אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שלישי המפקיד › דף לד:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי המפקיד · דף לד:

דף לד.

בתוס' ד"ה הריני כו' תימא כו' אין אדם מוריש קנס לבניו ולמאי דפרישית לעיל במשנה משכחת לה שפיר באבדו ומצאה א' ואח"כ טען טענת גנב באבידה נמצא שלא נתחייב הכפל רק בשעת טענה וכבר מת אביהם והכפל שייך להם משא"כ אי לא אקני ליה כפילא שייך ליורשי המפקיד, ולפ"ז מוכח כהך לישנא דמשעת פקדון קני לה דבשעת אבידה לא מצי לאקנויי ליה כאן כיון שאינו ברשותו רק ברשות המוצא ובכפר הוה כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש:

בגמרא שאל מן השותפין ושילם לא'. תימה אם שילם ע"י שפשע הרי התשלום לשותפות ואם טען מתה מחמת מלאכה הא צריך לישבע על זה והרי באמת נגנבה. וצ"ל שרצה לישבע בשקר א"כ אמאי שילם לזה הא שבועה לא' שבועה למאה וא"כ לפי דברי הירושלמי ביש עדים דבאונס לא מקני ליה כפילא דלא עלתה על דעתו כן א"כ כאן נמי איך יעלה על דעתו שישלם לזה וישבע נגד השני וצריך לחלק

בתוס' ד"ה שאל כו' פירש"י כו' דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל אפשר ליישב דכיון דקני היוקרא דשעת פקדון אף דשוה יותר מכל מקום כיון שנתרצה בתשלום כשעת פקדון מסתמא אקני ליה א"כ י"ל דשלם לבעלה כשעת פקדון ועכשיו שוה יותר ומספקא לן אי מהני ריצוי הבעל לזה או דכיון דהבעל אפוטרופס שלה שפיר מהני אף דאפשר דהאשה לא היתה מתרצה לכך. ודע דבכל ספיקות פסק הרמב"ם דיחלוקו עם הכפל וכן הוא ברי"ף והרא"ש תמה דלא קיי"ל כסומכוס ועוד דכאן איכא לאוקמה בחזקת מרא קמא ולא הקנה לו הכפל. ולדידי קשיא על דברי הרמב"ם למה פסק שחולקין הא הגנב יכול לדחות לכל אחד כדאיתא בבכורות דף מ"ט ושם משני בבא בהרשאה והרמב"ם בפ"ג משלוחין פסק דאין כותבין הרשאה אמלוה ויכול לדחות לכל אחד שמא לחבירו מגיע הכפל ולשיטת הרמב"ם מדינא אין כותבין הרשאה על מלוה כלל וכמ"ש בפ"ג משלוחין דין ז' ואמת שהרמב"ם גופיה בפי"א מבכורים פסק בדין שנים שנתנו פדיון ומת א' מהם אם לכהן א' נתנו כותבין הרשאה והוא אוקימתא דש"ס דבלא כפריה כתבינן. וצ"ל לשיטתו דשם מיירי שעדיין לא הוציאם הכהן והוה כפקדון אבל על כפל ודאי לא מהני הרשאה כלל ואפי' תקנת הגאונים לא שייכא בזה דהא אפי' אמלוה ע"פ כתב הרמב"ם שלא תיקנו הרשאה וא"כ לא ישלם הגנב לשום א' מהם וצ"ל דכי היכא דאמדינן דעתיה דמקני ליה הכפל בודאי כשהוא מקום שאין להסתפק הכי נמי דעתו דמספיקא לא ירויח הגנב ויהיה עכ"פ בשותפות כדי שיוכלו לתבוע הגנב וכיון דתליא באקני ליה כאן דעת שניהם שיהיה החצי קנויה ליה ושפיר פסק הרמב"ם שחולקין:

פיסקא אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ברי"ף גרם אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ועיין ברא"ש שדחק למה דוקא באמר הריני משלם ועמ"ש לעיל ע"א בזה. ואפשר ליישב דברי הרי"ף דדוקא באמר הריני משלם נשבע בהכרח שאינו ברשותו משא"כ בשילם ממש. והוא עפ"י מה דפריך לעיל פ"ק דף ה' ע"ב אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וא"כ י"ל אם שילם כבר וכפי האמור במשנה שילם ולא רצה לישבע היינו שאומר שיכול לישבע דהא באמת נגנבה וש"ח פטור מגניבה ואבידה בלא פשע א"כ אם יכריחו לישבע שאינו ברשותו יוכל לומר אם אין אתה מאמין לי על הכל דהא גם בשבועת שומרין לא שייך מיגו דחשוד דאמרינן אשתמוטי קמשתמיט ושמא פשע בה א"כ אם כבר שילם יכול לומר אם אין אתה מאמין לי החזר לי המעות ואקבלם נמצא שאז תו לא שייך שאינו ברשותו דשייך מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה דכיון שמחזיר לו המעות הרי הוא גזלן גמור אם הוא ברשותו ולא שייך בלא דמי משמע להו. אלא דלמסקנא אמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ י"ל שמורה היתר שלכך שילם בתחילה משום שהיה לו עליו ספק מלוה ישינה ולא רצה לישבע מספק ואם כן גם אם יחזיר לו הדמים יוכל לומר השבע לי שמא אתה תופס על ספק מלוה ישינה וכ"ש אי לא אמרינן חשוד אממונא חשוד אשבועתא. מיהו הרי"ף לשיטתיה אזיל דפסק כאביי דטעמא משום ספק מלוה ישינה וכתב נימוקי יוסף דבמחל לו כל תביעות לא שייך מלוה ישינה וא"כ י"ל שפיר בשילם כבר יוכל לומר החזר לי המעות ולא אשבע אח"כ דשייך מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כיון שזה יודע בעצמו שאינה ברשותו יוכל לומר אם אתה חושדני שעיני נתתי בפקדון כזאת תבחני והחזר לי מעותי ואקבלם דאז לא שייך להשביעו כלל ובשביל ספק מלוה ישינה יכול למחול לו כל תביעות א"כ יכול לומר ממה נפשך אם אינו חשוד אצלו למה ישבע ואם חשוד אצלו שהוא ברשותו ולא ישבע כי לא תחמוד בלא דמי משמע ליה יוכל לומר החזר לי מעותי ואני אמחול לך כל תביעות וממילא יפטר משבועה לגמרי משא"כ אי אמר הריני משלם לעולם צריך לישבע שאינו ברשותו כיון שלא שילם אף שימחול לו כל תביעות צריך לישבע שמא עיניו נתן בה ורוצה לשלם ועכשיו אין לו דשייך אשתמוטי

שם בגמ' אמר רב הונא משביעין איתו שבועה שאינו ברשותו כו' המלוה על המשכון כו' ואמר לו סלע הלויתיך עליו. לכאורה קשה למאי דאיתא בשנים שהוציאו שט"ח דזה גובה וזה גובה ולהכי דעת הרמב"ן ס"ס פ"ה אם מכר מלוה ראשון לשטר צריך זה לשלם לו שאין החובות כפרועים. ואם כן לפ"ז קשה אמאי לא יתחייב המלוה כאן שבועה דאורייתא שהרי הלוה תובע ממנו דמי המשכון וזה תובע כנגדו חוב הלואה וא"כ המלוה הודה לו במקצת שנתחייב לו שקל ולכאורה נ"ל דמקרי הילך אלא דאין זה מספיק דהא אי בשלו הן שמין א"כ לא שייך הילך כיון שהלוה תובע הבינונית ואינו מספיק עצמו בפירעון שלו לחשוב חוב כנגד חוב וא"כ הו"ל למימר שישבע המלוה שד"א ולכאורה נ"ל דלגבי המלוה מקרי קדמה הודאה לתביעה שהרי המלוה אינו תובע מן הלוה רק שקל. אלא דקשה בסיפא שהלוה תובע סלע הלויתי שתים היה שוה והמלוה אומר סלע היה שוה א"כ הלוה תובע שיגבה דמי המשכון מבינונית והמלוה תובע חובו לגבות זיבורית ולפמ"ש התוס' אי שעבודא דאורייתא איך מודה במקצת חייב הא הוי שע"ק. ותירצו בלית ליה

קרקע וא"כ אי היכא דזה גובה וזה גובה ע"כ איירי דאית ליה קרקע. מיהו הרמב"ן גופיה לשיטתו דס"ל דכיון דלא גבה מלקוחות לא מקרי שע"ק א"כ אפי' יש לו קרקע לא הוה שע"ק וא"כ אמאי לא ישבע המלוה בכה"ג ועוד דכאן לכ"ע ס"ל זה גובה וזה גובה אפי' בשל עולם הן שמין דהא המלוה חייב על המשכון מדין שומר ואיתא בריש ב"ק כולם כאבות לשלם ממיטב וא"כ הלוה תובע עדית והמלוה תובע בינונית או זיבורית ולכן אפשר מכאן ראיה למ"ש בספרי שו"ת יעלת חן דף נ"ב ע"ב דהיכא דעיקר התביעה בשביל קרקע אף דלא גבי מלקוחות הוה שע"ק וא"כ כאן דעיקר נ"מ לענין בינונית ועידית הוה שע"ק וא"ש או י"ל שהמלוה טוען שיסלקנו בדמים במעות ויחזור ויגבה ממנו ולפמ"ש בתשובה דבחוב ע"פ לכ"ע מנכין חוב כנגד חוב א"ש טובא כיון דממילא מנכה החוב ואין כאן הודאה כלל:

בפרש"י ד"ה ושתים כו' וקסבר האי תנא המצוה על המשכון ש"ש. ודייק המהרש"א דרש"י הו"ל לפרושי ברישא ותירץ דנגד המשכון הו"ל כפירש כמ"ש התוס' וזה דוחק דהא זה לשיטת התוס' אבל לפרש"י לשמואל אבד קתא אבד אלפא היינו בלא פריש ומשנה בדפריש שאינו מקבלו יותר משויו וא"כ ע"כ הוא ש"ש דאם אינו ש"ש לא היה לו להתחייב באחריות גניבה אך אפשר לומר דמיירי בפירש אחר הלואה ופוטרו הלוה מאחריות העודף לפרש"י וא"כ בההיא הנאה עצמה הו"ל ש"ש:

מקשין העולם בלא דשמואל ליקשי בפשיטות כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מצי מפיק לה אפי' קאי אמלוה ונראה דהא קשה ששמעתי מקשין דילמא איירי בחזר והפקידו ללוה וכפי שיטת הש"ך סי' ע"ב א"כ קאי שפיר אסיפא שלוה נשבע ולא המלוה שהרי הפקדון גבי לוה והמלוה חייב באחריות שהמלוה הוא ש"ש והלוה ש"ח אך נראה דהכא התירוץ הוא לשמואל ושמואל ס"ל דחייב משום דהוה כאילו פירש וכתב הש"ך דלמאן דס"ל כאילו פירש לא שייך בחזר והפקידו וא"כ לשמואל לשיטתיה הקושיא שפיר דבלא זה לא קשיא משאינו ברשותו די"ל שחזר והפקידו ללוה אבל לשמואל לשיטתיה פריך שפיר אם איתא לדרב הונא כיון דלדידיה מוכח דליתא לדרב הונא. עוד אפשר דקשה מאי פריך תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה הוא הא י"ל עפמ"ש בח"מ סימן נ"ב אם הוא מודה שהוא חשוד כנגדו נשבע ונוטל א"כ י"ל דהמלוה מודה שהוא חשיד אם כן הדין שכנגדו נשבע ונוטל כמ"ש בש"ך שם א"כ קמ"ל דכאן אין הלוה נשבע א"כ צריך המלוה לישבע כיון שאין הלוה יכול לישבע. ואפשר דמשמע ליה דלא איירי בהכי דהא לקמן פריך כיון דמשתבע שאינו ברשותו לישתבע נמי כמה היה שוה ומשני במאמינו ופריך מלוה להימן ללוה ומשני לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם וא"כ י"ל בכה"ג דלוה לא יאמינו אם אין בו תומת ישרים וא"כ ע"כ גם לשמואל סמך אשבועה שאינו ברשותו וא"כ פריך שפיר. מיהו בלא"ה בחזר והפקידו ללוה לא א"ש שהרי הלוה צריך לישבע שבועת שומרין שאינו ברשותו ולא מצי מפיק לה רק י"ל שהוא שמירה בבעלים דפטור מהשבועה ואצל המלוה לא מהני שמירה בבעלים דשמא עיניו נתן בה. ובזה מיושב מה שתמהו על הרמב"ם דילמא איירי במינו מצוי. ולפ"ז ניחא דעל כרחיך איירי בענין שצריך לישבע שאינו ברשותו דאם לא כן קשה לוקמה שמואל בחשוד וע"כ סבירא ליה דמיירי בענין שצריך לישבע שאינו ברשותו ופריך שפיר וא"כ בלא דשמואל אין קשה די"ל דמיירי במינו מצוי אבל לשמואל גופיה מוכח דלא איירי בהכי ע"כ פריך שפיר. (עוד י"ל על קושיא הנ"ל שחזר והפקידו ללוה ואפשר דקשה על הך דינא לא יאמין המלוה ללוה שנאבד יאמר שמא יש אצלך ואיני מאמינך שנאבד שלא יפרע למלוה משא"כ כאן דמיירי ביתרון שתובע הלוה מן המלוה שפיר הוה ספק חיוב וא"כ י"ל אף אם המלוה טוען נאנסו חייב הלוה לשלם לו דשם הוה ספק פירעון דהא ודאי נתחייב לו וספק אם נפרע ע"י משכון משא"כ כאן שהמלוה אינו מאמין ללוה א"כ הו"ל ספק חיוב שמא לא נאבד וישנו ת"י המצוה מיהו לרב הונא לשיטתיה דס"ל ברי עדיף שפיר הוה מצינן למימר דקאי אסיפא בחזר והפקידו כנ"ל ולא פריך אלא לשמואל דלא מוקמי הכי ע"כ דס"ל בכה"ג פטור ואם איתא לדרב הונא פריך שפיר משמואל דע"כ לא ס"ל כרב הונא או דבכה"ג מקרי לא הו"ל למידע) עוד י"ל ליישב הקושיא דמינו מצוי דהא יש להבין דקאמ' שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון למאי נ"מ יעשה אם ישנו תחת ידו יוציא מיד דע"כ יראהו שיהיה כדבריו שאינו שוה יותר רק כפי דברי המלוה דמסתמא יוציאנו שיותפס לשקרן וע"כ הוא באופן שיהיה כדברי מי שהפקדון אצלו א"כ יוציאנו מיד אלא די"ל בלא"ה אמאי ניחוש שעיניו נתן בו דהא לא יוכל להראותו שישנו תחת ידו ונתן עינין בשל חבירו לכן י"ל עפ"י מה שמבואר שילם ולא רצה לישבע שהכפל שלו משום דנעשה כאומר לו כשתרצה ותשלימני יהיה פרתי קנויה לך מעכשיו א"כ יוכל לומר שמצאו אח"כ ומשתמש אח"כ בשלו כדמשמע נמי בעובדא דכיפי וא"כ אין לומר דמיירי במינו מצוי דא"כ אמאי ניחוש שיוציא הפקדון וא"כ מיושב נמי קושיא הנ"ל דנימא שחזר והפקידו ללוה דא"כ אין לחוש שלוה ישנו תחת ידו דאם כדבריו יוציאנו מיד וא"ש: ובזה מיושב מה דלא מקשי בפשיטות כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מצי מפיק לה אפי' קאי אסיפא ולפ"ז ניחא דבלא זה י"ל דס"ל במינו מצוי נמי שייך שיוציאנו אח"כ כדי לפום לכן אינו רוצה להוציאו מיד וכמו שהוא לשאר פוסקים שלא חילקו ביך אבל מדאמר שמואל ארישא וקשה למה לא מוקי אסיפא ובחזר והפקידו א"כ ע"כ גם שמואל ס"ל שאין סברא שיוציאנו בכדי רק כדי שיאמר אחר התשלומין מצאתי והוא שלי להשתמש בו א"כ ע"כ לא איירי במינו מצוי פריך שפיר:

ובזה ניחא התמי' דרבה משני ביש עדים שנשרפה והוא פלא איך עלה כן על דעת רבה ולפ"ז י"ל דרבה ס"ל דלא שייך שאינו ברשותו עפמ"ש הנימוקי דביש עדים שנאנס לא מקני ליה כפילא א"כ לא שייך עיניו נתן בו שהרי לא יוכל לומר שקנאו בתשלומין אלא דהמלוה מכחיש לעדים וטוען נאבד א"כ לגבי נפשיה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולכן צריך לשלם דמיו ומ"מ פריך מהיכא מייתי לה דהא אנן אעדים סמכינן כדאיתא בב"ב דף קכ"ח ע"ב במלוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו: מה שהקשה הב"ח על הרמ"ה בח"מ סי' רצ"ד גבי גלימא שאם הביא עדים שנאנס אעפ"י שלא ידעו אם היתה גלימת המפקיד פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אומר לא זו היא פטור הקשה הב"ח לפ"ז מאי פריך ארבה מהיכא מייתי לה לימא שיש עדים שנשרף לו משכון כזה ואין יודעין אם זה ממש. והש"ך דחק דא"כ ידעו כמה שוה וזה דחוק דמי לא עסקינן דלא בקיאי בשומא. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין דל"ל לשנויי עדים דקשה טפי מהיכא מייתי ליה לוקמא שיש ע"א ועד מסייע פוטר משבועה. ולכן י"ל דרבה לשיטתיה אזיל דהא יש להבין בלא"ה במשנה אמאי לא מהימן המלוה במיגו דנאנסו ויצטרך הלוה לשלם לו וי"ל דהוה מיגו להוציא לרבה לשיטתיה דס"ל בב"ב דף י' דאמרינן מיגו להוציא א"כ קשה ליהימן במיגו. וצ"ל לרבה שיש עדים שנאבד באופן שבודאי חייב המלוה בדמי המשכון וא"כ ע"כ איירי בשני עדים דנגד ע"א נאמן במיגו דנאנסו להכחיש העד וא"כ ע"כ איירי שיודעין שזה היה אותו המשכון שאומרים שנשרף דאל"כ יהא נאמן במיגו שהמשכון נאנס ויצטרך הלוה לשלם לו וא"ש

שם בגמ' אהייא. כבר כתבתי קושית העולם דבפשיטות הו"ל לאקשויי איך שייך שמא ישבע זה כיון דמשתבע שאינו ברשותו היכא מפיק לה. ונראה עוד דהא מקשין העולם נימא דקאי שפיר אסיפא ומיירי דהמלוה חזר והפקידו ללוה ונאבד אצלו הלוה דהלוה אינו עליו אלא ש"ח והמלוה חייב באחריות כמ"ש לעיל. ונראה דבלא"ה קשה לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאין יכול לישבע משלם והתוס' לקמן בפ' השואל הקשו איך משכחת לה מודה במקצת דליהמן במיגו דאינו יודע ותירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק מ"מ קשה כיון דבטען איני יודע פטור א"כ תקשי מתני' דחשוד על השבועה כנגדו נשבע ונוטל וקשה מי גרע טענת ברי של החשוד מאילו היה טוען איני יודע שהיה פטור בכדי ואיך יוציא שכנגדו ממנו ממון בשבועתו מחמת שהחשוד טעין ברי זה לא מסתבר כלל וצ"ל דמתני' איירי במודה במקצת על פירעון שאמר חמשים פרעתי וחמשים מודה א"כ לא שייך לומר דמי גרע מאיני יודע דהו"ל א"י אם החזרתי אבל בהודאת חיוב לא שייך כלל לומר כנגדו נשבע ונוטל כיון דבאין יודע הו"ל ספק חיוב וא"כ ממילא בהך מילתא דהמלוה מודה במקצת והמשכון היה מופקד אצל הלוה וטעון הלוה שנאבד לא שייך לחייב המלוה ממון דאילו היה טוען חמשה דינרין היה שוה בודאי והמותר איני יודע היה פטור א"כ בשביל ברי שלו לא מסתבר שיהיה הלוה נשבע ונוטל וא"כ ממילא ניחא דלא מקשה בפשיטות ממתני' די"ל דאיירי בחזר והפקידו ללוה אבל כיון דשמואל מוקי ארישא ע"כ ס"ל בכה"ג לא שייך שישבע הלוה ויטול וארישא קאי פריך שפיר כיון דמשתבע שאינה ברשותו כו':

בתוס' ד"ה שמא פרש"י כו' וכי עבדינן תקנה לרמאי עכ"ל. הלשון מגומגם דאין זו תקנה שכנגדו נשבע ונוטל. ולכאורה היה אפשר ליישב פירש"י דלגבי הלוה אמרינן לא דקדק דניחא ליה חפץ שלו ושוה בעיניו כך ולדידיה שוה כל כך. ולפי זה ניחא דלא מצי לאוקמה אסיפא ובחזר והפקידו כנזכר לעיל דלגבי מלוה שאינו שלו לא שייך לומר לדידיה שויא ולהכי לא מוקי שמואל אסיפא אלא דגם לפ"ז לא א"ש הא דלקמן כי משתבע מלוה ליטרח לוה ולייתי דהא אמלוה לא שייך לא דקדק וי"ל דבמלוה נמי שייכא הסברא לומר לחוש שלא יפסול די"ל דלא קים ליה בגויה וטוען בדדמי. ובזה אפשר ליישב דלא מוקי במינו מצוי ולא שייך שאינו ברשותו לדעת הרמב"ם ולפ"ז י"ל דלא מצי לאוקמה הכי דא"כ ע"כ מה שחולקין בשווי המשכון היינו משום שלשניהם החפצים מצויים בשוק כמ"ש בש"ך סי' ע"ב א"כ לא שייך שלא ידקדק הלוה מאחר דלדידיה חביב החפץ כיון שמצוי לקנות ע"כ לא איירי במינו מצוי. ובזה אפשר ליישב מה דפריך דוקא משמואל דקאי ארישא דמסיפא י"ל דאיירי במינו מצוי אבל שמואל דמוקי ארישא וקשה קושית התוס' למה אין הלוה מדקדק וצ"ל בשביל שחפץ זה נוח לו א"כ ע"כ לא איירי במינו מצוי ופריך שפיר. מיהו י"ל בלא"ה לפרש"י לא קשה על הרמב"ם דלוקמה במינו מצוי די"ל כי היכא דחיישינן שעיניו נתן בה ורוצה לשלם החפץ כמו כן י"ל כיון שדעתו לפסול ללוה אין לפוטרו אעפ"י שמינו מצוי דשמא מצערו בכונה כדי לפוסלו ללוה ועיין בסמוך:

בא"ד א"כ מאי פריך כו' כי משתבע מלוה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשון א"כ מגומגם דזה קשה לעולם ולפמ"ש י"ל דלקמן י"ל דעל המלוה יש לחוש טפי דלא קים ליה בגויה ויש לחוש שיופסל שלא כדין לכן לא קשה מלקמן אלא דהתוס' משמע להו דהכל מטעם אחד כשיטרח לוה נמי שייך אותו הטעם א"כ שייך שפיר לשון א"כ:

בגמרא אי לימא אסיפא מקשין העולם דילמא לענין היפוך נ"מ שאין המלוה יכול להפך השבועה לפי שיטת הקונטרס שהביאו התוס' בשבועות דפסק דבדאורייתא נמי מפכינן א"כ מצי למימר דהכי קאמר דשבועה גבי מלוה הוא ואם רוצה להפך על הלוה אינו יכול מטעם שמא ישבע זה כו'. ונראה ליישב בפשיטות דלגבי המלוה לא שייך נתינת טעם הלזה אם המלוה חפץ בהיפוך הלא יכול לעשות תחבולה שלא יוציא כגון שישבע שאינו ברשותו או לקנוס לעצמו וא"כ אכתי יכול להפך אם ירצה לישבע שאינו ברשותו כיון דבדידיה תליא מילתא ורוצה להפך אבל אי קאי ארישא שפיר שייך אף שהלוה רוצה לישבע אינו יכול רק המלוה נשבע ונוטל ומסתמא ניחא ליה למלוה בכך ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' דליתני בין נשבעין ונוטלין ולפ"ז ניחא דשם לא תני רק אותן שאין יכולין להפך ואם אינו רוצה לישבע לא יטול כלום אבל כאן אם המלוה אינו רוצה לישבע הברירה בידו לתקן הדבר שלא יוציא הפקדון ונשארה השבועה כדינה על הלוה והיינו אם ישבע שאינו ברשותו או יקנוס עצמו בסך רב משא"כ בנשבעין ונוטלין לשיטת הפוסקים אין יכולין להפך כמה שכתבתי בח"מ סימן פ"ז סי"א:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה