מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שמיני השואל את הפרה
במשנה השואל את הפרה כו' או שכר בעליה עמה לכאורה קשה השתא בשאלה שנשאל עמו לעשות עמו חנם פטור בבעלים כ"ש כשמשלם לבעלים בעד פעולתם ואפשר דקמ"ל דאם מתה ולא הועילו לו הבעלים כגון ששכרם לילך עם הפרה בדרך וכדומה ומתה בחצי הדרך דבכה"ג ה"ל לדמויי לספינה סתם ויין זה דף ע"ט שהיה צריך ליתן לבעלים שכירות שלהם אלא דהתוס' שם הקשו הא באירע אונס ה"ל פסידא דפועל ותירץ ריב"ן דדוקא כשהבעלים נפסדים כמו בספינה שהספן מפסיד ספינתו בזו הוא שצריך ליתן לו שכירות משלם וא"כ הכא נמי אם מתה הבהמה הרי הבעלים נפסדים וס"ד שיתן עכ"פ שכירות לבעלים קמ"ל דפטור אפילו מן השכירות ולא דמי לספינה שהשכר שנדר לו הוא בשביל הספינה אבל הבהמה ששאל לו בחנם לא עדיפי הבעלים מפועל דעלמא ופטור אפילו מן השכירות אע"ג דהבעלים מוכנים לעשות פעולתם מיהו לעיל דף ע"ט אמרינן אפילו בחמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח וא"כ אם יש בדמי הנבלה ליקח או לשכור יכולין הבעלים להשלים פעולתן אלא דכאן לא שייך שהרי מסתמא לא יתרצו הבעלים עוד ליתן לו הבהמה בשאלה וליקח אחרת בעד הנבלה וא"כ י"ל ברישא דהשואל פטור על אונסין א"כ אף דאמר ליה פרה זו והבעלים נשכרו לו סתם אפ"ה פטור מן השכירות שהרי אין יכולין להשלים פעולתן דמסתמא לא יתרצה ליקח אחרת ולהשאילה בחנם משא"כ בסיפא היכא דהשואל חייב מ"מ צריך ליקח בהמה אחרת ויוכל הבעלים להשלים תנאם כיון דביש בדמיה ליקח אפילו בחמור זה צריך להשלים תנאו וא"כ צריך ליקח בהמה בדמיה והבעלים ישלימו תנאם א"כ צריך לשלם גם השכירות וזה שסיים במשנה בעליו אין עמו שלם ישלם ר"ל כיון שלא היה בשעת שאולה ונשכרו אח"כ צריך לשלם בעד הבהמה וכיון דהשואל צריך לשלם בעד הבהמה גם השכירות מחוייב לשלם כיון שביד הבעלים להשלים תנאם לכן נקט שלם ישלם שני תשלומין:
שם ומתה פטור הא דנקט מתה אף על גב דאפילו בפשיעה פטור למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור ולכ"ע בגניבה ואבידה פטור אפשר דקמ"ל דבמתה אין לו שום טענה עליו משא"כ בגניבה עכ"פ צריך לישבע שאינו ברשותו לפמ"ש בש"ך סימן ס"ו סל"ט לענין שטרות וא"כ להכי נקט מתה שהיא בפנינו וליכא שום שבועה ואפשר דאפילו להפוסקים דבשטרות פטור אפילו משבועה שאינה ברשותו דרבנן י"ל דוקא בשטרות שנתמעטו מדין שבועה לגמרי ולא תיקנו חכמים שבועה זו על שטרות כלל בפרט דלא שייך כ"כ עיניו נתן בה בשטרות ועבדים משא"כ בשאלה בבעלים שגוף הממון נשבעין עליו א"כ אע"ג דמיעט רחמנא בבעלים מ"מ לענין שבועה שאינו ברשותו צריך לישבע מדרבנן עכ"פ:
בתוספות ד"ה פרה הקשה ריב"ם דלקמן בפרקין כו' בעידן עבידתייהו כו' עכ"ל אפשר לומר דלקמן כיון שנשכר לכל בני העיר ואין יכול לעשות מלאכת שניהם א"כ כל זמן שאינו עובד אינו מבורר למי נשכר וגם במקרי דרדקי אף שמסתמא צריך ללמוד עם כולם מ"מ עיקר השכר הוא משום שכר שימור כדאיתא בנדרים ואינו מבורר כ"כ למי צריך לשמור מיהו גם משום הלימוד אפשר דהוה שאולה מ"מ יש לו זמן מיוחד שאינו לומד משא"כ כשמשאיל עצמו מיד:
דף צד:
בגמרא פרה במשיכה ובעלים באמירה לכאורה לפי מ"ש בח"מ בסימן ר"ג ור"ט בהקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה דקנה שניהם א"כ גם כאן י"ל כיון דקנה לבעלים קנה נמי לפרה וכן לאידך דיעה דלא קנה גם שניהם א"כ לא קנה עדיין כלום וי"ל דכאן אין קונה הבעלים כלל שהרי יכולין לחזור וכמ"ש נ"י:
בתוספות ד"ה תנן משום דאייתי במתני' כו' עכ"ל אפשר ליישב קצת דלכך מקשי דוקא הכא דלעיל ס"פ הפועלים לא קשיא ליה כ"כ דמסברא ראוי להחמיר בכל אחד יותר אבל כאן דמבואר דשאלה בבעלים פטור ומסברא בודאי היה לו להתחייב יותר שהרי עשה לו טובה יותר שהשאיל לו גם גופו ע"כ מקראי נפקא לן פריך מנא הני מילי:
בד"ה ש"ח נשבע על הכל לא חשיב פשיעה כו' עכ"ל לפמ"ש התוס' לעיל דף ו' דעיקר שבועה שלא פשעתי ושלא שלחתי אינו נשבע רק ע"י גילגול א"כ ממילא כיון דתני שומר חנם נשבע על הכל מוכח דבפשיעה עכ"פ חייב אלא דאכתי איכא שבועה שאינו ברשותו דכשאינו משלם שבועה שאינו ברשותו מן התורה היא. אלא די"ל דנשמע ממילא דקאי על המבואר במשנה שבורה ומתה ובהא לא שייך שבועה אחרת רק שלא פשע וא"כ מוכח ממילא דבפשיעה חייב:
בגמרא מנה"מ כו' איפוך אנא עיין תוס' לעיל פ' המפקיד דף מ"א ע"ב ד"ה קרנא דלמ"ד כפילא עדיף ידעינן מסברא דפרשה ראשונה בש"ח דכסף וכלים דרך לשמור בחנם ולעיל בחידושי הבאתי דברי הרמב"ן שהקשה על זה מדלא קאמר בש"ס הך טעמא ושם ישבנו קושיתו אלא דיש לתמוה שהרי הרמב"ן גופיה כתב בפירושו לתורה טעמא של הרשב"ם והרמב"ן גופיה בחידושיו דחה דברי הרשב"ם ונראה ליישב דהרמב"ן נקט לפי האמת דודאי י"ל דמהא לא מוכח מדנקט כסף או כלים דאי פרשה ראשונה בש"ש נמי א"ש דקמ"ל בכסף וכלים פטרה התורה לש"ש כדי שיתחייב בטוען טענת גנב כפל ולעיל ר"פ. המפקיד מפלגינן בין כסף או כלים לבהמה דנפיש כפלייהו דכי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וא"כ י"ל דקמ"ל אפילו בכסף וכלים דלא נפיש כפלייהו פטרתה התורה לש"ש כדי שישלם עכ"פ כפל ובפרשה שניה קמ"ל בש"ח חייב כדי שיפטר בטט"ג לפום סברא דכפילא ואע"ג דבפ' ש"ש כתיב נמי חמור ובחמור ליכא ד' וה' מ"מ י"ל כיון דבעי לאשמועינן פרשה ראשונה בש"ש לפטור אפילו מגניבה כדי שיתחייב כפל ניחא ליה למנקט כסף וכלים ושפיר י"ל פרשה ראשונה בש"ש אלא דהרמב"ן בפירושו לתורה היינו לפי האמת דקרנא עדיפא ואין הכפל חומרא א"כ בודאי פשטא דקרא דכסף או כלים דרך לשמור בחנם משא"כ בהמה שמוסרין לרועה כדכתב הרמב"ן
בגמרא אלא אבידה מנ"ל לכאורה קשה לפי דברי הש"ך בח"מ דשומר צריך לישבע בבירור ובאם אין יכול לישבע בבירור צריך לשלם א"כ מאי פריך אבידה מניין הא לא יוכל לדעת שמא נגנב מיהו י"ל דמשכחת לה שיודע שלא נגנב כגון מעות שצררן והפשילן לפניו וכה"ג דאינו מסופק רק שנאבד לו:
בגמרא אבידה מנ"ל כו' ק"ו ומה גניבה שקרובה לאונס כו' ויש לדקדק דאכתי מנ"ל ללמוד אבידה מגניבה הא י"ל דוקא בגניבה חייבה התורה שמרויח הכפל כשימצא הגנב כדלעיל ר"פ המפקיד משא"כ באבידה דליכא כפל י"ל דפטור דהא חזינן דבעי למימר דש"ש פטור מגניבה כדי שירויח המפקיד הכפל כשיטעון הנפקד ט"ג אף דרחוק יותר ואפשר דהכא למ"ד קרנא עדיפא ס"ל דאין סברא לפוטרו באבידה משום שאין כפל דבשביל ריוח הכפל לא היתה התורה מחייבתו על גניבה. ועפ"ז קושית התוס' לעיל פ' המפקיד למ"ד לא אמרינן קרנא עדיפא מנ"ל פרשה ראשונה הש"ח ולפ"ז ניחא דהא להך מ"ד ע"כ צ"ל דמקרא דגנוב יגנב דרוש אבידה דלדידיה ליכא ק"ו כדפרישית וא"כ י"ל דבלא"ה קשה מנ"ל לפטור אבידה בש"ח כיון דקרובה לפשיעה דילמא אינו פטור רק בגניבה שקרובה לאונס מיהו למאן דדריש גנוב יגנב מוכח מדרבי רחמנא אבידה בפרשה שניה ש"מ דבפרשה ראשונה הוא פטור וא"כ ממילא מוכח דליכא למימר פרשה ראשונה בש"ש ופטור מגניבה כדי שישלם כפל אם יטעון טענת גנב דודאי אין זו חומרא כלל דמה לו לטעון טענת גנב אם ירצה לשקר יוכל לטעון אבידה ואטו בשופטני עסקינן דבשלמא אונסין לא קשיא שיוכל לטעון דכיון דפטור בגניבה אינו רגיל לטעון נאנסו דנראה דמשקר בכיון שלא יתחייב אבל אבידה שפיר יכול לטעון וא"כ לא שייך כלל חומרא דמשלם כפל בטט"ג אלא דלעיל דקאמר דהחומרא בטוען ט"ג היינו למ"ד דיברה תורה כלשון בני אדם וא"כ כשתמצי לומר פרשה ראשונה בש"ש ופטור משום שיתחייב בטוען ט"ג א"כ י"ל באבידה באמת חייב וא"כ לא קשיא קושית התוס' דלמ"ד לא אמרינן קרנא עדיפא מנ"ל דבפרשה ראשונה בש"ח די"ל דכבר מוכח מדחזינן בפרשה ראשונה שפטור באבידה ע"כ איירי שש"ח דל"ל בש"ש וחימרא הוא שישלם בטט"ג כפל דלא משכחת לה דמסתמא יטעון אבידה ומה לו לטעון טענת גנב ולק"מ מיהו למ"ד אמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם ולא מוכח רק מק"ו קשה מנ"ל אבידה לפטור בש"ח ואפשר שאין כל גניבות קרובות לאונס ואפ"ה מדכתיב גניבה בפרשה שניה ש"מ בפרשה ראשונה פטור ומ"מ הך מ"ד דס"ל לא אמרינן קרנא עדיפא י"ל דס"ל כדפרישית דמגנב יגנב מוכח אבידה פטור בפרשה ראשונה ושפיר מוכח פרשה ראשונה בש"ח אלא דסוגיין קאי למ"ד קרנא עדיפא ודו"ק היטב. והא דפריך לעיל פ' המפקיד מה לש"ח שכן משלם כפל בטט"ג היינו פירכא לפי האמת דמשכחת חומרא בש"ח אבל לומר שלכך חייבתה התורה ש"ח בגניבה וש"ש יהיה פטור כדי שיתחייב בטט"ג זה לא מסתבר מאחר שיכול לפטור עצמו באבידה:
בגמרא אלא שבויה בשואל מנ"ל לכאורה קשה הא מוכח שבויה בשואל מדכתיב בש"ש ונשבר או נשבה לפטור מוכח דבשואל חייב דאל"כ ל"ל קרא לפטור שבויה בש"ש דמנא תיתי ונראה ליישב דבלא"ה צריך להבין דקאמר מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתא תאמר בשבויה דלא סליק אדעתיה. וקשה להבין דמכ"ש דלא איכפת ליה שיקבל עליה אונס שבויה וצ"ל כמ"ש התוס' פרק נערה שהקשו הלוקח בהמה ונטרפה נימא דמסתמא אדעתא דהכי לא קנאה ותירץ דמסתמא היה נכנס לאותו ספק וא"כ י"ל דזה השואל לא היה רוצה להתחייב באונסא דשבויה ואף שי"ל שלא היה משאיל לו י"ל כיון דלא סליק אדעתיה לא איכפת ליה בתנאי זה אף שלא היה מקבל עליו אחריות זה וא"כ י"ל דבשומר שכר שנותן לו שכר שמירה א"כ י"ל ודאי כיון דגם בנאנסו צריך ליתן לו שכר ע"כ הוא דאף דודאי לא נדר לו שכר אילו היה יודע שיקרה לו אונס לא היה נותן לו לשמור וצ"ל מסתמא לא קיבל אדעתא דהכי שאם יארע לו אונס שיהיה לשוא שקד שומר ואמרינן מסתמא אפילו היה מתנה בפירוש שלא יפסיד שכרו באונסין היה דעת המפקיד מסכמת והשומר בודאי לא הוה סבר וקביל אילו לא היה מתרצה ליתן לו שכרו כשיאנס וא"כ לענין השכר אם נימא דשבויה אונסא דלא סליק אדעתא הוה מצינן למימר שמפסיד שכרו ואין לומר שלא היה מקבל עליו לשמור אם היה מתנה עמו שיפסיד שכרו באונסין דמ"מ בשבויה דאונסא דלא סליק אדעתי' הוא י"ל לענין שכירות פסידא דמוציא הוא וס"ד שלא יטול שכירות דקמ"ל גם נשבה הוה אונס כמו שבורה ומתה וצריך ליתן שכירות ג"כ ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' לעיל שהקשו למ"ד דלא אמרינן קרנא עדיפא מנ"ל דפרשה ראשונה בש"ח ולפ"ז ניחא דלמאי דמסיק דלחלק לא צריך קרא ואו לרבות שבויה מוכח דפרשה שניה בש"ש דאי פרשה שניה בש"ח תקשי או לרבות שבויה ל"ל ואין לומר דפטור משום דאונסא דלא סליק אדעתא הוא דמדאיצטריך קרא ונשבה בפרשה שניה מוכח ודאי בשואל דחמיר חייב בשבויה וע"כ צ"ל כדפרישית דבפרשה שניה צריך נשבה לומר שנוטל גם שכרו אם כן ממילא מוכח דבש"ש איירי דבש"ח ליכא שכר ובש"ס לא קאמר דמוכח משום קרנא עדיפא אלא לס"ד דלא ידע מנין אתיא שבויה בשואל אבל לפי האמת דמייתר או בשואל לרבות שבויה ולא נילף מפרשה שניה מוכח דע"כ הוא בשומר שכר:
דף צה.
בגמרא מ"ט סברא הוא מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא עיין מהרש"א שדייק לפרש"י דקטלה כולה פשיטא לן דחייב הול"ל א"כ ל"ל למיכתב נמי קטלה פלגא דהיינו במיתברא ומתה שחייב אי לאו לאשמועינן בקטלה פלגא לחוד נמי חייב ויש ליישב כו' דאיכא למימר דנשברה אינו חייב עד דמתה עכ"ל וכוונתו לרש"י הטעות הוא אפילו נשברה אינו חייב רק עד דמתה וקאמר דאין סברא כיון דבמתה לחוד חייב ממילא גם במיתברא ומתה חייב וע"כ שבורה אתי לחייב אשבירה לחוד וזהו דחוק וגם דברי מהרש"א דחוקים דמ"מ קשה לפי האמת ל"ל שבורה כיון דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ונראה דשבורה איצטריך די"ל כיון דלא מיירי בנשבר מחמת מלאכה דפטור לפי האמת וא"כ י"ל דנשבר הוא אונסא דלא אסיק אדעתיה להכי צריך נשבר אבל הא דבעי למימר דלא מחייב רק במיתברא ומתה קאמר שפיר דלא מסתבר דכיון דלפי האמת חייב במיתברא ומתה אף דלא אסיק אדעתיה ממילא הה"ד נשבר לחוד ועוד דקמ"ל בנשבר היינו שחייב על השבירה לחוד מה שהפסידתו השבירה למלאכה וקמ"ל דאם מתה אח"כ לא נימא דאם מתה אחר שנשברה יפטור על מתה היינו מה שנפסדה ביותר דהא כיון שאינה ראויה למלאכה הוה כמו כלו ימי שאילה דפסקה הנאתו קמ"ל דאם מתה אח"כ מ"מ חייב לשלם כל הבהמה אבל לומר שפטור על השבירה לגמרי בזו אמרינן דפשיטא לן מ"ל קטלה כו':
בגמרא גניבה ואבידה בשואל מנא לן לכאורה תמוה מי גרע שואל מש"ש דהיינו ש"ש ממש דהא בכלו ימי שאילה הוה עכ"פ ש"ש הואיל ונהנה מהנה כדאיתא לעיל דף פ"א וכ"כ הרא"ש בהך דשאל שתי פרות בפרוטה דש"ש מיהא הוה כיון דיש לו הנאה בפרוטה וא"כ לא נפק מכלל ש"ש ואפשר לומר דאם אין הנאת השאלה שוה פרוטה דלאו שוכר הוא כיון שאין שוה פרוטה לשכור למלאכה זו ולקמן לא מבעיא לן רק בשאלה לעשות בה פחות מפרוטה אבל אם הדבר שוה הרבה רק דהנאת השאלה אינה ש"פ י"ל דשואל הוה לכ"ע ובכה"ג לאו מדין ש"ש אתי עליה ואפשר לומר עוד דבהך ס"ד דבעי למימר דלא אמרינן קרנא עדיפא א"כ לא מוכח פרשה ראשונה בש"ח די"ל שניה בש"ח ובש"ש פטור באמת כדי שיתחייב בטט"ג וא"כ י"ל דה"ק גניבה ואבידה בשואל מנין דשמא פרשה שניה בש"ח וש"ש נמי פטור וע"ז אמר דליתא דאיכא ק"ו משום דקרנא עדיפא א"כ ממילא פרשה שניה בש"ש וחייב נמי בגניבה ואבידה
בתוספות ד"ה דאפשר כו' וא"ת ונילף משבוי' עכ"ל לכאור' לא קשיא קושית התוס' דאם לא נדע גניבה ואבידה בשואל ממקום אחר נוקים או לרבות גניבה ואבידה ולא נדע שבויה בשואל וא"ש: ובזה יש ליישב תמיהת התוס' בסמוך דכאן לא מיפרך ק"ו די"ל דכיון דלפי האמת דמרבינן שבויה מאו לא צריך לרבויי גניבה ואבידה הוה כמו מיפרך ק"ו דלפי האמת דאו מרבה שבויה אע"ג דאפשר למטרח ולמיתי ואפשר דהתוס' הוכיח דלעולם גם לסברא דהשתא מרבינן שבויה מאו דאם נימא דכל זמן דלא ידעינן גניבה ואבידה בשואל מסתברא לאוקמי או אגניבה ואבידה דא"כ מאי פריך מה לש"ש שכן משלם כפל בליסטים מזוין משא"כ בשואל הא אם ילפינן ש"ש משואל י"ל דיו וגם שואל יפטר בלסטים מזוין אע"כ דלסטים מזוין חייב בשואל דהיינו שבויה וא"כ מוכח דלעולם מוקמינן או אשבויה ובזה יש ליישב קושית מהרש"א פ' המפקיד דף מ"א ע"ש בתוס':
בגמרא איבעי' אימא קסבר לסטים מזוין גזלן הוא משמע דלהך תירוצא הא דמשלם בטט"ג הוה חומרא טפי מקרנא וא"כ תימא איך יליף ק"ו לשואל שיתחייב בגניבה ואבידה דאדרבה כיון דשואל חמור טפי יש לפטרו בגניבה ואבידה כדי שיתחייב כפל בטט"ג ונסתר הק"ו לגמרי:
ואפשר לומר דהכי קאמר דודאי ע"כ פרשה ראשונה בש"ח ק בש"ש מאיזו ילפותא דאהא ליכא מאן דפליג וא"כ ל"ל דזו חומרא מה שמשלם כפל בטט"ג דהא ש"ש ודאי חמור מש"ח אלא דאכתי הוה מצינן למימר דלכך חמור ש"ש מש"ח אף דכפילא הוה חומרא היינו דוקא אם לא משכחת כפילא כלל משא"כ בש"ש שחייב בגניבה ואבידה ומ"מ משלם נמי כפל בטט"ג בלסטים מזויין א"כ ודאי קרנא דמשלם הוה חומרא כיון דמשכחת ביה נמי כפילא וא"כ הכי משני דודאי י"ל דמסברא הוה אמרינן דכפילא חומרא הוא אלא דש"ש מ"מ משלם גניבה ואבידה כיון דאף שישלם מ"מ משכחת ביה כפילא ומשני דסבר לסטים מזוין גזלן הוא ולא משכחת כפל בש"ש וא"כ ממילא מוכח מן התורה דקרנא עדיף דמסתמא ש"ש חמור מש"ח וגם בהך תירוצא ס"ל דקרנא עדיף אלא דמוכח כן מן התורה:
בגמרא הניחא למאן דאית ליה דיו ויש לדקדק דלמאן דאית ליה דיו נמי תקשי א"כ איך יליף ק"ו מש"ש הא כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכאן אם נלמד מש"ש הרי פטור בגניבה בבעלים אפילו משבועה דילפינן לגמרי מש"ש משא"כ אי לא נילף מש"ש נהי דפטור מגניבה ואבידה מ"מ צריך לישבע שלא פשע אי פשיעה חייב בבעלים או שאינה ברשותו כיון שאינו משלם הוא שד"א:
בתוספות ד"ה הניחא למאן דאית ליה דיו כו' תימא כו' התוס' נדחקו ואפשר לומר לפמ"ש לעיל דאי לא ידעינן גניבה ואבידה מוקמינן או לשבויה א"כ י"ל כך הקושיא למאן דלית ליה דיו במיפרך ק"ו תקשי נוקמה או לגניבה וא"כ מיפרך ק"ו מש"ש דכבר מוכח מאו וכיון דמיפרך ק"ו נימא גם בבעלים חייב בגניבה מיהו הא ליתה דכיון דמרבינן מאו ממילא פטור בבעלים כמו לפי האמת בשבויה דפטור נמי בבעלים דהא בשואל כתיב פטור בבעלים אלא דמ"מ י"ל דלא דמי להתם דשם אין ללמוד י"ד ימים דלא כתיב בשום מקום אבל כאן לא מצינו בבעלים פטור רק בשואל וי"ל שלא פטרה התורה בבעלים על חיוב הנוסף בשואל על שומר שקדם וכן בש"ש אינו פטור רק על חיוב הנוסף על ש"ח דהיינו גניבה ואבידה דכיון דלא אמרינן דיו במיפרך ק"ו ממילא לא שייך ללמוד שיהיה לגמרי כזה מאחר שלא מצינו פטור בבעלים רק בחומרא הנוספות בשואל י"ל דבבעלים לא פטור רק מחד חומרא:
בתוספות ד"ה וי"ו מוסיף והשת' לא צריך תו ק"ו לכאור' נראה למ"ד מקרא נדרש לפניו ולפני פניו א"כ לא שייך לרבויי גניבה כיון דאש"ח נמי קאי ובש"ח פטור מגניבה ואבידה:
בגמרא הילכך בש"ש ובשואל לחיוב אתיא בק"ו והקשה מהרש"א בלאו ק"ו פשיטא לא גרע פשיע' מגניבה ואבידה בלא פשיעה והיה אפ"ל לדעת הרמב"ם שסובר דבעבדים ושטרות נמי פשיעה חייב א"כ אין דין זה רק בש"ח לכן צריך הק"ו דאילו מהנך חיובים ממעטינן עבדים ושטרות וקרקעות מיהו י"ל איפכא דהא יש לדייק למה לא פירש גם למ"ד פטור דפשיעה אתי מש"ח כדי לפטור פשיעה בכולן לכן י"ל דודאי למ"ד חייב שפיר י"ל דפושע כמזיק דהא עיקר קושית הראב"ד על הרמב"ם דאם פושע כמזיק אמאי פטור פשיעה בבעלים וא"כ למ"ד חייב י"ל שפיר פושע כמזיק לכן יליף לה מש"ח דמשמע לן דגם בעבדים כו' חייב גם י"ל לפמ"ש התוס' לעיל דף צ"ג ע"ב ד"ה אי בעי דתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור א"כ צריך ללמוד מש"ח לתחילתו בפשיעה וסופו באונס דבחיוב ש"ש בגניבה ואבידה פטור בסופו באונס להכי צריך למילף מש"ח:
בתוספות ד"ה איתמר כו' פסק כו' וכן לקמן בפירקין אלא למ"ד פשיעה בבעלים חייב עכ"ל וקשה אי רבא ס"ל פשיעה בבעלים תקשי הא דאמר רבא לעיל דף מ"א ע"ב דשליחות יד אתי שלא תאמר דיו דבבעלים פטור ואיך אפשר לומר כן דמי גרע מפשיעה דחייב בבעלים ואפשר דקמ"ל בשליחות יד אפילו במתה חייב דלענין תחילתו בפשיעה במתה פטור לרבא דס"ל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם:
בגמרא ואילו ש"ח לא קתני קשה איך לא ידע ולטעמיך ואפשר דלמקשה משמע ליה דלהכי לא נקט ש"ש דבחיוב גניבה ואבידה לא שייך פטור לגמרי דעכ"פ צריך לישבע שאינה ברשותו משא"כ במתה דהיא קמן אבל אי פטור בפשיעה ה"ל למיתני ומתה בפשיעה והדוחה קאמר ולטעמיך דמ"מ ה"ל למינקט ש"ש בשביל עיקר חיובא:
דף צה:
בגמרא סברוה הא מני ר' יהודה היא לכאורה תמוה מהיכא תיתי לסבור דר"י הוא ולא רבי מאיר ואפשר לומר דבלא"ה קשה איך ס"ד דס"ל שוכר כש"ש ופשיעה בבעלים חייב א"כ תקשי איך נקט מתה הא בש"ש בלא"ה פטור במתה ובע"כ איירי בפשיעה א"כ מוכח דפשיעה בבעלים פטור ובסיפא תני בהדיא חייב לכן היה אפשר לומר דכולה בשואל איירי ע"פ דעת הרי"ף שסובר בדמי אבידה ה"ל שואל בשביל שכר השתמשות אף דשכר שימוש אינו אלא ש"ש מ"מ כיון דשומר אבידה בלא"ה ש"ש אהני שכר שימוש לשיהיה שואל וא"כ י"ל דכולה בבא אחת ושכרה איירי אחר שכלו ימי שאלה ולעיל דף פ"א מבואר בכלו ימי שאילה הוה ש"ש וא"כ אף ששכרה אח"כ כיון דשוכר כש"ש נעשה שואל לחייב באונסין וא"כ מוכח דשוכר כש"ש דאילו הוא כש"ת לא נעשה שואל ע"י השכירות של אח"כ כן י"ל בדרך פילפול. מיהו לפי האמת בהא ע"כ גם הרי"ף מודה שלא נעשה שואל כדמוכח ממתני' דלקמן בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכמ"ש שם בס"ד ובאמת שלשון מתה קשה למ"ד פשיעה בבעלים חייב א"כ ע"כ מתה באונס והא בשכרה בלא"ה פטור שוכר באונסין ובסיפא נקט בהדיא מתה חייב. ואפשר דמיירי במתה כעין גניבה ואבידה כמ"ש התוס' לעיל דף צ"ג ע"ב דהו"ל לעבורי חדא חדא:
בתוספות ד"ה איבעית אימא כו' תימא דאמאי דחק כו' כבר כתבתי ליישב דהך פלוגתא דפשיעה בבעלים חייב תליא אי מקרא נדרש לפני פניו וא"כ כיון דבעי לאסוקי הך ברייתא כמ"ד פשיעה בבעלים פטור ובפרק במה מדליקין דף ל"ב ע"ב פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אם בנים מתים בעון מזוזה ואיתא התם למאן דאמר בעון מזוזה ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו א"כ לא ידעינן אי רבי מאיר אמר בעון מזוזה ע"כ ס"ל דנדרש לפניו ולא לפני פניו א"כ פשיעה בבעלים חייב והש"ס דבעי לאסוקי להך ברייתא דס"ל פטור א"כ כיון דלא מסתיים אי ר"מ ס"ל בעון מזוזה הוה סבר פשיעה בבעלים חייב לכן מוקמינן לה כר' יהודה דס"ל שוכר כש"ח דמי וכן אי ס"ל לר' יהודה בעון מזוזה אתיא כר' מאיר ור"מ ס"ל שוכר כש"ח וא"ש עוד י"ל דבלא"ה הרמב"ם סובר דפשיעה בשטרות חייב דפושע מדין מזיק והראב"ד השיג עליו א"כ איך פטור פשיעה בבעלים ולמ"ד פטור י"ל דהוה היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק א"כ למ"ד שמיה היזק י"ל דפשיעה חייב שפיר מדין מזיק וא"כ כיון דבגיטין דף נ"ז בעי לאוקמה דר' מאיר ס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואם כן לדידיה ראוי לחייב בפשיעה בבעלים להכי מהדר לאוקמה כר' יהודה:
בתוספות ד"ה הא כו' ותימא דמאי צריך לדקדק כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי הא דנקט מרפי קמה י"ל דהרבותא לא מבעיא עמה ממש א"כ הרי ראה בעיניו שלא פשע דודאי למ"ד דבעינן פרה וחורש בה א"כ לא קאי רק אשואל א"כ ודאי פשיעה בבעלים חייב וא"כ הוה רבותא דלא מבעיא עמה ממש הרי אם פשע חייב הוא שהיה עמה וא"כ בודאי לא פשע לכן י"ל דפטור משא"כ מרפי קמה שאפשר שלא ראה אם מתה ע"י פשיעה אפ"ה הוא פטור אבל לענין שנקרא בבעלים אין לחלק כלל דתרווייהו באותה מלאכה הוה:
דף צו.
בגמרא אפ"ה שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה לכאורה אין זה טעם מספיק כ"כ ונראה דודאי אי חיוב אונסין משעת שאלה א"כ מסתבר דתליא בשאילה דאז מתחיל חיוב אונסין אלא דהא גופא מנ"ל דילמא חיוב אונסין משעת אונסין ולהכי קאמר כיון דחייב במזונותיה א"כ משמע שגם חיוב אונסין מתחיל אז כדבעי למימר בפרק אלו נערות דף ל"ד ע"ב וא"כ באמת הכוונה משום חיוב אונסין ולמאי דס"ל דאחריות משום אונסין י"ל טעמא דרב אשי:
בגמרא א"ה בעליו אין עמו כו' ל"ל ויש לדקדק דילמא אי לא הוה נקט אין בעליו עמו הו"א דלרבותא נקט אף דאין בעליו עמו ומוטלת השמירה על השואל מ"מ חייב באונסין וכדבעי למימר לעיל ריש פירקין דלא מקרי כל הנאה שלו כיון דבעי נטורי וקמ"ל דאף שאין בעליו עמו מ"מ הוה שואל וכ"ש אם בעליו עמו:
בגמרא בעי רמב"ח שאלה לרבעה. לכאורה קשה דבהא לא שייך שיקנה משעת משיכה כיון דודאי המשאיל יכול לחזור וגם השואל מוקמינן ליה בחזקת כשרות כל זמן שלא נעשה רשע ומשמע שלא קנה רק משעת רביעה ואההיא שעתא לא מחייב דקים ליה בדרבה מיניה ולא מחייב באחריות אונסין בשעת משיכה ואפשר דרב"ח ס"ל משעת אונסין נשתעבד וא"כ כבר נתחייב המיתה אז בשעת רביעה וחייב אח"כ על האונס משא"כ למ"ד משעת משיכה נשתעבד הכא לא נשתעבד בשעת הנאתו דקים ליה בדרבה מיניה:
שם שאלה לראות בה ויש לדקדק לפ"ז למה המקדש בשור הנסקל ופטר חמור אינה מקודשת הא יש הנאה לראות בהו כמו שפרש"י כאן וכן בכל איסורי הנאה אי שייך ליראות בהם וצ"ל דכיון דאיסורי הנאה אסור ליראות בהם ואי הוה שלא כדרך הנאתן כבר הקשו התוספות בלא"ה וכיון דאין לו דמים הוה כהפקר ואין זה הנאה שלו ועוד יש לדקדק אם תאמר דבשביל הנאה זו יוחשב שואל א"כ תקשי איך משכחת לה ש"ח הא כל ש"ח שייך בההיא הנאה דמהימן ליה כדאיתא בס"פ הפועלים דלכך מתנה ש"ח להיות כשואל ואפשר לומר דדוקא שואל כיון דשאלה בשביל זה מקרי שואל ואף דשואל בעי נטורי עכ"פ מ"מ נחשב כל הנאה שלו שמשמרה לדעת עצמו משא"כ בנותן לו לשמור הרי זה שומרו אף שיש לו הנאה זו ממילא שמאמינין לו לא נחשב שואל בשביל זה כיון שלא קבלו בשביל כך רק בהתנה בהדיא מהני ועיין רמב"ם בפ"ב משאלה דין ט' שהביא הני בעיות לרבעה ולהראות ופחות מש"פ לענין שאילה בבעלים והביא המ"מ פרש"י דמבעיא לן אי נקרא שאלה כלל ולפ"ז בשאלה בבעלים להני מילי ודאי פטור עכ"ד המ"מ ומשמע מדבריו דלהרמב"ם בלא בעלים לא מספקא לן דבודאי שואל הוה ולא מבעיא רק אם שאלה בבעלים פוטרת בכה"ג ויש לתמוה דהא הנך בעיין דשאלה לפחות מש"פ אי אפשר לפרש כלל דאם שאלה לפחות מש"פ בבעלים חייב דמי עדיפא פחות מפרוטה מפרוטה דהא מפרש הטעם משום דממונא בעינן וא"כ איך נימא אם שאלה לפרוטה פשיטא לן דבבעלים פטור ובשאלה וא"כ מש"פ יתחייב אף בבעלים זה דבר שאין, הדעת סובלתו שהרי קל מש"פ בכלל פרוטה היא דבשלמא אלרבעה ולהראות אין תימא כ"כ די"ל כיון דאין דרך הבעלים להשאיל עם שאלה זו ולא הוה כדשיילי אינשי אף שיהיה הוא חייב באונסין דלאותו דבר ששאלה הוה כמו כל הנאה שלו אלא שאין שאילת הבעלים נטפלת לשאלה זו שאין דרך לשאול על כך אבל בפחות מש"פ דטעמא משום דלאו ממונא הוא ולא משום דלא שיילי אינשי א"כ לא מסתבר כלל שיהיה סברא להחמיר בה יותר מפרוטה לכן פירושו נראה יותר דהרמב"ם פשיטא ליה דודאי על גוף השאלה אין חיוב אונסין דלרבעה ולהראות ופחות מפרוטה לאו ממונא הוא רק הבעיא אם זו נקרא שאלה בבעלים במה שהבעלים נשאלו לו להנך מילי דקחשיב ונ"מ אם שמר לבעלים פקדון אחר אם זה נקרא שאלה בבעלים אבל על הפרה עצמה ששאל ודאי לא מחייב בכה"ג כנ"ל וצ"ע או אפשר דתרווייהו מבעיא ליה אי בכה"ג מקרי שאלה ואי מקרי נמי בבעלים והא בהא תליא רק כעת השמיענו רבינו כזאת דאם לא מקרי שאלה גם בבעלים לא מקרי ונ"מ לשמור פקדון אחר ולפ"ז אין מחלוקת כלל בין הרמב"ם לרש"י דהרמב"ם קמ"ל שדבר הלמד מענינו ומיירי ששאלה בבעלים לאותו דבר עצמו וכן נ"ל עיקר:
בגמרא שאלה לעשות בה פחות מפרוטה קשה לי א"כ ליחשבה בפ' הזהב בהדי חמש פרוטות שאין שאלה לפחות מש"פ וכה"ג הקשיתי גיטין דף י"ב על פרש"י:
שם שותפין ששאלו כו' א"ד בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר בנמוקי יוסף כתב דמלשון הרי"ף משמע שפטור מכולו ותמוה דבש"ס איתא בהדיא בההיא פלגא מיהת מיפטר ודוחק לומר דה"ק כיון דפטור מפלגא דומה לחצי בקר. והיה נ"ל ליישב דלכאורה אין טעם לפוטרו מכולה ואמרתי ליישב דלעיל דף ח' אמר רמב"ח ממתני' שם המגביה מציאה לחבירו קני חבירו דאל"כ תעשה כמו שמוטלת ע"ג קרקע ודחי רבא דילמא משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב פטור ושותפין שגנבו חייבין הרי חזינן דטעמא דשותפין שגנבו הוא משום מיגו דזכי לנפשיה היינו חיוב אחריות חייב נמי לחבריה וא"כ י"ל בשותפין ששאלו שחייבין באחריות היינו ג"כ מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כמו שותפין שגנבו וא"כ ממילא אי חד מיפטר גם השני לא נתחייב כדאיתא לעיל בחרש שהגביה מציאה עם פקח מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח וא"כ ממילא מיפטר מכולו אלא דרמב"ח לשיטתיה דס"ל בע"כ דלענין חיוב אחריות שאני ושותפין שגנבו חייבין מטעם שחיוב אחריות קונה לשניהם א"כ כאן נמי דמי לענין חיוב אחריות בהא שפיר מחייבינן להו טפי אף דלא שייך דחייב לנפשיה לכן לא מספקא רק אי מיפטר אפלגא משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שותפין שגנבו חייבין באחריות רק משום מיגו דחייב לנפשיה אי מיפטר מפלגא מיפטר מכולו וא"ש וכן י"ל לפמ"ש לעיל דרמב"ח ס"ל משעה שנאנס נשתעבד א"כ לא שייך לומר שלא זכה כיון דאין השיעבוד רק משעת אונסין חייב עכ"פ פלגא מי שאינו שאול לו משא"כ הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דפסקו משעת משיכה אשתעבד נכסיה ממילא היכא דפטור מפלגא פטור מכולה מתוך שזה לא נתחייב גם זה לא נתחייב ולפ"ז בהך דשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ודאי אין ספק רק על פלגא דודאי אידך שותף לא איכפת ליה במה שנשאל לו חבירו ויותר נראה דכן נמי לענין חיוב האחריות לשניהם דכשהוא בלא בעלים הרי שניהם מקבלין חיוב האחריות משא"כ כשנשאל לו אחד מן השותפין מתוך שלא קנה השותף הנשאל את השעבוד של אחריות גם השני לא קנה ופטור לגמרי כיון דבשעת משיכה לא זכה זה בשעבוד נכסים גם זה לא זכה כיון דבשעת משיכה לא זכו ועמ"ש לקמן ע"ב ודע שכתב הרמב"ם שם בדין השותפין ששאלו כו' ה"ז ספק שאלה בבעלים לפיכך אם מתה אינה משלם ואם פשע בה חייב לשלם והוא תמוה כיון דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור למה יתחייב בספק פשיעה בבעלים ובמ"מ כתב דהרמב"ם לשיטתיה דס"ל פושע מזיק הוא ואין בזה טעם דסוף סוף אחר שפטרה התורה פשיעה בבעלים למה יתחייב בספק והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דבלא"ה השיג עליו הראב"ד בפ"ב משכירות דאי פושע מזיק הוא למה פטור בבעלים ובש"ך סי' ס"ו דחוק דלאו מזיק ממש הוא אלא כמזיק וזה הוא דחוק ואין בו טעם בפרט ששפתי הרמב"ם ברור מללו בפ"ב משכירות שכל הפושע מזיק הוא לכן לפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים דודאי ע"כ הא דפושע הוא מזיק היינו מאחר שקיבל עליו לשמור ופושע בו הוה מזיק דאילו לא קיבל שמירה אין חיוב פשיעה עליו אף דמזיק חייב אף בלא קיבל לשמור והיינו משום דלא רמיא עליה השמירה אינו בגדר מזיק אבל מי שהוטל חיוב השמירה עליו אם לא שמרו הוה מזיק וחייב מסברא. ומעתה נראה בודאי שמירה בבעלים דאימעט מקרא דמקרא נדרש לפני פניו ג"כ א"כ אחר שכבר פטרתו התורה וזה נתן לו לשמור ע"פ דיני התורה וא"כ מיעטא התורה בבעלים הוה כאילו לא קיבל עליו לשמור וממילא אינו בגדר מזיק שהרי זה יודע שאינו מחוייב הנפקד לשמרו יותר מאיש אחר אחר שכבר פטרתו התורה מדין השמיר' ואין לנו עסק במה שרצון התורה לפטרו דבלא"ה שמירה בבעלים ע"כ גזירת הכתוב הוא שהרי יותר כל הנאה שלו אם הבעלים עושין עמו גם מלאכה בחנם ואעפ"כ פטרתו התורה לכן אמרינן שבבעלים נסתלק חיוב שמירה ממנו לגמרי ומי שלא קיבל חיוב שמירה שאינו מוטל עליו לשמור אינו בגדר מזיק כלל וכמ"ש בש"ך על הך דלשמור ולא לחלק וממילא י"ל להרמב"ם דמאחר דמי שקיבל שמירה ופשע הוא מזיק אלא שבמה שכתבה התורה בפירוש לפטור אמרינן דהתורה סילקה ממנו דין שמירה לגמרי וכאיש אחר הוא אבל בעבדים ושטרות י"ל דנהי שנתמעטו מדין חיוב שומרין אבל מדין מזיק לא נתמעטו ואין לנו לומר שלא הוטלה השמירה עליו כלל כיון שזה אינו מוכרח מן המיעוט וכיון דאמרינן דעכ"פ שמירה מוטלת עליו והתורה לא מיעטה רק התשלומין ממילא כשהוא מזיק לא נתמעט שכל מזיק חייב אפילו לא היתה כתובה פרשת שומרין כלל מי שמסר שלו לאחר לשמרו והניחו והלך הרי הוא מזיק אלא דבבעלים חשבה התורה שאין מוטל עליו חיוב שמירה כלל ולאו שומר הוא וכיון דלא הוטלה השמירה עליו יחושו הבעלים לעצמן לשמרו והוא פטור אפילו מפשיעה. ומעתה צדקו דברי הרמב"ם בהני שהם ספיקא א"כ ע"כ לכתחילה ודאי מוטלת השמירה עליו דשמא לאו בבעלים הוא וכיון שעכ"פ הוטלה השמירה עליו מספק ממילא מזיק הוא שהרי אין יכול לומר שלא חלה השמירה כלל מספק שהרי בודאי לכתחילה צריך לשומרו א"כ ממילא אחר שהוטל עליו השמירה מקרי מזיק שאין לומר שזה נתנו ע"ד שלא יצטרך לשמרו ודברי הרמב"ם נכונים ועמוקים הם:
בתוספות ד"ה שאל מן האשה תימא דמה כח כו' ולבעל יש לו כח להשאיל בלי רשותה עכ"ל נראה ליישב אפילו נימא דיש כח לבעל להשאיל בלי רשותה מ"מ אם בא להשאיל בעצמו אין לו רשות להשאיל בלא רשותה כיון דמיפטר אפילו מפשיעה א"כ אין לו רשות להשאיל כלל דשמא יפשע ולא יצטרך לשלם ואפילו אם לגבי בעל חשיב פשיעה בבעלים מ"מ ודאי הבעל נזהר לשמרו בשביל פירות מירושה משא"כ אם ישאיל לאחר בבעלים שיפטור האחר ודאי אין לו רשות רק אם האשה נתנה לו רשות להשאיל:
בגמרא א"ל רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל כו' מסתברא יד עבד כיד רבו הרי"ף דייק מזה דלא מהני שאילה בבעלים בשליח ותמהו עליו דילמא בעבד פשיטא לן ובשליח מספקא לן ואפשר להליץ בעד הרי"ף לפי שיטתו שסובר דבעיין דלעיל בשאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם הוא ליפטור מן הכל א"כ ודאי משמע ליה דשלא מדעת השותף אין לו רשות מסתמא שיהיה שאלה בבעלים שיופסד שותפו וע"כ איירי מדעת השותף קאמר שנתרצה השותף שישאיל לו חבירו וא"כ לא גרע משליח כיון דעביד לדעת שותפו וא"כ מוכח דע"י שליח לא הוה שאלה בבעלים אלא די"ל דנשאל לו אחד מהם לא מיירי שהשותף עצמו נשאל לו רק שמסר לו עבדו ובעבד הוה מצי למימר דהא דלא הוה שאלה בבעלים ע"י שליח הוא משום דהא דלא הוה שאילה ע"י שליח היינו משום דהשליח אינו עושה לדעת משלחו רק אדעתא דנפשיה דאי בעי לא עביד משא"כ בעבד דבע"כ עביד בכח רבו בכה"ג ה"ל שליחות טפי א"כ אפילו שלח עבדו מדעתו ודעת חבירו י"ל לגבי דידיה שפיר הוה שליחות שיכול לעשות בעל כרחו של העבד משא"כ לגבי חבירו אף שנתרצה מ"מ לא הוה שליחות דאין שליחות לעבד רק לגבי רבו כיון דבע"כ עביד לא גרע מחצר דלעיל דף י' דבע"כ מותיב בה חשיב שליחות טפי אבל השתא דמסיק דיד עבד כיד רבו א"כ ע"כ ע"י שליח לא הוה שאלה בבעלים דהא ע"כ ידע השותף ממנו ועביד ברשות השותף א"כ לא גרע מדין שליחות אלא ודאי לא מהני שליחות לענין שאילה בבעלים:
דף צו:
בגמרא בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו כו' אי שואל הוה שאילה בבעלים היא ויש לדקדק דילמא נ"מ אם פרה זו היה לאשה בשותפות עם אחר ולמאי דאמרינן לעיל דכולו שואל בעינן א"כ הכא לאו כולו שואל הוא ואפשר דמכאן הוכיחו הרי"ף והרמב"ם דבעיין דלעיל אי פטור מן הכל דא"כ י"ל דהכי קאמר לפום חורפא דאת"ל דפטור מן הכל שאילה בבעלים הוא משא"כ אם נימא דלא מיפטר רק מפלגא א"כ איכא נ"מ לאידך פלגא אם משלם לשותף של האשה מיהו הא ליתא דלגבי האחר ודאי ה"ל שואל דבשלמא לגבי אשה י"ל דשוכר הוה א"כ לגבי האחר ודאי שואל הוה ועפ"ז אפשר לומר דהא דמבעיא לעיל בשאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם אי הוה שאלה בבעלים דלאו כולו בעליו הוא היינו כששניהם בשאלה אבל אם האחד בשכירות ומאחד שאל מקרי כולו בעליו שהרי שואל כולו וא"כ כאן בשאל מן האשה אי שוכר הוה ולגבי השותף ודאי ה"ל שואל מקרי שכירות בבעלים לגבי אשה כיון דלהשותף נקרא שואל ונגד האשה ה"ל שוכר ואכתי איכא נ"מ לענין אם שואל הוא חייב בחלק האשה דלאו כולו בעליו הוא וי"ל דמ"מ כיון דאין החיובים שוין דלאשה אין חייב רק לשלם הגוף דהפירות שלו ולאחר משלם הכל וא"כ לגבי אשה מקרי כולו בעליו מאחר דלענין קנין פירות לחודיה אינו מתחייב לאחר כלל ואין החיובין שוין לא שייך לומר כיון דלגבי אחר לא הוה בבעלים גם לגבי אשה לא יוחשב בבעלים כיון דאין שוין בחיוב וצ"ע ועוד מקשין העולם לדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן רצ"א בשומר שמסר לשומר אי הוה גרועי גרעיה אפילו השומר הראשון היה בבעלים חייב א"כ נ"מ לענין שאם מסר לש"ש דאי שואל הוה לא מיפטר מטעם בבעלים כיון דגרעיה לשמירתו משא"כ אי ש"ש הוה פטור וע"ז אמרתי לפמ"ש לעיל דלגבי אחר אפילו אי ש"ש הוה נמי חשיב גרועי לשמירתו אם מסר לאחר דהא הבעל לעולם נזהר בשמירה טפי דהא עיקר טעמו של הרמב"ם כתבו אע"ג דבבעלים הוא פטור מ"מ נזהר מטעם שכרו והשמירה מוטלת עליו טפי א"כ כ"ש לגבי בעל דמזהר שהוא שלו לפירות וירושה וכל שמסר לאחר בלא דעת האשה לעולם הוה גרועי גרעיה לשמירתו ויש לחייבו לפי דעת הרמב"ם. גם י"ל בהיפך דבאמת יש להבין כיון ששמירתו של ראשון בבעלים במה גרעיה לשמירתו אדרבה השני יתחייב עכ"פ בפשיעה וצ"ל כיון דהמשאיל נתן לו בבעלים אלמא קים ליה בגוויה שהוא ישמרנו היטב אף שלא יתחייב באחריות לכן לא היה לו למוסרו לאחר משא"כ באשה דחשיב ממילא שמירה בבעלים ואין הוכחה שרצונה דוקא בשמירתו דלאו משום שמירה ניסת לו וא"כ מסתמא י"ל דניחא לה שימסור לאחר שיהיה שמירה מוטלת עליו טפי גם י"ל כיון דבעל בנכסי אשתו א"צ הרשאה והכל שלו לפירות לא מקרי פשיעה במה שמסרו לאחר שמסתמא אי לא קים ליה לא היה מוסרו כיון שהוא שלו לפירות ולק"מ עוד הקשיתי לפי מה שמבואר לעיל בריש המפקיד דלענין כפל אמרינן שואל הואיל וכל הנאה שלו עד שישלם לא מקני ליה לכפילא וא"כ איכא נ"מ לענין הכפל אם שואל הוה אם נמצא הגנב משלם כפל לאשה כל זמן שלא שילם משא"כ אי שוכר הוה כל שאמר הריני משלם הכפל לבעל לגמרי מיהו לדברי הנ"י לעיל בריש המפקיד דאם יש עדים שנאנסה לא מקני ליה כפילא דלא עלתה על דעתו שישלם א"כ גם כאן לא עלה על דעתה של האשה שישלם כיון דבבעלים פטור אפילו משבועה מיהו כתבתי שם שאין דבריו מוכרחין ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' כתובות פרק האשה שנפלו דף פ' דאמרינן התם הגונב ולד בהמת מלוג משלם הכפל לאשה והקשו התוס' דהא כ"ש אם גנב בהמת מלוג שהכפל לאשה ואמאי נקט ולד וי"ל דקמ"ל בולד אפילו שילם הולד מ"מ הכפל לאשה דהא לעיל בריש המפקיד מפרש טעמא דכפל לשומר משום נעשה כאומר לו כשתגנוב ותרצה ותשלימני פרתי קנויה לך מעכשיו וא"כ כיון דהבהמה לא נגנבה והיא של אשה לא שייך שיקנה כפל של הולד דהא לא קניה ליה כלל דהוה דשלב"ל כיון דגוף הבהמה לא קני שהרי לא שילם הבהמה וא"כ איכא רבותא בגנב הולד דהכפל לאשה אפילו שילם הולד משא"כ בבהמה אם שילם הבהמה הרי הוה כאילו הקנתה לו בשעה שהכניסתו לו כשתגנב וירצה לשלם לה וכאמור. תו קשיא לי דנ"מ אי שואל הוה או שוכר הוה לענין שאם נסבה וגרשה ושכר ממנה הפרה לזמן אחר גירושין דהוה שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים דמבעיא לן לקמן ואם נימא שאלה בשכירות מישך שייכא איכא נ"מ בשאלה לאחר גירושין ושכירות בשאילה לא שייך ע"פ הבעיא לקמן דף צ"ח ע"ב דשאלה בשכירות לא שייך משא"כ אם שואל הוה ה"ל שאלה בשאלה וגם על אחר גירושין פטור וגם בפשיטות יש להקשות דנ"מ בהתנה עמו שיתחייב בדין השומרין דמתנה ש"ח להיות כשואל ואפילו תימא דהיכא דהוה שמירה בבעלים לא מצי מתנה בדברים וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ח גבי שטרות י"ל דנ"מ בקנו מידו להתחייב בדין שומרין וא"כ שפיר מבעיא ליה אי שואל הוה או שוכר דאם שואל הוה חייב באונסין שהרי התנה להתחייב בדין שומרין וכפי מה שהוא שומר מתחייב:
בתוספות ד"ה אמר רבא כו' הוה מצי למיפרך כו' אם פיחתו פיחתו לה כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא די"ל דשם איירי ביוקרא וזולא ופחת מחמת מלאכה דאפילו שואל פטור אבל לא בנגנבו ונאבדו או נאנסו ואפשר לתרץ דלגבי בעל לא שייך לפוטרו במתה מחמת מלאכה דהרמב"ן הקשה למה מתה מחמת מלאכה פטור טפי ממתה כדרכה ותירץ דמתה מחמת מלאכה פשיעה דמשאיל הוא שלא היה לו לשאלה אם לא קים ליה שלא תזיק לה המלאכה וא"כ בבעל בנכסי אשתו יש לחייבו בכל גווני אפילו מתה מחמת מלאכה דלאו בדידה תליא מילתא מיהו י"ל לענין יוקרא וזולא דבכה"ג ודאי לא מחייב שום שומר:
בגמרא ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר כו' דודאי שאילה בבעלים הוא וא"ת הא לעיל אמרינן בשאל מן האשה ונשאל לבעלה אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא הוה שאלה בבעלים כיון שאין הגוף לבעל וא"כ כאן שכירות לא קניא וגוף הבהמה אינו של האשה ואמאי יוחשב שאילה בבעלים וי"ל דלעיל שהתשלומין מגיעין לאשה מאחר שהגוף לאשה אין מה שנשאל לו הבעל פוטרו מתשלומי הגוף של אשה אבל כאן שאין לשוכר בתשלום זה ודאי שאילה בבעלים הוא כיון דאין המשאיל שייך בה:
שם אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי עיין ברמב"ם בפ"ב משאלה שכתב אם הודיעה את בעלה שהיא שאולה נכנס תחתיה ובמ"מ שם הוקשה לו מ"ש מהא דכתב הרמב"ם בפ"א בהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכתב הרשב"א אפי' ידעו שהיא שאולה ודחק ליישב דירושה ממילא ואפשר שרבינו חולק גם על דין הרשב"א ע"ש והוא שנראה לו חילוק דחוק ובאמת נראה ברור שאין הרמב"ם חולק כלל על דינו של הרשב"א דהרשב"א לא קאמר רק התם בירשו מאביהם והם לא קיבלו חיוב אחריות אונסין וזכו בהשתמשות שהרי נתרצה המשאיל שישתמשו בה אף שלא נתרצה רק לאביהם לא אמרינן דהמשאיל דוקא קפיד בשביל חיוב אונסין דמסתמא לא אסיק אדעתיה שיאנס דאילו אסיק אדעתיה שיאנס לא היה משאילו לתבוע אח"כ האחריות ממנו לכן אמרינן בסתמא יכולין להשתמש ואם המשאיל מוחה באמת יכול למחות או שיקבלו עליהם אחריות אונסין כמ"ש הרא"ש אבל באשה שהיא חייבת באונסין ומה שמכנסת לו הוא מתקנת חכמים שזוכה בפירות ובודאי אינו עולה על הדעת שיתקנו חכמים שיזכה הוא בפירות וישתמש בפרה היא תפסיד משלה גוף הבהמה למכור נכסי מלוג שלה והוא ישתמש בבהמה זה ודאי אינו מן הדין שהיא תתחייב לשלם והוא ישתמש בבהמה וטוב לה להחזיר הבהמה למשכיר או למשאיל וזה ברור בדעת הרמב"ם ולפ"ז כאן מיירי בלא ידע שהיא שכורה בזו לא הוה לא שואל ולא שוכר רק לוקח דאדעתא דתקנת חכמים נחית ותק"ח שהוא לוקח והיא הפסידתה לעצמה במה שלא הודיעה לבעל ובלח"מ הקשה דאי מיירי שלא ידע היכא קאמר לא שואל הוה ולא שוכר אפילו הוה שואל או שוכר למה יתחייב בלא ידיעה דבעובדא דבפ' המפקיד דף מ"ב ע"ב דאפקיד לאמיה דאמו פטורה מחמת שלא ידעה שיכולה לומר שהייתי נזהר אילו אמר לי שהוא פקדון ונעלמו ממנו דברי המפרשים שם שפירשו שלכך לא נתחייבה נגד הבן בשביל שסבורה ששל בנה הם ויצטרך להם מיד אלא דהא קשיא דהיכא קאמר בעל האיבעיא דלרבי יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים שואל הוה או שוכר הוה וקשה אם לא ידע כיון דלגבי בעל הוה בבעלים איך יתחייב לשלם למשכיר הא לא נחית אדעתא דחיוב אונסין כלל שהרי היה סבור שהיא של אשתו ובמה יתחייב באונסין שהרי לגבי דידה שאילה בבעלים ואפילו פשע הוה פטור ולמה יתחייב לשלם לבעלים והיא גופה לא נתחייבה באונסין אשר על כן נ"ל ברור דודאי לא משלם הבעל למשכיר רק אם ידע שהיא שכורה דאז י"ל דבע"ד של משכיר הוא ואם שואל הוה משלם למשכיר ומסיק רבא דלא הוה לא שואל ולא שוכר רק לוקח אפילו ידע שהיא שכורה הוא נכנס תחתיה שהרי קנה כל זכותה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ולאו שואל הוא כלל ואינו מתחייב נגד המשכיר אפילו לר' יוסי דהשני בע"ד של המשכיר הוא דהבעל אינו שואל כלל רק כאילו קנה זכותה של האשה וממילא פטור במה שהיא פטורה דלא הוה שואל כלל וגם שוכר לא הוה רק שהוא כלוקח ונכנס תחתיה ונ"מ שאם שכרה פרה ופטרה מגניבה ואבידה אי אמרת דשוכר הוה הוה משלם לבעלים ראשונים אבל כיון שהוא כלוקח פטור גם הוא במה שהיא היתה פטורה עפ"ז נ"ל לבאר גם דעת הרא"ש והטור שכתבו דלגבי בעל לא נ"מ מידי במה שהוא ש"ח דפשיעה בבעלים פטור ונ"מ ללוקח בהמה לשלשים יום ובש"ך ח"מ סימן שמ"ו תמה עלייהו איך יוחשב פשיעה בבעלים כיון דבע"ד של המפקיד הוא לר' יוסי דשואל משלם לשוכר כדאמרינן בגמרא ובאמת נראה שגם דברי הרא"ש אמורים באין הבעל יודע שהיא שאולה מאחר דבזה ודאי כיון דהוא נחית אדעתא שהוא שלה לא נתחייב בשמירה כלל ואם יודע שהוא של אחר ממילא הבעל נכנס תחתיה כמ"ש הרמב"ם דלאו כל כמיניה שהוא ישתמש בפרה והיא תתחייב דלא עדיף מלוקח שלא לקח רק זכותו של מוכר וחובתו בדבר ג"כ וכיון דלא ידע ממילא לא מחייב לבעלים ראשונים ואף דהטור הביא דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכתב והוא שקיבל טל עצמו בשכירות היינו דאם לא קיבלו אינו מתחייב ממילא בע"כ גם הרמב"ם מודה לזה אבל אם נשתמש בה ודאי נכנס תחתיה ובלא ידע אינו חייב בשמירה כלל כיון דלגבי אשתו ה"ל שמירה בבעלים ולפ"ז אפשר שמודה הרמב"ם בלוקח בהמה לשלשים יום דהוה ש"ח עכ"פ כדברי הר"י והבעל פטור מטעם שאילה בבעלים וכדברי הרא"ש ואין כאן מחלוקת כלל בין הרמב"ם להרא"ש ובדין שכתב הרמב"ם דאם הודיעה לבעלה הרי הוא נכנס תחתיה פשטא דלישנא משמע שאם פשע הבעל אין לו טענה על האשה כלל רק דינו עם הבעל ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שסובר בהך דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד היינו שאין לו טענה רק עליהם ואפי' אין לנפקד לשלם פטור וכדאיתא בסימן רצ"א סעיף כ"ד אבל לי"א שאם אין להם לשלם מחוייב השומר הראשון לשלם אפשר דגם כאן אין האשה פטורה אם אין לבעל לשלם אלא דאם הבעל נשבע שנאנס פטורה האשה דאף שלא היתה נשואה בשעת שאלה מ"מ כיון שנשאת אח"כ ממילא הבעל זוכה ושייך ג"כ על דעת בעלה הוא מפקיד שאם תנשא יהיה ברשות בעל וכן לא מצינו חילוק בהך דמפקיד על דעת אשתו אפילו נשא אשה אחר שהופקד אצלו ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה אלא כו' וא"ת ולימא דיורש כו' והכא איכא פסיד' עכ"ל לפמ"ש בסמוך דבידע הבעל נכנס תחתיה ואין נ"מ רק באגרה פרה שאינו שואל שישלם למשכיר אם נאנסה א"כ י"ל דהא לא מקרי פסידא כלל שהרי סבור וקיבל שיפטר השוכר מאונסין ובלא ידע ודאי לא נכנס לחיוב שמירה כלל שהרי על של אשתו פטור מטעם פשיעה בבעלים מיהו מהא דהניח להם אביהם פרה שאולה דנקט מתה אין חייבין באונסיה משמע בגניבה ואבידה חייבין אפילו לא ידעו שהיא שאולה דכיון דיש להם הנאה מקרי ש"ש מידי דהוה אמפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש בהם דאמרינן דהוה ש"ש אליבא דכ"ע דהואיל ונהנה מהנה כדאיתא לעיל דף מ"ג מיהו נראה דיש לחלק דשם עכ"פ קיבל עליו לשמור והיה חייב בפשיעה י"ל הואיל ונהנה מקבל נמי אחריות גניבה ואבידה אבל שם לא קיבלו שמירה כלל כיון שלא ידעו דאם גם בלא קיבלו שמירה אמרינן דניחא להו להיות ש"ש א"כ אמאי פסק הרמב"ם בלא ידע הבעל שהפרה שכורה או שאולה פטור אפילו מפשיעה הא באמת אינו שלה ומסתמא אמרינן דנכנס תחתיה והיה סבור וקיבל על אחריות גניבה ואבידה ואין לומר דהוה פשיעה בבעלים דלפי האמת שהפרה אינה שלה לא שייך פשיעה בבעלים שהרי הוא בע"ד של שומר הראשון וכמ"ש בש"ך ואם איתא דאף בלא ידע מתחייב בגניבה ואבידה אמאי לא יתחייב בגניבה ואבידה כיון דלפי האמת אינה של אשתו ולא מסתבר כלל שהוא ישתמש בה ויהיה חיוב גניבה ואבידה עליה דנהי דתיקנו שלוקח הוא מ"מ הלוקח לא לקח רק זכותו של הראשון וחובתו של ראשון אע"כ אינו מתחייב אם לא קיבל שמירה וא"כ גם ביורשים כסבורים של אביהם למה יתחייבו באחריות שהרי הבעל אינו חייב באחריות בשביל שלא ידע ולא קיבל עליו אחריות ולמה יתחייבו היורשים שלא ידעו שהוא פקדון כלל לכן צ"ע לענ"ד:
בתוספות ד"ה אמר בסה"ד דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר עיין מהרש"ל דבגמרא אמרינן דהתירא נמי לא ניחא ליה דלקני ונראה דלא קאמר בש"ס טעם זה אלא בלקחתן ונתנתן לו כיון דסבורה שהוא שלו ולא נתנתן רק בע"כ מפני שהם שלו:
בגמרא בעל מעל לכשיוציא כו' לכאורה פשיטא ושמעתי לפרש כשיוציא במזיד מעל למפרע משעה שלקחן כיון דניחא ליה דליקני ואין זה נכון שימעול למפרע בשביל זה חדא דאכתי לא נפיק מחזקת כשרות ועוד ל"ל לכשיוציא אפילו עדיין לא הוציא ואומר שרוצה לקנותן ימעול וגם לשון הש"ס מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ואפשר דקמ"ל אם הוציא פרוטה לקנות בו מחט הנה אין לבעל רק קנין פירות א"כ לא נהנה ש"פ וצ"ל דכיון שהוציא פרוטה הוה כאילו הוציא בשליחות האשה עכ"פ כיון שעל ידו יצא הקדש לחולין אף דהנאתו אינו שוה פרוטה חשבינן כאילו נעשה שלוחה על הקרן דשליחותה קעביד ומעל על פרוטה כמו מוציא מעות הקדש לחולין אף שלא הוציא הפרוטה לצרכו לבד:
בגמרא איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי משמע דשלא מחמת מלאכה פשיטא דחייב ועיין ברא"ש שהביא מחלוקת בכחש שסופה לחזור דיש פוטרין משום דאין שבח בבהמה ויש מחייבין שבהמה עומדת כל שעה למכור וקשיא לי הא בגזל בהמה והכחישה בכחשא דהדר יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ו ע"ב ושומר נמי יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ח ע"ב ובדף מ"ה וא"כ איך יתחייב על כחש שסופו לחזור מי גרע מגזלן וגם בש"ך סימן שס"ג השיג על מהרש"ל שביקש לחלק בין שומר לגזלן ועיין תוס' פ' הכונס דף נ"ו ע"ב כתבו בפשיטות דשומר חייב על כחשא דהדרא ולא דמי לגזלן דאינו חייב על כחשא דהדר כיון שקיבל שמירה שאין השומר קונה בשינוי לכן חייב לעולם אפילו אכחשא דהדרא וי"ל גם הני פוסקים ס"ל כן:
בגמרא מכלל דכי מתה מחמת מלאכה חייב ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ן למה פטור במתה מחמת מלאכה מי גרע ממתה כדרכה דבבית המשאיל היתה מתה ג"כ ותירץ דפשיעה דמשאיל הוא שידע שאין יכולה לעשות מלאכה לא היה לו להשאילה וא"כ י"ל דמבעיא בכחש בשר מחמת מלאכה אי מקרי פשיעה דמשאיל גם בהא דאפשר שאצלו לא היתה רגילה להכחש מחמת מלאכה שאילו היתה רגילה להכחש לא היה משהה אותה למלאכה כלל דבשלמא במתה הבהמה היה לו להרגיש שאין כח לבהמה לעשות מלאכה אבל בזה שתכחש מחמת מלאכה כיון שאינו מזיק לגוף הבהמה איך ירגיש שוב ראיתי באס"ז הביא בשם הרשב"א דלכך פטור במתה מחמת מלאכה כיון דדרך ליכחש מחמת מלאכה ולא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלא קפיד אכחשא גם אהא לא קפיד דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ע"כ וצ"ע לדבריו היכא מדמינן לקמן בשונרא דאכלוה עכברי למתה מחמת מלאכה דשם לא שייך כחשא וע"כ לומר כדברי הרמב"ן ובאמת לפענ"ד גם דברי הרמב"ן דחוקים וכי המשאיל מחוייב לבדוק הבהמה קודם שישאלנה ואם עבד בה שנים רבות ולא הזיק לה המלאכה מה ה"ל למיעבד והנלע"ד בזה דבלא"ה הקשו התוס' פ' נערה דף מ"ח אהא דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ הלוקח בהמה ונטרפה יהיה מקח טעות ותירצו דמסתמא נכנס לספק זה אפילו היה מתנה שיהיה באחריותו והנה גם בשואל שחייב באונסין אף דודאי אילו ידע שתמות לא היה שואל כלל וצ"ל דמ"מ נכנס לספק זה ואילו היה רוצה להתנות שיפטר באונסין לא היה משאיל לו כלל לכן מחלק לעיל בין אונסא דלא סליק אדעתיה וס"ד לפטור בשבוי'. והנה במתה מחמת מלאכה ודאי הוה שאלה בטעות שאילו ידע שאינה ראויה למלאכה לא היה שואלה כלל ומסתמא המשאיל לא סליק אדעתיה כלל שתמות מחמת מלאכה דאי הוה מסיק אדעתיה לא היה משאילה א"כ י"ל שאפילו היה מתנה בפירוש ליפטר במתה מחמת מלאכה לא הוה איכפת למשאיל כלל שהרי למלאכה השאילה ובאמת נראה בלא"ה סברת התוס' דבלוקח בהמה יש לתלות דמזל לוקח גרם האונס כמו בנאנסה אחר אירוסין דאמרה ליה נסתפחה שדיך משא"כ בכתב לה כתובה וגירשה מן האירוסין אין שעבוד הכתובה תולה בגירושין שנאמר שמזלו גרם וכן בשואל שחייב באונסין תלינן האונס במזלא דשואל כיון שחייבתו התורה עליו משא"כ במתה מחמת מלאכה שהוא מחמת גריעותא דבהמה לא תלינן במזלא דשואל ואע"ג דבלוקח בהמה אינו פטור במתה מחמת מלאכה אפילו קונה לרדיא היינו משום שנסתלק ממנו לגמרי ואדעתא דהכי קנה כמ"ש התוס' אבל בשאלה שעיקר הבהמה למשאיל לא חייבה התורה רק באונס שאינו מחמת גריעות הבהמה דתלינן במזלא דשואל משא"כ באונס שגרמה גריעות הבהמה שאינה ראויה לדבר ששאלה הוה שאלה בטעות ולא נתחייב כלל בזה שבא האונס מכח גריעות בהמת המשאיל ואין לנו לומר שזה מקפיד דוקא שישלם לו אף אם תמות מחמת מלאכה שאין זה בדין שלא תהא הבהמה ראויה לשאילה וזה יתחייב באונסים וכן מורה לשון הש"ס לאו לאוקמה בכילתא שאלה ומ"מ גם לסברא זו יש לחייב בשואל בהמה ומוליכה בדרך ידוע ובאו לסטים שם יש לחייבו דיש לתלות ג"כ במזלא דשואל שאין גריעות הבהמה גורם אונס זה וכמ"ש בש"ך סימן ש"מ סעיף ג' וכן עיקר וניחא הכא בפשיטות דכחשא למתה מחמת מלאכה דמיא שזה בא מגריעות הבהמה שנכחשת מחמת מלאכה שאין דרך בשאר בהמות ועיין דף הסמוך:
דף צז.
בגמרא ההוא גברא דשאיל שונרא כו' כה"ג מאי וכתבו התוס' תימא מאי קמבעיא ליה וכו' עכ"ל ולפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דמתה מחמת מלאכה פטור משום דהוא פשיעה דמשאיל וא"כ י"ל דפריך כה"ג מאי אי חשיב בכה"ג פשיעה דמשאיל שהרי אצלו לא מתה ולא ה"ל לאסוקי דעתיה כדמסיק גברא דקטלוה נשי כו' ולדעת הרמב"ן קשה קצת לפי האמת כיון דגברא דקטלוה נשי לית דינא א"כ לא ה"ל למשאיל לאסוקי דעתיה ולא הוה פשיעה דמשאיל אבל למאי דפרישית לעיל ניחא דכאן אונסא דלא סליק אדעתיה דשואל דיהא גברא דקטלוה נשי לכן לא נתחייב בזה שהוא מחמת גריעות הבהמה:
בגמרא א"ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו אדרבה כו' דאילו אנא מצי אישתמוטי כו' וקשה דנהי דמצי לאשתמוטי הרי צריך ללמוד האחרת ואטו אם שכר למלאכה שיעשה אי זה מלאכה שירצה בשבילו אטו לא הוה שאילה בבעלים וא"כ אכתי שאול גם הוא וראיתי בס' מקור חיים שביקש לפרש דמיירי שהתנדבו ללמוד לזמן מה כיון דהשתעבדות שניהם שוה הנאת שניהם שוה רק בשביל שיכול לישמט נקרא שאול לו ולא נהירא כלל דמ"מ זה נשתעבד גם לזה דהא גם בשמור לי ואשאילך מקרי שמירה בבעלים לגבי תרווייהו כדלעיל דף פ"א וגם לא חילקו בכך כלל ועוד קשה למה איהו שאיל להו ביומי דכלה הא ביומא דכלה אינהו נמי שאילו ליה שהרי אם התלמידים רוצים ללמוד מסכת אחרת מוכרחים ללמוד הלכות רגל וע"ז כבר אמרתי ע"פ מה דאיתא בברכות ר"פ כיצד מברכין דאמר רבא לתלמידים במטותא מינייכו לא תיתי קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי דלא תטרדו במזונייכו כולה שתא וא"כ י"ל שלכך אין תלמידים שאולים לו ביומא דכלה וכן מבואר בב"ק דף קי"ג דלא קבעינן זימנא ביומי ניסן וביומי תשרי מ"מ קשה מ"ש הרא"ש דאם הדבר תלוי ב שניהם ששניהם אין יכולין לשנות המסכתא אין שאולין זה לזה כלל וקשה למה לא יחשבו שאולין מ"ש משמור לי ואשמור לך והנראה ליישב הכל אחר העיון ויתיישב לשון איקפד רבא וא"ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו ויש להבין על מה מצאה הקפידא מקום לנוח הא דינא קאמרי לכן נראה דודאי מצד מצות הלימוד לא מקרי השתעבדות כלל כי מצות ה' הוא מיהו מי שאין כוונתו בלימוד לשם שמים רק לחכמה בעלמא שייך ביה השתעבדות כמו ביתר מלאכות וא"כ צדק בלשונו באשר שהם חשבו כי הלימוד הוא למלאכה ללמוד חכמה כיתר חכמת חיצוניות ח"ו לכן אמר לאפקועי ממונאי בעיתו נראה לימוד שלכם כלימוד מלאכה שאינה של מצוה דהלימוד שלשם מצוה אינו בגדר מלאכה שהרי מושבע ועומד על זה ללמוד וללמד ואינו מצד מלאכה דמלאכה לא מקרי רק מה שהוא מצד השתעבדות הפועל למי שנשתעבד לו אבל מה שלומד אינו בשביל השתעבדותו לתלמידים רק בשביל השתעבדות שמים לכן אמר אדרבה אתון שאילתון לי שהרי במצות הלימוד שנינו משועבדים לשמים אבל השמטה ממסכתא למסכתא שאין בזו השתעבדות לשמים לאיזה מסכת בפרטות וא"כ מה שצריכין ללמוד מה שלומד הרב זו מקרי השתעבדות שאינו נוגע בהשתעבדות לשמים לכן אמר דמ"מ ביומי דכלה שאיל הוא להו כיון שבע"כ צריך ללמוד מה דשייך ליומי דכלה וזה אינו נקרא השתעבדות לשמים שעכ"פ במקום אחר אם לומד מקיים ג"כ מצות הלימוד ומה שמוכרח ללמוד מה שרוצה התלמיד הוא השתעבדות הרב לתלמיד לכן צדקו דברי הרא"ש כששניהם אין יכולין להשתמט אין הלימוד רק מצד המצוה ואין לכל אחד עילוי על חבירו לא מקרי השתעבדות דלא מיקרי השתעבדות רק מה שהוא חוץ מן המצוה ומה שאין התלמידי' שאולים לרב משום שאם התלמיד רוצה ללמוד מסכת שאינו מעין יומי דכלה הרב מכריחו ללמוד מה שהוא ליומי דכלה זה לא נקרא השתעבדו' רק שאין הרב משועבד ללמוד מילתא אחריתי ביומי דכלה ואין זו בשביל שיעבוד התלמיד לרב רק שהרב אינו שאול לו רק למס' יומי דכלה ואינו יכול להשמט ואין הרב משועבד לשואל שלא כענין אבל בשאר יומי מה שהרב מצי לאשתמוטי ממסכתא למסכת הוא בשביל עלוי הרב על התלמיד זה נקרא השתעבדות וביומי דכלה שמכריח התלמיד להרב להלכות יומי דכלה הרב נקרא משועבד שהרי צריך ללמוד עמו אף שהרב כבר הוא בקי בהלכות יומי דכלה והר"ן כתב דהא דשואלין ודורשין שלשים יום היינו רק לענין שהוא שואל כענין ונ"מ לשני תלמידים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין נזקקין לשואל כענין וצ"ל דמ"מ מקרי הרב משועבד מאחר שמשועבד להשיב לתלמיד ביומי דכלה מה ששואל מעניני דיומי דכלה אלא דקשה לדעת הר"ן כיון שאין הרב לומד הלכות פסח רק בפסח א"כ קודם פסח לומד מסכתא אחריתא שאינה מענינא דפסח וא"כ אמאי לא יהיו התלמידים שאולים לרב שהרי מ"מ יכול להשתמט ממסכתא למסכתא אחריתא לכן אפשר שהר"ן מודה שאם כבר התחיל ללמוד מה שהוא מהלכות רגל אין יכול להשתמט עוד למילתא אחריתא וביומי דכלה שמנהג שהרב מתחיל בהלכות הרגל שוב אין יכול להשמט לכן מקרי הרב שאול לתלמידים ביומי דכלה אחר שכבר התחיל ללמוד וזה תליא כיון דשואלין ודורשין שלשים יום לענין שהוא שואל כענין ממילא אין לו רשות להשתמט למסכתא אחריתא אבל מדינא א"צ ללמוד הלכות רגל רק בפסח כמ"ש הר"ן ובט"ז ריש הלכות פסח כתב על קושית הר"ן שהקשה מהא דאיתא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום ותירץ הר"ן לענין שואל כענין הוה שלשים יום וכתב בט"ז ולי נראה דנ"מ רבתי לדינא לענין שאלה בבעלים ולכאורה תמוה שהרי לא תירץ קושית הר"ן דמ"מ קשה הך אהא דשואלין ודורשין בענינו של יום ונראה דס"ל לתרץ הקושיא דהא דשואלין ודורשין שלשים יום היינו ברב שבא ללמוד עם תלמידים מחוייב בכל שלשים יום ללמוד עמהם הלכות פסח וזה במי שהומנה ללמוד עם תלמידים לראש ישיבה אבל מי שלא קיבל עליו ללמוד עם תלמידים אין חיוב עליו לשאול ולדרוש בהלכות פסח קודם רק בפסח מחוייב לקבוע למודו מתקנת משה שילמוד בהלכות פסח בפסח כו' וזה נלמד ממה שמפורש כאן וא"כ כוונת הט"ז דנ"מ לענין שמחוייב ללמוד אם הם רוצים:
בתוספות ד"ה ומתה כדרכה בי גנב וא"ת מה צ"ל דמתה בי גנב עכ"ל נראה דבש"ס אינו משבש המעשה לגמרי דמעיקרא קאמר פשעו והשתא מסיק לא מפשע פשעו בה ונראה ע"פ מ"ש כמה פעמים דיש פשיעה אצל ש"ש כגון שיכול לקדם ברועים ובמקלות בשכר לא קידם וא"כ אצל ש"ש ה"ל פשיעה וא"כ י"ל דבכה"ג קאמר לא מיפשע פשעו היינו פשיעה שחייב עליו ש"ח רק הפשיעה היתה אצל ש"ש דיכול הציל בשכר וא"כ הש"ס רצה לקיים המעשה לגמרי מה שאפשר להתקיים עוד נראה דבלא"ה יש להבין מאי א"ל רבנן פשיעה בבעלים הא לא נזכר כלל דנפיק לדלויי בהדייהו ומנא ידעי דנפיק לדלויי ואי איתרמי דידעי ה"ל להש"ס לפרושי עובדא היכא הוה לכן נראה שהטוען טען כי יצא דלויי בהדייהו וראה שלא יכבידו משאוי יותר מדאי ואח"כ הוסיפו במשאה זהו הפשיעה א"כ ידעו מטענת הטוען שהיו סבורים שרצה לסייע לטובת השוכר לכן הקשו פשיעה בבעלים הוא וכבר כתבתי לעיל דקשה למ"ד פשיעה בבעלים חייב ל"ל קרא אשליחות יד בבעלים וכתבתי די"ל דנהי פשיעה בבעלים חייב מ"מ בתחילתו בפשיעה וסופו באונס בבעלים פטור בשליחות יד אפילו סופו באונס חייב ואף דאינו מוכרח כל כך מ"מ י"ל ס"ל להך לישנא דבבעלים פטור בתחילתו בפשיעה וסופו באונס וא"כ דאינו משבש המעשה לגמרי אלא דבתחילה פשעו ביה ואיגנובי איגנוב חר הפשיעה וא"כ אי הוה בבעלים הוה פטור וא"כ שפיר נשאר המעשה דמעיקרא פשעו ביה בתחילה ואיגנוב לבסוף ולענין בבעלים בתר סופא אזלינן וה"ל גניבה בבעלים וא"כ משמע ליה דאיירי במית שלא לשבש המעשה א"כ במת באמת פטור בכל גווני לכן צ"ל דמתה בי גנב שיהיה המעשה שהיה לגמרי כדאמר מעיקרא:
במשנה השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום כו' ויש לדקדק לדברי הרי"ף דס"ל שומר אבידה ש"ש ובדמי אבידה ה"ל ואל וכתב הטעם אע"ו דקיי"ל כרב נחמן לעיל פ' המפקיד דבשכר שימוש חייב באונסין הכא דבלא"ה שומר אבידה ש"ש אהני ליה שכר שימוש היה כשואל וא"כ קשה כיון דקיי"ל שוכר כש"ש דמי וקיי"ל בשואל שכלו מי שאילה ה"ל ש"ש עדיין כדלעיל דף פ"א הואיל ונהנה מהנה נמצא אפילו לא נשתמש בה כלום ה"ל ש"ש וא"כ אהני מה שמשתמש ע"י שכירות מיהוי כשואל ולמאי דפרישית לעיל דף כ"ט ניחא וי"ל עוד דבלא"ה מבואר לעיל פרק האומנין דף פ' דפליגי אי שוכר כש"ח או כש"ש ובעי מימר הטעם בההיא הנאה דשביק כ"ע ומוגיר לדידיה ה"ל ש"ש ואי האי סברא לא הוה רק ש"ח וא"כ אי אפשר לומר מטעם זה שיתחייב אונסין בשביל הנאה של שאולה שבתחילה ועכשיו נוסף עליו הנאת ש"ש צירוף יהיה שואל דא"כ בטלה להך הנאה דמוגיר לדידיה לגמרי דהא זא ליה לאוגורי לדידיה כדי שיתחייב באונסין ששוכר דעלמא פטור אונסין ולא שייך שיעשה שואל בשביל זה ובהכי ניחא דקשה ל"ל לתנא ליתני שכירות כלל נימא השואל את הפרה לחצי יום או ליום שלם וכן תים מצי למיתני שאל אחת והפקיד אחת ונחלקו אי בזמן שאילה מתה בזמן שכלתה השאילה מתה ולמ"ש ניחא דקמ"ל דאף דשכרה אח"כ מ"מ הוה שואל כדפרישית מיהו זה אינו אלא לשיטת הרי"ף דס"ל סברא זו הני שכר שימוש ליתן עליו שמירת שואל אבל לשאר הפוסקים קשה ל"ל ליתני בשכירות כלל ונראה דקמ"ל דאע"ג דשאלה חצי יום או היום ומחר בשכירות א"כ היה אפשר לומר דלאו קפידא הוא שיהיה חצי יום ראשון בשאלה דוקא או חצי יום שני דבשעת שאילה לא אסיק אדעתיה אונסין וי"ל שאינו מדייק והה"ד דהיה מתרצה שיהיה חצי יום ראשון בשכירות או יום ראשון וא"כ מספיקא לא מפקינן ממונא קמ"ל דמפרשין כמו שאמר לשון שאלה תחילה מפרשינן ליה שבזמן שאלה תהיה מיוחדת להתחייב באונסין:
בתוספות ד"ה ביום כו' וקשה לר"י כו' ה"ל מחוייב שבועה ע"י גילגול כו' עכ"ל אפשר לומר ליישב דבלא"ה כתבו הא דאמרינן בשבועות פ' הנשבעין שבועת שומרין היכא משכחת לה מתוך שי"ל להד"ם יכול לומר נאנסו ומסיק באפקיד ליה בשטר וכבר כתבו הפוסקי' דלהלכ' שבועת שומרין אפי' בלא שטר רק דלא אמרינן מיגו דלהד"ם משום דהוה מיגו דהעזה וא"כ י"ל לפמ"ש הפוסקים דלפטור מממון אמרינן מיגו דהעזה א"כ כאן אי אפשר לחייבו תשלומין בשביל שבועת נאנסו ע"י גילגול דאת"ל שיתחייב ממון ע"י שבועה זו לא יתחייב לישבע כלל דהא יכול לומר להד"ם דהא ע"כ לומר לכך אמרינן לענין ממון מינו דהעזה דכיון דיש לו מיגו מ"מ אין לחייבו הממון כיון שנראה דקושטא קאמר רק לענין שבועה מחוייב לברר א"כ אי אפשר לחייבו מכח שבועת נאנסה ממון ועוד נ"ל דודאי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שפיר ה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם שמאחר שהוא מודה במקצת אי אפשר לו לפטור בלא כלום מתביעתו שאילו הכחישו היה מתחייב שבועה עכשיו שא"י מחוייב לשלם שהרי אין לו בעצמו טענה ברורה להיפטר מממון זה בלא שבועה ובלא תשלומין משא"כ הכא דנהי דיכול להשביעו על נאנסה וצריך לישבע ג"כ ע"י גילגול היינו מצד שאין אנו מאמינין לו על נאנסה צריך לישבע שנאנסה מגלגל עליו ששכורה מתה א"כ אין זה רק מצד חיסרון ידיעתינו אבל לפי מה שהוא צווח שיודע שנאנסה אין עליו גילגול כלל שהרי אם באמת נאנסה פטור הוא לשלם ספק זה דשמא שאולה מתה א"כ יש לו טענת ברי שאין שום גילגול עליו מאחר שיודע בעצמו שנאנסה אין שום שבועה כלל עליו ומספיקא הוא פטור מן הממון וכיון שטוען טענת ברי שהוא פטור מן השבועה נהי דלענין שבועה הטילה התורה עליו לישבע מ"מ לענין ממון לפי דבריו יש לו טענה ברורה שפטור מן הממון שהרי אין שבועתו רק לאמת דבריו ובהכי ניחא בסוגיא דהמחליף שטוען שמא על העבד ועל הכסות אין לו טענה ליפטר עצמו בלא כלום וצריך לשלם גם שניהם וזהו דלא כסמ"ע בסימן ע"ה סק"מ שכתב בטוען על עיקר טענה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא נתחייב לשלם ולא שייך גילגול ובאמת מבואר מדברי הרמב"ן לקמן בעבד בכסותו דבטוען איני יודע על שניהם חייב על שניהם וזה עיקר עוצם ראית הרמב"ן כמבואר למעיין ובהכי ניחא לי דברי הטור ח"מ סימן ע"ה שכתב שהרא"ש כתב כסברא ראשונה דלא אמרינן ע"י גילגול משואיל"מ ובס' ג"ת סוף חלק א' משער ל"ח תמה עליו דהרא"ש לא כתב כאן אלא ואיכא למדחי ולפ"ז נראה שהטור סמך עצמו על תשובת הרא"ש ס"ס צ"ד שכתב בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא לא שייך גילגול כיון שמחוייב לשלם עיקר התביעה וס"ל להטור דזה אינו רק להפוסקים דלא אמרינן משואיל"מ ע"י גילגול משא"כ אי אמרינן משואיל"מ ע"י גילגול א"כ אין צריך לדחוק בסוגיא דהמחליף ונקטינן כפשטא דכיון שטען א"י וזה טוען ברי אמרינן שמחוייב לשלם השדה והעבד ג"כ וא"כ ה"ל להרא"ש לבאר שחייב לשלם הגילגולים אלא ודאי ס"ל לא אמרינן משואיל"מ על הגילגולים לכן אין שייך שבועה רק תשלומין ואפשר לומר עוד דמה שחייבה התורה לשומר לישבע על נאנסה בטענת שמא דמשכיר היינו משום דשמא דמפקיד טוב דאין לו לידע מה אירע בבית הנפקד וא"כ הכא דהמשאיל בקי יותר בזמן המיתה מן השואל שהרי השואל טוען איני יודע א"כ ליכא שבועה בטענת שמא ובטענת ברי לא שייך שבועת שומרים לשיטת הש"ך משא"כ בזה אומר שאולה אינו תולה רק בהכרת הבהמה שפיר מגלגל עליו ולפ"ז עיקר הקושיא מרישא ובזה ניחא דלא תני במתני' זה אומר בזמן שאולה וזה אומר בזמן שכירות דבכה"ג ליכא שבועת שומרין ובעל נימוקי יוסף כתב דלהכי אין מגלגל עליו דמיירי שיש עדים שנאנסה או שנאנסה בפני המשאיל ותמה עליו בג"ת דא"כ בזה אומר שאולה כו' אמאי מגלגל עליו הא יש עדים ונראה דהנימוקי יוסף לא קשיא ליה כלל למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אמאי במשאיל אומר איני יודע יגלגל עליו דכיון דברי עדיף אפילו להוציא ממון לא גרע מאילו כבר שילם לו וטוען ממנו שיחזיר לו מה שנתן לו והתפיסו כי באמת שכורה מחה וצריך להחזיר לו דברי עדיף א"כ לא שייך כלל שיגלגל עליו כיון דברי עדיף אפילו להוציא ממון ובבא דסיפא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע כבר כתב הנימוקי יוסף לקמן בסוגיא דהמחליף דע"י שמא לא אמרינן ע"י גילגול משואיל"מ רק הקושיא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי פטור במשאיל טוען שמא הא מגלגלין בשמא ובאמת להך מ"ד מיירי ביש עדים ולא תקשי מזה אומר שאולה כיון דמוקמינן ביש עסק שבועה צריך לישבע מטעם מודה במקצת ואין הקושיא רק למ"ד ברי עדיף כפרש"י לקמן וכמ"ש נ"י ג"כ וא"כ י"ל דהא דכתב הנ"י דמיירי בנאנסה בעדים היינו לדידן דקיי"ל דלא אמרינן ברי עדיף דיכול לגלגל בשמא אפילו נגד טענת ברי של הנתבע ולהכי לא קשיא לוקמה באין עדים ומחוייב שבועה על נאנסו ומגלגל עליו שכורה מתה דא"כ תקשי במשאיל אומר א"י אמאי פטור כיון דיכול לגלגל עליו וע"כ מיירי באיכא עדים א"כ קשה באמת גם בבא דזה אומר שאולה אמאי ומכולה מתני' תקשי ולמאי דמסיק דמיירי ביש עסק שבועה שפיר מתוקמא גם סיפא דזה אומר שאולה במודה במקצת ובאיכא עדים שנאנסה כמ"ש הנימוקי יוסף וא"ש ובהכי ניחא דקשה מאי דייק הנ"י בסוגיא דהמחליף דבגלגול דשמא לא אמרינן מתוך שאיל"מ מבבא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע וקשה הא כבר מוקי הנימוקי יוסף ביש עדים שנאנסה ולפ"ז י"ל דדייק למאן דאמר ברי עדיף דמסתמא גם הך מ"ד לא פליג אהא דמשואיל"מ דנפיק מקרא ועוד נראה ליישב קושית התוס' דמיירי בע"כ שמשאיל מודה לו שמתה כדרכה דאל"כ תקשי אמאי לא יגלגל עליו במשאיל איני יודע וע"כ מיירי שמודה לו שמתה כדרכה ובבא דזה אומר שאולה י"ל דצריך לישבע ששכורה מתה דנמן הוא להשביעו כיון דיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר שאינו יודע אם נאנסה והיה יכול לגלגל עליו ואמרינן מיגו לחייבו שבועה משא"כ בסיפא שטוען המשאיל איני יודע לא שייך מיגו להשביעו דכיון דאין יודע אין להשביעו וא"כ ברישא לא קשיא שיהיה נאמן במיגו דאי בעי לא הוה מודה שנאנסה והיה השואל מחוייב שבועה ע"י גילגול ומשלם דלענין אפוקי ממונא ה"ל מיגו להוציא ולא אמרינן ואע"ג דהוכיחו דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא מההיא דמשארסתני נאנסתי י"ל דוקא שם אמרינן מיגו כיון דאיכא נמי חזקה דגופא דמסייע לה משא"כ הכא חזקת חיה מסייעא לשואל ואפשר ליישב בדרך זה דברי נ"י דודאי י"ל דמשאיל מודה וליכא מיגו דהוה מיגו להוציא ואין לומר דהוה ברי ושמא די"ל כיון דמסייעא חזקה לשואל לא מהני ברי ושמא לומר מיגו אלא דקשיא ליה להנימוקי יוסף בסיפא דזה אומר שאולה דליכא חזקה לסייע לשואל א"כ לא צריך לאוקמה בג' פרות דבלא"ה י"ל דמשתבע ע"י גילגול ולזה תירץ הנימוקי יוסף לפי האמת מיירי ביש עדים מוקי כולה מתני' בעדים משא"כ למ"ד ברי ושמא ברי עדיף י"ל דמיירי שמודה לו המשאיל שנאנסה ובזה אומר שאולה משביעו במיגו וא"צ לומר דמיירי שיש עדים וזהו כוונת הנימוקי יוסף במ"ש שנאנסה בפני המשאיל היינו למ"ד ברי עדיף או שיש עדים היינו למאי דמוקי סיפא בג' פרות אע"ג דהוה מצי לאוקמה דמחוייב שבועה ע"י גילגול דהמשאיל נאמן במיגו דאי בעי לא היה מודה לו אם נאנסה דאז היה משואיל"מ ע"י גילגול אלא דבעי לאוקמה כולה בגוונא חדא לכן מיתוקמא הך בבא באופן דחייב אפילו בלא גילגול דומיא דשאלה חצי יום דהכי משמע לישנא דמתני' דמרבה בפרה בבא דשאל אחת ע"כ אתי התנא לאורויי לן היכא דלא שייך שבועת נאנסה אבל בבא דזה אומר שאולה שפיר איירי באומר נאנסה ומהימן לחייבו שבועה במיגו דאי בעי היה טוען שלא ידע אם נאנסה ויהיה מחייבו שבועה ע"י גילגול ומזה סיוע דמחייבין ועוד נ"ל ליישב על נכון דבלא"ה מה שהקשו התוס' מבבא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דיחלוקו והקשו דנימא מחוייב שבועה ע"י גילגול ומשלם נראה דלאו קושיא היא כיון דמתני' כסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין ולא אהני ליה החזקה א"כ לא עדיף מחוייב שבועה ואין יכול לישבע מאילו כבר היה מוחזק גמור בשלו ואפ"ה כיון דאיכא דררא דממונא חולקין א"כ לא שייך כלל לומר שישלם כולו כיון דבשמא ושמא חולקין אפילו היה כבר מוחזק וזה ברור ומעתה נראה דהא התוס' הקשו דאיך מגלגלין שבועה יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר א"י ותירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק כי אז נראה שהתובע אומר אמת וא"כ יש להבין בשבועת נאנסה שבאה על טענת שמא של תובע יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר איני יודע אם נאנסה וצ"ל דאם יטעון איני יודע אם נאנסה יהיה מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם ולפמ"ש לסומכוס בשמא ושמא חולקין א"כ אם יטעון א"י אם נאנסה יצטרך לשלם פלגא לכן לאו מיגו הוא ונשבע ונפטר מהכל וא"כ במתני' בזה אומר איני יודע והמשאיל טוען ברי א"כ פשיטא דפלגא חייב בלא"ה לסומכוס דלא גרע ברי דמשאיל משמא רק על אידך פלגא הוא קושית הש"ס א"כ אין לו שבועת נאנסו כלל דהא נאמן במיגו דאי בעי אמר איני יודע אם נאנסה כיון דהמשאיל אינו יודע ג"כ אם נאנסה דאילו טען שפשע לא היה צריך לטעון שאולה מתה וא"כ אם יטעון א"י ג"כ לא ישלם יותר מפלגא דלסומכוס דס"ל בשמא ושמא חולקין לא שייך כלל משואיל"מ כדפרישית וא"כ הקושיא שפיר לסומכוס משא"כ בזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דבהא א"צ לשלם כלום שפיר צריך לישבע שנאנסה ואין לומר שנאמן במיגו דאינו יודע דהא יצטרך לשלם פלגא והוא רוצה ליפטר לגמרי לכן צריך לישבע ונכון ולפ"ז אליבא דידן דלא קיי"ל כסומכוס י"ל בכה"ג ע"י גלגול מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם היכא שמגלגל עליו על שבועה דנאנסה ונדחה ראיית האומרים דלא אמרינן ע"י גילגול משואיל"מ כמ"ש בבעה"ת סוף חלק א' משער ל"ח והך בבא דמשאיל אומר א"י ושוכר אומר שכורה מתה דפטור לא ראיתי שביאר בה בעל התרומות תירוץ אמאי אין נשבע ע"י גילגול ואפשר ס"ל כמ"ש. התוס' וברא"ש דאיירי במאמינו ואפשר לומר דבכה"ג כיון דברי ושמא ברי עדיף להחזיק לכ"ע אין יכול לגלגל עליו ובסוטה דמגלגלין זנות דמעיקרא אע"ג דטענה ברי שלא זינתה מעיקרא היינו דשם ברי גרוע הוא דכיון דאיתרע חזקתה עכשיו וחושדין אותה שזינתה בשביל רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה א"כ פשיטא שאין להאמינה במה שאמרה שלא זינתה מעיקרא שהרי בודאי לא תרצה להודות ולאסור עצמה על בעלה ולא מקרי להחזיק שהרי רצונה להתיר עצמה לבעלה לכן לא שייך לומר ברי עדיף אבל כאן שמוחזק וטוען ברי ששכורה מתה ברי עדיף להחזיק כיון שזה אינו יודע אלא דקשה לפ"ז מנ"ל כלל ללמוד גלגול שבועה להחזיק מסוטה דבאה להתיר עצמה לבעלה ויש ליישב גם אפשר דהך בבא דמיירי בזה אומר שכורה וזה אומר איני יודע אם שכורה ה"ל שמא גרועה איך אפשר שאינו יודע מה שכר לו ובשמא גרועה י"ל לכ"ע לא נפיק מסוטה דשם הוא שמא טוב ולפ"ז אפשר בבבא דשאלה חצי יום מגלגל גם בספק אלא דקשה לרב ושמואל דלא ס"ל משואיל"מ יהיה כל שומר נאמן במיגו דאיני יודע אם נאנסה דאינו חייב שבועה וגם תשלומין אינו כיון דגם המפקיד טוען שמא. ואפשר דלדידהו באמת שבועת שומרין בברי דוקא או דס"ל כרמי בר חמא דבעינן כפירה והודאה במקצת ואף שיטעון איני יודע הא כבר הקשו ל"ל קרא אשבועת נאנסה תיפוק ליה שצריך לישבע ע"י גילגול ותירצו אפילו מוחל לו עיקר שבועת הכפירה וא"כ בשעה שטען לאו מיגו הוא דשמא לא ימחול לו ויצטרך עכ"פ לישבע ע"י גלגול עוד אפשר לומר דהא לאו מיגו הוא שיטעון איני יודע אם נאנסה די"ל דלא ניחא ליה לטעון טענה שחייב בה לצאת ידי שמים עכ"פ בפרט אי אמרינן היכא דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"כ לאו מיגו הוא כלל ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' במודה במקצת שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר איני יודע דא"כ יתחייב לצי"ש משא"כ הכא דטען באמת איני יודע אם שאולה אם שכורה דבאמת חייב לצי"ש בלא"ה וא"כ שפיר יש לו מיגו דאי בעי הוה אמר איני יודע אם נאנסה דלסומכוס לא מחייב טפי מפלגא כדפרישית לעיל עוד אפשר לומר ליישב דברי נימוקי יוסף שכתב שעדים מעידין וקשה הך דזה אומר שאולה כו' דישבע ואפשר לומר ע"פ מה שמבואר בח"מ סימן פ"ז סעיף ל"ג דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר וכתב בסמ"ע דיש לחוש ששבועתו תהא שקר והש"ך השיג עליו דכ"ש שיזהר בשבועתו וכמ"ש התוס' לעיל דף ל"ד ע"ב גבי משכון לכן כתב דלא משכחת להאי דינא רק בטוען פרעתי וזה אומר שיש לו שטר ויצטרך לשלם בחנם ומ"מ אינו שבועת שקר ולכאורה קשה על הש"ך למה לא אמר בפשיטות דמיירי שטוען פרעתי ועדים הם במקום פלוני ואינם כאן נמצא שאם יבאו עדים תהיה שבועה לבטלה והוא ממש כמלוה על המשכון שחוששין שיוציא המשכון ויהיה השבועה באמת ונראה דהש"ך ס"ל כיון דאין נשבעין על טענת שמא א"כ כשזה טוען עליו שלא פרעו אין זה נאמן להפטר משבועתו עד שיבאו עדים דאם איתא שיתברר הדבר ע"י שעדים יעידו שפרעו מסתמא לא היה תובעו לכן אין לו טענה להפטר שיודעין העדים וא"כ י"ל ודא כיון דעיקר טעמא משום שבועה לבטלה א"כ מעיקר הדין צריך הוא לישבע מיד רק שגנאי הדבר שתהא השבועה לבטלה דהוה כמוציא ש"ש לבטלה וא"כ י"ל בהך דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה כיון דמגלגל עלי דשכורה מתה וכיון שטוען ברי דשכורה מתה א"כ אין כאן שבועה לבטלה שהרי אין העדים יודעין ששכורה מתה וא"כ נהי שיעידו על האונס מ"מ אי יודעין ששכורה מתה ושבועה זו אינה לבטלה ואין לומר שיש לו מיגו שיכול לומר שעדים אלו שיודעין מן האונס יודעין ג"כ ששכורה מתה ולא יצטרך לישבע דהא הוא מכחישו בבירור ששאולה מתה משא"כ בהך דמשאיל אומר איני יודע שפיר י"ל כיון שיש עדים אף שאינם כאן אין יכול להשביע דנאמן במיגו דאי בעי אמר שהעדים יודעין ג"כ ששכורה מתה וכיון דידוע לנו שיש עדים בדבר אין להשביעו וכשיבאו העדים אף שלא יאמרו רק נאנסו לחוד כיון ששבועת נאנסה ליתה לא יוכל לגלגל עליו עוד שבועה שכורה ואין לומר שיטעון עכשיו השבע לי על הגלגול דמאחר שזה אינו יודע אין יכול להשביעו כלל דשמא תהא שבועה לבטלה וא"ש דפטור במשאיל איני יודע וא"כ י"ל דכוונתו כשאין העדים כאן ואף דבנ"י כתב שיש עדים מעידין היינו לפי האמת דהך דזה אומר שאולה איירי במודה במקצת כפרש"י לקמן אבל לר"ה ור"י דמוקי מתני' בחד י"ל שאין העדים כאן ועמ"ש לקמן בס"ד דף הסמוך בפסקא דזה אומר שאולה