אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שמיני השואל את הפרה › דף ק:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שמיני השואל את הפרה · דף ק:

דף ק.

בגמרא כדאמר ר"פ בדלייפי וקשה דמ"מ הילך הוא מה שמודה לו ואי מיירי שנתקלקל דהדר ה"ל דמים מאי הועיל במאי דלא מוקים כרב וצריך לומר דמכל מקום הוא תובע הכסות שהוא בעין וכן העומרין ומה שמודה לו נרקב ונתקלקל מיהו זה דחוק שעכ"פ מה שמודה לו יטול מה שישנו וזה ה"ל הילך ואין כאן הודאה במקצת אם לא שנרקב הכל וא"כ אין כאן רק תביעת דמים גם מתניתין גופה קשיא מאי איכפל לאשמועינן בכסות עבד וצ"ל דבכה"ג הוה דררא דממונא שא"י איזו כסות מכר לו וצ"ע עמש"ל:

בגמרא אלא אמר ר' הושעיא כגון שטענו עבד בכסותו קשה הא מ"מ על העבד מה שטענו לא הודה לו וא"כ על העבד ה"ל טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור אף מן הקטן ובמתני' משמע דעכ"פ קטן דומיא דהלה אומר איני יודע דעכ"פ קטן יש לו ואפשר לומר לפי מה שתירצו המפרשים מתני' דהלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר א"י זכה בגדול והקשו הא ברי ושמא לאו ברי עדיף ותירץ במאור דלענין הכסות קאמר וא"כ י"ל דלענין כסות מיירי נמי הך בבא דטכ"פ קטן יש לו היינו הכסות מיהו זה דחוק דהך דאין לו אלא קטן אפילו העבד יש לו בלוקח טוען שמא ומוכר ברי כדמוקמינן ס"פ המניח בשמא וברי. והרמב"ן תירץ דכיון דהוה מתוך שאיל"מ על הכסות ומגלגל עליו העבד ה"ל משואיל"מ גם על העבד וא"כ י"ל ודאי הך דטענו חטין והודה לו בשעורין דפטור נמי מדמי שעורין לאו מילתא דברירא הוא דהא תפס מהני כדאיתא בס"פ המניח אלא דמ"מ אין לחייבו שעורין כיון דס"ל דמחל או הודה כפי שיטות הפוסקים וא"כ י"ל דזה דוקא היכא דאין עסק שבועה ביניהם משא"כ הכא דהוה מודה במקצת על הכסות וחייב שבועה וא"כ יוכל לגלגל עליו שישבע שיודע בודאי שמחל לו הקטן שהרי הוא רוצה בקטן וגרע טפי מה"ל למידע כיון שבא לזכות בשל חבירו במה שמודה לו וכיון שאין יכול ע"ז שמחל לו בודאי צריך לשלם לו הקטן עכ"פ כיון דיש עסק שבועה ביניהם אין יכול לזכות בשעורין בלא שבועה והוא אין יכול לישבע על זה וא"ש ויצא לנו מזה דאם טענו חטין ב' מדות והודה לו בחצי מדה חטין וחצי מדה שעורין דכיון דמודה במקצת על החטין לא מיפטר מחצי מדה שעורין והוא חידוש וצ"ע וכל זה אינו רק לשיטת הרמב"ן וסייעתו דבמתני' טעמא משום גלגול אבל לשיטת התוס' דאין מגלגלין בשמא וכמו כן לתירוצים שכתבנו דלא הוה טעמא משום גלגול כמו שהוא להפוסקים דלא אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול א"כ כיון דאין נשבעין על עבדים רק מטעם גלגול א"כ ראוי שיפטר אף מן הקטן וצ"ע עיין סי' פ"ח סי"ב ומ"ש בחידושי ס"פ המניח:

בגמרא הא מני ר"מ הוא כו' אכתי הילך הוא מקשין לפמ"ש התוס' ס"פ דגם לר"ג דחייב שבועה מ"מ הוא פטור מדמי שעורין וא"כ מאי פריך הילך הוא הא כיון שאין נותן לו השעורים לאו הילך הוא ונראה לפי דעת הרמב"ם שסובר בניזק ברי ומזיק שמא חייב בשעורין א"כ יש לתרץ דהקושיא לדידן דקיי"ל במנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וא"כ תקשי מתני' בלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע זכה בגדול וקשה הא לאו ברי עדיף וצ"ל דהוה משואיל"מ וא"כ כיון שהמוכר טוען איני יודע חייב בקטן וא"כ לא שייך משואיל"מ דהא ה"ל הילך ומזה ראיה לדברי הרמב"ם ועמ"ש ליישב מה שקשה עליו שם ס"פ המניח ובימי חורפי השבתי דבלא"ה צריך להבין אם אינו חייב בשעורין לאו הודאה במקצת הוא לכן י"ל להך תירוצא ס"ל להתוספות דבספיקא היכא דחייב שבועה דאורייתא לענין שבועה צריך לישבע עיין ש"ך ריש סי' ע"ה וא"כ י"ל דזו טעמו של ר"ג דנהי דמשעורין פטור היינו מספיקא דהא תפס מהני וע"כ לא מיפטר רק מספיקא לכן ס"ל לרשב"ג דלענין שבועה דאורייתא חייב דשמא הודאה הוא ודוקא לענין שבועה ס"ל דחייב כדמשמע קצת מלשון הרא"ש שהביא בש"ך סי' ע"ה סק"ו וס"ל לרשב"ג דלענין שבועה יש לחייבו דשמא אינו פטור מן השעורין והוה הודאה במקצת וא"כ הכא פריך שפיר כיון דאפילו חייב בדמי שעורין מקרי הילך ואין מקום לחייב שבועה דממנ"פ אם הוא פטור אין כאן הודאה ואם הוא חייב בקטן ה"ל הילך וא"ש מיהו י"ל בפשיטות דודאי קשה כיון דבכופר הכל שייך אין אדם מעיז וא"כ כיון דפטור משעורין איכא חזקה דאין אדם מעיז וצ"ל כיון דלפי דבריר הרי הוא מודה לו בשעורין אלא דמיפטר מצד אחר שמוחל לו השעורין עכ"פ הודאה היא ובב"ק דף ק"ז ולעיל דף ד' כתבו התוס' דלא מהימן לומר שלש במיגו דשתים דכיון דהילך פטור לא שייך מיגו דאינו מעיז וא"כ פריך שפיר דכיון דהילך הוא לפי דבריו ג"כ אפילו היה חייב בקטן ממילא שייך אין אדם מעיז ופטור: ועפ"ז יש ליישב מה שמקשין מאי קשיא ליה לרבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה יהא נאמן במיגו דכופר הכל הא י"ל שאין לו מלוה ישינה רק נגד הכפירה ולפ"ז לק"מ די"ל דודאי לפמ"ש דגם לר"ג טענו חטין והודה לו בשעורין פטור מן השעורין א"כ ע"כ לענין שבועה צריך מיעוט אף דפטור מדמי שעורין וא"כ ל"ל דלהכי אין לו מיגו דכופר הכל משום שאין לו ספק מלוה ישינה נגד מה שמודה דא"כ קשה ל"ל קרא לטענו חטין והודה לו בשעורין דפטור הא בלא"ה מהימן במיגו דכופר הכל ואין לומר שנגד השעורין שמודה אין לו מלוה ישינה דהא באמת גם השעורין לא ישלם וע"כ רצה ליפטר מן הכל וא"כ יהא נאמן במיגו ומשני דאין אדם מעיז וא"כ גם בטענו חטין והודה לו בשעורין אין לו מיגו דמ"מ שייך אין אדם מעיז ומיושב נמי מה שהקשו התוס' על פרש"י שפירש ובכולי בעי דלודי ליה דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולפמ"ש י"ל דרש"י ס"ל דגם רבה ס"ל טעמא דספק מלוה ישינה מיהו בטענו חטין והודה לו בשעורין לא שייך דעביד משום ספק מלוה ישינה דממה נפשך אם הספק כנגד כל התביעה היה כופר בכל דבמקום ספיקא לאו העזה היא ואם הספק כנגד הכפירה לבדה א"כ אכתי הוה חשיד אממונא מחמת שלא יתן כלום מחמת הודאת השעורין והרי אינו נותן כלום לכן צריך לסברת אשתמוטי אבל בעלמא י"ל כשינויא דאביי משום ספק מלוה ישינה:

בתוספות ד"ה רבי מאיר כו' ומיהו לענין קנין כסף כו' עכ"ל. נראה דלענין קנין כסף אפילו במטלטלין לא אמרו משיכה קונה רק משום שיאמר נשרפו חטיך בעליה א"כ י"ל בעבדים לא שייך:

בגמרא זה אומר ברשותי וזה שותק זכה התוס' ב"ק דף צ"ו ע"ב כתבו דלמ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף ע"כ משום שתיקה כהודאה היא וצ"ע דכיון דבהדיא תני בזה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי שבע וא"כ א"ש דהוה ליה משואיל"מ כיון שאינו יודע וא"צ לטעם שתיקה כהודאה ועיין מ"ש לעיל במשנה:

בתוספות ד"ה ואמר כו' בלא רבי יוסי בר חנינא כו' עכ"ל אפשר ליישב דמייתי דריב"ח לאלומי הקושיא דבלא דריב"ח הומ"ל דבמתני' שדה סתם שדה גדלים בו עשבים ור"מ ס"ל דמחובר לקרקע אינו כקרקע וא"כ חייב שבועה ע"י גלגול שצריך לישבע על הגדל בו ולהכי מייתי דריב"ח דדוקא בעומד ליבצר דינא הכי וסתם שדה לא איירי בהכי:

בא"ד לענין שבת מודו כו' עכ"ל. לכאורה אין ענינו לכאן אלא דס"ל דנ"מ גם לענין שבועה והוא עפמ"ש המפורשים שהקשו באומר אינם אלא חמש חייב שד"א הא ה"ל הילך ותירצו שגם מה שמודה אינו בעין כגון שנרקב בפשיעה וכדומה ולפ"ז הוה מצי למימר דרבי מאיר קאמר יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואף דר' מאיר ס"ל נשבעין על קרקעות מ"מ איכא נ"מ במודה לו בחמש שאינן בעין דהיה נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שתלשן בשגגת שבת דאז הוה פטור לגמרי דחייבי מיתות שוין פטורין ולא היה הודאה במקצת אבל עכשיו דס"ל לר' מאיר העומד לתלוש כתלוש דמי א"כ גם לענין שבת פטור ולית ליה מיגו וממילא חייב שבועה אבל לפמ"ש התוס' דלענין שבת לכ"ע חייב א"כ אי אפשר לאוקמה בהכי ושפיר שייך לכאן כן י"ל דרך פלפול:

בגמרא סד"א כסות עבד כעבד דמי עומרי שדה כשדה דמי וקשה איך קונה הכסות והעומרין הא מעות אינן קונות במטלטלין וא"כ אין התביעה רק על הדמים ולעיל פריך דכסות הילך משמע שקונה הכסות ובעומרי שדה היה אפשר לדחוק דקני אג"ק כפי שיטת הרי"ף דהיכא דצבורין לא בעינן שיאמר לו אגב ואפשר לסייע מכאן לדעה שהביא רמ"א בסימן ר"ג בהקנה לו דבר שאינו נקנה בקנין עם דבר הנקנה דקונה גם שניהם מיהו י"ל דתליא בקני את וחמור ואי אמרינן קנה הכל שפיר י"ל דקונה גם הכסות משא"כ למ"ד לא קנה כלום א"כ א"ש כל המשנה דמיירי שטוען שדה גדולה לקחתי בעומרים ועבד גדול בכסותו וכיון דהכסות אינו קונה בלא משיכה גם גוף הקרקע ועבד לא קני וא"כ עיקר התביעה על הדמים ומיושב קושית המפורשים למה במוכר אומר א"י זכה בגדול למ"ד לאו ברי עדיף הול"ל דס"ל לא קנה כלום וממילא לא חשיב תביעת קרקע שהרי לא קנה עדיין ורב אושעיא באמת ס"ל ברי עדיף ועפ"ז אפשר ליישב בסוגיא דשאלה שכורה דקאמר לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ומדייקין למה שביק ר' יוחנן ולפ"ז י"ל דודאי ממתני' דשאלה שכורה לא פסיקא לאקשויי דאפשר לדמות לא"י אם החזרתי כמ"ש התוס' אלא דלרב נחמן אפילו נדמה לעיל לא"י אם החזרתי מ"מ תקשי מתני' דהמחליף למה זכה בגדול וליכא למימר משום משואיל"מ דהא אקרקעות אין נשבעין אבל לר' יוחנן י"ל דכיון דמתני' בטענו עבד בכסותו וה"ל קני את וחמור ולא קנה כלום וא"כ ממילא אין התביעה רק בדמים וה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומשני דאיירי בעסק שבועה כדרבא והיינו דגם ע"י גלגול אמרינן משואיל"מ וכיון דמוקי בעסק שבועה ממילא אינו מוכרח לדמות לא"י אם החזרתי ולא פליגי בהא כלל וגם מתני' משכחת לה בעסק שבועה דמפרש התם וגם הכא ע"י גלגול נמי אמרינן משואיל"מ וכמ"ש הרמב"ן

בגמרא מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא ודקטעה לידה. כבר כתבתי לעיל דקשה טובא כיון דמוקי בטענו עבד בכסותו וע"י גלגול וא"כ קשה אטו בשביל הגלגול יגרע שאילו לא גלגל עליו היה חולקין דלא הוה שבועה דאורייתא ובשביל הגלגול יפסיד ונראה מפרש"י דלא קאי רק אברייתא דזה אומר ברשותי כו' אבל המשנה י"ל דמוקי בטענו דמי כרב או בכסות כשמואל וברייתא שפיר י"ל דס"ל נשבעין על העבדים ושפיר הוה שבועה דאורייתא בלא גלגול מיהו הא גופא קשיא בלא קטעה לידה היה פטור מן השבועה דהוה הילך והיה הדין דחולקין והיה צריך ליתן לו מחצית הגדול ומשום דקטעה לידה והוא מודה במקצת יפטר מליתן כלום מן הגדול זהו נגד השכל לכן אפשר לומר דלא קאמר רק היכא דאיכא שבועה דאורייתא מודה סומכוס שאין יכול ליפטר עצמו במה שירצה ליתן מחצה ושלא ישבע רק צריך לישבע בהכרח דגם לסומכוס לא בטיל חיוב שבועה מיניה וא"כ י"ל דמתני' דנקט ישבע היינו בענין דיש לו למוכר מיגו דהחזרתי או להד"ם דלא היה יכול להוציא ממנו דבליכא דררא דממונא גם לסומכוס המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש התוס' ב"ק דף ל"ה ע"ב וא"כ חייב שבועה דאורייתא דלענין שבועה לא מהני ליה מיגו דלהד"ם דמיגו דהעזה לאיפטורי משבועה לכ"ע לא אמרינן אבל לענין ממון פטור לגמרי אלא דבס"ד ס"ל כיון דלסומכוס הדין דחולקין בדררא דממונא לא שייך שבועה דאורייתא כלל ואי אית ליה מיגו פטור לגמרי כיון דאין דין שבועה ביניהם וע"ז משני מודה סומכוס בשבועה דאורייתא ועיין מ"ש בסמוך:

בפרש"י ד"ה דקטעה לידה דשפחה כו' ויש לדקדק דהא בפרה נמי הפרה הילך הוה וע"כ איירי נמי בקטעה לידה דפרה ואמאי לא נקט רש"י פרה וצריך לומר דלאו דוקא ותו יש לדקדק במ"ש רש"י וממין הטענה הוא דשפחה וולדה חד גופא ול"ל לרש"י זה הא בלא"ה ה"ל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם שהרי תובע שפחה וולדה. מיהו נראה דרש"י דק היטב בזה דהא ר' חייא בר אבא בפרק המניח דף ל"ה ע"ב ס"ל דאמר סומכוס אפילו בברי וברי ואם כן ע"כ צריך לאוקמה באיכא שבועה דאורייתא וא"כ תקשי הא ר' חייא בר אבא ס"ל בשבועות דף מ"ם ע"ב טענו חטין והודה לו בשעורין פטור וע"כ לומר דשפחה וולדה חד הוא וצ"ע על הרמב"ם בפ"כ ממכירה שכתב דנשבע בנק"ח על ולד דהא הפרה ה"ל הילך ומ"ש בסמ"ע דלאו הילך גמור אין לו טעם דמנ"ל להרמב"ם הך סברא כיון דהכא ע"כ באיכא שבועה דאורייתא א"כ מנ"ל לומר שתיקנו חכמים שבועה בנק"ח במקום דהוה הילך ואפשר דהרמב"ם דייק מלישנא דש"ס דקאמר מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ובדקטעה לידה משמע דאי לא אמר סומכוס בברי וברי א"ש דישבע אפילו בלא קטעה לידה ובזה יש ליישב מ"ש בסמ"ע דאע"ג דקאמר בגמרא הילך הוא מ"מ לאו הילך ממש הוא והוא תמוה לכאורה דמאי מקשי הש"ס אמאי ישבע דסוף סוף א"ש דישבע דלאו הילך ממש הוא ולפ"ז י"ל דלעיל הקושיא אי מתני' איירי בשבועה דאורייתא והיינו לרבה בר הונא דס"ל אמר סומכוס אפילו ברי וברי אבל לדידן אפילו בלא קטעה לידה חייב שבועה דרבנן כיון דלאו הילך ממש הוא. ועיין טוח"מ סימן רכ"ג שכתב אם יש עסק שבועה ביניהם דהיינו שתבעו שני עבדים בכסותם וזה מודה לו אחד ועל השני טוען איני יודע הוה משואיל"מ עכ"ל ותמה עליו בתי"ט שהרי בסימן ע"ה הביא מסקנת הרא"ש דלא אמרינן ע"י גלגול משואיל"מ והוא תמיה עצומה באמת ולהליץ בעד הטור נראה דבלא"ה הקשו התוס' לעיל לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאיל"מ היכא מוקמי מתני' דלעיל וע"כ דר' יהודה דשמואל הוא ונדחקו ונראה דבלא"ה יש להבין בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אפילו בלא מתוך שאיל"מ י"ל שחייב דהא כשישלם לו חמשים שמודה יוכל לומר אני תופסן על אידך חמשים שהוא טוען ספק וכיון שמודה שחייב חמשים יחזור ויתבע ממנו חמשים שמודה ואי משום שיאמר נתתי לך חמשים הרי יכול לומר חמשים שנתת לי מגיע לי חמשים אחרים שאין אתה יודע בהם וזה איני יודע שמא באמת חויב לו חמשים אחרים ודמי לספק פרעון קודם הלואה דמקרי איני יודע אם החזרתי כמ"ש הש"ך סימן ע"ה וצ"ל דמ"מ כיון שפרע לו חמשים בודאי לא מיקרו ספק פרעון לכן צ"ל מתוך שאיל"מ וא"כ י"ל דשמואל ס"ל כן מכח סברא כיון דאיכא מ"ד דברי עדיף ובספק חיוב לגמרי י"ל דלא ס"ל ברי עדיף משא"כ כשחייב מקצת בודאי שפיר יכול לתופסן על ספיקו של תובע וממילא צריך לשלם הכל אלא דבש"ס ס"ל דגם בזה אינו מוכרח דחייב לכן מוקי משום מתוך שאיל"מ דהא למ"ד משואיל"מ ע"כ קרא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא גם בפשיטות יש לחלק דא"י אם הלויתני מדמינן לספק איסור בחתיכה אחת בזו ספיקא לקולא משא"כ במודה במקצת ה"ל ספק חתיכה משתי חתיכות דאתחזק החיוב. לכן י"ל דאפילו אם שמואל מחייב בהא מ"מ לא מוכח בא"י אם הלויתני שיסבור כרב יהודה והש"ס ס"ל גם בחמשין ידענא אינו חייב רק מתוך שאיל"מ דלהך מ"ד דדריש מקרא דשבועת ה' חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ע"כ בלא משואיל"מ אינו חייב משא"כ לשמואל דלא דריש שפיר י"ל בכה"ג חייב מסברא ועפ"ז י"ל ודאי במשנה שמפורש שזכה בגדול ואיך לנו לפרש אלא או כפירוש רמב"ן דע"י גלגול נמי מחוייב שואיל"מ או דנפרש כפירוש הרא"ש לעיל דלא אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול וא"כ תקשי מתניתין וע"כ מוכרח לומר דכיון דבלא"ה איכא ברי עדיף א"כ י"ל דמאן דפטר היינו בספק חיוב אבל הכא שקיבל ממנו דמי מכירה ונתחייב לתת לו בדמיו או עבד גדול או קטן והוא צווח שאינו רוצה בקטן כי לא קנה רק הגדול א"כ הו"ל ספק פירעון שהרי איתחזק בחיובא ליתן לו מחיר מעותיו וזה אינו מתרצה בקטן שפיר י"ל דדמי לא"י אם החזרתי וסברא זו מוכרחת אי לא אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול ולפי שכבר ראה הטור בסי' ע"ה מחלוקת הפוסקים אי אמרינן משואיל"מ ע"י גלגול ובע"כ צריך לפרנס משנתינו באחת משתי פנים או דספק מכירה דמי לא"י אם החזרתי או דאמרינן גם ע"י גלגול משואיל"מ וא"כ הטור נקט לכ"ע היכא דהוה משואיל"מ בשני עבדים ע"כ חיוב כמשנתינו דאי אפשר לחלוק על המשנה והטור מילתא דפסיקא נקט מה שנלמד מן המשנה והיינו בטען שקנה ממנו שני עבדים בכסותם וזה משיב אחד אני יודע והשני א"י שפיר יש לדמותו לא"י אם החזרתי שהרי בודאי קיבל ממנו ונתחייב להחזיר לו מה שמגיע לו בעד דמי מכירה ובמה שמחזיר לו אחד אין זה מתפייס במעות שנתן על שניהם לקבל אחד מחירן לכן ממנ"פ או דאמרינן משואיל"מ ע"י גילגול או דדמי לספק פרעון ומה שתמה בלח"מ למה נקט שני עבדים הא באחד נמי בקטן וגדול שייך ג"כ הך דינא נראה ליישב ג"כ עם מ"ש די"ל דבאחד כיון דהקטן הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין והטור לשיטתיה דס"ל בסימן פ"ח בניזק ברי ומזיק שמא פטור אף מן הקטן א"כ אינו מוכרח דחייב בזה דשמא לא איתחזק חיובא בעבד כלל אבל בשני עבדים איתחזק חיוב שצריך ליתן לו או אחד או שנים והוא נתחייב ליתן בודאי שפיר י"ל דבכה"ג דמי לא"י אם החזרתי ומתוקמא מתני' בעבדים דומיא דפרות כנ"ל להליץ בעד הטור ובזו יש ליישב הא דפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב דבעי למימר דרב נחמן ור' יוחנן ומשני התם אמר לך רב נחמן ושביק ר' יוחנן ולפמ"ש ניחא דר' יוחנן דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לא קשיא ממתני' כיון דמנה אית לה בע"כ לא דמי להיכא דלא הוחזק חיוב כלל וכאמור ורב נחמן ס"ל מקח טעות לגמרי ואינו חייב כלום לכן נקט אמר לך רב נחמן ועוד דרב נחמן דס"ל משואיל"מ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ע"כ בכה"ג נמי פטור וא"ש וכל זה לשינויא שכתבו התוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה אי:

בגמרא ה"ד אי דא"ל קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע ויש לדקדק דהא מסיק דפחות מרביעית לא קפדי אינשי וא"כ מצי איירי אפילו א"ל קוץ לאלתר ובגמרא מוקמינן דוקא בא"ל סתמא ונראה דכיון דברביעית יחלוקו א"כ ע"כ הא דאמר פחות מרביעית לא קפדי אינשי היינו היכא דאי קפיד הוה דין דיחלוקו ומגיע עליו פחות מחצי רביעית אין בו קפידא והכא מקשינן שיהיה הכל לבעל הקרקע דהוה טפי מחצי רביעית וא"כ פריך שפיר ומזה מוכח כדעת הרמב"ם בפ"ד משכינים דין י"א שסובר דהיכא דא"ל קוץ לאלתר הכל לבעל הקרקע וה"ה הביא שם דעת הרשב"א דלא קאמר רק שיחלוקו דהא בעל הזתים אמר זתי גדלו ולדבריו קשה מאי פריך הא לא קפיד וצריך לדחוק לדבריו דבא"ל קוץ לאלתר קפיד טפי ובאמת נראה איפכא דאדרבה בא"ל קוץ לאלתר ודינו לקוץ לאלתר י"ל דבלא"ה יש להבין למה בפחות מרביעית לבעל הזתים משום דלא קפדי אינשי נימא דבעל הזתים לא קפיד ויהיו לבעל הקרקע וצ"ל דטפי אמרינן דאחולי אחיל לבעל הזתים שהם על אילן שלו וא"כ בזה שא"ל קוץ לאלתר י"ל דבעל הזתים מסתמא לא קפיד וא"ש מיהו מלשון הרמב"ם משמע אפילו עשו הרבה הכל לבעל הקרקע וע"ז קשה למה לא יהיה לבעל הזתים חלק דהא זיתיו גדלו וצ"ל דכיון שזה מחוייב לקוצצן וזה עושה עמו טובה במה שמניחן ואילו קוצצן לא היה לו פירות א"כ ודאי אפילו הרבה אחיל לבעל הקרקע שהרי בידו של בעל הקרקע לקוצצן וה"ל זה נהנה וגם הוא היה נהנה במה שהניחן שם בעל כרחו:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה