מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף צג:
בגמרא א"ל אביו אלא מעתה על למתא בעידנא דעיילי אינשי כו' לכאורה קשה כיון דעיילי כולהו ע"כ שדרך הרועים למיעל א"כ למה יוחשב פשיעה במה שנכנס לכן נראה לי דאביי ס"ל כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי ודאי לא הוה פשיעה אלא שכיון שחיוב שמירת ש"ש עליו ע"כ צריך ליכנס ומ"מ בענין שהיה חייב אם היה שם ולא הציל חייב גם אם נכנס דאין בידו להפסיד לבע"ה ע"י כניסתו וא"כ א"ש לאביי דאיירי לקמן ברועה בעל בעידנא דעיילי אינשי מ"מ אין לו רשות למיעל רק שיהיה בענין שלא יפסיד בעה"ב ע"י כניסתו לכן ביכול להציל חייב דע"כ צריך לקבל עליו אחריות זה ואם רוצה לקבל אחריות זה אין פשיעה בכניסתו וא"כ מיושב קושית התוס' ד"ה אי הכי דבאין יכול להציל אגלאי מילתא דלאו פשיעה היא כלל דאין מוטל על הש"ש רק לשמור ובאונסין פטור ובעידנא דעיילי יכול למיעל רק שאינו פטור ממה שהיה יכול להציל בעודנו שם כיון שאינו אנוס ליכנס:
בגמרא איתביה אלו אונסין כו' ותפול שבא לכאורה מעיקרא הו"ל לאקשויי מיעקב דכתיב בתורה ואפשר דידע דאיכא לדחויי בחזני מתא אבל השתא משמע ליה להמקשה דאונס ותפול שבא הוה טפי מהך דאכלני חורב ואם כן ע"כ הך ברייתא דא"צ רק כענין שנאמר ביעקב ע"כ לאו בחזני מתא איירי ומשני דמ"מ איירי בחזני מתא ושוין הם האונסין ואינו חיוב ש"ש דעלמא ולמסקנא דלא קיי"ל כרבה משמע דלפי האמת אין חילוק בין חזני מתא וצריך באמת אונס גדול:
בתוספות ד"ה אי הכי כו' וא"ת לאביי כו' אלמא תחילתו בפשיעה הוא כו' עכ"ל כבר כתבתי מה שנ"ל בזה ואפשר לומר עוד דבלא"ה הקשו התוס' לעיל דף ע"ח אמאי חשיב ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הא אין האונס מחמת הפשיעה כיון שאין יכול להציל לכן אפשר לומר דמשמע ליה דאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור משמע אפילו מספקא לן אם יכול להציל כל שאין אומדין שבודאי יכול להציל פטור וא"כ בכה"ג י"ל דודאי אם תחילתו בפשיעה שפיר מקרי אונס מחמת פשיעה דכיון דאינו ברור שלא יוכל להציל אלא דמטעם ספיקא בעי למיפטריה דשמא אין יכול להציל וכבר כתב הש"ך דשומר שטוען א"י אם נאנסה מקרי מתוך שאיל"מ כמ"ש הש"ך ס"ס ש"ג וכיון דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב י"ל דהיינו מטעמא ג"כ לפי דברי הש"ך כיון דבאמת פשע וכיון שאין יודע אם בא האונס מכח הפשיעה ואין יכול לישבע בבירור חייב וא"כ בכה"ג נמי דמספקא לן אם יכול להציל שפיר יש לחייבו דגם תחילתו בפשיעה וסופו באונס שחייב י"ל ג"כ מה"ט מחמת שאין יכול לישבע בבירור שלא פשע שמא בא האונס ע"י הפשיעה והוה פשיעה גמורה וא"כ י"ל דבעל בעידנא דעיילי אינשי כיון דדרך למיעל הוה כמו לא ה"ל למידע דלא אמרינן משואיל"מ וא"כ י"ל דטעמא דבכה"ג לא חייב כיון דמספקא לן שמא אין האונס מחמת שעל בעידנא דעיילי אינשי אבל בתחילתו בפשיעה מספיקא נמי חייב שמא בא האונס מחמת הפשיעה ומ"מ גם לפ"ז צ"ל כסברת התוס' דתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור אלא לפמ"ש י"ל אם ודאי בא האונס מחמת שלא היה שמירה לענין גניבה ואבידה חייב ג"כ:
בגמרא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התוס' לעיל דף ע"ח הקשו הא האונס לא בא מחמת הפשיעה ואפשר לומר דפריך למאי דקיי"ל חוששין לספק דרוסה בארי שנכנס לבין השוורים וא"כ כולם אסורים וא"כ פריך שפיר דשמא אם היה שם היה רואה אותן שלא נדרסו ולא היה תערובת וא"כ בא האונס מחמת הפשיעה משא"כ אי מיירי בעל בעידנא דעיילי אינשי מיהו צ"ע אם מחוייב השומר לשלם מה שגרם שנאסר התערובת כיון דשומר יכול לומר ג"כ הרי שלך לפניך א"כ אפשר שאין השומר צריך לשלם הפסד זה מ"מ לענין זה י"ל דנפסד על ידו לא דמי לאונס שאינו בא מחמת הפשיעה מיהו י"ל דבמקום מרעה לא חיישינן רק לזה שראינו שדרס וא"כ ניכר הנדרס:
בגמרא אי הכי אומדין אותו מה ה"ל למיעבד והקשה מהרש"א מאי אי אמרת בשלמא איכא על זה דבכל ענין קשה מה ה"ל למיעבד ונראה דלק"מ דודאי י"ל שיכול להציל שלא יבא הארי כגון שיש גשר ונהר מפסיק ואם יקח הדף לא יוכל הארי לעבור וכדומה טובי שיכול לעשות תחבולה שלא יבא הארי עליו כלל לכן מעיקרא אתי ליה שפיר דאומדין אותו אם יכול להציל כיון שאינו כאן אומדין אם יכול להציל אילו היה כאן וכיון דאיירי בעל בעידנא דעיילי אינשי א"ש מאי דקאמר אומדין אותו אבל השתא דמוקמינן בשמע קול אריה ועל ליכא לפרושי שיכול להציל שלא יבא דא"כ פשיטא דפשיעה גמורה הוא כיון שיכול להציל שלא יבא וע"כ איירי שלא היה יכול למנעו וא"כ פריך שפיר מה ה"ל למיעבד ולמאי דמוקי בעל בעידנא דלא עיילי אינשי נמי י"ל דיכול להציל כה"ג אילו היה שם ועיקר הרבותא דבאין יכול להציל פטור אף שתחילתו בפשיעה להכי פריך תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ולק"מ:
בגמרא אי הכי מאי איריא ש"ש אפילו ש"ח נמי למאי דמוקי בעל בעידנא דלא עיילי אינשי לא קשיא ליה אפילו ש"ח נמי די"ל דקמ"ל אפי' בש"ש פטור בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל השתא דשמע קול אריה א"כ פשיטא באינו יכול להציל אנוס גמור הוא פריך שפיר דביכול להציל אפילו ש"ח חייב אלא דיש לדייק קצת מאי דיוקא הוא דליתני ש"ח הא לא תני אלא רועה ואי משום דסתם רועה ש"ש וקשיא ליתני ש"ח תקשי גם למסקנא דמיירי ביכול לקדם בשכר ליתני סתמא ש"ש שיכול לקדם ברועים ובמקלות חייב ועוד דאכתי מאי פסיקא דהרבותא בש"ש שצריך לקדם בשכר הא זה לא נשמע מן הברייתא דשמא ש"ח א"צ לקדם כלל ואכתי קשה לישמעינן בש"ח שיכול לקדם בלאו שכר לכן י"ל דלפי האמת דמיירי ביכול לקדם בשכר א"כ י"ל דרועה נקט לרבותא טפי דהא מסיק דש"ש חוזר ונוטל שכר מבעל הבית אבל ודאי א"צ להוציא משלו וא"כ ברועה כי מסתמא לא היה דורס כולם דהא בקטיל חד מינייהו אמרינן נח רוגזיה וא"כ היה אפשר שכל אחד יכול לדחותו דמאן לימא לן ששלי היה נדרס וא"כ לא היה יכול הרועה להוציא דמיו וא"כ לא היה מחוייב לקדם בשכר שהרי יפסיד משלו וקמ"ל אפילו ברועה כיון שכולם בספק כל אחד צריך ליתן חלקו לפי ערך מה שנכנסו בספק וא"כ אי איירי בשכר שפיר נקט רועה דוקא שמסתמא רועה בהמות הרבה משא"כ בש"ש לא הוה שמעינן ברועה שיש לו בעלים הרבה שאין יכולין לדחותו ועיין בסמוך:
בגמרא ש"ש בשכר לכאורה קשה למה נשתנה דין הש"ח מדין הש"ש כיון שחוזר ונוטל השכר למה אינו מוטל עליו להציל ועלה בדעתי לומר דבש"ש ודאי לא יפסיד שאף אם יאמר הבע"ה איני מאמינך כמה הוצאת ושמא קדמת בחנם לגמרי מ"מ בש"ש שחייב לו עכ"פ השכירות והוה בעה"ב מודה במקצת ומקרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל שמתוך שאיל"מ משא"כ בש"ח שבלא ראיה לא יהיה נאמן לומר שקידם וא"כ יפסיד משלו ואף שיכול לטעון על החפץ עד כדי דמיו מ"מ יצטרך לישבע עכ"פ כדעת הגאונים משא"כ בש"ש שהבע"ב ע"כ חייב לו שכרו והו"ל מתשאיל"מ ונוטל בלא שבועה. מיהו בח"מ סל"ג ס"ט איתא דגם רועה צריך לישבע בנק"ח עד כדי דמיהן ואפשר לומר דבש"ש מחוייב להציל אף שלא יוציא בלא שבועה משא"כ בש"ח אין צריך להציל כיון שיצטרך שבועה ולפ"ז אם הרועים רוצים לסמוך לקבל פירעון מן הבע"ה שלא יצטרך לו להקדים מעות ולא לישבע י"ל גם בש"ח מחוייב להציל שהרי רוצים לקבל שכרן מבעל בית ומאי איכפת ליה שפוסק להם שכר כיון דאמר ששכרן יהיה על בעה"ב ולפ"ז היכא דחשיד על השבועה אין צריך לשכור אנשים דשמא לא יאמין לו ונמצא נפסד משלו וא"כ י"ל דקמ"ל דאף הרועה נאמן בשבועה וכשינויא דש"ס לעיל דף ו' דבבהמות אחרים לא הוה חשיד ולא אמרי' סתם רועה פסול רק בבהמות שלו וא"כ א"ש ג"כ הא דנקט רועה לרבות' דהרועה נאמן ג"כ בשבועה בבהמות אחרים:
בתוספות ד"ה איבעי כו' נראה דלא חשיב לה פשיעה כו' וסבר רב פפא כו' לאו פשיעה כו' והרמב"ם וח"מ סי' שצ"ד פסקו דבאמת גם בהך דפ' הכונס הוה פשיעה וכן בהך דרועה בח"מ סל"ג סי"א כתב ג"כ דהוה פשיעה ולשיטת הרמב"ם והמחבר הוה פשיעה כפשוטה לשיטתייהו ומה שלא הגיה רמ"א שם צ"ל דלענין ש"ש אין נ"מ אם הוא פשיעה או כעין גניבה ואבידה מיהו בש"ש שהיה לו לקדם ברועים ומקלות בשכר נראה דגם לשיטת התוס' הוה פשיעה גמורה כיון שמוטל עליו לעשות הדבר בשכר ודאי הוה פשיעה שהרי האונס מבורר לפניו ויכול להציל כמה שמוטל עליו למה לא יוחשב פשיעה דבשלמא הכא לא אסיק אדעתיה שיבא האונס ומעשים בכל יום שעוברים ואין אחד מהם נופל לנהר ובזה ניחא הלשון ידעית בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא ור"ל כי מאחר שאין דרך לעשות כן שהרי אין כל רועה יכול לטרוח ולהטפל בעדרו כ"כ וא"כ ס"ל דמשום הכי הוה אונס אבל ר"פ ס"ל דמבעיא לנטורי נטירותא יתירתא לפי שיטת התוס' אבל הרמב"ם שפסק גם בניזקין כן ע"כ ס"ל דהוה פשיעה גמורה אבל בהך דהיה יכול להציל בשכר כיון שמוטל עליו ודאי פשיעה גמורה הוא ועם מ"ש נדחה מה שביקש בעל קצות החושן בסוף סי' ס"ו לדחות דברי ד"ז הגאון בתומים על דברי התוס' לעיל בפרק הזהב שהם דברים של טעם ומה שדחה הוא אינו כלום ונעלם ממני שהרמב"ם לשיטתיה מחשיב גם זה לפשיעה וא"כ לשון הרי זה פשע כפשוטה ובהך דש"ש שיכול לקדם בשכר גם התוס' יודו בכך כדפרישית דודאי הוה פשיעה ועמש"כ במשנה הסמוכה ומה שדייקו התוס' מדמייתי לה הכא עיין מהרש"א ואינו מוכרח גם י"ל כי היכא דביכול לקדם ברועים גם בש"ח הוה פשיעה כיון שיכול להציל גם כאן נחשב פשיעה מה שיכול להציל אף שהוא בטורח גם לפי שיטת הרמב"ם שסיים אע"פ שנאנס בעת הנפילה הואיל ופשע בשמירתן תחילה משמע דחשיב ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס:
בגמרא רצה נשבע צ"ע כיון דהוכר הגנב למה מניחין אותו לישבע שהרי ברור הדבר והוה שבועה לבטלה לפיר"ח לעיל גבי משכון בדף ל"ד ע"ב ד"ה שמא מיהו יש לחלק היכא דיש הפרש שזה רוצה תשלומין מיד וזה אינו רוצה ליתן בשעה שהוא רוצה לא גרע מאם יש להם הכחשה על הזמן דאיכא שבועה כדאיתא בח"מ סע"ג ס"ג ולפ"ז מש"כ בח"מ ספ"ז סעיף ל"ג אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר צ"ל שיתברר מיד שאין נ"מ בזמן וצ"ע:
במשנה אבל הוליכן למקום גדודי חיה וליסטים אינו אונס צ"ע הא אין לך פשיעה גדולה מזו ותימא על התוס' שהקשו כן אסגפה ולא הקשו אהא דהוליכן למקום גדודי חיה ואפשר לומר דקמ"ל דאפילו היה במקום שלא שכיח רק זאב אחד וכדומה שיכול להציל ולא שכיח שיהיה שני זאבים או שיש בנמצא לקרוא מלא הרועים וכשכולם שם לא יגורו מן האונס קמ"ל כיון שיכול לרעות במקום שלא היה שכיח כלל לא הוה אונס ואפילו באו שני זאבים נמי חייב:
בתוספות ד"ה סיגפה כו' תימא פשיטא דפשיעה גמורה הוא כו' עכ"ל ולדידי קשיא איפכא דלמה לא אומדין אם מתה מחמת הסיגוף דהא בדיני נפשות מקרא מלא הוא שיהיה בו כדי מיתה כדאיתא בסנהדרין דף ע"ו ע"ב מפני מה לא נאמרה יד בברזל כו' וא"כ אם אומדין שלא מתה מחמת הסיגוף למה יתחייב הא בלא"ה נמי היתה מתה וכן בעינן אומדנא למיתה אבל אמדוהו לחיים ומת הוא פטור כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח וא"כ כאן אם יודעין שלא מתה מחמת הסיגוף למה יתחייב וצ"ל דלענין שומרין כיון דאפשר שהיתה חלושה בטבע ואי לאו דסגפה הוה הדרא בריא לכן חייב משא"כ בנפשות לא קטלינן מספיקא אבל שומר אינו פטור אלא אי יודע בברור שלא מתה מחמת הפשיעה וא"כ אין מקום לקושית התוס' ומזה ראיה לדברי התוס' ח"מ ש"ס ל"ג:
שם במשנה עלתה לראשי צוקין אוקימנא בפ' המפקיד שתקפתו ועלתה עיין רי"ף ורא"ש בשם הרמב"ן מה שתירץ על הרי"ף דאע"ג דקיי"ל לעיל כרבא דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם מ"מ צ"ל בתקפתו דקיי"ל כרבה דצריך נטירותא יתירתא ולפ"ז נראה דבש"ח גם עלתה מאליו פטור מיהו אפשר לומר שדעת הרי"ף כדעת התוס' לעיל בפרק המפקיד דף ל"ו ע"ב ד"ה אי הכי י"ל דעלתה פשיעה היא ואפילו בש"ח חייב ומלשון הרמב"ם ספ"ג משכירות שסיים שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה משמע דבש"ש דוקא אמרינן כן אלא דיש לתמוה שכ"כ אחר הך דינא דהו"ל לעבורי חדא חדא משמע דשם דוקא בש"ש הוה פשיעה ולא בש"ח ובפ"ג מה' נזקי ממון דין י"א כתב בדחפתה חברתה חייב שהיה לו להעבירו אחת אחת משמע דגם ש"ח חייב כמו שדייקו התוס' לעיל דהוה פשיעה וכן בש"ע ח"מ סיים בס"ס ש"ג הך טעמא שאין הש"ש נוטל שכר כו' ובסי' שצ"ד העתיק דברי הרמב"ם דהא הרמב"ם גופיה פסיק בר"פ ד' דבשן ורגל סגי בשמירה פחותה לכן נ"ל דעת הרמב"ם דודאי הו"ל לעבורי מקרי פשיעה אלא דלגבי ש"ח לא מקרי פשיעה היינו משום שמסתמא כשמסרו לו לשמור ונתרצה לשמור לו בחנם לא עלתה על דעתו שיטריח עצמו בחנם למיעבר חדא חדא א"כ מסתמא לא קיבל עליו כזאת לטרוח כ"כ ולא נחית לשמירה בטירחא כזו לכן בש"ש הוה פשיעה גמורה אבל בש"ח הו"ל אונס שהרי מסתמא לא נשתעבד לטירחא יתירא וזהו דוקא בש"ח שהשמירה הוא מדעתו ורצונו ואמרינן מסתמא לא נתרצה לטרוח כ"כ משא"כ בנזקין שמוטל עליו להשמר שלא יזיק של חבירו ולאו בדעתו תליא מילתא כל שרואה שיש חשש שיוזק חבירו מוטל עליו לתקן והוה פשיעה גמורה ולא דמי לשמירה פחותה דשן ורגל דהיינו ברוח שאינו מצויה שאין ההפסד מעותד לבא ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתצא אבל כאן שרואה שבדחיפה יוכלו להפיל א' את חבירו מחוייב הוא להשמר ומקרי פשיעה גמורה שצריך להשמר שלא להזיק לחבירו אבל ש"ח מסתמא כשנחית לשמירה אינו מקבל עליו טורח כזה והיינו דאמר לעיל ידעית בבר אחתיך דמצי למעבר חדא חדא ודברים ברורים לפענ"ד לדעת הרמב"ם ונכונים המה