אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שמיני השואל את הפרה › דף צח:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שמיני השואל את הפרה · דף צח:

דף צח.

בא"ד ועוד אור"ת דרב יהודה מוקי נמי מתני' כרב נחמן כו' עכ"ל משמע שרוצה לארץ שאין על נאנסה בלא הודאה אפילו שבועה דרבנן ומיירי גם לר"י בהודאה במקצת וקשה מאי פריך ארב נחמן כיון דלא ס"ד בשני פרות כו'. גם לר"י תקשי שבועה זו ששכורה מתה מה טיבה וע"כ איירי בשלשה פרות. ואפשר לומר דודאי מודה ר"ת היכא דשייך שבועה שאינה ברשותו כגון שאינה בפנינו ודאי חייב מדרבנן דל"ל דלפר"ת גם שבועה שאינה ברשותו לא מחייב בלא הודאה דא"כ קשה סוגיא דפ' המפקיד דפריך ארב הונא ממתני' דמלוה על המשכון ומוכח בהדיא היכא דשייך עיניו נתן בה שצריך לישבע אלא דבמתה והיא בפנינו ליכא שבועה שאינה ברשותו וא"כ בס"ד מצי לאוקמה כשאינה בפנינו דמיגו דמשתבע שאינה ברשותו משתבע נמי שכורה מתה ולמסקנא דמסיק בשתי פרות שפיר מצי איירי אפילו בפנינו ולא שייך שאינה ברשותו האיכא שבועת הודאה וכפירה אלא דקשיא לן לישנא דשבועת שכורה מתה כמ"ש ר"ת אבל עיקר שבועה לא קשיא לן כלל כיון דאיכא הודאה במקצת מיהו קשה מ"ש התוס' אבל ההיא דהמוכר את הבית ליכא לאוקמה כו' ולפמ"ש לק"מ דשם שטוען החזרתי א"כ עכ"פ צריך לישבע שאינה ברשותו כיון דע"כ אינה בעין וא"כ גם בנאנסו בעי אשתבועי ע"י גלגול ולק"מ משם על פר"ת ומיושבים בזה כמה קושיות שהקשו בפ' הגוזל על פר"ת וצ"ע ועיין מ"ש בסמוך:

בפרש"י ד"ה ואמאי אע"ג דאוקימנא כו' ואמאי ישבע הרי אין כאן הודאה במקצת עכ"ל ולשון הש"ס מה שטענו קשה לפירוש זה לכן פירש הראב"ד דכאן מקרי מודה במקצת שהרי מודה לו השכורה ואי משום הילך ס"ל בקיימא באגם לאו הילך הוא רק הקושיא דכיון דטענו שאולה וזה מודה לו בשכורה לאו הודאה ממין הטענה דשאלה ושכירות שתי טענות הם והקשו עליו א"כ יפטור אף אם לא מתה כדרכה כמו בטענו חטין והודה לו בשעורין וברא"ש כתב דכאן ודאי חייב במה שמודה ודחוק הוא דא"כ מנ"ל לאקשויי בפשיטות כיון דמחייב באותה שמודה נימא שחייב שבועה ג"כ דילמא לא מיפטר טענו חטין והודה לו בשעורין רק משום דמיפטר נמי מדמי שעורין ולולא דברי הקדמונים היה נ"ל דודאי שכורה מתה עכ"פ מודה לו הנבילה רק שבנבילה יוכל לשכור פרה אחרת כדפרישית לעיל וא"כ לאו הילך הוא אנא כשזה טוען שאולה מתה ושכורה קיימת הרי צריך לשלם לו פרה שלימה וזה טוען שכורה מתה א"כ מודה לו הנבילה רק שרוצה לשכור בדמי הנבילה פרה אחרת והמותר ישלם לו מדמי הנבילה וזו נקרא שפיר שלא ממין הטענה שהרי זה אינו חפץ רק בפרה שלימה אף ששמין לו הנבילה אינו רק שמסלקו בשוה כסף מנכה לו דמי הנבילה וזה שטוען שכורה מתה מודה לו בנבילה בכה"ג אפשר דדמי שפיר לטענו חטין והודה לו בשעורין שזה תובעו דמי כל הפרה וזה טוען שאינו חייב לו כלום רק ממה שיותיר משכירות פרה אחרת מדמי הנבילה ואין לו שום שיעבוד על השואל רק מה שהוא בעין משועבד זה אפשר דדמי שפיר לשני מינים וא"כ מיפטר נמי מן הנבילה ומשני דבאמת מגיע לו שבועה על השכורה שתובע וטוען ששאולה היתה ועמ"ש בסוגיא דהמחליף בס"ד:

בגמרא אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי איזו מיהת דכדרכה מתה כו' ויש לדקדק לפי שיטת הרא"ש בפרק כל הנשבעין דלהכי לא מהימן לומר נאנסה במיגו דלהד"ם משום דהוה העזה ומיגו דהעזה לאיפטורי משבועה לא אמרינן כדאיתא בח"מ וא"כ קשה אמאי צריך לישבע על נאנסה שמתה כדרכה הא יש להאמינו במיגו דלהד"ם ול"ל דהוה מיגו דהעזה דהא גם עכשיו מעיז באמרו שכורה מתה שזה מכחישו בודאי וי"ל לזה דבלא"ה נסתפקו האחרונים אי אמרינן מיגו לחייב שבועה וא"כ י"ל לפי מה שתירצו התוס' לעיל דבבא דמשאיל אומר איני יודע מיירי במאמינו שמתה כדרכה וא"כ באינו מאמינו גם בשמא יכול לגלגל עליו וא"כ י"ל דיש מיגו למשאיל לומר שאינו יודע אם שכורה מתה וכיון דבלבו יודע האמת ששאולה מתה א"כ יטעון שאינו מאמינו וכשיטעון איני יודע לא יהיה נאמן במיגו דלהד"ם דאז הוה מיגו דהעזה כיון דעכשיו אינו מעיז כלום ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' במשנה הא איכא עסק שבועה ע"י גלגול שכדרכה מתה ולפמ"ש ניחא דהא כבר כתב הנימוקי יוסף דבמשאיל טוען שמא ודאי לא אמרינן משואיל"מ וכן לפמ"ש לעיל דבשמא ושמא לסומכוס לא שייך מתוך שאיל"מ דשמא גרם לו להפסיד מחצה וא"כ ממילא כשטוען ברי שאולה מתה לא שייך מתוך שאיל"מ דהא אפילו מכחישו בודאי ואומר שכורה מתה היה ראוי להאמינו במיגו דלהד"ם רק דהמשאיל יש לו מיגו דאיני יודע שאז לא יהיה העזה וא"כ עיקר שבועת השואל היא משום דחשבינן טענת המשאיל כמו איני יודע וא"כ לא שייך משואיל"מ שאם נאמר שטענת המשאיל חשובה ברי שיועיל לענין שאם יטעון זה איני יודע יהיה מתוך שאיל"מ א"כ לא יהיה למשאיל מיגו כלל לומר איני יודע דניחא ליה טפי לטעון ברי כדי שאם יטעון השואל א"י יהיה מתוך שאיל"מ וכיון דאין מיגו למשאיל אין חיוב שבועה על השואל דנאמן במיגו דלהד"ם לכן אי אפשר ליתן עליו חיוב שבועה ואין יכול לישבע שישלם שא"כ בטלה עיקר שבועתו אבל השתא דפטרינן ליה באם אומר השואל איני יודע א"כ שפיר עדיף טענת המשאיל שהיה יכול לטעון איני יודע אם שכורה ומ"מ יכול להשביעו אבל כשתתן עליו דשואל דין משואיל"מ א"כ אין למשאיל מיגו כלל וראוי שיפטר אפילו מעיקר השבועה לכן לא שייך לדין משואיל"מ בכה"ג עוד אפשר לומר לפמ"ש לעיל דעכשיו מודה לו הנבילה אפשר דהוה העזה לטעון להד"ם לכפור גם בנבילה. מיהו אי הוה הילך לא שייך לתרץ כן ועמ"ש בסוגיא דהמחליף בס"ד:

בגמרא בעי ראב"מ שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו לכאורה הוה מצי למיבעי בכלו ימי שאילה דקיי"ל דפטור משואל וחייב כשומר שכר כדלעיל דף פ"א וא"כ איכא למיבעי אי פטור אלא דהא מילחא דפשיטא כיון שאין החיוב מתחיל רק מכח השאלה א"כ פשיטא דלא גרע אחר ימי שאילה מתוך ימי שאילה דעיקר חיובא אמעיקרא אלא דמ"מ צ"ע מה שפרש"י ד"ה שאלה בבעלים וקודם שהחזירה כו' דמנ"ל לרש"י דילמא מיד שכלו ימי שאילה הדרא למרה ובטלה שאילה בבעלים והכא לא מיבעיא לן רק בשכרה קודם שכלו ימי שאילה מזמן השאילה ואילך אבל אם שכרה לאחר ימי שאילה אף קודם שהחזירה י"ל דפסקה שאלה ראשונה לגמרי וכבר הדרא למרה ושכירות ששכר פנים חדשות בא לכאן כיון שכבר עברה רגע שלא היה לו שום דבר עליו וצ"ל דמילתא דפשיטא דמ"מ עכ"פ השמירה מוטלת עליו ומה בכך שכלה זמן השאלה הרי עדיין שומר הוא עכ"פ ואפשר דמשמע ליה דהא תמוה לכאורה למה קבע הך בעיא אחר משנה זו שאינה מדברת משאילה בבעלים לעיל בתר משנה ראשונה דריש פרקין ה"ל לאקבועי לכן י"ל דבכוונה קבעה הש"ס כאן דמוכח דשכורה שקיימת לא מקרי הודאה במקצת אף שעכ"פ מודה באחת הוה ליה הילך דברשותה דמרה קאי מבעיא לן מ"מ לענין שכירות בשאלה דלא הוה כאילו כבר הדרא לביתו של שואל דלענין שאילה בבעלים אכתי ברשותיה דשואל קאי אף דלענין הודאה הילך מקרי וא"כ משמע דמיירי ששכרה אחר שכלו ימי שאילה.

בתוספות ד"ה שאלה כו' וא"ת דאמרי' לעיל כו' עכ"ל. אפשר דשם מסתמא מוחל שכירות דמעיקרא ומחזיק שכירות דעכשיו שהיא בבעלים ואין לומר א"כ בכל מקום שנשאל לו אחר התחלת השכירות נימא שמוחל התחלת השכירות דהא ליתא דא"כ לא יחזיק גם מכאן ולהבא שאין לו זכות רק מכח שכירות ראשונה משא"כ הבעל שמוחל זכות השכירות לגמרי שעכשיו זוכה בלא שכירות מתקנת חכמים:

בתוספות ד"ה ה"ג כו' ותימא כו' הא כיון דשאילה שבאמצע לא חשיבה בבעלים כו' עכ"ל. נראה ליישב פרש"י דהא דשאילה לא חשיבה בבעלים הוא משום דבשאילה איכא חיוב נוסף שהוא אונסין וחיוב זה הוא שחל עליו מחדש לכן לא חשוב בעלים דעל חיוב זה לא שייך שנפטר כבר מיהו זה דוקא בשכרה ושאלה שבא החיוב על השאילה אבל אם לא קרה אונס בשאילה כיון דקיי"ל משעת אונסין הוא דאישתעבדו נכסים כדאיתא בב"ק דף קי"ב וא"כ כשעבר השאלה בלא אונס איגלאי מילתא שלא הועיל תוספת החיוב כלל וכשחזר לשוכרה שפיר י"ל דשייך בקמא ואתיא שכירות לדוכתה וזה נוח יותר ממ"ש התוספות לפרש משום תרי שייכי דאינו סברא כלל שמ"מ נמשך הפטור בבעלים. ובזה ניחא מ"ש לעיל דתמוה שבעיות אלו מקומן אחר מתני' דריש פרקין ולפ"ז ניחא דהשתא קנו מקומן לפמ"ש המפורשים דהא דשקיל וטרי בש"ס לעיל למ"ד אוקי ממונא בחזקת מריה ולא דמי לא"י אם החזרתי משום דמשעת שכורה הוא דאשתעבדו נכסי וא"כ שפיר מצא מקום למבעיא הך בעי' רביעית משא"כ אי הוה אמרינן משעת שאלה אשאעבדו נכסי לא היה מקום לבעי' רביעית שכבר חל עליו אחריות שאילה שלא בבעלים ודברי רש"י נכונים:

במשנה השואל את הפרה כו' א"ל השואל שלחה לי כו' ביד עבדך ביד שלוחך כו' עיין באס"ז בשם הראב"ד שהביא קושית הצרפתי דאם אמר לו שלחה ביד שלוחך איכא שאילה בבעלים שזה משאיל לו שלוחו שילך עם פרתו ולעיל מיבעיא לן דף צ"ו אם אמר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אי חשיב שאילה בבעלים ותמהני למה לא הקשה על עבדו דפשיטא לן דיד עבד כיד רבו ובמתני' נקט נמי עבדך ואפשר לומר עפמ"ש בהג"א אם תפס המשאיל אשתגריי"ף לא הוה שאילה בבעלים שעשה לתועלת עצמו ע"ש א"כ י"ל גם כאן כיון שנותנו לעבדו שיזכה בה השואל א"כ מתחייב באונסין מיד שיצאה מרשותו וה"ל תועלת המשאיל שיתחייב באונסין קודם שיהא לשואל הנאה לכן לא הוה שאילה בבעלים ועיין בתוס' לקמן דף הסמוך ד"ה באומר הכישה ליישב זה:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה