מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שמיני השואל את הפרה · דף קא.
בגמרא אלא כי אתא רבין כו' אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע והקשה הראב"ד הא יורד לתוך שדה חבירו ונטעה אם עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה והא נמי עשויה ליטע לא היא דהתם טרח בגווה משא"כ הכא הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות עכ"ד וקשה לדבריו כיון דעיקר תשלומין בשביל שטרח ונטע א"כ מאי קאמר אילו אנא נטעי לאחר שלש מי לא אכילנא הא אילו נטע הוא היה לו הטורח שצריך לשלם אם אחר נטע וא"כ הרויח בזה וצ"ע ועיין בסמוך:
בגמרא שנעקרו בגושיהן פרש"י משום דבלא גושין חייב בערלה וברמב"ם פ"ד משכינים דין יו"ד כתב שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו אם אמר זתי אני נוטל אין שומעין משום ישוב ארץ ישראל ואם עקרן הנהר בגושיהן ושתלן יחלוקו כו' כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד כתב ה"ה אם רבינו מפרש כפרש"י דהגושין מצילין מן הערלה א"כ קשה למאי הן של בעל הקרקע הא חייבין בערלה ותמה בלח"מ דכ"ש אם לא נפרש כפרש"י והגושין אין מצילין מן הערלה כ"ש דקשה במאי יחלוקו. ונראה כוונת ה"ה דיש לפרש דכולה מיירי שפטורין מן הערלה אפילו בלא גושיהן וגושיהן היינו באופן שיכול לגדל פירות מחמת הגושין לבד ובלא גושין איירי לחיות ופטור מן הערלה רק שאין יכול לגדל פירות בלא גושין והוא כמו שפירש ה"ה לפרש"י גושיהן דבגושין לחוד אין יכולין לגדל פירות וא"כ לא הוה קשה מידי אבל לפרש"י שבלא גושין חייבין בערלה שפיר תמה במה הוא זוכה וזה ברור בכונת ה"ה וסיים ה"ה אא"כ נאמר שיזכה בעצים והראב"ד השיג עליו למה לא ישלם לו דמי נטיעות ומה שתירץ ה"ה דבלא גושיהן הם יאוש קשה מלשון הרמב"ם שכתב ואם אמר זתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל ואם עקרן בגושיהן כו' משמע דבלא גושין היה יכול ליטלן רק משום ישוב ארץ ישראל וא"כ מהיכי תיתי לא ישלם לו דמי הנטיעות עכ"פ וגם על מ"ש כשנעקרו עם סיוע הגושין נוטל חלקו כיון שהגושין סייעו כבר תמה בכ"מ אי הוה יאוש למה יטול כלום ועל תירוץ השני דבגושין אינו עשוי להובילן למרחוק ג"כ הוא דוחק גדול ואפשר לומר דהרמב"ם מיירי שאין מבורר אם היה בענין שיכול להציל או שהיה כעין אבידה ששטפה נהר והשתא בתוך של שהדין שחולקין א"כ כיון דדינא לחלוק בגוף הפירות והגושין של חבירו ג"כ הוה כמו ממון המוטל בספק ואין שום אחד מוחזק לכן חולקין משא"כ לאחר שלש שאין לו רק תביעת דמים המוציא מחבירו עליו הראיה ושמא היה בענין שהיה יאוש ואין לו אפילו דמי נטיעות וניחא בזה קושית הראב"ד שישלם לו כמו שדה עשויה ליטע ולפ"ז ניחא דכיון דנשארים שלו הוה בעל הזתים מוציא מחבירו ועליו הראיה שלא היה אבידה ששטפה נהר ומ"מ מה שהשיג הכ"מ על ה"ה ופירש דפשיטא להרמב"ם שנותן דמי הנטיעות נראה ברור שלא נעלם זה מה"ה שיש לפרש כן רק דלא ניחא ליה לפרש כן היינו משום שכתב דבלא גושין הכל של בעל הקרקע מיד וקשיא ליה לה"ה הא הן ערלה וע"כ שעצים שלו ואי צריך לשלם דמי הנטיעות הדרא קושית ה"ה לדוכתה למאי הם שלו ומ"מ נ"ל ליישב דקמ"ל הרמב"ם דלא תימא דוקא היכא דנעקרו בגושיהן אין יכול לומר זתי אני נוטל משום ישוב ארץ ישראל דיש להבין מה שייך בזה ישוב ארץ ישראל הא מסתמא נוטל הזתים לשתלן בתוך שדהו כמקדם וא"כ הרי יהיה בתוך שדהו ומ"ל הכא ומ"ל התם וצריך לומר דאם יעקור אותן שמא לא יוכל לכוון שיעקרו עם הסלע ויתחייבו בערלה משא"כ כשהם שם כבר יצאו מידי ערלה וא"כ בעקרן בלא גושיהן היה לו לומר זתי אני נוטל ואני שותלן בתוך שדי ומה לי ישוב ארץ ישראל בשדה זו או בזו קמ"ל.
בגמרא תנן התם כו' וקסבר אין קנין כו' ומקבל כחוכר דמי וקשה דהכא קאמר אין קנין ומקבל כחוכר משמע דתרתי בעינן לחיובא ובמסקנא מסיק דאחר פטור משום דיש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי לכן נדחקו התוס' לפרש כמש"ל ואפשר דהא קשה למה יפטר מקבל כיון דאין ברירה איך יתן לנכרי טבל ואין לומר שהוא חלק הנכרי הא אין ברירה וצ"ל אם יש קנין ה"ל חיוב המעשר מדרבנן בעלמא ובדרבנן יש ברירה וא"כ י"ל שפיר דהא בהא תליא אם אין קנין ה"ל החיוב מן התורה לכן מקבל כחוכר דמי דאין ברירה משא"כ למ"ד יש קנין דאין חיוב רק מדרבנן אמרינן במקבל יש ברירה ונותן לנכרי את שלו מיהו הרמב"ם בפ"א מתרומות דין יו"ד פסק דאין קנין ובפ"ו ממעשר דין י"ב פסק כמסקנא דהכא דדוקא חוכר חייב ולא מקבל רק במקבל שדה אבותיו קנסו א"כ ע"כ מטעמא דמקבל לאו כחוכר דמי לחוד פסק דמקבל פטור וכפרש"י ועיין מ"ש בסמוך:
בפרש"י ד"ה יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי עיין בתוס' ולכאורה פרש"י מוכרח דהא במציק שהנכרי גזלה ודאי אין קנין דהא קרקע אינה נגזלת וא"כ ע"כ מהך טעמא לחוד דמקבל לאו כחוכר דמי מיפטר ג"כ ולשיטת התוס' קשה מאי פריך מאי איריא מציק נימא דמציק משום דאין לו קנין החמירו בו משא"כ אינו מציק דיש לנכרי קנין לכן מקבל לאו כחוכר דלא החמירו בו. ואפשר לומר דאדרבה במציק כיון דקרקע אינה נגזלת א"כ אין חייב ליתן לנכרי כלום מן הפירות כדאיתא בפ' לולב הגזול באוונכרי רק שנותן לו מחמת אלמות של הנכרי וא"כ אין להחמיר בו יותר ממקבל שדהו של נכרי:
בתוספות ד"ה כדי כו' אבל ישראל אחר כו' עכ"ל לכאורה י"ל דישראל אחר לא יקבלנו כלל שהרי קרקע אינה נגזלת והפירות מגיעים לבעלים ויתבעו ממנו הבעלים הפירות ואפילו אי הוה יאוש מ"מ יאוש לא קני ונמצא שהישראל הוא הגזלן כדאיתא פ' לולב הגזול גבי אוונכרי וא"כ מסתמא לא יקחנו:
בגמרא איתמר היורד כו' והא דרב כו' זיל שום ליה כו' עיין ברא"ש שכתב שרוב מפרשים פירשו דהכא מיירי בשדה שאינה עשויה ליטע והקשה עליהם הרא"ש א"כ הא דא"ל בתחילה זיל שום ליה ע"כ ידו על התחתונה קאמר וא"כ מאי הא דהדר קאמר ליה כשאמר לא בעינא ובאמת אין זו קושיא דודאי כיון דאם חפץ בה בבירור ידו על העליונה דהא דידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ודאי אם ידעינן שרוצה לנוטעה פשיטא שידו על עליונה רק שיכול לומר אני לא הייתי חפץ לנוטעה משא"כ בחפץ לנוטעה לא גרע מגלוי דעתא וא"כ בתחילה בחכמה פתח רב לומר זיל שום ליה לעמוד על דעתו אם היה חפץ בנטיעות שהרי הדבר מסור ללב בעל השדה אם חפץ בם ודאייידו על העליונה אלא דהרא"ש פשיטא ליה אפילו גילה דעתו שחפץ בנטיעות מ"מ כיון דאפילו בשדה עשויה ליטע ס"ל דיכול לומר עקור אילנך כמ"ש הרא"ש בהדיא אלא שכך הוא אומר מאחר שכבר נטעת איני רוצה שתעקור לכן בשדה שאינה עשויה ליטע אפילו חפץ לקיימן ידו על התחתונה לכן קשיא ליה אפילו גלי דעתיה מ"מ לא יהיה ידו על העליונה ובאמת מבואר באס"ז דהרשב"א למד מכאן בשדה עשויה ליטע אין יכול לומר לו עקור אילנך כיון דחזינן דבגילה דעתו דניחא ליה ידו על העליונה ש"מ בשדה עשויה ליטע אין יכול לומר לו עקור אילנך לכן הך עובדא ע"כ באינה עשויה ליטע היא ודעת הרמב"ם כפמ"ש המ"מ ס"ל ג"כ דבשדה עשויה ליטע אינו יכול לומר עקור אילנך והב"י סימן שע"ה השיג עליו דהא דכתב הרמב"ם בא"ל עקור אילנך שומעין לו הוא אפילו עשויה ליטע דסתמא קאמר ויש לתמוה עליו דהא בדין ח' כתב בגילה דעתו דידו על העליונה ושם ודאי בכל גווני איירי אפילו אינה עשויה ליטע שהרי כתב זה לבבא בפני עצמה וכיון דס"ל בשדה שאינה עשויה ליטע בגילה דעתו ידו על העליונה א"כ מוכח דלא ס"ל כסברת הרא"ש דהא להרא"ש דוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן דאילו בשדה שאינה עשויה ליטע ס"ל דלא הוה גילוי דעת דהא באמת חפץ להחזיק הנטיעות אחר שנטעו כבר וכ"כ בטור בהדיא דגילוי דעת היינו בשדה עשויה ליטע ומזה נראה שהוכיח ה"ה דעת הרמב"ם דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ולא קאי הרמב"ם רק אמה דסיים בשדה שאינה עשויה ליטע אבל הך דינא דגלוי דעתו דכתב בדין ח' משמע בכל גווני איירי אפילו באינה עשויה ליטע ובזה ניחא מ"ש ה"ה וכן נראה מן ההלכות והיינו ממ"ש הרי"ף בפסקא דיורד לתוך חורבה במאי דסיים אבל אי שביק בעל בנין וגדר ומינטר כו' משמע דבכל גווני איירי אפילו באינה עשויה ליטע וכן נראה מלשון הש"ך סימן שע"ה ס"ק ג' שכתב על לשון המחבר והרא"ש והטור חולקין ע"ז ור"ל דחולקין על מה שסתם דמשמע אפילו אינה עשויה ליטע וכל זה ברור למעיין היטב ובש"ע סימן שע"ה העתיק לשון הרמב"ם ובסמ"ע ס"ק ג' כתב דלא כהמ"מ והעתיק דעת ב"י על הכתוב בש"ע ותימא איך לא הרגיש שסתם בש"ע דלא כהרא"ש ובאמת לפי דברי הרא"ש ע"כ הך עובדא בעשויה ליטע א"כ ע"כ הראיה דמייתי דאילו ס"ל לרב גם בעשויה ליטע ידו על התחתונה לא עדיף גילוי דעת מעשויר ליטע אבל לשיטת הרשב"א והר"ן דמפרשי הך עובדא באינה עשויה ליטע ע"כ מוכרח מן הש"ס דגלוי דעת לא עדיף מעשויה ליטע דאל"כ לא מוכח דרב מודה בעשויה ליטע דהא בגלוי דעת אין יכול לומר עקור אילנך ואם נימא בעשויה ליטע יכול לומר עקור אילנך א"כ מנ"ל ללמוד דרב מודה בעשויה ליטע וא"כ ע"כ מוכרח דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ודברי המ"מ ברורים ומוכרחים נקטינן מיהא שדעת הרי"ף ורמב"ם והרמב"ן ורשב"א ומ"מ ונ"י בשם אחרוני' דבשדה עשויה ליטע אין יכול לומר עקור אילנך ודברי ב"י וסמ"ע צ"ע: