מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ששי השוכר את האומנין · דף פב.
בתוספות ד"ה נימא כו' פירש בקונט' כו' וקשה דא"כ כו' לוקמה מתני' בדשוי כו' עכ"ל בשבועות כתבו התוס' די"ל דס"ד בדשוי לכ"ע הוה ש"ש מטעמא דר' יצחק דבע"ח קונה משכון אלא דשם תמהו התוס' מה חילוק בין שוי ללא שוי מדר' יצחק ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דודאי בס"ד ס"ל דרי"צ שייך נמי בשעת הלואה אע"פ שאינו מצווה בהשבת העבוט בשעת הלואה מ"מ קני ליה כיון דלקחו בתורת משכון קני ליה עכ"פ ובלא שוי אמרינן דלזכרון דברים נקטיה ולא נתכוון לקנותו כלל רק לזכרון דברים בעלמא ולא שייך קונה משכון שלא לקחו בתורת משכון ולמסקנא דליתא לדרי"צ בשעת הלואה באמת אין לחלק בין שוי ללא שוי' מיהו י"ל התוס' בשבועות תמהו לפי שיטתם דמוקי בלא שוי ובפירש שקיבלו א"כ ממילא אי שייך דרי"צ בשעת הלואה גם בלא שוי שייך דרי"צ דהא כיון דפריש לקחו לגוביינא ולא לזכרון דברים ולפרש"י דמיירי בלא פריש י"ל שפיר דלזכרון דברים נקטיה ולא שייך דרי"צ מיהו מכאן משמע דהקושיא לפירש"י ג"כ ונראה דכאן נתכוונו ג"כ למה שהקשו התוס' שם דאי פליגו בדשמואל ע"כ ר"ע ס"ל דנקט לגוביינא אף דלא שוי וא"כ שפיר הקשו התוס' כאן דילמא בשוי גם ר"א מודה דנקטיה לגוביינא כמו דס"ל לר"ע בלא שוי רק ר"א ס"ל בלא שוי לזכרון דברים נקטיה מיהו יש ליישב לפי שיטת התוס' דל"ל טעמא דר"א דבשוי נקטיה לגוביינא ובלא שוי טעמא דלזכרון דברים נקטיה דלפי שיטת התוס' דאיירי בשטר והניח משכון אח"כ א"כ ודאי שלא בשעת הלואה פשיטא דלגוביינא נקטיה וא"כ אי מודה ר"א היכא דנקטיה לגוביינא תקשי ל"ל לאשמועינן בשטר שלא בשעת הלואה הא אפילו בשעת הלואה אי נקט שטרא ע"כ לאו לזכרון דברים נקטיה וא"כ מאי קמ"ל בשטר שלא בשעת הלואה דשייך דרי"צ הו"ל לאשמועינן במלוה על המשכון בשטר דבשעת הלואה נמי נקטי' לגוביינא והו"ל ש"ש בשלמא להך ס"ד דס"ל בשוי מודה ר"א לא קשיא למה נקט שטר שלא בשעת הלואה כיון דאכתי לא ידע החילוק לר' יצחק א"כ י"ל דשלא בשעת הלואה הוה רבותא טפי דבשעת הלואה שנותן לו מדעתו בעד מעותיו שייך טפי שלקחו לגוביינא משא"כ שלא בשעת הלואה שאינו נותנו לו מדעתו י"ל שלא בשעת הלואה הוה רבותא טפי משא"כ למסקנא דרי"צ לא אמר רק שלא בשעת הלואה א"כ הא הוה רבותא טפי ואי מודה ר"א בשוי משום שנטלו לגוביינא א"כ לישמעינן רבותא טפי בלא שוי ובשטר בשעת הלואה אלא ודאי לר"א דוקא שלא בשעת הלואה הוה ש"ש אבל בשעת הלואה אע"ג דנקטיה לגוביינא דהיינו בשטר לא הוה ש"ש א"כ ממילא לר"א אפילו בשוי לא הוה ש"ש. וא"כ שפיר יש לפרש בס"ד לא ידע דרי"צ כלל וא"כ סיפא דבשטר ס"ד עיקר טעמא משום דלוקחו לגוביינא א"כ ממילא בשוי נמי לוקחו לגוביינא דלענין הסברא דלוקחו לגוביינא שייך טפי בשוי שנותנו לו מדעתו משלא בשעת הלואה ולא שוי שנוטלו בע"כ ובשוי איכא סברא טפי שנותנו לו מדעתו בדמי הלואתו והוה טפי ברשותו לכן ס"ד דשוי עדיף משלא בשעת הלואה ופריך שפיר מ"ט דר"א אבל למאי דתירץ לו וחידש לו דרי"צ דהתורה הקנתה לו המשכון מקרא דולך תהיה צדקה א"כ ודאי כיון דרי"צ שלא בשעת הלואה ומגזירת הכתוב ממילא שלא בשעת הלואה איכא סברא טפי שהתורה אוקמתה ברשותו וא"כ ל"ל דפליגו בדשמואל בשוי דא"כ כיון דמודה ר"א בתופסו לגוביינא א"כ ודאי בשטר בלא שוי הוה כאילו שוי וא"כ טפי הו"ל לאשמועינן שטר בשעת הלואה כיון דמסיק קרא דרי"צ שלא בשעת הלואה ואי משום דתופסו לגוביינא הוה ש"ש א"כ כש"כ בשטר בשעת הלואה דלא שייך דרי"צ רק בס"ד דלא אסיק אדעתיה דרי"צ וס"ל שלא בשעת הלואה הוה ש"ש משום דתופסו לגוביינא ס"ל ששוי ג"כ תופסו מסתמא לגוביינא משא"כ למאי דמסיק דשלא בשעת הלואה שייך דרי"צ ע"כ לר"א לא אהני כלל תופסו לגוביינא וא"ש הכל:
בא"ד לוקמה בדשוי ותיתי ככ"ע עכ"ל והקשה מהרש"א דאי מוקמינן בשוי כי היכא דמקשי מ"ט דר"א כן יש להקשות מ"ט דר"י דבהלוהו מעות ש"ח ולא הבנתי דבריו דנהי דבס"ד פריך מ"ט דר"א דמשמע ליה בשוי גם לר"א הוא ש"ש מ"מ הא לפי המסקנא ס"ל לר"א גם בשוי שיעור זוזי אינו רק ש"ח ע"כ הדר ביה הש"ס מהך סברא וא"כ אין קושיא כלל דנימא דר' יהודה ס"ל בשוי ג"כ אינו רק ש"ח אלא דכיון דלשיטת התוס' קי"ל כשמואל א"כ מצי לאוקמה פלוגתייהו בלא שוי שיעור זוזי ובשוי נשארה סברא זו של המקשן דיכול להיות דמודה ר"א בשוי ומצי מתני' אתיא כר"א ועיין בסמוך:
בא"ד י"ל דלא מצי לאוקמ' מתני' בדשוי וככ"ע דאין סברא שיחלוק והקשה מהרש"א דילמא רבי יהודה ס"ל דפליגי נמי בדשוי כמו שצ"ל להך תירוצא דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו לפי שיטת רש"י איך חולק ר' יהודה וצ"ל דר"י ס"ל דגם שלא בשעת הלואה פליגי וא"כ י"ל דר"י ס"ל דגם בדשוי פליגי ולא תירץ כלום ובאמת קשה לדבריו צ"ל שהתוס' כ"כ לשיטת רש"י דוקא דהא לשיטת התוס' סיפא דבשטר איירי שלא בשעת הלואה וא"כ כי מוקמינן מתני' שלא בשעת הלואה ע"כ פליג ר"י אר"א ור"ע מיהו בתר עיון נראה דלק"מ דהא בלא"ה צ"ל הא דקאמר בשוי מ"ט דר"א והמתרץ ס"ל דגם בדשוי פליג ר"א ונראה דהתוס' מפרשין דהא דקאמר אי בשוי, מ"ט דר"א היינו לפרושי איך מיתוקם שמואל כר"ע עכ"פ ולשמואל ע"כ בשוי סברא פשוטה היא שחייב באבידה דאם ת"ל דבשוי אינו סברא פשוטה שחייב באחריות א"כ שמואל לא אתי כמאן דהא כר"א ודאי לא אתי ור"ע נמי אינו חולק עליו רק בשוי ובלא שוי ליכא שום תנא שיסבור כשמואל אע"כ שמואל ס"ל לסברא פשוטה דבשוי לא יחלוק ר"א וע"כ פליגי בלא שוי וס"ל לשמואל כר"ע וכיון דשמואל ס"ל דבע"כ ר"א ור"ע פליגי בלא שוי ובשוי פשיטא ליה דר"א היה מודה א"כ ממילא אין סברא שיחלוק ר"י על סברא זו ומה שלא כתבו בפשיטות דבשוי, מ"ט דר"י לשמואל דס"ל ע"כ שוי סברא פשוטה הוא דלא פסיקא להו להתוס' דילמא דוקא לר"א ס"ל הכי מאיזה טעם והוכחה שהיה לשמואל לר"א לכן נקטו התוס' הלשון כיון דע"כ פשיטא ליה לשמואל דר"א לא מפליג בדשוי ממילא לא משמע לן שהיה לשמואל סברא דר"א לא פליג בשוי ור"י מצי לחלוק אף בשוי דבאמת לא מסתבר כלל כיון דלשמואל סברא פשוטה הוא שאין ר"א חולק בשוי וממילא לא משמע שר"י יש לו סברא לחלוק טפי מר"א ואתיא דברי התוס' אפילו לשיטתייהו דלעיל מיהו לפי"ז לא הוה מקשו התוס' מידי די"ל דדוקא לשמואל קאמר לכן נראה כונת התוס' דמשמע דבשוי ס"ד לכ"ע אין טעם שיחלוק ר"א והיינו משום דס"ד לכ"ע פרוטה דר"י בשוי לכן הקשו על זה וא"כ כונת התוס' למסקנא דלכך לא מוקי מתני' בדשוי דא"כ לכ"ע הוה ש"ש ואין סברא שיחלוק ר"י היינו משום דבעי לאסוקי דרב יוסף ככ"ע וכמש"כ התוס' לקמן ובימי חורפי כתבתי ליישב קושית מהרש"א דודאי אין סברא לומר דר"י פליג לומר דפליגי ר"א ור"ע במילתא אחריתא שיהיה מחלוקת תנאי בגופא דמילתא במאי דפליגי ר"א ור"ע ולעיל דמוקי מתני' שלא בשעת הלואתו לשיטת התוס' י"ל דר"י לא פליג אר"א ור"ע לפי שיטת התוס' דסיפא דבשטר איירי שלא בשעת הלואתו י"ל לפמ"ש התוס' בקדושין דב"ח קונה משכון ילפינן מולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ופירשו התוס' בקדושין דף ח' דה"ל רבית דברים מה שמברכו העני והנה לר"י לשיטתיה דס"ל צד אחד ברבית שרי א"כ לא מיבעיא למאן דאמר למפרע גובה י"ל כיון דאם לא יפרענו יוחלט המשכון למלוה וקני ליה למפרע י"ל דלאו רבית הוא כלל שהרי בדין מברכו שנתן לו שלו וכיון דקיימ"ל דמוכרו לאחר שלשים יום א"כ אם נשאר למלוה הוה למפרע שלו ואפילו לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה י"ל דבמשכון שלא בשעת הלואתו גלי רחמנא דהוה למפרע שלו אם לא יפרענו בסוף אבל לא קני ליה בהחלט רק כשיבא לידי גוביינא א"כ י"ל דבאבידה פטור דכיון שלא בא לידי גוביינא לא קני ליה כלל ומ"מ לא הוה רבית דברים כיון דאם יוחלט בידו קני ליה למפרע ולא הוה רק צד אחד ברבית וא"כ א"ש למאי דמוקי מתני' שלא בשעת הלואתו י"ל דהיינו בלא שוי שיעור זוזי דר"א ע"כ ס"ל צד אחד ברבית אסור דאל"כ לא מוכח דב"ח קונה משכון וא"כ י"ל דר"י ס"ל דפליגי בשוי שיעור זוזי ובהא ס"ל לר"ע דהוה ש"ש ושלא בשעת הלואה מודה ר"א דהוה ש"ש דקונה משכון ור"י דס"ל צד א' ברבית שרי ע"כ ס"ל דדוקא בשוי ס"ל לר"ע דהוה ש"ש משום דשוי שיעור זוזי מאיזה טעם שיהיה אבל בלא שוי לא מיירי ר"א ור"ע כלל ובהא ס"ל לר"י דהוה ש"ח כיון דלא איירי ר"א ור"ע בלא שוי כלל אבל הא לאו סברא הוא לומר דפליגי ת"ק ור"י במהות הפלוגתא וא"ש קושית מהרש"א:
בא"ד אין נראה דאי בדשוי אבדו מעותיו כו' דהא כ"ש שעשה מצוה שהלוהו על המשכון מועט כו' עכ"ל ודאי לכאורה תמוה לחלק בפרוטה דר"י בין שוה ללא שוה ובימי חורפי כתבתי ליישב דשפיר יש לחלק דהנה יש לעיין בענין מה שפסקו הפוסקים דהמלוה על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י דעביד מצוה שהלוהו כמו שנראה מתשובת הרשב"א שבב"י סי' ע"ב א"כ למאי דקיי"ל דאסור להלות בלא עדים דעבר על לפני עור כדאיתא לעיל ס"פ איזהו נשך וא"כ בכה"ג לאו מצוה עביד ולא שייך לפוטרו מפרוטה דר"י ועפ"ז יש לבאר הסוגיא מה שתמהו התוס' על הגירסא אי בדשוי מ"ט דר"א ומהרש"א תמה ג"כ דאיך נחלקו המדחה והמקשה דהמקשה פשיטא ליה שלא יחלוק ר"א והמדחה ס"ל דגם בשוה פליגי וטעמא דר"ע משום דרי"צ או דרב יוסף לכן נראה דבס"ד לא ידע דרי"צ כלל דב"ח קונה משכון וא"כ לשיטת התוס' דסיפא מודה ר"א משום דאיירי שלא בשעת הלואה וכיון דלא ידע דרי"צ א"כ תקשי סיפא למה מודה בשטר לכן ס"ך דטעמא דלא שייך פרוטה דרב יוסף בלא שוה די"ל דלוה בלא עדים וליכא מצוה כיון דאסור להלות בלא עדים שמא יכפור מיהו בשוה שיעור זוזי ודאי מותר להלות אף בלא עדים דלא שייך שיכפור כיון שיש לו משכון לכן איכא מצוה משא"כ בלא שוה איכא לפני עור שמא יכפור במותר וליכא מצוה לכן י"ל דבסיפא דליה בשטר דאיכא מצוה שפיר הוה ש"ש משום שכר מצוה ולא אסיק אדעתיה טעמא אחרינא ואפילו לפירש"י שסובר הטעם בסיפא משום דלגוביינא נקטיה י"ל דהיינו לפי האמת דשלא בשעת הלואתו קני ליה מדרי"צ י"ל כמש"כ הש"ך דטעמא דרי"צ משום דלגוביינא שקליה ובס"ד דלא ידע טעמא דרי"צ ס"ל הטעם בשטר דליכא למיחש שיכפור שפיר הוה מצוה והוה ש"ש והמדחה חידש לו טעמא דרי"צ א"כ ממילא אין ראיה כלל מסיפא דבשטר די"ל דטעמא מדרי"צ ולא ס"ל כלל שכר מצוה ואפשר דישבע ויטול מעותיו כולל ג"כ שלוה בלא עדים דליכא מצוה ובהכי ניחא דברי המגיד משנה פ"י משכירות שסובר דשמואל ס"ל אפילו נאנס המשכון כיון שקיבלו אבד קתא אבד אלפא זוזי והקשה בלח"מ איך אמר בדשמואל קמיפלגי תקשי מתני' דלא אתיא לא כר"א דס"ל ש"ח הוה ור"ע אי ס"ל דשמואל אפילו באונסין חייב ולפ"ז ניחא דכיון דאמרינן בלוה מ"ט דר"א היינו משום דע"כ ס"ל פרוטה דר"י א"כ מתני' א"ש בשוה דאיכא פרוטה דר"י ואתי שפיר כר"א ולהכי כתב המ"מ דלא קיי"ל כשמואל דלשמואל ע"כ לומר דהמשנה אתיא כר"א. ובזה ניחא מה שהקשה התוס' בשבועות למה הדר מהך סברא נימא דפליגי בדשוה ובדשמואל ולפ"ז לק"מ דאי ס"ל לר"ע משום דשמואל א"כ אפילו באונסין חייב משום דשמואל דכן ס"ל הש"ס דסברת שמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי ע"כ הוא משום דסבר וקיבל א"כ אין לחלק בין אחריות אונסין לאחריות גניבה ואבידה דמאן פליג לן לומר שבכלל קבלתו אחריות גניבה ואבידה ולא אונסין דממנ"פ אם נימא דסבר וקיבל כל זמן שלא יחזור לו משכון לא ישלם לו חובו א"כ אפילו באונסין חייב וכן משמע מלשון רש"י שכתב מיהו כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דמדשמואל חייב באונסין וא"כ לק"מ דלפי המסקנא ע"כ לא ס"ל דשמואל דלשמואל אפילו באונסין חייב ומיושב נמי מה שהקשה בתוס' על פרש"י שפירש דרבה ודאי תנאי הוא והתוס' הקשו עליו דהא י"ל לרבה לאו תנאי הוא דפליגי בדשמואל ולפמש"כ א"ש טובא דרש"י ס"ל דמדשמואל חייב נמי באונסין וא"כ ל"ל דפליגי בדשמואל דא"כ תקשי מתני' מני דלר"א הוה ש"ח ולר"ע הוא חייב נמי באונסין וארווח לן בזה קושיא עצומה לפי התוס' דסברי דשמואל איירי בדפריש וקמ"ל שמואל דאבד אלפא זוזי וא"כ קשה למסקנא נימא כ"ע אית להו דשמואל אלא דשמואל לא חידש לנו רק היכא דחייב באבידת המשכון אהני פירושו דאבד אלפא זוזי אבל מן גוף המשכון שע"י הפירוש יתחדש עליו אחריות מזה לא איירי שמואל וי"ל טעמא דשמואל גופיה משום דס"ל כר"ע דחייב באבידת המשכון לכן אהני פירושו שיתחייב בכולו וא"כ י"ל דר"א ור"ע לא פליגי לענין פריש דכ"ע אית להו דשמואל בפריש שמהני פירושו גם על חוב היתר על המשכון אלא משום דר"א ס"ל דאינו אלא ש"ח א"כ גם פירושו לא אהני רק למה שהוא חייב במקצתו בלא פירוש ור"ע ס"ל דחייב באבידת מקצת המשכון אהני נמי פירושו על כולו ואין לו ענין לדינא דשמואל ואפילו תימא דמ"מ הא דשמואל אמר באבד דחייב אתיא כתנאי דלר"א לא הוה אלא ש"ח מ"מ קשה דילמא שמואל באין צריך למשכון דהוה ש"ש לכ"ע וכמו דמוקמינן דר"י ככ"ע יש לאוקמה גם שמואל לכ"ע ולא קמ"ל שמואל רק דהיכא דחייב כנגד המשכון בלא פירוש אהני פירושו להתחייב בכולו כפי פירושו ואין ענין הפלוגתא לדשמואל כלל אבל למאי דפרישית א"ש טובא דבקתא שאינו שוה ודאי לא שייך דרב יוסף כיון דשמואל סתמא קאמר משמע אפילו הלוהו בלא עדים ובלא עדים ליכא מצוה דאסור להלוות בלא עדים א"כ ע"כ שמואל ס"ל דחייב באבידה בלא דר"י ודרבי יצחק לא שייך בשעת הלואה וא"כ לא אתי כר"א דפטר באבידה וא"ש ולק"מ מיהו הפוסקים לא חילקו במלוה על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י ולא חילקו דבלא שוי שיעור זוזי לא הוה ש"ש דליכא מצוה ואמרתי ליישב דהנה בעל כה"ג הקשה אהא דאמרו אסור להלות בלא עדים משום לפני עור שמא יכפור א"כ אפילו בעדים נמי קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ותירץ בתומים דאין לחוש שיכפור ויעיז נגדו דאין אדם מעיז לכפור רק יש לחוש שיטעון איני יודע וא"כ בליכא עדי הלואה הו"ל איני יודע אם הלויתני משא"כ באיכא עדי הלואה אם יטעון א"י אם פרעתיך חייב ג"כ וא"כ לפ"ז יוכל להלות על משכון אע"פ שאינו שוה שיעור זוזי דהא אין יכול לכפור בכל שהרי יש לו משכון ואם יודה במה שכנגד המשכון ויטעון על המותר איני יודע ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משאיל"מ ושיטעון שא"י ממשכון ג"כ ודאי הוא שקר והעזה גדולה ומ"מ דברים הנ"ל מכוונים לשמואל לשיטתיה דלא ס"ל מתשאיל"מ א"כ ע"כ אין טעמו משום פרוטה דרב יוסף דלדידיה איכא איסורא להלות בלא עדים והפוסקים ס"ל דאמרינן מתשאיל"מ דלא קיי"ל כשמואל בהא וא"כ לעולם איכא פרוטה דר"י אפי' אין המשכון שוה שיעור זוזי והכל ניחא בס"ד מיהו כבר הקשתי על דברי ד"ז הגאון בתומים דמרא דהאי מימרא דאסור להלות בלא עדים רב יהודה ור"י ס"ל איני יודע אם הלויתני חייב וא"כ לדידיה אם יטעון איני יודע יתחייב ג"כ וא"כ אמאי אסור להלות בלא עדים ואין להאריך בזה ועיין מה שכתבתי עוד בזה בגמרא:
בגמרא לימא בדלא שוי גירסת רש"י בגמרא דשבועות אי בדשוי מ"ט דר"א ותמהו התוס' שם וכאן א"כ נימא למסקנא מתני' בדשוי ואתיא אפילו כר"א ונראה ליישב ע"פ דברי הרמב"ן שהביאו הר"ן בשבועות שהקשה למה יצטרך הלוה לשלם הא הו"ל א"י אם נתחייבתי שיכול לטעון שמא עדיין ישנו בידך ואיני מחוייב לשלם לך עד שתחזור המשכון ותירץ דכיון דעכ"פ מודה לו ביתרון שחייב לו ועל המשכון נאמן המלוה בשבועה שנאבד לכן מקרי מודה במקנת והר"ן דחה דבריו ומסיק דמ"מ מה שחייב לו יותר משווי המשכון ודאי חייב ע"ש ולפי המבואר ודאי נגד שווי המשכון יכול לטעון שמא לא נאבד וישנו בידך וקשה טובא לדברי הרמב"ן איך אמר ר"א ישבע ויטול מעותיו אפי' מה שכנגד המשכון הא יכול לטעון שמא לא נאבד וישנו בידך ובזה יש לפרש דה"ק אי בדשוי מ"ט דר"א אין הקושיא בשביל דודאי חייב בשמירת ש"ש באבידה די"ל אפילו בשוי אינו רק ש"ח רק הקושיא בשוי לטעון שמא ישנו בידך וה"ל איני יודע אם הלויתני וע"כ איירי בלא שוי והו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא ע"כ הלוה נותן היתרון לר"א דלא ס"ל כשמואל א"כ לא יכול הלוה לטעון שמא ישנו בידך דכיון דעכ"פ צריך לשלם היתרון הו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לכן צריך הלוה לשלם אלא דקשה האיך משני לפ"ז דפליגי בשוה תקשי קושית הרמב"ן שמא ישנו בידך וצ"ע על הרמב"ן וכתבתי ליישב דודאי לכאורה אין מקום לקושית הרמב"ן דיטעון הלוה שמא ישנו בידך ואיני מאמינך שנאבד דהא לגבי לוה מקרי א"י אם החזרתי וכן הוא בהדיא בח"מ בטוען המלוה נאנסו גובה חובו בסימן ע"ב סעיף ג' אלא נראה דהרמב"ן לשיטתיה אזיל דס"ל דגם בשעת הלואה ב"ח קונה משכון והסוגיא דאמר אימור דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה דחויא בעלמא הוא וכיון דב"ח קונה משכון ע"כ שיש בו קצת גיבוי מקרי פירעון שהרי נתן לו משכון וקנה בעד מעותיו וא"כ לר"א דס"ל דלא קנה משכון ממילא הו"ל א"י אם החזרתי וא"כ בס"ד י"ל דס"ל אע"ג דקני משכון מ"מ אינו חייב באחריות וכמש"כ התוס' לקמן דעיקר עמא משום דיכול לקדש האשה שאין מעותיו בידו וא"כ בשעת הלואה שמעותיו בידו אינו ש"ש אע"ג דקני ליה וא"כ פריך שפיר אי בשוי מ"ט דר"א דס"ד דקנה משכון וא"כ יוכל לטעון שמא ישנו בידך והו"ל א"י אם הלויתני אלא ודאי איירי בלא שוי ופליגי בדשמואל ור"א לא ס"ל כשמואל וא"כ ודאי צריך לשלם העודף שהחוב יתר על המשכון א"כ כיון דהוה מודה במקצת על העודף הוה ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והו"ל מתוך שיל"מ ור"א ס"ל כשמואל וא"כ אינו חייב כלום ומשני דפליגי בשוה וכדרי"צ ור"א לא ס"ל כרי"צ לכן הוה ש"ח ור"ע ס"ל משום דקני ליה הוה ש"ש ולמסקנא לשיטת הרמב"ן דרי"צ גם בשעת הלואה ע"כ לומר כמש"כ דבצריך למשכון לא שייך דרי"צ דהוה שכירות בעלמא וא"כ ממילא הו"ל א"י אם החזרתי לכן צריך לשלם ואין יכול לטעון שמא בידך הוא דכיון דלא קני משכון הו"ל א"י אם החזרתי ובזה ניחא קושית התוס' שהקשו לוקמה בא"צ למשכון וכר"א ג"כ ולפ"ז ניחא דלמסקנא ס"ל להש"ס גם בשעת הלואה קני משכון וא"כ א"צ לשלם לו ומתני' דמלוה על המשכון ש"ש משמע כדין ש"ש דנשבע שנאנס המשכון וגובה חובו א"כ קשה יטעון הלוה שמא ישנו אצלך ויש לך פירעון מן המשכון דהו"ל א"י אם הלויתני וא"ש:
בפרש"י ד"ה בדלא שוי. כבר כתבנו ליישב בכמה אנפי ואכתוב עוד הנלענ"ד ליישב פרש"י א' מה שהקשו התוס' לפי המסקנא לוקמה בשוי אחי' כר"א וגם הא דקאמר אי בדשוי מ"ט דר"א וגם מה שתמה מהרש"א איך פשיטא ליה להמקשה דבדשוי לא יחלוק ר"א והמתרץ חזר ואמר דבדשוי פליגי ועוד מה שהקשו התוס' על פרש"י למה כתב דרבה ודאי תנאי הוא הא י"ל דרבה ס"ל דפליגי בדשמואל ועוד מה שהקשו התוס' לקמן לוקמה באין צריך למשכון אפילו כר"א וליישב הכל נראה ודאי דשמואל לא חידש לן רק דאבד קתא אבד אלפא זוזי והיינו לחשב אינו שוה כשוה אבל לענין גוף האחריות שיתחייב בגניבה ואבידה בשוה דמאן פליג לן שקיבלו לענין גניבה ואבידה ולא לענין אונסין לכן צ"ל דהא מילתא פשיטא ליה לשמואל דכיון דנקט המשכון לגוביינא עכ"פ בשוה פשיטא לן שהוא ש"ש ולא חידש לן שמואל רק בסתמא קמ"ל שקיבלו על כל החוב ועפ"ז נראה דבש"ס קאי לפרושי דשמואל שחידש חידש גדול כזה שחייב באחריות המשכון משום דנקטיה לגוביינא ושקיבלו על כל החוב כל כי ה"ג צריך לאודועי מנ"ל לשמואל הא דהא ר"א ס"ל ישבע ויטול מעותיו דלא הוה אלא ש"ח ור"ע דפליג עליו איכא למימר דלא פליג רק בשוי שקיבלו עכ"פ שיפסיד נגד חובו אבל לא שיקבל שאינו שוה על כל החוב אלא ודאי ס"ל לשמואל לסברא פשוטה דהיכא דנקטיה לגוביינא הוה ש"ש לכן ס"ל לשמואל דגם ר"א מודה בנקטיה לגוביינא דהוה ש"ש כדמוכח מסיפא דשטר דמודה ר"א כיון דנקטיה לגוביינא הוה ש"ש לכן ס"ל לשמואל דלא מצינו לאוקמה פלוגתייהו רק בלא שוי דבזו ס"ל ר"א דלא נקטיה לגוביינא אבל בשוה ודאי לגוביינא נקטי' כדמוכח משטר דמודה ביה ר"א והיינו לפום סברת שמואל דלא אסיק אדעתיה שום סברא שיהיה המלוה על המשכון ש"ש רק מטעם דלגוביינא נקטיה והמתרץ שרוצה לדחות דשמואל לגמרי דליתא לדשמואל דחי דאפילו בשוה י"ל דלא נקטיה לגוביינא דשמא מ"מ לא נקטיה לגוביינא רק בדרי"צ פליגי בשוה דר"א ס"ל אפילו בשוה לא נקטיה לגוביינא וארוח לן בזה שיטת הרמב"ן והר"ן שסוברין דלפי האמת דרי"צ גם בשעת הלואה כדמוכח מחמץ ושמיטה דאפי' בשעת הלואה מיירי כדכתבו התוס' לעיל והכא דחויא בעלמא הוא והדברים תמוהים שהרי בגמ' שאל בדרך תמיה אימר דאמר רי"צ כו' משמע דאדרבה פשיטא לן שלא אמר בשעת הלואה ועוד דמעיקרא אמר לימא דרי"צ תנאי היא וקאמר ותיסברא דמה ענין להך דלמא דרי"צ תנאי ואי ס"ל בפשיטות דרי"צ ליתא בשעת הלואה הו"ל לאקשויי בפשיטות ותסברא לכן נראה דודאי מסברא אין טעם לחלק דאם שלא בשעת הלואה הוה ש"ש כ"ש בשעת הלואה שהרי לוה מעותיו עליו וכמש"כ הריטב"א אלא די"ל בשעת הלואה לא לקחה לגוביינא ואז לא שייך דרי"צ דלענין זה יש לחלק שפיר שהרי שלא בשעת הלואה ודאי לגוביינא נקטיה והנה לפי הסברא דש"ס דלהכי מודה ר"א בשטר משום דלגוביינא נקטיה א"כ ע"כ טעמא דר"א משום דס"ל דלא נקטיה לגוביינא דבנקטיה לגוביינא מודה ר"א כדמוכח בשטר וע"ז השיב לו להך דאמר לימא דרי"צ תנאי הוא דר"א לא ס"ל כרי"צ כיון דס"ל ישבע ויטול מעותיו וע"ז אמר המדחה ותסברא איך אתה אומר דר"א דלא כרי"צ דהא ר"א מודה בלא נקטי' לגוביינא א"כ אימור דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה דנקטיה לגוביינא שלא בשעת הלואתו מי אמר ואין לומר דהכל אחד דמ"ש שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה דהא לפי סברתך שלכך חולק ר"א וס"ל דאינו אלא לזכרון דברים א"כ רי"צ דמיירי שלא בשעת הלואה דבודאי נקטיה לגוביינא לא דמי לבשעת הלואה דע"כ טעמא דר"א משום דלזכרון דברים נקטיה וא"כ איך אתה אומר דר"א לא ס"ל כרי"צ דאי ר"א ס"ל בשעת הלואה לזכרון דברים נקטיה ממילא אין ללמוד מדרי"צ שיקנה בשעת הלואה דהא קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה דודאי לגוביינא נקטיה ולפי שבעלי הש"ס לא ניחא להו להעמיד פלוגתייהו דר"א ור"ע שיחלקו בסברא זו אי לגוביינא נקטיה לכן מסיק הש"ס דלא פליגי בהך סברא כלל די"ל לכ"ע גם בשוה לא נקטיה לגוביינא ובדרב יוסף פליגי והדר קאמר דרב יוסף תנאי הוא ומסיק דפליגי בצריך למשכון להשתמש בו כפרש"י ועפ"ז י"ל שפיר דבצריך למשכון לא שייך דרי"צ כלל דשכירות בעלמא הוא ולא קני משכון וא"כ שפיר יש לומר לכ"ע דרי"צ אפילו בשעת הלואה דעיקר טעמא דשלא בשעת הלואה קני ליה משום דלגוביינא נקטיה א"כ ממילא נמי בשוי בשעת הלואה כיון דנקטיה לגוביינא שייך דרי"צ ובהכי אזלן כל סוגיות הש"ס בשמיטה וחמץ וקדושין דכיון דנקטיה לגוביינא אין לחלק בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה ולא פליגי רק בדר"י בצריך למשכון דלא שייך דרי"צ כמו שהוכחתי במקום אחר מדברי הרמב"ן גופיה וא"כ י"ל בא"צ למשכון כ"ע ס"ל דרי"צ דלגוביינא נקטיה אפילו בשעת הלואה וליכא פלוגתא כלל בזה רק בצריך פליגי וא"כ ממילא לפי האמת בא"צ לעולם לגוביינא נקטיה ולא קשיא על רש"י משמיטה כלל לפי המסקנא דבשוי לכ"ע לגוביינא נקטיה לשמואל דפליגי בלא שוי הא בשוי, לכ"ע מודה דלגוביינא נקטיה ושפיר דאינו משמט לשמואל וא"ש לפי שיטת הרמב"ן מיהו רש"י נראה דס"ל דנשארה הסברא דלרי"צ ליתא בשעת הלואה וא"כ שפיר כתב רש"י דלרבה ודאי תנאי הוא ואין לומר דילמא ס"ל דפליגי בדשמואל די"ל לפי המסקנא דפליגי בדרב יוסף לא מוכח כלל דשמואל סבר שבשביל שלקח המשכון לגוביינא יהיה ש"ש די"ל דשמואל לא חידש לן אחריות כלל די"ל אע"ג דנקטיה לגוביינא הו"ל ש"ח אלא דטעמא גופיה משום דרב יוסף דעכ"פ ש"ש הוה כנגד המשכון בכל אופן וס"ל לשמואל דבסתמא קיבלו כנגד כל החוב והמ"ל כ"ע אית להו דשמואל רק דאין הלכה כשמואל אבל למסקנא י"ל דלא מוכח כלל שיתחייב באחריות משום דלקחה לגוביינא ואי קשיא סיפא אמאי מודה ר"א בשטר י"ל לפי מסקנת הש"ס דפליגי בצריך למשכון והקשו המפרשים דא"כ הו"ל שוכר ועוד הקשה בעל ת"ח אי מיירי בצריך למשכון א"כ אמאי מודה ר"א בשטר משום דלקחה לגוביינא דילמא משום דצריך ליה לקחה. וכתבתי ליישב דטעמא דשוכר דשקיל וטרי הש"ס למה יהיה כש"ש וי"ל טעמא דבלא"ה תקשי אמאי יהיה ש"ח הא אמרינן מתנה ש"ח להיות כשואל ופריך בדברים מי מצי מתני ומשני בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה וצ"ל למה לא יהיה ש"ח חייב בגניבה מכח הנאה זו וצ"ל דגזירת הכתוב הוא שאין לחייבו באחריות גניבה ואבידה בשביל הנאה זו וא"כ י"ל שוכר דינו כש"ש היינו ע"י צירוף הנאה דמהימן ליה וא"כ במלוה צריך למשכון לא שייך לומר דמהימן ליה דהא מוקמינן בשוה שיעור זוזי אין כאן נאמנות שהרי יש לעומתו המעות ללוה לכן לא הוה שוכר דלא מקרי הנאה דמהימן ליה שהרי אם יכפור במשכון לא יפרע לו הלוה וליכא הנאה דמהימן ליה לכן לא הוה שוכר דנאנסו ודאי לא שכיח וצריך שבועה דאורייתא לכן לא הוה שוכר וא"כ סיפא דבשטר י"ל שפיר דהוה שוכר דשייך הנאה דמהימן ליה שיוכל לכבוש המשכון ולגבות חובו בשטר או למכור השטר לאחר וא"כ שפיר הוה ש"ש מטעם שוכר והשתא לפום מסקנא זו י"ל דס"ל להש"ס דמסברא דלגוביינא לא הוה ש"ש כלל ושמואל לא קאמר רק שקיבלו כנגד כולו ואחריות גניבה הוא מדרב יוסף אבל ודאי לגוביינא נקטיה ולק"מ על פרש"י והכל נכון ומרווח ודו"ק היטב ועפ"ז אפשר לומר דלהכי לא מסיק מתני' בא"צ למשכון דלמסקנא י"ל דרי"צ שייך גם בשעת הלואה וחייב באונסין ג"כ כדברי הראב"ד בשיטה מקובצת וכיון דמתני' נקט ש"ש ליכא למימר בשעת הלואה דא"כ באונסין נמי חייב מדרי"צ אלא ודאי איירי בצריך לעשכון דלא שייך דרי"צ והוה ש"ש מדרבה. ועפי"ז מיושב מה שהקשו התוס' לוקמה מתני' בשטר וכר"א ולפ"ז לק"מ דהא בשטר הו"ל שוכר וס"ל להש"ס דאומן נמי טעמא דהוה ש"ש משום שוכר וא"כ מאי קמ"ל בשטר אלא ודאי איירי בלא שטר דלא דמי לשוכר וא"כ אתיא דלא כר"א:
בתוספות ד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל כו' ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דבריהם תמוהים ע"ש וכוונתו דדילמא פליגי בשוה שיעור זוזי ולר"ע מ"מ כנגד המשכון מפסיד כמו לר' יצחק ור' יוסף דמפסיד כנגד המשכון תלוי בדשמואל וא"כ י"ל דכאן מיירי בפריש כמו דמוקי מתני' דשבועות בפריש לפרש"י ע"ש ולכאורה כונת התוס' דבלא"ה כתבו בשבועות דבפריש מ"מ קשה למה לא יפסיד לר"א עכ"פ כנגד המשכון ולכאורה כונת התוס' אחת דשם כונתם בלא שוי שיעור זוזי ופריש שלא יפסיד שפיר י"ל דתקשי למה אינו מפסיד לר"א כנגד המשכון דנהי דפריש הא לא אהני פירושו רק לענין שלא יפסיד חוב היתר על המשכון וכאן כונת התוס' דלוקמה בשוי שיעור זוזי ופריש שלא יפסיד דאז ניחא טעמא דר"א דע"כ פריש שאפילו נגד המשכון לא יפסיד כיון שאין החוב יותר על המשכון וע"כ כונתו שלא יפסיד כלל באבידת המשכון דאל"כ ל"ל פירושו כלל ולק"מ אלא דמ"מ צדקו דברי מהרש"א בלשון התוס' דהא טפי הו"ל למימר כמש"כ בשבועות דהפורש אינו מבטל רק דשמואל והיינו שלא יפסיד חוב היתר על המשכון אבל אין להעמיד בפירושו שלא יפסיד פטור מאחריות דאינו במשמע הלשון כלל גם י"ל אף דשוה מחצה שאם יופחת לאיזה סיבה לא יפסיד אבל אין סברא לומר שכונת התוס' לדרוש לישנא יתירה אלא כונת התוס' דפירש שלא יפסיד וכל שעיקר אחריות עליו מכח דשמואל אהני פירושו שאינו מקבל עליו דשמואל לא שייך שיהיה ש"ש מטעמא דשמואל מיהו מטעמא דרי"צ ורב יוסף חייב בגניבה ואבידה וקושית מהרש"א נכונה מיהו י"ל דודאי כי מוקמינן מתני' דשבועות בפריש אין סברא לומר דרישא בפריש וסיפא בלא פריש דבסיפא שהמשכון שוה יותר מן החוב לא שייך לומר פריש שאינו מקבלו אלא בשוה כיון דשוה יותר אלא ודאי פריש שלא יפסיד מיירי נמי בסיפא והיינו ע"כ דכיון דאינו רק ש"ש מטעמא דשמואל אהני פירושו שלא יהיה ש"ש וכולה מתני' מיירי בפריש ואבד בפשיעה וא"כ ע"כ לא ס"ל כרי"צ ורב יוסף דאי ס"ל דרב יוסף א"כ לא אהני פריש לפטור מדרב יוסף כקושית מהרש"א וא"כ רישא דמתני' דשבועות דאין המשכון שוה שיעור זוזי אהני פירושו שלא יפסיד היתר על המשכון ומ"מ חייב באבידת המשכון ופריש דסיפא מהני ליפטור מגניבה ואבידה ג"כ כיון דשוה שיעור זוזי לא מהני הפירוש טפי רק לענין גניבה ואבידה אלא ודאי רישא וסיפא בפריש ואהני פירושו לפטור מגניבה ואבידה ואבד בפשיעה וא"כ ע"כ לא ס"ל לר"ע כרב יוסף דאי ס"ל כר"י א"כ לא מהני פריש לפטור מאחריות ברישא דצריך פריש שלא יפסיד יותר ובסיפא ע"כ אהני פירושו לפטור מגניבה ואבידה זה לא אמרינן לשיטת רש"י אלא דכי היכא דמפרש דאינו מקבלו אלא בשוי ולא קיבל עליו דשמואל הוה ש"ח בין ברישא ובין בסיפא והוצרך הפי' שלח יפסיד באבידה אפילו חובו כיון דאינו מקבל עליו דשמואל ורישא וסיפא בענין אחד משא"כ אי ר"ע ס"ל כרב יוסף רישא באבידה וסיפא בפשיעה דוקא וא"ש מיהו בתר עיון כונת התוס' כאן ושבועות אחת דבלא"ה הקשה מהרש"א בשבועות למה לא הקשו התוס' גם לפרש"י דנוקמה מתני' דהכא כר"א ומתני' בדפריש ואי משום שכתבו התוס' דאי בלא פריש מפסיד בפריש מפסיד עכ"פ כנגד המשכון מ"מ קשה נימא בלא פריש נמי אינו מפסיד רק נגד המשכון ובפריש אינו מפסיד כלום והניח בצ"ע ובאמת הדבר ברור דלפרש"י לא מצינו פריש אחר רק המבואר בש"ס ופרש"י שם שפירש שאינו מקבלו רק בשויה ובלשון זה לא נתמעט ממנו דין השמירה אם הוא ש"ש בלא פירש לא אהני פירושו רק שלא יפסיד יותר על המשכון לכן כתבו שפיר דעל כנגד המשכון לא אהני פריש המוזכר שם וכאן כונתם לענין דלא נוכל לאוקמה פריש בענין אחר שלא יפסיד שנוכל לומר שנתמעט ממנו השמירה ג"כ שפיר כתבו שלא יחלוק ר"ע דפשיטא ליה להש"ס שאין להעמיד פלוגתא דר"א ור"ע בענין משמעות הלשון ואין לחדש פלוגתא בפריש שלא נזכר בש"ס די"ל דפשיטא להו לבעלי הש"ס שאין מחלוקת בזה בפירוש הלשון רק בעיקר דינא וזהו ברור ולק"מ:
בא"ד ור"ע סבר דלא מקרי אסמכתא כו' מחל כל חובו אם יפסד המשכון עכ"ל עיין תוס' שבועות ולכאורה נראה דאסמכתא לא שייך רק כשמתנה איזה דבר כדי שיתרצה חבירו לדבר שביקש ממנו כגון אם אוביר ולא אעביד א"כ י"ל דלא נתכוין בלב שלם אבל כאן שמתנה שיפסיד כל חובו מסתמא דעתו למחול שהרי אין הלוה מכריחו על זה שהרי מסתמא הלוה היה מתרצה להלות אף אם לא יקבל המשכון רק בשויה שמסתמא הלוה צריך למעות וא"כ לא שייך בזה אסמכתא כיון דהמלוה מתנה מדעתא דנפשיה ומוחל החוב כשיאבד המשכון איך שייך אסמכתא כיון שאין מכריחו לזה ובש"ך סימן ע"ב ס"ק י"ב כתב לר"א אפילו פירש בהדיא שיפסיד כל החוב לא מהני ולפענ"ד אין לנו רק פר"ח גופיה דדייק לפרש אע"פ שאינו שוה קבלתיה משמע ודאי דבאם פירש להדיא שיפסיד החוב לא הוה אסמכתא א"כ י"ל דנהי דליתא לדשמואל שאינו חייב בלשון זה מ"מ אם פירש בהדיא שלא יפסיד י"ל דלא הוה אסמכתא וא"כ לא מצינו מי שאומר בביאור שאם התנה בפירוש שיפסיד החוב שיהיה אסמכתא דהגאונים שפסקו כרב יוסף אפשר דמפרשי כפרש"י דשמואל איירי בלא פריש ור"ח פירש אע"ג דלא שוה קבלתיה אבל אם אומר בפירוש שיפסיד מסתמא דעתו כן שהרי מי הכריחו לזה שהרי חייב עצמו ברצונו ולא מצינו אסמכתא בכה"ג כשרוצה להשתעבד מעצמו מבלי מכריח שהרי ע"כ דעת ר"ח גופיה דלא הוה אסמכתא מדלא פירש כפשוטו וכן מוכח מלשון התוס' שבועות שכתבו דלר"א הטעם שלא קיבלו רק שלא יחזיר לו המשכון עד שיפרע חובו ולמה לא כתבו הטעם לר"א משום אסמכתא אלא ודאי כל שאין ראיה מן הש"ס למחשב אסמכתא בכה"ג מסברא לא חשבינן לה אסמכתא והג"א פ' האומנין שנראה מדבריו דלהכי לית הלכתא כשמואל משום אסמכתא צ"ע דלא מצינו מי שאומר כן ועיין בסמוך:
בא"ד וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר כ"ע אית להו דשמואל כו' והקשה מהרש"א לפי גירסא זו ה"ל להקשות לוקמה מתני' כר"א ובדפריש מודה ר"א ופלוגתייהו בלא פריש ובאמת התוס' בשבועות הקשו כן מיהו נראה דשם לא הקשה רק להך פירושא דאמר אע"פ שאינו שוה קבלתי' שפיר הקשו לוקמה מתני' דהאומנין בפריש שקיבלו וקמ"ל דמ"מ הוה ש"ש אע"ג דאמר סתמא קבלתי' מ"מ הוה ש"ש על המשכון כדי שויה אבל להך פירושא שכתבו כאן דפריש בפירוש שיאבד מעותיו ופליגי אי הוה אסמכתא א"כ ליכא לאוקמה בפריש כנגד המשכון דפשיטא דהא מתנה ש"ח להיות כשואל אבל בשבועות הקשו שפיר דמצינן לאוקמה בפריש אע"פ שאינו שוה קבלתי' וקמ"ל דלא נימא שלענין זה קיבלו שלח יחזיר לו משכונו ואיכא רבותא דעכ"פ יש עליו שמירת ש"ש וזה ברור ובאמת צ"ע מ"ש התוס' שם דר"א ס"ל דלהכי קאמר אע"ג דלא שוה קבלתיה היינו לענין שלא יחזיר לו משכונו עד שיפרע לו כל חובו והנה לשיטת ר"ח דפסק דלא כשמואל ע"כ נשארה סברא זו לפי האמת לדידן דלכך לא מהני פירש וצ"ע דאפילו לא פריש נמי מי יכריחו להחזיר לו משכונו אם לא יפרע לו כל חובו דהא אפילו אם יש לו שני חובות א' יש לו ערב וא' אין לו ערב הברירה ביד המלוה לקבלם על חוב שאין לו ערב כדאיתא בסי' פ"ג א"כ כ"ש שלא יצטרך להחזיר לו משכונו בטרם יפרע לו חובו: ובאמת לפי ענ"ד נראה לפרש לשיטת ר"ח דס"ל ודאי הך מילתא דאע"פ שאינו שוה קבלתיה מועיל לכ"ע שאינו שוה יש לו דין שוה ואם היה חייב בשוה על המשכון יתחייב ג"כ באינו שוה להפסיד כל החוב כמו בשוה דיותר אינו במשמעות הלשון רק לעשות אינו שוה כשוה אלא דשמואל חידש לנו שני דברים שמתחייב באבידה עכ"פ נגד המשכון וגם שפירושו מועיל להפסיד החוב היתר על המשכון ובזה נבא אל הענין דהא קשה טובא לדברי התוס' שפירשו דשמואל בפריש ולהכי לא קאמר כ"ע אית להו דשמואל משום דכנגד המשכון הוה כאילו פריש וקשה טובא למסקנא דפליגי בדרב יוסף א"כ אין ענין כלל לדשמואל ומצי למימר דכ"ע אית להו דשמואל שאינו שוה הוא כשוה מיהו פליגי בעיקר הסברא דר"א ס"ל דגם כנגד המשכון אינו אלא ש"ח לכן פירושו שפירש שמקבלו בכולו אינו אלא לענין פשיעה שהיה מתחייב במקצתו בלא פירש אהני פירושו להתחייב גם במה שהחוב יתר על המשכון ור"ע ס"ל כרב יוסף אהני פירושו כמו שמתחייב נגד המשכון מטעמא דרב יוסף ובפריש מפסיד גם החוב היתר על המשכון ואין ענין לדשמואל כלל ואפילו תימא דמ"מ שמואל דס"ל אבד קתא חייב באבידה ע"כ ס"ל דחייב בשמירת קצתו דזה אינו די"ל דשמואל גופיה מחייב באבידה מדרב יוסף לכן אהני פירושו לענין החוב היתר על המשכון ואי פליגי בצריך למשכון א"כ שמואל ככ"ע וקושיא עצומה הוא. אמנם כן נראה לפי מה שכתבו התוס' ליישב גירסת רש"י דפריך אי בדשוי מ"ט דר"א וכתבו התוס' בבבא מציעא דהכי פריך משום דס"ד דכ"ע אית להו דרב יוסף דהוה ש"ש משום שכר מצוה ותמהו לפ"ז תקשי אלא מאי בלא שוי כ"ש דאיתא שכר מצוה לכן כתבו דה"ג מאי לאו בדלא שוי דהה"ד בלא שוי וקשה טובא מאין הרגלים דפליגי נמי בלא שוה ומאי חסר לנו אם פליגי בשוה כדמסיק כיון דאתיא ליה שפיר לפי המסקנא בשוה ולא אסיק אדעתיה דרב יוסף ועוד קשה מנ"ל דפליגי בלא שוה ובדשמואל דילמא לכ"ע לא הפסיד רק נגד המשכון ולא איירי בפירש כלל לשיטת התוס' וכ"ש לשיטת רש"י מהיכי תיתי לומר דאבד קתא אבד אלפא זוזי דילמא כנגד המשכון הוא דפליגי וצ"ל דמשמע ליה אבד המשכון אבדו מעותיך כל החוב כן צ"ל לשיטת התוס' אמנם כן לפי דברינו נראה פירושא דש"ס דודאי שמואל ע"כ ס"ל בשוה אין סברא שיחלוקו ר"א ור"ע דאם יש סברא דפליגי בשוה א"כ שמואל דלא כמאן דר"א ס"ל דהוה ש"ת ור"ע לא פליג עליה רק בשוה לכן ע"כ לשמואל מוכרח לאוקמה בלא שוה והיינו משום דבשוה אין סברא שיחלוק ר"א לכן אמר אי בשוה מ"ט דר"א היינו לפרושי לדשמואל איך הכריח לדינו שיהיה נכון אליבא דר"ע לכן מפרש הש"ס אליבא דשמואל והנה לשמואל י"ל בשוה הטעם משום דכך שורת הדין שיהיה נגד המשכון שקיבלו ש"ש ואי אמרינן סברא זו לא א"ש דר"א דמ"מ כנגד המשכון יפסיד כמש"כ התוס' וע"כ ר"א לא ס"ל הך סברא כלל שקיבלו בסתם להתחייב בגניבה ואבידה וע"כ טעמא דשמואל דבשוה לכ"ע הוה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף וכמו שכתבו התוס' בב"מ לפרושי דפריך בשוה יהיה ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף אלא שהקשה להם דא"כ בלא שוי כ"ש דאיכא מצוה שהלוהו על משכון מועט אך נראה ליישב הכל דבלא"ה קשה לפמש"כ הש"ך סימן ע"ב ס"ק כ"א על דברי הסמ"ע ס"ק י"ד שכתב במשכון של עכו"ם שהשכינו ישראל ונוטל ממנו רבית הוה ש"ש מטעם דיש לו הנאה גדולה ובש"ך השיג עניו דאין הנאה זו מן המשכון מה שנוטל רבית וקשה לדבריו איך הוה ש"ש מכח פרוטה דרב יוסף הא אין זה בשביל המשכון רק בשביל ההלואה וי"ל דהש"ך לשיטתי' דמקרי ש"ש משום שיטוח וניעור וא"כ י"ל דבאמת עיקר מאי דהוה ש"ש היינו משום שיטוח וניעור וכמש"כ התוס' ס"פ שבועת הדיינין והנה מבואר לקמן דבצריך למשכון פליגי כיון דלהנאתו עביד לא הוה שכר מצוה ור"ע ס"ל דמ"מ איכא מצוה והנה יש לעיין דנהי דאמרינן דמצוה קעביד אף שצריך למשכון מ"מ נראה דהיינו דוקא באיכא טובה לממשכן עכ"פ שמשמר לו הפ שלו והוא בגדר השבת אבידה כדמדמה ליה הש"ס לשומר אבידה מ"מ אם אין שום טובה לממשכן לא שייך בזה השבת אבידה וא"כ באבידה גופיה יש להבין למה יפטר מפרוטה דרב יוסף בשביל ששוטחה ומנערה הא מוכרח לשומרו דכיון דהשמירה מוטלת עניו ואם לא ישטחנו וינערנו הרי פשע וישלם לו אבידתו א"כ לא עביד שום טובה לבעל אבידה שהרי צריך לשוטחה שלא יתחייב בשביל שהוא פשיעה מיהו באבידה י"ל דניחא ליה לבעל אבידה כדי שלא יצטרך אח"כ לתובעו בדינא ודיינא אם יתקלקל המשכון ואבד ע"י פשיעתו וכיון שהוא טובה לבעל אבידה מקרי. מצוה ופטור מריפתא מעניא מיהו במשכון קשה מאי איכפת ליה בשיטוחו וניעורו אם לא ישטחנו לא יפסיד שהרי פשע וישארו מעות הלואה חליפי המשכון. וצ"ל דמ"מ איכא טובה ללוה שמחזיר לו חפצו כדאמרינן לקמן ס"פ הפועלים דש"ש יוכל להוציא עד כדי דמיהן להציל החפץ משום כושרא דחיותא ואיכא טובה עכ"פ לממשכן והשתא נראה דבלא שוי משכון שיעור זוזי לא שייך לפוטרו מפרוטה דרב יוסף דבשביל ההלואה אינו פטור דאין זה מכח המשכון כדברי הש"ך ואפילו לא נימא כדברי הש"ך י"ל דמשום הך רגע דהלואה נא מיפטר מפרוטה דרב יוסף דלא שכיח עני באותו רגע דוקא ועיקר משום שיטוח וניעור והנה בזה ודאי להנאתו עביד ולא לטובת הלוה כלל שהרי לא איכפת ללוה אם יתקלקל ויאבד דאדרבה ניחא שיפטר מחובו במשכון שאינו שוה כדי חובו וכיון שלא עביד לטובת הלוה לא מיפטר כלל מפרוטה דרב נוסף לכן הוה ש"ח וא"כ שמואל דאמר אבד קתא אבד אלפא זוזי ל"ל דהוה ש"ש מפרוטה דרב יוסף דבכה"ג לא שייך דשיטוח וניעור אינו לטובת הנוה והשתא מתפרשא הסוגיא שפיר אי בדשוי שעור זוזי מ"ט דר"א היינו משום ע"כ ס"ל דבשוה הוה ש"ש מפרוטה דרב יוסף דיש טובה לבעלים בהשארת החפץ אלא בלא שוי ובלא שוי לא קשיא קושית התוס' דכ"ש דאיכא מצוה דהך סברא ליתא דלשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי אין בזה טובת הלוה כלל וליכא מצוה כלל שאינו אלא עוסק בשלו ואין טובה ללוה כדפרישית וא"כ י"ל שפיר לשיטת התוס' דשמואל מיירי בפריש קאמר שפיר דבשוי ע"כ לכ"ע הוה ש"ש דאיכא מצוה אע"כ איירי בלא שוי וליכא למימר בלא שוי ולא פריש דא"כ אינו מפסיד יותר מן המשכון א"כ יש ללוה טובה בשיטוח וניעור שישאר לו חפץ שלו וא"כ קשה מ"ט דר"א הא שייך גם בזה פרוטה דרב יוסף אע"כ בלא שוה ופליגי בדשמואל והיינו בפריש אע"פ שאינו שוה קבלתיה ובין לר"א בין לר"ע אהני הפריש לעשות שאינו שוה כשוה אלא דר"א ס"ל באינו שוה ליכא מצוה שצריך לשטחו שלא יתחייב בפשיעתו וללוה ניחא טפי שיאבד כדי שיפטר מחובו וכיון דליכא טובה ללוה הוה ש"ח ור"ע ס"ל בלא שכר מצוה נמי חייב בשמירת המשכון כש"ש וא"כ אהני פירושו לעשות אינו שוה כשוה ואבדו מעותיו לגמרי דבלא שכר מצוה נמי הוה ש"ש וכסברת שמואל לגמרי ומסיק דפליגי בשוה ובדרב יוסף ולא כסברת שמואל שהוא ש"ש בסתם על המשכון רק מטעמא דרב יוסף ולפ"ז י"ל דלא פליג שמואל אדרב יוסף כלל רק באינו שוה ופריש לא שייך דרב יוסף ובזו שיטת ר"ח דלא קיי"ל כשמואל דהא לשמואל הוה מצי לאוקמה הפלוגתא בשוה שיעור זוזי ולא פירש אלא ודאי כ"ע לית להו דשמואל והיינו לענין זה שיהיה ש"ש על המשכון בלא פרוטה דרב יוסף בהא ליתא לסברת שמואל וא"כ ממילא בקתא דמגלא ופריש לא הוה ש"ש שהרי אינו עושה לו טובה בשמירת המשכון וא"כ אפילו נגד המשכון נא מחייב דלא אהני מה שפירש שקיבלו בשוה רק לענין פשיעה וא"כ לא עשה לו טובה בשיטוח וניעור והכל נכון כפתור ופרח בש"ס ויוצא לנו מזה לדעת ר"ח אם אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיה אהני פירושו שאם פשע מפסיד החוב ולעומת זה אם נאבד המשכון אינו אלא ש"ח עליו דאין טובה לנוה ולא שייך פרוטה דרב יוסף וארווח לן בזה מה שנדחקו התוס' לשמואל דרישא דהמלוה את חבירו על המשכון באינו שוה שיעור זוזי ע"כ לשמואל כאילו פריש דמי ומיירי אפי' בסתם אבידה וסיפא דהמשכון יותר מן החוב לשמואל ע"כ אבד בפשיעה איירי וזהו דחוק. אכן לפמש"כ ניחא טובא דשמואל נמי ס"ל כרב יוסף דהמלוה על המשכון ש"ש רק באינו שוה ופריש לא שייך דרב יוסף דליכא מצוה בשיטוח וניעור כיון דע"כ בעי למיעבד שלא יהא פושע ויאבד חובו א"כ לא שייך דרב יוסף ומ"מ ס"ל דהוה שומר שכר מטעם דשמואל וא"ש: ובזה יש ליישב דעת הרמב"ם שסובר דהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו הוא דוקא בדבר שאין מינו מצוי אבל בדבר שמינו מצוי לקנות בשוק א"צ לישבע והקשו עליו מאי פריך לעיל פרק המפקיד ממתני' דסלע הלויתני עליו כו' מי נשבע כמבואר בש"ס ומסיק דקאי אסיפא דרישא דלוה אמר שלשה דינרין היה שוה ופריך כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכי מצי מפיק לה והקשה הגאון מהרש"ק דילמא מיירי במינו מצוי וכבר כתבתי שם בזה ולפ"ז י"ל דבלא זה מקשין העולם למה ליה הך שקלא וטריא דקאי אסיפא דרישא אפילו קאי אסיפא נמי תקשי כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכי מצי מפיק לה ולפ"ז ניחא דודאי מתני' משמע דאבד היינו באבידה שאינו חייב עליו רק ש"ש ולא משמע לן אבד בפשיעה ואנן דלא קיי"ל כשמואל עיקר טעמא דהוה ש"ש הוא מכח פרוטה דרב יוסף כמו שפסק הרמב"ם גופיה וכבר כתבתי דעיקר פרוטה דרב יוסף מכח דחייב לשטחה ולנערה וגם כתבתי דהא לא איכפת ללוה בשיטוח וניעור שאם יפשע הרי אבד חובו ויש לו החוב שחייב כנגדו וצ"ל דניחא ליה בחפץ שלו וא"כ אי איירי במינו מצוי א"כ לא איכפת ליה ללוה כלל בשיטוח וניעור ולא הוה ש"ש כלל וא"כ א"ש דלא דייק מפשטא דמתני' אפי' קאי אסיפא ולפ"ז א"ש דבסיפא י"ל מינו מצוי וא"ת למה הוה ש"ש י"ל משום דחייב לשטחה ולנערה ואין לומר שאין זה טובת הלוה דודאי באם המשכון יתר על החוב ודאי לא ניחא ליה ללוה לתבוע את המלוה ביתרון מה שהחוב יתר על המשכון א"כ אפי' מינו מצוי נמי הו"ל ש"ש דעביד מצוה בשיטוח וניעור וא"כ י"ל דאיירי במינו מצוי והכל נכון ועיין בסמוך:
בא"ד וי"ל כו' בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון עכ"ל כבר כתבתי דקשיא טובא לפ"ז י"ל דשמואל גופיה ס"ל כרב יוסף דעל מה שכנגד המשכון חייב בלאו הכי מדרב יוסף ופירושו לא אהני רק שיפסיד כנגד כל המשכון וא"כ כמו דמוקמינן לרב יוסף דפליגי במלוה צריך למשכון י"ל נמי דלכ"ע בפריש מהני על כולו היכא דחייב מדינא בגניבה ואבידה על מה שהוא כנגד המשכון אהני פירושו על כולו וא"כ לא פליגי רק אם הוא ש"ש על כנגד המשכון בדרי"צ ור"י וממילא בפריש מפסיד גם מה שהחוב יתר על המשכון ואינו ענין לדשמואל כלל די"ל שמואל גופי' מדרב יוסף קאמר ואפשר דמשמע ליה דשמואל לא מחייב באחריות המשכון מדרב יוסף מדנקט שמואל קתא דמגלא ולא קאמר מגלא סתם וכי לא סגי דגם במגלא ששוה זוז דאבד אלף זוזי לכן אפשר לומר ע"פ מש"כ התוס' לקמן דלכך הוה ש"ש משום שעוסק כמה פעמים בשיטוח וניעור המשכון וא"כ י"ל דבמגלא דוקא שצריך לראות שלא יעלה חלודה משא"כ בקתא שהוא דבר מועט וגם א"צ השגחה כ"כ שלא יתקלקל א"כ אין שייך פרוטה דרב יוסף וא"כ מוכח דטעמא דשמואל לאו משום פרוטה דרב יוסף הוא ואמר שפיר שמואל כתנאי דהא לשמואל אפי' בלא פרוטה דרב יוסף הוה ש"ש וא"כ ממילא מוכח דשמואל לא ס"ל פרוטה דרב יוסף דאי ס"ל פרוטה דרב יוסף א"כ לא אתי כמאן דכר"א ודאי לא אתי דלר"א הוה ש"ח וכר"ע נמי לא אתי דר"ע י"ל דטעמא משום פרוטה דרב יוסף ולהכי ע"כ שמואל לא ס"ל פרוטה דרב יוסף ובאמת יש לדקדק לדברי התוס' ע"כ שמואל קמ"ל שני דינים שהוא ש"ש נגד המשכון בלא פריש וגם שמועיל פריש להפסיד כולו וא"כ כי מוקמינן בלא שוה שיעור זוזי היינו בפריש וכן מוכח מדברי התוס' שבועות שכתבו דסיפא דשטר לא הוה דומיא דאבדו מעותיו דר"ע דבשטר לשיטת התוס' דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אינו מפסיד נגד המשכון וקשה דילמא לא קאמר רק דפליגי בלא שוי ובסתם דר"א ס"ל דאינו אלא ש"ח לכן ישבע ויטול מעותיו ור"ע ס"ל דהוה ש"ש לכן בפריש מפסיד הכל ובאמת פליגי בלא פריש אלא ודאי ס"ל להתוס' דא"כ לוקמה דפליגי בלא שוי ובדרי"צ או דרב יוסף פליגי וע"כ משמע ליה להש"ס דר"ע אמר אבדו מעותיו היינו כל החוב לכן אי ליתא לדשמואל צריך לאוקמה בשוה דאי ליתא לדשמואל א"כ אינו מפסיד כל החוב וא"כ אכתי קשה נוקמה דפליגי בלא שוה ופירש ובדרי"צ ורב יוסף אבל דשמואל ליתא היינו לענין היכא דלא שייך דרבי יצחק ורב יוסף לא מפסיד בגניבה ואבידה אבל הכא דשייך דרבי יצחק ורב יוסף דהוה ש"ש מדינא על כנגד המשכון שפיר מהני הפירש שיפסיד הכל ומזה נראה כסברת ר"ח דהתלמוד רוצה לדחות סברת שמואל לגמרי שאין הלכה כמותו אפי' היכא שמתחייב מדינא בגניבה ואבידה כנגד המשכון מ"מ לא אהני פירושו על היותר על המשכון ואין לומר דהתוס' ס"ל כיון דלא מצי למימר דאית להו דשמואל דוחה הש"ס לגמרי סברת שמואל דא"כ מאי מקשה התוס' בשבועות ד"ה לא בדשוי דנימא דפליגי בשוה ובדשמואל ומאי קושיא דילמא הש"ס בעי לדחות סברת שמואל לגמרי כיון דלא מצי למימר כ"ע אית להו דשמואל אלא ודאי כיון דהלכתא כשמואל ע"כ אין לדחות סברת שמואל לגמרי אם אפשר לקיימה בצד מה לכן קשיא להו לימא דבהא פליגי בשוי וא"כ קשה לימא דפליגי בלא שוה ופריש בדרי"צ אבל הוא לא ס"ל כשמואל וכיון דס"ל דשמואל ע"כ לאו מטעמא דרב יוסף קאמר א"כ סגי למימר דלית להו בהא לחודיה כשמואל אבל בפריש נשארה סברת שמואל דמהני כנגד כולו וצ"ע ונראה דהתוס' ס"ל ודאי למאי דקאמר דפליגי בדרי"צ י"ל דלשמואל נמי דמתחייב על הקתא מתחייב מדרבי יצחק ג"כ וא"כ כי בעינן למימר דליתא לדשמואל ע"כ לומר אפי' בפריש כ"ע לית להו דשמואל דמאן דלית ליה דרבי יצחק ע"כ לית ליה דשמואל דכיון דגם על מה שכנגדו אינו חייב אלא מדרבי יצחק ואם כן דשמואל תנאי הוא ואם כן לפ"ז למסקנא דפליגי בדרב יוסף שפיר י"ל דאיירי בלא שוה שיעור זוזי ובפריש ולכ"ע מהני הפירוש לענין כל המשכון כיון דהוה ש"ש כנגד המשכון בלא פירש ושמואל ע"כ לא ס"ל כרב יוסף והלכה כשמואל לשיטת התוס' ועפ"ז אפשר ליישב קושית הת"ח שהקשה למאי דמוקי במלוה צריך למשכון א"כ הוה ש"ש מטעם דהו"ל שוכר ולפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' לימא דכמו דאומן הוה שומר שכר משום דתפיס ליה אאגריה שוכר יהיה ג"כ ש"ש ותירצו התוס' דכל שוכר תפוס אאגריה ולפי"ז י"ל גם לפי האמת לא הוה שוכר רק בצירוף הטעם דתפיס ליה אאגריה וא"כ כיון דמיירי בלא שוה שיעור זוזי ופירש לא הוה שוכר כיון דאינו בטוח על המעות לא הוה שוכר: ובהכי ניחא גם מה שהקשה בת"ח למסקנא דמיירי בצריך למשכון א"כ אמאי מודה בסיפא לפירש"י הואיל ויש שטר מסתמא לגוביינא שקליה דילמא משום דצריך למשכון שקליה ולפי"ז ניחא דכיון דבטוח על מעותיו הו"ל שוכר כיון דבשטר הוא ובטוח על מעותיו חייב מדין שוכר ועיין תוס' שבועות דף מ"ד ד"ה לא בדשוי שהקשה נימא דפליגי בשוה בדשמואל ותירצו דאי אפי' בפריש לית ליה דשמואל סברא הוא דבסתם נמי לא תפיס ליה כנגד המשכון והקשה מהרש"א נימא דפליגי בפריש וכנגד המשכון ובאמת להך פירושא שכתבו התוס' דפריש היינו שפירש בהדיא שיפסיד החוב א"כ כי פליגי אי הוה אסמכתא ולא מהני פירושו א"כ אין טעם לחלק אי בלא פריש אינו מפסיד כנגד המשכון נהי דלא יפסיד הכל אין בכלל פירושו שיפסיד בגניבה ואבידה מה שלא היה חייב בלאו הכי זו אינו בכלל פירושו אלא דקושיית מהרש"א להך פירושא אע"פ שאינו שוה קבלתיה שפיר י"ל שקיבלו לענין שיתחייב באחריות נגד שויו ולפמש"כ דמשמע לישנא דר"ע דאבד המשכון אבדו מעותיך משמע הכל לק"מ דא"כ לא חייב רק כנגד המשכון ובאמת לפענ"ד נראה לפרש הגירסא אי בדשוי מ"ט דר"א היינו משום דקשיא ליה לישנא דר"ע דאמר יכול לומר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך ואי בשוי ודאי פשיטא דאמשכון סמיך גם לר"א וע"כ ר"א ס"ל דאף דסמיך אמשכון מ"מ אינו מספיק לשיהיה ש"ש וא"כ הו"ל לר"ע לומר בפשיטות שהוא ש"ש שהרי גם ר"א אינו חולק מטעם שלא לוה על המשכון רק דס"ל דהאי טעמא לא אהני שיהיה ש"ש א"כ אין זה נתינת טעם לחלוק על דברי ר"א אלא ודאי בדלא שוי ולר"א לא הוה ש"ש שהרי לא שוי ולזכרון דברים נקטי' וא"כ ר"ע חולק מטעם שאמר כלום הלויתני כו' שיפסיד אף החוב היתר על המשכון א"כ ע"כ איירי בפריש ולכן אמר ר"ע כיון שקיבל בפירוש מהני תנאו אבד המשכון אבדו מעותיו ומשני דפליגי בדרבי יצחק וס"ד דרבי יצחק שייך נמי בשעת הלואה והטעם כיון שבתחילה לוה עליה קני ליה לכן אף דרבי יצחק מייתי מקרא דכתיב שלא בשעת הלואה מ"מ גם בשעת הלואה קני ליה כיון שלוה עליו בתחילה קני ליה וא"כ ממילא כיון שאין הטעם שלוה על המשכון רק לעשות שעת הלואה כמו שלא בשעת הלואה א"כ י"ל דר"א ס"ל דלא אמר רבי יצחק בשעת הלואה וא"כ ר"ע הוצרך ליתן טעם שיקנה המשכון בשעת הלואה ולמסקנא דש"ס דפליגי בדרב יוסף דהוה ש"ש מטעם פרוטה דר"י צריך ג"כ להך טעמא דהא יש להבין למה יהיה ש"ש על המשכון בשביל מצוה דעביד בהלואה דהא הש"ך סימן ע"ב ס"ק כ"א כתב דאף דאיכא הנאת הריוח מ"מ אין ההנאה באה לו מכח שמירת המשכון וא"כ גם פרוטה דר"י אינו בא לו מחמת שמירת המשכון וקשה למה יהיה ש"ש בשביל פרוטה דר"י הא אין זה נמשך מן המשכון ולדברי הש"ך צ"ל דמסתמא לא היה מלוהו בלא משכון לכן אומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון נמצא שע"י המשכון מרויח פרוטה דרב יוסף מיהו בתומים השיג עליו דהא ר' יהודה ס"ל בהלוהו פירות ש"ש מטעם הנאה שמרויח במה שמלוה לו פירות לכן כתב דהא התוס' כתבו לעיל דלכך מלוה על המשכון לא הוה ש"ש בשביל דתפיס אזוזי כיון שאינו מרויח בכך שגם אם לא היה מלוהו היה בטוח ג"כ על מעותיו וא"כ היכא דאית ליה ריוח י"ל דהוה ש"ש משום דתפיס אזוזי וא"כ י"ל גם בזה כיון דאמר ליה כלום הלויתני אלא על המשכון הוה ש"ש משום דתפיס אזוזי ואין לומר שאינו מרויח דהא מרויח פרוטה דר"י ולפ"ז א"צ לדחוק כדברי התוס' כמש"כ לעיל דקשה דילמא שמואל לא חידש רק דפריש מהני אף אם אינו שוה הוא כמו שוה אבל מענין כנגד המשכון י"ל דטעמא דשמואל גופיה מדרב יוסף ולפ"ז ניחא טובא דודאי באינו שוה לא שייך דרב יוסף ולא קשיא קושית התוס' לעיל דהא כ"ש דעביד מצוה שהלוהו על משכון מועט דס"ל משום פרוטה דרב יוסף לחוד לא הוה ש"ש שהרי אינו נמשך מן המשכון רק משום דתפיס אזוזי וגם מרויח פרוטה דר"י די"ל באינו שוה לא שייך תפיס אזוזי כ"ש בקתא דמגלא על אלפא זוזי וא"כ משום הלואה לחוד אינו ש"ש דאינו נמשך מן המשכון ותפיס לא שייך בקתא דמגלא והכל נכון ומרווח בס"ד דשמואל ע"כ ס"ל דבלא דרב יוסף נמי הוה ש"ש על המשכון וא"כ ל"ל דשמואל ס"ל דבפרוטה דר"י פליגי דא"כ שמואל לא אתיא כר"א וכר"ע נמי לא אתיא דהא טעמא דר"ע משום פרוטה דר"י אלא ודאי לא ס"ל דרב יוסף כלל רק משום דבלא"ה מפסיד כנגד המשכון ואהני הפריש על כל החוב:
בגמרא וקא מיפלגי בדרבי יצחק פרש"י ב"ח קונה משכון כו' להתחייב באונסין כבר אמרנו לעיל בשמעתא דכל האומנין סייעתא לדבריו ממקום שבא הרמב"ן להקשות עליו אלא דהתוס' ומפרשים הקשו עליו לפ"ז תקשי מתני' דמלוה על המשכון ש"ש לא אתיא כמאן דלר"א הוה רק ש"ח ולרבי עקיבא קונה משכון וחייב באונסין ואפשר לומר דהא בלא"ה הקשה הרמב"ן איך מצינו שואל שאסור בשאלתו ותירץ הש"ך דראוי להשתמש בו רק מצוה רמיא עליו להחזירו עכ"פ י"ל דלא עדיף משואל ובש"ך סימן קל"א מבואר בשעת הלואה אם נתן לו רשות להשתמש בו י"ל דלא מקרי שואל דלא מקרי כל הנאה שלו דהא מלוה מעותיו על זה וא"כ י"ל ודאי בשעת הלואה יש ללוה לעומתו הנאת המלוה א"כ אינו אלא ש"ש מיהו שלא בשעת הלואתו דהנאת הלואה חלף והלך לו וא"כ בס"ד דאיירי בשעת הלואה לא הוה טפי מש"ש ורש"י לא קאמר רק למסקנא דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואה ועוד הארכתי בזה ליישב כמה קושיות גם י"ל דס"ל לרש"י כשיטת הרי"ף דבדמי אבידה הו"ל שואל משום דש"ש הוה בלא"ה מכח פרוטה דרב יוסף ואהני שכר שימוש לשויה שואל וא"כ י"ל לפי האמת גם לרש"י אינו ראוי שיהיה רק ש"ש מטעמים שכתבו התוס' שיכול לקדש וכדומה אלא דשלא בשעת הלואתו בלא"ה אף בלא הנאת קניית המשכון הוא ש"ש משום דתפיס ליה אזוזי כמש"כ הש"ך אהני שפיר הנאה דקניית משכון לשוויה שואל משא"כ בשעת הלואה לא שייך תפיס אזוזי כמש"כ התוס' לעיל א"כ לא הוה רק ש"ש בהך ס"ד. עוד אמרתי בישוב דברי רש"י ויתישב ג"כ הך ס"ד דלעיל דמוקי מתני' דמלוה על המשכון ש"ש שלא בשעת הלואה וקשה ג"כ לפרש"י דחייב באונסין ובש"ך דחק כאן דחדא מתרי פירכא נקט וזה דחוק לכן י"ל דבלא"ה יש להבין דלקמן ר"פ השואל אמרינן דשואל חייב באונסין משום דכל הנאה שלו ופריך הא בעי נטורי ומשני בנטר מתא ומסיק לא תימא כל הנאה אלא רוב הנאה שלו הנה ראינו דס"ד דבשביל זה לא מקרי כל הנאה שלו מפני שהשואל שומר חפץ הנשאל וא"כ י"ל דנהי דלמסקנא פסקינן דהוה שואל בכל גווני י"ל היינו דוקא כשצריך החפץ למלאכתו משא"כ במשכון נהי דהתורה אוקימתיה ברשותיה לא גרע משואל דכל בהנאה שלו וחשבינן לזה שנצטוה להחזיר המשכון שיהיה עליו כמו שואל הנאת הצדקה כמו כל הנאה שלו מ"מ אם המשכון שוה יותר על החוב א"כ לא דמי לשואל דשואל מהשומר חפץ הנשמר הוא בשביל עצמו כמו ששומר חפץ שקנה במעותיו או לקחו בהקפה ואם נאנס מ"מ צריך לשלם וכאן נמי חשבינן מה שמשמרו לצרכו לא מקרי בשביל זה הנאת בעל המשכון כמו בשואל דלא חשיב הנאת משאיל משום הכא מיהו מה שהוא יתר על החוב שא"צ לו כלל שלא יטול יותר מחובו א"כ שמירת יתרון זה הנאת משאיל שאין השואל נהנה ביתרון וא"כ י"ל ודאי מתני' דהלוהו על המשכון סתם משכון שוה יותר משיעור זוזי דלא שכיח שיהיה בצימצום וא"כ נהי דמקרי שואל על מה שהמשכון נגד החוב מ"מ משמר לו המותר והוה כמו השאילני ואשמור לך וא"כ לא הוה טפי מש"ש מיהו שלא בשעת הלואתו מסתמא לא יתן לו יותר מכדי החוב וא"כ שפיר הוה כל הנאה לצרכו על חובו ואוקמה רחמנא ברשותו והוה שואל גמור ובהכי ניחא דלמה נקט אבד הא אפילו באונסין נמי חייב ולפ"ז ניחא דלא פסיקא ליה דבשוה שיעור זוזי בצימצום דוקא חייב באונסין אבל בשוה יותר באמת לא הוה טפי מש"ש דהוה כמו שמור לי ואשאילך שהרי היתרון שעל החוב היא משמר לצורך הלוה כן י"ל פרש"י ואפשר אפילו לפי האמת לא מקרי שואל להתחייב באונסין אם המשכון שוה יותר על החוב לפי דברינו וצ"ע ומ"מ לפענ"ד ודאי מסתבר כשיטת רש"י דודאי הא דאינו קונה משכון צדקה מנין שנדחקו התוס' דהא ודאי צדקה הוא בזה שמחזיר לו משכונו לעת הצורך כסות יום ביום והתוס' כתבו דלא מקרי צדקה אא"כ מחסרו ממון וקשה לשיטת התוס' שאינו קני לו רק לענין לקדש האשה מ"מ אינו מקדש רק בחוב ולא בגוף המשכון ואינו חסר כלום במה שמחזירו שיאמר שמחסרו ממון ודוחק לומר שהוא בשביל שאין יכול לקדש באותה שעה שהרי גם באותה שעה יכול לקדש בו אם מקנה לה המשכון בחליפין באגב קרקע או שתתן לו פרוטה שתקנה המשכון במעות שקונות מן התורה שהרי אף אם נותן המשכון לאשה צריכה גם היא להשיב העבוט שאין בידו להפקיע המצוה ע"י שקדש בו אשה וכ"ש לפי שיטת התוס' בקדושין דף ח' שגם בשעת הלואה יכול לקדש א"כ במה נקנה לו המשכון טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה לאיזה ענין שיאמר עליו שלא בשעת הלואה דוקא קונה ואי משום שאין אחריות שמירה עליו בשעת הלואה משום שיכול לקדש גם במעותיו מ"מ אין לו ענין לקנין וכ"ש דלפי האמת גם לשיטת התוס' בשעת הלואה הוה ש"ש מדשמואל וכן לפוסקים כרב יוסף ואפשר ליישב בזה סתירת התוס' דלקמן כתבו דהך דקידשה במשכון מיירי שלא בשעת הלואה ובקדושין כתבו אפילו בשעת הלואה הואיל ואלים שעבודיה כמש"כ לעיל לענין שמיטה וחמץ וקשה אמאי לא כתבו כן גם כאן שהרי כבר כתבו לעיל סברא זו לכן נראה דכאן קאי בשיטת התוס' שבועות שכתבו דלהכי מקרי צדקה אם מחסרו ממון א"כ צ"ל ע"כ שיש איזה חיסור ממון טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה ע"כ בשעת הלואה אין יכול לקדש ובקדושין כתבו תירוץ אחר דמקרי רבית דברים אם אינו שלו א"כ י"ל דלא קני ליה רק לענין שיחשבה לו צדקה אבל גם בשעת הלואה יכול לקדש ומ"מ דוחק גדול הוא דמאי רבית דברים שייך בזה וכי אין העני רשאי לברכו אם מלוה לו לכן נראה לפרש עפ"י שיטת רש"י דהכי פירושו במה שמחזיר לו המשכון ומשתמש בו העני הוא הצדקה שהרי המשכון של המלוה לגוביינא כפי דמי חובו א"כ חשבה התורה לצדקה לענין שהמשכון חשוב כשל מלוה ואם המשכון שוה כדי החוב והלוה משתמש בו ונפחת מחמת תשמישו נהי דהלוה הו"ל שואל על המשכון וחייב באונסו מ"מ מה שנפחת מחמת תשמיש הוה כמו מתה מחמת מלאכה דהלוה פטור והמלוה מפסיד ומנכין לו מחובו מה שנפחת המשכון מחמת מלאכה דנחשב כאילו השאיל המלוה את שלו שההפסד על המלוה וא"כ מוכח דחייב באונסין שהרי המלוה מתחייב על פחת שפחתו הלוה ואין לך אונס גדול מזה ומוכח שפיר דחייב באונסין ודברים ברורים הם וכ"מ פ' המקבל דף ק"ד ע"ב דקאמר אהני כתיבה לגרעון עמש"ש. וליישב הקושיא מה שהקשו ממתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר י"ל דודאי גם בסלקא דעתך סבירא ליה דלא שייך דרבי יצחק בשעת הלואה אלא די"ל בשעת הלואה תלי ברצונו דלמה לו לקנותו שיתחייב באונסין מ"מ בתחילה לקחו אדעתא דהכי אם ירצה יהיה שלו כשיצטרך לו לקדש אשה או לקנות בו עבדים וקרקעות מיהו כל זמן שלא נזדמן לו מסתמא אין דעתו לקנות להתחייב באונסין רק אם יצטרך ניחא ליה לקנות וא"כ כ"ז שלא נצטרך שיהיה קנוי לו אין דעתו לקנות וא"כ אינו חייב באונסין מיהו ש"ש הוה כמו במעות מותרין דקיי"ל ישתמש בהם והוה ש"ש בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא קני לכן הוה ש"ש לחוד דקיי"ל כרב נחמן דנאנסו לא כדלעיל פ' המפקיד דף מ"ג ועיין בסמוך:
בגמרא אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר כבר הקשו התוס' לעיל מחמץ ומשמיטה דשם מוכח דגם בשעת הלואה שייך דר' יצחק ובש"ך סימן ע"ב כתב ליישב דלא תלי' דוקא שלא בשעת הלואה הוא דקונה רק עיקר הטעם הוא משום דשלא בשעת הלואה עיקר סמיכתו על המשכון זה והה"ד בשעת הלואה כשאין לו להשתלם ממקום אחר כמו בשביעית ובאמת לשון התוס' בשבועות שביקשו ליישב דלהכי קאמר אי בשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א היינו משום בשוי שיעור זוזי שייך דר' יצחק ותמהו דאטו בלא שוי לא שייך מצוה דהשב תשיב ע"ש: ולכאורה די"ל דנהי דס"ד דבשעת הלואה נמי קני משכון היינו דוקא היכא דלוקחו גוביינא ובלא שוי אינו לוקחו רק לזכרון דברים בעלמא לא שייך ר' יצחק. מיהו נראה דהתוס' סמכו על סוגיא דפסחים דמחלק שם בין נכרי לישראל דדוקא ישראל מישראל קני דשייך לך תהיה צדקה משא"כ ישראל מנכרי ואי אמרינן דהצדקה הוא בשביל שהדין שקונה המשכון ממילא חשיב צדקה כיון דקני ליה והוה שלו לכך נקרא צדקה וא"כ קשה מה מקום לחלק בין ישראל מישראל לישראל מנכרי דאטו משום דלא שייך ביה צדקה לא יקנה אותו הא הקנין הוא הסיבה והצדקה הוא המסובב ונהי דישראל מנכרי לא שייך ביה צדקה מ"מ לא יגרע קנין ומזה משמע להתוס' דס"ל סיבת הקנין הוא בשביל הצדקה והצדקה הוא הסיבה והקנין הוא המסובב ובהתבטל הסיבה בטל המסובב לכן שייך שפיר לחלק בין נכרי לישראל דישראל דשייך ביה צדקה קני ולא נכרי מיהו בס"ד דש"ס י"ל דס"ד דהקנין הוא עיקר דאוקמתיה התורה ברשותו וממילא נחשב צדקה וא"כ שפיר יש לחלק דבשוי שיעור זוזי דלוקחו לגוביינא אין חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה משא"כ בלא שוי ס"ל לר"א דאינו לוקחו רק לזכרון דברים בעלמא ועפ"ז אפשר להבין סברת התוס' שכתבו כיון דשלא בשעת הלואה קני לגמרי גם בשעת הלואה חשיב ברשותו לענין שמיטה וחמץ וצריך ביאור מה סברא היא זו ולפ"ז אפשר לומר כיון דחזינן דהתורה אוקמתא ברשותיה בשביל הצדקה שיהיה צדקה ותחשב לו לצדקה א"כ מסתמא לענין זכות של מלוה גם בשעת הלואה יחשב כשלו לכן לענין שמיטה וכן לענין חמץ עכ"פ כיון דהוא שלו בצד מה עבר עליה אבל לענין שיתחייב באחריות לריעותא דיליה לא אוקמה ברשותיה בשעת הלואה:
בתוספות ד"ה לימא כו' פירש בקונטרס כו' ולעיל פירשתי כו' דרבה לאו תנאי הוא כו' בדשמואל עכ"ל ליישב פרש"י כבר כתבתי ונראה עוד דהא קשה במשנה דהמלוה על המשכון דהמלוה אומר שקל היה שוה יהא נאמן במיגו דנאנסו וצ"ל דהוה מיגו להוציא ולרבה דס"ל מיגו להוציא קשה למה לא יהא המלוה נאמן דשקל היה שוה במיגו דאי בעי אמר נאנסו וליישב זה צ"ל דמיירי בהתנה להיות על המשכון כשואל להתחייב באונסין אלא דקשה דא"כ לא הוה דומיא דסיפא שהלוה תובע למלוה דאז אין למלוה מיגו דנאנסו דהא גם בטען נאנסו שבועה בעי וא"כ רישא ע"כ בהתנה וסיפא אף בלא התנה וזה דוחק מיהו לרבה דס"ל שומר אבידה ש"ח א"כ בסיפא קשה למה יתחייב על היתרון מה ששוה המשכון יותר וע"כ מיירי נמי בהתנה להיות כשואל וא"ש רישא וסיפא בהתנה וא"כ שמואל דס"ל רישא אף בלא התנה הוה ש"ש כנגד המשכון ע"כ בסיפא ס"ל דהוה ש"ש גם על היתרון מכח פרוטה דרב יוסף דגם שמואל אית ליה פרוטה דרב יוסף לשיטת רש"י אלא דבלא שוי ע"כ פליגי בדשמואל לענין אבד קתא אבד אלפא זוזי אבל שמואל שפיר אית ליה פרוטה דרב יוסף לשיטת רש"י ולק"מ ובאמת י"ל בפשיטות לפי שיטת רש"י דלפי האמת טעמא דשמואל גופיה משום דהוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף כנגד המשכון ולהכי אמרינן בלא פריש קיבלו על כל החוב אבל אינו במשמע חיוב אחריות משום דשמואל אם אינו ש"ש על המשכון מדינא ומשמע ליה לרש"י כן דודאי רישא וסיפא בחדא גוונא איירי כיון דשמואל קאמר אבד קתא אבד אלפא זוזי ע"כ הוה ש"ש וא"כ מסתמא גם סיפא דסלע הלויתני ושתים היה שוה איירי ג"כ באבידה ולא בפשיעה ולרבה כולה באבד בפשיעה ולא ס"ל דשמואל כלל או דמוקי מתני' כר' עקיבא: