מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ששי השוכר את האומנין · דף פא:
בגמרא שטפוה מיא לסדיניה משמע דהיינו באונס מדפריך שאלה בבעלים הוא דאי איירי בפשיעה הו"ל לאסוקי הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור כדלקמן דף צ"ז כה"ג וע"כ איירי באונס וקשה לפ"ז על דעת רמ"ה ומחבר סי' ש"ם ס"ג בשואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו דרך מקרי מתה מחמת מלאכה א"כ גם כאן ששאלה לעבור בה ושטפה נהר יהיה פטור בלא"ה משום מתה מחמת מלאכה וצ"ע:
בפרש"י ד"ה שאלה כו' שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו כו' עכ"ל לכאורה קשה ממעשה זו לפרש"י שפירש לעיל דהשאילני ואשאילך לא מקרי בבעלים וכתב ב"י ח"מ סי' ש"ה דרש"י מפרש שלא לקח זה הסרבל להתכסות בו רק להעביר לו אמת המים ולענ"ד אפשר דגם לפרש"י אפי' אמר תן לי סדינך ואני אתן לך סרבל שלי ללובשו עד תעבור אמת המים י"ל גם רש"י מודה דהוה בבעלים דהא בלא"ה יש להבין בהשאילני ואשאילך הרי כל אחד מחוייב לשמור חפץ של חבירו אלא נראה דאם אמר השאילני ואשאילך דמקרי ש"ש היינו משום שלכך אומר אשאילך כדי שישאלנו ואילו היה חפץ להשאיל לו בחנם היה נוח לו יותר נמצא שאין השמירה בשביל טובת המשאיל שהמשאיל היה רוצה יותר שלא ישאילנו רק בשביל שחפץ דוקא בחפץ הנשאל הוכרח להשאילו גם הוא ואין זה שומרו רק לעצמו אבל אם אמר השאילני סדינך ואתן לך חפץ שלי להעביר אמת המים אף שנותן לו רשות ללובשו הרי עיקר כונתו בשביל טובתו וזה מתרצה לזה להעבירו אף שמתכסה בו ג"כ מ"מ מקרי שמירה בבעלים שהרי מעבירו לטובת המשאיל החפץ בהעברה והוה כאומר העבר לי גלימא זו ובשכר זה תלבשנו עד עברך דלא גרע משכירות בבעלים שהרי גם בשכר הבעלים מקרי שמירה בבעלים והיינו טעמא שזה נשכר לטובת המשכיר משא"כ בהשאילני ואשאילך אינו מקבל החפץ לשמרו לטובת המשאיל שהרי המשאיל אין כונתו להשאילו בשביל השמירה כלל רק לטובת השואל ולא שייך לומר שמירה בבעלים שהרי אין המשאיל דעתו על שמירה זו כלל כנ"ל ברור לדעת רש"י ולפ"ז בהך דתשובת הרא"ש באמר השאילני גלימא זו שהיא קלה ואתן לך שלי שהוא כבידה כנזכר ס"ס ש"ה י"ל גם רש"י מודה דמקרי שאולה בבעלים:.
בגמרא אמר רב הונא א"ל הנח לפניך אינו לא ש"ח ולא ש"ש. לכאורה מאי קמ"ל דאינו ש"ש דפשיטא אם אינו ש"ח שלא קיבל שמירה איך יהיה ש"ש מיהו י"ל דאם אמר לו כן בביתו וא"ל הנח לפניך אפשר דיכול לומר שלא נתרצה להניחו ברשותו כי אם בשכר וא"כ י"ל דאף שצריך ליתן לו שכר מ"מ אינו ש"ש ועיין ש"ך סי' רצ"א בשם הריטב"א מיהו למאי דמשמע בש"ס דמיירי בשוקא א"כ לא שייך לומר כן ואפשר דקמ"ל אם אמר לו שמור לי בשכר ואמר הנח לפניך ולא נאבד ועכשיו תובע שכר באמרו שכונתו היה לשמור קמ"ל דאינו לא ש"ש ועיין בסמוך:
בגמרא מ"ש ואמר לו הנח לפני כו' אדרבה מדאמר רב הונא כו' ויש לדקדק נימא בהנח סתמא הוה ספיקא ואם נדר לו שכר ולא נאבד הרי זה מוחזק בחפץ הנשמר ולא יחזירנו בלא שכר דשמא לשון שמירה הוא אבל בנאבד לא מפקינן ממונא מספיקא דשמא אין זה לשון שמירה מיהו אין זו קושיא כ"כ רק שהפוסקים פסקו בהנח סתם פטור וכן הרמב"ם בפ"ב משכירות כתב סתמא בהנח סתם אינו לא ש"ח ולא ש"ש ואם איתא קשה אם החפץ בעין מספיקא לא יחזירנו לו שכר דהנפקד מוחזק לכן נראה דכיון דאם נאבד מקרי הנפקד מוחזק ופטור מאחריות ממילא שע"ד שלא יהיה חייב באחריות לא נדר לו שכר וממילא אין יכול לתפוס:
פיסקא דמלוה על המשכון
בתוספות ד"ה דברי הכל כו' ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרי"צ כו' אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה כו' לכאורה קשה די"ל הטעם אף אי ר"א ל"ל דרי"צ מ"מ שלא בשעת הלואה י"ל דהוה ש"ש משום דתפיס ליה אזוזי דבשלמא בשעת הלואה לא שייך דתפיס ליה אזוזי דבלא"ה מעותיו בידו כמש"כ התוספות לעיל דף פ' ע"ב משא"כ שלא בשעת הלואה וכ"כ הש"ך סימן ע"ב מיהו באמת התוס' לא ס"ל כלל הך סברא כדכתבו לעיל דף פ"א דבעינן תפוס אזוזי ומרויח ג"כ משא"כ הכא וגם ממה שנדחקו התוס' לקמן בטעמא דהוה ש"ש לר' יצחק מוכח ג"כ דלא ס"ל הך סברא דתפיס אזוזי ואף דהש"ך נדחק בזה לא נהירא:
בא"ד ועל פ"ה כו' תימא כו' אמאי לא יהא משמט עכ"ל אפשר ליישב ולומר דודאי לא יגוש לא שייך דמ"מ תפיס למשכון אלא דאם לא לקחו לגוביינא שאין החוב מסולק במשכון א"כ י"ל אף שיכול לתפוס מ"מ בחצי החוב שייך מיהו לא יגוש וא"כ י"ל כיון דבדאורייתא אין ברירה משמט לכן אי אמרינן לזכרון דברים נקטיה משמט אפילו כנגדו לכן תליא אי לזכרון דברים נקטיה אבל אי בתורת משכון לקחו הוה כאילו אינו חייב לו יותר עוד אפשר לומר דנהי דלא לקחו לגוביינא מ"מ היה דעתו עכ"פ אם לא יהיה לו לגבות ממקום אחר יתפוס המשכון לכן בשמיטה ודאי תופסו בשביל חובו ומסתמא תחילה כך היה דעתו שאם יצטרך לגוביינא יתפוס המשכון וא"כ כשלוקח ודאי דעתו כשלא יפרע לו קודם שמיטה יתפוס המשכון שלא יצטרך לפרוזבול וא"כ מתחילה דעתו לכך לכן אינו משמט משא"כ לענין אחריות ודאי כיון שאין שביעית ודאי אינו רוצה שיהיה לו לתפוס המשכון להתחייב בשמירה שכל זמן שאין צריך לו מה לו לתופסו מיהו באינו שוה רק פלגא ע"כ אין לומר שרוצה בסתמא שיהיה תפוס לענין שביעית שלא ישמט שהרי ע"כ צריך לפרוזבול בשביל חציה שני שאינו מגיע לשיעור זוזי וא"כ אין דעתו לתופסו על שביעית עוד אפשר לומר דהמלוה יכול לטעון שלא לקחו רק לזכרון דברים ולא לגוביינא לכן ישבע ויטול מעותיו ואף שיטעון הלוה שמא לקחתו לגוביינא כיון שהמלוה טוען ברי שלא לקחו לגוביינא הו"ל איני יודע אם החזרתי לגבי הלוה ולענין שמיטה הוה איפכא דיכול לומר שתופסו לגוביינא לכן אפשר דלא שייך לא יגוש כיון שיוכל לומר שתפסו לגוביינא דהא גם לדברי התוס' צ"ל סברא זו דקשה כיון דשמואל אינו רק בפרוש ומהני מדין תנאי מה ענין שלא ישמט כנגד כולו וע"כ צ"ל כיון שאין יכול לתובעו בלא משכון כמש"כ לקמן:
בא"ד ועוד כו' לוקמה בשטר עכ"ל אפשר ליישב פרש"י דקשה מה שפרש"י דבשטר לקח המשכון לגוביינא דאל"כ ל"ל משכון וקשה דילמא צריך למשכון דהא כשטר יכול לטעון אשתעבד לי דלא פרעתיך והיכא דיש לו משכון נאמן במיגו דהחזרתי או נאנסו ואף דהגאונים סברו דצריך לישבע בטוען על המשכון הא כתב הש"ך בסי' פ"ט דהיכא דבלא משכון נמי שקול בשבועה אם יש לו מיגו נוטל בלא שבועה וא"כ י"ל שתפיס למשכון בשביל שלא יצטרך לישבע כשיטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וצ"ל דסיפא נקט אלף זוז היינו דלא שוה משכון שיעור זוזי וא"כ אינו מרויח לענין שבועה דאכתי צריך לישבע על המותר וא"כ י"ל לפמש"כ התוס' לקמן דמתני' דהלוהו על המשכון משמע דשוה שיעור זוזי וא"כ לא שייך סברא דבשטר נקט לגוביינא די"ל שלקחן שלא יטעון אישתבע לי ולמסקנא דמסיק בשוה שיעור לרש"י שסובר דשמואל בסתם אפשר דשטר לפי האמת אבדו מעותיו כיון דודאי לגוביינא נקטיה ולמסקנא י"ל בשטר מטעם שוכר כמש"כ לקמן ועוד נ"ל ליישב פרש"י דהא יש להבין אם לקח המשכון לגוביינא ל"ל השטר וצ"ל דחשש פן יכפור הלוה בהלואה מיהו קשה הא המלוה נאמן במיגו דלקוח ודוחק לומר דמיירי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וצ"ל דחושש פן יהיה עדים שבא לידו בתורת משכון ויטעון הלוה שלוה פחות ולא יהיה הלוה נאמן בלא מיגו דהחזרתי ואם משוי ליה ראה לא יגבה רק מה שיודה הלוה כדאיתא בח"מ סי' ע"ב סעיף כ"ג אלא דקשה ממנ"פ אי ליכא עדים הרי המלוה נאמן במיגו דלקוח ואי איכא עדים הא פרכינן ב"ב דף מ"ה ניחזי עדים מאי קאמרי א"כ מסתמא ידעו העדים כמה הלוה ולא היה צריך לשטר ואי נימא דנקט שטר שלא לצורך א"כ גם מן המשכון אין ראיה שלקחו לגוביינא דלא שייך סברת רש"י דלמה לקח המשכון דולטעמיך למה לקח השטר לכן י"ל גם לפרש"י מיירי שהניח המשכון אחר שכתב השטר כדמשמע לישנא דברייתא דנקט אבל המלוה את חבירו בשטר והניח לו משכון משמע דמיירי אחר הלואה אלא דרש"י ס"ל דרי"צ לא שייך רק לקחו ב"ד לכן מפרש ליה משום דמסתמא לקחו לגוביינא וא"כ ממילא במתני' דתנן המלוה על המשכון ממילא אפי' בשטר אין הוכחה שלקחו לגוביינא מדלקח משכון דאין ראיה מזה דאדרבה אי לקחו לגוביינא למה לקח שטר ועיין בסמוך:
בא"ד ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה. והקשה מהרש"א דתקשי לפי שיטת התוס' דסיפא דהלוהו אלף זוז בשטר איירי שלא בשעת הלואה א"כ קשה איך בעי לאוקמה מתני' שלא בשעת הלואה א"כ ר' יהודה דס"ל הלוהו מעות ש"ח פליג אתרווייהו ונראה דבלא"ה יש להבין איך ס"ד לאוקמה במשכנו שלא בשעת הלואה שהרי המלוה על המשכון אינו משמע כן ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד מה דקאמר בש"ס הא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ולא פריך בפשיטות לכן נראה דודאי גם מעיקרא ס"ד דנקט על המשכון משמע ודאי שהלוהו על סמך המשכון וכה"ג איתא בפסחים דף ל"ה נכרי שהלוה לישראל על חמצו ופרש"י ששיעבד לו החמץ ובס"ד לא איירי בהרהינו וא"כ גם כאן י"ל דבתחילה הלוהו על סמך שיתן לו המשכון רק עדיין לא נתנו לו אלא מיהו כיון דמעות אינן קונות ועדיין לא קני ליה למשכון לכן מקרי שלא בשעת הלואתו אם הניח לו המשכון אח"כ ובכה"ג הוא דמוקמינן דאיירי שלא בשעת הלואתו מיהו אי אמרינן מעות קונות הרי כבר נקנה לו המשכון מיד שנתן המעות ומקרי בשעת הלואתו דליכא דרי"צ וא"כ י"ל בהך ס"ד לא קשיא איך חולק ר' יהודה די"ל ר' יהודה ס"ל דמעות קונות וא"כ מקרי משכנו בשעת הלואתו וא"כ אינו חולק על ר"א דסיפא דשטר איירי משכנו שלא בשעת הלואתו ממש כדכתבו התוס' דבשטר מסתמא מניח לו המשכון אח"כ וא"ש ולהכי פריך הא אידי ואידי על המשכון קתני ואין סברא לחלק דכאן במשנה איירי שלא קיבל המשכון מיד דלא מסתבר לחלק בכך ובהכי ניחא דקשה אי מיירי שלא בשעת הלואה איך מפליג ר' יהודה בין הלוהו פירות דהוה ש"ש כיון שמרקיבין הא שלא בשעת הלואה כבר חלפה ועברה הנאה זו וכן הקשה בספר פ"י ודוחק לומר דמשום שיכול להמתין כיון שבטוח במעותיו שיש לו משכון לכן יוכל להמתין עד שיצטרך לו הפירות אבל לפמש"כ ניחא דטעמא דר"י משום דבכה"ג מקרי שעת הלואה דקני ליה למשכון מיד בשעת הלואה וא"כ שפיר שייך לחלק בין הלוהו פירות למעות:
בא"ד ובה"ג דר' יהודאי גאון כו' אבל בשעת הלואה לא קני כו' עכ"ל. כונת התוס' בדעת בה"ג הוא לפי שיטתם דרי"צ לא שייך בשעת הלואה א"כ מה שחילקו בה"ג בין שטר לשלא בשטר ע"כ ל"ל משום דרב יוסף דא"כ אין בין בשטר לשלא בשטר וע"כ מטעמא דשמואל הוא דמחלק בין הלוהו בשטר דלא סמך אמשכון והקשה מהרש"א א"כ לימא בסיפא אם הלוהו על המשכון בשטר לדברי הכל לא אבדו מעותיו לפום שיטת בה"ג דפסק כשמואל וע"כ פליגי בדשמואל ואם כן בשטר לא שייך דשמואל וד"ה אבדו מעותיו ואפשר לומר דבה"ג לא קאמר בשטר סמיך אשטר אלא בלא שוה שיעור זוזי משא"כ בשוה שיעור זוזי שפיר סמיך אמשכון אפילו נקט שטרא ג"כ ואם כן לא מצי למימר דברי הכל לא אבדו מעותיו דבשוה לעולם שייך דשמואל אפילו בשטר דמ"מ טפי סמך אמשכון כיון דשוה שיעור זוזי ועוד י"ל דלשיטת בה"ג ע"כ אי פליגי ר"א ור"ע בדשמואל ע"כ איירי בלא שטר דבשטר לא שייך דשמואל לשיטת בה"ג וסיפא דנקט שטר לרבותא כמש"כ מהרש"א והנה כתבו התוס' לעיל למ"ד שעבודא דאורייתא איך משכחת לה שבועה הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירצו שאין לו קרקע או שמחל השעבוד והנה אם מיירי שיש לו שטר על הלוה א"כ כיון דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות כדקאמר בש"ס בפשיטות לעיל דף ד' ע"ב גבי סלעין דינרין דשטר הו"ל שעבוד קרקעות וכמו שפרש"י כאן ג"כ וא"כ אם מגיע למלוה שבועה על המשכון כשטוען שנאבד מקרי כפירת שעבוד קרקעות דהא המלוה תובע מן הלוה שטרו שהוא שעבוד קרקעות והלוה טוען שיש לו כנגדו המשכון א"כ הוה כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהם וא"כ בשטר אין צריך המלוה לישבע שהרי שבועת המלוה הוא שבועת שומרין וכאן אין כונת הלוה רק ליפטר מן החוב שהמלוה תובע ממנו והו"ל כפירת שע"ק ממש וזה ברור מיהו הא דאין נשבעין ממעטינן מכלל ופרט וא"כ לר"א לשיטתיה דס"ל בב"ק דקרקע נגזלת ואינו ממעט מכלל ופרט רק שטרות א"כ ודאי נשבעין על הקרקעות ג"כ ור' עקיבא ס"ל לעיל דאין נשבעין על שעבוד קרקעות וא"כ בשטר אם טוען שאבד נוטל בלא שבועה דהא אינו חייב שבועת שומרין כיון דשטר הוה שע"ק וא"כ בשטר אין שוין ר"א ור"ע דלר"א גם בשטר נשבע ויטול מעותיו ולר"ע ליכא שבועה כיון דהו"ל שע"ק וא"כ לא שייך דברי הכל ישבע ויטול מעותיו דהא לר"ע אין כאן שבועה דהו"ל שע"ק וא"כ אין שוין ולא שייך לשון דברי הכל וא"ש וגם לא שייך מחל השעבוד דמסתמא לא ימחול שלא יתחייב שבועה ובהכי ניחא דקשה מאי פריך בשבועות אשמואל ממתני' דמלוה על המשכון לפי שיטת בה"ג לפי פירוש התוס' דבשטר לא שייך דשמואל וא"כ מאי פריך ממתני' דסלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה לימא הא קבילתיה נימא דמתני' איירי בשטר ולפמ"ש ניחא דל"ל דמיירי בשטר דא"כ למה ישבע הלוה הא הו"ל כפירת ש"ק ובזה ניחא דלא פריך מרישא במה נחלקו הא יכול לומר הא קבילתיה ולפי"ז ניחא דברישא י"ל דמיירי בשטר דברישא לא נזכר חיוב שבועה לכן פריך מהך בבא דשלשה דינרין היה שוה דע"כ לא איירי בשטר דהו"ל שעבוד קרקעות:
ובחדושים ישינים כתבתי ג"כ ליישב הקושיא הנ"ל משבועות דילמא מיירי בשטר וכתבתי ליישב על נכון ג"כ דקשה במתני' אמאי לא יהיה המלוה נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר נאנסו על המשכון וצ"ל דהוה מיגו להוציא וא"כ ל"ל דמיירי בשטר דא"כ יהא נאמן במיגו דבשטר אמרינן מיגו להוציא וא"ש אמנם כתבתי שם דבבה"ג עצמו עיינתי שם וכתוב בהיפך דפסק כר' יוסף ונראה דמפרש כשיטת הרמב"ן דגם בשעת הלואה שייך דר' יצחק כדמוכח הסוגיות בפסחים ובגיטין דשייך דר' יצחק גם בשעת הלואה לכן ס"ל דר' יצחק ודאי שייך נמי בשעת הלואה רק בשטר לא שייך דר' יצחק בשעת הלואה ובהכי אתיין שפיר סתירת הסוגיות דכאן אמרינן אימור דאמור ר"י שלא בשעת הלואה וס"ל דדוקא בשטר לא שייך דרי"צ בשעת הלואה דאשטר סמיך וברייתא דהכא כולה בשטר אתיא דרישא דומיא דסיפא אבל לענין דשמואל אין לחלק בין שלוה בשטר או שלא בשטר ופסק כר' יוסף ולא כשמואל כן נראה שיטת בה"ג אלא דקשה לפ"ז למה לא מוקי מתני' כר"א ומשום דרי"צ ומתני' בלא שטר דהוה ש"ש מדרי"צ לכן צ"ל דודאי ר"א ור"ע ברישא פליגי בין בשטר בין בלא שטר ור"א לית ליה דרי"צ בשעת הלואה ור"ע נמי איירי בין בשטר בין בלא שטר ובלא שטר הוה ש"ש משום דרי"צ אלא דבשטר בשעת הלואה לא הוה ש"ש מדרי"צ לכן. צריך לטעמא דר' יוסף ובסיפא נקט שטר לרבותא דשלא בשעת הלואה אף בשטר שייך דרי"צ דודאי אמשכון סמיך מיהו אכתי קשה מנ"ל דר"ע פליג בהא עם ר"א לענין אם בשעת הלואה שייך דרי"צ דילמא בדרב יוסף לחודיה פליגי ולכ"ע בשעת הלואה ליתא לדרי"צ לכן צ"ל כמש"כ תחילה ומתני' לא משמע לן דהלוהו על המשכון בלא שטר דוקא איירי מדלא מפליג ודומיא דר' יהודה דהלוהו פירות ש"ש דהוא אפי' בשטר:
בפרש"י ד"ה כאן כו' ומתני' כשמישכנו שלא בשעת הלואתו כו' דההוא ודאי לגוביינא שקליה עכ"ל לפי שיטת רש"י לקמן דב"ח קונה משכון אפי' להתחייב באונסין א"כ קשה איך מוקי מתני' דהוה ש"ש שלא בשעת הלואה עיין מפרשים ונראה דבהך ס"ד לא ס"ד טעמא משום דקונה משכון דמשום דקני הוה מחוייב אפי' באונסין לשיטת רש"י אלא דלפי שיטת רש"י דבשטר הוה ש"ש משום דתפיס לגוביינא א"כ שלא בשעת הלואה לא גרע משטר דהוה ש"ש כיון דתופסו לגוביינא וא"ש גם י"ל דס"ל לרש"י שלא בשעת הלואה הוה ש"ש מטעם דתפיס ליה אזוזי. ובהכי ניחא דרש"י לא מצי לפרש כפירוש התוס' דסיפא מיירי שלא בשעת הלואה דא"כ בהך ס"ד קשה ממנ"פ אם ידע דרי"צ א"כ אפילו באונסין חייב ותקשי מתני' דהוה ש"ש ואי לא ידע אמאי יהיה ש"ש אלא ע"כ משום שתופסו לגוביינא ובזה יש ליישב קושית הת"ח שהקשה למאי דמסיק דצריך למשכון תקשי בשטר אמאי אבדו מעותיו די"ל דלא לקחו לגוביינא רק מפני שצריך למשכון ולפ"ז ניחא דלמסקנא שפיר יש לפרש סיפא איירי שלא בשעת הלואה מיהו בשבועות לא נזכרה סוגיא זו דמתני' דהלוהו על המשכון ש"ש משמע דרש"י מפרש כן אליבא דאמת ג"כ ובהכי ניחא דהתוס' כאן סמכו דבריהם על פרש"י דשבועות ולא סמכו דבריהם על פרש"י כאן דכאן הוה מצינן למימר דרש"י לשיטתיה דס"ל מלוה על המשכון חייב באונסין וא"כ להך אוקימתא דמוקמינן מתני' דהלוהו על המשכון ש"ש שלא בשעת הלואה ע"כ בשטר טעמא משום לגוביינא אבל למסקנא י"ל דמודה רש"י אף שלוקחו לגוביינא מ"מ אינו ש"ש ואין מקום להקשות משמטה לכן הביאו פרש"י דשבועות מוכח דגם למסקנא ס"ל לרש"י כן דשם לא נזכרה מתני' דהכא והקשו שפיר וישוב קושית הת"ח יתבאר לקמן בס"ד:
בתוספות ד"ה והא אידי ואידי כו' ותימא דבפרק השולח כו' אפשר ליישב דבשעת הלואה הברירה בידו לתופסו לגוביינא לכן אינו משמט כיון שע"ד כן נוטלו שיהיה בידו לתופסו על חובו לכן אינו משמט ומ"מ לענין אחריות אין דעתו לתופסו רק אם יצטרך לו אבל לא שיתחייב באחריות המשכון ויהיה ברירה בידו לתופסו אם ירצה וא"כ לענין אחריות הברירה בידו שלא יקחנו לגוביינא ויגבה חובו ממקום אחר לכן בשמיטה שפיר י"ל דאינו משמט מיהו מהך דישראל שהלוה לנכרי על חמצו דתלי ג"כ בדרי"צ אי ב"ח קונה משכון י"ל דודאי בשעת הצואה אמרינן שאין דעתו לקנות בענין שיפסיד וכמש"כ התוס' בשבועות דף מ"ד ע"ב ד"ה אלא דאפי' אי לית ליה דשמואל אינו משמט כנגד המשכון רק לענין אחריות אמרינן דלא נקט ליה לענין שיפסיד וא"כ י"ל בחמץ ודאי אם נימא שאינו עובר א"כ אח"כ כשלא ימצא לגבות דעתו שיתפסנו לגוביינא והוה למפרע שלו דבשעת הלואה לוקחו ע"ד כן שאם יצטרך לגוביינא יהיה שלו לגוביינא לקנות המשכון גם בשעת הלואה רק דבשעת הלואה לוקחו שלא יפסיד וא"כ י"ל בודאי אם יהיה הדין שלא יעבור א"כ אפשר שבסוף יתרצה הישראל לתופסו וא"כ קני ליה למפרע ועבר עליה לכן אי קני משכון עובר עליו דאם יהיה מותר בהנאה יבחר לו הישראל לקנותו ולתופסו אחר הפסח ואם רוצה יוכל לתופסו לקנותו גם בשעת הלואה רק דבשעת הלואה הברירה בידו ובהכי ניחא מה שפרש"י שם עובר אם נהנה ממנו והקשה מהרש"א למה לא פירש כפשוטו לענין בל יראה ולפי"ז ניחא דלענין בל יראה לא שייך שיקנה שהרי אם יעבור בבל יראה ויהיה אסור בהנאה א"כ מסתמא הישראל לא ירצה לקנותו ולא שייך לעבור בבל יראה דבשעת הלואה לוקחו שיהיה הברירה בידו לקנותו אם ירצה לתופסו אלא דאין אנו יכולין לומר שלא יעבור שא"כ יתפסנו לבסוף וא"כ לפי האמת שהוא אסור בהנאה לא עבר מידי שאין דעתו לתופסו כלל רק ההכרח לאוסרו בהנאה כדי שלא יתפסנו לגוביינא ובשעת הלואה דעתו לקנותו אם יצטרך לי אבל לא לענין שיפסיד כדפרישית: