אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שלישי המפקיד › דף מב:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי המפקיד · דף מב:

דף מב.

גמרא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וקשה לי לפמ"ש הרמב"ם בפ"א משכירות דגם ברגיל להפקיד אצלו אם מיעט בשמירתו חייב וא"כ הכא נמי כיון דבלא אמר לאמו אינה מחוייבת לקברן א"כ הרי מיעט בשמירתו. וי"ל כיון דלפי דעתו הי' סבור דכ"ש דמזדהרא בהו א"כ לא פשע כלל בזה. משא"כ במיעט בשמירתו הרי ידע שממעט בשמירתו מיהו לפי דברי הכ"מ שם דממעט בשמירתו חשיב מזיק א"כ לפי האמת היה לו להתחייב דהא אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד א"כ כיון דלפי האמת יש לה התנצלות שהיתה סבורה שהם שלו ואם שלו הם אינה מחוייבת לקברן וא"כ מיעט בשמירתו לפי האמת א"כ אמאי פטור א"ו דלא חשיבה מזיק כלל. ואפשר לומר דהך מילתא לא פסיקא לי' לרבא דאמו לא חשיבה פושעת רק כיון דמצי' למימר כיון דלא אמר לה דלאו דידי' נינהו דאפשר דאפילו בסתמא יש לה לחוש לכך צריכה לקוברן מספיקא אלא דכיון דיש לה התנצלות לא הוי רק ספק פשיעה וא"כ הוי מצי לדחויי ולומר דלפי דבריו הי' לה ליזהר לקוברן לפי סברתו שהי' סבור שתזהר בהם וא"כ איכא למימר דהיא פשעה והיא חייבת לשלם ואמו יש לה ג"כ התנצלות ולא מצינן לחיובה וא"כ כ"א בספק פשיעה קאי דמספקא לן אם אמו פשעה בזה וא"כ הבן יכול לדחות באמרו שאמו היא שפשעה והיא חייבת לשלם והאם יכולה לדחות שהוא פשע במה שלא אמר לה וא"כ לפי דבריו לא מיעט בשמירתו דאפשר דאמו מחייבת לקוברן רק דיש לה התנצלות לפטור עצמה וא"כ במתה האם וירשה הבן מחוייב לשלם ממ"נ אם הוא פשע הוא חייב ואם היא פשעה גם הוא מתחייב על פשיעתה. ועפ"ז מובן לשון התוס' שכתבו אומר ר"ת כו' ולכך נמי הכי משתבעא אמי' דהנהו זוזי כו' שלא פשעה. ואינו מובן שהרי לעולם צריכה לישבע ע"ז כמבואר בש"ע ואפי' יהי' שומר הראשון פטור מ"מ היא צריכה לישבע בשביל עצמה ולפ"ז ניחא דלולי דברי ר"ת אפשר לומר דלא הוי התנצלות זה לגבי האם אונס גמור רק דספק פשיעה הוא מספיקא לא מצינן לחיובה שבועה וגם היא לא מחייבה מספיקא דמספק פשיעה לא מפקינן ממונא ואוקי ממונא בחזקת מרא וא"כ לשון הש"ס מדוקדק דמשתבע דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ול"ק בפשיטות דמשתבע שלא פשעה ולפ"ז א"ש דלא מצי לאשתבועי בהאי לישנא כיון דספק פשיעה הוא ומספיקא איך תשבע שלא פשעה דילמא הוי פשיעה אלא דמספיקא לא מצינן לחיובה ולהכי לא משתבע רק בהלשון הזה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא. משא"כ לשיטת התו' הוי ספק פשיעה אצלה ז"כ הוא הי' מתחייב ממ"נ דאם כהוגן עשתה לפי סברתה א"כ פשע הוא מה שלא אמר לה כיון שהיא אינה מחוייבת ואם יאמר שהיא פשעה הי' לה לחוש לפקדון או ליזהר גם בשלו א"כ גם הוא מחוייב על פשיעתה א"כ ממ"נ חייב וע"כ לומר דהתנצלות שלו הוא ג"כ שגם היא לא פשעה בזה וא"כ יכולה לישבע שלא פשעה כלל דהך מילתא ע"כ שלא הי פשיעותא מידי ועי' מ"ש עוד בלשון התוס':

שם גמרא נימא לה לאמי' זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידי נינהו. והקשו המפרשים דמ"מ תתחייב דאפי' הן של בנה הרי פשעה נגדו במה שלא קברתן ותירצו דסברה של בנה הם וטמנה לפי שעה ויעסוק בהם. ולכאורה הי' נ"ל דהאם פטורה לגבי בנה כיון דהבן מחוייב בכבודה ואילו הי' אמרה לו אשקיין מיא מחוייב הוא בכבודה א"כ לא גרע מן הרב דשאיל לתלמידיו ביומא דכלה כיון דלא מצי לאישתמיט ומחוייב ללמוד מה שתלמידים חפצים אף שאינו שעבוד גמור מ"מ מקרי שאילה בבעלים וכן בשתלא אומנא כדלקמן דף צ"ז ע"א וכ"ש הבן שמחויב בכבודה מה"ת וא"כ כיון שהיא סברה שהן שלו לא נתחייבה כלל שהרי הוא שמירה בבעלים. אלא דקשה לפ"ז אמאי צריכה לישבע דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא משמע שצריכה לישבע שלא פשעה ובשאילה בבעלים פטור אפילו אפשיעה ואפילו לדעת הראב"ד דבשטרות צריך לישבע שאינו ברשותו מ"מ הלשון משמע שצריכה לישבע שלא פשעה ולא סגי בשאינו ברשותו וע"כ לומר דלא חשיב שמירה בבעלים לגבי הבן. ולהמפרשים גבי מקרי דרדקי דוקא בעידן עבידתייהו הוי שאילה בבעלים. א"כ לגבי הבן כיון שאינו עוסק באותו זמן בכבודה לא מיקרי שמירה בבעלים אך לפי דברי הפוסקים דבזמן הראוי למלאכה מיקרי שאילה בבעלים כדאיתא בטוש"ע סי' שמ"ו סעיף י"ב א"כ לכאורה גם הבן מיקרי שאילה בבעלים וא"כ קשה למה משתבעה שלא פשעה. ואפשר מכאן ראי' לדברי הרמ"א בסי' שמ"ו סעיף י"ז דלא מיקרי שמירה בבעלים כיון דאין החפץ של השואל וא"כ ה"נ לא מיקרי פשיעה ואף דהכא היתה סבורה שהן של בנה. מ"מ בפשיעה חייבת דבלא"ה מסברא ראוי' לחייבה בפשיעה רק דגזירת הכתוב לפטור פשיעה בבעלים ובכה"ג דאיגלאי מילתא שהחפץ אינו שלו לא מיקרי פשיעה בבעלים וצ"ע. ולפ"ז אפשר ליישב הלשון דהכא קאמר לא אמר לי דלאו דידי' נינהו משמע דלא אמר לה כלום ובטענת הבן נקט כ"ש דכי אמינא לה דדידי משמע שאמר לה שהן שלו. ולפ"ז י"ל דקמ"ל דאינה יכולה לפטור א"ע מספיקא שחשבה שמא הן שלו דמספיקא נמי הו"ל למיחש לקוברן רק כיון דלא אמר לה שאינם שלו א"כ כיון דקיי"ל דחזקה כל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהן שלו א"כ מסתמא שלו הן ולהכי נקט בטענתו כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו להורות שסתמו כפירושו מכח הך חזקה ועי' בש"ך חושן משפט סי' צ' דאפילו מיגו לא מהני נגד הך חזקה. מיהו י"ל בפשיטות דרבא נקט לפוטרו בכל טענות דבדידה נקט רבותא דאפי' מספיקא יכולה לפטור א"ע ובדידיה נקט רבותא דאפי' אי אמר לה בפירוש דדידיה הן מ"מ פטור:

שם בגמרא משתבעה אימי' דהנהו זוזי כו'. וכתב הרא"ש הא דאין צריכה לישבע דלא אמר לה הבן דלאו דידי' נינהו הוא משום דל"ל למפקיד טענת ברי עליה ע"ש. ויש לדקדק אמאי לא ישביענה ע"י גלגול כיון דיש שבוע' עלי' דהנהו זוזי אותבינהו בקרטלית' וראיתי בש"ך ח"מ שפירש דמיירי ביש עדים שנאנסו או שמאמינה. והוא תמוה בעיני דהרא"ש קאי על לישנא דש"ס דמשתבעה ואפי' הכי כתב דאינה צריכה לישבע שלא אמר לה. ובהשקפה ראשונה טרם ראיתי דברי הרא"ש אמרתי הטעם דודאי לשיטת האומרים דהראשון פטור לגמרי א"כ כיון דהבן אמר שלא אמר לה מה"ת לומר דמשקר כיון דהוא פטור אם פשעה היא א"כ טפי הול"ל שאמר לה א"כ פשעה וחייבת לשלם ויפטור הבן מן השבועה כיון שהיא תשלם וא"כ ל"ה דבר הדומה ולפמ"ש התוס' בפרק השואל אין מגלגלין בטענת שמא רק דבר הדומה. ובזו אמרתי להבין לשון התוס' שכתבו אור"ת כו' ולכך נמי הכא משתבעה אימי' כו' שלא פשעה ולכאורה הוא מגומגם דמאי בעיא בזה דהרי לעולם אף אילו נפטר הבן לגמרי צריכה לישבע וכבר כתבתי בזה ולפ"ז י"ל דהתוס' דקדקו לפי שיטת ר"ת אם פשעה היא חייב הבן א"כ יש לגלגל עלי' ג"כ שלא אמר לה דאילו אמר לה הבן א"כ היא פשעה והוא מתחייב על פשיעותא דידה וא"כ שפיר הוה דבר הדומה שמגלגלין ולכך כתבו התוס' דלא סגי בהך לישנא לחוד דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא רק שצריכה לפרש שלא פשעה בזה שנתנתן בקרטליתא וא"כ בכלל הזה ג"כ שלא אמר לה דאילו אמר לה הרי פשעה בזה וחייב הבן וא"ש אבל הרא"ש אע"פ שכתב כפי' ר"ת מ"מ כתב שאין לחייבה שבועה ע"ז וקשה למה לא ישביענה ע"י גלגול שלא אמר לה הבן דאילו אמר לה הרי פשעה. ונראה דס"ל להרא"ש כיון דהמפקיד לאו בע"ד דידה כלל ואילו לא אמר לה הבן שנתנם לה לא הי' לו למפקיד עליה שום טענה ואפי' היתה מודה שהבן מסר לה המעות מ"מ אין ראי' שהמעות אין פקדון ול"ה לו למפקיד עלי' רק טענת שמא א"כ כל הטענה שיש למפקיד להשביעה הוא ע"פ הבן וא"כ לא מצי המפקיד למימר בהא מהימן לי הבן שהוא מהימן לי שמסרם לך ובהא לא מהימן לי שלא אמר לך ולא שייך גלגול ע"ז שאם אתה אומר שהבן משקר אין לך טענה עלי כלל דשמא לא נתן לי אותן המעות מעולם ואפשר שהיא אינה צריכה לישבע למפקיד דיכולה לומר איני מאמין לבני שהמעות הללו פקדון הם וא"כ אין למפקיד עסק עמה רק שצריכה לישבע להבן שאפי' אם יהי' של הבן נהי דיש לה התנצלות על שלא קברתן מ"מ חייבת בשאר השבועות וא"כ אף אותה השבועה שלא פשעה ג"כ אין למפקיד טענה עלי'. ולפ"ז אפשר שאם יש עדים שמעות של המפקיד הי' ת"י שיש למפקיד טענה עלי' באמת יוכל לגלגל עלי' שלא אמר לה. מיהו אכתי קשה אמאי לא ישבע הבן שלא אמר לה ע"י גלגול שצריך לישבע דאשלמינהו לאמי' כיון דאילו אמר לה היא פשעה וא"כ חייב הבן לשלם וא"כ יגלגל עליו המפקיד שלא אמר לה שהם פקדון. ואפשר לומר לפי שיטת ר"ת נמי ראוי שיפטור הראשון רק מטעם שכתבו התוס' דיאכלו אשתו ובניו הפקדון ומ"מ אם טוענין נאנסו פטור דע"כ צריך הוא ע"ז להאמינם בשבועה עכ"פ כשישבעו שלא פשעו אף דאפשר שפשעו באמת רק אם פשעו מחוייב הראשון דאל"כ יאכלו הפקדון וע"כ אדעתא דהכי קבל השמירה שאם יפשעו ויאכלוהו אשתו ובניו יתחייב בעדם וא"כ י"ל אם מסר להם הפקדון והם כופרין וטוענין להד"ם א"כ מה יעשה הנפקד שהם כופרים וע"כ גם המפקיד האמינם בשבועה דלו יהי' שטוענין נאנסו ואינו דומה לפשיעה שיפטרו בלא כלום א"כ יאכל הלה וחדי אבל אם יכפרו אח"כ אין הראשון חייב כלום וכיון דעכ"פ נשבעין ע"ז וכיון דאצל המפקיד לא נחשדו לישבע לשקר מה יעשה הוא וא"כ אתי שפיר טובא דלכן לא מחייבינן שבועה ע"ז כיון דאפי' יאמר שאמר לה ותשבע היא שלא אמר לה ג"כ הבן פטור דאינו אלא ערב אם היא מחוייבת ע"פ הדין וא"כ כיון שהיא כופרת ואינה חייבת שבועה ע"ז שלא אמר לה גם הוא פטור וגם הטעם אילו אמר לה והיא כופרת הי' פטור ג"כ וא"כ מדקאמר דלא אמר לה מסתמא האמת כן הוא כיון דאף באמר לה והיא כופרת פטור ולפ"ז נראה דיש מכאן ראי' לדברי מהרש"ל דדוקא באשתו ובניו חייב לשלם מטעם דאל"כ יאכלוהו אשתו ובניו משא"כ אם מסר לאחר שרגיל המפקיד להפקיד אצלו פטור הנפקד. ובש"ך סי' ע"ב סעיף ל' כתב דהפוסקים לא כתבו כן ולפמ"ש מוכח כן מדברי התוס' ועדיפא מיני' מוכח דאפי' כפר השומר השני פטור כיון דנשבע ע"כ וגם הוא נשבע שמסרו וא"כ מוכרח דאינו חשיב בע"ד של המפקיד רק נעשה ערב שלא יאכלוהו אשתו ולכן בכפרו אשתו ובניו מאי ה"ל למיעבד כיון דלא פשע במה שמסרו להן וא"כ במסרו לאחר שרגיל להפקיד אצלו אין לחייבו כלל כיון דגם הוא מפקיד אצלו ולמה יהי' ערב בעד חבירו כיון דהמפקיד עצמו רגיל להפקיד אצלו וצ"ע ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה כל המפקיד כו' אור"ת כו' ולכך נמי הכא משתבעה כו'. כבר כתבתי דיש לדייק מאי בעי התוס' בזה דהכא לעולם אמו משתבעה ומה שנראה ע"פ פשוטו דאי מפרשינן דיש למפקיד דין עם אמו שהוא השומר השני אז אין שבועת האם כ"א לפטור א"ע אבל לא לפטור הבן דהבן פטור בלא"ה כשמסרו לאמו. משא"כ לפיר"ת אינו פטור עד שתשבע האם דוקא ולישנא דקאמר מסייע לזה מדקאמר משתבעא אמי' ופטור משמע דלא מיפטר עד שמשתבע אמי' ולדעת שאר פוסקים הוא מיפטר מיד בשבועתו שישבע שמסר לאמו ואפשר לומר דאילו לא נשבעת האם הי' צריך הבן לישבע נמי שבועה שאינו ברשותו דאע"ג דמשתבע דאשלמינהו לאמי' שמא החזירתן לו ולכן השתא דאמי משתבעא דאותבינהו לא צריך לאשתבועי ע"ז:

בגמרא אמר אנא לבקרא מסרתי'. כבר כתבתי דיש לדייק מ"מ איך סמך ע"ז להוציא מעות היתומים ולא בדק אם אין בו מום ואפשר דהך מומא הוי מומא דלא סליק אדעתא שאין לו שינים רק אח"כ כשראה שאינו אוכל הי' לו להחזירו ואהא קאמר שפיר אנא לבקרא מסרתי' ולא הוי ידענא. או י"ל דבאמת לא נתן האפטרופוס המעות כ"א אחר שמסרו כבר לבקרא שהי' מעכבם בידו שמא ימצא בו הבקרא מום וכשעבר זמן מה שהי' ביד הבקרא הי' סובר מסתמא אין בו מום ונתן אח"כ המעות וא"כ הוא אינו חייב כלום. וכן משמע מלשון רש"י שפירש לבקרא מסרתי' והי' לו להודיע לי שאינו אוכל ע"כ ולא פירש בפשיטות דכיון שמסר לבקרא לא ידע אם אוכל אם לאו אלא ס"ל לרש"י דאם לא הי' על הבקרא להודיע לו הוי פשיעה דהו"ל לאפטרופוס לעיוני ולכן צריך הטעם שסמך על הבקרא וא"כ י"ל שלא נתן המעות כ"א אחר שהי' ביד הבקרא שהות לבדקו שיוודע לו אם אין בו מום. אלא דממה שפירש רש"י איבעי ליה לעיוני אם אוכל משמע שא"צ לבדוק בשינים אם יש לו טוחנות ואפשר דס"ל לרש"י שאין לאפטרופוס ליתן מעות ע שימסרנו לבדוק ויהי' נבדק ע"י אכילה אם אוכל אבל אין דרך לבדקו אם יש לו טוחנות. ובכתובות פרק אע"פ אמרינן סימפון בעבדים ליכא אי דאבראי קחזי ליה ואי דגוואי מנא ידע משמע דבאין לו טוחנות מקרי מום דאבראי דקחזו ליה ודוחק לחלק בזה בין אדם לבהמה ולומר דבאדם נבדק יותר וגם לומר שאין מום באדם דוחק ג"כ שהרי צריך להאכילו דברים דקים דווקא ואין כל מאכל מוכשר לו ואף אם יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. מ"מ ודאי דרך לזונו שאם לא יתן לו מזון לא יהי' בו כח לעשות מלאכה. שוב ראיתי באסיפת זקנים ברמב"ן ורשב"א שהרגישו קצת במ"ש לעיל ועיין:

בגמרא שם נימא לי' לבקרא כו' אמר אנא בהדי תורא אוקימתי' כו' יש לדקדק כיון דלפי האמת הבקרא ש"ש וחייב באמת א"כ למה הוזכר הך טענה שהוא ללא הועיל להבקרא ולפרש"י א"ש דלפי האמת הועילה לו הטענה לפשר ביניהם לשלם דמי בשר בזול כמבואר בו אבל לשאר מפרשים ששילם הכל א"כ טענה זו לשוא וראיתי באסיפת זקנים שהר"ן דחה בזה פי' המפרשים שלא כדברי רש"י וע"ש ונלפענ"ד שהספסירא טען שאילו החזירו לו השור מיד הי' מחזירו לבעלים וא"כ הפסיד לו כל השור ואילו פשע הבקרא בזה הי' צריך לשלם כל השור שכך הפסידו לספסירא ועכשיו א"א להחזירו שכבר הלכו להם הבעלים וכדומה. משא"כ השתא דלא פשע הבקרא א"כ אין למרא דתורא שום טענה עליו רק כיון דש"ש דיתמי הוי ואילו לא הי' מרי' דתורא הכא הי' צריך לשלם ליתומים וליתומים ג"כ לא צריך לשלומי רק דמי בשר דהא לא הי' שוה יותר ואף שיש ליתומים טענה על כל דמי השור שאילו החזירו להם מיד היו יכולין להוציא ממריה דתורא דמי השור כולו ועכשיו אין יכולין להוציא ממנו לאיזה סיבה מ"מ כיון שלא פשע בזה אין לחייבו דלא נעשה ש"ש רק על שמירת גוף השור דע"ז מקבל אגרא וגוף השור אינו שוה יותר. משא"כ אי הוי פשיעה כגון שידע הבקרא ואעפ"כ לא הגיד ועי"ז הפסיד כל השור מחוייב לשלם כולו כיון דבפשיעתו הפסיד השור ואפשר שטוען שאילו הי' קיים עדיין הי' יכול להחזירו וכן הוא האמת שמברר דבריו וא"כ פשע בזה שע"י לא יכול להחזירו ומפסיד על ידו. מיהו צ"ע לדינא אם מתחייב לשלם היתרון כיון שאין שוה יותר ואף שגרם לו הפסד אפשר דלא הוי רק כגורם לממון דפטור למ"ד דלאו כממון דמי ובגנב שור הנסקל וטבחו פטור אף שהי' נפטר אם החזירו לבעלים לא הוי רק גורם לממון כדאיתא בב"ק דף מ"א וא"כ גם כאן אפי' מיירי שאם הי' השור כאן הי' יכול להחזירו מ"מ כיון דלפי האמת ע"פ הדין מחוייבים הבעלים הראשונים להחזיר לו דמיו וא"כ אין כאן רק גורם לממון וגרע טפי שהרי הוא מפסיד שלא כדין והוי כמו עלילה וא"כ בשלמא בגוף השור שפיר מחוייב אבל יותר משויו אין לחייבו ועיין בח"מ סי' ע"ב סעיף ח' ובש"ך שם וצ"ע. ועיין מש"ל עוד בזה. וי"ל עוד שאילו פשע הי' ברין אף אם ידע הספסירא ונתכוון להטעות מ"מ אין לזה רשות להפסידו בפשיעה כיון שהי' יכול להחזירו לו ואף שעשה הספסירא שלא כהוגן מ"מ הי' הרועה חייב בזה דמה לו לפשוע בו משא"כ השתא דאמר אנא בהדי תורא אוקימתי' א"כ הבקרא לא פשע ואילו ידע הספסירא ונתכוין להטעות הבקרא פטור דש"ש אינו חייב רק באונסין שאין באין מכח המפקיד משא"כ באונס שבא מכח המפקיד אינו חייב אבל בפשיעה חייב מ"מ. וכן נ"ל מלשון הרמב"ם בפרק ט"ו מה' מכירה הל' ט' וי' מיהו נ"ל לדברי הרמב"ם דאי לאו הך סברא דבהדי תורא אוקימתי' הוי אמרינן מסתמא ידע וא"כ בכה"ג ודאי חייב לשלם ואין הספסירא צריך לישבע. משא"כ בשאר פשיעה שלא ידע בה הספסירא כגון שלא השגיח בשור אף שהי' לבדו אין לחייבו בשביל כך שהוא לא השגיח בו מחמת שסמך על המוכר שאין בו מום והמוכר גרם לעצמו שמכר דבר שיש בו מום אין לחייבו ואי לאו הך סברא דאנא בהדי תורא כו' הוי אמרינן מסתמא ידע ואעפ"כ לא הגיד למוכר ומתחייב לשלם ואין הספסירא נשבע על כך משא"כ השתא דאיכא הך סברא דמסתמא לא ידע אם ידע הספסירא פטור ולכן משתבע דלא ידע ועיין מ"ש ברמב"ם דין ג' ד'. ועפ"ז אפשר לפרש מה שאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אף אם האפטרופוס פטור באמת מפשיעה נגד היתומים מ"מ הכא איירי שמכרו סתם וא"כ יש לו לספסירא לטעון דמסתמא ידע ורצה בממכרו דהא מסתמא ידע כשרואה שאינו אוכל והי' המוכר סובר שקנאו לשחיטה מדלא החזירו לו וא"כ המוכר פטור וכ"ש הספסירא שלא ידע ובשביל פשיעת האפטרופוס לא יתחייב המוכר ע"ז קאמר אנא לבקרא מסרתי' שכן דרך האפטרופוס ובתר הכי קאמר נימא לבקרא דיוכל המוכר לטעון כיון שבלי ספק נודע לו ולא החזירוהו ודאי לשחיטה קנאוהו ואין המוכר מפסיד בשביל כך דהוי כמום שבגלוי ובכה"ג שידע האפטרופוס ולא החזירו מסתברא בודאי לחייבו מטעמא דפרישית לעיל דאיהו אפסיד אנפשיה דה"ל לשוחטו או להחזירו למוכר ואין מזה ענין לפשיעה רק שפטור המוכר בטענה דמסתמא סבור וקיבל ואפשר שאפילו הודיע שקונה בשביל היתומים פטור המוכר כשיש לו לחשוב שרצה בממכרו דהוי כמום שבגלוי ויכול לומר דמדלא החזירו הוא סבר שקנאו לשחיטה ולא יפסיד המוכר בשביל זה אם ידע האפטרופוס ולא החזירו והניחו למות כיון שלא הודיעו כנ"ל:

בגמרא מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא כו'. משמע דאי הוי ש"ח הוי סגי לי' לפטור בטענה זו דאנא בהדי תורא אוקימתי' אבל ש"ש בעי למידק טפי. ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' לקמן בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב שבקשו להוכיח בדברים שאין נשבעין כמו הקדשות פטור אפי' מפשיעה והביאו ראי' מדפריך לקמן מהמוכר את הפרה כו' אחריות שבת עליו והקשו דילמא איירי בפשיעה אלא ודאי אי פטור אפי' מפשיעה פטור ותמהו עלי' דלעולם י"ל דבפשיעה חייב ומ"מ ליכא לאוקמי בפשיעה דא"כ תקשי רישא דאין נותנין שכר שבת לפיכך אין אחריות שבר עליו. והגאון דודי זקני באו"ת ביקש ליישב דקיי"ל ש"ש דהי' לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר חייב וש"ח פטור א"כ זהו נקרא פשיעה לגב ש"ש ולא לגבי ש"ח ודברי פי ח"ח. אלא ששמעתי להקשות עליו דהא בשבת א"א לשכור פועלים. וליישב דבריו אמרתי דאפשר דאיירי בין השמשות שלא גזרו על שבות בין השמשות והי' יכול להשכיר ובש"ח פטור דשמא כבר הי' שבת ואין אחריותו עליו דמספיקא לא מפקינן ממונא ובש"ש כיון דבאמת גם בשבת חייב לקדם בשכר א"כ שפיר י"ל גביה פשיעה כיון דיכול לקדם בהיתר וגם י"ל בענין אחר. מיהו לפמ"ש כאן מצינו בכה"ג היכי דאי הוי מעיין ביה דל"ל ככי ושיני הי' אפשר לשמרו שלא ימות כגון להאכילו כמ"ש בסמ"ע סי' רל"ב ובכה"ג איכא טובא כגון שעלתה לו מכה בפה וכדומה או שאר ענינים שא"א להרגיש מבלי עיון וא"כ אי הוי בשבת ש"ח פטור דלא איבעי ליה לעיוני ובש"ש אמרינן הכא דאיבעי ליה לעיוני אי אכיל וא"כ אי לא עיין הוי פשיעה מיהו עפ"ז נראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם דבהקדשות חייב בפשיעה דהא קשה מאי פריך מכדי בקרא ש"ש דיתמי הא סתם יתמי הן קטנים דאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן והא קיי"ל דאין דין שומרים לקטן כדאיתא סי' צ"ו וכמו דנתמעט מדין שמירה ואפי' התביעה בגדלות א"כ גם אי פשע פטור כמו בהקדשות וכמ"ש הש"ך שם בשם הרשב"א אלא ע"כ בפשיעה חייב וכיון דלגבי ש"ש מקרי פשיעה פריך שפיר דה"ל לחייבו מטעם ש"ש אבל אי נימא דפטור בפשיעה משום דנתמעט מדין שמירה א"כ איך חייבו את הבקרא לשלם ואף דלפי האמת מתחייב הבקרא לשלם לספסירא כדמסיק בש"ס. מ"מ פשיטא אם הוא פטור נגד היתומים שלא יתחייב נגד הספסירא דאינו משלם רק משום שלא יעשו היתומים סחורה בפרתו של ספסירא וע"כ הבקרא חייב לשלם מדינא ואמאי הא אין דין שומרים לקטן. הן אמת שדעת הרמב"ם באמת דשמר לקטן חייב דלא אימעט רק מדין הודאה במקצת שבא ע"י טענה וכפירה וא"כ אין להכריע איזה מוכח מכאן אם נוכיח אותו הדין דשמר לקטן חייב או להכריח שאף אותן שנתמעטו מדין שומרין חייבין בפשיעה אך מ"מ נראה להוכיח אותו דין דמחייב בפשיעה דהא דמחייב הרמב"ם בשמר לקטן כתבו שטעמו משום דקיי"ל עירוב פרשיות כתיב כאן ועיקר פרשה במלוה וכפירה והודאה איירי דוקא ולכן לא ממעטינן בשמר לקטן וא"כ הכא דהך מימרא הוא רמי בר חמא ורמב"ח ס"ל ד' שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת ול"ל עירוב פרשיות וא"כ ממילא דגם דין שומרין נתמעט בקטן אף לפי שיטת הרמב"ם שהרמב"ם לכ"כ רק לפי שיטתו שפסק כמ"ד עירוב פרשיות וא"כ תיקשי לרמב"ח אמאי חייב ליה לבקרא וע"כ דבפשיעה חייב ודברי הרמב"ם מוכרחים. ובאמת שאני תמוה שכל מה שפלפלו רבותינו בעלי התוס' ויתר מפרשים קדמונים אם נחייב את האפטרופוס בפשיעה ולא זכרו הך טענה דאין דין שומרים לקטן ובגמר' לא מצינו בעניותינו חיוב לאפטרופוס רק בהאי דב"ק דאמרו מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופוס ממנעי ולא עבדי ואין מזה ראי' שנתחייב בפשיעה מעיקר דין די"ל דדוקא התם שנכנס תחת הבעלים במסרו לשומרין ובכה"ג י"ל שגם בבעלים חייב דהוא נכנס לשמירה וחייב לשלם לניזק ואף דבפשיעה בבעלים פטור היינו שאין צריך לשלם גוף הדבר הנשמר אבל בזה שנתחייב באחריות י"ל אפי' בבעלים חייב באחריות וא"כ אין ראי' משם לחייב האפטרופוס בפשיעה נגד היתומים ומההיא דהכא דקאמרינן נימא לאפטרופוס זיל שלים כבר כתבתי לעיל שאין רא דאם פשע ועיות השליחות אין השור נקנה ליתומים כלל וא"כ מסברא אין לנו לדחות דין ערוך לחייב האפטרופוס נגד הקטנים יותר משאר שומר וצ"ע. וראיתי בסמ"ע סי' ש"א סעיף ח' שכתב על מ"ש המחבר מי שיש בידו מעות של יתומים אסור להשתמש בהם וכתב שם דקמ"ל דל"ת דאין דין שומר עליו כיון דאין נשבעין על טענת קטן כו' קמ"ל כיון דכשיגדלו היתומים יתבעו ממנו מקרי ממון שיש עליו תובעין עכ"ל. ודבריו מגומגמין טובא דמאי ענין זה לשמירה דאסור להשתמש בלא דעתן במעות רק דקמ"ל דל"ת דדמי לדמי אבידה והוא תלמוד ערוך לעיל דף כ"ט ע"ב וכי בשביל שאין דין שומרין לקטן יגזל משלהם ואם היה מקום לפוטרו בשביל שאין עליו דין שמירה אין לחייבו מטעם שיתבעו בגדלות דאפי' נותנו כשהוא קטן ותובעו כשהוא גדול פטור כדאיתא בסי' צ"ו.

בגמרא שם והכא במ"ע כו' דאשכחוה למריה דתורא כו' הא דמוקי בכה"ג אף דלפי האמת הבקרא משלם ומ"ל דמשלם ליתומים או למריה דתורא היינו משום דאי ליתא למריה דתורא פשיטא דהבקרא משלם רק כיון דהיתומים לא הפסידו מסתפקא ליה מילתא אי משלם בקרא למרי' דתורא כיון דלאו בעל דברים דידי' הוא ואין להקשות נימא כאן נמצא כאן הי' וברשות היתומים נעשה המום דנשרי ככיה דשיניה אחר המכירה י"ל שהי' ניכר שמזמן רב נעשה או שלא הי' מת בזמן מועט שבין קניית היתומים למיתת השור:

בגמרא הלכך משתבע איהו דלא הוה ידע מבואר מזה דאילו ידע הספסירא אין לו טענה על הבקרא לפי שגרם לעצמו ויש הסתפק אם אין הספסירא נשבע אם חייב הבקרא לשלם ליתומים כיון לגבייהו הוי ש"ש ואי ליתא לספסירא ודאי משלם בקרא ליתמי א"כ י"ל דהבקרא משלם ליתומים ומרויחין היתומים באמת או נימא דאין ליתומים להרויח במה שאינו שלהם ופטור הבקרא לגמרי. ונ"ל דיש להוכיח כן ממה שהקשו המפרשים אמאי יתחייב הבקרא כיון דאפשר דידע הספסירא ופטור הבקרא ונהי דהספסירא טען ברי מ"מ קיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף עיין בנ"י ואם נימא דהבקרא חייב בין כך ובין כך א"כ אין כאן רק ספק למי ישלם לספסירא או ליתומים וא"כ נגד היתומים שפיר מועיל טענת הספסירא דברי דידי' עדיף משמא דיתמי כיון דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה שהרי אין היתומים מוחזקין אלא ודאי ס"ל דאי משלם הספסירא פטור הבקרא. ועי' בנ"י שכתב הטעם כיון דהספסירא עומד במקום היתומים ודמי לאומר מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך ע"כ ור"ל כיון דהבקרא ודאי פשע ונתחייב לשלם אלא שבא לפטור עצמו בשמא ידעת הוי החיוב ודאי והפרעון ספק. ומזה יש לפשוט ג"כ מה שנסתפק בש"ך ח"מ סי' ע"ה אם ספק פרעון קודם להלואה אי דמי לאיני יודע אם החזרתי די"ל שלא נתחייב לו מעולם וא"כ מאי טעמא חייב הבקרא לשלומי הא אם ידע הספסר לא נתחייב לו מעולם אלא ודאי אין חילוק דלעולם כיון שהחיוב הוא ודאי אינו יכול לפטור עצמו בשמא. אלא דקשה למה משתבע הספסירא דהא באיני יודע אם החזרתי קיי"ל דשקיל בלא שבועה. ולכאורה מכאן סייעתא לשערי הרי"ף שסובר בא"י אם החזרתי שצריך לישבע. ולשאר פוסקים קשה. ואפשר לומר דודאי בא"י אם החזרתי נוטל בלא שבועה דכיון דהוא לא ידע מה"ת לומר שהאחר יודע וכמו שהביא בש"ך בשם הירושלמי בסי' ע"ב את לית ידע אהן ידע וא"כ אין לנו לומר שזה יודע שנפרע א"כ י"ל (דשבועה דהכא אינו היסת לאחר הפרעון וי"ל) לשיטת האומרים דהיכי דחייב לצאת י"ש מהני תפיסה א"כ כיון דאין לחושדו שיודע שנפרע שהרי כיון שזה א"י מסתמא גם זה אינו יודע וא"כ חייב עכ"פ לצאת י"ש ושפיר מהני לי' תפיסה ואין לחייבו שבועה כיון דשניהם אין יודעין אם החזיר חייב לצאת י"ש משא"כ הכא י"ל דהספסר ידע ולהכי משתבע. מיהו האחרונים הסכימו דלא מהני תפיסה היכא דחייב לצאת י"ש. ומ"מ י"ל דלא תיקנו היסת על כך כיון שלצאת י"ש חייב אפילו בשניהם טוענין ספק א"כ שפיר אהני ברי דידי' לפוטרו אפי' משבועה ולכאורה קשה לי לפי דעת הט"ז סי' מ"ה ובאו"ת סי' ע"ה שהאריך דגם באיני יודע אם החזרתי היכי דלא הוי לי' למידע פטור וא"כ אמאי חייב כאן כיון שזה לא הי' ליה לידע אם זה ידע וא"כ אף אם הוי א"י אם החזרתי פטור וא"כ י"ל שמא ידע הספסר. ולכאורה היה נ"ל דלא מיפטר בא"י אם החזרתי רק בל"ה ליה למידע אמרינן דאיהו לא פשע ומאי ה"ל למיעבד משא"כ הכא שעכ"פ הבקרא פשע דה"ל לעיוני והוי כמו ה"ל למידע ולפ"ז אם ל"ה הך מילתא פשיעותא לגבי בקרא הוי מיפטר בטענה זו שלא ידע אפי' הוי הבקרא חייב ליתומים. אך נראה דלא דמי בלא"ה דהכא אכתי איכא חיוב על הבקרא דבשלמא בעלמא לפי ספק שלו אין שום חיוב עליו דאילו ידעינן דפרע אין לו שום טענה עליו. משא"כ הכא אפי' אי ידע הספסירא ל"ה מיפטר לגבי יתומים דאי ליתא לספסירא מחוייב לשלם ליתומים וא"כ נהי דהספסר פרע ליתומים ע"ד כן פרע שיעמוד במקומם אלא שאם ידע הספסירא הפסיד לעצמו עכ"פ אין לבקרא שום טענה לפטור עצמו דהא בטרם פרע ליתומים החיוב עליה דידיה רמיא וא"כ מעולם לא נפטר מחיובו ולפ"ז אפשר שאין לפשוט מכאן ספיקו של הש"ך בספק פרעון קודם להלואה עכ"פ נראה בנידון דט"ז במטבע מזוייפת נראה דמחוייב ג"כ לישבע שלא ידע כמו הספסירא דהכא כיון שאפשר שידע וראיתי לרא"ש שכתב דלכך משתבע הספסירא משום דסתם ספסירא בקי קרוב לודאי שידע והוי כמו ראה סלע. וקשה לפ"ז למה ישלם כלל הא ל"ד לאיני יודע אם החזרתי כיון דאי ידע הספסירא מיפטר הבקרא ובשם הראב"ד הביא דהיתומים הם ש"ש של הספסירא כיון שמעות שלהם באחריותו וכל זמן שלא בדקו השור עומד להחזיר וקשה לפ"ז למה חייבו להחזיר הדמים ולטעון עם הבקרא הא מיד ה"ל טענה לפטור את עצמו נגד היתומים שהרי הם חייבין באחריותו לדברי הרא"ש ואפשר דס"ל להראב"ד דשומר שמסר לשומר היכי דפטור פטור הראשון לגמרי ומעמיד השני במקומו מיהו לפי דברי הרא"ש דס"ל כר"ת לעיל דאם פשע השני חייב הראשון וא"כ לכאורה הה"ד בש"ש אם נגנב משני חייב הראשון וצ"ל דבאמת הש"ש לא מחויב אלא דמי בשר שאינו ראוי אלא לשחיטה והוא צריך להחזיר ליתומים שקיבל מהם דמי רדיא. והרמב"ם כתב הדין בלוקח שלקח מן הסרסור וכתב שנשבע הסרסור היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור. ובטור ח"מ סי' רל"ב הקשה עליו דבגמ' מוכח דצריך להחזיר המעות. ובב"י פי' דהרמב"ם מפרש דהסרסור ודאי פטור לפי המסקנא רק דהבקרא משלם ליתומים ולכן לא קאמר רמב"ח רק נימא לי' לבקרא נימא לי' לאפטרופא. ול"ק נימא לספסירא משמע שהוא פטור בודאי. ותמי' לי לפ"ז למה הוזכר כלל במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דהא גם לפי האמת דאפי' איכא פסידא אינו משלם רק הבקרא משלם ליתומים. ולכן אפשר לומר דגם הרמב"ם מפרש הש"ס כפשוטו רק דס"ל להרמב"ם הכא דמספקא לן אי הוי פשיעה שלא בדקו השור או דהוי טענה המועלת אנא בהדי תורא אוקימתיה. וא"כ י"ל דהוי כא"י אם נאנסו. ועי' בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ד והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וצריך הלוקח לשלם. ובפרט להרמב"ם לשיטתו דס"ל דאף בלא ה"ל למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא דהכא רמב"ח לשיטתי' דס"ל ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ ליכא חיוב שבועה אנאנסו לחוד וכיון דליכא שבועה דאורייתא פטור הלוקח. אבל הרמב"ם לשיטתו א"ש דקיי"ל דא"צ כפירה והודאה ולכן חייב הלוקח דה"ל לבדוק השור וא"ש. ולדברי הב"י דהספסר פטור קשה ל"ל להרמב"ם לפר הטעם משום דה"ל לבדקו משמע דאי ל"ה חייב להחזיר. אלא דאכתי קשה על הרמב"ם דהו"ל להביא שמשלם בקרא דמי בשר בזול וא"כ גם הלוקח לא ישלם אלא דמי בשר בזול והספסירא מחויב להחזיר לו דמי השור שקנאו לרדיא. ואפשר דמפרש כמו שפי' התוס' שלא היה שוה יותר וא"כ מילתא דפשיטא הוא. אלא דמ"מ אין דרכו להשמיט שום דבר מהש"ס. ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל הא דהטיל פשרה ביניהם היינו משום דהיתומים אינם רק ש"ח וא"כ הם היו פטורים מכח טענה דבהדי תורא אוקימתיה רק דהבקרא הוא ש"ש ומשום כיצד הלה עושה סחורה חייב לשלם לספסירא משא"כ אילו פשע הבקרא א"כ יכול לתבוע ליתומים דמי שורו שמת בפשיעה. וא"כ אם היתומים ש"ש פשיטא דחייבין מדין גמור וא"כ גם הבקרא חייב מדינא לשלם לספסירא א"כ משלם הכל וכמו כן אם הבקרא הוא ש"ש מדינא נגד הספסירא היה צריך לשלם הכל. והנה י"ל שפיר דהבקרא הוי ש"ש נגד הספסירא מטעם כיון דאין הספסירא יכול לבדקו אחר שמכרו וספסירא אין דרך שישהא השור אצלו להאכילנו לראות אם אוכל וא"כ הבדיקה מוטלת על הבקרא וא"כ נהי דהבקרא אינו מקבל שכר מן הספסירא מ"מ הוי ש"ש על השור נגד הספסירא משום פרוטה דר"י וכמו במשכנו כשצריך לשטחו ולנערו מקרי ש"ש ואם הבקרא הוא ש"ש גם נגד הספסירא הוא חייב מדינא ואין מקום לפשרה וא"כ י"ל דרמב"ח דהטיל פשרה ביניהם היינו משום דס"ל דהוי הבקרא נגד הספסירא ש"ח א"כ הרויח במה שהוא נגד יתומים ש"ש וכיון דמעיקר דינא אילו מת אצל היתומים ל"ה ש"ש עליו שפיר התפשר ליקח דמי בשר בזול וא"כ רמב"ח ס"ל כרבה דל"א דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"י דהוי ש"ש משום שכר מצוה א"כ הוי ש"ש מדינא וא"כ אין צריך לפשרה לשלם כפי שוויין וא"ש דברי הרמב"ם דהלוקח חייב משום דגם הלוקח הוי ש"ש מטעם פרוטה דר"י נגד הספסירא וא"כ מחוייב לשלם כל שויו כן נ"ל. ועדיין יש לדקדק למה ישבע הספסירא כיון דאין ללוקח רק טענת שמא. שמא ידע. ולפמ"ש אפשר דכיון דעכ"פ ראוי שיחזיר. רק מטעם שלפי דבריו נעשה ש"ש. ודוקא אם לא ידע וכיון דהאי ידע האמת. משתבע שלא ידע דאם ידע א"כ לא נעשה עליו ש"ש כלל. דליכא מצוה כיון שפשע ועשה ערמה להטעות היתומים:

בתוס' ד"ה נימא כו' משמע כו' וקשה דבפרק ד"וה כו' אלמא פטורין מן הפשיעה עכ"ל. ולכאורה הי' נ"ל דאדרבה מכאן מוכח נמי דפטורין דהא קשה מאי קאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה ומאי טענה היא זו לפטור אפוטרופוס סוף סוף פשע שהוצי' מעות היתומים ולא בדק מקחו אם אין בו מום ומה זו סמיכה שסמך על הבקרא שמא בתוך כך ילך לו המוכר ויפסידו היתומים והרי זוזי דיתמי החמירו בהן חכמים שלא ליתן אלא לגברא דאית לי' דהבא פריכא כדלקמן פרק איזהו נשך דף ע' אלא נראה דבאמת לגבי יתומים אף דהוי פשיעה פטור רק דקאי לפי האמת דליכא פסידא ליתמי ומרי' דתורא קטעין שהי' להם להחזירו לו והי' שוחטו ואי לאו טענה דאנא לבקרא מסרתי' הי' האפטרופוס חייב להודיע למוכר כדי שיוכל לשוחטו והוי פשיעה נגד המוכר הספסירא כשראה שלא אכל והבקרא פשע ג"כ דאיבעי לי' לעיוני א"כ היו שניהם משלמים לספסירא ובכה"ג לא שייך לפטור האפטרופוס דא"כ יתחייב הבקרא לשלם כל השור דקיי"ל בשנים שהזיקו אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ בכה"ג לא עבדי תקנתא לחייב הבקרא בשביל תקנת היתומים וגם לא תקנו שיפסידו היתומים מחצה דבכה"ג לא שייך מימנע ולא עביד דמילתא דלא שכיחא הוא שע"י פטור שלו יתחייב לאחריני כמו הכא דאם יפטור הוא יתחייב הבקרא ולהכי אוקמי' אדינא אבל נגד היתומים פטור אפי' מפשיעה. ול"ד לנזקין דממילא ע"י פטור שלו מחוייבים היתומים לשלם כיון דממונו הזיק והוא לא נכנס תחתיהן ממילא החיוב על היתומים והוא פטור אפי' בפשיעה משא"כ הכא דכיון דהבקרא מחוייב ליתומים לשלם רק אם אפטרופוס פשע משלמין בין שניהם לא עבדי תקנה לפטור הבקרא וכיון דהבקרא מחוייב גם האפטרופוס חייב ואין להפסיד ליתומים דלא שייכי בחיוב כלל. ועוד נלפע"ד כאן לא דמי לאפטרופוס שפשע בשלמא התם אמרינן דהוי כאילו לא קבל השמירה ממילא מתחייבין היתומים משא"כ הכא כיון דלפי האמת הי' מום במקח מעולם לא נקנה המקח ליתומים והאפטרופוס אינו אלא שליח ליתומים ויכולין לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ הוציא מעות היתומים ולא קנה להם כלום והוי כמו מזיק בידים דהא לא אשתמיט בשום דוכתי לומר דבשליח שעיות אם הי' הבעלים עמו פטור מטעם פשיעה בבעלים עי' סי' קפ"ב אלא דאמרינן כיון דלאו מקח הוא חייב להחזיר הדמים וגדולה מזו מצינן בשליח דזבין בלא אחריות שצריך לקנות באחריות עיין בח"מ סי' קפ"ב סעיף ו' ובש"ך שם וא"כ אי לאו הטעם הזה שפיר חייב האפטרופוס:

בתוס' ד"ה הכא כו' ומספקא לי' כו' ומיהו אי לאו כו' דספסירא תובע ליתמי שורו כו' והיתומים יחזרו על הבקרא כו' עכ"ל נראה דהתו' מפרשים דהא דהוזכר בש"ס טענת הבקרא אנא להדי תורא אוקימתיה היינו משום דמה"ט מספקא ליה לרמב"ח כיון דלא פשע אבל לפי האמת אין טענה זו מועלת לו דהבקרא נתחייב באמת ולא הועילה לו טענה זו כלום ועמ"ש לעיל. ולכאורה נראה מלשון התוס' דאם פשע בו הבקרא הספסירא חוזר על היתומים והם חוזרים על הבקרא ואם אין לבקרא לשלם מפסידין היתומים. אך באמת לא נראה כלל שהרי היתומים לא פשעו כלום במה שמסרו לבקרא וא"כ למה יפסידו בשביל כך. ואפי' לפיר"ת בשומר שמסר לשומר אם פשע השני חייב הראשון על השני היינו משום שזה הי' לו לשמור בעצמו ונהי דיכול למסור לשני מ"מ לא נפטר מאחריות אבל היתומים שלא ידעו שנתאנו פשיטא שאין חייבין בשביל הבקרא אלא נראה שאין כוונת התו' רק דכיון שאילו פשעו היתומים היו מחוייבים עכ"פ לשלם א"כ עיקר מה שפוטרים עצמם היינו משום שהם מסרו לבקרא ומעמידין הבקרא במקומם וא"כ פשוט דאם פשע חייב לשלם לספסירא אבל השתא דלא פשע הבקרא א"כ אין לו שום טענה על היתומים שהרי לא מת שורו בפשיעה רק לגבי יתומים הי' הבקרא מחוייב דלגבייהו הוי ש"ש והו"ל לעיוני ועמ"ש בלשון הש"ס

בתוס' ד"ה מי אמר לי כו' וא"ת דבפרק התקבל תני חדא כו' עכ"ל לכאורה נ"ל דדוקא במידי דבעי שליחות והוא צריך לעשות שליח על כך. א"כ אמירתו לעשות שליחותו הוא דוקא. וכששינה לא עשה שליחותו. משא"כ כאן שלא אמר לו ע"ד שליחות. מסתמא ל"ד קאמר אלא מראה מקום הוא. ועוד אפשר לומר דודאי רוב פעמים הוה קפידא ובממון אין הולכין אחר הרוב לכן אין לחייבו כיון שאין קפידא בבירור דלפעמים לא הו' קפידא אין לחייבו. והא דפריך התם הברייתות אהדדי ולא קאמר הך דתני בו כשר ס"ל ספק עירוב כשר וספיקא הוא אי הוה קפידא והך ברייתא דאין עירובו עירוב ס"ל דספק עירוב אינו כשר דבעירובין פליגי בהא תנאי. י"ל דל"ל דס"ל דחשיב ספיקא דא"כ תקשי מתני' דמותרת לאכול בתרומה עד שיגיע לאותו מקום הא מספיקא דשמא לאו קפידא היא אסורה לאכול בתרומה וא"ש. ולפ"ז יש להוכיח מכאן שאם אמר לשלוחו לגרש אשתו וגרשה בספק גירושין דלא אמרינן דהוה עיוות בשליחות ולא יהי' אפי' ספק גט ובמשנה למלך בפ"ו מקדושין נסתפק בכה"ג על קדושין. ולפ"ז אם נימא דספק גירושין מקרי עוות בשליחות א"כ קשה לוקמה דפליגי אם ספק עירוב כשר ומ"מ מתני' מותרת לאכול בתרומה מיד כיון דהוה ספיקא א"כ מקרי עיוות בשליחות ולא הוה מגורשת כלל אלא ודאי דמ"מ אי הוה ספיקא הוה ג"כ ספק מגורשת אבל הכא י"ל דמ"מ רוב פעמים הוה קפידא ומ"מ לענין ממון אינו חייב כיון דפעמים לא הוה קפידא:

בא"ד וגבי הבא לי מן החלון כו' עיין בש"ך ח"מ סימן רצ"א שהשיג על דברי התוס' דלא מסתבר לומר דדוקא בבית א' מיירי ודחק ליישב קושית התוס' ולפענ"ד צ"ע דלא קשי' כלל דהא בנזכר בעל הבית שליח מעל אלמא היכא דליכא מעילה על בעל בית מעל השליח וא"כ כיון דהכא נמי מבואר דבעל הבית פטור דלא א"ל מהאי רמא א"כ ממילא מעל השליח דלא מצינו שלא ימעל לא בעל הבית ולא השליח וגם בענין מעילה יש ליפטר הבעה"ב שלא עשאו שליח להביא לו מן הדלוסקמא וא"כ ממילא דחייב השליח. ואפשר ס"ל להתוס' כמ"ש קצת פוסקים דדוקא בש"ח לא ה"ל למידק ולומר מהאי לא תירמי. משא"כ בש"ש ה"ל למידק טפי ולפרש דדוקא מהאי לירמי לכן משמע להו גם לענין מעילה לא ימעול השליח כיון שלא א"ל מהאי לא תרמי ימעול בעה"ב וצ"ע. ועפ"י דעת פוסקים אלו יש ליישב דברי התוס' בפרק הזהב לקמן דף נ"ז במה שהוכיחו דש"ח פטור מפשיעה בהקדשות דאל"כ מאי פריך מהשוכר את הפרה לוקמה בפשע לכן אחריות שבת עליו ותמה בש"ך ח"מ סימן ס"ו דאיך אפשר לאוקמה בפשע דא"כ אמאי בשכרו לימים כמו ברישא אין אחריות שבת עליו. ולפ"ז ניחא די"ל דנ"מ לענין היכא דבש"ח לא הוה פשיעה ובש"ש הוה פשיעה כגון שא"ל לעשות איזו מלאכה בפרה כגון להניח עליה חפץ וכדומה שנפסלה פרה אדומה במלאכה כל דהו דמשכחת אף בשבת ואמר לאחד הנח חפץ על פרה העומדת כאן והניח על הפרה אדומה דבש"ש חייב דהוה פשיעה דה"ל למימר דוקא אהך תתן משא"כ בש"ח שאין צריך לפרש לא מקרי פשיעה כלל וא"ש

בגמרא בכיסי פרש"י שהית' כישות גרועה כו' וקשה לפ"ז ודאי הוה פשיעה מן השליח שהטיל כישות עם קוצים. וכן לפיר"ח הכא הוה כמו שני מינין. וצ"ל שלא הי' ניכר למראית עין רק ע"י איזה בחינה ולמראה עיני השליח הי' כמו כישות טוב:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה