אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שמיני השואל את הפרה › דף ק.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שמיני השואל את הפרה · דף ק.

דף צט:

במשנה המחליף פרה בחמור פרש"י להכי נקט המחליף אבל כו' מחליף כו' לא היה צריך למשוך הפרה או החמור כו' ובשפחה נקט המוכר דמעות קונות עכ"ד וקשה דלפ"ז הפרה ברשות מוכר קאי דאי ברשות לוקח היה נודע וא"כ היכא פריך בש"ס ליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא הא ודאי ברשות מוכר לא שהרי הוא משך החמור וצ"ל דמשמע ליה אפילו תפס בעל החמור את הפרה עם הולד מ"מ הוה אידך הממע"ה ולמסקנא דגמרא דמוקי בקיימא באגם י"ל שהוא משך החמור לביתו והפרה עומדת באגם ושייך לידת הספק בפרה כיון שא"צ משיכה בפרה מיהו אפשר לומר עוד דלכך נקט בפרה המחליף ובעבד המוכר והוא דלפעמים אין מקום לטענתם שהרי עם הולד הוא שוה יותר מבלא הולד וא"כ אפשר שידונו בו דין אונאה ולהכי נקט המחליף בפרה דקיי"ל חליפין אין בהם אונאה ובעבד דבלא"ה אין אונאה לעבדים שפיר נקט המוכר דלא איכפת לו בשיעור אונאה בשפחה אלא דיש לדקדק לפרש"י דמיירי שבעל הפרה משך החמור א"כ קשה דלקמן מבואר בברייתא זה אומר ברשותי וזה שותק זכה זה וקשה אמאי זכה הא כתבו התוס' לעיל דף צ"ז ע"ב דגם למ"ד ברי ושמא ברי עדיף היינו בברי טוב ושמא גרוע וכאן שבעל הפרה משך החמור ה"ל ברי גרוע שבעל החמור לא היה שם ושמא טוב דאין לבעל החמור לידע ובכה"ג לכ"ע לאו ברי עדיף ואפילו נוקמא ביש עסק שבועה הא שיטת התוס' בלא ה"ל למידע לא אמרינן משואיל"מ ולקמן ע"ב ד"ה רבי מאיר משמע דהתוס' ס"ל ג"כ כפרש"י ואפשר דמפרשינן הטעם כמ"ש הרמב"ם דשתיקה כהודאה דמיא ובהכי ניחא מה דקשיא לדעת הרמב"ם וח"מ סימן רכ"ג דפסקו בשותק שתיקה כהודאה דמיא וקשה לפ"ז תקשי הך ברייתא דלקמן לרב הונא ורב יהודה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף א"כ קשה למה נקט שותק ליתני רבותא טפי דאפילו אומר איני יודע דלא שייך שתיקה כהודאה דמיא מ"מ זכה זה דברי ושמא ברי עדיף ולפ"ז א"ש די"ל דשם לא מהני ברי ושמא דלא ה"ל למידע לכן באמר איני יודע לא זכה רק בשותק והיינו אם בעל החמור אומר איני יודע לא זכה בעל הפרה דה"ל ברי גרוע כמ"ש ואין להקשות למה אמר בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו לישמעינן רבותא אפי' בעל הפרה אומר ברי נמי יחלוקו די"ל דבעי למינקט על שניהם ובודאי אם בעל החמור טוען ברי הוה ברי טוב ובבא דשותק ג"כ בכל גווני אלא דמ"מ צ"ע מהא קדושין דף ס"ו מבואר דבדבר שבערוה לא אמרינן שתיקה כהודאה אף דמצי לשויא נפשיה חד"א וא"כ כיון דדבר שבערוה הוא משום דיליף דבר דבר מממון איך נימא בהא דשתיקה כהודאה כיון דבעל החמור אין לו לידע זמן לידת הפרה ועיין ח"מ סימן פ"א ס"ב וס"ז ובש"ך שם ובכמה דוכתי מדין שתיקה כהודאה ובאמת לא מצינו שתיקה כהודאה בדבר שאין לו לידע ועיין בי"ד סימן קכ"ז ובש"ך ס"ק י"ח ומ"ש בספרי יין המשמח שם ונראה לחלק דדוקא בהך דקידושין לא שייך שתיקה כהודאה שהרי העד מעיד שלא זינתה בפניו משא"כ כאן שהשוכר אומר סתם וזה שותק ס"ל להרמב"ם דשתיקה כהודאה וכתבנו הוכחה לדבריו וצ"ע ועיין לעיל דף ל"ז ובסוגיא דתקפו כהן ואין להאריך בזה ועמ"ש בע"ב:

במשנה היו לו שני עבדים כו' וכן שתי שדות כו' והלה אומר א"י זכה בגדול כבר תמהו הקדמונים בזה דתקשי למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף אמאי זכה בגדול וליכא לאוקמה בעסק שבועה דהא אין נשבעין על עבדים וקרקעות ולמסקנא דטענו עבד בכסותו דייק הרמב"ן דכיון שמחוייב לישבע ע"י גילגול הוה משואיל"מ גם על העבד וזה דחוק שהרי אין כאן חיוב שבועה שהרי משלם הכסות וכמ"ש בסמ"ע סימן ע"ה כמ"ש לעיל בריש סוגיא דשאלה שכורה וגם במאור נדחק טובא דאכסות לחודא קאי וגם קשה בס"ד דאיירי בטענו העבד לחוד תקשי ליה למ"ד אוקי ממונא בחזקת מריה בבא דזכה בגדול וגם איך שתיק בש"ס לאקשויי מיניה ולפענ"ד נראה לולי דברי הקדמונים היה נלענ"ד דבלא"ה כיון דרב הונא ורב יהודה ס"ל כיון שזה טוען ברי ברי עדיף א"כ י"ל דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי אלא משום דאיכא חזקת ממון מוקמינן ממונא בחזקת מריה וזהו דוקא במידי דבחזקת ממון מסייע ליה לומר שאין חייב והיינו בדבר שיש לומר שאינו חייב כלום או יותר ממה שמודה משא"כ בדבר מסויים שזה טוען עבד גדול וזה מודה לו בקטן לא שייך לומר דנוקים טפי הקטן ברשותו משנוקים הגדול ואם ימות הגדול הרי חזקתו יותר על הקטן וכן בשדה אם משתדף הגדולה הרי נשאר הקטנה בחזקתו לכן לא שייך בזה חזקת ממון כיון שדנין על דבר מסויים איזו יצא מחזקתו ואחת מהם בודאי יצא מחזקתו א"כ מה חזית שנאמר שקטן יצא מחזקתו טפי מגדול לכן בכה"ג לכ"ע ברי עדיף גם י"ל לפי שיטת הרמב"ם שסובר ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וכן מפליג בש"ס לענין אשם תלוי בין חתיכה אחת משתי חתיכות שחייב אשם תלוי דאיקבע איסורא א"כ י"ל דמאן דפטר בברי ושמא היינו משום דלא איקבע חיובא ואפילו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דלא מיחייב רק מטעם משואיל"מ י"ל דלא מקרי איקבע איסורא לגבי אידך חמשין דאין ענין זה לזה אבל כאן הרי חייב לו בודאי שדה אחת ואינו יודע איזו לכ"ע ברי עדיף דהרי ודאי מחוייב אחת ואיקבע איסורא דגזל אם לא יתן לו לכן בשלמא בשמא ושמא שפיר אוקי אחזקה שהרי גם זה אינו יודע אם יוצא ליקח הגדול אבל היכא דהוא טוען שמא והלוקח טוען ברי הרי בודאי של הלוקח בידו ובקטן אינו יוצא שהרי לא לקח הקטן לכן ברי עדיף לכ"ע דמהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ואין להקשות א"כ בברי ושמא דפרק המניח דף ל"ה למאי דקיי"ל שותפי נינהו בגדול וקטן נימא ברי עדיף די"ל שפיר החילוק כמ"ש התוס' ס"פ המניח בין ברי טוב לשמא גרוע ועוד י"ל דכאן דמי לאיני יודע אם החזרתי דהא הלוקח נתן דמי מכירה ונתחייב המוכר ליתן לו בעד מעותיו מקח שקנה ואינו יודע אם יוצא בחזרת הקטן חלף דמי מכירה שלו וא"כ ודאי אם אין מחולקין על המעות כגון שמכר לו בחמשים זהובים ואינו יודע אם גדול או קטן א"כ שפיר דמי לאיני יודע אם החזרתי לך מה שראוי להחזיר בדמי מכירה אלא אפילו מסופק אם קיבל חמשים בשדה קטנה או מאה בשדה גדולה אחר שעכ"פ מחוייב ליתן לו שדה בעד דמי מכירה וזה מסופק מה יתן לו שפיר דמי לא"י אם החזרתי שהרי זה אין רוצה ליקח הקטן באמרו שאין זו חלופי דמי מכירתו ואפי' עדיין לא נתן דמים הרי נתקיים המקח בקנין ונתחייב בחיוב גמור ליתן לו המקח ואינו יודע באיזה יוצא ידי חובתו בגדול או בקטן ועוד נ"ל אפילו מיירי בענין שמחולקין בדמים דהיינו שזה אומר ק' נתתי בעד הגדול וזה טוען א"י אם חמשים נתת בעד הקטן או ק' בעד הגדול י"ל דכיון שטוען שמא ודאי אין יכול להתפיס לו הקטן במעותיו שהרי הוא צווח ואומר לא קטן לקחתי וכשתמצי לומר שלא יזכה בגדול הרי אין טענתו רק שנתן לו ק' דמי הגדול מאחר שזה אינו רוצה ליתן לו הגדול הרי אין טענתייהו רק שיחזיר לו מה שנתן לו דמי הגדולה ואם לא ירצה ליתן לו שדה הגדולה הרי טענתיה שנתן לו ק' וזה מודה לו בחמשים שנתחייב מתוך טענתו שאין יכול לפטור עצמו בשדה קטן שהרי לענין זה ודאי הוה כמו א"י אם החזרתי לכן מקרי שפיר עיקר הטענה לענין ממון וכיון שבע"כ צריך להחזיר לו דמי הגדולה ממילא זכה בגדול שהרי אין טענתם רק על דמים שנתן וכשלא יזכה הרי יצטרך להחזיר לו משא"כ בטוען ברי שקטן מכר הרי אין שום טענה עליו דמיפטר במה שנותן לו הקטן שהרי אין מודה לו בכלום רק בקטן והגדול נשאר בחזקתו כנ"ל בישוב דברי המשנה מיהו הפוסקים פסקו גם בזה לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ונלענ"ד ליישב דעת הפוסקים דבודאי אם צריך לאוקמה כאן בעסק שבועה ה"ל לפרושי לכן נ"ל ע"פ מה שהקשו התוס' לעיל דף צ"ז ע"ב ד"ה לימא שהקשו דילמא לסומכוס לא אמרינן ברי עדיף דלית ליה חזקת ממון דס"ל חולקין ותירץ דהחלוקה פועלת שיהיו כאילו שניהם מוחזקין ונ"ל לפ"ז דוקא בממון נהי דס"ל חולקין ומגיע לו המחצה מ"מ באידך פלגא איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה ולא מהני הברי משא"כ בשדה ועבד כיון דלסומכוס אפילו בשמא ושמא חולקין א"כ כיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וצריך בהכרח ליתן לו חצי השדה והעבד אפילו יש בו בשדה דין חלוקה מ"מ כיון דאין ברירה ממילא בטלה לחזקת ממון מן השדה שהרי בע"כ צריך לחלוק עמו בשדה וכ"ש בעבד שאין שייך בו דין חלוקה וצריך לחלקו בגוד או אגוד דלא שייך תו חזקת ממון כיון שצריך לחלוק עמו משא"כ בממון שאין טענה ממה שנותן מחצה לא איתרע חזקתו באידך פלגא וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן ממילא מוקמינן השדה ועבד בחזקת מריה שהגדול שלו לגמרי ואינו נותן לו אלא הקטן גם אפשר לומר אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דפלגא אית ליה בודאי לכן שפיר מהני הברי טפי מלעיל ונתישבו דעת הפוסקים:

בתוספות ד"ה וליחזי וא"ת וכי נמי הולד ברשות לוקח כו' הגודרת כו' עכ"ל הנה מר"ן רבינו ד"ז הגאון בתומים קת"כ אות נ"ג נ"ד תמה בקושיא במ"ש התוס' מגודרות דמה ענין זה לגודרות דכאן ע"כ מיירי בתפיסה בעדים דבלא עדים יש לו מיגו ואין כאן כפירה רק תפיסה בעלמא ונדחק גם הוכיח מכאן דבדררא דממונא מהני תפיסה בברי לשיטת התוס' ע"ש באורך ואני תמיה מחכמתו הגדולה איך לא שת לבו לפרש דברי התוס' כפשוטן דבש"ס לא מיירי בתפיסה כלל דתפיסה הוא מה שתופס בעדים בטענה שיש לו אבל כאן אינו מדין תפיסה רק דמספקינן אם בא ליד לוקח בתורת מכירה והיינו שנולד הולד ברשות לוקח דכיון שהוא ברשותו ולוקח טוען שנולד ברשותו הרי בתורת מכר בא לידו וכוונת התוס' אע"פ שיש עדי ראה שרואין אצלו הפרה והולד ובדברים שאינם גודרות שפיר מהימן לומר שקנאו בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר וא"כ שפיר יכול לטעון על הולד שלקחו והוה פריך שפיר ליחזי ברשותא דמאן קיימא אבל כיון דגודרת אין לו חזקה א"כ אינו נאמן שבתורת מקח בא לידו מחזיקינן ליה ברשות מרא קמא ואינה רק תפיסה משא"כ אי לאו דגודרות הוא כיון שאין עדים שתפסו מרשות מוכר שפיר מוקמינן ליה בחזקתו שלקחו בלא מיגו דבדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר א"צ מיגו כמבואר בסי' קל"ג וזה ברור ופשוט ועפ"ז נ"ל גם במ"ש התוס' דאהני ליה הברי אבל בשמא סברא שלא תועיל תפיסתו ותמה בתומים הא פשיטא בספק לא מהני תפיסה ולפ"ז נראה דלא דמי דכאן אנו מסופקין אם זכה בו בתורת מכירה והיינו שנולד ברשותו ולא דמי לשאר תפיסה שהספק הוא אם תפס כדין אבל כאן הספק אם הוא תפיסה שלא כדין או שלא בא לידו רק בתורת מכירה ואין כאן תפיסה כלל על זה כתבו התוס' דבברי מהני חזקתו אף דגודרות אין להם חזקה היינו משום דלא מהימן לומר שבתורת מכירה בא לידו אבל כאן שיש דררא דממונא והרי הפרה ודאי בתורת מכירה בא לידו שפיר מועלת חזקתו בברי שנולד ברשותו ואנו יודעין שעכ"פ הפרה בתורת מכירה בא לידו אלא שהספק אם כבר ילדה שפיר אהני ליה חזקתו מאחר שנמצא ברשותו ולא דמי לתקפו כהן שאין לכהן שייכות לולד משא"כ כאן שקנין הפרה שקנה בודאי מועיל לולד ג"כ אם עדיין לא נולד וגדולה מזו נראה מלשון הרמב"ם בפ"כ ממכירה דין י"א שכתב זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהם יחלוקו ע"כ משמע דאם הוא ברשות לוקח על המוכר להביא ראיה הרי ס"ל דתפיסת הלוקח אפילו בשמא מהני ואף די"ל דהרמב"ם לשיטתיה דפסק תקפו כהן אין מוציאין מידו כבר יש בזה תירוצים שונים וגם כתבנו לעיל בסוגיא באריכות ומ"מ מסכימים גם להרמב"ם תפיסה בספק לא מהני אלא נראה דכאן עדיף מבעלמא שהרי ידוע שהפרה בא לידו במכירה ואנו מסופקין אם היתה אז מעוברת לא מקרי תפיסה רק ספק מכירה ובזו אין מוציאין כפשטא דש"ס גם מלשון הטור שהשיב על הרמב"ם כתב עליו ולא נהירא דלא קיי"ל כסומכוס כו' אלא אפילו שניהם טוענין שמא או אפילו התובע טוען ברי והנתבע שמא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא והממע"ה עכ"ל משמע דלא השיב על הרמב"ם רק באינם ברשות אחד מוקמינן בחזקת מרא קמא אבל אם הוא ברשות לוקח משמע אפילו בשמא ושמא על המוכר להביא ראיה דהא כתב אפילו התובע טוען ברי והיינו הלוקח ובברי ודאי כשהוא ברשות לוקח אין מוציאין מידו אפילו בברי וברי כמ"ש הטור בהדיא וא"כ משמע דבשמא ושמא מודה לדברי הרמב"ם דדוקא כשאינו ברשות לוקח אבל כשהוא ברשות לוקח על המוכר להביא ראיה אף דבחדושי הרא"ש נמשך אחר דברי התוס' מ"מ ס"ל להטור דהרא"ש העתיק הך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא כו' אף דהרא"ש מסיק דמתני' בשמא ושמא א"כ מוכח דאפילו בשמא ושמא מהני חזקת הלוקח ומשמע ליה דחזר ממ"ש בחדושיו וכן הוא לשון הרי"ף וא"כ נראה דבהך דהכא כיון דהדבר בחזקתו וי"ל שבתורת מכירה בא לידו מהני שפיר חזקת הלוקח גם בח"מ סימן רכ"ג כתב בזה אומר א"י וזה אומר א"י ואינם ברשות אחד מהם על הלוקח להביא ראיה ע"כ משמע בהדיא דכשהוא ברשות לוקח על המוכר להביא ראיה וי"ל דכאן לא דמי לשאר תפיסה דכיון דמסתמא י"ל שנאמן לטעון לקוח רק משום דגודרות אין להם חזקה ובכה"ג שיש דררא דמכירה שפיר י"ל דמהני ליה חזקתו אף בשמא לשיטת הרמב"ם והטור ש"ע וכן הוכחנו מלשון הרי"ף והרא"ש וצ"ע:

בא"ד ולפי מה שפיר' שחזקת לוקח מועלת כו' א"ש כו' ולא משני דקיימא ברשות לוקח עכ"ל מגומגם דהא ודאי כיון דפריך וליחזי ברשותא דמאן קיימא משמע דאפילו הוא ברשות לוקח מקשי דלהוי המוכר מוציא וזהו קושית התו' באמת ומה חידשו בזה. ואפשר לומר דבקושית הש"ס יש לפרש דה"ק עומדת כיון דיחלוקו בכל גווני משמע ליה אפי' אינה ברשות שום אחד וא"כ הקושיא דתהני חזקת הלוקח שיהיה כולו שלו וא"כ קשיא להו נוקמה ברשות לוקח דוקא חולקין דאהני נמי חזקת ורשות לוקח משא"כ בעומדת באגם כולו למוכר ולזה כתבו התוס' דליכא לאוקמה הכי דבעומדת ברשות לוקח:

בגמרא הא מני סומכוס הוא כו' וקשה לדעת הראב"ד שסובר בקיימא באגם לאו הילך הוא וא"כ קשה למה יחלוקו הא איכא שבועה דאורייתא דמודה לו הפרה וכופר בולד ומודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ואפילו תימא דהראב"ד ס"ל דלסומכוס לעולם חולקין אפילו קיימא ברשות מוכר מ"מ משמע ודאי דלא הדר ביה ממאי דמוקי בקיימא באגם ולסומכוס בקיימא באגם נמי איירי מיהו בלאו הכי לקמן מקשה לרבה בר רב הונא דס"ל דאמר סומכוס אפילו ברי וברי דבהדיא תניא לקמן ע"ב בזה אומר א"י כו' יחלוקו ובזה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע מוכר שברשותו ילדה הרי מפורש שבברי וברי אין חולקין רק ישבע ואיך אמר רבה בר"ה דאפילו בברי חולקין ולקמן בסוף שמעתין פריך לה ומוקי ברייתא דלקמן בקטעה לידה דלאו הילך הוא א"כ משמע דמתני' מיירי בענין שהוא הילך וליכא שבועה דאורייתא ולכך חולקין ומכאן קשה על מה שכתב בסמ"ע סימן רכ"ג דכשמודה בפרה לאו הילך הוא כיון דאינו מודה לו בפרה מעוברת וכאן מבואר דלהכי ע"כ יחלוקו משום דליכא שבועה דאורייתא על הולד דבאיכא שבועה דאורייתא מודה סומכוס גם מלקמן קשה לדעת הראב"ד דל"ל לאוקמה בקטעה לידה נוקמה בקיימא באגם דלאו הילך הוא ועיין בסמוך

בפרש"י ד"ה מודה סומכוס דלקמן מוקמינן בקטעה לידיה כו' ואית ליה נשבעין על העבדים כו' עכ"ל קשה הא למסקנא מוקמינן בעבד בכסותו וע"י גלגול. ונראה דס"ל לרש"י דלהך דמודה סומכוס בשבועה דאורייתא ליכא למימר שהגלגול יגרע כחו ואם טענו עבד בלא כסות היה חולקין ובשביל שטענו עבד עם הכסות שמגלגל עליו העבד ישבע ויפטר זה נגד השכל שזה יטעון איני רוצה לגלגל כלל ותן לי מחצה לכן ס"ל לרש"י דע"כ ס"ל דמגיע שבועה על העבד מצד עצמו מיהו קשה לפ"ז תינח עבד י"ל דנשבעין על עבדים בשדה מאי איכא למימר דלקמן משמע דעל קרקע ודאי אין נשבעין תו קשיא לי לפרש"י שסובר דלהך מ"ד טענו חטין והודה לו בשעורין חייב א"כ קשה בב"ק ס"פ המניח דר' חייא בר אבא אמר חולקין עליו חביריו על סומכוס ומסיק דאמר סומכוס אפילו ברי וברי ופריך ר"פ לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן ומאי קושיא הא מאן דס"ל אמר סומכוס אפילו ברי וברי ע"כ ס"ל טענו חטין והודה לו בשעורין חייב כדמוכח הכא ואפשר לומר דהא מבואר שם בתפס חייב בדמי שעורין א"כ ע"כ לא מיפטר בבירור מדמי שעורין אלא שאין יכולין להוציא ממנו השעורין מטעם שהוא מוחזק וא"כ י"ל הא דפטרה התורה בטענו חטין והודה לו בשעורין היינו משום דמספיקא נמי לאו הודאה הוא שמא פטור מדמי השעורין וא"כ הכא לסומכוס דס"ל דאי ליכא שבועה דאורייתא חולקין ואי איכא שבועה דאורייתא משתבע ומיפטר א"כ אם לא ישבע יתחייב ליתן לו החצי מטעם ממון המוטל בספק חולקין ואם ישבע מיפטר בקטן וא"צ ליתן לו חלק מן הגדול א"כ כיון שהוא מוחזק יכול ליפטר עצמו בשבועה מן הגדול וא"כ לרבנן דטבא ליה ליפטר אף מן הקטן וגם שניהם לא יתן באמת פטור מיהו אכתי לא א"ש אם דמי הקטן יותר מחצי הגדול דניחא ליה טפי ליפטר מן הקטן ולא ישבע ויתן לו מחצית הגדול לכן צ"ל דסומכוס ע"כ כר"ג ס"ל דטענו חטין והודה לו בשעורין חייב וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

בתוספות ד"ה הא מני כו' וקשה לר"י כו' דלעיל אמרי' דזה אומר א"י ש כו' עכ"ל ואפשר ליישב דלעיל כיון דתני במתני' באם המשאיל אומר ברי צריך לשלם הכל וכיון דבברי צריך לשלם הכל בשמא נחות דרגא שלא ישלם רק מחצה כיון דאי הוה טעין ברי היה צריך לשלם הכל וא"כ הכא י"ל אפילו אי טעין ברי מקרי ברי גרוע דאפשר שלא ידע מתי ילדה וכיון דברי לא מהני שישלם שפיר בשמא אהני חזקתו שלא יצטרך ליתן כלום משא"כ בהך דלעיל אי הוה טעין ברי היה צריך לשלם הכל ולא הוה מהני ליה חזקתו דברי עדיף לא אהני ליה למי בשמא שאין המשאיל מפסיד רק מחצה ממה שהיה טוען ברי ובזה מיושב מה שהקשו התוס' מאי פריך ארב נחמן דלמא לסומכוס דס"ל חולקין לא מהני חזקת ממון להכי אמרינן ברי עדיף ולפ"ז ניחא דאי לאו דאמרי' ברי עדיף לא ה"ל למימר בשמא ושמא חולקין כיון דחזקת ממון מסייע למוחזק וכמ"ש התוס' כאן אע"כ ברי מהני לשלם הכל לכן בשמא סגי דחולקין וכן לדידן דבברי הוה משואיל"מ הכל בשמא חולקין מיהו נ"ל דבלא"ה מוכרח לחלק לרשב"ם בין ברי וברי לשמא ושמא דבב"ב דף ס"ג פירש הרשב"ם בתנו חלק דחולקין לסומכוס ע"ש אף דשם הוא מוחזק גמור וצריך לחלק כמ"ש התוספות:

בא"ד ומיהו קשה כו' הלא סומכוס מודה כשהמוחזק טוען ברי עכ"ל. ולפענ"ד נראה לפמ"ש בדיבור הקדום דיש לחלק בין תפיסה ובין שלא בא לידו בתורת תפיסה א"כ כיון דבשעה שניזק השור בשעת רדיפה לא היה מוחזק והיה הדין דחולקין דלמ"ד פלגא נזקא קנסא ע"כ בעדים איירי ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ע"כ בעדים איירי דבלא עדים ודאי גם לסומכוס מהימן בברי במיגו דהיה מכחיש הרדיפה שלא היה דררא דממונא וע"כ בעדים איירי וא"כ מיד שראו שניזק השור כיון דקיי"ל שותפי נינהו כבר זכה בחציו ותו לא מהני המוחזקות אח"כ דהוה כתפס לאחר שנולד הספק משא"כ הכא דהוה מוחזקות גמורה שמעולם היה ברשותו מטעם מכירה או מטעם שלא נמכר כלל שפיר י"ל דמודה כשהוא מוחזק:

בא"ד וא"ת כו' לוקמה אפילו כרבנן כו' דאוקמא כו' בחזקת מעוברת. אפשר ליישב קושית התוס' י"ל עפ"י מה דאיתא בבכורות דף י"ט דרוב בהמות מתעברות ויולדות א"כ כשתמצי לומר שנתעברה קודם ילדה קודם א"כ לא שייך חזקת מעוברת דאדרבה י"ל דמעיקרא מיעברא וממילא הלידה קדמה דמסתמא תליא הלידה בעיבור ואיכא רובא כנגדה ועפ"ז אפשר ליישב מ"ש הרמב"ם בפ"כ ממכירה דין י"א בהנך דמתני' בזה אומר א"י וזה אומר א"י ואינם ברשות אחד מהם יחלוקו ותמהו עליו דלא קיי"ל כסומכוס ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל דהכא חכמים מודים דאיכא חזקת מעוברת כנגדה והא דמוקי לה כסומכוס היינו משום דאיכא כנגדה רוב מתעברות וא"כ זה תליא בתרי שינויי בבכורות דף כ' דרבא ס"ל דהוה רובא ורבינא ס"ל דרוב מתעברות הוה רובא דתליא במעשה וא"כ י"ל דהרמב"ם פסק כן משום דקיי"ל כרבינא דרובא דתליא במעשה הוה וא"כ ממילא כיון דלאו רובא הוא גם רבנן מודו כיון דאיכא חזקת מעוברת נגד חזקת מרא קמא ואף דכתבו התוס' שם דגבי אדם לא הוה רובא דתליא במעשה י"ל בשפחה בלא"ה כיון דאמרינן בכתובות דף ל"ז דאשה מזנה מתהפכת ומזנה י"ל גם בשפחה שייך כן ואף דהתוס' כתבו שם דבשן ועין לא שייך י"ל דבלא"ה כיון דאין מצווה על פ"ו מתהפכת שלא תתעבר ואין דברי התוס' מוכרחים וליכא רובא נגד החזקה ושפיר י"ל דאיכא חזקת מעוברת נגד חזקת מרא קמא ומודו רבנן לסומכוס והיה אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתיה לא מהני רוב מתעברות נגד החזקה דאין הולכין בממון אחר רוב וסוגיא דהכא לרב דס"ל הולכין בממון אחר רוב אלא שאין זה מוכרח ועיין מ"ש בסמוך:

בא"ד ואם היה כו' כדאשכחן כו' ואינו משלם אלא כאילו ודאי ולד סייע כו' עכ"ל לפענ"ד אין זה מוכרח והוא דבלא"ה הקשו התוס' לעיל בסוגיא דשאלה ושכורה מאי פריך לרב נחמן הא לסומכוס לא מהני חזקת ממון ושפיר אמרינן ברי עדיף ותירצו דחשיב כאילו שניהם מוחזקין והדברים צריכים ביאור דמ"מ לא אלימא חזקת ממון לסומכוס כמו לרבנן לכן נראה דודאי לסומכוס שפיר מהני חזקת ממון אלא דסומכוס ס"ל דספק גזל הוא כמו ספק איסורא וצריך לצאת ידי ספיקו אלא מאחר שמוטל בספק החיוב על שניהם לצאת ויחלוקו וממילא מוותרין זה לזה מי שנוטל שלא כדין וכך הוא תקנת חכמים להוציא שניהם שא עבירה והשתא שפיר י"ל דפריך לעיל למ"ד לאו ברי עדיף לא מהני ליה הברי כלל א"כ כיון שאין נותן המחצה רק לצאת ידי ספק גזילה א"כ ממילא כיון שא"צ להאמין לו על ברי שלו ובשמא ושמא בע"כ יתפייס למחול כל החוב בשביל מחצה שנותן לו א"כ ממילא אינו מחוייב ליתן לו החצי שנוטל משום ספיקו אם לא יוותר לו הכל א"כ ממילא לא יתן רק מחצה שמגיע על ממון המוטל בספק שאם לא יתפייס במחצה ואינו יוצא ידי גזל במחצה שנותן ממילא לא יתן כלום מאחר שא"צ להאמין לחבירו על ברי שלו. ומעתה יש לדחות ראית התוס' דשם כיון דבעל הולד משלם חצי רביע שלו וכשמשלם רביע שלו ע"כ יתפייס למחול אפילו אם באמת הולד סייע ממילא אין לחייב בעל הפרה ביותר שהרי כך הוא הדין שחולקין א"כ מיפטר בעל הפרה ולא ראו חכמים לחייב בעל הפרה יותר מאחר שמשלם עכ"פ רביע ממילא לא ירויח הניזק ליטול כל ספיקו משלם וגם הוא צריך לוותר מספיקא כיון שנוטל חצי רביע מבעל הולד כדי שימחול לו חצי רביע האחר ועפ"ז יש ליישב מה שנתחבטו בו כל הקדמונים למאי דמוקי סיפא דלקמן בטענו עבד בכסותו ומיירי בגלגול שבועה קשה למה באומר איני יודע זכה בגדול ועסק שבועה לא שייך בעבדים וקרקעות וע"י גלגול ג"כ לא אמרינן משואיל"מ כ"ש דכאן אין שבועה כלל מאחר שחייב לשלם הכסות וכמ"ש בסמ"ע סימן ער"ה אמנם למ"ש יתישב הכל דנראה דודאי מ"ש בתוס' דלסומכוס לא מהני ברי היינו כמ"ש דסומכוס נמי אלימא ליה חזקת ממון רק בספק גזל ג"כ צריך לצאת ידי ספיקו דבספיקא דאיסורא לא שייך חזקת ממון דא"כ ספק טריפה לא ישליכנה לכלבים משום הפסד ממון לכן ס"ל הדין דמשום איסורא דגזל צריך ליתן עכ"פ החצי ולפי דבשמא ושמא גם על השני לצאת ידי ספק גזל ע"כ נותן לו מחצה ומחצה השני מוותרין זה לזה לכן כיון דלאו ברי עדיף לא יתחייב ליתן לו המחצה עד שיתפייס במחצה לוותר על הכל כן הוא סברת הש"ס וזהו דוקא למ"ד לא אמר סומכוס בברי וברי די"ל לאו משום ריעותא דחזקת ממון ס"ל יחלוקו רק לצאת ידי ספק גזילה משא"כ למ"ד אמר סומכוס אפילו ברי וברי שזה צווח שאינו חייב כלל ומוציאין ממנו מחצה א"כ הוא ע"כ משום דלא אלימא חזקה דממונא דבשביל לצאת ידי שמים הרי הוא צווח שאינו חייב כלום וע"כ דמגרע חזקת ממון משום דררא דממונא שנולד הספק א"כ ממילא לסומכוס ברי עדיף ובזה ניחא הכל דבלא"ה יש לדייק מה קאמר לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ושביק לר' יוחנן דעימיה אלא נראה הוא הדבר אשר דברתי כי ר' חייא ב"ר אבא ס"פ המניח ס"ל אמר סומכוס אפי' ברי וברי ור' חייא ב"א תלמידיה דר' יוחנן כר' יוחנן ס"ל א"כ רבי יוחנן ס"ל דאמר סומכוס אפי' ברי וברי דמסתמא רחב"א כרבי ס"ל כדאיתא כה"ג בפ' כל הבשר דף קי"ב ע"ב אר' אמי וא"כ לדידיה פשיטא דסומכוס ס"ל דלא אלימא חזקת ממון כלל פשיטא י"ל לסומכוס ברי עדיף לכן אמר לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ולא ניחא ליה למימר דרב נחמן נמי ס"ל אמר סומכוס אפי' ברי וברי דהא רבה הכא מסיק דלא אמר בברי וברי והוא ס"ל ב"ב דף קל"ה ג"כ מנה לי בידך והלה אמר א"י פטור לכן מסיק דמשכחת לה בעסק שבועה והשתא ממילא לא קשיא מתני' דודאי לאוקימתא דרב דמוקי בטענו דמי וכן לשמואל דמוקי בטענו כסות שפיר הוה כמו ברישא משום עסק שבועה ולא קשיא רק לאוקמתא דרב אושעיא וי"ל דס"ל דאמר סומכוס אפילו ברי וברי ושפיר י"ל דלסומכוס ודאי ברי עדיף דלא אלימא ליה חזקה דממונא והכל נכון ומרווח וא"צ לדחוקי הקדמונים ובזה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' דרב ושמואל ע"כ ס"ל ברי עדיף כיון דלא ס"ל מתוך שאיל"מ ולפ"ז לק"מ די"ל דס"ל ג"כ דאמר סומכוס אפילו ברי וברי וא"כ לסומכוס ודאי ברי עדיף ועיין מ"ש בסוגיא דשאלה שכורה דף צ"ח ובסמוך:

בתוספ' ד"ה דמי פירש בקונ' כו' וקשה דלא ה"ל למינקט במתני' לוקח ומוכר כו' עכ"ל ונראה ליישב פרש"י דהכא מיירי שמכר לו עבד שיקנה ורב לשיטתיה ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ יכול לומר עבד זה כשאקנהו מכור לך ולבסוף לא קנה העבד או שחזר בו דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו וא"כ ממילא התביעה אינה רק על הדמים והא דלא נקט בשליח ומשלח י"ל דקמ"ל דצריך לישבע שנתן לו דמי הקטן ואינו נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שכבר הוציא המעות וקנה הקטן דאז היה פטור משבועה דהו"ל הודה בעבדים קמ"ל דאינו נאמן שאם יטעון שקנה הקטן ה"ל הילך ואין אדם מעיז משא"כ בשליח ומשלח אין לו מיגו שכבר קנה הקטן דא"כ היה צריך ליתן לו שטר ובלא שטר יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעותי משא"כ במוכר ולוקח אף שכבר יש לו שני עבדים שקנאם באמת מ"מ מיירי שזה חזר בו קודם שקנה זה ותובע הדמים אלא דקמ"ל אף דיכול לומר שקנאם קודם חזרה לא מהני המיגו כדפרישית או דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן ובהכי ניחא מה שיש לדקדק על פרש"י שכתבתי בסמוך למה דחק לאוקמה דנשבעין על עבדים דילמא רבה בר הונא כרב ס"ל ומוקי בטענו דמים ולפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' הא ליכא דררא דממונא וי"ל דבשמא ושמא לא צריך דררא דממונא לסומכוס א"כ לרבה ב"ר הונא דס"ל אמר סומכוס אפילו ברי וברי ע"כ לא מיירי בטענו דמים דא"כ ליכא דררא דממונא ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה תנן שהקשו ליפרוך מזה אומר שאולה ולפי"ז י"ל דשאולה ושכורה לאו דררא דממונא הוא רק מתני' דהתם דיחלוקו הוא בשמא ושמא ובשמא ושמא לא צריך דררא דממונא לכן בברי וברי ישבע ובזה ניחא נמי דקשה כיון דמוקמינן לעיל דנשבע ע"י גלגול וא"כ קשה לרבה בר"ה אטו יפסיד ע"י גלגול שאם לא יגלגל עליו יהיה הדין יחלוקו וכי בשביל הגלגול ירויח שישבע ויפטר אבל אי לא חשיב דררא דממונא לא קשה מידי:

בא"ד אלא נראה לר"י כו' ולא כתב עדיין השטר עכ"ל לכאורה טפי ה"ל לפרושי בפשיטות שטענו דמים שקנה ממנו שדה ונטלה נגזל או ב"ח וטענו חזרת הדמים או שיצאו עליו עסיקין כדלעיל ד' י"ד:

בגמרא ושמואל אמר בטענו כסות כו' וקשה כסות ה"ל מטלטלין ולא קנו להו בלא משיכה דמעות אינם קונות וכן עומרי שדה ואפשר דמיירי שכבר משכו וחזר והפקידו אצל מוכר ועומרי שדה הקנס לו באגב כגון שהקנה לו המקום והחזיק בו בשאלה או דמיירי בקנין סודר:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה