מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שמיני השואל את הפרה · דף קא:
בגמרא פשיטא נפל ליה ביתא כו' זבנה כו' לשון הרא"ש כולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן קצוב כמכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפילו תוך הזמן והכי איתא בירו' כו' עיין הלשון בפסקיו. והלשון מגומגם דמשמע דבסתם יכול למוכרו ובאמת מבואר דזבנה א"ל לא עדיפת מינאי הרי בהדיא שאין יכול למוכרו רק השוכר יושב בתוכו עד תום זמנו ובכה"ג גם בקבע זמן אין השוכר נדחה כדמסיק הרא"ש דאפילו שכרו לזמן אינו צריך לצאת קודם זמנו רק בזמנו וא"כ מה חילוק בין שכרו סתם לשכרו לזמן שאפילו קבע לו זמן יכול למוכרו ג"כ ועוד מה זה שכתב אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו כיון שנשאר השוכר עד כלות זמנו אפילו יש לו מה לאכול למה לא יוכל למוכרו ונראה דמ"ש אין לו מה יאכל יכול למכרו היינו כדמסיק שהשכינו במשכנתא דסורא שהיא ממושכנת לו לעולם כל זמן שלא יפדנה ובכה"ג אמר בירושלמי שלא עלתה על דעתו שימות ברעב וא"כ באינו נצרך כ"כ באמת אם מכרו אן השוכר נדחה ויש לתמוה על רמ"א בסימן שי"ב סעיף א' שכתב בסתם שאם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו משמע אפילו א"צ לו למזונות והרי בירושלמי מבואר דלא עלתה על דעתו שימות ברעב תו חזינא תיוהא בדברי רמ"א במה שנרשם על דין הנ"ל הרא"ש והמרדכי בפרק השואל ובאמת ראיתי חילוק פירושים בין המרדכי להרא"ש שדברי הרא"ש יש לפרשם כמ"ש רמ"א: אבל במרדכי מבואר דמפרש הירושלמי שהיה ביתו של משכיר שהיה דר בו ממושכנת לעכו"ם כו' ואם לא היה פודהו מיד העכו"ם היתה נחלטת לעכו"ם והוצרך למכור בית זה שהשוכר דר בתוכו כדי לפדות הבית שדר בו ולא ימצא מי שיקנה הבית השני אם לא שיצא השוכר מיד וכל כה"ג אפילו רבי זירא מודה דצריך השוכר לצאת דהוה כנפל ביתא דמשכיר אבל בשביל מזון אין לו למכור עכ"ד בקצרה הנה מבואר דעת המרדכי דבנפל ביתו של משכיר יכול להוציאו מן הבית וס"ל דזה שדר בו אם יוחלט ביד העכו"ם הרי ע"כ יצא השוכר מן הבית השני דהוה כמו נפל ולפ"ז אין חילוק בין ששכרו לעולם אפילו מושכר בענין שלא יוכל לפדותו לעולם כל שאינו בענין שצריך לצאת מן הבית אין מוציא לשוכר תוך זמנו עוד מבואר מדברי המרדכי דס"ל אפילו השכירו לזמן קצוב אם נפל ביתו של המשכיר יכול להוציאו וזה דלא כמ"ש בש"ע שם סי"א דבהשכיר לזמן אפילו נפל ביתו של משכיר אין יכול להוציאו וא"כ אין מפירוש המרדכי ענין לפירוש הרא"ש. גם יש לדקדק בדברי הרא"ש במה שכתב שלא היה בידו לפדותה שלא היה לו מעות וקשה הא יכול לפדותה בדמי מכירה ופשיטא שהיה יכול למוכרה כשיתן לו מעותיו ובלא מעות פשיטא שלא יצא מן המשכנתא. ונ"ל גם מ"ש הרא"ש דבאין לו מה יאכל יכול למוכרו לכ"ע כדאיתא בירושלמי אלא דבהא פליג בירושלמי דר' אמי ס"ל דיכול למוכרו משום דמסתמא לא השכירו ע"ד שלא יוכל למוכרו וימות ברעב לכן יצא השוכר לאלתר ואידך ס"ל דאין זו אומדנא דיכול למוכרו לאחר והלוקח ישאר בזמן שכירותו ויעלה השכר ללוקח דמסתמא ימצא קונים באופן הלזה ואף שיוזיל קצת במקח לא יודחה השוכר מן הבית שאין זו הפסד כ"כ אבל אם הוא ממושכן במשכנתא דסורא שהוא לשנים רבות בנכוי דבר מועט בזה לא יתרצה הלוקח לקנותו שימתין שנים רבות עד תשוב אליו דנכיון אינו רק דבר מועט וכן כשהוא ממושכן לאחד כל ימיו כל זמן שלא יפדנה היינו כשקבע לו זמן לפדותו ועבר הזמן ולא פדאה וא"כ כיון שיושב בה בנכוי דבר מועט בכה"ג ודאי לא ימצא קונים על הבית אם לא שיצא הממושכן מיד ובכה"ג שלא ימצא קונים על הבית אם לא יצא מיד בכה"ג כ"ע מודים באין לו מה יאכל יכול למוכרה ובזה מובן מה שסיים הרא"ש אבל אם הקדים לו שכרו אפילו לשנים רבות אין יכול להוציאו עד שיכלה זמן שכירות שהקדים לו וב"י תמה דבלא"ה בהשכירו לזמן אינו יכול להוציאו קודם זמנו ותירץ ב"י דבהקדים אפילו בלא קביעות זמן אין יכול להוציאו קודם שישלם שעור השכירות ובסמ"ע השיג עליו וכתב דכוונתו אף שאינו נותן שכירות ללוקח ולא נהירא דפשיטא שלא יתן שכירות שני פעמים ועוד איך שייך מה שסיים הרא"ש מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו הא אפילו לא הקדים נמי נשאר עד כלות זמנו אכן הדבר ברור כמ"ש דלכ"ע במוכר מפני דחקו נדחה השוכר או הממושכן רק דהירושלמי ס"ל דמסתמא אין זו אומדנא דיכול למצא קונים שיקנו ויעלו שכר ללוקח רק במשכנתא דסורא שמסתמא לא ימצא קונה שישאר הבית ביד הממושכן בדבר מועט לכן צריך לצאת מיד כיון שזה דחוק למכור וס"ל להרא"ש דדוקא במשכנתא דסורא שאינו מנכה רק דבר מועט לכן צריך לצאת דכבר היה לו הנאה במה שדר בתוכה ולא ניתן כי אם לטובת הממושכן להרויח בדירה הרבה אבל הקדים לו שכרו שנתן לו שכר כדרך השוכרים אפילו לזמן מרובה שבודאי לא ימצא קונה שימתין מלירד בה עד זמן מרובה וא"כ היה הדין שיצא מן הבית כמו במשכנתא דסורא אעפ"כ מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש ויצא לנו מזה שדעת הרא"ש שאם השכיר הבית לאחד על שנים רבות או אפילו כל ימיו וצריך למוכרו אין השוכר נדחה רק שמעלה שכר ללוקח אבל אם השכינו במשכנתא לשנים רבות במשכנתא דסורא שאינו מנכה רק דבר מועט ע"ז בודאי לא ימצא קונים לכן צריך לצאת מן המשכונא מיד אחר שנה ראשונה ועפ"ז יתפרשו גם דברי הטור שכתב בסי' שי"ב המשכיר בית לחבירו כו' לזמן קצוב כו' אפילו העני וצריך למוכרו לאחר אין יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ואם הקדים לו שכרו אפילו לזמן מרובה אין יכול להוציאו ותמה ב"י אפילו לא הקדים נמי אין יכול להוציאו קודם זמן שקבע ודחק לומר דקאי אלא קבע זמן ובסמ"ע השיג עליו כמ"ש לעיל וכבר כתבנו שאין דבריו נכונים אבל הדבר ברור דעיקר הטעם משום שהקונה לא ימנע מלקנות כדפרישית שהרי מעלה שכר ללוקח וימצא קונה אבל בהקדים לו שכרו לזמן מרובה אם ישאר השוכר בבית בלא שכירות לא ימצא קונה שיקנה ולא יהנה מן הבית קמ"ל דלא איכפת לשוכר בזה כמ"ש בדעת הרא"ש והדין שכתב הטור בס"ה ז"ל וכן אם משכנו לשנים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו כו' אין יכול ליקחנו תוך שנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו עכ"ל נראה שנתכוון למ"ש הרא"ש דבמשכנתא דמסתמא לא יתרצה הלוקח ליקח יכול למוכרו אחר שנה דמסתמא לא ירצה ליקח אם ישאר ביד הממושכן לנכות לו דבר מועט ומעתה יגדל נא התימא על הרמ"א שכתב ואם היה מושכר בענין שלא יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למוכרו ולהוציאו מידו ונרשם הרא"ש ומרדכי ולפמ"ש לא נזכר ברא"ש רק משכונא ומטעם שכתבתי שאין הלוקח מתרצה בנכיון דבר מועט אבל בשכירות י"ל שאין יכול לדחות הלוקח כשמעלה לו שכירות ללוקח מיהו אפשר דאין טעמו של הרא"ש בשביל שמעלה שכר ללוקח יתרצה לזמן מרובה דמ"מ לא יקנה כשלא יוכל ליהנות מן הבית זמן מרובה או כל ומי עולם רק מה שזכר הרא"ש משכנתא הוא משום דשאר שוכר שהקדים לו שכרו אינו נדחה כמו שסיים הרא"ש משא"כ במשכנתא שאף שהקדים ההלואה מ"מ נדחה כיון שהוא ממושכן ומנכה רק דבר מועט לשנה ותליא בין זמן מועט או זמן מרובה ולפי דהרא"ש נקט תרי גווני משכנתא דסורא או כל ימיו משמע דמספקא ליה אי בעינן כל ימיו או שנים רבות נמי סגי לכן נקט רמ"א לעולם וקרוב לשמוע שצ"ל ברמ"א ממושכן ונחסר המ"ם והיה רשימה על הנ' וסבר שהוא מושכר וחסר המ"ם ראשונה וכן משמע לשון שלא יכול לפדותו גם מסתמא לא שינה רמ"א מלשון הרא"ש דנקט משכנתא ומ"מ מבואר מדברי הרא"ש דדוקא מחמת דוחקו יכול למכור וא"כ אפשר דבשכירות אפילו שכרו כל ימיו אפשר דאין השוכר נדחה שימצא קונים שיעלו שכר ללוקח ודוקא במשכנתא דסורא נדחה וכפי הנראה מלשון הטור אפילו לא השכינו כל ימיו י"ל שנדחה ואין נשאר רק שנה ראשונה וצ"ע איך לא הרגישו בזה כל האחרונים שאין דברי הרא"ש מתפרשין רק כמ"ש ובלא דוחק י"ל דאין השוכר נדחה כלל וכן לדעת המרדכי שכתבתי אין השוכר נדחה כלל רק אם הוא בענין שיודחה מחמת שיוחלט ביתו של משכיר וממילא יודחה. ולפמ"ש דבהשכירו לזמן אין השוכר נדחה לא משכחת לה כלל שיודחה לפי דברי המרדכי רק כשלא קבע לו זמן וצ"ע וכתב בסמ"ע דמ"מ י"ל שהדין אמת מסברא דבהקדים לו שכרו הוה כשכרו לזמן שאינו מיציאו אפילו נפל ביתו של משכיר ובש"ך השיג עליו דלא אמרינן הדמים מודיעים. ובספר קצות החושן האריך בזה דהיכא דאינו סותר הדברים שאומר לכ"ע הדמים מודיעים והאריך בזה ואני תמה על מרן הש"ך מה ענין זה להדמים מודיעים שזה אינו אלא בקנה דבר ידוע אמרינן שאין הדמים ראיה לזכותו יותר ממה שמובן מן המקח ואפילו אי לא הוה אמרינן הדמים מודיעים במכר שור ונמצא נגחן ולא הוה אמרינן הדמים מודיעים דלרדיא קנה היינו משום שמ"מ נתקיים המקח בשור אבל היכא דנתן מעות לאחד שיתן לו קרקע במעותיו אמרינן מסתמא כפי המעות קנה שהרי לא נודע כמה קנה והמעות מבררין שיעור שקנה ולא נימא כיון דאין אונאה לקרקעות יתן לו קרקע כל שהו זהו דבר שלא עלה על הדעת מעולם ומה שהוצרך רבינו האי לאשמועינן בהך דב"ב דף מ"ג באמר תנו חלק דבמכר אמרינן שקנה כשיעור מעותיו היינו משום דאמרינן דחלק היינו רביע ולא תימא דהוה כאומר בפירוש תן רביע אלא דבמכר משמעות חלק כפי המעות והובא ברמ"א סימן רנ"ג סכ"ג אבל כשאין ידוע כלל מה מכר לו מסתמא מכר לו כפי הדמים וכן בהך שכתב הרשב"ם ב"ב דף ס"א ע"ב במוכר שדה בבקעה גדולה דלא שייך הדמים מודיעים היינו שידוע שמכר לו שדה ואמרינן שלא מכר לו רק שדה אחת אבל בנתן מעות שיתן בהם קרקע פשיטא דאמרינן שכפי מעותיו יתן לו אמור מעתה בהקדים לו שכר לזמן מרובה לא יעלה על הדעת שהקדים לו השכר בשביל יום אחד רק כפי שעור שכירות שראוי ליתן וא"כ ממילא כיון דטעמא דבשכרו לזמן קצוב אין יכול להוציאו הוא משום דבשכירות לזמן קצוב כמכר דמי א"כ כ"ש בהקדים לו השכר שכבר נתן דמי מכירה וזכה בה כפי מה שהקדים מיהו מלשון התוס' ב"ב דף פ' ע"ב שכתבו דבשוכר אינו מקדים לפרוע שמא יפול ביתו של משכיר וקשה כיון דהקדים השכירות הוה כשכר לזמן קצוב ואינו מוציאו אפילו נפל ביתו של משכיר. ואפשר לחלק בין שהקדים לו השכירות בשעה ששכר ממנו או ששכר ממנו סתם ואח"כ פרעו על כל הזמן שאין יכול להוציאו ודחוק הוא ויותר נראה דהתוס' ס"ל כמ"ש המרדכי דאפילו שכרו לזמן אם נפל ביתו של משכיר א"ל לא עדיפת מינאי ובאמת עיקר ראיית הנ"י וכן הוא בחדושי הר"ן מן הירושלמי הנ"ל דאין יכול להוציא השוכר קודם זמנו אפילו מכרו ואין הכרח משם בנפל ביתו של משכיר דבשלמא זה אינו אומדן הדעת דאפשר ימצא קונים אפילו ישאר השוכר בשכירותו אבל בנפל שאין למשכיר מקום לדור י"ל אדעתא דהכי לא השכירו גם מחדושי הריטב"א שבאס"ז משמע דמפרש הירושלמי אפילו לא השכירו לזמן מיהו מפרש"י נראה דעיקר הטעם בשביל שלא עלה על דעתו להודיעו וא"כ בשכרו לזמן לא מהני נפל ביתו דנהי דלא פשע במה שלא הודיעו מ"מ זה כבר שכרו: וא"כ ממילא בנתן לו מעות השכירות שזכה מצד מעותיו שנתן פשיטא שאין יכול להוציאו ואפילו נתן לו השכירות אחר זמן התחלת השכירות שהרי כפי הזמן שהקדים ודאי זכה בבית וא"כ התוס' שכתבו דבנפל צריך לצאת ע"כ חולקין ע"ז וס"ל אפי' שכרו לזמן בנפל צריך השוכר לצאת ומן הירושלמי גופיה מוכח היכא שיש אונס גדול למוכר צריך לצאת רק מכירה לא הוה אנוס כיון שיכול להניח השוכר משך זמן שכירותו וכדפרישית וצ"ע עכ"פ נראה ברור בהקדים לו שכרו לא גרע משוכר לזמן:
בגמרא אזיל קדשה כו' כתב לה גיטא כו' וקשה למ"ד יש כתובה לארוסה אפילו לא כתב לה א"כ הפסיד הכתובה ומצאתי במרדכי דקדק מכאן דאין כתובה לארוסה ואפשר שהיתה בעלת מום וקדשה סתם וכתב לה גיטא וטען שלא ידע במום דקיי"ל כנסה סתם תצא שלא בכתובה:
שם אפילו חצר דקיימא לאגרא קצת קשה הא אמרה דלית לה דוכתא לאגורי ואפשר שלכך לא ביקשה להשכיר לפי שהיה דעתה להנשא וצריכה הדירה ואחר שכתב לה הגט שצריכה להמתין שלשה חדשים ימי הבחנה היה לה מקום להשכיר: