מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף צא:
בגמרא ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא כתבו התוספות תימא מהיכא תיר לאסור הכנסה ובאמת יש לפרש בפשיטות דלא דייק רק אלישנא דברייתא דטפי הו"ל למינקט כלישנא דקרא יכול לא ירביע אדם מין במינו אל ודאי משום דסיום הברייתא דכלאים דוקא אסור אבל מין במינו ש ובהכנסה ס"ל דאפילו מין במינו אסור עכ"פ משום הרהורא ואפילו יה איסור דרבנן י"ל דהברייתא נקטה לישנא דאחיזה עכ"פ שרי אפי' מדרב אע"ג דלא יסתכל מ"מ כיון דבעבידתיה טריד מותר העלאה אבל בהכנס דשייך הרהורא טפי ס"ל דאפילו במינו אסור מדרבנן עכ"פ כן נראה לפרש פירושא דש"ס והתוס' שכתבו דלהכנסה לא צריך דאסור משו ונשמרת מכל דבר רע ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין ותמי לי על לשון זה דאפילו תימא דהרבעה אסור מונשמרת לא שייך לומר דלא תרביע מיותר דהא לא תרביע צריך ללאו ולמלקות ועיין תוס' פ' נערה שנתפתתה דף מ"ה ע"ב דמקרא דונשמרת לא ידעינן אזהרה וגם ליכא מאן דסבר שיהיה מלקות אמסתכל או שעושה דבר הרהור ובט"ז שכתבתי דהך דונשמרת ליכא רק איסורא בעלמא ואף שכבר השגתי עליו מ"מ אפי' מכות מרדות לא שמענו על זה
בתוספות ד"ה דש באווזין כו' וי"ל כיון דבעי ריב"י דומיא דשור כו' עכ"ל וכתב מהרש"א דמ"מ יליף שור שור משבת דאל"כ קשה מנ"ל שאר בהמות וחיות אלא ודאי ס"ל דילפינן שור שור משבת ולית ליה לרבי יוסי דרשא דאקיש חוסם לנחסם עכ"ד וכונתו דקשיא ליה דלר' יוסי בר"י לא מייתר שור כיון דבעינן דומיא דשור וא"כ צריך שור להכי וקשה לפ"ז תקשי לרבינא לעיל דף פ"ט מרבי יוסי בר"י דמנ"ל שור במחובר ואדם בתלוש וע"כ יליף משאר ילפותא דאמוראי א"כ י"ל לכ"ע ילפינן משם ודוחק לומר דדוקא לדידן דשור מיותר אתי לאקושי חוסם לנחסם משא"כ לר' יוסי בר"י צריך שאר ילפותות א"כ תיקשי לרבנן ל"ל הני קראי ובאמת נראה אדרבה טעמא דר' יוסי בר' יהודה כיון דשור מיותר לאקושי חוסם לנחסם ממילא אין היקש למחצה ויליף נמי לענין זה שיהיה עושה בידיו ורגליו דומיא דשור ות"ק ס"ל כי תבא משמע בכל גווני שעושה וכן פירש"י בהדיא דהא אקשית חוסם לנחסם ומ"מ מבעי לן בדש באוזין ותרנגולין אי שייך לאקושי דנבעי ידיו ורגליו ממש או בכל כחו בעי'
בפרש"י ד"ה מהו שיאכל כו' שיקוץ אשכול כו' וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל ונראה מפירושו דודאי אם שכרו לכל הכרם אף שעדיין אינו עושה רק במקצתו יכול לאכול מכלם ולא מבעיא לן רק אם אוכל מגפן שלא שכרו לו והא דפריך משור במחובר היינו משום דבשור לא שייך שיאכל רק ממה שהוא עושה אף שרצונו שיעבוד השור בכל הכרם לא דמי לאדם שנשכר לו לכל הכרם והוה פועל על כולו אבל שור אין לו לאכול כי אם ממה שעושה את"ל שאינו אוכל בגפן אחר שלא שכרו עליו מיהו לקמן בש"ס משמע שאינו אוכל כלל במקום שאינו עושה מדפריך ניזל וניכול לכן אפשר דרש"י מחלק בין מקום שיכול לפשוט ידו וליטול למקום אחר וצ"ע:
בפרש"י ואי אמרת כו' אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה כו' נראה מפרש"י דבאותו גפן כיון שהתחילו להניח אשכול אחד על השור שפיר יכול לאכול מאותו הגפן שהתחילו להניח עליו אשכול ממנו וא"כ אף שהשור עושה בתלוש יכול לאכול ממחובר ומיושב קושית התוס' לכן משכחת לה בשרכא דהאשכולות ארוכים ומיד שהתחילו להניח עליו מגפן זה יוכל לאכול זמורות הנשארות. אלא דיש לדקדק על פרש"י הא משכחת לה שור במחובר בפשיטות שדש במחובר וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' דגם זה נקרא עושה בגפן זה ואינו אוכל השיבלין שהם כגפן אחר א"כ טפי הו"ל לפרש כפירוש התוס' ונראה דרש"י לא משמע ליה סברת התוס' דכמו שדישת התלוש אחד אין סברא לחלק בין תלוש למחובר שהרי כל הדישה כמו כן במחובר וא"כ הו"ל להש"ס בפשיטות לאוקמה בדישה במחובר אע"כ ס"ל כיון שאין דרך דישה במחובר לא הוה שייך למילף נחסם מחוסם כיון שאין דרך דישה במחובר כלל וכן מוכח לעיל דדחק מנ"ל שור במחובר ואמאי לא קאמר בפשיטות דישו אפילו במחובר משמע וע"כ פשיטא לן שאין דרך דישה במחובר א"כ לא שייך לאקושי נחסם לחוסם כיון שאין דרך שור במחובר כלל כמו דלא מקשינן אדם לשור שיהיה עושה בידיו ורגליו כיון שאין דרכו בכך כמו כן לא שייך למילף שור מאדם להכי מוקי לה בשרכא שדרך שור במחובר ג"כ ושפיר ילפינן לשור במחובר בכל גווני כן נ"ל ליישב פרש"י ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפי"ב משכירות דין יו"ד דהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ובפי"ב הביא שהבהמה אוכלת במחובר ולא הביא דמיירי בשרכא ובזה ניחא דלפי האמת דמשכחת לה במחובר שדרך הבהמה לעשות ממילא א"ש בפשיטות דבדישה במחובר נמי אכלה משא"כ לפירוש התוס' שמחלקין בין דישת התלוש למחובר כל כה"ג ה"ל להרמב"ם להביא דדוקא בשרכא אכלה:
בגמרא ת"ש אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום יפות ואי אמרת כו' משמע מכאן אפילו שכרו לכל הכרם אינו אוכל במקום שאינו עושה ואפשר כונת רש"י הוא דבמקום שיכול לפשוט ידו ולעשות מקרי עושה ומשמע ליה ממה דמשני משום ביטול מלאכה משמע דלא מבעיא לן בגפן אחר רק דומיא דביטול מלאכה והיינו כדפרישית לעיל שנשכר לכל הכרם ובמקום שיכול לפשוט ידו הרי בידו לעשות גם שם הוה כאילו עושה שם משא"כ בבהמה לא שייך לומר כן לכן מקרי שפיר גפן אחר אותו שאינו עובד בו:
בתוספות ד"ה הא כו' תימא מנ"ל למידק כו' עכ"ל דברי התוספות דחוקים ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דודאי צריך להבין במשנה דקאמר וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל משום השבת האבידה אמרו הפועלים אוכלין כו' א"כ משמע בהדיא דמשום השבת אבידה בא לומר שבשביל שאינו בשעת מלאכה הוא שלא היה להם לאכול ואיך מפרשינן בלישנא קמא משום עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וצ"ל דללישנא קמא דמהלך כעושה מעשה דמי א"כ הא דנקט בשעת מלאכה ר"ל בשעה שעוסק בגפן זה אבל משום השבת אבידה אוכל נמי בגפן אחר אבל לאידך לישנא דמהלך לאו כעושה מעשה א"כ אין לו לאכול מצד שאינו עוסק במלאכה וא"כ בהליכתן מאומן לאומן איכא תרתי שאינו שעת מלאכה וגם שאינו בגפן זה וכיון דלשניהם נצרכה התקנה הו"ל לתנא למימר וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה ובגפן זה אלא ודאי משום עושה בגפן זה א"צ תקנה זה נ"ל ברור וא"ל לדחוק כדברי התוס' גם הריטב"א דחק בזה ולפענ"ד מש"כ הוא ברור: