מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי המפקיד · דף לח:
גמרא מאי תקנתא עביד להו כו' לקנקני'. וקשה כיון דיש לחוש שמא עשאן וצ"ל למכור לכהנים בדמי תרומה א"כ מפסיד יותר מן הקנקן שנקרא הפסד מועט ואפשר דלמסקנא איירי בפירות מתוקנים דליכא חשש תרומה ולפמ"ש התוס' גם רב נחמן ס"ל הך דאדם רוצה בקב שלו: עיין ברי"ף דס"ל דהנך רבנן דהכא ס"ל שפיר כחכמים דמתני' דלא יגע בהם והכא פליגי במילתא אחריתא אי חיישינן להפסד הקנקן ותמהו עליו דאכתי מה יענה בפירות והרקיבו דס"ל ג"כ דמוכרן בב"ד ובמתני' לא יגע בהם דהא מוקמינן לפירות והרקיבו בכדי חסרונן א"כ ע"כ רבנן ס"ל כרשב"ג דמתני' דל"ל ביתר מכדי חסרונן דא"כ לכ"ע מוכרן כדאמר ר' יוחנן לעיל ונדחקו הראשונים עיין ברמב"ן ובמאו"ר וברא"ש דלא קאי רבנן דברייתא אפירות והרקיבו: ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף דודאי הא דפליגי לעיל בטעמא דאדם רוצה בקב שלו וס"ל לר' יוחנן ביתר מכדי חסרונן לכ"ע מוכרן בב"ד והנה הכא דקאמר להפסד מועט לא חששו וקשה הא אבידה שיש בה ש"פ צריך לטפל בה. אלא נראה דודאי גם באלו שייך שאדם רוצה בשלו לכן ניחא לי' טפי להפסיד הקנקן שהוא דבר מועט ושלא ימכרם וס"ל לרי"ף דגם בפירות והרקיבו שייך ג"כ כיון דקם קם והיינו משום דמיירי שההפסד נפל במקרה לכן נרקב מהם הרבה כגון שנפל מים על קצתן לזאת נפל הפסד בפירות ביותר מכדי חסרונן מ"מ אם יונחו יתר הפירות המקרה לא יתמיד ולא יחסר עוד יותר מן הראוי שהוא כדי חסרון ופליגי בסברא זו דכיון דעכשיו ההפסד יותר מכדי חסרונן כמו ביין והחמיץ ס"ל לחכמים דברייתא אע"ג דבמשנה הדין דלא יגע בהם היינו משום דאדם רוצה בקב שלו והיינו בכדי חסרונן כדאוקימנא לעיל ובזו חשוב שלו עליו אבל אם כבר נפסד הדבר הרבה תו אינו חביב עליו ואינו מקפיד עליו כלל לכן ביין והחמיץ כיון שכבר נפסד הרבה אינו מקפיד על מכירה שאינו נוח לו עוד בשלו וניחא ליה שלא יפסיד אפי' ההפסד מועט וכן בפירות אף שמכאן והלאה לא יחסר יותר מערך כדי חסרונן כיון שכבר נפסד מהם הרבה במקרה ושייך ג"כ כיון דקם קם מ"מ מקפיד מכאן והלאה אפי' על הפסד שכדי חסרונן אף שנקרא הפסד מועט ור"מ ס"ל דמה שנפסד ואין לו תיקון אינו מצטרף לחשבון ולא נשאר רק הפסד הקנקן לחוד ובשביל הפסד מועט חפץ יותר בשלו וכן בפירות והרקיבו כיון דמה שכבר נרקב אין לו תיקון והמותר שישארו לא יחסר מהם רק כדי חסרונן לכן לא יגע בהם דלהפסד מועט לא חיישינן ולא ס"ל דמצרף להפסד מרובה וא"כ חכמים שפיר ס"ל כת"ק דמתני' דבכדי חסרונן לחוד לא יגע בהם כיון דבכל הפירות אינו רק הפסד מועט אדם רוצה בקב שלו ודברי הרי"ף ברורים:
בגמרא מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי. קצת קשה לדברי הרי"ף שסובר דרבנן דמתני' היינו נמי חכמים דברייתא לעיל דס"ל ביין והחמיץ דעושה להם תקנה א"כ גם רבנן ס"ל תקנה וע"כ במתני' טעמא אחרינא איכא כדמשני בש"ם. וגם אדרשב"נ קשה למאי דמפרש טעמא לקמן דילמא מפסיד להו לכך אין מורידין א"כ לא שייך בדרשב"ג כלל דבפירות לא שייך האי טעמא:
בתוספות ד"ה ע"כ כו' וא"ת הא לקמן מייתי כו' עכ"ל. אפשר לומר דבלא"ה התוס' דייקו דלקמן קאמר היורד משמע דיעבד והיכא מוכח דמורידין לכתחילה וי"ל דת"ק ודאי י"ל דס"ל בשמעו בו שמת דוקא מורידין ובלא שמעו בו שמת אין מורידין א"כ י"ל לפי הלשון הברייתא (בדפוס ז"ב) ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו כו' ושמע בהם שמת א"כ אפשר דהוא ירד וטען ששמע בהם שמת אבל אין לו עדים על השמיעה א"כ י"ל דלכתחילה אין מורידין אבל אם כבר ירד וטען ברי ששמע שמת אין מוציאין ואפי' אם הגירסא ושמעו כו' מ"מ י"ל שהוא לבדו אומר כן לכן נקט לשון דיעבד א"כ ממילא לרשב"ג דס"ל נטושים כשבויים אפי' לכתחילה מורידין דהא א"צ עדים על השמיעה דלא בעינן שמעו בו שמת:
בתוס' ד"ה בששמעו כו' אלא ששמעו היינו בקול וע"א כו' עכ"ל מדברי התו' דהכא משמע דלמ"ד מורידין אפי' בלא שום קול. אלא דביבמות דקי"ו ע"ב ד"ה שאין ממ"ש שם ז"ל וי"ל דלא שמעו בו שמת רק ע"י קול משמע דס"ל דבלא קול אין מורידין לכ"ע וקשה טובא לפ"ז מאי פריך הכא מהך דוהיו נשיכם אלמנות כו' ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן נימא דכאן מיירי בלא קול דלכ"ע אין מורידין מיהו לזה י"ל דמשמע ליה לישנא דקרא דוהרגתי אתכם בחרב ולמה דייק בחרב אלא ודאי להורות נתן שע"י שיהרגו בחרב ישארו אלמנות דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת אבל במת במלחמה אינה נאמנת וא"כ י"ל דקרא קמ"ל ע"י שיהרגו בחרב דהיינו במלחמה דסתם חרב של מלחמה היא לכן נשארו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים וא"כ י"ל דלענין ירידה בנכסי אביהם אף במת במלחמה לא גרע מקלא בעלמא וא"ש. גם י"ל דמבקשות לינשא מסתמא ע"י קלא היא דאל"כ מהיכי תיתי. אלא דקשה מה חילוק יש בין נטושים לרטושין כיון דמטעם קלא מורידין לנכסים. ואפשר לומר דס"ל להתוס' דאין סברא אם ישבה אדם בשביה שיחזיקו מיד הקרובים בנכסים וע"כ צריך המשך זמן מה ונתנו זמן לזה עד שישמעו שמועה בקלא בעלמא שמת דמסתמא כבר הרחיק ויש לחוש לתקנתא לפקח בנכסים וא"כ י"ל ודאי ביצא שלא לדעת הכל יודעין שראוי לפקח בנכסיו ולא אתו להתיר את אשתו שלא יתלו בשביל שמחזיקין בקול השמועה שמת כיון שראוי לפקח בנכסיו משא"כ ביצא לדעת א"כ אם נוריד לקרוב עפ"י השמועה משמע שמחזיקין הקול לאמת ואתו להתיר את אשתו וכענין שכתבו הפוסקים שאין מניחין להתאבל עליו פן נתיר אשתו ע"י זה אבל בנטושים כיון שמסתמא כבר עבר זמן רב ונתנו גבול אם כבר נמשך הזמן ששמעו בקול שמת ואין דבר ברור דאז מסתמא כבר הרחיק ולא נודע דבר ברור משא"כ ביצא לדעת שהם רטושין יש לחוש שיתירו את אשתו. ועיין במהרש"א שם שדייק על לשון התוס' במ"ש שם וא"ת תקשי אדמסיק התם כי פליגי בלא שמעו בו שמת פי' בשני עדים אלא בע"א דאי לא שמעו כלל פשיטא דאין מורידין והיכא קאמר שמואל דמורידין ודייק מהרש"א ל"ל להתוס' לומר דע"כ היינו בע"א דאפי' אי מיירי בלא שמעו בו כלל שמת כ"ש דקשה דאיך קאמר מורידין. ואפשר דהוה מצינו למימר בלא שמעו בו שמת טפי י"ל בפשיטות דמורידין לירד ולאכול דאין לחוש שימכרו כיון דלא שמעו בו שמת ודאי לא ימכרו משא"כ בשמעו שמת טפי חיישינן אי מורידין יסמכו על השמועה למכור ג"כ ולזה כתבו דע"כ באיכא קלא עסקינן ואפ"ה ס"ל דמורידין וא"כ איך תנן במתני' דאין יורדין לנחלה על פיה. עוד י"ל דבפשיטות הוה ניחא להו טפי אי מורידין בלא שמעו בו שמת לישנא דמתני' דאין האחין יורדין לנחלה על פיה כיון דבלא"ה מורידין אף בלא דבריהם א"כ על פיה אין שום תועלת רק לירד ולמכור א"כ הוה פשיטא לי' דודאי מתני' איירי לירד ולמכור אבל למאי דמשמע להו דבליכא קלא ודאי אין מורידין א"כ ודאי למאן דס"ל מורידין באיכא קלא ודאי עפ"י דבריה מורידין עכ"פ לירד ולאכול ולכן קשי' להו לישנא דאין יורדין לנחלה על פיה משמע שאין שום תועלת בדבריה לענין לירד לנחלה אפי' לירד ולאכול ע"ז תירצו דמ"מ לענין למכור נקט האי לישנא ועמ"ש בסמוך:
בגמרא והא דומיא דנשותיהם קתני. קשה קצת מאי שייך להקשות מן דומיא דאינו אלא סיפור מעשה הקללה באשר היא ומאי שייך בזה דומיא. ולפמ"ש התו' יבמות דאין מורידין רק באיכא קלא א"כ י"ל דהא גופא קשי' לי' דכיון דדומיא דנשותיהן קתני טפי ה"ל למתני בלא שמעו כלל אפי' בקול דאז אין מורידין אפי' לאכול מיהו פשטא דש"ס דמורידין אפי' ליכא קלא כלל. לכן אפשר דמשמע לי' דמאי קללה היא זו במה שנשותיהן לא ישאו אחר מותן לכן משמע לי' דלהכי אין מורידין בניהם לנכסים דלא להחזיק שמתו ויתירו נשותיהן להנשא לכן מכח זה דנשותיהן מבקשות להנשא ואין מניחין אין מורידין לנכסים ג"כ א"כ י"ל מהאי טעמא משמע ליה דאין להוריד קרוב כלל וכלל דמ"מ יש לחוש שיורו נשותיהן היתר להינשא:
בגמרא תנאי היא דתני' היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו. קשה הא אפי' לכתחילה מורידין. עמ"ש בתו' ומפרשים שנדחקו כיון דלפי האמת קיי"ל דאפי' לכתחילה מורידין אמאי נקט לשון היורד. ואפשר לומר לפי דקדוק לשון הברייתא דנקט היורד לנכסי שבוי ובתר הכי נקט ואלו הן נכסי שבויין לשון רבים וסיים ושמעו בהם שמת. לכן אפשר דבשני שבויין שנשבו ושמעו שמת אחד מהם ולא נודע מי הוא א"כ בכה"ג י"ל לכתחילה אין מורידין כיון דהך תנא ס"ל בשמעו בו שמת אין מורידין אבל אם כבר ירד אין מוציאין מיד כל אחד דשמא זה הוא שמת וא"כ א"ש דפתח ביורד לנכסי שבוי בלשון יחיד ומסיים ואלו הם נכסי שבויין היינו שנים ושמע בהם שמת היינו אחד וקמ"ל מספיקא אף דאין מורידין לכתחילה מ"מ אין מוציאין בדיעבד וא"כ ממילא לרשב"ג דנטושין כשבויין וא"צ שמעו בו שמת ממילא מורידין לכתחילה בכל גווני (ועמ"ש בסמוך בלשון התוס') אבל לת"ק דאין מורידין בלא שמעו א"כ י"ל ודאי לכתחילה אין להוריד מספיקא אבל אם ירד אין מוציאין מידו דלא שייך כ"כ דילמא מפסיד להו שהרי סובר שקרוב שלו מת משא"כ לרשב"ג דלא בעינן שמעו שמת ודאי לכתחילה נמי מורידין:
בתוס' ד"ה היורד הה"ד כו' אפי'. לכתחיל' דהא נטושין מורידין כו' עכ"ל מהר"ם שי"ף תמה הא בהדיא איתא לעיל דמורידין וגם מאי ראי' מנטושין. ונראה כוונת התוס' לתרץ דקשה איך אמר תנאי הוא דילמא ברייתא דוקא דיעבד קאמר דאין מוציאין ולזה כתבו התוס' דודאי בשמעו בו שמת לכ"ע מורידין לכתחילה כדאמר לעיל וא"כ ממילא גם בלא שמעו מורידין אף לכתחילה דהא נטושים אמר רשב"ג שהם כשבויין ושפיר מוכח דגם בלא שמעו בו שמת מורידין לכתחילה ג"כ. עוד אפשר לומר שהתוס' כתבו כן לאפוקי מסברת הסמ"ע בסימן רפ"ב שביקש לומר בלשון הרמב"ם דס"ל דהברייתא דנקט לשון דיעבד היינו משום דבשמעו בו שמת ס"ל להרמב"ם דאפי' ירדו להחזיק ולמכור אין מוציאין ובזה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין מורידין לירד ולמכור ע"ש. וא"כ לפ"ז הי' אפשר לומר דלהכי נקט לישנא דדיעבד דאז אפי' לחלוק ולמכור אין מוציאין ולזה כתבו התוס' דאי אפשר לומר כן דהא רשב"ג ס"ל נטושין כשבויין ובלא שמעו שמת ודאי אין יכולין למכור אפי' בדיעבד א"כ הא דנקט היורד הוא לאו דוקא. ובאמת דברי הסמ"ע תמוהים דהא אנן קיי"ל כרשב"ג דנטושין כשבויין ואיך אפשר דנקט דיעבד משום לירד ולמכור והרי ודאי בנטושין לכ"ע אפי' דיעבד לא מהני לירד ולמכור אף דאמרינן לקמן נטושין כשבויין ולא כשבויין ממש מ"מ לענין לירד ולמכור לא מפלגינן בין נטושין לשבויין. ולפום רהיטא עלה בדעתי דהרמב"ם ס"ל דברייתא ע"כ דוקא בדיעבד קאמרה דנקט היורד מיהו רב ושמואל ס"ל הכא דאפי' לכתחילה הוא ולא תקשי להו דנקט דיעבד דאפשר דס"ל בשמעו שמת אין מורידין לכתחילה דרב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ובלא הורידו היורשים בחזקת חי מוקמינן ליה ונפרעין שלא בפניו וא"כ נפסיד למלוה ע"פ לכך נקט לשון דיעבד וא"כ לדידן דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים א"כ ע"כ הא דנקט היורד היינו משום דלכתחילה אין מורידין כן נראה לכאורה. מיהו באמת מוכח מדברי הרמב"ם דלהוריד באריס אפי' לא שמעו שמת מורידין וכן הוא בש"ע שם ס"ב וא"כ מוכרח לומר כדברי ה"ה דס"ל כיון דבלא שמעו מורידין לכתחילה לאכול בשמעו מעלין מדריגה אחת אפי' למכור בדיעבד. מיהו גם על זה קשה דרשב"ג אמר נטושין כשבויין ולדברי ה"ה הו"ל לרשב"ג לפלוגי אשבויין גופי' דע"כ ת"ק לא אמר רק לאכול דאי למכור פשיטא דלא שייך לומר נטושין כשבויין דהא שבויין מתירין אפי' למכור בדיעבד וע"כ לת"ק היינו לירד ולאכול וכדמוכח נמי מדקאמר תנאי הוא אלמא בלירד ולאכול פליגי א"כ קשה איך אמר רשב"ג נטושין כשבויין הא בשבויין גופי' לרשב"ג אפי' לירד ולמכור בדיעבד מהני וזה אינו בנטושין. ואפשר דסברת הרמב"ם כיון דהדין דמורידין לאכול בלא שמעו בו שמת א"כ אם שמעו בו שמת אח"כ אף אם חלקו ביניהם עכ"פ כיון דמספיקא לא נפקא שמא מת באמת ומקרי תופס ברשות כיון דהורידוהו לאכול וגם תפס קודם שנולד הספק לכן מספיקא אין מוציאין מידו אף אם חולקין בנכסים דהיינו לירד ולמכור משא"כ ביצא לדעת אף ששמעו בו שמת מתחילה אדעתא דלירד ולאכול הורידוהו לכן מוציאין מידו אפי' בדיעבד אם חלקו ביניהם אף ששמעו בו שמת וצ"ע:
בגמרא ואלו הן נכסי נטושין הרי שהי' אביו כו' ולא שמעו בהם שמת. צ"ע אמאי קרי שמעו בהם שמת נכסי שבויין ולא שמעו בהם שמת נטושין. ואפשר דנקט לפום טעמא דמילתא דבלא שמעו שמת מקרי נטושין די"ל דמפסיד להו: