מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שמיני השואל את הפרה · דף קב.
בגמרא וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו עיין י"ד סי' רצ"א שכתב אם הקפיד על מעותיו צריך השני לשלם לו ולפ"ז לק"מ מה שהקשו התוס' ממתירין מבגד לבגד די"ל דכאן אין לו הפסד שהרי ישלם לו הדמים אלא דקשה דמשמע שאם אינו רוצה לשלם לו נוטלה וא"כ קשה מאי קמ"ל ומנכרי נוטלה הא אפילו מישראל אם אינו רוצה לשלם לו נוטלה ואפשר דמנכרי אפילו רוצה לשלם לו נוטלה בידו וכמ"ש רמ"א שם בשם מהרי"ל או דאפי' אינו רוצה לשלם לו אסור ליקחנה רק שיש לו תביעה עליו ומוציא בדיינין שוב ראיתי בב"י בשם ה' מנוח שכתב שאין מוציאין מידו ורמ"א השמיטו ולכאורה אין טעם שלא ישלם לו דמים וראיתי באס"ז בשם ר' אחא משבחא בשאלתות שפירש ימכרנה לו בדמים והריטב"א נסתפק בזה: בגמרא במאי עסקינן. עיין לעיל דף י"א בארוכה:
שם כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי כו' צ"ע שהשמיטו הפוסקים דין זה וברא"ש מייתי לה ובאמת צ"ע בטעמא דמילתא למה בדילי מיניה ועלה בדעתי דכיון דיצא לו שם מציאה בעיר יש לפרוש מטעם דכיון דכבר ידע ממנה ה"ל כמו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מיהו שיטת ר"ת בר"פ האומר דבדבר של הפקר לא שייך עני המהפך בחררה ולעיל דף י"א בראה אותן רצין אחר מציאה בעינן עומד בצד שדהו ועמ"ש שם ועיין באס"ז מה שפירש בשם ר"ת שמתיראין מן השלטון וצ"ע והרא"ש הביא הך דמיבדל בדילי:
בתוספות ד"ה קולט תימא כו' אמאי שבחצר של בע"ה עכ"ל נראה ליישב דבלא"ה נראה הסברא אהא דר' יוסי בר חנינא דהא מבואר לעיל דף יו"ד דמגביה מציאה לחבירו פליגי בה אי קני חבירו משום דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא דקי"ל דקנה משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וא"כ קשה בחצר שאינו עומד בצדו איך יקנה הא באינו סמוך לו משום שליחות אתרבי כדאיתא בדף י"א ע"ב וא"כ איך יקנה לו הא חב לאחרים ומיגו דזכי לא שייך בחצר וצ"ו דבחצר משתמרת לא שייך חב לאחרים דאין עסק לחבירו ליכנס בחצר חבירו או להושיט ידו שם וזהו סברת ר' יוסי בר חנינא ושקיל וטרי בש"ם אי איתא להך סברא. והנה התוס' ביצה דף ל"ט כתבו דבמים לא שייך חב לאחרים שמצויים הרבה א"כ י"ל ודאי בגללים דמסתמא מפקר להו כמו שפרש"י לא שייך ביה חב לאחרים כלל וא"כ שבחצר שפיר של בע"ה שהרי בסתמא אינו נקרא חב לאחרים אע"פ שעכשיו רוצה זה ליקח הזבל כבר זכה בעל החצר וא"כ י"ל דקולט מאויר היינו שכיון שזה מחזיק כלי בטרם שהתחיל הזבל לירד הרי גילה דעתו שזה רוצה בזבל ממילא מקרי חב לאחרים שהרי זה נותן עיניו בו וא"כ בכה"ג לא קני ליה אויר חצרו כיון שזה מקפיד עליו שיכנס לכלי שלו משא"כ כשכבר ירד לחצר אין לנו לומר שיקרא חב לאחרים בשביל זה שכבר זכה בו מאחר דסתם גללים מפקר להו ומסתמא לא קפיד על אותן שכבר ירדו לחצר וקניא ליה חצירו: ועיין מ"ש מהרש"א דלמסקנא דמוקי ברפת שבחצר לא מוכח מידי ודבריו צ"ע דאפילו ברפת גופיה אי ליתא דרבי יוסי בר חנינא לא קני ליה שלא מדעתו
בגמרא והא מבעיא עמ"ש לעיל דף י"ב ישוב דברי התוס' שם:
בתוספות ד"ה תרתי כו' אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לא הוה דב"ה כו' עכ"ל צ"ע לפ"ז איך מדייק דהשכיר החצר לא השכיר הרפת נימא דמיירי שלא השכיר החצר כלל רק משום הילוך כניסה ויציאה לא הוה דחצר דב"ה רק שברפת:
בתוספות ד"ה פרט וא"ת כו' גזל גמור הוי עכ"ל אפשר ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ו דחצירו לא קני בדבר שאינו רגיל לימצא וא"כ י"ל אי חייבות בשילוח א"כ אין רגיל לימצא שהרי משלחן ומופקרים ועומדין הם וע"כ עיקר הקושיא דאינן חייבות בשילוח דהוה מזומן וממילא נמי גזל גמור הוא וא"ש עוד אפשר לומר דבלא"ה קשה אפילו ליתא לדריב"ח מ"מ איך יתחייב בשילוח הא בשעת שילוח ה"ל חצרו מדעתו. וצ"ל דכיון דחייב בשילוח אינו רשאי לזכות בהם כלל שהרי חל עליו מצות שילוח וא"כ ממילא כשחל עליו מצות שילוח אינו רשאי לזכות בהם כלל וא"כ עיקר הקושיא מכח כי יקרא פרט למזומן שפטור משילוח וממילא קני ליה חצרו:
בגמרא והשתא דאמר רב יהודא אסור לזכות כו' אע"ג דמבואר דבחצר אפי' גניבה קני אע"ג דאיסורא הוא י"ל דשם רוצה ליטול של חבירו בע"כ קאי ברשותיה אבל זה מסתמא לא ניחא ליה דליקני לכן לא קני שלא מדעתו וצ"ע:
בתוספות ד"ה אי הכי כו' ומשני אאמן פי' ולא אבצים עכ"ל. צ"ע איך יהא אמן טפי אסורה משום דרכי שלום דדעתיה דבעל שובך עליה טפי מן הביצים וכן פרש"י אפילו אאמן והתוס' ס"ל לפי פשט לשון הש"ס דפריך אמאי אסורות משום דרכי שלום דבשביל רגע דיציאת רובא לא שייך לגזור עליה גזל משום דרכי שלום: