מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי המפקיד · דף מג.
בגמרא ומשלם ליה דמי כיסי פרש"י דמי כישות של קוצים. וקשה א"כ מאי הפסד יש למפקיד כיון שמשלמין לו דמי כיסי:
בגמרא משום דצרורין כו'. לכאורה קשה דילמא בסתמא אין ל להשתמש בהם רק היכי דיש גילוי דעת שאין מקפיד ולכן בצרורין דליכא גילוי דעת לא ישתמש בהם. כיון דכלהו צרורין משא"כ מותרין איכא גילוי דעת דלהכי יהבינהו מותרין. מפני שידע שהוא שולחני וישתמש בהם. וא"ל דא"כ גם אצל בעה"ב ישתמש בהם. די"ל דלגבי בעה"ב לא מהני הך גילוי דעת. ונ"ל דמשמע ליה הכי מדקדוק לשון המשנה דנקט אם צרורין. ובמותרין לא נקט אם. ולכן משמע ליה דטעם דלא ישתמש בהם היינו בשביל היותם צרורין ולכן נקט אם. שהוא הטעם שלא ישתמש בהם. ולהכי גבי מותרין לא נקט אם. היינו משום דעיקר טעמא דלא ישתמש בהם הוא משום דצרורין. דבשולחני בעינן גילוי דעת שלא ישתמש בהם א"כ פריך שפיר משום דצרורין וכו' ואי בעינן דוקא גילוי דעת שדעתו של מפקיד שישתמש בהם הו"ל למיתני המפקיד מעות צרורין בלא אם:
שם אמר ר"ה אפי' נאנסו כו'. ויש לדקדק למאי דקיי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וא"כ ברישא דלא ישתמש בהם ע"כ צריך לשומרן בקרקע. וא"כ אבדו דקתני היינו שטמונים בקרקע. וא"כ בסיפא דישתמש ואבדו אפי' טמנם בקרקע נמי חייב באבידה. ואמאי הא ודאי בסיפא דישתמש בהם אין צריך לשומרן בקרקע. וא"כ כיון דהטמינם בקרקע חזינן דמסתמא ל"ה דעתו להשתמש בהם. וא"כ לא דמי לשואל כלל דשקיל אדעתא דישתמש. מיהו לר"נ איכא למימר דמ"מ ש"ש הוי. דאי מתרמי ליה זבינא שקול להו מן הקרקע. אלא לר"ה אכתי ל"ד לשואל. ודוחק לומר דמתניתין דוקא היכא דא"צ לשומרן בקרקע וצ"ל שמיד שנתנם לו ע"ד שישתמש בהם לעת הצורך מיקרי שואל עלייהו וא"כ מתחלה כי יהיב להו היינו ע"ד שאלה לר"ה ואין צריך להטמינם בקרקע. וא"כ לא מיפטר בשביל גילוי דעת של אחריה דמ"מ כבר נעשה שואל. ובהכי ניחא דמתני' נקט אם אבדו אע"ג דחייב גם באונסין היינו משום דהך אבידה דומיא דרישא בשמרם בקרקע ולפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ב בכה"ג הו"ל אבידת אונס. ודמי להך אבדו שטבעה ספינתו בים ועיין בסמוך:
שם ר"נ אמר נאנסו לא. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דש"ש פטור באבידת אונס. א"כ תקשי דסיפא ל"ה דומיא דרישא. דהא ברישא דלא ישתמש בהם לא מיפטר באבדו רק בשמרם בקרקע ונאבדו שם. וא"כ היכי קתני סיפא באבדו חייב באחריותן. הא בכה"ג הו"ל אבידת אונס שגם ש"ש פטור וצ"ע:
בגמרא איתביה רב נחמן כו' המפקיד מעות אצל שולחני כו' לפיכך אם הוציא מעל הגיזבר. דע שהרמב"ם כתב בה' מעילה פ' ז' בהפקיד מעות אצל שולחני או חנוני. ואינם צרורות ולא קשורין קשר משונה אם הוציא שניהם פטורין. בעל הפקדון לפי שלא נתן לו רשות בפירוש והוא נגד הברייתא. ומהרי"ק תי' דהרמב"ם ס"ל דברייתא דלא כהלכתא דלקמן מייתי מתניתא נתנה לבלן מעל משום דלא מיחסרא משיכה. אבל לספר לא מעל. אלמא חזינן דלא מעל אף שמותר להשתמש עי"ש בכ"מ ואין ראי' מזה לדברי הרמב"ם דפסק כר"נ וא"כ י"ל דלבלן מעל אע"פ שלא הוציא. אבל לספר לא מעל עד שיוציא אלא די"ל כוונתו דמדר"ה מוכח דברייתא זו אינה כהלכתא. דלר"ה אין חילוק בין הוציא ולא הוציא. ולהכי גם לר"נ דחינן לה להך ברייתא מהלכתא. אלא דמ"מ תמוה לדחות ברייתא ערוכה משום קושי'. והנה לפמ"ש לעיל בגמר' בדקדוק לשון המשנה. בצרורין נקט אם ובמותרין נקט סתם. משמע דעיקר הטעם דלא ישתמש בהם משום גילוי דעת דצרורין. וא"כ בבריית' דנקט בתרווייהו אם. וא"כ תקשי הדיוק דברישא אם צרורין משמע דבעינן גילוי דעת שלא ישתמש בהם ם ובסיפא נקט אם מותרין משמע דבעינן גילוי דעת להשתמש בהם. הא מן הסתם לא ישתמש בהם. ולכן י"ל בדברי הרמב"ם דבסתמא לא נעשה שלוחו. אף שאין מקפיד עליו אם ישתמש בהם לענין מעילה בעינן שיעשה אותו שליח. ולכן ברישא דלא ישתמש בהם מחמת גילוי דעת דצרורין ולכן אם הוציא דוקא הגיזבר לא מעל אבל הוא מעל כיון דנשתמש שלא ברשות. ואם מוסרין לגמרי שאין צרורין כלל דבזו הוי כאינו הרשהו כפירוש ולכן מעל הגיזבר ואם הפקידן צרורין בלי קשר משונה. אף דליכא גילוי דעת של מפקיד ומותר להשתמש. מ"מ לא מעלו גם שניהם כיון שלא הרשהו וכדברי הרמב"ם. וא"כ מיושב קושית התוס' מהך דנתנה לבלן אבל לספר לא מעל הא מותר להשתמש דמ"מ אף שאינו מקפיד מ"מ כיון דלא הרשהו בפירוש לא מעל וכדברי הרמב"ם. אלא שעדיין אין דעתי נוחה מזה דא"כ הו"ל להרמב"ם להעתיק דין הנאמר בברייתא. ולכן אפשר לומר דודאי כיון דקי"ל כר"נ דדוקא הוציא. ובלא הוציא עדיין הם ברשות המפקיד ולכן לא הוי רק ש"ש עלייהו וא"כ בשעה שנתנם לו עדיין לא נעשה שלוחו דהא אפשר דלא ישתמש בהן רק דאי מתרמי ליה זבינא משתמש בהן. וא"כ במעילה הא דמעל המפקיד היינו מטעם שליחות. וא"כ כאן כשעה שנתנם אין כאן שליחות. רק כשמוציאן אגלאי מילתא למפרע שבשליחותו הוציאן וא"כ י"ל כיון שלא נתברר השליחות עד שיוציאם וא"כ צ"ל דכשמוציאן אגלאי מילתא למפרע שנעשה שלוחו. וא"כ י"ל דתלי' אי אמרינן יש ברירה. דאגלאי מילתא למפרע דנעשה שלוחו. משא"כ אי אין ברירה לא שייך לומר דהוי שלוחו כיון דבשעת מסירה אפשר דלא ישתמש בהן כלל וישארו ברשות הנותן א"כ אין שלוחו וא"כ שפיר י"ל דהך בריית' דנקט המפקיד מעות אצל שולחני ע"כ אתי' כר"מ דלר"י אפי' אצל חנוני נמי דינא הכי ור' מאיר לשיטתי' ס"ל יש ברירה אפי' בדאורייתא ולכן שפיר מעל השליח וא"כ שפיר הרמב"ם לשיטתיה דפסק כמאן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ לא מעל המפקיד כן נ"ל. מיהו לפ"ז אכתי אינו מיושב קושית התוס' לקמן לר"ה כיון דר"ה ס"ל דמעל אפי' לא יוציא וא"כ שפיר מעל מיד שנתנם לזה ועימ"ש בסמוך:
בפירש"י ד"ה ואי אמרת אפי' נאנסו כו' ונעשה כמי, שלוה לו כו' עכ"ל. ותמיה לי לקמן בפ' השואל דף צ"ט אמרינן לר"ה דאמר המשאיל קורדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ופריך למאי אי לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה. אלא לחזרה בקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא בקע מצי הדר ביה ואמרינן התם דפליגי אדר"א דאמר ר"א המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו ואי לא קנאו אמאי מעל א"כ מוכח בגמרא דשואל אע"ג דחייב באונסין מ"מ כיון דמצי משאיל הדר ביה לא מעל. וא"כ מאי קשי' לן אדר"ה דנהי דאמר ר"ה אפי' נאנסו מ"מ לא הוי אלא שואל. והכא אם באו הבעלים להחזיר להם מעותיו בטרם הוציאם השולחני צריך להחזיר להם מעותיהם ממש וא"כ אתי שפיר בלא הוציא לא מעל. ול"ד למלוה דאינו ברשות בעלים לחזרה ואי מלוה ברשות בעלים לחזרה באמת אין ראוי שימעול שעדיין לא יצא מרשות הקדש וא"כ מאי קשי' לן אדר"ה. דאדר"ה לשיטתי' ל"ק כלל דאיכא למימר דברשות בעלים לחזרה הוא ונראה דל"ק דבקדושין דף מ"ז ע"ב מוקי פלוגתא דתנאי דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה. ופריך אר"ה גופיה נימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומשני עד כאן לא אמר ר"ה אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל שאלה דהדרא בעינא לא. ונראה פירושו דבשלמא בשאלה נותן לו דוקא שיחזיר לו אותו דבר בעצמו. משא"כ בהלואה שיכול להחזיר אף מעות אחרות ולכן קמה ליה לגמרי ברשותיה מיד דע"כ אדעתא דהכא הלוהו שיוכל ליתן לו מעות אחרות כשיוציא. וא"כ הכא במעות אין לחלק כלל דהוי כמלוה כיון דא"צ להחזיר אותן בעצמן וזהו ברור. וא"כ יש ליישב קושית התוס' דהך ברייתא דנתנה לבלן ל"ק לר"ה דודאי למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה לא מעל כ"ז שלא הוציא כדאיתא בפרק השואל וא"כ ע"כ הא דלא שני ליה ר"ה דהך ברייתא דהכא כמ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה. היינו משום דבעי לאסוקי ככ"ע עכ"פ איכא לשנויי בפשיטות הך דנתנה לבלן דאיכא למימר דאתיא כמ"ד מלוה ברשות עלים לחזרה. וע"פ הדברים האלה אפשר ליישב דברי הש"ך בח"מ סימן רצ"ב ס"ק ח' שכתב דמוכח מדברי התוס' שא"צ להחזיר אותן המעות והיינו ממ"ש התוס' לעיל דף כ"ט והגאון בעל ח"צ בהגהותיו לט"ז השיג עליו בסימן ע"ד דהתוס' לא כתבו כן רק לר"ה דהו"ל לוה עלייהו כדמוכח מהך דהכא. אבל לר"נ דסבירא ליה נאנסו לא א"כ ברשות בעלים הם לגמרי. ולפ"ז אפשר דמכאן ראיה לדברי הש"ך מדפריך בפשיטות אר"ה והא לר"ה לשיטתו יכול לחזור וא"כ במשיכה לבד לא קנה המעות. ומ"מ חייב באונסין כמו שואל קורדום לר"ה. א"ו הא פשיטא לן לכ"ע אפי' לר"נ כיון דיש לו רשות להשתמש יש לו רשות להחליפו ג"כ שהרי נתנם לו ע"ד כן. ובהא פליגי דר"נ ס"ל דהא דחייבה התורה שואל באונסין היינו שגילה דעתו שחפץ בדבר שנשאל ומקרי כל הנאה שלו משא"כ זה שלא גילה דעתו שחפץ בדבר הנשאל דהיינו המעות המופקדין לא מחייב דאולי לא יצטרך להם. משא"כ שואל שביקש להשאילו הרי כבר נעשה חפצו ולהכי פטור הכא בנאנסו כיון דלא היה לו שום הנאה עדיין מן המעות ולהכי נמי בלא הוציא לא מעל דמאן לימא לן שיצטרך. אבל הך מילתא פשיטא לן גם לר"נ דיכול ליתן לו מעות אחרים אה ירצה כיון דרשות בידו להשתמש יכול לומר הרי זו תשמיש שלי שאני מחלפן ובפרט לדידן דקי"ל משיכה קונה בשומרים כדאיתא בסימן שמ"א וא"כ כבר זכה באותו זכות מיד בשעת משיכה שאם ירצה א"צ להחזיר אותן המעות ואפי' לר"ה דמשיכה אינו קונה בשאלה היינו משום דהדרא בעינא א"כ לא שייך שיזכה במשיכת גוף הדבר רשות התשמיש. משא"כ זה שי"ל שקונה גוף הדבר הוי משיכה מעלייתא אלא דר"נ ס"ל דתלי' בדעת נפקד ודעת נפקד אינה שתקנה לו משיכה זו כ"א כשיוציא או ירצה להחליפם לאיזה צורך שיהיה לו והוי כאילו קיבלם על תנאי אם יצטרך להם יהיה רשות בידו להוציאם להחזיר לו מעות אחרים או מעות בעינא אם ירצה דבע"כ אין לנו לחייבו באונסין כל שלא נדע שנהנה מזה הנאת שאלה ולה"נ לא מעל דמאן לימא לן דניחא לנפקד שיהיה ברשותו דאנן אמרינן דהוי כאילו התנה הנפקד שיהיה ברשותו אם ירצה ואם לא ירצה לא יהיה ברשותו שאולי לא יצטרך להם ולמה יתחייב בחנם באונסין ועוד נ"ל דהא בלא"ה הקשו התוס' לעיל למ"ד דמי אבידה חייב באונסין תקשי מ"ש ממפקיד מעות ואף דבדמי אבידה בלא"ה הוי ש"ש מ"מ אטו אם יוסיפו לשומר שכירות יהיה שואל ולכן הוכיח דאין הלכה כר"י והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים פסקו כר"י. ולכן נראה דהכא לא הוי שואל דשואל כל הנאה שלו משום ששאלו להנאתו משא"כ זה שמפקיד לטובתו וניחא ליה שישמור זה פקדונו וא"כ מה שיכול להשתמש במעות הוא בשכר שמירתו שהרי הוא ביקש מידו לשומרם וא"כ היכא דהשמירה מוטלת עליו בלא"ה כמו בדמי אבידה שפיר הוי שואל מש"ה אבל הכא שזה רצה שישמור פקדונו וזה לא ביקש ממנו רשות להשתמש בו לא מיקרי כל הנאה שלו שהרי העיקר הוא הנאת המפקיד ור"ה ס"ל כיון דמסתמא ישתמש בהם הוי כנותן לכתחלה שיוציאם. ומה שהקשו התוס' לעיל דה"ל לוה י"ל דיש חילוק דסתם הלואה שלשים יום וסתם שאלה הדרא לאלתר כדאית' בסי' שמ"א וא"כ אין לו רשות להוציאם על שלשים יום כ"א אזמן מועט כדרך שולחני שמחציף מטבעות וכשבא לתובעו ימתין עד שיזדמן לשולחני להחליפם ומיד צריך להחזיר לו ולפי שעה הוי הלואה ור"ה ס"ל דמש"ה לא עדיף משואל אף דמשמרם מ"מ הרי שואל משמר חפץ הנשאל ואין חסר לו מהנאת שאלה כלום אבל לר"נ כיון דאין כל הנאה שלו דמחשיב ליה להנאת מפקיד כ"ז שלא הוציא אין דעתו שיעמדו ברשותו דבנתן לו רשות בפירוש מסתמא דעתו שיהיה ככל שואל ואם לא היה רוצה לקבל אחריות שאלה ה"ל לאתנויי בהדיא ולכן אמרינן שאין דעתו רק שיהיה לו רשות בעלמא ויהיה הדבר תלוי ברצונו שאם ירצה להוציאם יעמדו ברשותו לגמרי ואם לא ירצה יהיו ברשות מפקיד לענין אונסין ולכן שפיר אין צריך להחזיר אותן המעות אפילו לר"נ דאי לר"נ צריך להחזיר אותן המעות מנ"ל דר"ה פליג בהא וא"כ שפיר י"ל כדברי הש"ך ונדחין כל דברי ח"צ וגם השגתו על הט"ז ליתא. ולפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' מהא דבספר לא מעל לר"ה ולפ"ז י"ל דר"ה מודה התם שאינו מקבל אחריות אונסין כ"א לכשיוציא כיון דאין כל הנאה שלו שלא נתן לו רק לטובתו שיתרצה לעשות מלאכתו דבשלמא הכא לא מיחשב ליה הנאה ממה ששומרם שהרי כל לוה הוא שומר משא"כ התם שלא ניתנו רק לטובתו שיתרצה למלאכתו וקאי במי שפרע א"כ אין כל הנאה שלו כמו בהשאילני ואשאילך דלא הוי טפי מש"ש כיון דנהנה לעומת השאלה שאלה שכנגדו. והכי משמע מלשון הגמר' דלא תליא רק כפי מה שהוא דעת הנפקד דקאמר בטעמא דר"נ הואיל ונהנה מהנה לבעלים א"כ משמע דעיקר פלוגתייהו תליא בהא כפי מה שדעתו להשתעבד מן הסתם וליהנות לבעלים ור"ה ס"ל דהנאת שימוש גדולה כ"כ שרצונו להשתעבד אף לאונסין וא"כ בתחילה נותן לו אדעתא דהכי וא"כ אין הדין מוכח כדברי ח"צ ועי' מ"ש בסמוך בדברי התוס':
בתוס' ד"ה מאי אריא כו' כיון דספר מותר להשתמש בהם עכ"ל. ולפענ"ד נראה דנהי ודאי דמותר להשתמש בהם. מ"מ נראה דכאן א"צ להחזיר אותן המעות אפי' אם עדיין לא הוציא. וכמ"ש לעיל בפרק א"מ וכמ"ש לעיל בסמוך אע"ג דר"ה ס"ל בקורדום בלא בקע בו לא קנאו ע"כ לומר דמתחילה נתנם לו אדעתא דהכי שהרי ידע שנתנם לו מותרין ומותר להשתמש בהם וא"כ התם דנתנם לו ע"ד שיעשה מלאכתו א"כ אם המעות בעין והוא חוזר ממלאכתו אין רשות בידו להחליפם דלא נתנם רק ע"ד ובודאי נהי דרשות בידו להשתמש בהם היינו כ"ז שדעתו לעמוד בדיבורו. אבל אם דעתו לחזור נראה דבודאי אסור להשתמש במעות ואם כבר נשתמש בו וחזר אח"כ איגלאי מילתא למפרע דשלא כדין נשתמש במעות. וא"כ לק"מ דודאי בספר לא מעל דשמא יחזור בו. וא"כ אסור הוא להשתמש במעות ולא מעל הנותן שהרי לא הרשהו על דעת כן להשתמש בו. ומ"מ גבי לוקח הוי עכ"פ ש"ש על המעות כיון שרשות בידו להוציאן ואפי' יאמר שכבר חזר בו והי' אסור להשתמש במעות. מ"מ אי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא יוכל להשתמש ע"מ שיעמוד בדיבורו:
בא"ד בין מיירי בספר נכרי כו' כבר כתבתי כמה ישובים. ועוד נ"ל דאי מיירי בספר נכרי י"ל הא דמעל בלוה לו מעות. היינו משום דנהנה הלוה אע"ג דאיהו ל"ל הנאה במה שמלוה לו. צ"ל אחד משני טעמים או שהוא נהנה מטובת הנאה שמחזיק לו טובה בעד הלואתו או דמחשבינן הנאת הלוה כאילו נהנה הוא כיון דבשליחותו נהנה וכן כל שליח דמועל המשלח היינו משום שליחותו שנהנה שליח ושלוחו של אדם כמותו והוי כאילו נהנה בעצמו. וא"כ י"ל דהיינו דוקא בישראל דבר שליחות הוא. משא"כ בנכרי דאין שליחות לנכרי א"כ אינו חייב על הנאת הנכרי דל"ל כיון שנהנה בשליחותו הוי כאילו נהנה בעצמו דלאו בר שליחות הוא. ואפי' נימא דזהו מקרי הנאה במה שמחזיק לו טובה בעד הלואתו ונחשוב זה להנאה וכמו שאמרו במשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו כדאיתא בפרק השואל דף צ"ט י"ל דוקא בנותן לו בשאלה. אבל התם לא נתן לו רק ע"ד שיעשה מלאכתו ליכא החזקת טובה וא"כ ע"כ אין המעילה רק משום שליחות כדפרישית ואין שליחות לנכרי. ועוד נ"ל די"ל בלא"ה בלא הוציא אמאי מעל הא אין כאן הנאה ואי משום דנהנה הנפקד במה שמותר להשתמש בהם א"כ גם לר"נ תיקשי מה"ט למעול כיון דעכ"פ מותר להשתמש בהם וא"כ אפי' בלא הוציא אית ליה הך טובת הנאה ואם נימא דלר"נ אם בא המפקיד קודם שנשתמש בהם צריך להחזיר, לו אותן המעות עצמן א"כ א"ש דלא מיקרי זה טובת הנאה דשמא יבא המפקיד ויצטרך להחזיר לו שלו רק לר"ה שאין ביד המפקיד לחזור מיקרי טובת הנאה א"ש דמבואר בפרק השואל דגם המשאיל לא מעל רק אי לא מצי הדר ביה. אבל אם נימא דגם לר"נ א"צ להחזיר לו אותן המעות תיקשי גם לר"נ ימעול. אלא נראה דהיינו טעמא דר"נ דלא מחייב ליה באונסין משום דאין כל הנאה שלו שהרי עושה זאת בעבור שישמור לו מעותיו ולא מיקרי כל הנאה שלו א"כ מה"ט לא שייך שימעול לפי טובת הנאה שבו דליכא טובת הנאה שעיקר כוונתו בעבור שישמור לו המעות כדפרישית לעיל וא"כ לר"ה היינו דמקשינן כיון דמחשיב ליה כל הנאה שלו למעול גם בלא הוציא לפי טובת הנאה שבו. כיון דמחשיב ליה כל הנאה שלו וא"כ י"ל דוקא הכא על בלא הוציא דמפקיד מעות משמע הרבה מעות. משא"כ שם דמיירי בפרוטה ובודאי טובת הנאה של שאלת פרוטה אינו שוה פרוטה ואין מעילה פחות מש"פ ולהכי לא מעל:
בא"ד השתא דל"ק יאמר לו נשרפו מעותך בעלייה עכ"ל. כבר כתבתי כמה ישובים ואם נניח שיהיה המוכר אסור להשתמש אפשר שלא חששו רק דלא טרח והוי פשיעה ומחייב לשלומי א"כ מה"ט גופיה טרח ומציל. אלא דלקמן י"ל שלפעמים אינו נותן לו כל המעות ונשאר חייב מקצת ומתנה עמו להביאם מיד. וא"כ הלוקח משעבד עצמו להביאן מיד. וא"כ לא גרע משאלה בבעלים היכי דא"ל אשקיי' מיא וא"כ יפטור אפי' מפשיעה ואפי' תימא דלא מסתבר לקרות בבעלים משום שמשועבד לו המעות ועבד לוה לאיש מלוה דלא מצינו ללוה שתהא שמירה בבעלים מ"מ י"ל שדרך המוכר להתנות כשמוכר החטים שיקחם לו לפנות אוצרו של מוכר ולהכי נקט נשרפו חיטך בעליה להורות הטעם שהם בחדר המוכר והמוכר מתנה עמו שיקחם לביתו שכן הדרך. בכה"ג שפיר הוי שמירה בבעלים כיון שנשתעבד לו לפנות חדרו וא"כ אפי' ש"ח ל"ה על החיטין משא"כ על המעות אף שאסור להשתמש מ"מ כיון דמעות אינן קונות לא משתעבד הלוקח למוכר ולא מיקרי שמירה בבעלים וא"כ עכ"פ חייב בפשיעה וא"כ טרח ומציל שלא יצטרך לישבע שלא פשע או כיון שאינו פושע באמת אין לחוש דטרח ומציל:
בגמרא ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. לכאורה ל"ה לו לאתויי הך דכל הגזלנין אתברה או שתי' דלא מוכח מהתם אלא דלא ישלם רק כשעת הגזילה דווקא וכיון דל"ה שוה אלא זוזא הו"ל למימר דלא ישלם אלא זוזא וע"כ פשיטא ליה דהאי שעתא גזיל ליה וא"כ פשיטא דישלם ד' ואי מייתי ראיה אהא גופיה דהאי שעתא קא גזיל ליה הא לא מוכח מהתם. וי"ל דלא מייתי רק דל"ת כיון דבאתבר ממילא ל"ה משלם אלא זוזא וא"כ גם בתברה לימא ליה דלא יגרע מבאתבר ממילא דל"ה משלם רק זוזא ולהכי מייתי כיון דחזינן דמשלמין כשעת הגזילה אפי' הוזל אח"כ ולא מצי למימר מאי עבידנא לך שהרי גם אילו היה ברשותך ג"כ הוזל וא"כ לא הפסדתיך כלום בהאי גזילה ואפ"ה בעינן השבה כעין שגזל ולה"נ הכא דפשיטא ליה דמקרי גזלן נמי בשעתא דתברה דצריך לשלם ארבעה ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה והתנן ואע"ג דבפרק הגוזל כו'. לכאורה י"ל דמשמע לן בפשיטות מהך גופי' כיון דחזינן דאפי' לקולא קנאו היכא דנעשה שינוי בידו א"כ כ"ש כשהי' מעיקרא שוה יותר דצריך לשלם כשעת הגזילה כיון דמהאי שעתא קם ליה ברשותיה לענין שינוי. אלא די"ל דהא גופיה בעי טעמא דבהוזל אח"כ והוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך ובאיתבר אח"כ צריך לשלם כפי מה שהיה שוה בשעת גזילה. וכבר עלה בדעתי לומר דודאי בהוא בעין יוכל לומר לו הרי שלך לפניך שהרי לא הפסדתיך כלום שאילו היה אצלך ג"כ היה מוזיל ואף שיוכל לומר שהייתי מוכרו אז מ"מ אין לחייבו ממה שמנעו מלמכור בשעת היוקר דאולי נעל בפניו באופן של"ה יכול למכור אז אין לחייבו ממון ע"ז דל"ה טפי מגרמא בעלמא וא"כ אף שזה נהנה מן הזול זה לא מיקרי חסר ולכן אף שמן הדין היה ראוי לשלם כשעת גזילה. מ"מ כיון שהוזל גרם מזלו של זה וזה נהנה ממה שהוזל וזה לא חסר ולכן באיתבר כיון שצריך לשלם עכ"פ מה שהיה שוה צריך לשלם הכל דהכי קיי"ל נמי בזה נהנה וזה לא חסר דאי איכא חסרון פורתא כמו שחרירותא דאשייתא כדאי' בב"ק דף כ' ע"ב צריך לשלם כל שויה וא"כ גם כאן צריך לשלם כל מה שגזל וא"ש. וא"כ י"ל אף דממתניתין לא מוכחא הך סברא דאפשר דיכול לומר לו הרי לא הפסדתיך כלום בשבירתי הרי שאילו היה בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך. מ"מ איכא למימר דפשיטא לן הך סברא שלא יחלוק ב"ה ע"ז ולא ניחא ליה להש"ס למימר דבהא פליגי. הא עכ"פ לרב אין קושי' מקמ"ל די"ל דהך מילתא גופיה קמ"ל דאף דהי' בעין לא משלם רק זוזא באיתבר צריך לשלם ד' ולא קשי' קושית התוס'. חלא שאין הטעם מספיק בחמץ בפסח שאסור בהנאה לגמרי ואפ"ה באינו בעין צריך לשלם נו שויה. ואפשר לומר למ"ד חמץ בפסח הוא מן הנשרפין ונשרפין אפרן מותר. והתוס' בקידושין הקשו אמאי מקדש באיסור הנאה אינה מקודשת הא חזו לאפרן ותי' שאין האפר שוה פרוטה. וא"כ הכא איכא חסרון כ"ד ואף שאינו שוה פרוטה. מ"מ כיון דאיכא חסרון כ"ד חייב בכל כמו שנראה מדברי התוס' פרק א"נ דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא. מיהו אי חמץ מנקברין קשה. ואפשר דמ"מ חזיא שלא כדרך הנאתן ואיכא חסרון כ"ד ולכן חייב בכל: