אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שמיני השואל את הפרה › דף צח.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שמיני השואל את הפרה · דף צח.

דף צז:

בגמרא ואמר ליה שואל חדא אין בעידן שאילה מתה עמ"ש לעיל דף ה' בעובדא וההוא רעיא הקשיתי דלא הוה הודאה בדבר שבמנין שהרי מחזיר לו הנבילה ושמין אותה כמה שוה וא"כ בשעת הודאה לא נודע כמה הוא חייב להשלים לו על הנבילה ונראה דכאן י"ל דודאי מודה לו פרה זלימה רק שמקבל ממנו הנבילה בשומת הפרה ומסלק ליה המותר שפיר מיקרי דבר שבמנין שהרי עכ"פ צריך לשלם לו דמי פרה שלימה רק שמעלה לו הנבילה בדמים:

בגמרא וסיפא בג' הקשה מהרש"א לוקמה בתרי וכגון שחדא מתה בפשיעה וזה טוען ששכורה מתה בפשיעה ושאולה באונס חייב על שניהם וזה אומר בהיפך ואפשר לומר לפמ"ש לעיל דבאם שכורה מתה הרי שוכר בדמי הנבילה אחרת רק בבא דשאל אחת ושכר אחת הרי יש לו הפרה שלא מתה לעבוד בה ימי שכירותו וא"כ נראה דודאי אם פשע בה פשיטא שאין יכול לשכור אחרת בדמי דלמה יפסיד הנבילה לכלות קרנא וא"כ תקשי הך בבא דמשאיל אומר איני יודע פטור ומשמע שאינו מפסיד יותר מזה ואם מיירי שזה טוען שכורה מתה באונס ושאולה בפשיעה א"כ יכול לשכור אחרת בדמי הנבילה ואפילו הנבילה אינו מחזיר לו ומתחייב למכור הנבילה וזה אינו במשמע לשון המשנה שיהיה עוד התחייבות על המשאיל וא"כ ה"ל למיתני רבותא דהמשאיל חייב להעמיד לו פרה שכורה ובאם לאו מוכר הנבילה כיון שזה טוען ברי ומשאיל שמא וגם הוא מוחזק בדמי אותה שמתה בפשיעה וגם בנבילה ומשמע שהשואל פטור אבל אין לו חיוב על המשאיל אף אם לא כלו ימי שכירותו לכן מוקי כשהאחת קיימת דאין לו טענה שאם תמצי לומר שהשכורה מתה הרי יש לו השאולה קיימת לעבוד בה ימי שכירותו כשיכלו ימי שאולה גם אפשר דמספיקא לא מהימן להחזיק הקיימת בשאלה כיון דלאו ברי עדיף מוקמינן פרה הקיימת בחזקת מריה ואין לו טענה לשכור אחרת בדמי הנבילה ודי במה שמניח לו השאולה הקיימת דטוען שמא השאולה מתה ויש לו השכורה דבחזקת מרה קאי ואין יכול לעבוד בה בתורת שאילה משא"כ כשטוען ששאולה מתה בפשיעה ושכורה באונס שפיר יכול לישכור בדמי הנבילה כיון שאינו משתמש עוד בשל משאיל

בגמרא ולרמי בר חמא כו' משכחת לה רישא בג' כו' כבר תמהו כל המפרשים הקדמונים מה ענין זה לשבועת שומרין דהא שבועת שכורה מתה הוה כפירה והודאה שזה טוען דמתו תרווייהו בעידן שאילה וזה מודה לו אחת שמתה בעידן שאילה לכן דחק רש"י לרמב"ח איני יודע לאו כפירה הוא והוא תמוה דהיכא רמיזא בדברי רמי בר חמא דחולק על רבא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולכאורה היה נ"ל דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע לא שייך רק אילו היה טוען ברי חדא בעידן שאולה מתה ואידך בעידן שכירות מתה אז היה חייב שבועה מדין מודה במקצת לכן באומר איני יודע ה"ל משואיל"מ וא"כ י"ל לרמי בר חמא בשתי פרות אם טען חדא בזמן שאולה מתה ואידך בזמן שכירות ג"כ לא היה חייב שבועה דאורייתא דהא דמודה במקצת אינו נאמן במיגו דכופר הכל היינו משום דאין אדם מעיז לכפור ולרמי בר חמא דמצריך שלשה פרות כפירה והודאה ונאנסה הא דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר אהך דהודאה נאנסה ע"כ משום דהוה כמו מודה במקצת במיגו דכופר הכל אף שאינו מכיר בשקרו אין יכול לכפור בכל וא"כ י"ל דהא כתבו התוס' לרמב"ח אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר אכפירה נאנסה כתבו התוס' ב"ק דף ק"ז דמיירי דכפירה קמן אבל לרמב"ח לא מחייב בהודאה ונאנסו לחוד וכן בכפירה ונאנסה לא מחייב בלא הודאה וא"כ בשתי פרות אם מודה חדא בעידן שאילה מתה ואידך בעידן שכירות נאמן הוא במיגו דאי בעי הוה טוען שאותו חדא שטוען בעידן שכירות היה יכול לטעון על אותו שמתה מחמת מלאכה דנהי דהמשאיל יודע הזמן אבל אופן המיתה אין לו לידע וכשיטעון חדא מתה כדרכה ואידך מחמת מלאכה לא יהיה חייב שבועה דלא הוה רק הודאה ונאנסה ופטור מן שבועה דאורייתא כשיטעון ודאי שכורה מתה וא"כ ממילא כשטוען איני יודע לא הוה משואיל"מ לכן מוקי בשלשה פרות ויש פרה דכפירה ג"כ א"כ שפיר חייב כשטוען ודאי שכורה מתה דלית ליה מיגו שיטעון מתה מחמת מלאכה דחייב מ"מ שבועת שומרין מדאורייתא דה"ל כפירה והודאה ונאנסה אלא דקשה אכתי נימא שהמשאיל טוען ברי שלא מתו מחמת מלאכה ומזה י"ל ראיה לשיטת המפורשים לקמן דפריך אבבא דזה אומר שאולה ישבע אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ופירש הראב"ד דהקושיא אף לדידן וע"כ צ"ל דשבועת שומרין שייכא וא"כ ע"כ איירי בג' פרות וסיפא בד' דאל"כ לרמי בר חמא ליכא שבועת שומרין אשכורה מתה וארווח לן בזה קושיא עצומה דקשה לרמי בר חמא דמיירי בד' פרות ואיכא כפירה והודאה ונאנסה וכפי מה שהסכימו התוס' דלרמי בר חמא חייב בכפירה והודאה ג"כ שבועה דאורייתא כמו בטענת מלוה וא"כ תקשי מתני' בבא דמשאיל אומר איני יודע פטור הא חייב עכ"פ שבועת מודה במקצת על כפירה והודאה ויגלגל עליו שבועת שכורה מתה וכבר הרגיש בזה דו"ז רבינו הגאון בתומים סימן צ"ד ונדחק לתרץ על גלגול דאין מגלגלין בשמא ואכתי אינו מיושב איך תנן במתני' פטור והרי הוא חייב שבועת מודה במקצת ולדברי התומים צריך לדחוק דלא מיירי מהך שבועת כפירה במשנה אכן לפמ"ש ניחא דהיכא דיש לו מיגו דמתה מחמת מלאכה פטור אפילו אם הוא מודה במקצת כיון דיש לו מיגו לטעון מתה מחמת מלאכה אלא דהא ליתא דלפי האמת דמיירי בד' פרות א"כ איכא כפירה והודאה דשאולה אחת מתה ועל זו שטוען שכורה מתה ה"ל מודה במקצת וכופר מקצת מה שאומר להד"ם ואף אם יטעון על השכורה מתה מחמת מלאכה יתחייב שבועה דאורייתא דהוה כפירה והודאה ונאנסה. אך י"ל דמ"מ י"ל דבלא"ה קשה לרמי בר חמא יהיה נאמן במיגו דאי בעי טעין על ההודאה נאנסה וצ"ל דאין זו מיגו דאינו מעיז לכפור אף שאינו מכיר בשיקרו שהרי לא יתחייב כלום אלא דאכתי י"ל לסומכוס יהיה נאמן אם טוען שכורה מתה בודאי במיגו דאי בעי טען על זו שמודה וגם על השכורה שכופר וזה טוען שאולה יש לו מיגו דאי בעי הוה מודה ליה ששתיהן שאילות מתה רק שאינו יודע חם מתה מחמת מלאכה א"כ יתחייב באחת עכ"פ לסומכוס מטעם ממון המוטל בספק ומ"מ לענין שומרין לא מקרי הודאה מה שנתחייב מכח טענתו שטוען איני יודע כיון דאינו מתחייב מטעם ודאי וכמ"ש הש"ך סימן ע"ה נמצא שיהיה פטור משבועת שומרין אע"פ שיתחייב אחת ואינו העזה וצ"ל דאיני יודע טענה גרועה הוא כמ"ש מפרשים וזהו דוקא ברישא שמשאיל טוען ברי משא"כ בבא דמשאיל אומר איני יודע אם שכורה אם שאולה דזו טענה גרועה יותר איך אפשר שאיני מכיר פרתו וא"כ גם זה יכול לטעון איני יודע ושפיר מהימן במיגו וליכא שבועת מודה במקצת דנאמן במיגו דאי בעי אמר איני יודע אם מתו גם שניהם מחמת מלאכה דלא היה מתחייב ג"כ יותר מאחת דמתני' כסומכוס ולפ"ז יש להוכיח דסומכוס פליג אפילו אהך דבשעה שהיתה שאולה מתה אף דמסייע חזקת הגוף למוחזק ודלא כמ"ש התוס' לקמן ומה שהקשו מהא דסומכוס מודה כשחזקת הגוף מסייעא למוחזק י"ל דבאמת הכא מקרי איני יודע אם החזרתי וצ"ל הטעם דבעלמא בא"י אם החזרתי מוקמינן בחזקת חיוב וכאן חזקת הגוף דהשתא מתה נגד חזקת חיוב לכן מדמי ליה לא"י אם הלויתני ובבבא דזה אומר שאולה י"ל כיון שמחזיר לו אחת כמ"ש התוס' לעיל וא"כ שפיר י"ל כדפרישית דלסומכוס יש לו מיגו דא"י על שניהם ודו"ק היטב עמ"ש בסמוך על פרש"י

בפרש"י ד"ה ולרמי כו' ואיני יודע לאו כפירה הוא כו' עכ"ל: דברי רש"י תמוהים דהיכא רמיזא בדברי רמי בר חמא דליפלוג אדינא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ושיסבור דאינו יודע לאו כפירה הוא דכיון דמחייב שבועה דאורייתא בכפירה והודאה ממילא בטוען איני יודע ה"ל מתוך שאיל"מ ואמת שרש"י הוכרח לזה ע"פ הסוגיא דקשיא ליה מה ענין הך דמתני' לשבועת שומרין דה"ל שבועת כפירה והודאה וכמ"ש בסמוך ונראה ליישב דמשמע ליה להש"ס דרמי בר חמא דס"ל בעינן כפירה והודאה ונאנסו וס"ל להש"ס דאין טעם לחלק דכמו שנשבע על כפירה והודאה ונאנסו כיון דבכפירה והודאה איכא שבועה בלא שומרין ועיקר שבועת שומרין היא על אותה שטוען נאנסו וא"כ קשה מה טעם שיתחייב יותר שבועת נאנסה היכא דאיכא כפירה והודאה בלא"ה דע"כ לאו מטעם גלגול הוא דא"כ אפילו בלא שומרין חייב וע"כ נאנסו עיקר שבועה היא וא"כ מה טעם יש בה שאם ליכא כפירה לא יתחייב שבועת הנאנסה וכיון דגזירת הכתוב הוא דבעינן ג' פרות ע"פ דרכנו למדנו דאם ליכא רק הודאה ונאנסו אין לחייבו שבועה על הנאנסה שהרי יש לו מיגו דאי בעי אמר על הנאנסה איני יודע אם נאנסה דכאן לא שייך אין אלם עושה עצמו ברצון מסופק כיון שגם התובע טוען שמא אע"כ ליכא שבועה על הנאנסה רק אם ישנו בלאו הכי כפירה והודאה דאז שפיר יש לחייבו על הנאנסה שבועה דאורייתא דאם יטעון על הנאנסה איני יודע כיון דאיכא כפירה בלא"ה זו שטוען להד"ם עליה שהיא כפירה בהחלט א"כ אם יטעון על הנאנסה א"י כיון דאיכא כפירה והודאה ואיני יודע שפיר ה"ל משואיל"מ כמו בחמשין אית לך ונו"ן השנים מקצת להד"ם ומקצת איני יודע כפרש"י דהוה כפירה והודאה ואיני יודע ובכה"ג חייב שבועה על הנאנסה משא"כ כשיטעון הודאה ועל הנאנסה איני יודע איני יודע לאו כפירה הוא ולא הטילה שבועה עניו שנאמר מתוך שאיל"מ רק היכא דאיכא כפירה בהחלט לכן צריך ג' פרות וא"כ צדקו דברי רש"י שפיר דמוכח לרמב"ח בא"י דלאו כפירה הוא לכן באיכא כפירה והודאה בלא הנאנסה חייב שבועה דאז הטילה התורה עליו שבועת נאנסה דאם יטעון על הנאנסה איני יודע יהיה מתוך שאיל"מ משא"כ בהודאה ונאנסה לחוד אם יטעון על הנאנסה א"י לא יתחייב שבועה כיון דליכא כפירה לכן גם בטוען נאנסה אין חיוב שבועה עליו ומרווח יותר מפירוש התוס' מיהו נראה לי עוד בריווח יותר דודאי תליא אי אמרינן אין עירוב פרשיות ובעינן בפקדון כפירה והודאה ונאנסה וכבר כתבתי דצריך להבין מה תוסיף הכפירה תת כח שישבע על הנאנסה יותר מאילו היה הודאה ונאנסה בלי כפירה לכן י"ל דכך רצון התורה שאין עניו חיוב שבועה רק בשזה שכנגדו יש לו טענה ברורה שמשקר עכ"פ לכן בליכא כפירה לא מחייב אנאנסה שהרי בתחילה האמינו ומסר לו ומהיכא תיתי לומר שמשקר ולהטיל שבועה עליו דיש לנו לומר מסתמא עומד באמונתו לכן צריך כפירה שיהיה טענה ברורה למפקיד שהוטעה בו וחשבו לנאמן והנה הוא כופר אז יתכן להשביעו על הנאנסה מטעם שבועת שומרין שהרי עכ"פ יש למפקיד טענת ברי שאינו עומד באמונתו ומעתה י"ל דס"ל להש"ס כיון דלא מצינו חיוב שבועה רק היכא דע"פ טענת התובע איתרע הימנותא דידיה ממילא כיון דלפי האמת אף שטוען שמא וזה תובעו בברי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה א"כ כשטוען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אינן בגדר חיוב שבועה כלל דלא מצינו חיוב שבועה רק היכא דאיתרע נאמנותו לפי טענת התובע וא"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא לא איתרע נאמנותו כלל ולא מצינו חיוב שבועה בכה"ג ורבא דס"ל בחמשין ידענא וחמשין ל"י הוה משואיל"מ היינו למאי דקיי"ל אין עירוב פרשיות ואיכא שבועת שומרין על נאנסה לחוד אף דלא איתרע נאמנות כלל שהרי אפשר הוא שנאנסה ע"כ לומר שזה אינו מחוייב להאמינו אף שחשבו לנאמן בתחילה א"כ שפיר איכא מציאות שבועה על חמשין שאינו יודע מאחר שאין זה מחוייב להאמינו אף שהאמינו תחילה שהרי מצינו בשומרין אפי' על נאנסה שאפשר שקרה ל האונס ופטור מ"מ חייבי לישבע כ"ש בזה שזה טוען שבאמת הוא חייב אבל לרמי בר חמא לא מצינו שום מציאות שבועה רק כשזה טוען ברי שמשקר לכן דייק רש"י במתק לשונו שאיני יודע לאו כפירה ואיו יכול להטיל עליו שבועה אם לא שיהיה לו טענה שזה כופר ומשקר במה שיודע ומיושב ממילא קושית מהרש"א שהקשה מהיכן בא לו השבועה על איני יודע שנידון בו משואיל"מ ולפמ"ש לק"מ שכונת רש"י שאיני יודע לאו כפירה הוא שאין מציאות שבועה מן התורה רק כשתובע יודע שמשקר עכ"פ בדבר שהוא יודע אבל איני יודע בלי כפירה אחרת אין זה כפירה אצל התובע אבל בחמשין אית לך וכ"ה לית לך וכ"ה איני יודע הרי יודע בודאי שמשקר בכ"ה ואיכא מציאות שבועה וה"ל משואיל"מ ודברי רש"י מזוקקים אלא דיש לדקדק במ"ש רש"י לרמב"ח והא דרבא לית ליה אא"כ אמר בנ' השנים כ"ה לית לך וכ"ה איני יודע דבכה"ג ליכא מציאות שבועה דקשה יהא נאמן אאותן שכופר במיגו דאי בעי הוה אמר על כל החמשין לא ידענא ואין כאן מציאות שבועה גם על אותן שכופר ולמה יתחייב לשלם על אותן שא"י דלא שייך לומר משואיל"מ כיון דליכא מציאות שבועה מיהו בהך דמתני' דהכא שאין הספק רק באחת כי כולהו שאולות רק אחת שכורה לא שייך מיגו דאיני יודע על אותה שכופר שהרי אין שכורה אלא אחת ולומר איני יודע אם שאלת שלשה י"ל טענה גרועה היא דאינו עשוי לשכוח על איזו אופן קיבלם מיהו י"ל בלא"ה דרש"י ס"ל מיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן אלא דאכתי איכא למידק איך יפרש רמב"ח מתני' דהמחליף בבא דשני שדות ועבדים דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף צריך לאוקמה בעסק שבועה כמ"ש המפורשים ולרמב"ח בלא כפירה לא שייך עסק שבועה בשלמא אי רמב"ח מודה בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא א"ש כמו דא"ש לדידן אבל לפרש"י שצריך להוסיף כפירה וזה לא נזכר שם ועמ"ש בסוגיא דהמחליף בע"ה ועיין מ"ש בסמוך ובתוס':

בגמרא סיפא בד' כבר כתבתי דקשה מציעתא במשאיל אומר איני יודע פטור אמאי אינו חייב לישבע על הכפירה עכ"פ שהרי הוא מודה במקצת וע"י גלגול ישבע ששכורה מתה וכמו שהרגיש בזה בתומים ולולי דברי הקדמונים היה נ"ל דבלא"ה תמוה איך מוסיף במתני' פרות שאין זכר להם ובכל זה נדחקו הקדמונים לכן נלפענ"ד דבלא"ה קשה מאי פריך ממתני' הא בפרק הגוזל דף קי"ח מוקמינן מתני' דהאומר לחבירו גזלתיך כו' חייב לצאת ידי שמים וא"כ קשה למה דחק להרבות בפרות נוקמה מתני' ג"כ לצאת ידי שמים לכן י"ל דודאי ממשנתינו אין קושיא כ"כ דמצינן לאוקמה לצאת ידי שמים רק דאכתי אינו מיושב דסיפא במחליף בשני עבדים ושתי שדות דאיתא במתני' זכה בגדול ולשון זכה בגדול משמע ודאי דזוכה מדינא דבשלמא לשון חייב יש לפרש שמחוייב לצאת ידי שמים אבל זכה משמע שהוא שלו לגמרי לכן אמר כדאמר רב נחמן ולא נודע על מה אמר ואפשר דאמרו אסיפא דשני עבדים דשם ג"כ שייך עסק שבועה על הכסות כמ"ש הרמב"ן ובעל המאור כל חד לשיטתיה ואפילו למה שאכתוב לקמן אי"ה תירוצים אחרים מ"מ משנה דהבית והעליה דקתני נוטלין והם שלו ודאי דמדינא קאמר לכן אמר מאחר דע"כ מתני' דהמחליף ודהבית ועליה מתפרשים על שמדינא הם של הטוען ברי והיינו בעסק שבועה ושם אין עיקר חסר במשנה אם כן משנתינו ודאי פשטא לצאת ידי שמים לכן לא חשש לפרש הפרות ומשכחת לה נמי חיוב מדינא לכן אמר לשון משכחת לה ולא אמר הכא במאי עסקינן כי פשט המשנה אינו סובל להרבות בפרות אלא דבעי לאשכוחי חיוב נמי מדינא וניחא נמי הא דפריך לקמן בפשיטות מה שטענו לא הודה לו אפילו לדידן דפשטא דמתני' מיירי נמי בברי ושמא לצי"ש ובפרה אחת רק דהתנא סמך אם מיירי בענין עסק שבועה שדומה לסיפא חייב מדינא והכל מרווח ונכון מכל מה שנדחקו הקדמונים ואתה תבחר:

בתוספות ד"ה משכחת כו' בשתי פרות סגי בהודאה וכפירה או בהודאה ונאנסו ול"ג ר"ת כו' עכ"ל מפשט לשון התוספות נראה דלפירוש ר"ת א"צ לחלק דשכורה מתה לאו שבועת שומרין הוא די"ל שפיר דהוה שבועת שומרין כיון דשבועת שומרין נמי לא סגי בלא הודאה. וקשה דהא גם לפר"ת למאי דמסקו התוס' דעכ"פ איכא שבועה דרבנן בנאנסו אף בלא הודאה וא"כ כיון דמוכח דשכורה אינה שבועה רק ע"י גלגול א"כ גם לפר"ת מוכרח דשכורה מתה אינה שבועת נאנסה וכמו שנראה מדברי התוס' גופייהו בסמוך באותו דיבור ונראה דבדרבנן פשיטא להו לחלק בין שבועת נאנסה לשבועת שכורה מתה דנאנסה שיין בכל שומר ולפי' ריב"א אפילו מן התורה צריך לחלק מיהו אכתי יש לדקדק דע"כ גם לר"ת שכורה לא דמי לנאנסה דהא בהודאה ונאנסה חייב אע"ג שהתובע טוען שמא ובשכורה מתה והתובע טוען שמא אינה שבועה שומרין כמ"ש התוס' במשנה ד"ה השוכר וא"כ צ"ע מ"ש התוס' דלפירוש ר"ת א"ש טפי דאפילו נאנסה בעי הודאה ונראה כוונתם דא"ש טפי היינו קושית התוס' לעיל שהקשו נימא דחייב שבועה ע"י גלגול ולפר"ת ניחא דליכא שבועה דאורייתא אנאנסה בלא הודאה לכן צריך לאוקמי בעסק שבועה אבל לענין גוף השבועה ע"כ גם לר"ת שכורה מתה אינה בכלל שבועת שומרין:

בא"ד ולא גרס ר"ת הנ"מ במלוה כו' בפרק הגוזל שם מבואר פר"ר בארוכה ע"ש בלשון ויש לדקדק לפי' ר"ת מאי שיאטיה דרבה התם לענין עירוב פרשיות כיון דלא גרס אבל בפקדון ואפילו אין עירוב פרשיות צ"ל דרבה אהא דלא מהימן במיגו דכופר הכל ונראה לפרש לפירוש ר"ת דמפרש כי הוא זה אמלוה נמי הוא דכתיב ולא אפקדון לחוד דאי הוה קאי אפקדון לחוד הוה בעי תלתי דכי הוא זה משמע כפירה כמ"ש ר"ת לרמב"ח אבל השתא נקט לשון כי הוא זה משום מלוה דבמלוה ודאי בעי כפירה משא"כ בפקדון הנאנסה היא במקום כפירה וע"ז פריך מ"ש מלוה ר"ל מ"ט דמלוה כמ"ש התוס' והיינו מאי טעם יש במלוה שהוצרכה התורה לערב פרשיות דנימא פקדון דומיא דמלוה ומשני כדרבה וא"כ אי הוה כתיב כי הוא זה במלוה הוה אמינא כיון דטעמא משום דאינו מעיז הוה ס"ד דדוקא במלוה שצריך להעיז ולטעון להד"ם שמכיר בשקרו אבל בפקדון הוה ס"ד כיון דיש לו מיגו דנאנסה שלא היה מכיר בשקרו לאו מיגו דהעזה היא וס"ד דבפקדון פטור משבועה קמ"ל דבפקדון דומיא דמלוה נמי חייב והיינו משום דכיון דכופר הכל הוא אפילו אינו מכיר בשקרו מ"מ אינו מעיז כדמוכח נמי לרמב"ח דלא מהימן אהודאה במיגו דנאנסה ומ"מ כתבו שפיר דלא גרס בפקדון מעיז ומעיז דלפי האמת ע"כ גם בפקדון אינו מעיז כיון דבעי הודאה ונאנסה:

בא"ד וי"ל דגזירת הכתוב הוא דאינה עולה לכאן ולכאן עכ"ל וצ"ע דכיון דע"כ מוכח דטענה דשכורה מתה אינה שבועת שומרין דאי הוה שבועת שומרין לא היה צריך להוסיף בפרות לר' חייא ב"י דבפשיטות כשטוען, א"י אם שכורה מתה ה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ וכדמוכח להדיא לקמן דלא משתבע שכורה מתה רק ע"י גלגול וא"כ לפי שיטת התוס' כאן דלרמב"ח לא מחייב בפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסה וא"כ מה יתן ומה יוסיף לנו רבוי הפרות שהרי אילו היה טוען חדא להד"ם וחדא שכורה מתה וחדא מודה לא היה כאן חיוב שבועה לרמב"ח מאחר דשכורה מתה אינה בכלל שבועת שומרין ה"ל כאילו טען על תרווייהו להד"ם דמ"ל שכורה מתה מ"ל להד"ם ואם כוונת התוס' לשיטת ר"ת י"ל דשכורה מתה היא שבועת שומרין אלא משום שגם שבועת שומרין בעי הודאה א"ש דברי התוס' אלא דיש לתמוה איך יפרשו הסוגיא לפריב"א שכתבו התוס' בב"ק שכן עיקר וכיון דלריב"א מוכח דשכורה מתה אינה שבועת שומרין א"כ תקשי איך יפרש המשנה לרמב"ח וגם לעיל בתחילת שמעתין כל הקושיא מנאנסו ע"י גלגול הוא לפריב"א דלפי' ר"ת א"צ לכל דחוקים דשבועת נאנסה נמי בעי הודאה ואפילו אי איכא שבועה דרבנן על נאנסו לא אמרינן משואיל"מ בשבועה דרבנן וא"כ תמוה לשיטת התוס' דהסוגיא מוכח לרמב"ח לא משתבע בפקדון אכפירה והודאה ולכאורה היה נ"ל לסייע מזה לדעת הש"ך ח"מ סימן ע"ב סכ"ז וכמה דוכתי שסובר דלפריב"א לכך נשבע בשומרין גם כופר הכל משום דבפקדון שטוען נאנסה ואינו מכיר בשיקרו מעיז ומעיז לכן אם טוען השומר ודאי שלא נאנסה אין כאן רק כפירה בעלמא ופטור משבועת שומרין וא"כ י"ל דשפיר ס"ל לריב"א דשכורה מתה הוא כמו נאנסה אלא משום דכיון דאי טעין ברי שכורה מתה לא שייך ביה שבועת שומרין שהיא טענת ודאי לכן לא שייך בשמא מתוך שאיל"מ אלא דזה דוקא לרחב"י משא"כ לרמב"ח דבעינן ג' פרות א"כ ודאי נהי דהקילה התורה שלא ישבע בכפירה והודאה לחוד הוא גופיה חידוש ומהיכא תיתי לומר באם זה טוען בודאי שלא נאנסה שלא יצטרך לישבע וא"כ י"ל שפיר דשכורה מתה היא כמו נאנסה רק בכפירה לא שייך שבועת שומרין לרחב"י משא"כ לרמב"ח לא גרע ברי משמא וא"ש אבל באמת אי אפשר לומר כן דהא במתני' מבואר דאפילו המשאיל אינו טוען ברי פטור וא"כ תקשי ישבע שבועת שומרין וע"כ דאין זו שבועת שומרין כלל וכמ"ש התוס' במשנה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלרמב"ח אין כאן רק כפירה והודאה ומ"ל כפירת פרה אחת או שתי פרות והנלענ"ד בזה דודאי לא פסיקא ליה להש"ס מסברא ששכורה מתה אינה שבועת שומרין אלא מכח הוכחה דמוכח ממתני' במשאיל אומר א"י דפטור ואי הוה שבועת שומרין יתחייב שבועה כמו שכתבו התוס' במשנה בד"ה השוכר וא"כ למ"ש התוס' לעיל במשנה ד"ה ביום דמיירי שמאמינו המשאיל שנאנסה לא קשיא כלל שישבע שמאמינו גם על זה ששכורה מתה י"ל דלא קשיא כלל דודאי אם מאמינו על הכל מאי קמ"ל פשיטא דפטור אע"כ דזה אינו חשוד בעיניו לטעון על פשיעה אונס אבל חושדו שמא טוען בדדמי על הזמן או על הפרה או דמורה התירא מאחר שאין קפידא למשאיל איזה תהיה שכורה דמסתמא לא אסיק אדעתיה שתאנס אבל לא יעלה על הדעת שבבא דמתני' מיירי במאמינו על הכל ובודאי על שכורה מתה אינו מאמינו וא"כ מוכח ממתני' דשכורה מתה לאו שבועת שומרין הוא דל"ל במאמינו גם על השכורה שמתה שא"כ אין לו שום טענה עליו ולא שייך למיחשביה בבבי דמתני' משא"כ לרמי בר חמא ליכא לאוקמה במאמינו על האונס דהא כיון דכופר באחת בשאט נפש א"כ ודאי לא יאמינו וכמ"ש בתומים ג"כ וא"כ עכ"פ היה צריך לישבע שבועת נאנסה אלא נראה לרמב"ח מיירי שאומר א"י על כל הכפירה כגון שבתחלה טוען תלתי פרות מסרתי לך וכו' וזה טוען חדא להד"ם וחדא שכורה מתה וחדא מודה וזה טוען א"י אם מסר לו שלשה או שנים וגם אם שכורה מתה וכ"ש שצריך לומר כן אי לרמב"ח בכפירה והודאה לחוד מיחייב אפילו בפקדון צ"ל שטוען איני יודע על כל תשובת השואל שאינו יודע בבירור על מה שמכחישו דכן מורה לשון איני יודע להכחישך בשום דבר וברישא דטוען ברי מכחישו בכל וכשטוען איני יודע אינו מכחישו בשום דבר לכן שפיר הוא פטור דאנאנסה לחודה ליכא שבועת שומרין וא"כ שפיר י"ל לפום סברת התוס' דבכפירה והודאה אינו חייב שבועת שומרין לרמב"ח מ"מ י"ל דשכורה מתה שפיר הוה שבועת שומרין כמו נאנסה דאל"כ לא מתוקמא מתני' לרמב"ח אבל לר"ח בר' יוסף מוכח דשכורה מתה לאו שבועת שומרין הוא מבבא דמשאיל אומר איני יודע כנלענ"ד מוכרח לפרש כוונת התוס' ובזה ניחא מאי דקשיא לי על דברי התוס' שכתבו דכולהו משניות דזה אומר עד הזיז וסלע וגפנים הם דלא כרמב"ח וא"כ קשה למה דחק מתני' דכאן לאוקמה לרמב"ח כיון דכבר נסתמו כמה משניות דלא כברייתא דרמב"ח מה הרויח במה דמוקי משנתינו לרמב"ח אלא נראה דהש"ס בעי לפרושי דאם מתוקמה מתני' כרמב"ח י"ל לדידן גם שכורה מתה משבועת שומרין הוא כדפרישית דלרמב"ח אינו מוכרח ממתני' דשכורה מתה אינה שבועת שומרין ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א אמאי לא דחי התוס' מהך דתקשי לרחב"י ברייתא דרמב"ח אי מודה רמב"ח בפקדון דסגי בכפירה והודאה א"כ משניות דשבועות א"ש אפילו לרמב"ח ואיך פליג רחב"י אברייתא ולפ"ז ניחא די"ל דרחב"י פשיטא ליה דשכורה מתה אינה שבועת שומרין כלל וא"כ אפילו בתלתי לא מתוקמא מתני' לרמב"ח כיון דע"כ במתני' לא סגי בכפירה והודאה לחוד וצ"ל תירוץ אחר שפיר י"ל דס"ל מתני' ע"כ דלא כרמב"ח ודו"ק היטב אחרי כתבתי כל זה ראיתי למרן בתומים סימן צ"ד שמפרש דלרמב"ח שכורה מתה שבועת שומרין ותמוה א"כ במציעתא אם המשאיל טוען שמא למה לא ישבע הא לכ"ע על הנאנסה א"צ המפקיד לטעון ברי ומ"ש הוא מוכרח לענ"ד:

בא"ד ומכאן יש להוכיח דלרמב"ח לא סגי בכפירה והודא' בלא נאנסה עכ"ל באמת כבר הוכיחו התוס' מכמה משניות דעל כפירה והודאה לחוד חייב בלא נאנסה במודה במקצת כמ"ש התוס' ממשנה דזה אומר עד הזיז ומנורה גדולה ועשר' גפנים וגם מצד עצמו הדבר תמוה מי גרע כפירה והודאה בפקדון ממלוה גם קשה כיון דאין עירוב פרשיות כתיב א"כ מנ"ל מודה במקצת במלוה וליכא למימר דילפינן מפקדון דהא בפקדון למי פטור בכפירה והודאה רק בהדי נאנסה ואי משום דבמלוה לא שייך טענת נאנסה מ"מ מנ"ל חיוב שבועה. לכן היה נ"ל דודאי כיון דכתיב כי הוא זה משמע כפירה והודאה ונאנסה והתוס' בב"ק הקשו להימן אהך דכפר במיגו דאי בעי אמר נאנסה גם הקשו דא"כ יהיה נאמן במיגו דאי בעי היה מודה בהך דקיימא ובאידך נאנסה ונראה לענ"ד לתרץ דודאי דחוק לומר דהך דכפירה קמן עיין מ"ש פ"ק דף ה' ע"א וע"ב בדרמי בר חמא לכן נ"ל דודאי אם זו שכופר מאיזה טעם שרוצה בה י"ל בלא"ה קשה איך קיי"ל בפקדון דנאמן לטעון לקוח הוא בידי היכא דיש לו מיגו דהחזרתי וכן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף די"ל דלאו מיגו הוא דטפי ניחא ליה לטעון לקוח הוא בידי שיוכל להשתמש בחפץ משא"כ כשיאמר החזרתי צריך להשמר דלא לשויא ליה ראה וצ"ל דמ"מ צריך להאמינו כשיכול לטעון החזרתי דאם נימא שלא להאמינו מ"מ ע"כ יטעון החזרתי ויהיה מוכרח להצניע החפץ או להוליכו למקום אחר שאם רוצה לכפור בשל חבירו אם לא תאמין לו באופן זה הרי יפסיד החפץ לגמרי וניחא ליה שישאר לו עכ"פ החפץ אף שלא ישתמש בו בפרהסיא וכן היכא דיש לו מיגו דנאנסה כגון בשטר מ"מ נאמן לומר לקוח במיגו דנאנסה ויזהר שלא יראה החפץ כמו בשטר וטוען לקוח הוא בידי וא"כ י"ל דודאי לענין שבועה לא קשיא קושית התוס' יהיה נאמן על הכפירה במיגו דנאנסה די"ל דודאי ניחא ליה טפי לכפור שאף שיראו אותה אח"כ אצלו לא יוחזק כפרן ואין לומר שאם לא תאמינו בע"כ יטעון נאנסה ויצניע החפץ או יבריח הפרה דמ"מ כיון דאם תאמר להאמינו ניחא ליה טפי בשקר לכפור להד"ם מטענת נאנסה וא"כ כיון דעכ"פ אם נאמינו על זה ניחא ליה טפי בשקר להד"ם מנאנסה שפיר חייבה התורה שבועה על זה מאחר שאי אפשר להאמינו בלא שבועה שאם תאמינו בלא שבועה הרי בטלה מיגו שלו שהרי נוח לו טפי לטעון להד"ם מנאנסה וא"צ לדחוק כדברי התוס' דכפירה קמן. ועפ"ז נראה דלרמב"ח מה דלא סגי בכפירה והודאה בפקדון לישבע כדין מודה מקצת במלוה היינו משום דבמלוה טענת התובע ברורה שמגיע לו ממון ברור משא"כ בפקדון שהתובע בעצמו אינו יודע אם מגיע לו ממון דשמא נאנסה כולם רק במה שזה השומר משיב לו להד"ם מתבררת כפירת הנפקד שיודע בודאי שיש לו אצלו פרה בבירור וכיון שאין טענת התובע מתבררת מעצמה רק ע"י תשובת הנתבע בהא גלי קרא דאינו חייב רק אם יש ג"כ פרה דנאנסה בהדה משא"כ בהודאה חדא וכפירה חדא לא מקרי כפירה גמורה שהרי לא טען התובע עליו שבודאי מגיע לו שנים ולא דמי למלוה לכן במלוה פשיטא לן דהוה כפירה גמורה בכה"ג ודאי חייב אכפירה והודאה לחוד ומעתה גם משנתינו מתפרשת לרמב"ח דהא כבר כתבתי דקשה מציעתא במשאיל אומר א"י פטור הא יש כאן שבועת כפירה והודאה אלא נראה דמיירי ג"כ בכה"ג שהמשאיל א"י מה אירע לה דאפשר שמתה מחמת מלאכה ואינה קמן כלל ובהא לא מהימן במיגו דאי בעי אמר נאנסה על הכפירה שי"ל שרוצה טפי לטעון שלא יוחזק כפרן אף כשתראה תחת ידו וכיון דתביעת המשאיל אינה מבוררת לא מיחייב בכפירה והודאה עד דאיכא נאנסה בהדה לכן צריך לאוקמה בג' פרות כיון דהמשאיל אינו יודע שלא נאנסה אינה טענה מבוררת משא"כ הני משניות דזה אומר עד הזיז שטענת המפקיד מבוררת שלא קרה אונס כלל בהא ודאי דמי שפיר לטענת מלוה שחייב שבועה במודה במקצת וכן הך דעשר גפנים טעונות כו' ומנורה גדולה ומנורה קטנה מסרתי לך י"ל בכולם לא שייך טענת אונס כלל וטענת המפקיד מבוררת שלא נאנס כלום ואין ביניהם רק הכפירה ולא נשאר רק הך דסלע הלויתני שתים היה שוה כיון שאין המשכון בעין מאין ידע שלא נאנס וי"ל שהלוה טוען בודאי שנאבד אצל המלוה בפשיעה ואין לומר דא"כ לא שייך שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון י"ל דרמי בר חמא ס"ל דחיישינן דטרח ומייתי לה כדלעיל דף ל"ה ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' איך פליג רחב"י אברייתא דרמב"ח די"ל דרחב"י ס"ל דע"כ מתני' דשבועות פליגא ארמב"ח דלא ס"ל הך סברא דטרח ומייתי לה וא"כ ע"כ איירי שאין הלוה טוען שיודע שלא נאנס ואפ"ה חייב שבועה אכפירה והודאה לחוד א"כ ע"כ בשומרין לא בעינן כפירה והודאה ואנאנסה לחוד נמי חייב ובהכי ניחא קושית המפורשים כיון דחייב אכפירה והודאה ל"ל קרא לשבועת נאנסה הא מיחייב לישבע ע"י גלגול ולפמ"ש ניחא דלרמב"ח לאו כפירה והודאה הוא כיון שאין לו טענה ברורה והכל נכון ומרווח יותר מכל דחוקי המפרשים הקדמונים וגם מה שהרבו להשיב על פרש"י שסובר בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז ואפילו כופר בכל נשבע והרבו להשיב עליו מכמה משניות וגם מסוגיא דקציצה דפריך שבועת שומרין היכא משכחת לה למה לא פריך על כל מודה במקצת ונ"ל ליישב ג"כ והוא דיש שני מיני העזות העזה דכפירת ממון שיכפור יותר זה מקרי העזה טפי ותדע שהרי לרמב"ח אינו נאמן על ההודאה במיגו דנאנסה אף שאינו מכיר בשיקרו כלל וע"כ דמ"מ העזה לכפור גם במה שמודה ועפ"ז נבא אל הענין כי בלא"ה כבר כתבנו דקשה דרבה פריך מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע יהא נאמן במיגו דכופר הכל הא י"ל שאין לו ספק מלוה ישינה רק כמו שכופר ובחדושין כתבנו ליישב דהאי אעיקר דין התורה דאפילו הודה בפרוטה חייב ואיך אפשר שלא יהיה לו אפילו פרוטה אחת וא"כ תקשי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר על פרוטה שמודה הילך דנא הוה מקרי הודאה ומשני אין אדם מעיז והשתא י"ל דה"ק ע"כ כי הוא זה אמלוה כתיב דא"ש דמודה מקצת חייב אפילו שיש לו מיגו דכופר בכל והיינו שלא יכפור לו יותר ממה שכופר לו רק שיטעון הילך ע"כ צ"ל דהוה העזה משום שמכיר בשיקרו אבל בפקדון את"ל דבעינן שלשה פרות כפירה והודאה ונאנסה בשלמא אכפירה י"ל כמ"ש התוספות דכפירה קמן אבל אכתי היה לו להיות נאמן אהך דנאנסה במיגו דאי בעי הוה כפר בה דאז לא הוה רק כפירה והודאה ובכה"ג פטור לרמב"ח כדפרישית ואין לומר אין אדם מעיז כיון דאינו כופר יותר ממה שכופר עכשיו רק מכיר בשקרו בהא לא משגח בפקדון שלא עשה לו טובה אבל לכפור ביותר ממה שכופר גם בפקדון ה"ל העזה גם י"ל אפילו חייב לרמב"ח בכפירה והודאה י"ל דמ"מ נאמן במיגו דאי בעי היה מודה על הכפירה רק דה"ל הילך וא"כ ליכא כפירת ממון יותר ובכה"ג בפקדון מעיז כיון דליכא כפירת ממון וא"כ א"ש כל המשניות דגם בפקדון לא הוה מיגו כשצריך לכפור יותר ממה שכופר ובכל הני דמתני' לא שייך מיגו דהילך דאולי אין לו כ"כ ואפילו תימא דבהודאת פרוטה חייב ג"כ שבועה היינו משום דלא פלוג רבנן ורבה קאי על התורה אבל מדרבנן לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אם יש לו כזה בביתו שיוכל לומר הילך ולמ"ד ספק מלוה ישינה א"ש בלא"ה שאין לו מיגו וניחא נמי סוגיא דכל הנשבעין דלא קשיא ליה מכל מודה במקצת דפשיטא ליה דיש העזה כשיכפור יותר ולא פריך רק דומיא דשכיר דהכל כפירת ממון אחד רק העזה דמכיר בשקרו טפי בזו מדמי שפיר לשבועת שומרין שאין כופר ביותר ממה שהוא כופר באמר לא שכרתיך מעולם בזו ס"ל דמעיז:

בא"ד וא"ת ור' חייא בר יוסף היכי פליג כו' עכ"ל לכאורה אין כאן קושיא דמתני' דריש סנהדרין מיתוקמא לרבא כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ורמב"ח אפשר דס"ל כשינוי' דרב אחא ועיין בסנהדרין דף ה' בתוס' שם:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה