מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים
במשנה השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים וכו' בגמרא פריך פשיטא ומשני לא צריכא דטפא להו אאגרייהו וכו' כדאיתא ש"ס וראיתי בס' קצות החושן שהקשה מכאן על מש"כ בתה"ד סי' שכ"ג שכר פועל ופסק לו יוד זהו' לילך למקום פלוני ומנהג שוכרים שפוסקים כירות חוץ מן הוצאות הדרך והשליח אמר קודם שדעתו שיתן לו הוצאה חוץ מן השכירות והמשלח טוען שלכך פסק לו שכר הרבה שלא היה אוי ליתן אפי' ז' זהו' רק מפני שלא יתן לו ההוצאות ופסק בתה"ד דבכה"ג דמים מודיעין כיון שאין הלשון מוכחש ובעל קצות החושן הקשה עליו הך דהכא דגם בטפא להו על אגרייהו לא מצי למימר אדעתא להשכים וסיף להם והניח בצ"ע ובאמת לא קשה מידי מכמה טעמים חדא דלא מר בתה"ד רק בהוסיף להם שיעור מרובה שיש בו שיעור אונאה דאז לא ייך לומר דמחיל רק בשביל שאין להם דין אונאה לפועל וא"כ יותר יש תלות שנתן גם בעד הוצאות מלומר שנתאנה בשכירות הרבה יותר דאי שאין כל העולם נוהגין כן וא"כ לא דמי לכאן דמהיכא תיתי לתלות מחילה ומה"ט נמי לא דמי להך דלקמן פ' המקבל דף ק"ג ע"ב דכ"ע קלא תילתא ואיהו שקיל ריבעא דלא מצי למימר אדעתא דלא יהיבנא באילנות בצרי לך קמ"ל דהו"ל לפרושי דשם לא שייך שיעור אונאה שאין עת כל בני אדם שוין דמסתמא כיון שנותן לזה יותר מסתמא ניחא ליה פי בזה שהוא יעבוד הקרקע היטב יותר מזולתו ומהיכא תיתי שיקבל קח שלשה שיפסיד באילנות דא"כ מה לו לשנות משאר אריסין כיון שאינו רויח בזה ובלא"ה נמי לא דמי דודאי כיון שדרך ליתן על הוצאות אנו מרין שכבר הבליע לו ההוצאות בתוספת השכר שנתן יותר מן הראוי ואין זה בכלל תנאי רק שהבליע לו ההוצאה ואינו בכלל תנאי שהוא היפך המנהג שהרי יוכל לחשוב לו מזה ההוצאות משא"כ להשכים ולהעריב מילתא אחריתא הוא לגמרי ואדרבה משמע דגם לזה בעי בגמרא דאדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא אבל היכא שי"ל שהבליע בשכר מנהג ההוצאה שפיר אמרינן הדמים מודיעין אבל להשכים ולהעריב שאינו מנהג כלל אין יכולין לומר ולסיים שע"ז קאי התוספות דא"כ יאמר למה שיחפוץ הוסיף לכן אין זה בכלל התנאי כלל וכן לקמן למעט באילנות אינו בכלל התוספות כלל וזה ברור ואדרבה משמע קצת מדלא אשמעינן הך מילתא במקום שנהגו ליזון אינו רשאי שצא ליזון אע"ג דטפא להו אלא ודאי משמע דאמזונות אפשר לומר שבכלל התוספות דמי המזונות דמ"ל הן מ"ל דמיהן ואפילו תמצי לומר שבמקום שנהגו ליזון נמי אינו מועיל ההוספה שלא יזון ג"כ לא דמי דשם דרך ליזון משל בעל בית ולא ליתן דמי מזונות שאין דרך פועלים לטרוח בתיקון מזונות משא"כ שליח שדרך שקונה לו מזונות במעות י"ל דהמעות הם על מזונות:
דף פג:
בתוספות ד"ה פועל כו' וכן פירש בקונטרס אלא שפירש ומה שהזכיר ויתור כו' דאינו מוותר כלום עכ"ל אפשר ליישב פירש"י דהא איכא שני כוכבים דהוה בין השמשות ומספיקא י"ל שאין הפועל מחוייב לעבוד עוד כיון שמוחזק בגופו הו"ל כמו קרקע דבחזקת בעלים עומדת וא"כ איכא וויתור משלו דיכול לפסוק בין השמשות מעבודתו לכן נקרא שפיר משלו:
בא"ד ועוד קשה מאי פריך ליחזי היכא נהיגי עכ"ל וקשה דטפי הו"ל לאקשויי מאי משני בעיר חדשה אדרבה הו"ל לעשות כמו שהוא דין תורה וכן הא דאמרינן דאגריתו כפועל דאורייתא קשה טפי לפר"ח דהא המנהג נגד דין תורה לכן נלע"ד לפרש דברי ר"ח דה"ק כיון דדינא דפועל דאורייתא לצאת למלאכתו מהנץ החמה ולאחר עד צאת הכוכבים אם כן אם ירצה הפועל ליכנס בכי טוב יוכל לשנות להשכים יותר כדי ליכנס בכי טוב שהרי מה שמפסיד בעל הבית באיחור מרויח בהשכמה ופריך ליחזי היכא נהיגי דאם נהגו לצאת מעלות השחר ולאחר עד צאת הכוכבים אין בידו לשנות ומשני בעיר חדשה שאז מאחר שדין תורה רק מהנץ עד השקיעה יוכל להקדים בשחרית כדי שיכנס בכי טוב או דאמר כפועל דאורייתא וכיון שאין בע"ה מפסיד יכול לעשות כדי שיכנס בכי טוב כן נ"ל ליישב פר"ח ודע שהרי"ף והרמב"ם השמיטו כל שקלא וטריא זו של ריש לקיש ותמה הב"י ודחק שמפרשין כפיר"ח וקמ"ל מנהג הפועלים ולכן לא הוצרכו לאשמעינן וזה דחוק בפרט לפמ"ש פועל דאורייתא הוא כדכתיב בקרא ונ"ל ליישב דבלא"ה צריך להבין דמשני בנקוטאי מכמה עיירות וקשה כיון דמנהגים שונים לעולם יד הפועל על התחתונה דקיי"ל פסידא דמוציא וא"כ יוכל בע"ה לומר שלא שכרם רק על דעת מנהגו וצריך לפרש בנקוטאי שרוצים לקבוע מנהג ביניהם הדין עם מי שרוצה שיוקבע המנהג כדינא דאורייתא וכן בא"ל אגריתו לי כפועל דאורייתא וא"כ י"ל ודאי למאי דקיי"ל דבין השמשות היא ג' רבעי מיל וזה ודאי יותר מזמן כניסה ויציאה וא"כ כיון דספיקא היא כל זמן זה לא שייך דינא דפועל דאורייתא כלל שהרי בין השמשות בספק וא"כ ריש לקיש לא קאמר רק לר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין וא"כ הרי"ף ורמב"ם לשיטתייהו דפסקו בין השמשות ג' רבעי מיל א"כ אי אפשר לדעת דין פועל דאורייתא בזמן מועט של כניסה ויציאה ולא תליא רק במנהגא לכן השמיטוה. עוד אפשר לומר דס"ל דברייתא דדריש הך תזרח השמש יאספון כדדריש רב יוסף ולא מוכח דין פועל כלל וראשון עיקר
בגמרא אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער כמו שבלילה רשות לחיות רעות ובני אדם מתיראין מהם כן הרשעים בעולם הזה שדומה ללילה הצדיקים מתיראין מהם תזרח השמש לצדיקים יאספון רשעים לגיהנם כמו שאמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בנן עדן וזו סיבת שפלת הצדיקים בעה"ז למען משנה ירש חלק הרשע בעה"ב והרשע שנוטל עה"ז של הצדיק משנה שברון ישבר לכן אחר שיאספו רשעים לגיהנם ונוטל חלק הצדיק בגיהנם אז אל מעונתם ירבצון שאז נוטלין שני חלקים בג"ע ואמר עוד יצא אדם לפעלו יראה דקאי על עיקר הגמול שהוא אחר התחיה כמ"ש בפ"ק דר"ה ג' כיתות ליום הדין ופירשו דהיינו בשעת תחיה שאז עיקר קבלת שכר וגמול בעולם שכולו טוב ואז יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב למי שהשלים עבודתו עדי ערב והענין הוא כי הצדיקים לפעמים אין משלימין בגלגול אחד ואעפ"כ כל זמן שאין נגזר עליהם הגלגול בנתים יש להם חלק בג"ע ואולם קודם זמן התחיה כבר נשלמו כל המוטל עליהם ויש דעות שהגוף הראשון שלא השלים עבודתו אינו ראוי לשכר התחיה ואפי' נימא שכל הגופות זוכים היינו שנחשב להם כל הגלגולים לתקן הגופות וכל אחד השלים עבודתו עדי ערב היינו סוף עה"ז והתחלת חידוש עולם שכולו טוב:
בגמרא אתיוה לרבי אלעזר בר' שמעון וקא תפיס גנבי להצדיק צדיק דמעיקרא להסיר תואנה י"ל שעשה ע"פ המבואר בח"מ סי' שפ"ח סעיף י"ב בהגהת רמ"א במי שעוסק בזיופים ויש לחוש להיזק רבים מתרין בו ואם אינו מניח מעשיו יכולין למסרו והנה כי כן ראה ר"א בר"ש שהרבה נתפסין ונספין בלא משפט והאנשים היו מועדין לגנוב לזאת יש לו היתר למסרם כדי שלא יתפסו הצדיקים שהם היו כמו רודפים ומ"מ שלח לו ריב"ק עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה שאף שלא היה נגד הדין מ"מ אין נאה שיעשה דבר זה ע"י אדם גדול כזה כדאיתא בירושלמי ומדרש רבה פ' ויגש עולא בן קושר תבעתיה מלכותא ופיתה אותו שימסור עצמו שלא יענשו הצבור על ידו ולא בא אליהו אצלו וצם עלוי אח"כ נגלה אליו אליהו א"ל מ"ט לא אתחזית לי א"ל וכי חבר אני למוסרות א"ל הא משנה היא אם יחדו לו מותר א"ל וכי משנת חסידים היא ה"ל למיעבד הדא מילתא ע"י אינשי אחריני לכן שלח לו ג"כ חומץ בן יין ר"ל לעומת מדריגת אביו לפי גודל קדושתו של ר"ש בן יוחאי נקרא חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר דייקא עמו של אלתעו להריגה והענין שקרא אותן עמו של אלקינו להריגה כי לפעמים יש רשעים אשר ראוי להאריך להם שיהא להם זרעא מעליא מי יתן טהור מטמא כמו חזקיה מאחז וכדומה והטעם לפי שהם עמו של אלקינו ושרשם טוב כמו שאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא ולפי ששרשם מצד הקדושה אלא שיצרם מתגבר עליהם ומ"מ הטוב שבכח שרשם מועיל שיצא מהן זרעא מעליא אילו היו מאריכין ימים יותר ואולם ראב"ש בטח בצדקתו כמו שנודע מצדקתו כדאיתא בסוכה פ"ה שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והמה מועטים אם שנים הם אני ובני הם וא"כ אדרבה מסתמא אותן שנתפסים על ידו מסתמא אין תוחלת שיצא מהם זרעא מעליא כמו מקוצים שלא יצליחו לכרם בשום פנים ואולם ר' יהושע בן קרחה השיב שאין נאה שיסמוך על בחינתו וצדקתו כי כל איש עלול לשגיאה ואולם בעל הכרם הוא שיודע לכלות קוציו שידיעתו ית' מקפת באמיתות מה שהם קוצים בהחלט שאין תוחלת מהם ובזה יובן מה שאמרו לו על האי כובס אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביה"כ לזה הזכיר בנו שלא ירע בעיניו על אשר סיבב הריגתו שאין זרעא מעליא מעותד לצאת ממנו כמו שהוא בבן שכבר הוליד בן רשע ככה היה מעותד כל זרע רשע ובליעל ובזה יובן מה שהניח ידיו על מעיו ואמר שישו בני מעי והוא תמוה למה דוקא על בני מעיו אכן המעים הם כינוי לההולדה כמו שאמר הכתוב אשר יצא ממעיך הוא ירשך וכן אמרו שיהא צאצאי מעיך כמותך וא"כ אחר שעיקר החשש היה שמא עומד לצאת ממעים של הרשעים הללו זרע טוב ונמצא שהיה ראוי לו מדה כנגד מדה שכן עונש של מעלה מדה כנגד מדה והיה ראוי להענש שגם ממעיו לא יצא זרע טוב ואולם אחר שהתבשר שכדין עשה וקוצים גמורים היה מכלה שאין תוחלת טובה מהם שפיר אמר שישו בני מעי אם מה שתפס בספק לא היה זרע טוב עתיד לצאת מהם ודאות עאכ"ו ואפשר שזה שאמר לשון עד מתי ולא אמר בפשיטות למה אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה. ולפ"ז יראה כי אמר לו לו יונח היותך בטוח במעשיך שעד עכשיו לא היה בהם מי שיצמח ממנו דבר טוב אמר עד מתי כי בהמשך הזמן אפשר שתכשל באותן שנפיק מינייהו זרעא מעליא ולזה השיב קוצים אני מכלה כנ"ל ובזה ניחא שלא השיב לו הרמנא דמלכא כי סמך על מעשיו אשר לא יאונה לצדיק כל און אבל ר"י בר' יוסי ששמע מפי אליהו לשון זה לא יכול לתרץ קוצים אני מכלה מאחר שלא ישר בעיני אליהו מסתמא עתיד שיהיה מהם דבר טוב ואולי בזה בטח ראב"ש אחר שלא בא לו אזהרה מפי אליהו כי לא נופל הוא ממדריגת ר"י בר' יוסי מסתמא הם קוצים גמורים ובפרט אי נימא מעשה דר' ישמעאל קדים ואפי' אי מעשה דראב"ש קדים יש לומר שידע בנפשו שהיה אליהו מזהירו:
שם קרי אנפשי' אף בשרי ישכון לבטח מה שהקשה מהרש"א למה לא חשב לראב"ש בהדי הנך דספ"ק דב"ב אפשר דבהאי שעתא ראוי להיות כן לכן קרי אף בשרי ר"ל דתרבי ודאי לא סריח אף הבשר ישכון ואח"כ שאירע הך דשמע בזילותא דצורבא מרבנן נפיק ריחשא בשביל זה לכן לא נתקיים לגמרי ישכון לבטח ואפשר לומר שבזה בטח לבו שלא תשלוט בו רימה כי כמו שנראה העונש זילותא דצורבא מרבנן דנפיק ריחשא מאודניה כמו כן תחת אשר פעל ועשה להציל צורבא מרבנן מהתעולל עלילות ברשע שנתפסו אצל פרהונגא שלא כדין עד שנתן לו עצה על הני דניימו בחנותא שאינם צורבא מרבנן לכן כיון שנתרבה בזה כבודם של צורבי מרבנן היה שכרו שלא תשלוט בו רימה:
דף פד.
בגמרא אמרו לה שלהן גדול משלנו כל שכן כו'. לכאורה קשה מה בעו בזה להגדיל הטענה אך נראה שלפי ששלהן גדול א"כ כפי הנראה אי אפשר לאשה כזו שתתעבר אף מאדם פשוט והשיבה כ"ש דנהי דאין לעז ממזרות עכ"פ י"ל שגם הנשים אין להם בנים והביאו אסופים מן השוק לכן השיב אז אהבה דוחקת כו' שלפי שזה חשש רחוק יותר שהוחזקו הבנים לנשים שילדום א"כ נוח יותר לקבל התירוץ שאמר:
בגמרא ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה כו' כה"ג איתא בברכות פרק מי שמתו ר' גידל הוה רגיל ויתיב אשערי טבילה א"ל הכי והכי טבלי וקאמר לא מסתפי מר מיצה"ר ודייקו למה אמרו לר' יוחנן מעינא בישא ולרב גידל לא אמרו מעינא בישא ואפשר ע"י מה דאיתא בסוטה פ' נוטל דתורה בעידנא דמסיק בה מגנא ומצלא מיצה"ר א"כ ר' יוחנן י"ל שעסק בתורה ותורה מצלא מיצה"ר משא"כ רב גידל שהזהירם על עסקי טבילה י"ל דלא מגנא מיצה"ר ואף דתורה מגנא ג"כ מן הפורעניות י"ל דעין הרע שכיח הזיקא מקרי מיהו אצל ר' גידל שהזהיר לנשים עצמן על עסקי טבילה אפשר דבכה"ג אינו ניזק כלל כדאמרינן גבי נחוניא חופר שיחין אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ואף דגבי בדיקת חמץ משמע בשכיח הזיקא אפילו שליח מצוה יש לחון י"ל דהכא שכונתו לאפרושי מאיסורא לא סגי בלא"ה ואינו ניזק בעין בישא
בתוספות ד"ה יתיב והא דאמרינן בע"פ כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאמר הפסוק שופך בוז כו' דמ"מ האשה אפשר שלא אמרה ואי קדמה איהי ומשמשא אחדא לדידה רוח זנונים לכן כתבו דבכה"י לא מקרי פגיעה ואינו מזיק לאשה ג"כ ודברי מהרש"א באגדות אינו מובנים אולי תוס' אחר היה לו בע"פ:
בפירש"י ד"ה ולא מצי לקפוץ עכ"ל צ"ע פשיטא שנוח לקפוץ מלמעה למטה יותר מלקפוץ מלמטה למעלה ומאי רבותא דלא מ הדר בשביל עול תורה ולולי פרש"י היה נראה דאף מטפס ועולה לא היי יכול לעלות אף שהיה נקל יותר מקפיצה מלמעלה למטה עד שלפי ער ראו שנחלש כחו:
בגמרא ליסטאה בליסטיותיה ידע יש לתמוה הא דברים אלו ה אונאת דברים גמורים כדאיתא לעיל פ' הזהב דף נ"ח א היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וגדול אונאת דברי מאונאת ממון גם תימא על תשובת ריש לקיש מאי אהנית לי התם קרי רבי שאין לחשוד לקדושי עליון בדברים מבהילים ומתמיהים כאלה וחליל לחשוב מחשבת פיגול עליהם וריש לקיש איתא לקמן שיצתה בת קול על שפלפל בתורה כר' חייא ואיך יאמר מה אהנית לי וכי זה מילתא זוטרי היא אצל ריש לקיש שקרבו תחת כנפי השכינה אך נראה כי נודע שעיל מעלת התשובה להחזיר המדות המגונות לטובה לכן אמרו היכי ד בעל תשובה באותו פרק ובאותו אשה שאז נחשב תשובת המשקל בכפיית היצה"ר לשעבדו אל הטוב האמיתי כנודע בספרים הקדושים והנה ריש נקיש אחר שהיה לסטים היתה כונת ר' יוחנן שמדות הפחותות היה לו להשתמש בהם בקדושת לימוד התורה וא"כ יחשב זה למעלה יתירא במה שע"י המדות הרעות הוחזר מהם להעמידן בידיעת התורה ואמר לו ריש לקיש מאי אהנית לי התם קרו לי רבי נ"ל דאיתא לעיל בפ' אלו מציאות דף ל"ג איזהו רבו שלמדו חכמה ור' יהודה ס"ל שרוב חכמתו ממנו והנה ריש לקיש נ"ל שהיה חכם גדול ומוצלח לקבל תורה רק שבזדון פרק עול תורה ונעשה לסטים ואילו חפץ ללמוד לא היה צריך לר' יוחנן שילמדנו כי כבר היה לו הכנה ושכל ללמוד בעצמו ולפי שהיה חכם גדול בתורה רק שלא עסק בה גם בהיותו לסטים קרי ליה רבי על שם חכמתו בתורה רק לפי שלא למד שכח גירסת המשניות וברייתות אבל וודאי היה יכול ללמוד עצמו ולא היה צריך לר' יוחנן רק לענין בקיאות הברייתות ומשניות בשביל מיעוט שקידתו בידיעתן שכחן ולזה גם בהיותו לסטים לפי שהיה רב ועצום בתורה קרו ליה עדיין רבי לגודל חכמתו בתורה וא"כ שפיר קאמר ליה שלא למד רוב חכמתו ממנו כי גם התם קרו ליה רבי שלא נעדר שם ת"ח ממנו גם בהיותו לסטים ור' יוחנן הודה לו לזה רק אמר אהנית לך דקריביתך תחת כנפי השכינה שאני הייתי המתעורר שעוררתיך לשוב לכן חלשא דעתא דר' יוחנן שאמר שלא קיבל לימוד ממנו ואין ראוי שיקרא לו רבי לר' יוחנן שאין רוב חכמתו ממנו ומה שאמר אקרייה ואתנייה היינו שהדריכו בדרך הלימוד שילמוד עמו אבל לא למדו לקרות ולשנות כי היה לו לב נבון לקרות ולשנות:
בתוספות ד"ה אי הדרת כו' ולא חש שמא יאמרו בשביל זו חזר. אפשר דריש לקיש באמת בתחלה לא היה לו מדריגה זו ובאמת בתחלה לא היה התשובה בשלימות עד שנשאה ואח"כ שב בתשובה שלימה:
בתוספות ד"ה הסכין כו' הקשה ר"ת דתנן במסכת כלים כו' הסייף וסכין כו' ונראה לר"ת כו' עכ"ל הרמב"ם השמיט דריש לקיש ור' יוחנן דהכא לגמרי ולא הביא רק סתמא דמתני' והוא תמוה והכ"מ לא העיר בזה ונראה דודאי תירוץ התוס' דחוק דלדברי התוס' קשה למה לא נקטה מתני' עיקר דינא דהתחלת עשיית כלים הללו איך מקבלין טומאה לכן נראה דס"ל להרמב"ם דבלא"ה הא דנקיט לקמן כי אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושיתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא צריך ביאור מה ענין הקושיות ותירוצים לארווחי שמעתא ונראה שדרכן היה לפלפל בבית המדרש בכל חלקי הסותר והסברות הנוטות לכאן ולכאן בכל סברא שיש לה פנים עד שעמדו למנין לקבוע הלכה פסוקה וזו ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה שבתורה כל סברא שיש לה מציאות הוא ניתן לומר אבל לקביעת הלכה למעשה לא נשארה רק מה שראוי להיות למעשה לכן איתא בב"ב דף ק"ל ע"ב דאין למדין הלכה מפי לימוד ובפרשב"ם הביא הירושלמי דאין למדין אגדה וחלילה לומר שדברי האגדה הם שקר רק שהדברים יש להם מציאות וסברא שיש לה פנים להלכה אלא שקביעות ההלכה אינה ע"פ האגדה רק מה שנאמר הלכה למעשה והנה בהיקש ענין זה ובסייף וסכין כו' איפלגו בבי מדרשא בסברא הנוטה בענין הלזה ענין ודרכם היה להתחיל לישא וליתן בכל סברא הראוי עד שבסוף עמדה להם ההלכה כפי אשר ניתנה למעשה שראוי להיות א"כ הך איפלגו בי מדרשא לא לחלוק על המשנה רק לישא וליתן בסברות המנגדות עד שתרווח ההלכה כמו שניתנה במשנה שיהיה למעשה רק דהש"ס מייתי לה שמזה התחיל המחלוקת ביניהם ואילו נגמרו הפילפולים כל מגמתם להוציא לאור ההלכה המפורשת במשנה אף שלכל הסברות יש פנים אבל לא באו לחלוק על המשנה כלל זה נראה נכון ודברי הרמב"ם מיושבין
בגמרא והוה מצטער רבי יוחנן בתריהט ובא עיין ב"ק דף קי"ז גבי רב כהנא דחלשא דעתיה דר' יוחנן ונח נפשיה ג"כ ובעי רחמי ואחייה ומה שלא עשה כן לריש לקיש אפשר שלא נתחרט רק לאחר זמן ואז לא היה כח בידו להחיותו או י"ל לפי שנצטער טובא לא היה יכול לכוין בתפלה זו העצומה שתועיל להחיותו:
דף פד:
בפרש"י ד"ה לא סמיך כו' שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל אפשר שלכך קיבל עליו יסורים שדאג פן היה נפיק מינייהו זרעא מעליא ונתמעטו צדיקי' ואפשר שגם רש"י נתכוין לזה ובהכי ניחא לקמן דכולהו שני יסורי דר"א ב"ש אינש בלא שני לא שכיב שהראו לו בזה דאדרבה הוא גרם להרבות זרע ישראל
בתוספות ד"ה שיתין סיפני מפרש במדרש כו' ונדרו לו ושקט הרוח עכ"ל רש"י פירש שהתפללו להנצל בזכות ראב"ש ואפשר משום דיסורין של ראב"ש כבר נתפרסמו דאינש בלא שני לא שכיב ולפי שידעו מנהגו שאחר היסורין צריך להברות גופו וא"כ אם לא יהיה לו כמנהגו להברות גופו לא יקרא ליסורים שיבואו ויתבטל זכות הלזה ולזאת נדרו לו כדי שלא תהא הסיבה שידחה היסורין מעליו ויתבטל זה הזכות אשר היה לו דאינש בלא שני לא שכיב ובזה בטוחים על גופם ולמה שניצל הממון נדרו לו ממונם:
בגמרא אמר לה זיל אמרי לאימך שלנו דול משלהם יראה כי בודאי ממון שלה אפשר שיכלה אבל זה שבא בזכות התורה ממרחק תביא לחמה ר"ל שאפילו לא ימצא במקומו כגון אשתו שלקחה ממון שלה ואימרדה ממרחק תביא לחמה:
בפרש"י ד"ה טהרינהו להזקק לבעליהן בלא טבילה עכ"ל אף דאפשר שהיה בימי נקיים או זבה קטנה אפשר משום דאמרינן דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ועיין בסמוך:
שם יהיו כולם זכרים עיין מהרש"א ואפשר שביקש להיות נו לזכרון שיקראו בשמו לכן בא האות שכולם זכרים ואסיקו ליה אלעזר בשמיה גם אפשר לפי מה שהביא הרשב"א בשם המפרשים בנדה ס"פ כל היד ארחיה אמר דם חימוד הוא דדם חימוד טהור הוא ואפשר שטהרינהו משום דם חימוד לכן מרנני אי אפשר דלית בהו חד ספיקא דאיך אפשר שיהיו כולם דם חימוד בהחלט אבל אם טהרינהו בשביל המראה מאי ספיקא איכא כי למראה עיניו ישפוט לכן היו כולם זכרים כי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וזה לפי החימוד מיהו הרשב"א הקשה על זה מתבעוה לינשא ונתפייסה דצריכה שבעה נקיים ואפשר דכשגזרו על שבעה נקיים גזרו נמי על דם חימוד ובימי ראב"ש עדיין לא גזרו
בגמרא ידענא בדרבנן דרתיחי עני פרשי שתפס לקרובין שלהן ואפשר לפי מה שאמר לעיל מאן דניים בחנותא שאיל עליה אי צורבא מרבנן הוא קדים לגירסא עכ"פ היה הממונה תופסו שלא יברח קודם שנתברר לו שהוא צורבא מרבנן והיה להם פחד עכ"פ לפי שעה לכן רתחי עליה:
בגמרא אוגניתיה בעליתא. כתב מהרש"א אע"ג דקבורה מצוה מן התורה כי קבור תקברנו כו' עיין מה שכתב מהרש"א בזה. ואפשר לומר דטעמא דקבורה כדאיתא בזהר דאם נגזר על הנפש להתגלגל כל זמן שהגוף בעולם אין הנפש מתגלגלת כמו אדם שמתה אשתו שלא יתכן לשדך לו אשה אחרת כל זמן שלא נקברה הראשונה וא"כ צדיק כראב"ש שהיה בטוח שכבר השלים נפשו ולא יתגלגל עוד לא היה צריך קבורה לכך כשאמרה האשה תהא כבעליך שלא ניתן לקבורה שחשבה לבזיון מה שאין יכול להשלים נפשו אמרה כולי האי לאו אורח ארעא
בפרש"י ד"ה רשעה זו מלכות הרשעה שמינוהו תופס גנבי כו' ל"א על אשתו כו' עכ"ל שניהם דחוקים דלא נזכר לעיל שלא בא לבית המדרש דאפשר שלא היה צריך לבטל רק שעה רביעית וגם על אשתו רחוק ג"כ שקראו לאותה צדקת רשעה ואפשר דקאי על המלכות שלכך קיבל יסורים ובשביל היסורין מנעתו אשתו לבוא לבהמ"ד אף שהיא נתכונה לטובה מלכות הרשעה גרמה בנזקין:
בגמרא לא סליק חיה רעה למתייהו עיין מהרש"א שכתב בשביל שחיה רעה בא בשביל שבועת שוא והוא שדן דין צדק איש פלוני אתה זכאי לא היה שבועת שוא ודוחק הוא דשבועת שוא אינו שבועת הדיינין ואם נשבע בשקר מקרי שבועת שקר עיין פרק במה מדליקין ויותר היה נראה שקיבל עליו יסורין אף שבטוח היה שלא טעה אך חשש ילפינן מקלקלתא פן ילמוד אחר למסור בר ישראל למלכות שלא במשפט והיינו דררא דחילול השם לכן קיבל עליו יסורין כדאיתא בפ' יה"כ בחילול השם תשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת ופרש"י חילול השם שאחרים למדין ממנו וחיה רעה בא לעולם על חילול השם לכן להורות ניתן שאדרבה לא היה סיבה שילמדו אחרים ממנו לעשות שלא כהוגן לכן אף חיה רעה שהיתה רגילה לבוא פסקה בזכותו ויותר נראה דכלפי מה שאמר לעיל לפרהוגנא לא כחיותא מתילין דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער הרי שדימה הרשעים לחיות שביער והנה לפי שהיה הרהור עליו פן לקח צדיקים לכן בא הרמז שאדרבה זכותו לכלות הרשעים שהם חיות שביער:
בגמרא לעכנא דהדריא לה כו'. נודע כי אדם הראשון בחטאו המשיך עליו זוהמת נחש ובתחילה היה לו גוף זך ונקי והמשיך עליו גוף חומרי מזוהמת נחש לכן תקונו שישוב העפר על הארץ כשהיה כאשו אמר ית' כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי במה שאתה עפר מצד המשכת הזוהמא של נחש אל עפר תשוב למרק הגוף החומריי ונחש עפר לחרו והגוף מתכלה בעפר ומתעכל זוהמת נחש ולעתיד יתלבש בגוף קדוש וזך כנודע מדברי האר"י ז"ל נמצא שחלק הנחש הוא העפר אשר ישוב אל הארץ כשהיה וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"ב חבל על שמש גדול שנאבד שאלמלא לא נתקלל הנחש היה הקב"ה מזמין לכל אחד מישראל שני נחשים טובים א' משלחו לצפון כו' ע"ש כי היה הנחש שהוא תוקף הקליפה מוכנע לקדושה והיה הקליפה רק שומר לפרי ובחטאו המשיך עליו הזוהמא של נחש ולכן הנחש הוא מזיק ואיבה אשית כו' כי בחטאו המשיך הקליפה שתהא שונא לקדושה ואינה נכנעת במה שיש לה אחיזה ושליטה בחטא אדם והנה הצדיקים האלה שלא המשיכו עליהם זוהמת נחש אדרבה הנחש שומרם שישארו בשלימות כי אין לנחש אחיזה בגופם כי קדוש הוא וענין הדרא לה בעיגול כי אין בריה אחרת מצוי שיעשה בעיגול על כל פי המערה להורות מיתת צדיקים הללו אינו אלא מצד גלגל החוזר במקרה אחד לצדיק ורשע המות בית מועד לכל חי לכן אמרו פתח פיך ויכנס בן אצל אביו כי נודע שקרבת הבן עם האב עקרו מצד גופו כי אביו מזריע לובן כו' ואחר שנתעכל הגוף של אביו אין עוד הקרבות. כל כך אבל זה שהיה גוף שלם הרי הקרבות בשלמות:
בגמרא שלח רבי לדבר באשתו שנחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול אפשר דשלחה ליה דודאי לכתחילה אפילו מי שקיים פריה ורביה אין לו לישא אשה שאינה בת בנים ואיתא ביבמות פ' ד' אחין דף ל"ז בשהתה עשר שנים ולא ילדה שוב אינה יולדת מיהו בדעתה להנשא יולדת וא"כ נראה דמסתמא כל זמן שהיה מנוחתו כבוד בעליה ודאי לא שלח רבי שאין דרך שתנשא לאיש אחר כל זמן שלא נקבר בעלה והוא בעליה לא יתכן שתטחן לאחר אשתו והוא היה בעליה י"ח שנה א"כ אינה בת בנים שוב וא"ת שדעתה היה להנשא הרי כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול וא"כ לא עלה בדעתה שתנשא ואינה בת בנים ואין ראוי' לרבי שישאנה ועפ"ז אפשר להמליץ המשל שאמרה באתרא דמרא ביתא תלא זיינא כו' שהוא נראה כפוגם בכבוד רבינו הקדוש אכן נראה שאין כונתה לעשות קודש חול רק ששלחה לו מאחר שכלי שנשתמש בו קודש לא יתכן שישתמש בו חול א"כ לא עלה על דעתה שיתרמי לה להנשא לרבינו הקדוש אף שגם הוא קדוש יאמר לו מאחר שכולי עלמא כחול לגבי קדושת ראב"ש לא עלה בדעתה שיחפוץ רבינו הקדוש לנשאה ורבי ביקש לעמוד על דעתה אם באמת הוא חשוב בעיני' כראב"ש רק משום דלא היה בדעתה להנשא שלא עלה בדעתה שרבי ירצה לקחתה וכיון שהסיחה דעתה אינה עוד ראוי להבנות ממנה וענין המשל באתרא דמרא ביתא כו' הנה לפמ"ש אין הכונה על רבינו הקדוש רק שזה התנצלות למה שלא היה דעתה להנשא ועיקר המשל נלע"ד שיובן ע"פ דברי קדשו של האר"י ז"ל כי הבעל שביק רוחא בגווה וכנזכר בסבא דמשפטים שלכך סכנה לישא אלמנה דההוא רוחא מכשכשא בגווה לכן תליא אם נוצח הרוח של בעל הראשון נדחה השני מפני רוח של הראשון לכן קרי ליה בסבא משפטים כמאן דעייל בקרבא ולא ידע אי נצח וא"כ יראה כי ודאי אם השני גדול אין רוח הראשון מקטרגו משא"כ אם השני פחות ממדריגת רוח הראשון הוא סכנה שקרוב שינצח הראשון לשני והוא ענין המשל כמו שיחרה לאדון הבית שיתלה הרועה קולתיה במקום זייניה של בעל הבית ונקט זייניה לרמז הנאמר בסבא שהוא מלחמה גדולה משא"כ אם השני גדול לא יחרה לראשון ואינו מזיקו כענין שלא יקפיד מרא דביתא הוא ביתו זו אשתו על אדם גדול שיתלה במקומו רק על פחות:
בגמרא חשביתו ליה כוותי. קשה למה לא חרה לו כשאסקוה לתרווייהו חשיבתו ליה כוותי ונראה דמעיקרא לא חרה לו דאפשר אף שהוא גדול ממנו מ"מ גם רבי ראוי לישב על הספסל אך כשהורידוהו לרבי היה סבור שלכך הורידו גם אותו מפני כבודו של רבי שלא יהיה מכובד יותר מרבי לכן חרה לו באמרו חשביתו ליה כוותי ומ"ש מהרש"א באגדות משום דעין הרע שולט יותר בחשובים לכן לא חש שכשהושיבו שניהם לא הבנתי דא"כ היה נוח לו כשהורידוהו שלא תשלוט בו עין הרע:
בגמרא כך וכך יש לך להשיב. עיין מהרש"א ודבריו דחוקים ונראה דמעיקרא נמי מקשו ומפרקו אהדדי אלא דמשום דר' השיב וראב"ש היה מסייעו שתשובתו נכונה אף שלא מטעמא דר' סוף סוף כיון להלכה לכן מסייעו לר' בסברא דיליה אבל עכשיו לא המתין עד שהשיב רבי תשובתו והראה כי יודע מה בלבו של רבי להשיב ואמר שתשובה זו אין בה ממש ולכן פירש טעמים אחרים לכך חלשא דעתיה דרבי איך ראב"ש מבין תעלומות לבו של רבי ורבי עצמו אינו יודע להחזיק בריו:
שם חלשא דעתיה דרבי אמר אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל עיין מהרש"א ולי נראה שחלשא דעתיה דרבי לפי שהיה סבור כדאמרינן בפ"ק דמגילה יגעתי ומצאתי תאמין והנ"מ לחדודי וא"כ ודאי כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים אלא שהיה סבור כי ראב"ש מסתמא יגע יותר בתורה לכן הוא חריף ביותר והיגיעה היא באה ע"י הבחירה החפשיית ובודאי אין המרבה והממעיט שוין רק למי שאין בידו להרבות אבל מי שיש בידו להרבות והוא ממעיט בודאי המרבה גדול ממנו ולזה אמר אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי כי לפעמים האב סיבה והכנה לחכמת הבן כדאיתא בפ"ב דעדיות האב זוכה לבן בנוי כו' בחכמה וכתבו לפי שטבע הבן קרובה לאב וא"כ זה תלוי בי במה שאין לי חכמה כ"כ כמו רשב"י לכן לא זכיתי לך טבע החכמה כמו רשב"י לבנו ואין אתה חייב בזה כלל ואדרבה מאחר שההכנה שבכח האב סם פחותה אצלך א"כ חכמתך גדולה מצד עצמך:
דף פה.
בגמרא אמר רבי חביבין יסורין קביל עליה קשה דלקמן אמרינן ע"י מעשה בו הואיל ולא מרחם ניתו עליה יסורין וכן ע"י מעשה הלכו ויראה כי ודאי מדריגות מדריגות יש כי מתקיים בצדיק ותגזר אומר ויקם והנה אצל הצדיק שאין מדת הדין מתוחה לאו כל אדם זוכה שאם חפץ לקבל עליה יסורין שישמעו מן השמים לעשות חפצו הנה אמרו על כרחך אתה חי אף שהאדם קץ בחייו אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח וכמו כן ביסור הצדיקים אם חפצים ביסורים הנה מדריגות מדריגות יש הנה ראב"ש הגיע למדריגה זו כבן המלך אשר לו רשות לשלוט ולעשות כאות נפשו בלי מוחה לכן כשקיבל היסורין ע"פ דיבורו באו היסורין ושלוחי ההשגחה ביסורין הממונים להשפיע כח המוסר והחולשא ברפיון אברים שיהיו מסוגלים ליסורים מבלי עורר מדת אכזריות להמשיך עליה מדת הדין האכזרי ולא זכה רבי לכך כי אם ע"י מעשה אכזריות שנזדמן לו אחר שעורר בזה מדת הדין אז אמרו ניתי עליה יסורין ואין זו מדריגה כמדריגת ראב"ש שהיה בידו להביאם עליה מבלי שום עורר מעשה אכזריות וכמו כן הלכו לרצונו ורבי לא זכה להסיר שבטו של מדת הדין עד שבא מעשה רחמנות לידו ואולי זה היה אחר י"ג שנה או שנזדמן לו בסוף י"ג שנה מעשה זה כדי שיעורר הרחמים ע"י מעשה רחמנות ופועל דמיונו לרחמים לא כן ראב"ש שנסתלקו ממנו ברוח שפתו לבד מבלי שום התעוררת פועל דמיוני לדין או לרחמים אבל ודאי אילו לא קיבל עליה היסורין מרצונו אין במעשה זה כדאי לחייבו ביסורין כן נראה פירוש דברים הללו:
בתוספות ד"ה הוה עתיר כו' פירוש מזבל בהמותיו כו' עכ"ל. נראה דקשיא להתוס' למה הכניס דבר זה בפירוש יסורין דרבי שהיה עשיר אלא ודאי לפי ריבוי בהמות היה קול עצום מאד ואפ"ה מעבר קליה לקלייהו דלא תימא דעל ג' מינין א"צ קול עצום כ"כ כמו שמבואר מהנך ריבוי בהמות להפליג בקול
בגמרא דהאי עגלא כו' זיל לכך נוצרת מבואר הוא בהתעלות המדריגות כי כולם נבראו להתעלות כי הדומם שהוא העפר מתעלה בצומח והצומח מתעלה בחי שאוכל אותו והחי בחי מדבר ובענין זה עולים ניצוצי קדושה במדריגת דצח"ם והנה העגל הזה היה רמוז בו שבכה שעדיין יש לו להעלות מדריגת צומח שבו ואולי היה איזה גלגול נשמה שעדיין לא נשלם תיקונו לבא בחי מדבר ועדיין היה לו להעלות מדריגת צומח ואז יתוקן ע"י שחיטה בחי מדבר לכן אמר סוף בהמה לשחיטה אחר שהבהמה העלתה הצומח הראוי לה אז סופה להתעלות בחי מדבר ולא נאסר לשחוט עגלים מספיקא שמא יש להם עוד להעלות צמחים כיון שאפשר שכבר נשלם מה שראוי לו להעלות או שיושלם הצומח ע"י בעלי חיים אחרים אבל עגל זה רמז רמז לו שעדיין יש לו לתקן צמחים ורבי א"ל זיל לכך נוצרת שתעלה במדריגת חי לכן בשני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא כי המטר הוא מעלה הדומם לצומח ובחסרונו אין כח בדומם להעלות הצומח וכל שמתעלה הצומח מוכשר יותר להתעלות בחי ואפשר שודאי לשון לכך נוצרת אינו בלשון אכזרי שיובן ממנו שנברא להפסד וחיסרון אף שיש לפרשו לכך נוצרת שתעלה ממדריגת חי לחי מדבר הבנת הלשון נראה כאכזריות ואולם בבני כרכושתא שהוא שרץ טמא שאין בצערו תועלת העלאה לכן אמר ורחמיו על כל מעשיו לכן אמרו הואיל וקא מרחם איגלאי מילתא שמה שאמר בתחילה לכך נוצרת הוא ג"כ רחמנות שיעלה למדריגה ועמ"ש בסמוך
שם כולהו שני דיסורי דר"ש אינש בלא זימניה לא שכיב ואפשר לפמ"ש שהתרעמו אע"פ שהיו רשעים אפשר שנתמעטו זרע הגון שהיה עתיד לצאת הראו לו בזה דאינש בלא שני לא שכיב ונתרבו נפשות על ידו:
שם כולהו שני דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא. כבר כתבתי לעיל בזה ויראה עוד כי מצינו לעיל ביסורי דרבי ושמעו ליה נחותי ימא כי ביקש הוא ית"ש שיתפרסמו יסורי דרבי בהיות מפורסם לזכות יסוריו דלא ליצטריך עלמא למיטרא ולפי שיסורי דרבי באו ע"י עיגלא דגער ובכי הנה לעומת זה הביא יסורין שלא יצטרך למטר כי שר המטרא הוא רדיא דדמיא לעיגלא כדאיתא בתענית דף כ"ה ואיתא ביומא דף כ"א שאלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה הרי מצינו שקול מבטל קול עד שלא ישמע שום קול והנה ברבי שצעק בקול מר על היסורין ושמעו ליה נחותי ימא ואיתא ביומא שם דקול רדיא הולך מסוף העולם ועד סופו וא"כ לא היה נשמע קולו של רבי אבל השתא דלא נשמע קולו של רדיא שמעו ליה נחותי ימא לכן קאמר נחותי ימא כי העולם ממי אוקיינוס הוא שותה וכשלא נשמע קול רדיא נשמע קולו של רבי:
בגמרא וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה עיין מהרש"ל שפירש בשנים היינו זונה חשובה שאינה נשכרת רק בכפל מאחרת שוכרתו בכפלי כפלים היינו בשמונה דהוקשה לו דל"ל בשנים כל מה שלוקחין הן פרוטות או זהובים דא"כ זונה פחותה שלוקחת שתי פרוטות שוכרתו בשמונה פרוטות וזונה חשובה שנשכרת בשני דינרי זהב תצטרך ליתן לו שמונה דינרי זהב אתמהה אלא ודאי אינו נשכר רק בכפלי כפלים מן זונות חשובות לכן לא נזכר שני זהובים או שני מנה דבאמת לא היה כן רק לפי ענין שכירות זונות חשובות שנשכרין בכפלים היה הוא נשכר בכפלי כפלים ואין תולה בסך מסויים רק לפי שכירות הזונות כן הוא כונת מהרש"ל ובזה ניחא דלא קאמר זונה שנשכרת באחד שוכרתו בששה עשר דאפשר שלא נשכר כלל לפחיתות:
שם פרי צדיק כו' ולוקח נפשות חכם זה ר"ש בן איסי עיין מהרש"א שכתב נפשות הוא משום דכל שבנו ובן בנו ת"ח אין התורה פוסקת מזרעו לכן כתיב נפשות לשון רבים ע"ש ולפמ"ש התוס' פרק אע"פ דבעינן רואין זה את זה א"כ זה שלא נעשה ת"ח רק אחר מיתת ראב"ש לא שייך זה לכן נראה כיון דברא מזכי אבא שייך שפיר נפשות וגם כלפי מה שאמרה המטרוניתא לעיל בניכם אינן שלכן וכשהיה בן פריץ היה ח"ו סיבה להחזיק הלעז לכן כשחזר למוטב שפיר קאמר נפשות שנתקן בזה גם הלעז אחר שדומה לאביו לכן דמי קליה ג"כ לקול של אביו לסכור פי דוברי שקר:
בגמרא ל"ל כולי האי' פרש"י דחוק דלמה לא ליהדר לזכות חבירו ואפשר דהא דאמר לו ליתן לו ברתיה ושמא לא ישוב תשובה גמורה לכן אמר כיון שהתועלת גדול כדאי הוא להעמיד עצמו באחריות זה שאם לא ישוב תצטרך לקבל גט ממנו:
בגמרא כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה כו' אפשר שהוא מדה כנגד מדה שזה נעשה רב לבן חבירו ומורא רבך כמורא שמים נמצא שהוא כאילו נעשה תלמיד לשמים אף גם הוא נעשה תלמיד לו ית' לכן אמר לפני תעמוד ר"ל שתלמוד אצלי ויהיה זוכה ללמוד בישיבה של מעלה מפי הגבורה:
שם אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלו בשבילו אף דכפי תהיה משמע שהם שוין י"ל דמסתמא הצדיק חפץ בזכות של הדור ואם תהיה ח"ו הגזירה הרי אינו שוה כפיו ית' לכן מבטלה בעצמו בשבילו כדי שלא יהי' נגד רצונו גם י"ל ע"פ מ"ש בפ"ק דב"ב אין פורעניות בא אלא בשביל ע"ה לכן שכרו במה שלומד בן ע"ה תורה לבטל הגזירה גם י"ל ע"פ מה שמבואר לקמן בקרב כסילים תודע זה ת"ח בן ע"ה ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא והנה אמרו הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב במדרשות אין ידי עשו שולטות כי אין פורעניות בא כי אם בשביל ביטול תורה וקול התורה מבטל הפורעניות אשר עוף השמים יוליך הקול וכרוז מן השמים לכן זה שיש לו קול יותר לימודו שמפורסם מסוגל לבטל הגזירה אשר עוף השמים מוליך הקול גם י"ל לפי שסתם ע"ה שונא ת"ח כמו שאמר ר"ע מי יתן לי ת"ח כו' וא"כ אילו היה הבן ע"ה היה ג"כ שונא ת"ח ואחר שלמדו תורה וגרם לו אהבת ת"ח גם הוא נעשה אהוב לאביו שבשמים:
בגמרא אמר הקב"ה אני ערב לך בדבר זה מאי מעתה ועד עולם. וכתב מהרש"א אטו עד עתה לא ידע מאי מעתה ועד עולם וגם מה ערבות שייך בזה ונראה לי לפרש ע"פ מ"ש בפ"ק דמגילה דף ו' אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין מצאתי ולא יגעתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין ומסיק הני מילי לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא הוא והנה כללו חכמים שמן הנמנע שיהיה מצאתי בלא יגעתי אפילו במי שיש לו חוט משולש לכן נראה דהך מילתא אינו אלא לאוקמי גירסא פרש"י שלא תשתכח הגירסא ובזה נכון יותר הפירוש שכתב מהרש"א והתקן עצמך ללמוד תורה ר"ל דאינו מועיל תורה מחזרת על אכסניא רק לענין אוקמי גירסא אבל תחילת הלימוד ולחדודי צריך יגיעה לכן אמר שאינה ירושה לך שתחילת הלימוד אינו ע"פ ירושה כי מצאתי ולא יגעתי אל תאמין ובזה מדוייק הכתוב לא ימושו מפיך לשון ימושו היינו מה שכבר היה לו והיינו לאוקמי גירסא שזו סייעתא דשמיא הוא והוא כמו לא ימוש עמוד הענן שכבר היה ובזה א"ש אמר הקב"ה אני ערב בדבר כיון דמצינו שלפעמים משתכח הלימוד ע"פ סיבה כמו רב יוסף דאיקריה לא ימושו כו' ואפ"ה מצינו שחלה ואייקר תלמודיה וכמו שפרש"י ריש כתובות מרי' דאברהם אלא שאף שניטל ממנו הוא ית' ערב לשלם לו הנשכח ממנו ובזה אפשר לפרש מ"ש פ"ד דאבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שתבא אחריך שחביריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תשען ע"כ יראה פירושו כי אמר דרך כלל שיגלה למקום תורה ואפילו הוא מזרע ת"ח שאין התורה פוסקת מזרעו ע"ז אמר ואל תאמר שהיא תבוא אחריך ממילא כי התורה מחזרת על אכסניא שלה אמר דליתא דמ"מ אפשר שתשכח רק הפעולה שאם תשכח ע"י איזה סיבה אזי חבירך יקיימוה בידך כמו אביי שהזכיר לר' יוסף תלמודו ואל בינתך אל תשען שמעצמך תזכור שלעולם צריך ההשתדלות והחריצות עם העזר האלקיי:
בפרש"י ד"ה ארבעין תעניתא שלא תפסוק תורה מזרעו עכ"ל: נראה דקאי על האחרונים ובזה מובן כוונת מהרש"ל מ"ש דכל הני מאה ט"ס צ"ל הני מאה היינו אחרונים ובש"ס נדפס על טעות ברש"ל תיבת דכל וצ"ל ברש"ל הני מאה ור"ל מאה האחרונים ומשמע ליה כן מלשון רש"י שכתב ארבעין על האחרונים אבל ודאי אין סברא שימחוק רש"ל מסברא מאה דילמא כך היה צריך לו כי מי עמד בסוד תעניות שלו עד שנענה מן השמים ועיין מהרש"א באגדות כתב טעם על שבאחרונה צם מאה וכתב שאין מהרש"ל מוחק רק מאה אחרונים אבל לקמן דלא לישלוט נורא דגיהנם שפיר גריס מאה בכולהו ומ"מ צריך להבין על פרש"י מאי בעי רש"י בזה הא מפורש בש"ס כן ואפשר דרש"י קשיא ליה שהרי לא קראוהו רק מפיך ומפי וגו' זרע זרעך ומעתה ועד עולם לא קראהו וס"ל כמ"ש התוס' פ' אע"פ שאין יד זה דלא ימושו רק בחוט המשולש שראו זה את זה וא"כ מנין ידע שקראו מפי זרע זרעך שיראו זה את זה שמא יהיה אחרי מותו ואז אין בטחון שלא תפסוק התורה מזרעו לכן פרש"י שהתענה בשביל זה ואין נ"מ לו אם בן בנו ת"ח אם מ"מ התורה תפסוק מזרעו לכן כיון שהתענה שלא תפסוק מסתמא יהיה חוט משולש זה בחיי זה מאחר שעל זה היה מתענה ומה שאמר הוא ובנו ובן בנו ת"ח ולא קאמר כל שהוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים כו' אפשר דקמ"ל אפי' אם הת"ח בהדרגה כי בכל דור ודור מתמעט השכל כמו שאמרו אם הראשונים כבני אדם כו' וא"כ דור של בנו מתמעט קמ"ל שמ"מ התורה נשארה על אכסניא לה גם י"ל דלא נימא דאינה פוסקת מזרע הזקן מאחר שזכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה קמ"ל שזרע זה נמשך לעולם כפי סדר השלשלות בגמרא מי האיש החכם כו' כתבנו בדרושים פעמים רבות:
דף פה:
בגמרא ובקרב כסילים תודע זה ת"ח בן ע"ה אפשר שהוא עפמ"ש בנדרים שרי לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי וא"כ מי שהוא ממשפחת ת"ח מקרי אתרא דידעי משא"כ זה שממשפחת כסילים לא מסקי אדעתייהו שזה צורבא מרבנן לכן שרי ליה למימר ולפרסם:
בפרש"י ד"ה קיש קיש כו' ואם היה מלא סלעים כו' עכ"ל לפרש"י אין המשל מכוון שאפשר שהוא מלא תורה כרמון אף שהוא בן ע"ה ונראה דרש"י כיון ליישב זה במ"ש משפחת כסילים ר"ל כי דרך משפחה שפילה שיש ביניהם ת"ח כולם מתייחסים עמו שזה האיש מגואלנו ומשפחתנו הוא וכל המשפחה מתפארין בו ושפיר המשל דומה לנמשל:
בגמרא כל המקטין עצמו על דברי תורה אפשר לפרש שמקטין עצמו לישב בתחתית בישיבה ומגדיל מעלת חבירו נעשה גדול לישב בראש כענין לקמן אצל מי אתה תוקע וזוכה לישב במקום גדולים וכל המשים עצמו עבד נעשה חפשי אפשר דאם עושה עצמו עבד כענין שאמר ר' חייא צידנא טביא וכו' נעשה חפשי כמו גוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק וא"צ לילך ע"י מלאך כמו בן חורין שהולך לבדו בכל מקום:
בפירש"י ד"ה מציין כו' שלא יכשלו כהנים כו' שלא תארע תקלה כו' עכ"ל נראה דקשיא ליה לרש"י למה דוקא מערתא דרבנן הא בכל המערות יש לחוש לטומאת כהנים לכן כתב משום שלא תארע תקלה ובהכי ניחא שלא פירש בשביל טהרות וכמו שפי' רשב"ם ב"ב גבי ר' בנאה מציין מערתא ולפ"ז י"ל דא"כ למה מערתא דרבנן דוקא ומ"מ יש לדקדק דהא מציינין על כל קברות כדאיתא במס' מ"ק דמציינין על הקברות ויליף לה מקרא שם דף ו' ואפשר שלשאר קברים לא היה ריש לקיש טורח בעצמו רק בשביל כבודן של ת"ח:
בגמרא כי הוי מינצו רבי חנינא ורבי חייא כו' מהדרנא לה מפלפולי כו' דעבדי לתורה דלא תשתכח יראה שמעלת ר' חנינא אינה רק במה שבכח אבל באמת מן הנמנע שתשתכח תורה מישראל לגמרי כדאיתא במס' שבת פ' תולין ח"ו שתשתכח התורה שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו נמצא שמעלה זו לא תצא לפועל לעולם כי דבר נמנע הוא אבל מעלת ר' חייא שהוא סיבה שלא תשתכח כי ודאי מה שנאמר לא תשכח מפי זרעו פשיטא אם אין גדיים אין תיישים ואחז אמר צר תעודה אלא שהבטיחנו ית' שימצאו בכל דור ודור חכמי דור וצדיקים שיהיה סיבה שלא תשכח נמצא שמי שגורם והוא הסיבה לקיים מאמר ה' הוא מעלה שלימה שתצא לפועל ע"י הרבצת תורה של ר' חייא לכן זה עדיף טפי והיינו דאמר רבי גדולים מעשה חייא שדבריו הם בפועל:
בגמרא ור' יוחנן אצל ר' חייא לא תמוה למה מצאה הקפידא דוקא מקום לנוח על ר' יוחנן דהא ר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה וכמ"ש ב"י ביורה דעה סימן ל"ב א"כ טפי ה"ל לאתמוהי על ר' ינאי דהיה רבו של ר' יוחנן כדאיתא ביבמות דף צ"ב ע"ב ונראה דדוקא אר' יוחנן מתמה כיון דחזינן דר' חנינא שהיה גדול מר' חייא בפלפול הוא אצל ר' חייא וא"כ כיון דאמרינן לעיל דריש לקיש פלפל תורה כר' חייא א"כ ר' יוחנן שהיה גדול מריש לקיש דהא מפרק ליה לריש לקיש כל כ"ד קושיות כדלעיל א"כ ראוי הוא לישב אצל ר' חייא כמו ר' חנינא וע"ז משני המשל באתר דזיקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן עייל בר נפחא לתמן ובמשל זה מתרץ שניהם כי ר' חייא היה לו מעלה שהיה לו תמיד אור תורה מוכן כי עביד שלא תשתכח תורה מישראל ועדיפא מעלתו ממעלת ר' חנינא ואולם מעלת ר' חנינא דמהדר התורה מפילפוליה אפילו אי משתכחה למעלה זו לא הגיע ר' יוחנן כי לא הגיע לכך רק אם ישאר ניצוץ מאור התורה כמו הנפח נופח באש פחם אם כבה האש אין כח בידו להבעירו מבלי ניצוץ קדום והנה מעלת ר' חנינא אפילו אם תשתכח לגמרי אבל ר' יוחנן היה בידו לפלפל במה שכבר היה מקובל בידו כענין הנפח שנופח באש אם מוצא ניצוץ נמצא שרמוז במשל זה מעלת ר' חייא שהיה אור מוכן שאין צריך לנפוח וחיסרון מעלת ר' יוחנן ממעלת ר' חנינא שהיה יכול להחזיר התורה מפלפולו א"כ ממילא לא קשיא ליה על השאר כיצד ישיבתן רק אר' יוחנן דוקא:
בגמרא דלצפרא שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין כו' לפמ"ש התוס' לקמן משמע דמיד שראה שהם מקליין שאל לו וא"כ אי אפשר לכוון הגירסא למחר אזלי אשתטחי שהרי כבר ראה אותם באותו יום יפין ולמה נראה באורתא מקליין וצ"ל דל"ג למחר רק באותו יום היה מעשה מיהו למ"ש התוס' שאחר זמן סיפר לו כך אפשר שאז היה סומא לגמרי ולמחר אישתטח אמערתא דר' חייא ואתסי:
שם אסתכלי בה כו' משמע מזה דהסתכלות הוא טפי מראיה וכמ"ש המג"א ס"ס רכ"ה דהא יהיב ליה סימנא דמנפשיה סליק ע"כ היה צריך לראות דסליק מנפשיה:
בגמרא מ"ט נגה ליה למר א"ל אדאוקימנא לאברהם כו' עיין במהרש"א דר"ח הוא יום מסוגל לתפלה ועיין בזהר תרומה ד"ה ויקחו כו' משה בשעתא מאמר ארוך וכתוב בו אלמלא אתיהב רשו למיחמי חמי בליליא דנפקין שבתי ובלילי ירחי וזימני כדיוקני ע"ג קברי אודן ומשבחן לקב"ה כו' עכ"ל ומה שלא נזדמן רס בר"ח זה ודוחק לומר שזה ר"ח הראשון שנגה ליה לאליהו במתיבתא דרבי ואפשר לומר שבכל פעם היה מקדים להו לצלויי בפרט לפמ"ש בזהר בלילי ריש ירחי אבל אז היה מעשה שלא באו העדים בבקר וא"כ כשהיו מקדשין ע"פ ראיה ותליא בב"ד שלמטה כדאיתא במדרש אני ואתם נלך לב"ד שלמטה א"כ כשבאו העדים באיחור היה מאחר לאוקמינהו להתפלל לכן נגה ליה משא"כ פעם אחרת היה מקדים להקימן עד שלא נגה ליה ובא בזמן מתיבתא:
בתוספות ד"ה כי מטא כו' אע"ג דאיכא נמי מחיה מתים כו' דברי התוס' דחוקים וגם לא נזכר טל כלל כי אם מוריד הגשם והנלע"ד ע"פ מ"ש במדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך על שאתה מחדשינו בכל בוקר ובוקר אנו יודעין שרבה אמונתך לתחיית המתים ע"כ ויראה ביאורו כי אמרו חז"ל שינה אחד מששים במות ואיתא ברבה בראשית ס"פ ט"ו חמשה שמות נקראו לנפש נפש רוח נשמה יחידה חיה נפש זו הדם רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר מי יודע רוח בני אדם העולה כו' והנה בשינה לא נשאר רק נפש החיונית לכן הוא ענין המיתה כנודע בכתבי האר"י ז"ל ולא נשאר רק קיסטא דחיותא והנה בשינה מסתלקים כל ארבעה חלקי הנפש המעולים שהם רוח נשמה חיה יחידה ולא נשאר רק נפש החיונית לקיים החיות לבד לכן בבוקר הוא מעין תחיית המתים במה שחוזרין יתר חלקי הרוח ונשמה לגוף ולזה קבעו קדמונינו המחזיר נשמות לפגרים מתים מאחר שלא נשאר בגוף כי אם נפש החיונית שהוא בורידי הדם לכן אסור לאכול קודם תפלה שאז מתישבת הנפש במקומה שהנשמה אינה מתישבת כי אם הנפש אשר בורידי הדם ואם כן שפיר תיקנו לשון לפגרים מתים א"כ בכל בוקר הוא מעין תחיית המתים וא"כ מובן המדרש ממה שאתה מחדשינו בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה להחיות מתים ובזה מובן שנזכר בברכה זו של תחיית המתים חמשה פעמים מחיה מתים נגד חמשה חלקי הנפש רוח נשמה חיה יחידה כי במות האדם מסתלק כל החיות ולא נשאר רק הבלא דגרמי שמוכן לקבל טל של תחיה ובשעת תחיה יתקבצו כל החמשה חלקים לכן נגד חמשה חלקי הנשמה נזכר מחיה מתים חמשה פעמים ועל זה המדרש מיוסד מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומקיים אמונתו לישיני עפר כמי שנאמן ית' להחזיר נשמות בכל לילה כמו כן מקיים אמונתו לישיני עפר כמו שמקיים לישנים בלילה שמסתלקים ג"כ חלקי הנשמה כמו כן נאמן אתה להחיות מתים לכן אף שכל חלקים המעולים נתקבצו כל זמן שלא נתפשטה נפש החיונית אין הגוף יכול לחיות לכן כי מטי למחיה מתים שאז החלק החמישי מתפשט בגוף בעפר להחיות הגוף הבלוי בעפר וא"כ היו המתים חיים לגמרי כן נראה נכון פירושא דהך מילתא ולהכי רגיש עלמא:
דף פו.
בתוספות בד"ה אוקמינהו כו' שלשתן כדדריש במדרש דבתענית ציבור כו' עכ"ל. קשה הא בפשיטות צריך שלשה דומיא דאברהם יצחק ויעקב ושמעתי לתרץ על נכון דע"כ שנים מספיקין להביא הגאולה דאל"כ למה אוקמינהו לאחדים היה לו לאוקים שנים עכ"פ וע"כ ששנים ג"כ היו מביאין הגאולה וא"כ למה הוצרך שלש לכן פירשו התוס' כדדריש במדרש דתענית ציבור צריך שלשה ע"כ שמעתי ומ"מ אפשר לדחות די"ל שהיו מספיקין שנים מהם כגון אברהם ויצחק היו יכולין להביא הגאולה ומה שלא הקים אברהם עם יעקב היינו שאין דרך להקדימו לאביו וא"כ הוצרך לכל השלש' כי לא נודע איז יכשר:
שם גמ' חכים יתקרי ורבי לא יתקרי. כתב מהרש"א יש להסתפק מה היה חסר במה שלא נסמך שהרי היה ראש ישיבה בנהרדעא בלא סמיכות וכתב מהרש"א דאפשר משום דסמיכות יש לו רשות לכוף ולדון ופטור מלשלם אם טעה ע"ש ודחוק הוא שיהיה כל הנ"מ לענין זה. ולענ"ד אפשר לומר ע"פ מה דאיתא ר' זירא הוה מיטמר מלמיססכיה כיון דשמע הא דאמר ר"א אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין ל כל עונותיו אמצי ליה נפשיה וא"כ נראה כי שמואל היה בארץ ישראל בזמן רבי ובארץ ישראל לא יתכן שיהיה אש ישיבה בלא סמיכות אל נמנעה ממנו הגדולה שמוחלין על כל עונותיו כי זה כל האדם וא"כ י"ל שלכך הלך לבבל שהיה יכול להיות ראש ישיבה בלא סמיכות ויעלה לגדולה שם לכן אמר חביל יתקרו ולא קאמר חכים יהיה אלא נראה שיקרא חכם וראש ישיבה חבל ר' לא יתקרי כי לא היה בארץ ישראל נסמך לרבי:
בגמרא קמפלגי במתיבתא דרקיעא כו' אם בהרת כו' ספק והקב"ה אומר טהור כו' זו משנה שלימה ספ"ד דנגעים ורבה לא חידש כלום רק ר' יהושע קיהה ומפרש קיהה וטהר א"כ ר' יהושע כבר היה בישיבה של מעלה ומה להם להוכיח מדברי רבה שלא אמר רק פירוש דברי ר' יהושע לכן אפשר לומר דר' יהושע קיהה משמע שמגמגם בדבר שאין סברא אצלו לטמא אבל לא נחלק בפירוש לומר שטהור ולפי שרבה התפאר שהוא יחיד בנגעים אמר קיהה שאצל ר' יהושע היה ספק אבל א דעתו הוא טהור ודאי וא"כ לר' יהושע גופיה לא פסיקא ליה לחלוק על חכמים ואפשר לומר כיון דיליף מקרא דלטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה ילפינן כל זמן שאינו מבורר לנו שבהרת קודם הוא טהור בודאי לא מטעם ספק אלא שכך גזירת הכתוב לכן אפילו אם יבא אליהו הנביא יעיד לנו שבהרת קדם כל זמן שלא נתברר לנו בבירור טבעי הוא טהור וא"כ בכה"ג י"ל דהוה ספק ספיקא חדא שמא שער לבן קדם ואת"ל בהרת קדם שמא צריך להתברר לנו לכן אמר קיהה וטהר כיון דמספקא ליה לר' יהושע בהך ממילא טהור מספיקא וא"כ ר' יהושע גופא לא קאמר טהור רק רבה בר נחמיני שאמר דמספיקא יש לטהרו דקרא דלטהרו אתא שיהיה טהור בודאי ובזה ניחא כפל לשון של רבה טהור טהור שר"ל טהור מטעם ספיקא לקולא יש טעם לטהר שמא באמת שער לבן קדם זה צד אחד ועוד צד את"ל שלפי האמת בהרת קדם שמא קרא דטעהרו אתא דכל שלא נתברר שבהרת קדם הוא טהור וא"כ יש שני טעמים לטהרה לכן טהור לגמרי ועיין תי"ט ספ"ד דנגעים:
שם אמר טהור טהור כבר כתבתי על כפל לשון טהור ואפשר לומר עוד דבשעת פטירתו שנפרדו הגוף והנשמה ובצדיק מצינו שפתיו דובבות בקבר וא"כ כשהזכירו ברקיעא רבה בר נחמיני ויצא נשמתו הנה הגוף וגם הנפש ענו כל אחד. בעת הפרדס ואמרו טהור משא"כ בחיים שלא תוציא הנשמה כוחותיה כי אם ע"י הגוף ובזו מובן הבת קול אשריך רבה שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה שענו גם שניהם טהור גוף ונשמה:
שם אמר לפניו רבונו של עולם כ"ע דידך כו' את דרבה ורבה דידך להבין מליצה זו ומה מקום לתפילה זו יראה שטען כי אין דרך שיהיה חפץ בהשחתת פועל ידיו כי אפי' משה ואהרן ביקשו שלא יתבטלו מעשה ידיהם בחייהם וא"כ אחר שהוא יתברך עשה העולם לא יחפוץ בהשחתתו ואולם אפשר כי נפש הקדושה של רבה היא המחצבת רהב כי קצף לה על אנשי העולם אשר משיח ה' נלכד בשחיתותם וא"כ רבה אפשר שיחפוץ בהשחתת העולם לכן אמר את דרבה ר"ל שאתה סר למשמעתו של רבה כי צדיק מושל ביראת אלקים ואולם רבה דידך כי רבה ודאי לא יחפוץ במאי שאין לך חפץ בו וא"כ אחר שאין תהלתך לחבל מעשה ידיך העולם אשר בראת ואם בשביל כבודו של רבה הא רבה דידך הוא שלא יעשה מה שאין לך חפץ בו א"כ אמאי מחרבית עלמא:
בתוספות ד"ה דאי אמר להו קדימו כו' פי' כו' דאתו לכו ריפתא ואנפקא כו' עכ"ל לכאורה פשיטא דהכל כמנהג המדינה ואפשר לומר דנהי דהמנהג שאין מקדימין מעלות השחר אפשר שאינו תלוי בפועלי' רק לפי שאין מזומן ביד הבעלי בתים ליתן לפועלים לכן מתאחרין וא"כ זה שרוצה להיות מן הזריזין הוה ס"ד שצריכים לאכול קודם קמ"ל:
דף פו:
בגמרא ואמר רב יהודה אמר רב בן בקר אחד רך שנים וכו' והקשה מהרש"א דבלא דרב יהודה הו"ל לאקשויי נמי דהוה קושיא אלימתא טפי דלא עשה רק בן בקר אחד ומש"כ בזה די"ל בן בקר טובי לא נהירא דאיך יוכיח מזה שהיה סעודה עדיפא מדשלמה מאחר שיש לפרשה על אחד כפשוטו ולי נראה דודאי בלא דרב יהודה לפשטא דקרא שלא לקח רק בן בקר אחד א"כ אינו מובן כלל הפלגת סעודתו של אברהם די"ל דלא נתן להם רק דבר מועט ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ מה שהביא ר' מתיא שאפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך שהם בני אברהם יצחק ויעקב אינו מובן כלל מה הפלגת סעודה של אברהם וע"כ היינו צריכין לפרש כונת ר' מתיא משום דנדמו לו לערביים וא"כ ע"כ דיוקא הכא אם לערביים הכין הכנה מה חמאה וחלב ובשר אף שאינה הפלגה מ"מ לפי ערך ערביים שהם אומה שפילה לערך בני אברהם יצחק ויעקב אפילו סעודת שלמה לא תספיק כי ודאי ראויים ישראל לאלף אלפי אלפים ככה לא הוה קשיא כלל אבל השתא דבאמת סעודתו של אברהם היתה בהפלגה תלתי תורי לתלתי גברא א"כ אין לומר שלומד הק"ו מערביים לבני אברהם יצחק יעקב דא"כ לימא מגופא שאפי' אתה עושה להם כסעודה שעשה אברהם לאנשים שנדמו לו כערביים שבודאי הוא ג"כ הפלגה טובי תלתי תורי לתלתי גברי אינו אתה יוצא ידי חובתך אלא ודאי לא בא ללמד מצד זה שיהיה עדיפא משל אברהם רק שצריכה להיות גדולה כאברהם עכ"פ פי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ פריך שפיר דהא לפי המקרא דשלמה עדיפא:
בגמרא התם תלתא תורי כו' הכא לכל ישראל ויהודה כו' רבים כחול כו' והקשה מהרש"א א"כ הוא דבר מועט ודחק ולי נראה כי בודאי אינו עולה על הדעת שכל ישראל אכלו שלחן מלך אלא רבותא דאברהם ששחט תלתי תורי לתלתי גברא אף שבודאי תלתי גברי לא אכלי אפילו שור אחד לכן אמר לקמן להאכילן ג' לשונות א"כ בשביל חתיכה אחת קלקל בהמה לכבוד האורחים וא"כ המותר לא היה צריך לו שהרי הכין בשביל האורחים אבל התם ההכנה ודאי לא היתה בשביל אוכלי שלחן המלך שהרי לא אכל רק אצל אחת והנשאר היה מוכן לחלק לכל ישראל למי שיבא כי לא יחדל האביון אבל ודאי לפי ערך ההכנה לבל ביתו ואוכלי שולחנו של מלך ודאי הוה ג"כ סעודה גדולה ועוד י"ל כ בודאי א"צ ראיה שסעודת שלמה גדולה כי כלום חסר משולחן המלך וא ראיה שהיה ודאי למאכל לשבעה אלא שאינו מביא ראיה רק מרבו המינים כדכתיב ויהי לחם שלמה בכל יום עשרה בקר בריאים ועשרו רעי כו' לבד מאיל וצבי ויחמור מסתמא כל מין מאכל היה שיספיק לאוכל שולחנו כפי הנהוג והכי קאמר לכל ישראל היא הכנה אף שכולם לא אכלו אצלו מ"מ לפי רבוי ישראל נתרבו אוכלי' שולחן המלך כי השרים הגדולים שרי אלפים או מאה אלפים הם מאוכלי שולחן המלך ואינו מבין ראיה רק לפי ערך אי אפשר שבשביל נתח טוב שבבהמה שיהיה לכל אחד חלק זה יזבחו בהמה אחת כמו שעשה אברהם בשביל ג' גברי שבודאי י"ל שההכנה היתה לכל ישראל כי זה אינו מפורש במקרא אלא שמסברא פשיטא שהיתה סעודה מספקת בכל מין כפי ערך חשיבות המסובין ואין למידין רק לפי שעשה כמה מיני מאכלים מ"מ לא הגיע לאברהם שהרי אברהם בשביל כל אחד קלקל בהמה אחת ובודאי היה בני ביתו ואוכלי שולחנו של שלמה מרובין במנין יותר ממספר הבהמות ואינו מביא רק מרבוי המינין הכין ומ"מ לא עדיף כאברהם דבודאי בקר אחד חלק לכמה אנשים וא"כ חין החלקים שוין לא ראי זה כראי זה משא"כ אצל אברהם שהיו בהמות כמספר האנשים להאכיל לכל אחד המובחר:
בגמרא מאי ברבורים אבוסים אמר רב שאובסין אותן בע"כ ושמואל כו' ושמעתי מפי הרב הגדול המנוח מ' אריה ליב קרא שהיה אב"ד ק"ק לעסלא בימי חורפי בהיותי שמה שעמד ע"ז במאי פליגי וביקש לומר לי ולא הספיק להוציא דבר מפיו עד שאמרתי לו במושכל ראשון את אשר בלבבו כי רב ושמואל לשיטתייהו אזלי לפמש"כ הפוסקים בהלעטה יש לחוש בניקב מצד אחד כמו בישב קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא ועולא פ' א"ט דף מ"ב ע"ב אמר אין חוששין שמא הבריא ופריך מ"ש מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וא"כ מותר בהלעטה וא"כ רב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה שפיר אובסין בע"כ ושמואל לשיטתיה ס"ל דחוששין לספק דרוסה א"כ הלעטה אסור לכן ס"ל שאובסין ועומדין מאיליהן
בגמרא כדאמרי אינשי רכיך וטב א"כ לכתוב רך טוב אינו מובן דהא כדאמרי אינשי רכיך וטב ואפשר דמ"מ בתורה לא היה לו לכתוב כדאמרי אינשי דהיכי דאיכא למידרש לא אמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם:
שם ואכלו לחם האי לחם שפת יתר דאדרבה לקמן מבואר ולחם לא הביא ואפילו תימא דס"ל כמ"ד במדרש דמה דברים שלא אמר הביא כ"ש לחם שאמר שהביא מ"מ אפי' לא אכלו לחם נמי מוכח דלא ישנה מדכתיב ואכלו ואפשר לומר דמן האכילה י"ל שהיתה דוגמת הקרבן ויאכלו היינו ראשון ראשון נשרף והיו נהנים בסוד הקרבנות שנהנין מרוחניות המאכל וניצוצי הקדושה שבתוך המאכל כמש"כ המפרשים וא"כ י"ל שעל הבשר אין תימא שאפשר שנהנין מנצוצי שבתוך המאכל מיהו בלחם אינו דוגמת הקרבן כיון שרחוק יותר במדריגה שאין בו רוח חיים ואפשר שאין המלאך נהנה מדבר שאין בו רוח חיים כי הנצוצות גסות ביותר לכן כתב האר"י ז"ל על מ"ש באתרא דליעול ירקא כי קשה יותר להעלות ממדריגת צומח לחי ונוח יותר להעלות מחי למדבר לכן אמר ליעול בישרא וכוורא וא"כ מן הלחם מוכח טפי שעשו כן שלא לשנות המנהג לכן המלאך אמר למנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמיך' כי נצוצין שבלחם רחוקים הרבה ממדריגתו ואף שיש לחם במנחות בבני נח אין מנחות ואפשר שלא נהגו כי אם במתן תורה אז היה כח להעלות המדריגות אף מצומח וכן פסק הרמב"ן דאין מקבלין מנחות מנכרים אף שנודרין נדרים ונדבות כן נ"ל בישוב לשון חז"ל:
בגמרא כמי שאכלו ושתו השתיה אינה מפורשת בפסוק ואפשר שסומך על מה שאומר לקמן לשגר לה כוס של ברכה א"כ שתו ג"כ כי המברך צריך שיטעום גם איכא מ"ד ושבעת זו שתיה:
אמר ר"י אמר רב כו' ואל הבקר רץ אברהם ורוח נסע מאת ה' כו'. הא דלא חשוב שליו ראשון שבפ' בשלח היינו מלשון ריצה הוא ג"כ ורוח נסע מאת ה' ושליו ראשון י"ל שהיה בזכות עצמן אך בשליו שני שהתרעמו ובוכה למשפחותיו אינו כדאי רק בזכות אברהם גם נראה השליו ראשון לא היה להם כדי שביעה בו כי כן כתיב בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם משמע שבשר לא היה להם כדי שביעה והא מילתא זוטרתי לאברהם אבל שליו שני פירש"י בעירכין שהתאוו יותר והיינו כדפרישית דשליו ראשון מעט היו ובשני הממעיט אסף עשרה חמרים וזה מעין מעשיו של אברהם שהיו ברבוי גדול הממעיט אסף עשרה חמרים מעין מעשיו של אברהם תלתי תורי לתלתי גברי ואף שנענשו עליו כמש"כ ואף ה' חרה בעם י"ל דוקא על המתרעמין אבל הצדיקים היו מתעדנין בו:
מה שהקשה מהרש"א ממה שאמרו המן בזכות משה אינו קושיא כלל דנהי דעיקר המן זכו בשביל מעשיו של אברהם היינו שיוכן המן לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אבל בכל דבר צריך מוכן לקבל השפע והנה מצידו יתב' אין שום ומניעה בשפע כמש"כ עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם שאין מוכן לקבל השפע והמניעה מצד המקבל ולולי משה לא היה מי שראוי לקבל שפע מזון קדוש כזה וכן בעמוד ענן ובאר שהיה מוכנים אהרן ומרים לקבל שפע מתנות קדושות הללו:
שם ויקח חמאה וחלב הנני ממטיר כו' הא דלא קאמר בשכר לושי ועשי עוגות אפשר דודאי בשכר עוגות זכו למן כדאיתא במדרש אלא לפי שצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ואמר לחם ונתן חמאה וחלב מה שלא אמר כמו כן הוא ית' אמר ממטיר לכם לחם ובאמת זכו למן שהיה כטעם לשד השמן שהוא כמו חמאה:
שם יוקח נא מעט מים כו' וכי בערביים חשדתנו כו' מה שדרשו חכז"ל מזה שנדמו לו לערביים כתב הרא"ם מדהקדים רחיצה ללינה וזה דחוק ויותר נ"ל דודאי דרך לרחוץ רגליו בבא מן הדרך כמש"כ גבי לבן ג"כ ויתן מים לרחוץ רגליו אבל אלו השלשה אנשים שהיה דרכם להפליג יותר כמו שחשב אברהם לכן אמר וסעדו לבבם אחר תעבורו ולא היה שעת לינה כלל ואז אין דרך לרחוץ לכן דרשו חז"ל שהקפיד על ע"ז. ומה שכתב הרא"ם למה לא הקפיד על העובדים לא קשיא מידי דאדרבה זה מעשיו של אברהם לגייר עע"ז ולפרסם אלקותו ואחדותו יתב' אבל מן הנעבד אין תוחלת דבר טוב ומה שתמה הרא"ם בשם הלומדים איך יתכן להשתחוות לאבק יראה כי האבק מצד הקליפה שהוא דבר שאין עושה פרי ואל אחר אסתרס ולא עביד פירין לכן ביעקב ג"כ ויאבק איש עמו שהיה שרו של עשו שורש קליפה אבק גמטריא עגל ולפי שנתאחזו בשורש קליפה שמצידה האבק לכן השתחוו לאבק רגליהם כי נחש וקליפה כרוך בעקבותם וכן עובדי הטלה ודאי אין הכונה שעבדו את הבהמה רק לפי בחינת שרשה במזל ושר ובקדושה אות ברית קודש ובקליפה אבק שאינו עושה פירי:
בגמרא מאי כחום היום אמר ר"ח בר חנינא אותו היום יום שלישי של מילה כו' ובא הקב"ה כו' רש"י בחומש פירש וירא אליו ה' לבקר החולה וכתב הרא"ם שדייק כן מדלא כתיב שום דיבור בהך מראה. והקשה הרא"ם דבפ' מפנין דייק דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה משום שהשכינה המתינה עד שפטר האורחים ואח"כ אמר לאברהם על עסק סדום ועמורה וא"כ היה שם אמירה ולא קשיא מידי דהא אברהם הוא שבקש ממנו יתב' אל נא תעבור משמע שאברהם נתירא פן תסתלק השכינה ולמה נתירא שהרי כיון שמסתמא בא הוא יתב' על עסק איזה דיבור והודעה א"כ מסתמא לא היתה השכינה מסתלקת בטרם ידבר הוא ית' אשר זמם אלא ודאי כונת התגלותו יתב' הוא לבקר החולה שאם בשביל הודעת דינו של סדום לבד היתה השכינה מתגלת אחר שפטר האורחין למה הקדים הוא יתב' להתגלות לו ולהמתין עד ידבר דבריו על אודות סדום אלא ודאי לבקר החולה בא:
שם יום שלישי של מילה עיין ברא"ם שדייק כן משום דבשלישי עיקר הכאב כדעת הרמב"ם ויש מפרשין שביום הראשון הוא כאב יותר א"כ קשה למה ביום השלישי דוקא וגם לדעת הרמב"ם אין זו הטעם מספיק שהרי עכ"פ ביום ראשון היה חולה ג"כ ונראה לומר דודאי ביום ראשון לא שייך לומר וירא כי כבר דרש במדרש וכרת עמו הברית לפי שאברהם שלח ידו למול והיה מרתת וכרת הקב"ה עמו הברית א"כ לא שייך מראה זו ביום ראשון שהרי כבר היה השם שם בכריתת בריתו וא"כ קשיא למה לא היה מהדר ביום ראשון אחר אורחין דאדרבה ביום מילתו יש להדר יותר כי חביבה מצוה בשעתה מצוה שקיבלו עליהם בשמחה ובודאי אם לא רצה הוא יתב' להטריחו ביום שלישי כ"ש ביום ראשון שמסתמא לא היה אורחין אצלו אלא נראה שביום ראשון לא נצטער דאולי נתפרסם שהוא חולי מכאב המכה וביום ראשון אין דרך לבקר תלה מניעת ביאת האורחין בשביל שידעו בצערו וביום השני ג"כ לא נצטער שתלה המניעה מפני שיודעין שהוא חולי ואין דרך לבקר עד יום השלישי כדאיתא בי"ד סימן של"ה לכן לא הוצרך הקב"ה להוציא חמה מנרתקה שגלוי וידוע לפניו יתברך שלא יצטער אותו צדיק מאחר שיש לו במה לתלות אבל בשלישי ודאי שדרך לבקר א"כ ודאי יבואו אורחים והוא יתברך חפץ שלא להטריחו לכן הוציא חמה מנרתקה וא"כ ע"כ שלישי למילתו היה לכן ישב פתח האוהל כי נצטער על שביום ההוא נעשה סיבה מונעת האורחים:
בגמרא חזייה להקב"ה דקאי אבבא היינו דכתיב אל נא תעבור כו' ויש לתמוה כי אל נא תעבור כתב אחר והנה שלשה אנשים ועוד דמשמע דקב"ה אמר כיון דחזא פירש"י הקב"ה אמר לאו ארח ארעא למיקם משמע שנסתלקה השכינה ובאמת כתב אחר והנה שלשה אנשים אל נא תעבור ועוד קשה קושית התוס' דכאן משמע שקב"ה רצה להסתלק בשביל דשרי ואסר ובמפנין משמע דהיינו משום הכנסת אורחים גם רש"י בחומש כתב בב"מ כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כיון דחזו דשרי ואסר פירשו ממנו מיד וירץ לקראתם ובאל נא תעבור העתיק כפי סוגיא דמפנין שאמר לו להמתין עד שיכניס האורחים והנלענ"ד כפי הסוגיא דהכא דס"ל בודאי כפי פשטא דקרא שהשכינה נתגלה לו בפתח האוהל וא"כ כשראה המלאכים נצבים עליו וירץ לקראתם א"כ ודאי אין מדרך ארץ להניח השכינה בפרט כאשר רץ לקראתם א"כ אחוריו כלפי שכינה וחלילה לאברהם שיהיה עושה כן כי אפי' בבית הכנסת הזהירו שלא ילך אחוריו כלפי הארון כ"ש במקום התגלות שכינת כבודו יתב"ש. ומזה נראה שיצא לו בש"ס דרוש זה שבתחילה חזא להקב"ה דקאי אבבא היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדיך ר"ל פירוש הכתוב אל נא תעבור מעל עבדיך וקשיא ליה כיון שהיה נראה אליו פתח האוהל והוא רץ לקראת האנשים א"כ כפי הכתובים משמע שהניח השכינה בפתח האוהל א"כ איך שייך אל נא תעבור אחר שרץ לקראת המלאכים הו"ל להקדים אל נא תעבור קודם שרץ לקראת המלאכים כי אין דרך ארץ שירוץ ויניח השכינה ואח"כ יאמר אל נא תעבור כיון שהשכינה נגלית לו פתח האוהל ומזה יצא להם לבעלי הש"ס דרוש זה והיינו דכתיב אל נא תעבור וקשיא ליה שהיה לו לומר אל נא תעבור קודם שרץ לקראת האנשים לכן דרשו חז"ל שכיון שקב"ה חזא דשרי ואסר לאו אורח ארעא למיקם א"כ גם השכינה נסתלקה למקום המלאכים וכאשר ראה שהשכינה נסתלקה למקום המלאכים ובפרט שמלאכים אלו מלאכי מרכבה היו כנודע וכאשר נסתלקה השכינה למקום השלשה אנשים רץ לקראתם וראה השכינה עומדת שם ולהיות שירא שתסתלק השכינה לגמרי והוא ביקש לחזור עם האורחין לכן בקש אל נא תעבור שתמתין השכינה מלדבר עמו עד שיכניס האורחין וכן מדוייק הלשון בש"ס היינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדיך ר"ל פירוש הכתוב אל נא תעבור מעל עבדיך וקשיא ליה איך רץ אברהם לקראת המלאכים תחילה והניח השכינה לכן אמר הפירוש משום דקב"ה נסתלק כדחזי דשרי ואסר וע"ז מפרש והיינו דכתיב וישא עיניו וירא וכו' וירץ לקראתם כיון שהשכינה נסתלקה לכן רץ לקראתם וא"כ מוכח שפיר כיון שאמר אחר שנסתלק הקב"ה למקום המלאכים ואמר לו אח"כ אל נא תעבור כדי שיכנס האורחין מוכח שפיר דגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה ושני הסוגיות עולים בקנה אחד כפתור ופרח ומקום הניחו לי בזה. ובזה יש לפרש המדרש וירא בשכינה וירא במלאכים ולפמ"ש י"ל פירושו דלא תקשי איך העביר אברהם עיניו מן השכינה וראה למלאכים ולמה הניח השכינה בפתח האוהל ולזה אמר וירא בשכינה שנסתלקה למקום המלאכים לכן וירא במלאכים והכל נכון בס"ד
בתוספות ד"ה ההוא דאתא לשיזביה ללוט כו'. הקשה ה"ר אלחנן הא משמע ששניהם הצילוהו. ועיין במהרש"א שהקשה בשם חזקוני הא כתיב כי משחיתים אנחנו ונדחקו ולי נראה ע"פ מה דאיתא בשבת פ' כתבי דף קי"ט דשני מלאכים מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשמצא נר דלוק ומטה מוצעת מלאך טוב אומר שיהא כן לשבת הבאה ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו ובהיפך כו' מלאך טוב עונה אמן בע"כ והענין הוא כי הצדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים שאפי' שלוחי הדין מסכימין לטוב וברשעים הוא להיפך שאפי' שלוחי הרחמים מהפכין לדין וזה בכל ענין שזכה באיזה זכות גם שלוחי הדין נכפין ומסכימים על הטוב וכמו כן ברשעים שלוחי הרחמים נכפין ומסכימים לדין והנה בשליחות זה שהיה דין לסדום וזכות והצלה ללוט באיזה זכות שנמצא לו או בזכות אברהם הנה בענין הפיכת סדום ודאי מלאך של רחמים אינו מסוגל לעשות הדין רק בהיות שכבר נתמלאה סאתם כדי רשעתם א"כ במה שהפך לסדום היה מלאך הרחמים כפוף להסכים על ההפיכה מאחר שלא נמצא להם זכות ע"כ ענה אמן להסכים על ההפיכה אבל העיקר בהפיכה היה מלאך של הדין לכן אמר כי משחיתים אנחנו ר"ל שגם הוא כפוף להסכים עם המלאך המשחית אף שהוא מלאך רחמים ואין ראוי שיסכים על ההשחתה לכן גרם העיכוב פן ישובו בנתים אכל אחרי רואם שכולם היו רשעים אז אין למלאך הרחמים פתחון לעכב וכפוף להסכים על ההשחתה לכן אמר כי משחיתים אנחנו גם שניהם מסכימים להשחיתה כי גדלה צעקתם את פני ה' דייקא שכבר הכעיסו אפי' מדת הרחמים שם הויה ב"ה לכן וישלחנו ה' גם שניהם נשחתה היינו שלא יעכב ויענה אמן על ההשחתה והנה בלוט שנמצא לו זכות גם מלאך של דין היה כפוף למלאך של רחמים להסכים להצלה לכן נאמר ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו בחמלת ה' עליו שגם שניהם הצילוהו והיה כפוף מלאך של דין למלאך של רחמים להסכים להצלה לכן נאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט אל תביט אחריך בלשון יחיד כי מלאך של רחמים הזהירו כמש"כ רש"י ואח"כ ויאמר לוט אליהם גו' בלשון רבים ואח"כ אמר הנה מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדיך ויראה שאמר כן למלאך של דין אחר שכבר נכפף וכבש רחמיו להסכים אל המלאך המציל לישא נא פניו גם בזה בהיות כי נמצא לו זכות שינצל א"כ אחר שאנכי לא אוכל להמלט ההרה הנה נא העיר הזאת קרובה כו' וע"ז השיב לו המלאך המהפך הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי כו' נמצא שמלאך הדין היה עיקר בהפיכת הערים ומלאך רחמים היה עיקר בהצלה:
דף פז.
בגמרא ומ"ש לגבי לוט דכתיב ויפצר בם מאוד והקשה מהרש"א אמאי לא דייק ממה שהשיבו המלאכים לח כי ברחוב נלין ובאברהם אמרו כן תעשה ונ"ל ליישב דבלא"ה קשה דדייק מכאן דאין מסרבין לגדול וקשה דילמא לגדול נמי מסרבין ומה שלא סירבו לאברהם היינו משום שע"כ נשתלחו בשביל שנצטער בשביל שלא היה לו אורחים ואם אמרו שילכו להלאה שמא לא יפצר בהם אברהם ואין דרך שישובו מעצמם לומר שירצו ליכנס לסעוד אצלו מיהו נראה דכיון דמצינו בלוט שאינו חשוב כנגד אברהם שהפציר בהם היינו מפני שלמד מבית אברהם להכניס אורחים כמו שפרש"י בחומש וא"כ ודאי אם איתא דמסרבין לגדול היה להם לסרב בתחילה עכ"פ שהרי אם לוט הפציר בשביל הכנסת אורחים כ"ש אברהם וא"כ היה להם להמתין עד שיפציר בם כי אין דרך ארץ שיכנס האורח מיד שסובר בע"ה כי בשביל זה בא אלא ודאי אין מסרבין לגדול:
בגמרא קמח וכתיב סולת מכאן שהאשה צרה עיניה באורחי' רש"י פירש היא אמרה קמח והוא סולת ולא ידענא היכא רמיזא דילמא איפכא הוא אמר קמח מיהו לזה י"ל דכיון דחזינן רוח נדיבתו של אברהם שעשה תלתי תורי לתלתי גברא וחמאה וחלב א"כ מסתמא לא קימץ לעשות קמח דוקא ולולי פירש"י היה נ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דאלו דברי אברהם לבד הם שאמר קמח סולת אלא משום שאין דרך להזכיר הגרוע ברישא תן להם הגרוע או הטוב וכיון שאברהם שנתרצה לסולת למה הזכיר קמח כלל אלא נראה בשביל שנסתפק אברהם בדעת שרה אם תסכים לסולת לכן אמר קמח או סולת מה שתירצי ואחר שאברהם הסכים על סולת היה לו לומר סולת לחוד אלא משום דאשה עיניה צרה לא פסיקא ליה שתסכים על הסולת לכן אמר קמח או סולת שתהא הברירה בידך כי אני מסכים גם על סולת כנ"ל לפום פשטא דש"ס ולפ"ז אפשר גם שרה אמנו לא היתה עיניה צרה ונתנה סולת רק שלא היה ברור לו שתסכים על דעתי שבטבע אשה עיניה צרה יותר:
בגמרא להודיע ששרה אמנו צנועה היתה לכאורה לא שייך הודעה שהרי כבר ידע אברהם ואפשר לפי ששאר נשים אין נשמרין מן הדיבור כשהם באהליהם אבל זו לא נשמע קולה לכן לחבבה על בעלה כי הנה באוהל קרוב כאשר נאמר ושרה שומעת ואעפ"כ קולה לא ישמע עוד אפשר לומר ע"פ מה דאיתא במגילה האומר רחב רחב נקרי ומסיק ביודעה ומכירה ומזכיר את שמה לפי שהיתה יפה ביותר במזכיר שם נקרי מפני תאווה וא"כ בשרה אשר בודאי היתה יפה ביותר כי אמרו הכל בפני שרה כקוף בפני אדם וכבר אמרו שאברהם הכיר שהם אנשים גדולי המעלה אף שלא ידע שהם מלאכים לכן י"ל דהא דהזכירו שמה ולא יתכן לאנשים גדולים שיזכירו את שמה אלא ודאי בשביל שצנועה ולא ראוה מעולם לכן שפיר הוה חיבוב לבעלה שצנועה היא ולא נראית חוץ לאוהל ובאינו מכירה שרי להזכיר שמה ובהכי ניחא דקשה מנ"ל דכדי לחבבה על בעלה שאלו הא לקמן אמרינן דדרך ארץ לישאל באכסניא. ולפ"ז ניחא דלהכי הזכיר שמה דאם בשביל שאלה של אכסניא לא היה להם להזכיר שמה שכל מכיריה נמנעין אלא ודאי לחבבה על בעלה. עוד אפשר לומר ליישב קושיא זו דילמא משום שלום אכסניא אפשר דמשמע להו דקשה דהיה להם לשאול קודם אכילה אלא משום שאמר לשרה מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות ואיתא בב"ק דף מ"ח היכא דעיילה למיפא ואתא ברחא דמרי דביתא ואכל ללישה ומית וחייב רבא לשלומי ומסיק התם כיון דלמיפא בעא צניעותא לכן מסתלקים הבעלים ופרש"י שמגלה זרועותיה וא"כ בתחילה אין חידוש שלא נראית כיון דנצטוית לושי ועשי עוגות והלישה צריך צניעות שמגלה זרועותיה אבל אחר אכילה שראו כי לחם לא הביא לכן שאלו איה שרה אשתך עכשיו ויאמר הנה גם עתה שאין לישה באוהל ומיושב הלשון אלא מה באוהל לחבבה על בעלה שישים אל לבו שבתחילה כבר נודע צניעותא דבשעת לישה לא יתכן במקום אנשים וגם בלא לישה הנה הוא באו הל מכח צניעות יתירא:
בגמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה שמעתי להקשות הא אמרינן לעיל ואילו לחם לא אייתי לקמייהו ואפשר לומר דמ"מ כיון שפירסה נדה אפשר שלש עיסה פחות מכביצה בשביל ברכת המזון לשגר לה כוס של ברכה ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה ובעלמא עיקר הסעודה נקראת על שם הלחם אבל כאן שהיה לחמים שאין חשובים לא נזכר הלחם ומ"מ ברכו' הזימון איכא שמדקדקין מכזית ועד כביצה. עוד י"ל ויתבאר מש"כ ספ"ג שאכלו גבי עולא שאמר רב נחמן לשדר מר כסא דברכתא לילתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש שנאמר וברך פרי בטנך וכתב מהרש"א דעולא פליג על ברייתא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו וגם על סוגיא דהכא לשגר לה כוס של ברכה ודחוק הוא דעולא יחלוק על הברייתא ונראה דודאי כבר אמרו בעל הבית בוצע ואורח מברך כדי שיברך את בעה"ב ולפי שהאורח מברך על הכוס מסוגל כוס זה לקיום הברכה לכן משגרו במתנה לאשתו וכמו שנאמר להניח ברכה אל ביתך אלא ס"ל כיון דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש סני שיתן לבעל בית כי איש ואשתו כחד גופא דמיין ואולם בעל בית עצמו מברך אין דרך שיברך את עצמו רק לאשתו יכול לברך ובזו משגרו במתנה לאנשי ביתו משא"כ אם האורח מברך כיון שמברך את בעל הבית נותן כוס של ברכה לבעה"ב והאשה מתברכת ממילא והנה כאן באמת לחם לא הביא והנה ודאי מדרך ארץ של אורחים שלא יהיו כפוי טובה לברך לבעל הבית לכן אורח מברך אלא שכאן שלא הביא לחם הנה אברהם לא חש לברכה שלהם עכ"פ ראוי לאורח להזכיר שאין המניעות מצידו שלא לברך לבעל בית ולפי שאברהם לא הביא לחם אין דרך ארץ לומר למה לא חש לברכתם שאין זו מדרך ארץ רק ראוי שיגלו את רצונם לברך את בעל בית או אשתו שתהיה ברכה בפרי בטנה והנה אחר שלא הביא לחם ואי אפשר בכוס של ברכה הנה אברהם כבר נתברך מפי הקב"ה ואין דרך ארץ שיאמרו שאברהם צריך לברכתם אך ברכת שרה ע"ז העמידו שאלתם כי לפי מעשיך שאין אתה חושש בהבאת הלחם לשגר לה כוס של ברכה נראה שאינה כאן כלל שאילו היתה כאן בודאי מי שמכין סעודה גדולה כזו לא יקפיד על פת לחם לאורח כדי שיברך וישגר כוס של ברכה לאשה עכ"פ ויאמר הנה באוהל שבאמת היא באוהל כי לא יתכן שיגלה הטעם שלא הביא לחם בשביל שנטמאת העיסה:
בפרש"י על אי"ו שבאליו כו' דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהוא באוהל כו' עכ"ל והקשו התוס' עליו דהו"ל לינקד על איה שרה ונראה דרש"י פירש לפי הסוגיא דפריך הא אין שואלין בשלום אשה משמע דהש"ס דקאמר באכסניא היינו על האשה ומה שנקוד על אי"ו שבאליו יראה דהיינו לפי המסקנא דאין שואלין בשלום אשה כו' כי אם ע"י בעלה וא"כ אם אין האיש מזומן לשאול צריך לשאול על האיש כדי שישאל על ידו על האשה משא"כ אי הוה נקוד איה לא הוה שמעינן שאם אין האיש מזומן לשאול שד"א לשאול עליו כדי שישאל ע"י בעלה על האשה לכן פריך הא אין שואלין בשלום אשה כלל וא"כ אין צורך לשאול על בעלה כדי שישאל לבעל על האשה ומשני ע"י בעלה שאני וא"כ י"ל דלאשה אין שואלין על הבעל כלל רק יש לשאול על הבעל איה כדי שישאל על ידו בשלום אכסניא לכן פריך הא אין שואלין בשלום אשה ועפ"ז אפשר ליישב הסתירה שברש"י דבחומש פירש ששואלין לאיש על האשה ולאשה על האיש די"ל דפשיטא להש"ס שאין טעם לשאול לאשה על בעלה רק משום דדרך ארץ לשאול לבעל על האשה שפיר שייך לשאול לאשה על האיש כדי שישאל לאיש על האשה וא"כ בס"ד דאין שואלין בשלום אשה כלל פשיט' לן דאין טעם לשאול על הבעל איו לאשה דלמה ישאל לאשה על בעלה כיון שאין יכול לשאול לבעל על האשה משא"כ למסקנא דשואלין בשלום אשה ע"י בעלה ממילא ד"א לשאול לאשה על האיש כדי שישאל לאיש על האשה ועיין מש"כ בסמוך: