיינו דכופר הכל פטור מגזירת הכתוב מוכח מיהו דבדאורייתא כה"ג משכחת לה שבועה והיינו ע"כ כדר"ח קמייתא ומוכחי תרווייהו ולק"מ ודוק היטב ולולי פרש"י והתוספות וכל המפרשים שראיתי שנדחקו בזה הי' נ"ל לפרש בפשיטות דודאי שבועה דמתני' דרבנן שלא יהא כ"א הולך ותוקף אלא דבעינן דמשכחת לה כה"ג בדאורייתא וא"כ י"ל דודאי בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי הוה שבועה דאורייתא שהרי מודה לו בחצי וחבירו טוען כולו אלא דהוה הילך וא"כ אי הילך חייב משכחת כוותי' בדאורייתא כגון באומר חצי' שלי משא"כ אי הילך פטור אפי' בכה"ג ליכא שבועה דאורייתא. וכבר עלה בדעתי בדברי רש"י דלשיטתי' אזיל שפירש בכתובות דף פ"ח דשבועה דרבנן לא בעי נקיטת חפץ ושבועה דאורייתא חמורה מאד א"כ ל"ל דבחצי' שלי יש שבועה דאורייתא ובכולו שלי ליכא רק שבועה דרבנן דא"כ אין השבועות שוות דהאומר כולה שלי א"צ לישבע בנקיטת חפץ והאומר חציה שלי צריך לישבע בנק"ח אלא ודאי גם שבועת האומר כולה שלי מן התורה והשבועו' שוות והיינו מטעמא דאנן סהדי כדפרישית מיהו קשה לפי האמת היכא קאמר אין תקנת חכמים הוא תקשי דלמ"ד הילך חייב אין השבועות שוות דהאומר כולה שלי א"צ לישבע בנק"ח והאומר חצי' שלי נשבע שבועה דאורייתא ולכן צ"ל דאפי' למ"ד הילך פטור היינו משום דאכתי ליתנהו ביד מלוה וכ"ש לפרש"י דאיירי שאומר לא הוצאתים משא"כ במודה ואומר חצי' שלי נמצא שכבר יש חצי הטלית ביד השני ומודה לו אפי' מ"ד הילך חייב הכא פטור דהא כבר יהיב ליה ולפ"ז צ"ל דבס"ד דחייב משום העדאת עדים וקשה היאך תהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו שאילו הודה בפיו הי' פטור לכ"ע משום שחבירו כבר תפס בו וצ"ל בהך ס"ד אפי' בכה"ג מחייב אף שכבר תפס בו כשמודה לו כיון דלא תפס אלא בכרכשתא וא"כ בהך ס"ד צ"ל דשבועה דמתני' דאורייתא היא דומיא דאומר חצי' שלי וא"כ לא מצי רש"י לפרש כדפרישית דודאי שתי השבועות שוות ודו"ק. וגם היה נראה דלשיטתייהו אזלי שפירשו לעיל האי ובכולי בעי דלודי לי' דיהא נאמן במיגו דכופר הכל משום דאין מעיז הא השתא נמי מעיז וא"כ לא מצי לפרושי דאיתא כוותה בדאורייתא באומר חציה שלי דגם באומר חצי' שלי ליכא שבועה דאורייתא דמהימן במיגו דכולה שלי דהתוס' במתני' לא כתבו רק דלענין ממון לא מהני האי מיגו להוציא משא"כ לענין שבועה מהימן שפיר במיגו ולאפטורי משבועה שפיר הוה מיגו מעליא כיון דכופר הכל פטור מן התורה גם האומר חציה שלי פטור מן התורה דל"ל דהוה מיגו דהעזה דהא גם השתא מעיז וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל ותוס' לשיטתייהו ודוק ועיין בסמוך דלדעת הפוסקים דמיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן שפיר י"ל כדפרישית ומכאן ראי' לדבריהם ודו"ק:
שם רש"י ד"ה אא"ב הילך מדאורייתא חייב כלומר גבי שד"א כגון בהודאה במקצת ע"כ לכאורה נראה כוונת רש"י היינו באומר חצי' שלי אבל כבר כתבתי שזה דוחק דשבועת האומר חצי' שלי לא תהא שוה לשבועת האומר כולה שלי ובפרט לרש"י לשיטתי' וצ"ל דמשכחת לה שבועה דאוריית' היינו אילו היה ביד א' לבדו והיה מודה לו חצי' ולמ"ד הילך אכתי הילך היא אלא דקשה לפ"ז גם למ"ד הילך פטור משכחת לה שבועה דאורייתא כגון בהודה לו ואינו בעין דהוי מודה מקצת גמור. ואפשר דעיקר סייעתא ממקח וממכר שדנין על גוף הטלית ואין מחולקין במעות והודאת גוף הטלית לעולם הילך הוא מיהו לשיטת התוס' צריך ביאור היכא משכחת לה שבועה דאורייתא בכה"ג שאף אם מודה לו בחצי' והילך חייב מ"מ יש לו להפטר במיגו דכולה שלי ואפשר דהיינו ביש עדים על החצי' שהוא של חבירו בודאי כגון שיש עדים שראו שחבירו הגביה עמו רק אין יודעין אם קדם חבירו לגמרי להגביהו אבל זה יודעין שחבירו יש ו עכ"פ חצי' או שהודה לו כן בפני עדים על החצי' קודם שבאו לב"ד דתו לא הוה מיגו דמיגו למפרע הוא ועיין ח"מ סימן ע"ב סי"א בש"ך שם ומודה לן ג"כ דאפילו אי ליתא לדר"ח קמייתא משתבע אבל אי הילך חייב ליכא הודאה כלל ולעולם מקרי כופר הכל ודו"ק
דף ד:
רש"י ד"ה טעמא וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך עכ"ל. לכאורה קשה דהו"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דלכך הוה שטר הילך משום שאין יכול לכפור וכמ"ש כמה פוסקי' ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל בהא דר"ח לעיל כפמ"ש דלא כרשב"א וסייעתו שמפורש בעדים מעידים שיש לו חמשים ואין יודעין אם פרע דס"ל דר' חייא איירי שמעידים שעדיין חייב לו חמשים ואפשר דס"ל בגוונא שכ' הרשב"א דאין עדים מחייבים אותו שבוע' דאורייתא כלל וכדעת הסמ"ע סימן פ"ז סקי"ד וא"כ ע"כ דעדים מעידים שעדיין יש לו חמשים ואפי' הכי לא מקרי הילך אף שאין יכול לכפור ואנן קיי"ל כר"ח קמייתא אע"ג דקיי"ל דהילך פטור דמה לי אין יכול לכפור מכח השטר ומה לי אין יכול לכפור מכח העדים דעדים לא גריעי משטר כדמשמע בפרק שבועת הפקדון דף ל"ז דאין לחלק בין עדים לשטר לענין כפירת דברים וכיון דחזינן בעדים שאין יכול לכפור חייב שבועה דאורייתא וא"כ מהיכי תיתי יחשב השטר הילך אלא ודאי עיקר טעמא מכח שעבוד קרקעות ולהכי בעדים לא הוה שעבוד קרקעות עכשיו שהפקיעו חכמים השעבוד לא מקרי הילך ולדין תורה דינא דר' חייא בלית ליה קרקע ומוכח עיקר הטעם מכח השעבוד שבשטר וא"ש. ובזה א"ש דברי הרמב"ם בספ"ד מהלכות טוען שכתב מנה לי בידך אין לך בידי כלום ועדים מעידין שעדיין יש לו חמשים פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר והקשה הלח"מ למה כ"כ בשם הגאונים הא מוכח כן לדידן דקיי"ל טענו חטין והודה לו בשעורין פטור א"כ בהעדאת עדים חייב כדלקמן ולפמ"ש א"ש דס"ל להרמב"ם דדינא דר' חייא בעדיין יש לו חמשים דוקא שמעידין בבירור שעדיין יש לו כדמשמע מלשון שעדיין שהוסיף הרמב"ם על הש"ס והיינו משום דבלא"ה לא הי' חייב שבועה מכח מקצת שהוחזק כפרן כדברי הסמ"ע וא"כ בכה"ג י"ל דפטור משום הילך ולא שייך ללמוד בק"ו דהילך לא הוה הודאה כלל ועיין במ"מ שם בריש פרק שכתב רב האי שאפי' אין חייב הנ' אלא בעדים אם הודה בהם אין הודאתו כלום נראה דמפרש דר"ח קמייתא כדברי הרשב"א שאין עדים יודעין אם פרע אבל ביודעין שלא פרע אם הודה בהם לא הי' חייב שבועה והה"ד אם כופר בהם פטור דהילך כמאן דנקט להו דמי וכיון שאין יכול לכפור בהם הוה כמאן דנקט להו וא"נ לחלק בין מודה לדברי העדים לכופר בכל דלא מסתבר לחלק בזה דמאי איכפת לן בהודאתו כשעדים לפנינו וגם הרמב"ם ס"ל כן דאי הוה אמרינן באין יכול לכפור הוה הילך גם העדאת עדים באין יכול לכפור לאו הודאה הוא דכמאן דנקט להו דמי אלא דר"ח לשיטתי' אזיל דס"ל הילך חייב שפיר משכחת להאי דינא משא"כ למאי דקיי"ל הילך פטור הוה ס"ד דבאין יכול לכפור נמי מקרי הילך וא"כ לא צריך קרא למעוטי העדאת עדים כלל ורבי אפוטריקי ע"כ ס"ל ג"כ הילך חייב דאל"כ לא צריך קרא למעוטי העדאת עדים וא"כ למאי דקיי"ל הילך פטור י"ל בלא"ה ליתא לדר' חייא ולזה קמ"ל הרמב"ם בשם הגאונים דבעדיין יש לו נ' נמי חייב דלא מקרי הילך רק בשע"ק כמ"ש בראש הפרק ודוק ומזה ראיה דלהרמב"ם כת"י לאו הילך הוא עיין ח"מ סימן פ"ח סכ"ח. וגם בלא"ה עיקר הסברא דאין יכול לכפור הוה הילך אינה מובנת דמה ענין אין יכול לכפור להילך ע"כ צ"ל הסברא דלא מקרי הודאה רק מה שהי' אפשר לו לכפור בו משא"כ מה שאי אפשר לו לכפור בו לא מקרי הודאה דמה מהני לן הודאתו כיון דבלא"ה אין יכול לכפור בו וא"כ אפי' מ"ד הילך חייב י"ל הכא דפטור דהך מ"ד ס"ל דהילך נמי דמי למודה מקצת דלא הוה כמאן דנקיט להו מלוה וע"כ הודאתו הפעילה ההילך אבל במקום שא"צ להודאתו כלל י"ל דמודה דפטור וא"כ היכא קאמר ש"מ הילך פטור הא י"ל הילך חייב והכא שאני שא"צ להודאתו כלל אע"כ לא מטעמא דאין יכול לכפור אתינן עלה רק מטעם השעבוד קרקעות שמוכן להשתלם מקרקעות המשועבדים והוה כמאן דיהיב ליה השתא וא"כ היכא דלא גבי ממשעבדי כגון כת"י בנאמנות לא עדיף משאר הודאה וכמ"ש המחבר בסימן פ"ח סכ"ח וכן עיקר דלא כש"ך:
בתוס' ד"ה לעולם שתים פטור והילך חייב וא"ת כיון דהילך חייב כו' יהא נאמן במיגו כו' עכ"ל. תירוץ התוס' דחוק דכיון דפטור מטעמא דמסייע לי' שטרא שפיר הו"ל להימניה במיגו ולענ"ד נראה עפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב תוס' ד"ה ובכולי דקשה ל"ל לרבה חזקה אין אדם מעיז הא בלא"ה כיון די"ל אשתמוטי ליכא מיגו דכופר הכל די"ל דכ"כ יש לו ואין רוצה להשמט רק על מה שאין לו וכתבתי שם ליישב דממ"נ אם יש לו כ"כ יאמר הילך ויפטר ג"כ וצריך לומר חזקה דאין מעיז ולא יכול לומר הילך דהוה העזה ג"כ ואם אין לו ישמט על הכל וזהו דוקא אם הילך פטור שפיר יש לו מיגו דאף אם יש לו מה שמודה היה יכול לומר הילך משא"כ אי הילך חייב י"ל בלא"ה ליכא מיגו כלל שאין רוצה לכפור במה שיש לו ואינו משמט נפשו רק במה שאין לו ואין לומר יתן לו מיד ויאמר הילך דהא הילך חייב ור"ע ס"ל דמ"מ משיב אבידה היא אף שיש לו אותו מקצת מ"מ אם נחייבו שבועה וירצה להשתמט על המקצת לא יאמר יותר משתים ולזה אפשר שדקדק רש"י דחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה דס"ל ג"כ דמיגו לא הוה כלל כיון שי"ל שיש לו כ"כ רק דמ"מ יש לפוטרו מטעם תקנה שאם נחייבו כאן במקום אחר לא יעשה שיהא מודה במקצת ויטעון שתים ויפטר משבועה וכמו כן לעיל בדברי רבה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע פי' ג"כ דהוה כמשיב אבידה אף דקושית רבה על התורה היינו משום דודאי כל כמה דלא ידעינן טעמא דאשתמוטי קשה ג"כ על התורה יהא נאמן במיגו אבל למסקנא דאשתמוטי ליכא מיגו כלל די"ל שאין רוצה להשמט במה שיש לו לפרוע רק דלא סגי בהך טעמא לחוד דאל"כ יפטר עכ"פ מדרבנן. ולכן צ"ל טעמא דאין מעיז דמש"ה לא מיפטר לא מדאורייתא ולא מדרבנן והכא ס"ל לר"ע דמ"מ משיב אבידה הוא אבל רשב"א לא ס"ל הך סברא כלל וממילא ליכא מיגו כיון די"ל אשתמוטי ואינו משמט רק במה שאין לו ובפרט אי הילך חייב דא"ש טפי כדפרישית בלשון התוס' ג"כ ודוק היטיב:
גמרא אי נמי משום דהו"ל שטר שעבוד קרקעות כו'. גם מזה נ"ל ראיה לדעת הפוסקים דבכת"י בנאמנות לא מקרי הילך דאי נימא דכל שאינו יכול לכפור מקרי הילך וא"כ למאי דס"ד טעמא משום הילך שפיר מצי איירי אפי' לית ליה קרקע ופטור בשתים דמ"מ הילך הוא וכמו כן לשינוי' דמסייע לי' שטרא אפי' בלית ליה קרקע פטור וא"כ למאי דמשני משום שע"ק ע"כ באית ליה קרקע משעבדי או בנ"ח איירי א"כ הול"ל הכא במאי עסקינן באית ליה קרקע אלא ודאי גם לטעמא דהילך נמי לא איירי רק ביש לו קרקע ודייק דהילך ופטור מדפטר בשתים ולכן השתא דדחי לא הוצרך לומר דמיירי ביש לו קרקע דגם למאי דבעי לדיוקא דהילך פטור ע"כ באית ליה קרקע מיירי ודו"ק:
בתוס' ד"ה אין נשבעין כו'. וא"ת כו' עיין בס' פ"י שביקש לחלק מסברא בין היכא שיכול לגבות מלקוחות ותמהני איך לא ראה ולא ידע דברי הראשונים שכבר דברו בזה הרמב"ן בב"ב והר"ן פרק שבועת הדיינין והרא"ש בשבועות ס"פ שבועת העדות ג"כ ועיין מ"ש בספרי יעלת חן בדיני כתובה שאלה באריכות:
בא"ד וי"ל שמחל לו השעבוד. אין להקשות היכא משכחת לה הא דאמרי' שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דאי לא מחל השעבוד הוה שע"ק ובמחל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ועיין באורים ותומים סימן ע"ה בסק"א מ"ש במטלטלי אג"ק לא יתכן להתוספות דס"ל קנין אגב דרבנן. אבל בלא"ה נמי לק"מ לא מיבעי' להפוסקים משואיל"מ ע"י גלגול משכחת לה כגון שיש לו תביעה על היתומים שהם עצמם חייבין לו ונתחייבו לו שבועה שמחל להם השעבוד ומגלגל עליהם תביעת אביהם ועל תביעת אביהם לא מחל השעבוד וטענו על הגלגול אין יודע דבאבוה כה"ג מתוך שאיל"מ משא"כ ביורשים ואפילו להפוסקים דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ע"י גלגול י"ל דמשכחת לה שטוען שני כלים הפקדתי ביד אביכם ומודים לו בא' ועל השני טוענין א"י דבאבוה כה"ג מתוך שאיל"מ והיורשים אין להם קרקע ומ"מ מחוייבין להחזיר לו שלו ואין לומר דהילך הוא די"ל שנפחת בפשיעת היורשים או שתבעם ע"פ ע"א בכלי א' שהיה מופקד ביד אביהם והם אינם יודעין. או י"ל במשכנו שלא בשעת הלואתו והחזירו ללוה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו והיורשים אומרים כשהוא בידם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולית להו קרקע כדלקמן דף קט"ו ואין להאריך בזה:
בא"ד וי"ל שמחל כו' אבל לר' יוחנן כו'. קצת קשה דשמעתין נמי תקשי להו דקאמר דהוה ש"ק וקשה ממ"נ אי אית לי' קרקע הסלע הג' נמי הוי שע"ק ואי לית לי' קרקע אפי' שטר נמי לאו שע"ק הוא. ומצאתי באורים ותומים סימן ע"ה שהביא גם כן בשם הג"ת שהקשה כן. ומ"ש דהתוס' סבירא לי' כהרמב"ן דחוק בעיני מיהו יש לדחות דהא דקאמר הכא דהו"ל שע"ק אתי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלפי מאי דקיי"ל שעבודא דאורייתא י"ל טעמא משום הילך דקיי"ל הילך פטור או משום דמסייע לי' שטרא להכי ניחא להו לאקשויי מר' יוחנן דס"ל שעבודא דאורייתא מיהו נ"ל דבלא"ה לק"מ דודאי פשיטא להו לענין שבועה שבאה עפ"י תביעת המלוה במלוה ע"פ שאין לו שום תביעה על המשועבדים ובלית ליה בני חרי אע"ג דאית ליה משעבדי חייב שבועה דאורייתא שהרי אין המלוה תובעו שע"ק מאחר שאין לו שום טענה על הלקוחות וא"כ הכא רשב"א לא קאמר רק דהוה כמו מודה במקצת דעלמא ולמ"ד שעבודא דאורייתא כל מודה מקצת דמשתבע שד"א בלית ליה קרקע דוקא הוא אלא דדייק דשתים פטור מדלא נקט רשב"א אף זה מודה מקצת הטענה ולהכי משני שפיר דשטר הוה שע"ק וא"כ בלית ליה בני חרי ואית לי' ממשעבדי בשתים פטור ובשלש חייב ולכן לא נקט אף זה ישבע אבל ודאי פשיטא להו דבאית ליה משעבדי נמי ישבע על הסלע הג' שהוא תביעת בע"פ שהרי אין למלוה שום תביעה על המשועבדים ואין תביעתו רק על זה שיש ללוה משא"כ התם קשיא להו שפיר חדא דמשמע להו כיון דפטרה התורה בשע"ק יש לפטור אפי' בעדים כיון דמשעבדי נכסי והתם לא תליא בחיוב ב"ד דחייב אפי' נשבע מעצמו ונא משמע להו שיועיל הפקעת חכמים לחייבו קרבן וגם הא גופי' דחיקא להו דר' יוחנן לא מפליג אלא בין עדים לשטר ולא מפליג בין עדים גופייהו בין אית לי' קרקע ללית לי' קרקע ולק"מ ודוק. ואמת שיש לי לדקדק לפי דברי הרא"ש שבס"פ שבועת עדות שהשיג על הרמב"ן שתירץ דכשאין יכול לגבות מן המשועבדים לאו שעבודא דאורייתא והשיג הרא"ש כיון דשעבודא דאורייתא אפילו מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו כו' ואם היה הלוקח מודה בהלואה היה גובה ממנו וא"כ הכא גם בסלע השלישי אם היה באים העדים החתומים על השטר ואמרו שהי' ה' סלעים ראוי היה שיגבה אף מן המשועבדין שהרי נשתעבד על ה' ולא שייך הכא פסידא דלקוחות כיון דמלוה בשטר קלא אית ליה והעדים מפקיעין הקול וא"כ נהי דאין העדים בפנינו מ"מ הוה לשיטת הרא"ש שעבוד קרקעות למאי דקיי"ל שד"א. וצ"ל לדעת הרא"ש דגם אם יבאו עדים ויאמרו כדברי המלוה מ"מ לא גבי מלקוחות יותר משנים שהם במשמעות השטר דהוה כמחל השעבוד. וא"כ בלא"ה לק"מ דתקשי להו להתוספות הכא בסלעין דינרין דהכא כיון שהמלוה ידע שאין במשמעות השטר יותר על שתים חשיב כאילו מחל המלוה השעבוד והוה מחילה גמורה משא"כ התם קשי' להו שפיר דלא תלי' במלוה ודו"ק. מיהו לשיטת הרמב"ן וסייעתו א"ש טובא כיון דלא גבי ממשעבדי השתא לא מקרי שע"ק וא"כ אפשר שאם באו עדים שהיה חמש גובה גם מלקוחות וצ"ע לדינא ועיין בסמוך:
בא"ד ומיירי דאית ליה משעבדי ול"ל בני חרי עכ"ל. קצת קשה דהא שפיר מצי איירי אפילו אית להו בני חרי כיון שאחר שהפקיעו חכמים השעבוד כשימכרם אינו גובה מהם וא"כ ממילא ליכא שעבוד עליהם דהא לא קשיא להו להתוספות למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אע"ג דמיניה ודאי גבי משום דלא שייך שעבוד ומה שגובה מיני' היינו משום שחייב לשלם לו אפי' מגלימא דעל כתפי' אפילו אי שעבודא לא"ד וא"כ גם למ"ד שעבודא דאורייתא כיון שכבר הפקיעו שעבודא אין שעבוד חל עליהם כשימכרם. ונראה מזה דס"ל דנהי שהפקיעו השעבוד משום פסידא דלקוחות מ"מ כ"ז שהם ביד המוכר תורת שעבוד עליהם מן התורה ונ"מ לענין מלוה ע"פ מוקדם שקודם למלוה בשטר מאוחר כמ"ש הפוסקים ולפ"ז גם לפי האמת באית ליה קרקע בנ"ח אפילו אחר שהפקיעו חז"ל השעבוד ליכא שבועה דאורייתא לשיטת התוס' ודו"ק:
בא"ד שם ול"ל בנ"ח. נראה דלאו דוקא דלית לי' כלל דאפילו אית ליה בנ"ח שקנה אחר ההלואה נמי לא משתעבדי מדאורייתא והוה כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אע"ג דגבי מיני' מ"מ לא מקרי משעבדי כיון דאם ימכרם לא יגבה מהם והכא נמי בדאקני דמסתמא לא משתעבדי מדאורייתא רק בפירש לו דאקני קיי"ל דמשעבדי ולפי' רשב"ם בב"ב היינו משום נעילת דלת או דיכול לשעבד דבר שלא בא לעולם אבל כל שלא שעבדן בפירוש ליכא שעבודא דאורייתא עלייהו וכוונת התוס' ג"כ דלית ליה בנ"ח שבשעת ההלואה וגם בשטר אי אמרינן דאקני לאו ט"ס אפי' יש לו משעבדי שקנה אח"כ כיון דלא משתעבדי לא מקרי שע"ק ובזה יש ליישב תמיהת הט"ז סספ"ד מההיא דנשבע וגובה מחצה ע"ש.
בד"ה אין נשבעין כו'. אין להקשות הא ר"ע דריש רבויי ומיעוטי כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלפמ"ש התוס' פ' שבועת הפקדון דף ל"ז ע"ב דהא דצריך קרא למעוטי שטרות מקרבן שבועה למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפילו שרפן פטור מ"מ כיון דאי איתנהו בעינייהו מחייב לאהדרינהו ס"ד דחייב וא"כ לענין שבועה הכא לא שייך לחייבו לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד דאפילו שרפן פטור ואפי' לר"מ לפמ"ש התוס' וכמה פוסקים דר"מ דדאין דינא דגרמי לא דאין אלא מדרבנן וא"כ מן התורה לא צריך קרא לשטרות וע"כ צ"ל המיעוט לקרקעות ומוכח שפיר. מיהו י"ל דהתוס' ס"ל דשבועה שאינו ברשותו נמי מדאורייתא היא היכא שאינו משלם וא"כ שייך גם בשטרות שבועה שאין ברשותו מיהו לפי דעת הראב"ד דגם לפי האמת לא מיפטר בשטרות משבועה שאין ברשותו א"כ ל"ל למעוטי שטרות ואפי' למ"ש הטור ח"מ סי' ס"ו בהשגתו על הראב"ד דכיון דפטרם הכתוב מעיקר שבועה גם משבועה שאינו ברשותו פטור היינו דוקא אם פטור מכח המיעוט משא"כ אי לא מיפטר רק מכח סברא י"ל דחייב לישבע שאינו ברשותו וא"כ צריך קרא למעוטי שטרות משבועה שאינו ברשותו:
בתוס' ד"ה הא כלים כו' הוה מצי לשנויי בחפר בה בורות כו', ונראה ליישב דבלא"ה הקשה בתוס' ישינים בהודה במקצת כלים יהא נאמן במיגו דאי בעי היה מודה במקצת קרקע ותירצו דשמא חפץ בקרקעות יותר וזה דוחק. ועוד דהא קשה למ"ש התוספות לעיל דלמאי דקיי"ל שעבודא דאורייתא אין מודה מקצת חייב שבועה רק בלית ליה קרקע וא"כ צ"ל בהודה מקצת כלים דחייב אף שכופר לו מקצת קרקע וא"כ הרי יש לו מקצת קרקע וצ"ל דהודאה של כלים עולה יותר מכפירת הקרקע כגון דהודה לו בכלים שוה ס' והקרקע אינה שוה רק נ' וא"כ אכתי יש לו מיגו דאי בעי היה מודה לו רק נ' כלים דהוה שעבוד קרקעות כיון דא"ל קרקע ודוחק לאוקמא במחל השעבוד דלעיל אמרינן סתמא דשתים פטור משום שע"ק. ולכן נ"ל ליישב באמת קושית התוס' עפ"ז והיינו כיון דהודאת הכלים שוה יותר מקרקע שכפר אין כאן מיגו והיינו עפמ"ש לעיל ליישב קושיית התוס' שהקשו אי הילך חייב יהא נאמן בשלש במיגו דשתים כיון דהילך חייב וכתבתי ליישב דאי הילך חייב לא שייך לפוטרו משבועה במיגו כיון די"ל אשתמוטי קמשתמיט די"ל דכ"כ שמודה לו יש לו לשלם ולמה יכפור בחנם אלא דלרבה לא סגי בטעמא דאשתמוטי דאם יש לו כ"כ מזומן יאמר הילך ואם אין לו מזומן טוב לו להשמט על הכל לפי שעה אבל אי הילך חייב לית ליה מיגו דהילך דמה נ"מ במה שיאמר הילך כיון שחייב ג"כ וי"ל שכ"כ יש לו כמו שמודה וא"כ הכא א"ש כיון דהודאת כלים יותר מהקרקע א"כ ליכא מיגו שיודה בפחות די"ל שבמה שיש לו מודה ואין משתמט רק במה שאין לו וא"כ כשיודה בקרקע שהיא פחות משווי הכלים אינו רוצה לכפור כ"כ וזהו דוקא אם הילך חייב מיהו אי הילך פטור בלא"ה ליכא מיגו שיודה בקרקע כיון דהילך היא הו"ל כופר הכל ואין אדם מעיז לכפור בכל וא"כ מוכח דמקצת הקרקע בעין דל"ל דאיירי שחפר בה בורות כו' ואינה בעין דא"כ לאו הילך הוא וא"כ תקשי דיהא נאמן גם כשהודה במקצת כלים במיגו דאי בעי הוה כפר בכלים ומודה בקרקע ול"ל דהילך הוא כיון שאינה בעין ומ"מ יפטר משבועה לפי דברי התוס' ולק"מ ודו"ק:
דף ה.
גמ' ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה. ויש לדקדק לפרש"י דבפקדון גם כופר הכל נשבע א"כ י"ל שמסר לו קרקע לשמרה וטוען להד"ם מיהו בלא"ה הקשו התוס' כמה קושיות על פרש"י אבל לפי' ריב"א א"ש דנהי דבפקדון חייב כופר הכל היינו בטענת נאנסו ובס"ד דמשמע לי' שהקרקע בעין לא שייך שבועת שומרין בקרקעות מיהו למאי דמשני בחפר בה בורות כו' א"כ שפיר י"ל דמשכחת לה ג"כ בשומרין כגון שמסר לו קרקע לשמרה ומוצאה מקולקלת קמ"ל דפטור משבועה שלא שלח בה יד והיינו שלא עשה בידים או למ"ד דחייב בפשיעה היינו משבועה שלא פשע בה. ובהכי ניחא מה שהקשה הכ"מ על פרש"י שמפרש תירוץ הש"ס שחפר בה בורות היינו אקרקע דהודאה אבל קרקע דכפירה הוא בעין דאילו גם הקרקע דכפירה היא מקולקלת א"כ דמים תובעו ואין כאן תביעת קרקע וכן מסיק הש"ך לדינא והקשה המ"מ דא"כ היינו אידך שינויא דטענו כלים וקרקעות. ולמאי דפרישית א"ש דמעיקרא משני שפיר אליבא דכ"ע דלמ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו באחד חייב א"ש בתובעו דמי הקלקול וגם הקרקע שהוא בעין והיינו כלים וקרקעות ולמ"ד פטור מוקי לה שפיר בשבועת שומרין דחייב כופר הכל ומעטיה רחמנא משבועה שלא עשה החפירות או שלא פשע למ"ד דחייב בפשיעה ואידך שינויא דוקא למאי דקיי"ל בטענו שני מינין חיב ועמ"ש לקמן:
בתוס' ד"ה למ"ד הילך פטור תימא גם למ"ד הילך חייב כו' דנאמן הוא מטעם דא"א מעיז עכ"ל לכאורה יש לתרץ לפמ"ש התוס' לעיל דהא דכופר הכל פטור לאו מטעם דאינו מעיז דאפי' במקום שיכול להעיז פטור אלא מגזירת הכתוב וא"כ י"ל דודאי הך חזקה דאין מעיז אינו פוטר משבועה אפילו היכא דל"ל אשתמוטי אלא דמ"מ לאו מיגו הוא כיון דהוה העזה ואי קשיא גם בקרקעות יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכל כיון דגם השתא מעיז כמ"ש התוס' לעיל דף ג' ד"ה ובכולי וא"כ י"ל דצריך למיפטר קרקע דמ"ד הילך חייב היינו ר' חייא לשיטתיה היינו כשיש עדים על מה שמודה דלית ליה מיגו כלל כיון שיש עדים על זה ומוכרח להודות ואין לומר לפ"ז ל"ל לר' חייא ק"ו הא מוכח מדאיצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה דהא כבר כתבו התוס' לקמן דלאו אקרא פריך ועוד דאפילו מאן דפליג ארבי חייא היינו בכופר הכל אבל במודה לדברי העדים לכ"ע חייב שבועה אף דאיכא חזקה דאין מעיז אינו פטור משום הך חזקה דהא מגלגלין נמי כופר בכל אף דאיכא למימר אינו מעיז אלא דהאי חזקה אינו פוטרו משבועה דאורייתא רק אשבועת היסת אמרינן הכי דתיקנו היסת משום חזקה אין אדם תובע כו' פריך אדרבה אין אדם מעיז אבל משבועה דאורייתא י"ל דלא מיפטר מכח הך חזקה ומלשון התוס' נראה דס"ל דמשום הך חזקה דאין מעיז היה לנו לפוטרו גם משבועה דאורייתא מיהו גם לפ"ז קשה כיון דמ"ד הילך חייב היינו ר' חייא א"כ יש לומר דחייב בכופר הכל ועדים מעידין על מקצת שחייב לו דתו ליכא למיפטריה מכח חזקה דאין מעיז דהא חזינן דגם השתא מעיז לנגד עדים כדפרישית לעיל בדברי התוס' דף ג' ע"ב ד"ה אבל ע"ש. ואפשר דס"ל להתוס' דלא מחייב בהעדאת עדים רק היכא דבכה"ג בפיו היה חייב וכיון דבפיו כה"ג היה פטור במודה במקצת מטעם אין אדם מעיז גם בהעדאת עדים פטור אלא אכתי קשה דטפי הו"ל לתוס' לאקשויי לעיל אמאי דפריך למ"ד הילך פטור מטענו כלים וקרקעו' דכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב ותקשי למ"ד הילך פטור דתקשי לטעמיך אפי' אם הילך חייב נמי יפטר כשהכלים הם בעין לפנינו דומיא דכלים וקרקעות שכופר בקרקעות שהם בעין ובכה"ג גם בכלים פטור כשהם בעין דלא שייך בהו אשתמוטי דקושיא דהכא לא אלימא כ"כ דהא י"ל דקאי אהודה בקרקעות וכפר בכלים וכמ"ש המפרשים עיין אס"ז וצ"ל דהתוס' משמע להו כיון דעיקר קושיא אלקמן במתני' כמ"ש בדיבור שאח"ז ושם נקט דאין נשבעין על הקרקעות משמע להתוס' דהכפירה הוא קרקע דהרי על מה שכופר נשבע. ובהכי ניחא דלא כתבו התוס' דאתי לשע"ק דבמתני' דלקמן משמע דשבועה על הקרקעות ממש ואקרא בלא"ה לא קשה כמ"ש התוס' לקמן מ"מ אדלעיל הוה קושיא אלימא טפי ודו"ק וצ"ע. ולכאורה קשה עוד על דברי התוס' דטפי הו"ל לאקשויי אמסקנא דמסיק אי נמי הודה בכלים וכפר בקרקעות ותקשי להו אמאי יתחייב בין למ"ד הילך פטור בין למ"ד חייב כיון דעל הקרקעות לא שייך אשתמוטי ואין לומר למסקנא י"ל הודה בכלים וכפר בקרקעות היינו בחפר בה בורות דתובעו רק דמים ושייך אשתמוטי דא"כ האיך כתבו דלא א"ש למ"ד טענו חטין ושעורין פטור כיון דלא איירי רק בתובעו דמים א"ש אף להך מ"ד דשניהם תביעת דמים. ונראה דאתירוץ הש"ס לא קשיא להו כלל כיון דקאי למ"ד הילך פטור א"כ י"ל דאין לו לשלם מקצת הכלים שהודה ולכן כופר במקצת הקרקעות כדי שישלם שווי הכלים מן הקרקעות עד שיהיה לו לשלם דמי הכלים ושפיר י"ל אישתמוטי קמשתמיט. ואין לומר א"כ יודה בקרקעות ויכפור בכלים דז"א דהוה העזה טפי לכפור בכל כיון דהקרקע הוה הילך ולכן מודה בכלים וכפר בקרקעות כדי שישמט נפשו על הכלים. משא"כ בס"ד דע"כ משמע ליה ממתני' דאין נשבעין על הקרקעות היינו כשהודאה והכפירה שניהם קרקע וקשיא להו שפיר דתקשי גם למ"ד חייב ודו"ק: