אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שלישי המפקיד › דף לד.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי המפקיד · דף לד.

דף לג:

בתוס' ד"ה דילמא מודה ומיפטר כו' והיינו כרב כו' עכ"ל. נראה ליישב לכ"ע עפ"י מה דאיתא במרובה דף ע"ה דבאומר בפניכם גנבתי הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שהודה שבפני פלוני ופלוני גנב וא"כ י"ל דה"פ דילמא מודה ואומר שגנב בפני אותן עדים שיבאו דאז הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ופטור מכפל:

בגמרא א"ה אפי' גיזותיה וולדותיה כו'. תמיה לי על קושיא זו דהא בגיזות וולדות מכלל הקרן נחשבים ואם אינו רוצה לישבע צריך לשלם כשעת גניבה וא"כ ודאי ה"ק כשתגנוב ותרצה לשלם לי ההפסד פרתי קנויה לך וא"כ ממילא תשלומי הגיזות וולדות בכלל ואם משלם הגיזות וולדות מאי נ"מ לו הן או דמיהן. וראיתי בש"ך ח"מ סי' רצ"ד סק"ז שנרגש מזה וכתב לפרש שאם ירצה לשלם דמיהן יהיה הכל שוו ואינו מובן דודאי אם מקבל המפקיד תשלומי הגיזות למה לא יהיה שלו בפרט לפמ"ש הש"ך גופיה סקי"א דגוף הבהמה שנמצאת ביד גנב ג"כ הוא של השומר ואין לפרש דפריך על גיזות וולדות של אחר גניבה דהא אמר איכא בינייהו קושיא דר' זירא מוכח דאי מקנה לו סמוך לגניבותה א"ש דחוץ מגיזותיה וולדותיה אם כן ע"כ על גיזות וולדות שקודם גניבה קאי הקושיא וזה תימא דהא לא שילם לו מה שהיה צריך לישבע עליו לכן לפענ"ד נראה דודאי בס"ד ס"ל כיון שנתרצה לשלם כמו שהקנה לו הכפל מקנה לו הבהמה מעכשיו כיון שעכ"פ יש לו שווי הבהמה בשעת פקדון והיינו משום דמסתמא ניחא להו לבעלים תשלומי של השומר שהם ודאי מספק חזרה כשתמצא וא"כ י"ל כיון ששילם גוף הבהמה כמו שהיתה שוה בשעת פקדון ונתפייסו הבעלים בכך יש לנו לומר דמסתמא אקני להו בההיא הנאה למפרע כל הבהמה דהא אם היו הבעלים רוצים היה צריך לשלם להם גם דמי הגיזות א"כ ודאי לא קפדי הבעלים בכך וניחא להו בתשלומי שומר ונהי דלקמן מבעיא לן בשילם מחצה היינו כשאין לבעלים הקרן כשעה שהפקידו אבל כאן ס"ד דמ"מ מקני ליה הבהמה משעת משיכה ומשני שבחא דאתא מגופא לא אקני ליה ויש לפרש היטב דודאי משמע ליה דהכפל של השומר והגנב משלם כשעת גניבה וא"כ קשיא ליה מגוף הברייתא דתני חוץ מגיזותיה וולדותיה משמע שהכפל שלו אפי' כפל הגיזות וולדות ג"כ של השומר דהגנב משלם כשעה שגנב ואם השביחה הבהמה בגיזות וולדות ע"כ על כולם שנים ישלם וא"כ קשה ממה נפשך אם שילם השומר הגיזות וולדות ושילם הבהמה כשעת גניבה איך יחזרו הגיזות לבעלים הא השומר שילם בעדם אע"כ שלא שילם רק כשעת פקדון וא"כ איך קאמר חוץ מגיזותיה וולדותיה הא אפי' הכפל מן הגיזות ג"כ אינו שלו אלא ודאי כפל הגיזות של שומר אעפ"י שלא שילם רק הבהמה כשעת פקדון דהכי אקני ליה כשירצה לשלם הבהמה וכיון שנתפייס בכך הרי הכל שלו א"כ פריך שפיר אפי' גיזותיה וולדותיה ומשני דלא אקני רק שבחא דאתא מעלמא א"כ נראה בודאי לענין יוקרא אם נתיקרה הבהמה בין פקדון לגניבה ודאי אין תימא שיהיה של שומר כיון שהבעלים נתפייסו בתשלומין כשעת פקדון קנוי לו היוקרא לשומר ואם אמר הריני משלם מסתמא אף דקני כפילא מ"מ בכה"ג ודאי צריך לשלם כשעת גניבה דהא הבעלים היו יכולין לתבוע ממנו כשעת גניבה רק בשילם ונתפייסו הבעלים בכך וקיבלו דמי הפרה כשעת גניבה שפיר קני השומר היוקרא כנ"ל נכון ומוכרח אחר העיון היטב והה"ד באמר הריני משלם מה ששוה בשעת פקדון ונתפייסו הבעלים בכך דהו"ל כשילם. ומעתה אין אנו צריכין לדברי ה"ה בפ"ח משאלה דין ג' במ"ש לדעת הרמב"ם אפי' מה שנתייקר אחר פקדון לשומר נתייקר מיהו דוקא ביכול ליפטר ע"ד האמת אבל בחייב ע"ד האמת ודאי כששילם בשעת גניבה שילם שב"ד מכריחין אותו בהודאת האמת עכ"ל. וזה דחוק דגם בצריך לישבע ג"כ ב"ד מכריחין אותו או לישבע או לשלם כשעת גניבה ואין טעם לחלק בזה גם בגמרא לא מצינו חילוק בין שילם ולא רצה לישבע או אומר פשעתי אלא נראה דכל שקיבל התשלומין ונתפייס בתשלומין כשעת פקדון קני שפיר הכפל אף שהגנב משלם כשעת גניבה. והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם בדין ג' שכתב כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו והרי הן שוין ארבעה סלעין הרי הן של שומר כו' עכ"ל והראב"ד כתב דוקא שבא השבח אחר ששילם או שאמר הריני משלם ע"כ וה"ה הקשה עליו דאימת קנה היוקר הא ע"כ קנה לפחות סמוך לגניבה וא"כ למה לא יהיה היוקר שלו וראיתי בס' קצות החושן הביא בשם הריטב"א שכתב בשם התוס' לקמן גבי כיפי דיוקרא הוא שבחא דמגופא ולא קני רק אחר ששילם או שאמר הריני משלם עכ"ל ולא יצא ידי חובת ביאור דהרי גם על דברי התוס' קשה קושית ה"ה אימת קני השבח הלזה לכל המאוחר קונה סמוך לגניבה וא"כ יקנה עכ"פ היוקרא דמשעת גניבה ואילך ונראה דסברת התוס' שהביאו בריטב"א הוא דהא דמסיק נעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה היינו אותו שבחא דמגופא שעד תשלומין שייך לו אבל לאחר תשלומין מקנה לו לגמרי ונעשה כאומר חוץ משבחא דמגופא שיהיה קודם שתרצה ותשלמיני ובאמת קם ליה בדרבה מיניה בפירוש הלזה דקשה טפי לפירוש זה ל"ל להש"ס לחלק כלל בין שבחא דמגופא לימא בפשיטות דנעשה כאומר לו חוץ משבחא שהוא קודם שיתרצה לשלם והכפל הוא שבחא דאתא לאחר ריצוי לשלם דהא הכפל אינו מתחייב רק לאחר העמדה בדין דהא גם תשלומי כפל הוא כשעת העמדה בדין כדאיתא בב"ק דף ס"ה ולא קשיא כלל מאי פסקא דהא ע"כ לפי האמת תקשי אמאי אקני ליה שבחא דמגופא אחר שרוצה לשלם ולא קודם וע"כ צ"ל דטפי מקנה ליה שבחא שלאחר תשלומין משבחא דקודם תשלומין וא"כ הו"ל למימר בפשיטות חוץ משבחא דקודם תשלומין ואפי' תרצה לדחוק דהכפל מקרי שבחא דקודם תשלומין דמשעת גניבה חשבינן ליה הו"ל למימר דלא אקני ליה רק שבחא דמשעת גניבה ומאי פסקא לומר דשבחא דמגופא שמקודם תשלומין לא אקני ליה ושבחא דמגופא שלאחר תשלומין אקני ליה ושבחא דמעלמא אפי' שקודם תשלומין נמי אקני ליה לענ"ד אין לפירוש הלזה רגלים וכ"ש שדעת הראב"ד ודאי אינו כן שהרמב"ם שפתיו ברור מללו שכתב בדין א' חזרה הבהמה חוזרת היא וגיזותיה וולדותיה שאינו קונה השבח הבא מגופה רק הבא מאליה וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות שאחר יאוש ע"כ. משמע בהדיא דס"ל להרמב"ם דגם גיזות וולדות שברשות גנב חוזרין לבעלים וא"כ אם הראב"ד ס"ל דיוקרא הוה שבחא דמגופא ואפ"ה הם של שומר אחר שנתרצה לשלם היה לו להשיג שם על הרמב"ם ובאמת בדברי הראב"ד אין לנטות ממ"ש הש"ך דסובר דצריך לשלם לו הכל וסוגיית הגמרא יתיישב יותר כפי דברי המגיד משנה שכתב בדעת הרמב"ם דבלישנא קמא דרבי זירא סובר דחוץ מגיזות וולדות שאחר הגניבה קאמר נמי חוץ מגיזותיה וולדותיה דאל"כ לא היה צריך לומר רק סמוך לגניבותה קנויה לך וס"ל דחוץ דברייתא אפי' על אותן גיזות שלאחר הגניבה ולאידך לישנא לא חשוב לקושיא ומפרש ברייתא לגיזות של קודם הגניבה ע"ש. ועפ"ז יש לפרש ג"כ דפשיטא ליה שצריך לשלם הבהמה עם שבחה כשעת תביעה ואין קושיא רק מגיזות וולדות שלאחר תשלומין כפי דברי הראב"ד ופירוש דחוק הוא ולא ידעתי למה הוצרך לכך בדעת הרמב"ם דגם הרמב"ם מצי סבר כפירוש המפורשים דללישנא בתרא דר' זירא קאמר חוץ מגיזות וולדות שקודם גניבה ומ"מ ללישנא קמא כיון דע"כ נעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ממילא אף גיזות שביד גנב אינם בכלל כיון דנחית לשיורא לא מקני ליה כלל הגיזות רק שבחא דאתא מעלמא לחוד דהכי משמע פשטא דש"ס חוץ מגיזותיה וולדותיה דשבחא דמגופא לא אקני ליה כלל. עוד אני תמי' על המ"מ לפי פירושו לדעת הרמב"ם דחוץ מגיזותיה וולדותיה קאי אפי' אאותן שביד גנב א"כ מאי נסתפק לו בדעת הרמב"ם שם בדין ג' שכתב ואפשר שאפי' במה שנתיקרו בין פקדון וגניבה ג"כ של שומר ומהיכא תיתי להסתפק בכך כיון דעל השומר מוטל לשלם כשעת פשיעה למה יהיה היוקר שלו שהרי הכל בכלל קרן בשלמא אי מפרשינן חוץ מגיזותיה ולדותיה על אותן שביד שומר מוכרח לפרש דשבחא דמעלמא מקני ליה אפי' לא שילם לו כפי המגיע למפקיד אבל לפי דברי המ"מ יש לפרש דהא ודאי לא שייך שיהיה שלו שצריך לשלם מה ששוה בשעת גניבה וממילא גם ביוקרא שצריך לשלם כשעת היוקר בשעת גניבה ומהיכא תיתי לספק בזה. מיהו לפי הפירוש שכתבתי מוכח דשבח יוקרא של נפקד אעפ"י שלא שילם לו רק כשעת פקדון כיון שנתרצה לזה ממילא כל השבח שלו רק שבחא דמגופא לא אקני ליה. ועיין בש"ך סק"ח הביא דברי הנ"י בשם הרשב"א דאם יש עדים שנאנסה לא הקנה לו הכפל דלא אסיק אדעתיה דהמפקיד שישלם לו בחנם והוה כמוכר קנסיו וכתב הש"ך לפ"ז קנה השבח יוקרא רק מעות אינן קונות אלא אם הקנה לו בשאר קנין וזה צ"ע דגזל ונתייאשו הבעלים אינן יכולין להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ אפי' היוקרא לא קני. וגם דברי הירושלמי צ"ע דהא בש"ס דילן מבואר דאפי' נשבע ושילם קנה הכפל אף דודאי לא עלתה על דעתו שישלם אחר שבועה ומצאתיו באס"ז שגם הריטב"א הש"ג על זה וגם טעמו של הירושלמי אינו מוכרח כיון דבתחילה מקנה לו אם ירצה לשלמו כבר הקנה לו באיזה אופן שישלם לו וכי התנה עמו הרי לא התנה עמו כלום אלא דאמרינן מסתמא ניחא ליה בכך שיהיה בטוח במעותיו כמו שפירש"י וא"כ בשביל שלא עלתה על דעתו שישלם לא נקנה לו הכפל זה תימה. ולענ"ד נראה דהירושלמי לא קאמר רק כשפטרוהו הב"ד עפ"י עדים ואח"כ שילם מדעתו דאז כבר נפטר ממנו ונסתלק ממנו לגמרי אבל אם יש לו עדים ולא הביאן לב"ד לא יאמר הירושלמי שאינו מקנה לו הכפל ואין הירושלמי בידי ועוד דבס"ד דרבא משום קנין ודאי אין לחלק בין יש לו עדים שנאנסה א"כ גם במסקנא לא הדר ביה דמיירי אפי' יש לו עדים ועוד לפי מאי דאמרינן לעיל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואם אמרינן מי שרוצה לגזול נשבע ג"כ על שקר א"כ נימא וכי עלתה על דעתו שאם נאנסה באמת שישלם לו בחנם ולא ירצה לישבע במה שיכול להפטר וא"כ נימא אם הנפקד עומד בדבריו שלא פשע וכי עלתה על דעתו שיפסיד בחנם מחמת שלא ירצה לישבע דלא שכיח כלל ואפ"ה אמרינן דאקני ליה הכפל וכ"ש לדברי הרא"ש שצריך לישבע שאינ' ברשותו א"כ איך עלת' על דעתו שישלם וגם ישבע שאינו ברשותו דכשנשבע פטור מתשלומין ואינו מרויח אפי' שבועת אמת. גם צ"ע לדעת הרמב"ם שאם היה השומר חשוד כיון שאין כנגדו יכול לישבע פטור לגמרי א"כ נימא לפי דברי הירושלמי דלא מקני ליה כפילא וכן בשמירה בבעלים ושילם דהיה פטור ג"כ אפי' מפשיעה ולפי דברי התוס' לעיל לא צריך לישבע גם אשליחות יד אם נימא דלא מקני ליה ונראה דבכה"ג גם הירושלמי מודה ואינו דומה ליש עדים שנאנסה דאז פטור בודאי:

פיסקא א"ר חייא בר אבא כו' לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם כו'. עיין ברא"ש שכתב על לשון הרי"ף לקמן גרס אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וכתב הרא"ש דלא אתי למעוטי שאם שילם דתו לא משבעינן ליה כו' דאין לומר כיון שקיבל התשלומין מחל לו השבועה דמסתבר טפי שקיבל התשלומין שלא יחזור בו אלא אדר' יוחנן קאי דאם אמר הריני משלם לא מקני ליה עד שישבע שאינה ברשותו דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה דעתיה שיהיה כדבריו אלא אומר עיניו נתן וקודם שישבע או שילם יחזור בו כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי פריך ממתני' דילמא להכי נקט שילם ולא רצה לישבע היינו שום שבועה וכן הקשה בס' פ"י מיהו אינה קושיא כ"כ דר' חייא בר אבא משמע דאמתני' אמר הכי ונראה דבלא"ה הקשה הב"ח דאיך כתב דלא סמכה דעתיה פן יחזור בו הא דעת הרא"ש שאם אמר בב"ד הריני משלם לא יוכל לחזור בו ובש"ך סי' רצ"ד כתב דלא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני ולענ"ד נראה דבלא"ה יש להבין מ"ש הרא"ש בשילם צריך לישבע שאינו ברשותו שלא מחל לו השבועה וקשה דמ"מ אם שילם לו בסתם וכשזה טוען עליו שישבע שאינו ברשותו הלא יוכל לומר שכל עיקר תשלומין ששילם לו הוא כדי ליפטר משבועת אמת ואם אתה רוצה שאשבע שאינו ברשותי החזר לי המעות ואשבע ג"כ שבועת שומרין שאני יכול לישבע ולא שילמתי רק ליפטר משבועת אמת וזה לא יוכל להכחישו בזה ולומר ששילם בשביל שהוא ברשותו ועיניו נתן בו. וצ"ל דס"ל להרא"ש דמ"מ כיון שכבר שילם לו יוכל לומר אני חושדך שחפץ שלי בידך ועיניך נתת בו לכן מ"מ צריך לישבע שאינה ברשותו מיהו אם עדיין לא שילם רק אמר הריני משלם אם יכריחו לישבע שאינו ברשותו ודאי כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר שלא אמר הריני משלם רק ליפטר משבועת אמת ואם מכריחו לשבועה ישבע ג"כ שבועת שומרין וא"כ שפיר כתב הרא"ש די"ל שקיבל התשלומין שלא יחזור בו היינו שאם ירצה להשביעו שאינו ברשותו יחזור מן התשלומין ויאמר שלא נדר לשלם רק ליפטר משבועת אמת וא"כ כשלא יתרצה המפקיד לפוטרו משאינו ברשותו ישבע על הכל ולק"מ קושיית הב"ח וא"כ נראה אם אמר בפירוש הריני משלם ואשבע שאיני ברשותי ודאי מודה גם הרא"ש דמקנה ליה כפילא דלא שייך עוד חזרה וא"כ קשיא שפיר ממתני' דתנן שילם ולא רצה לישבע אבל אמר הריני משלם לא אעפ"י שאמר בפירוש שישבע ג"כ או שזה ויתר לו השבועה ואמר הריני משלם ע"מ שלא אשבע שום שבועה וא"ש. מיהו עיקרא דדינא צל"ע דאף אם כבר שילם נראה ודאי דמצי למיטען שלא שילם רק ליפטר משבועת אמת ואף שכבר מוחזק במעות לא יכריחנו לישבע שיוכל לומר החזר לי מעות ואשבע על הכל. ואפשר דלא קאמר הרא"ש רק במודה שפשע שאז לא יוכל לומר החזר לי מעותי ולפ"ז באמר הריני משלם נמי מיירי בהודה שפשע וא"כ בלא קושיית הב"ח נמי תקשי כיון שהודה שפשע ממילא מוכרח לשלם ומוכרח לומר כדברי הש"ך שאינו רוצה לירד עמו בדינא ודייני. ולפ"ז י"ל בש"ח שטוען לא פשעתי י"ל דמודה הרא"ש באמר לא פשעתי ושילם ולא רצה לישבע ודאי פטור אפי' משבועה שאינו ברשותו שהרי עיקר תשלומין שלו כדי ליפטר משבועת אמת ואיך יכריחנו לישבע שאינו ברשותו והה"ד באמר לא פשעתי ומ"מ הריני משלם ודאי עיקר כונתו ליפטר גם משבועה שאינו ברשותו ובזו מיושב מה שהקשו התוס' והמפורשים במשנה למה נקט שילם ולא רצה לישבע הא אפי' באומר פשעתי הדין כן. ולפ"ז ניחא דקמ"ל בשילם ולא רצה לישבע לפי האמת דשילם לאו דוקא רק שאמר הריני משלם ודיוקא דסיפא עיקר א"כ קמ"ל דברצה לשלם אע"פ שלא נשבע שאינו ברשותו מקני ליה כפילא משא"כ באמר פשעתי לא מקני ליה כפילא ברצה לבד ועיין בש"ך שדחה דברי הרא"ש לדינא וגם לישנא דר' יוחנן דקאמר לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם כו' משמע ג"כ שאין חילוק כלל בין שילם ממש להריני משלם עמ"ש לקמן בישוב לשון הרי"ף ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' תימא כו' נימא נעשה כו'. ולפמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה וחזר דאם אמר הריני משלם אין יכול לחזור ובאמר איני נשבע פרש"י דפוטרין אותו מיד שאין יכול לחזור א"כ י"ל דה"ק שילם בשביל שלא רצה לישבע ואמר איני נשבע ממילא מוכרח לשלם וא"כ קמ"ל מחמת שאמר שלא רצה לישבע הוכרח לשלם היינו במה שלא רצה לישבע לחוד הכריחו לשלם:

בפירש"י ד"ה השוכר אעפ"י שהשוכר חייב כו'. ולא ניחא ליה לפרש דאתיא כמ"ד שוכר כש"ח דא"כ למה נקט שוכר ולא סתם שומר ולפ"ז הא דנקט הריני משלם ואיני נשבע קשה הא אין יכול לישבע כיון שנגנבה ובברייתא י"ל שאומר סתם הריני משלם ואיני נשבע ואינו מודה בפירוש שנגנבה מיהו מפירש"י משמע שאומר בפירוש שנגנבה וצ"ל ואיני נשבע לשקר ודחוק. ואפשר לומר דקמ"ל באמר הריני משלם ואיני נשבע שאיני ברשותי אע"ג שלא נתרצה לישבע שאינו ברשותו כיון שהודה ונתחייב בתשלומין מקני ליה כפילא כיון שנגנבה ואיגלאי מילתא שאמת אמר שלא היתה ברשותו ודלא כהרא"ש ואי ש"ש פטור בגניבת אונס אפשר לפרש דנגנבה בגניבת אונס ושייך שפיר איני נשבע:

בגמרא מתה מחמת מלאכה לא שכיח. וקשה הא יכול ליפטר עצמו בלהד"ם ומצאתי שהרשב"א באס"ז הרגיש בזה ותירץ דלא מקנה אלא דאית ליה למיפטר נפשיה מדין שומרין וקשה דיכול ליפטר עצמו בטענה שהתנה עמו להיות כש"ח ולכאורה היה נ"ל דלא מקני ליה רק בדאית ליה למיפטר נפשיה בטענה שאינו מכיר בשקרו דהא ודאי מתחלה כשהשאילו מסתמא לא עלה בדעתו שיכפור ויעיז בו מיהו גם זה לא א"ש אם אומר לו המשאיל ידעתי שנגנב בפשיעה דא"כ אם היה רוצה לכפור היה צריך להעיז וכי נימא דבזה לא מקנה ליה כפילא ולא מצינו חילוק זה ואפשר לומר מ"מ מקני ליה כפילא שהיה יכול לומר לא פשעתי ואעפ"כ אשלם לך שאיני רוצה לישבע אפי' באמת ואז היה קונה הכפל משא"כ שיטעון להד"ם לפום דינא דמתני' פטור בלא שבועה לא שייך שיטעון להד"ם ומ"מ ישלם. ולפ"ז י"ל לפי האמת השתא דתקון רבנן שבועת היסת לעולם יכול לומר להד"ם או החזרתי ואיני רוצה לישבע ומשלם ונ"מ אפי' יש עדים שפשע לדעת הפוסקים דבכה"ג לא מקני ליה כפילא כדאיתא בש"ך סימן רצ"ד דמ"מ יש לו מיגו דלהד"ם אם אין יודעין שהיתה של מפקיד. גם י"ל מיגו דאי בעי אמר פרעתי על הפשיעה או שהתנה עמו ליפטר מיהו. תנאי י"ל שאינו נאמן בלא מיגו כמו טענת מחילה ומ"מ סברת הרשב"א לא נתחוורה לי דמאי נ"מ אם פוטר עצמו בדין שומרין או באיזה טענה וצ"ל הסברא שכתבתי מטעם העזה ואף דקיי"ל כאידך לישנא מ"מ אפשר דבהך סברא דבעינן מיגו לא פליג והרשב"א כתב דל"ל דשאל בעדים מצי למיטען החזרתי וי"ל דאמר אל תחזירני אלא בעדים ואם ניחא ליה לרשב"א לאוקמה בהפקיד בעדים היה לו לומר דמיירי באמר אל תחזיר לי אלא בעדים או בשטר אלא דקשה לפ"ז מאי קאמר לקמן ללישנא קמא ודאי הוה תיובתא לגר"ח שכתבו התוס' הא י"ל דמיירי בשאל בלא עדים וא"כ אי אפשר לחלק בכך מיהו לגירסת הספרים לא הוה תיובתא יש לפרש באמת כן דברייתא באיכא מיגו דלהד"ם איירי ולא קשה מה שהקשה התוס' דאין סברא לחלק בכך דאם שילם תועיל לו הסברא דלא שכיח ולפמ"ש ניחא דהמיגו אהני ליה ועיין בסמוך:

בגמרא ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוה תיובתא כן גירסת רש"י דגם ללישנא קמא מודה ר"פ בשילם אף בשואל מקני ליה כפילא ומזה אני תמה על הכרעת הש"ך דביש עדים שפשע לא מקני ליה כפילא דליכא מיגו דאכתי יקנה בשילם ממש דהא להך לישנא לא אמרינן מיגו דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה ואפ"ה בשילם קני לכפילא א"כ אין סברא לחלק בין איכא עדים שפשע. וגם הרמב"ם שהעתיק הטעם משום מיגו הרי מ"מ בשואל פסק עד שישלם ובשילם עכ"פ קני משמע דס"ל כגירסת רש"י וכלישנא קמא דר"פ שהרי לא הזכיר הטעם בשביל שכל הנאה שלו והרי"ף והרא"ש שהזכירו הטעם בשואל הואיל וכל הנאה שלו י"ל דבהא לא פליגי אר"פ דלא חשוב מתה מחמת מלאכה למיגו אלא דפליגי בהך סברא גופא אי בעינן מיגו ולאידך לישנא י"ל דלא תליא במיגו כלל אבל מתה מחמת מלאכה לא חשיב ליה מיגו כלל דבליכא מיגו נמי מקני ליה כפילא וא"כ מסתברא דלאידך לישנא לא תליא במיגו כלל ובלא מיגו נמי מקני ליה כפילא. ובלא"ה נמי אין הכרעת הש"ך מכרעת דלא דמי לשואל כיון דעיקר הקנאת הכפל בשעת משיכה הוא או סמוך לגניבותה עכ"פ עיקר ההקנאה בשעת משיכת הפרה א"כ ודאי בשואל לא אקני ליה כלל שלעולם אין לו טענה רק מתה מחמת מלאכה אבל ביש עדים שפשע י"ל דמ"מ בשעת משיכה אקני ליה הכפל כשירצה לשלמו שלא יצטרך להדר אחר עדים כלל ומקני ליה בכל גווני כשירצה לשלם לו אף אי מתרמי שבאו עדים:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה