אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שביעי השוכר את הפועלים › דף צב.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף צב.

דף צא:

בתוספות ד"ה אלא כו' או בעגלה אינה אוכלת עכ"ל וכתב מהרש"א דלפרש"י שאינה יכולה לאכול מגפן שעל העגלה ליכא לפרושי הכי ולא הבנתי דרש"י פירש לעיל שאינה יכולה לאכול במחובר אבל מה שמונח על החמור שפיר יכול לאכול שהוא תלוש:

במשנה אוכל פועל קישות אפילו בדינר אפשר דנקט דינר לרבותא כדאיתא כה"ג בכתובות פ' האשה שנפלו דף פ' ובב"ב גבי סעודת אירוסין דדינר הוא דבר חשוב אלא דהא דדייקינן שם דבפחות מדינר לא מהני וכאן צ"ל אפילו בדינר לאו דוקא דהה"ד ביתר מדינר כדמוכח בש"ס דפריך חכמים היינו ת"ק וצ"ל דהה"ד ביתר ועמש"כ ביורה דיעה הלכות טריפות סימן ל"ו ומש"כ שם:

שם כותבות אפילו בדינר אפשר דנקט נמי אילן אף דמוסר נפשו עלה באילן כדפירש"י מ"מ דלא ילפינן מכנפשך לאפוקי מר"א ח סמא:

בגמרא איכא בינייהו אבל מלמדין לכאורה תמוה למה יש חולק ע"ז להשיאו עצה טובה שמצווין כל ישראל להשיא עצה הוגנת. ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין מה יש לחוש לנעילת דלת בפניו הא יכול לקצץ עמו כמה יאכל שלא יאכל יותר מדרך פועלים כדלקמן דף צ"ג. ואפשר לומר דמ"מ ימנע ב"ה מלשוכרו דשמא יכפור הפועל בתנאי ויצטרך בעה"ב לישבע שהרי מודה נו שהתנה שיאכל עכ"פ כשאר פועלים והוא רוצה לאכול כדי שיעור שביעה שלו והוה בעה"ב מודה במקצת מיהו אי אמרינן חשוד אממונא חשיד אשבועה רק אשתמוטי קמשתמיט וכאן שאינו מניחו לאכול לא שייך אשתמוטי ומלוה ישינה לא שייך ג"כ לפי מש"כ הר"ש די ויד"ש דבפקדון לא שייך מלוה ישינה שאם היה לו ספק עליו לא היה מפקיד אצלו וא"כ מסתמא לא היה נשכר אצלו להאמין לו על השכירות וא"כ ליכא שבועה גבי בעה"ב ושפיר יכול להתנות וליכא נעילת דלת משא"כ הני חכמים דס"ל מלמדין ס"ל דלא חשיד אשבועה וא"כ ירא בעה"ב משבועה וימנע מלשכרו לכן מלמדין כיון דיכול לתבוע לבע"ה אח"כ שמנעו מלאכול יותר ויתבענו ממון וכמש"כ לעיל בשם רמ"ה דבחסמו צריך לשלם לו מה שיכול לאכול כמו בשור לעיל דף צ"א:

בגמרא איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל כו' דאמר תנו לאשתי כו' מפרש"י ד"ה לדידיה נראה דבמטא לידיה אפילו משל שמים אוכל יכול ליתן למי שירצה חלקו ולא מבעיא לן רק כשאמר תנו לאשתי היכא שלא נטל בעצמו או כשאין יכול לאכול בעצמו כגון שהוא נזיר וכדלקמן דאל"כ מאי נ"מ הא יכול ליקח בעצמו וליתן משלו לאחרים וניחא בזה קושית התוס' לקמן דנקט נזיר דבשאר פועל לא שייך אין שומעין לו דלא ירויחו הבעלים שהרי יכול ליקח בעצמו וליתן משא"כ בנזיר אין שומעין לו מאחר שאין יכול לאכול בעצמו ומדברי התוס' נראה דדוקא לבדו יכול לאכול אבל לא ליתן לאחרים וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב בפי"ב משכירות דין י"ג פועל שאומר תנו לאשתי כו' או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו ע"כ משמע דס"ל אפילו במה שיכול לאכול בעצמו אין יכול ליתן לאשתו ובניו אלא דיש לתמוה במ"ש בדין ג' או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים הרי זה עובר בלאו שנאמר ואל כליך לא תתן וקשה לפי דבריו הו"ל לפסוק אפילו במה שיש לו לאכול נמי עבר כשנותן לאחרים כדמשמע בגמרא לקמן דבעי למיפשט מברייתא דפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר ואל כליך לא תתן מוכח דמשל שמים אוכל וא"כ מוכח דאל כליך שייך נמי בשיעור אכילתו מדדחיק לאוקמה בנזיר ג"כ ולא מוקי כיתר משיעור אכילתו וא"כ מוכח דאי משל שמים הוא אוכל עובר על ואל כליך לא תתן אפילו בשיעור אכילתו וא"כ תימה למה כתב הרמב"ם בלקח יתר על שיעור אכילתו עובר על ואל כליך לא תתן הא אפילו כדי שיעור אכילתו נמי שייך אל כליך לא תתן ונראה ליישב דבלא"ה קשה על הרמב"ם שכתב ואין לוקין על לאוין אלו שאם אכל חייב לשלם ע"כ וקשה הא קיי"ל בחובל בחבירו הכאה שאין בו ש"פ לוקה אף דבשוה פרוטה ממונא משלם ולא לקי מ"מ בהכאה בפחות מש"פ לקי וא"כ אמאי לא לקי אלאוין אלו הא משכחת לה בהוליך או נתן פחות מש"פ דלא ניתן לתשלומין וילקה על זה לכן נראה דבלאוין אלו שהם דררא דגזל ואילו לא קפיד בעל בית לא שייך איסור בכך ואינו דומה לחבלה שמקפיד בודאי רק שלא ניתן לתשלומין לכן א"ש דבפחות מש"פ אין קפידא לבעה"ב לא שייך ללקות כמו בגזל בפחות מש"פ ועפ"ז נראה דהא דאסור שיתן לבנו ואשתו אף דבעה"ב אין לו נ"מ אם שיאכל הוא או שיתן חלקו לאחר מ"מ אם הבע"ה אינו רוצה יכול לעכב כיון שאין לו זכות משלו וא"כ הו"ל התראת ספק שמא לא יקפיד בעה"ב ע"ז מאחר דמצד הסברא אין לבע"ה נ"מ אם אוכל בעצמו או נותן לאחר ואף שבע"ה צווח שלא יתן מ"מ מאחר שאין בזה הפסד לבעה"ב לא הוה קפידא גמורה דהוה כמו זה נהנה וזה לא חסר ושמא נתרצה בעה"ב לאחר שנתנו לא שייך איסור בהחלט על זה אבל לכתחילה שפיר אסור ליתן שמא הוה קפידא לכן נסיב לה לקמן בברייתא מקרא דאל כליך לא תתן אבל מלקות אינו רק ביותר משיעור אכילתו דאיכא קפידא לבעל בית כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם:

בגמרא ת"ש ר"א חסמא כו' מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס משלו הוא אוכל יש לתמוה כיון דכבר דחי הש"ס סברא זו כדאמר לעיל אלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא כו' משמע דלא ס"ל לחלק משום דמשל שמים אוכל שיאכל יותר והיכא מפרש כאן דפליגי בהא ועלה בדעתי לומר דודאי כיון דאמרינן משלו אוכל הוא תוספת ולא שייך תוספת מרובה על העיקר א"כ הה"ד נמי דלא שייך תוספת כמו השכר דלא שייך בלשון תוספת כי התוספת פחות מן העיקר וא"כ הא דאמר ר"א חסמא דכדי שכרו אוכל ודאי לא שייך שיהיה תוספת על שכרו ובס"ד הוה ס"ל דכדי שכרו מסתמא אי אפשר לצמצם והוה פחות מכדי שכרו לכן למסקנא לא ניחא להש"ס לפרושי טעמא דר"א חסמא משום דאינו תוספת מרובה על העיקר כיון דקיי"ל אפשר לצמצם א"כ אפילו כדי שכרו לא הוה אכיל מיהו זה דוחק ויותר נראה דודאי אין טעם שיאכל כדי שכרו משום תוספת דתוספת לא שייך דאוגיר בדנקא ויאכל בדנקא אלא נראה דס"ל השתא דקאמר משלו הוא אוכל ויש טעם שיאכל כדי שכרו דוקא דכיון דקיי"ל דשכירות פועל אין בו אונאה כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז גם קיי"ל דגם בקרקע בפלגא יש אונאה וי"א יותר מפלגא וא"כ י"ל דס"ד דר"א חסמא כיון דמשלו אוכל לא זיכתה לו התורה רק כדי אונאה דהיינו כדי שכרו שאינו ביטול מקח אפילו נתאנה בכך לכן מה שנתנה לו התורה רשות לאכול אף שלא שכרו ע"ד כן לא גרע מאילו נתאנה ונתן יותר משויו פלגא שאין כאן אונאה לכך אוכל כשיעור הלזה ג"כ והתרצן ס"ל בפלגא נמי שייך אונאה כדמסיק הש"ך ח"מ סימן ס"ו וא"כ ע"כ הוכרח לומר דפליגי בקרא דכנפשך דהתורה גילתה שאוכל כדי שכרו דמסברא אפילו כדי שכרו לא הוה אכיל שאין התוספת כמו העיקר בשוה ג"כ ואי לא חיישינן לסברא זו ואמרינן רחמנא זכי ליה אין לחלק בין התוספת ליותר מפלגא וא"ש

בתוספות ד"ה ואי אמרת כו' וא"ת כו' כיון דהוא אין יכול לאכול עכ"ל אפשר לומר דיכול לאכול הואיל אי בעי מיתשיל על נזירותו ושפיר היה יכול לאכול ע"י שישאל על נזירותו א"כ יוכל ליתן גם לאחרים אי משלו אוכל:

בא"ד א"כ אמאי נקט נזיר עכ"ל. ואפשר לומר דודאי צריך ביאור אמאי קפיד בעה"ב מ"ל שאוכל הוא או אחר ומדת סדום הוא: לכן נראה כיון דאיכא מצוה שיניח לפועל לאכול וכיון דמשל שמים הוא אוכל אין לאחר זכות בו ע"פ הרשאתו וא"כ אין המצוה מתקיימת רק כשאוכל הפועל בעצמו לכן מקפיד על אחר וא"כ אם אוכל מקצת בשבילו שפיר מקיים המצוה ומסתמא לא יקפיד משא"כ בנזיר אין שומעין לו כיון שאין המצוה עניו אין שומעין לו ובאחר ודאי מדת סדום הוא ומשום קיום המצוה סגי כשיאכל מקצת בעצמו עוד י"ל דבלא"ה יש להבין כיון שלפועל יש רשות לאכול למה לא יוכל לעשות שליח שיאכל אחר בחריקאה דיליה דהא הר"ן בריש פסחים כתב דבמצות שהם חובות הגוף לא שייך שליחות דאגופיה רמיא וא"כ כאן שאין המצוה על הפועל רק על בעה"ב א"כ אפשר שיועיל שליחות הפועל שיאכל אחר בשבילו מיהו בנזיר דאיהו לא מצי אכיל בעצמו לא מצי משוי שליח כדאיתא בקדושין דף כ"ג וא"כ כאן מוכח דמשל שמים אוכל ומ"מ באחר יכול ליתן מטעם שליחות ואף דאמרינן לעיל נ"מ באומר תנו לאשתי ובני משמע דלא ס"ל שליחות י"ל אף דלפי האמת אפשר דלא שייך שליחות דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאיתא בקדושין פ' האיש מקדש למ"ד יש שליח לדבר עבירה מ"מ מהכא הוה מצינן למיפשט דבכה"ג מהני שליחות ודוקא בנזיר אין יכול לומר כן עוד אפשר לומר דלהכי נקט נזיר דמשכחת לה שלא שכרן רק לבצור אשכול אחד דאמרינן לעיל דאכלו ובכה"ג אפילו אי משל שמים הוא אוכל כיון דנסתלקו הבעלים אין להם למחות אלא שהפועלים אחרים מעכבן כדי שיאכלו הם הכל ובכה"ג ודאי יכול ליתן לאחר רק בנזיר אין יכול ליתן שמרויחין שהם יאכלו הכל:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה