מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי המפקיד · דף לז:
גמ' אמר מר כו' ושקלי לה כולהו ואזלי והאמר ר' אבא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש בריש מכילתין דלהכי פסקינן כל דאלים גבר דמי שהוא שלו ימסור נפשו יותר להחזיק בשלו א"כ י"ל דמניח גזילה ביניהם היינו כל דאלים גבר וא"כ שפיר יוצא ידי השבה דמסתמא מי שהוא שלו ימסור נפשו לקחתו אבל ר' אבא בר זבדא בספק הינוח לא שייכא הך סברא לכן לא יחזיר. ויש ליישב עיין תוס' בכורות דף י"ח ע"ב:
בתוס' ד"ה וממאי כו' וא"ת ואלא כמאן כו' כ"ש דלר"ע כו' עכ"ל. קושית התוס' עצומה והתירוץ דחוק. והנלענ"ד בביאור קושית הש"ס דמדמי הך דהכא לנכסים בחזקתן דהתם שאין שום טענה ושניהם אין יודעין. ונראה דס"ל להש"ס דספק ממון ג"כ אית ביה ספק איסור גזל לכן במשנה בשמא ושמא חייב ג"כ לצי"ש אע"ג דלא שייך להחמיר בספק גזל כמו בספק איסור דהא אם יתן להשני ג"כ הוא ספק גזל בידו מ"מ כיון דבמתני' הו"ל למידק מוטל על זה שפשע וגרם הספק לצאת ידי הספק לכן צריך לשלם לשניהם והתם בנפל הבית שהוא סיבה מן השמים ושניהם לא פשעו א"כ על כל אחד מוטל לצאת ידי ספק גזילה לכן ס"ל דראוי לומר יחלוקו שיתפשרו ביניהם שימחול כ"א חציו מספיקא כדי שיהיה כל אחד יוצא ידי חובתו כיון דלשניהם לא שייך לא הו"ל למידק משא"כ בשניהם שהפקידו שהמפקיד חייב במה שלא דייק בכרך אחד פטורין אפי' לצי"ש ומשני התם שמא ושמא הכא בגזל ברי ושמא ומצינן למימר דס"ל לר' עקיבא בשמא ושמא לא צריך אפי' לצי"ש דאיך נפסוק שיתן לחבירו הרי גם לחבירו הוא ספק גזל ולא שייך לדמות לאיסור משא"כ בברי ושמא שזה שטוען ברי צווח ואומר שמגיע לו עפ"י הדין שפיר יכול לקבל וממילא שזה חייב לצאת ידי עבירה לשלם לכל אחד אבל בשמא ושמא לא שייך לפסוק שיתן לזה שגם זה לא יצא ידי שמים לקבל דבר שאצלו ספק גזל לכן היכא דקיימא זוזי לוקמא. ופריך ממתני' דשמא ושמא ש"מ דלא איכפת לן מה שהשני מקבל ספק גזל כיון שהפשיעה בזה הנפקד דה"ל למידק ופריך ממאי דר"ע הוא דודאי אע"ג דר"ע ס"ל בברי ושמא חייב מדינא מ"מ אפשר דבשמא ושמא אינו חייב אפי' לצי"ש דמשום דזה לא דייק לא נפסוק שיקבל דבר שאצלו הוא בספק גזל ולכן ר' טרפון י"ל דס"ל לצי"ש יכול זה לקבל אע"ג דמיקל בברי ושמא שאינו חייב מדינא אין כאן סברות הפוכות כלל דלענין לצי"ש סברא אחריתא איכא דר' טרפון ס"ל זה שפשע יש לחייבו לצי"ש אפי' בשמא ושמא אבל מדינא לעולם אין לחייבו דאוקי ממונא אחזקתי' אבל לר"ע ס"ד כי היכא דלא מצריך לצי"ש בהך דנפל הבית שיחלוקו בטוב הכא נמי בהו"ל למידק הך לחוד אינו חייב לצי"ש דס"ל דהו"ל למידק לענין שישלם כולו שוה להיכא דשניהם לא הו"ל למידק כגון בנפל הבית לומר יחלוקו ואין כאן סברות הפוכות כלל ומשני דהא אוקימנא לצי"ש וא"כ אין לדמות מ"מ זה שבא לצי"ש מחוייב למחול להשני על ספק גזל כיון שהפשיעה מצידו משא"כ בנפל הבית שאין פשיעה לשום א' מהם אינו חייב אפי' לצי"ש והכל נכון ודיוק הלשון הוא הא אוקימנא בבא דייקא שהוא בא לצאת מאחר שלא דייק ושפיר פסקינן ליה שימחול לזה ספיקו משא"כ בנפל הבית א"צ לבא כלל לצי"ש:
בתוס' ד"ה ומי כו' וא"ת והא מתני' איירי לצי"ש כו עכ"ל. התוס' נדחקו בפירוק קושיא זו ולענ"ד אפשר ליישב דבלא"ה יש להבין למה נקט רועה ובפרט לפרש"י. לכן י"ל דקמ"ל ברועה דמסתמא רועה בשכר ומשמע דיוצא במה שמניח לפניהם ומסתלק ואין יכולין לעכב שכרו וא"כ מוכח דאפי' לצי"ש פטור דאל"כ עכ"פ לא יתנו לו שכר שמירתו דלצי"ש הוא חייב וא"כ מהני תפיסה לפי מה שפירש"י לקמן דף צ"א דהיכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה וכ"ש כאן דתפיס ברשות אלא ודאי אפי' לצאת ידי שמים פטור הרועה. עיין ש"ך ח"מ סימן כ"ח ובפרט הכא שטוען ברי יש לי בידך כנגדו ואפ"ה צריך לשלם לרועה שכרו מטעם כיון דיוצא הרועה במה שמניח ביניהם ומסתלק א"כ אף שאין לזה שלו הוה כמו אנוס כיון דהרועה אינו חייב בזה ובאונס צריך ליתן לו שכרו א"כ אי אמרינן דהו"ל למידק פשיטא לן דשכרו מיהו ליפסיד ואפי' למ"ד דלא מהני תפיסה לצי"ש מ"מ השכר עכ"פ לא יטול שהרי הו"ל למידק
בתוס' ד"ה והאמר רבא פרש"י כו' וקשה דמתני' מסתמא מיירי אפי' כו' בשני כיסין עכ"ל. ונראה לי ליישב קושי' זו דעיקר טעמא דאתון לא קפדיתו אהדדי כיון שהיה זה בפני זה לא חשדו זה את זה כמו שפירש"י לעיל וא"כ בשני כיסין פשיטא די"ל דלא קפדי דשמא יש בא' סיגים ולא ידע הנפקד של מי הוא ובודאי לא קפדי המפקידים ולא חשדו זה את זה אלא דבכיס א' גדול וקטן הו"א דהא הנפקד יודע שזה הפקיד הגדול וא"כ אין לו לחוש שהרי הוא יודע שבגדול יש מאתים שלו ולזה הוכרח רש"י לפרש ששוכח מי שהפקיד הגדול ולק"מ:
בא"ד ותו דילמא מיירי כו' שזה כחוש וזה שמן עכ"ל. למאי דפרישית לעיל במשנה דבשני כלים הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין ומחל לנפקד וע"כ איירי ביכול לגוררה ע"ש וא"כ ל"ל דרבא מיירי בשני טלאים זה כחוש וזה שמן דא"כ איך קאמר שמניח רועה ביניהם ומסתלק לישמעינן דהכחוש יהיה של הרועה לגמרי והוה רבותא טפי שהרועה מרויח הכחוש מיהו כבר כתבתי שצ"ע ונראה לפי מה שהקשו המפורשים בשנים שהפקידו לימא דהוה כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה משואיל"מ. ותירצו דהו"ל הילך דהא המנה שמודה לו רוצה ליתן לו מיד וא"כ י"ל בשנים שהפקידו א' הפקיד כחוש וא' שמן וזה אינו יודע מי שהפקיד הכחוש ומי שהפקיד השמן א"כ אף שמודה שכחוש בודאי הפקיד א' אינו אלא מודה בדמים שהרי לא שייך שיתן לו הכחוש דאם זה אומר שאינו שלו לא יוכל לקבל הכחוש שהוא דבר שאינו שלו משא"כ במנה מאתים אין חילוק ובשני כלים אף שזה טוען קטן אינו שלו שפיר מקרי הילך שעכ"פ יוכל ליתן לשניהם מה שהוא מודה בודאי לאחד יתן הקטן ולשני יתן מתוך הגדול דמי הקטן שישברנה כמו שפירש"י א"כ שפיר יוכל לטעון הילך מה שהפקדת בודאי והספק יהיה מונח אבל כאן לא יוכל ליתן לשום א' מהם לא הקטן ולא הגדול ולא מקרי הילך וא"כ הוה כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל משואיל"מ ועם זה אפשר ליישב קושיא שלישית ג"כ דנוקמא במת א' מהם דא"כ מודה עכ"פ במקצת העור והנבילה והילך לא שייך כאן שאין יכול ליתן לשום אדם עד שיפסקו הב"ד שימכור לא מקרי הילך והו"ל מתוך שאיל"מ ולק"מ מיהו י"ל לפמ"ש מקצת מפורשים לתרץ דלעיל בשנים שהפקידו לא שייך מתוך שאיל"מ משום דלא הו"ל למידע כדמסיק בכרך אחד לא הו"ל למידק א"כ יש לפרש כאן קושית הש"ס ברווחא ולא קשיא כלל קושית התוס' דמתני' איירי לצאת ידי שמים וגם למה לא הקשה ממקח אע"ג דלא עביד משלם לכל אחד. ולפמ"ש יש לפרש באמת זו הקושיא בש"ס כיון דרבא ס"ל בשני כריכות הו"ל למידק א"כ תקשי ברועה יתחייב מדינא מכח מתוך שאין יכול לישבע משלם כיון דבשתי כריכות הו"ל למידק מקרי הו"ל למידע והו"ל למימר מתוך שאיל"מ ומשני דמיירי שלא מדעת רועה ואפי' אם נקרא הילך מ"מ הכל מודים משמע אפי' למ"ד הילך פטור חייב א"כ יתחייב מדינא ואי הו"ל למידק א"כ לרבא לשיטתיה דס"ל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל מתוך שאיל"מ גם ברועה תקשי דנימא מתוך שאיל"מ ומשני דמיירי שלא מדעת רועה דלא הו"ל למידע וזה נכון בפשט הש"ס אלא דהפוסקים כתבו טעם אחר דלא אמרינן מתוך שאיל"מ משום שהנפקד טוען ברי שאינו חייב יותר. ועיין בח"מ סימן שס"ה באמר לשנים גזלתי ואיני יודע אם החזרתי שחייב לצאת י"ש אפי' לא תבעו ליה וכתב הש"ך שם סק"ה דבפקדון בכה"ג פטור כדאיתא בסימן ש' וכתב בש"ך הטעם בשם מע"מ והקשה עליו ומסיק הטעם לחלק בין פקדון לגזל דגזל איירי ג"כ דומיא דפקדון באביו של א' מכם הפקיד אצלי דהיינו גזלתי לא' מכם ואיני יודע להכי לא קתני א' מכם הפקיד. ולפ"ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה גזל ולא תבעו פטור אפי' לצי"ש עכ"ל בקצור. ודברים תמוהים הם דודאי גזל דעביד איסורא חמור מפקדון אפי' בשתי כריכות דהא מעיקרא אמר לעיל בפשיטות פקדון אגזל קרמית גזל דעביד איסורא קנסוה רבנן פקדון דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן ומהא לא הדר ביה בש"ס כלל דאף לשינויא דרבא ודאי גזל חמור מפקדון כמ"ש התוס' לעיל ד"ה התם וכ"כ מהרש"א בהדיא בפירוש דברי התוס' והחילוק בין גזל לפקדון פשוט דכי היכא דבפקדון בשתי כריכות צריך לצי"ש משום שפשיעת הנפקד גרמה הספק ובכרך א' אמרי' דאינהו לא קפדי ולא פשע הנפקד ובאחד מכם הפקיד דפטור בפקדון היינו משום דע"כ דמי לכרך אחד דהא בשני כריכות אפי' בפקדון חייב לצי"ש אפי' בשמא. ואף דבטעין כל אחד ברי צריך לשלם לכל א' וא' כמ"ש התוס' לעיל לר' עקיבא היינו משום דנהי דלא פשע הנפקד כ"כ כמו בשניהם שהפקידו מ"מ כיון שטענו ברי ברי עדיף ודוק' בשניהם שהפקידו זה בפני זה שגרמו המפקידין הספק לנפקד שלא ידקדק מאחר שראה דאינהו לא קפדי אהדדי אבל באחד נהי דליכא פשיעת הנפקד מ"מ גם המפקיד לא פשע שהרי לא גילה דעתו שאינו חושד לחבירו ושניהם לא מסקי אדעתייהו שהיה שם רמאי לתבוע לכן אינו חייב רק בברי ושמא מדינא אבל בשמא ושמא אינו חייב שהרי לא אסיק אדעתיה שיבא רמאי או שהיה שם רמאי לתבוע מה שהפקיד חבירו אבל בגזל שהגזלן גרם הספק פשיטא דחייב בשביל שגזל טפי ממה דהו"ל למידק בשני כריכות וזהו ברור ואין להאריך כאן בשיטת הפוסקים. וגם לפמ"ש בש"ך גופיה בסימן ע"ו סקט"ו דהטעם במפקיד א' דלא אסיק אדעתיה שישכח מי הפקיד לו א"כ ודאי בגזל לא שייך דפשע מעיקרא: