מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף פח.
בפרש"י ד"ה פני הבית שיכנס דרך הפתח כו' עכ"ל משמע ליה מדלא נקט עד שיראה הבית להכי פרש"י דפני אתי לאפוקי דרך גגין מיהו בס"ד דלא אסיק אדעתיה בשעריך דרך שער תקשי מנ"ל פני הבית ולא סגי בבית ויש ליישב דלא פסיקא ליה לאקשויי דאולי יליף מבית המנוגע דבעינן דרך ביאה כדאיתא בשבועות פ' ידיעות דף י"ז:
בתוספות ד"ה מאי לאו בשדה פי' בקונט' כו' וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמר כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ורש"י נשמר קצת מזה שפירש נוטה לחצר דמכי תלשה כו' ב"ה נמי תלישה היא גמר מלאכתה כו' עכ"ל אבל התוס' לא ניחא להו למימר הכי דמשמע דסברת המקשה קיימא דלוקח חייב בלא גמר מלאכה עכ"ל נראה דמהרש"א הבין דבס"ד קאמר לוקח חייב דמקח מחשיב להו כגמר מלאכה ע"כ בלא נגמרה מלאכתו איירי ולפי דבריו ודאי דברי רש"י תמוהים יותר דמה ראה המדחה לומר דתלישה הוה גמר מלאכה ועיקר חסר מן הספר ולא רמיזא בש"ס אמנם כן כבוד רבותינו בעלי תוספות במקומן שלא ירדו לעומק כוונת פרש"י ואני אפרש דברי רש"י כי ברורים הם ואין בהם נפתל ועיקש וסברתו ישרה ודרכו ברורה הענין הוא כי בודאי לפי לישנא דש"ס דקשיא ליה לוקח חייב דומיא דפועל ואיך שייך נגמרה מלאכתו כיון שלא נלקט האילן רק נוטל אחת ושתים מאי גמר מלאכה הוא זה אלא תירצתא דמילתא דגמר מלאכה לא מקרי כפרש"י עד שיגמר הלקיטה לכן התאנה שלוקח לאו גמר מלאכה הוא דנטפל ליתר האילן שעתיד לגמור לקיטתו אלא דבלוקח שאין ללוקח שייכות ביתר האילן רק עיניו במקחו חשוב מה שלוקח גמר מלאכה שהרי כבר נגמרה לקיטתו של הלוקח שאין לו ללקט יותר ממקחו והשתא הכי קאמר מאי לאו בשדה היינו בלוקח כה"ג חייב דאף דלא נגמר לקיטת האילן לגבי לוקח שאין לו ללקוט יותר אין האילן מצורף לענין שלא יקרא גמר מלאכה ומה שלקח מקרי נגמרה מלאכתו וא"כ קשיא ליה שפיר דמקח לא עדיף מגמר מלאכה אין הכונה שהמקח קודם גמר מלאכה הוא קובע בשביל שהוא עצמו גמר מלאכה אלא דוקא כאן שאין חיסרון גמר המלאכה רק בשביל שלא נגמרה לקיטתו ולגבי לוקח הלקיטה הוה כנלקט כולו ובהכי הוה גמר מלאכה לענין הלקיטה ופריך לר' ינאי דלא מהני גמר מלאכה בלא ראיית פני חצר ומשני הכא בתאינה כו' ונופה נוטה לחצר ופרש"י מכי תלשה חזיא פני חצר ופריך אי הכי בעל בית נמי דס"ד כיון שיש חילוק מקומות ומה שבחוץ אין בו חיוב מעשר רק הנוף לחוד הוא מחוייב במעשר א"כ לגבי ב"ה נמי ס"ד דאזלינן בתר לקיטת הנוף לחוד והיינו נגמרה מלאכתו ומשני עיניו בתאינתו ומעתה אין מקום לקושית התוס' שהקשו דכיון שלא נגמרה מלאכתו לא מהני פני בית ולפ"ז אין מקום לקושיא כלל דכאן ודאי גמר מלאכה הוא כיון דלגבי לוקח גמר לקיטה הוא ודברי רש"י ברורים ומזוקקים ולפירוש התוס' צריך לדחות דס"ל דהכא מיירי בגמר מלאכה וא"כ עיניו בתאינתו צ"ל דלהכי משום דעיניו בתאינתו אף שנגמר מלאכתו אזלינן בתר עיקר אילן שלא ראה פני חצר וזה דחוק מה ענין זה לזה אבל לפירש"י הכל נכון וברור ות"ל ית"ש שהנחני בדרך אמת בפרש"י וגם למש"כ התוס' דבור הסמוך משמע ג"כ דב"ה טעמא משום דלא הוה גמר מלאכה:
בא"ד וקשה דא"כ מוקי לה כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דתקשי להו להמקשה בסלקא דעתך כל הני משניות דבעינן חצר ואיך ס"ד דבשדה לוקח חייב ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דפירש במס' ביצה דר"א ור' יהושע דפליגי ב"ה אוכל באשכול ונכנס לחצר ר"א אומר יגמור דחצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ י"ל דהני משניות איירי בלא נגמרה מלאכתו וס"ל דחצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ י"ל הך מ"ד דהכא דדריש כנפשך לענין מעשר ס"ל דמקח קובע בשדה כמו חצר שקובע בשלו לכן הקשו התוס' לפי האמת דמאי פריך ב"ה נמי נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד דחצר אינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו א"כ ב"ה נמי פטור אפי' ראה פני הבית דדוקא מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו משא"כ ב"ה י"ל דהך ברייתא דכנפשך אתיא כמ"ד דחצר אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפרש"י מקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בס"ד י"ל דאתיא כהך מ"ד דחצר קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו לכן הקשו למסקנא:
בתוספות ד"ה בע"ה כו' תימא דלוקח דוקא אוכל כו' עכ"ל נראה לענ"ד ליישב ויתיישב ג"כ פרש"י שכתבו התוס' ואינו נראה לר"י כו' עכ"ל ונראה דודאי בגמרא עיקר טעמא משום דעיניו בתאינתו שהוא חוץ לחצר א"כ לא מהני הנוף דאינו חשוב אע"פ שראה פני החצר ולא דמי לתאינה העומדת בחצר דלא יאכל שתים דהתם י"ל דודאי כיון דשתים לא הוה ארעי כ"כ וא"כ י"ל דא' א' אוכל משמע אפי' כבר נלקט התאינה או רובו מ"מ אוכל אחד א' וא"כ י"ל שנים לא יאכל דפעמים שכבר נלקט רובו וחזי לצרופי לאינך תאינים ומקרי גמר מלאכה שלא חילקו חכמים בין שאוכל קודם לקיטת רובה או אח"כ לכן לא שרי רק אחד אחד שהרי כשלוקט חזי לצרף לאינך תאינים שהם חייבין כיון שעומדת בחצר מצטרפת לאינך לענין חיוב מעשר כיון דשתים דבר חשוב עכ"פ משא"כ הכא שהתאינה עומדת חוץ לחצר והנוף נוטה לחצר כיון דעיניו בתאינתו א"כ לא מחייב על הנוף ואפי' שתים אוכל דכל הנוף חשוב ארעי דלא שייך אצטרופי כשנלקט רוב האילן שהרי גם כשילקט האילן לא יתחייב עד שיראה פני חצר לכן בעינן דוקא דתאינה עומדת חוץ לחצר וא"כ ממילא נא קשיא מה שהקשה הר"י על פרש"י דאיך שייך ראיית פני החצר במחובר דודאי אם כולה עומדת בחצר היינו הך דינא דתאנה עומדת בחצר שאסור לאכול שתים שתים אין חילוק בין ב"ה לפועל רק בנופה לחוד נוטה לחצר דלגבי פועל מקרי גמר מלאכה משא"כ לגבי ב"ה לא הוה גמר מלאכה כדפרישית לעיל בפרש"י דהלוקח מסולק מן המותר רק עיניו במקחו וממילא ניחא נמי גם בשדה יש חילוק בין לוקח לפועל דפועל חוץ לחצר אוכל אפי' שתים שתים דהוה כמו בעל בית דבחוץ לחצר אוכל שתים שתים בלא ספת משא"כ בלוקח שתים שאצלו הן גמר מלאכה לגמרי שמסולק מן המותר והכל נכון לפרש"י:
בא"ד ועוד למ"ד מקח קובע קובע אפי' בשדה כו' עכ"ל. ע"כ היינו מדרבנן וקשה לפ"ז למה דחיק לשנויי בתאינה העומדת בחצר כו' הא מסיק לקמן דמדרבנן הוא דחייב ובאמת לוקח פטור וקרא דכנפשך אתי כדלקמן וא"כ מאי קשיא ליה לרב חנינא ור"פ מתרץ ליה כיון דמדרבנן קאמר אפי' בשדה חייב ב"ה ופועל פטור:
בתוספות ד"ה תבואת זרעך ולא לוקח וא"ת הא דאמר בסוף פ"ק דבכורו' כו' פי' אחר שקנא' מן הנכרי עכ"ל זהו לפי פירוש שם אבל רש"י פירש שם דלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי היינו שהיה ישראל אריס בשדה של נכרי והתוס' הקשו עליו אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים אי בחלק נכרי היינו מירוח נכרי ונראה דלפרש"י מיירי שהיה הישראל אריס בשדה נכרי ומירחן ומוסר התבואה לנכרי והנכרי נותן לו בחלקו תבואה שמירחה האריס והכי משמע לישנא דש"ס דמרחינהו ישראל מרשות נכרי וא"כ י"ל כיון דהאריס יש לו חלק בתבואה ועיין ס"פ איזהו נשך דאיכא אתרא דאריסא יהיב ביזרא א"כ י"ל כיון דהתנאי שיקח הנכרי התבואה ואח"כ נותן לאריס חלקו ויש לנכרי הברירה ליתן לו תבואה או דמים או שלאריס הברירה וא"כ י"ל דכי יהיב ליה תבואה איגלאי מילתא דתבואת אריס היה שהיה בחלקו שהיה לו חלק בפירות לכן כיון דאין קנין לנכרי מעשרן ומ"מ מקרי מירוח ישראל כיון דסוף הוא שלקח תבואה לחלקו איגלאי מלתא למפרע שמירח חלקו ומ"מ אם יש קנין הרי הקרקע פטורה וא"כ לאו לוקח הוא כלל כיון שנטל חלקו ואפי' למ"ד אין ברירה י"ל דמ"מ תבואת זרעך קרינן ביה ואין צריך ליתנם לכהן כיון שהנכרי מצי לסלוקי בזוזי שפיר יוכל לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וא"ש ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שקשה מהך דא"ל קח מן הנכרי כו' הו"ל מן החיוב על הפטור והקשו התוס' לקמן מ"מ יפטור מכח דיגון נכרי דפוטר ולפ"ז ניחא דדיגון נכרי לא פסיקא ליה דפעמים שיש לנכרי ארים ישראל והאריס שיש לו חלק בפירות כשממרחן הרי חלק שלו מקרי דיגון ישראל וכיון דבדאורייתא אין ברירה לא מיפטר חלק הנכרי מטעמא דדיגון נכרי כיון דאין קנין לנכרי לא מיפטר כשיש לו אריס ישראל שנוטל חלק בפירות והוה מן החיוב על הפטור וא"ש מיהו גם לשיטת התוס' י"ל לפמש"כ לקמן דבחזר ובא ליד ישראל המוכר חייב מן התורה א"כ י"ל דשם איירי דמרחינהו ישראל מיד נכרי היינו שאותו ישראל שמכר השדה לנכרי חזר וקנה ממנו וכהאי דתנינן בפ' בתרא דמעשרות לא ימכור אדם פירותיו למי שאינו נאמן על המעשרות אא"כ לא הגיעו לעונת המעשרות ומשמע דבלא הגיעו לעונת המעשרות שרי למוכרן והיינו במחובר ולנכרי נראה דלעולם שרי כיון דדיגון. נכרי פוטר א"כ לא יתחייבו במעשרות לעולם א"כ כשקנה הדגן מן הנכרי ומרחינהו ישראל מיד נכרי היינו שקנה הדגן מן הנכרי ומירחו ישראל א"כ מקרי תבואת זרעך בכה"ג ומ"מ פטור מן המעשר דאילו נשאר התבואה ביד נכרי לא היה נותן ואף דמשמע בס"פ השולח בחזר ולקח השדה חייב במעשר היינו דוקא אם לקח כל השדה אבל אם לא לקח רק התבואה י"ל שחייב במעשר מן התורה כיון דאין קנין לנכרי ומעשרן והן שלו משום דאתי מגברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואפי' תימא שזה דוחק לפרושי במימרא דאמורא מ"מ לא ידעתי מה הוקשה להתוס' בכורות שם אדר' יהושע בן לוי שאמר מנין ללוקח טבלים ממורחין שהוא פטור מתרומת מעשר כו' והקשו התוס' ל"ל קרא הא הוה לקוח ולפמש"כ לק"מ די"ל דקרא אתי לכה"ג שקנה טבלים ממורחין שהם משדה שלו שמכרו לנכרי אחר שהביא שליש או אפי' קודם דמקרי תבואת זרעך וחייבין במעשר מן התורה אלא דקשיא לפ"ז מאי פריך הכא אפועל נימא דאתיא לענין שאם היה השדה של פועל ומכרו אח"כ לבע"ה ואח"כ נשכר אצלו דהוה תבואת זרעך לכן צריך קרא לפטור ממעשר דלא מיפטר מטעם לקוח ונראה דהכי קשיא ליה כיון דלקוח פטור ממעשר א"כ לא מסתבר כלל שיצטרך קרא לפטור דלא נימא דחשיב כמקח דכיון דכל החיוב אינו רק משום דכיון דבתחילה היה שלו מקרי תבואת זרעך לא מסתבר כלל שיגרום המקח הקביעות וא"כ מקח לא שייך כו קביעות מדאורייתא כיון דכל לוקח פטור ממעשר מן התורה לא צריך קרא להכי דפשיטא שהמקח לא יגרום קביעות מן התורה. ומיושב קושית התוס' לקמן על ר"ת ג"כ מה שהקשה מפועל שאוכל עד שלא נגמרה מלאכתו שאינו חייב במעשר ולפמש"כ ניחא דמ"מ משמע לן דלא יגרום המקח חיוב מן התורה דמה שלוקח קודם מירוח לא עדיף מאילו היה שלו לגמרי דלא הוה מחוייב בכה"ג וצ"ע ועיין רמב"ם בפ"ג מתרומו' ועיין בסמוך:
בא"ד והו"ל מן החיוב על הפטור עכ"ל והקשה מהרש"א למה לא הקשו בפשיטות מהך דהקומץ דהו"ל למימר קח מן הנכרי דמאי דאמר דהוה מן החיוב על הפטור כיון דלוקח פטור לא הוה מן החיוב ונראה ליישב ע"פ מה דאיתא ר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי דסתם נכרים גזלני ארעתי נינהו ופרש"י מישראל וא"כ י"ל הא דלקוח פטור היינו במה שלקח במקח קנין כספו משא"כ אי הוה קרקע גזולה מישראל וקרקע אינה נגזלת ויאוש לא מהני בקרקע א"כ כי זכי ביה הישראל שלקחו מן הנכרי מכח יאוש ושנוי רשות בכה"ג לא מיפטר משום לקוח שהרי לא היה ברשות מוכר כלל וממילא זכי אפשר שאינו בכלל לוקח וא"כ כיון דסתמא קרקעות הנכרי הם בספק גזילות מישראל אלא דאם יש קנין לנכרי מוקמינן לתבואה בחזקת פטורה דשמא של נכרי הוא וכיון דקודם שנגמרה מלאכתו אינו חייב במעשרות מוקמינן לה בחזקת פטורה משא"כ אם אין קנין לנכרי הרי אצל הנכרי חייב במעשר בכל אופן כשנתמרחה וא"כ כשקנאה הישראל איכא חזקת חיוב וא"ת שיפטר מטעם לקוח אמרינן שלא קנאה הנכרי מעולם וגזולה היתה לכן מקרי דאורייתא כיון דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו משא"כ מפ"ק דבכורות קשיא להו שפיר כיון דהש"ס מסיק משום אין קנין ע"כ בעי לאוקמה דמדאורייתא חייב דמדרבנן אפילו אי יש קנין חייב וע"כ דמשמע ליה דמעשרן היינו אפי' על פירות שחייבין מן התורה ומה שלקח מן הנכרי פטור ליתנו לפי ערך המעשרות וא"כ ל"ל משום טעמא דשמא של ישראל נינהו הקשו שפיר מלקוח וא"ש ולמסקנא לא ניחא להו להמציא שחייב בכה"ג מן התורה כיון דלא בא מיד מוכר עוד אפשר לומר דהא דלוקח פטור גם בס"ד דתוס' אפשר דלא מיפטר רק כשמרחן ע"מ למכור משא"כ במירחן בשביל עצמו ואח"כ נמלך למכור י"ל שכבר נתחייבו ותו לא פקע חיוב מעשר מיהו י"ל דתליא בברירה שאם מכרן י"ל דאיגלאי מלתא למפרע שמה שמכר הוא פטור מן המעשר כיון דהוברר הדבר שהיה עומד לימכר וא"כ לא פסיקא להו לאקשויי משם דהוה החיוב די"ל כיון דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה לא מפטר בקנה מיד נכרי די"ל מעיקרא היו עומדין בשביל הנכרי וכיון דאין קנין כבר נתחייבו ולא אמרינן ברירה משא"כ במרחינהו ישראל קשיא להו שפיר ולקמן לפי מסקנא דר"ת קשיא להו משם ולא ניחא להו לומר דאתיא כמ"ד אין ברירה בדאורייתא דאכתי תקשי להך מ"ד יש ברירה אבל מעיקרא ניחא להו טפי לאקשויי מקודם מירוח דלא שייכא ברירה דלא נתחייבה מעולם ולמאי דתירץ ר"ת אפ"ל ג"כ דלא פסיקא להו כלל לר"ת שיתחייב אחר מירוח משום אין ברירה לכן הקשו דהו"ל למימר קח מן הממורח עוד אפשר לומר בישוב קושית מהרש"א דמהך דהקומץ לא פסיקא להו לאקשויי די"ל כגירסא קמא של רש"י דמיירי שנתערב לו דמאי בחולין דא"כ הו"ל תרי דרבנן דמאי ותערובת וא"כ אם יקנה מן הנכרי הו"ל ודאי כיון דאין קנין לנכרי א"כ י"ל דמקרי חיוב נגד דמאי וגם תערובת משא"כ לפי האמת קשיא להו להך גירסא דמיירי בודאי טבל א"כ לא הוה רק דרבנן וקשיא להו שפיר אבל מעיקרא לא פסיקא להו לאקשויי דלמא איירי בדמאי וכמו שפירש"י בתחילה:
בא"ד וצריך עיון כו' דגנך ולא דיגון נכרי עכ"ל והקשה מהרש"א דהו"ל לאקשויי מטעם לקוח כיון דלאחר מירוח איירי ונראה דודאי כבר אסקו התוס' דעתייהו סברת ריב"ם דיש לסברא איפכא דממורח חייב וא"כ היה אפשר לסייע מזה לסברת ריב"ם ואין כאן קושיא לכן כתבו וצ"ע דהיינו דאין לתרץ להוכיח סברת ריב"ם דזו קשה לכ"ע הא דיגון נכרי הוא:
בא"ד דגנך ולא דיגון נכרי ובבכורות תירצו דמ"מ דומה לחיוב ויש לתמוה על הר"י קורקוס שהביא בכ"מ בפ"ב מתרומות דין י"ג ד"ה וכן שכתב דדיגון עכו"ם פוטר אפי' בפירות ישראל ואין חייבין במעשר רק משום שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל אבל דיגון נכרי פוטר לגמרי לכן כשמכר העכו"ם פירותיו אחר שהביאו שליש ואח"כ מירחן העכו"ם פטורים לגמרי אע"פ שבשעת מירוח היה של ישראל וגם בכ"מ האריך שם בדין י"א דפטורין מכלום וצ"ע איך יפרש הך דפ' הקומץ איכא דאמרי א"ל קח מן הנכרי הא מן הנכרי פטור לגמרי וצ"ל דמפרש קח מן הנכרי קודם מירוח אבל לאחר מירוח פטור אפי' מדרבנן וא"כ לק"מ קושית התוס' ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם שבפירות עכו"ם שמירחן עכו"ם פטור אפי' מדרבנן וא"כ ללישנא דא"ל קח מן העכו"ם היינו קודם מירוח: מיהו מ"ש הר"י קורקוס ראיה מדלא מוקי הך דבכורות דמרחינהו עכו"ם אחר שקנאם ישראל וחייבין מדרבנן אלא ודאי פטורין לגמרי גם בכ"מ ספי"א דמעשרות כתב מהך סוגיא דבכורות דאמרינן אי דמרחינהו עכו"ם דגנך ולא דיגון נכרי משמע בהדיא דדיגון עכו"ם פטור לגמרי אפי' מדרבנן ע"כ ותימא דלדבריו תקשי ל"ל לאוקמה כמ"ד אין קנין אפי' יש קנין חייב מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מפ' הקומץ וע"כ מדאורייתא בעי לאוקמה וא"כ אין ראיה שאינו חייב מדרבנן עכ"פ ובאמת מלשון הרמב"ם בפרק שני דמעשרות שכתב ז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה כו' שנאמר עשר תעשר ואכלת אינו חייב אלא הגומר לאכלן וכן הלוקח פטור מן התורה עכ"ל. נראה מלשונו כמו שעלה בדעתי לומר בתחילה דאם בתחילה גמרן בשביל עצמו לאכילה באמת חייב מן התורה כיון דחל חיוב עליו תו לא פקע וא"כ ממילא לוקח מנכרי ליכא למיפטריה מטעם לקוח אפי' לאחר מירוח כיון דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר כשגמרן הנכרי לעצמו חייב רק מטעם דיגון נכרי פטור וניחא בזה דע"כ הוצרך לומר לוקח מנכרי דאולי ממורח ישראל אם הוא ודאי באמת חייב שמא מירחו הישראל לעצמו ואפי' מירחו ישראל לעצמו ולמכירה בדאורייתא אין ברירה והכל חייב וא"ש בזה קושית התוס' מדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין משא"כ ודאי אף לקוח חייב מאחר שמסתמא לא מירח דוקא למכירה ובזו חייב מן התורה גם בלקוח ונראה להרמב"ם דהכי דרשינן עשר תעשר ואכלת ר"ל כשהגיעו לחיוב המעשרות היינו גמר מלאכתן שהחיוב לעשר אז דוקא אם גמרן לאכילה הוא שחלה עליו מצות עשר תעשר והיינו בשעה שאז חל עליו חיוב עשר תעשר משא"כ בגמרן למכור אינו חייב במעשר וא"כ ממילא סוגיא דבכורות א"ש כיון דאין קנין לנכרי מה שלוקח ממנו חייב דודאי הנכרי לא אסיק אדעתיה לגמרן למכירה דבשלמא ישראל פשה בכיון כדי ליפטור מן המעשר וכן היו עושין של בית הינו ולפ"ז לפי האמת שחייבין מ"מ מדרבנן א"כ בסתמא אין שום אחד מתכוין לגמור למכרן דוקא שהרי אינו מרויח בזה והכל תלוי בשעת מירוח ודרשינן זרעך ולא לוקח ר"ל היינו בשעה שנגמרו למעשרות בעינן שיהיה זרעך וא"כ לק"מ מה שהקשו התוס' לימא ליה קח מן הממורח דלא משכחת לה כלל דמסתמא לא מירחו למכירה וא"כ חייב מן התורה וכן סוגיא דפ"ק דבכורות הכל מרווח ומה שהקשו התוס' איך דייק דפועל מיירי קודם שנגמרה מלאכתו וא"כ הוה מירוח ביד לוקח שחייב מן התורה ולפמש"כ בדעת הרמב"ם ק"מ דטעמא דלוקח חייב היינו משום דבשעת מירוח שמתחייבת התבואה במעשר הוה תבואה שלו לכן חייב במעשר כיון שממרח את שלו אבל פועל שממרח את של בעל בית וידו כיד בעה"ב א"כ אין צריך קרא דאוכל בלא מעשר שהרי מה שממרח הפועל הוה כאילו בע"ה מירח דידו כיד בעה"ב ואם כן שפיר הוה ליה כממרח למכור שהרי מה שפועל אוכל הוא בשכרו שזכתה לו תורה א"כ הוה כאילו ב"ה ממרח ע"מ למכור דפטור וא"כ מה שאוכל הפועל אפי' יהיה לוקח גמור הרי מירחו בשביל בעה"ב ובשביל בעה"ב הוא אוכל בשכרו ואילו בעה"ב עושה שליח למירוח ושיאכל ממה שימרח פשיטא דמה שממרח הוה דין לקוח שהרי זה לא נתמרח רק בשביל לוקח ועוד דעיקר טעמא משום שכבר נתחייב אצל בעה"ב כשמירחו לצרכו ולא פקע איסור טבל מיניה משא"כ הכא דבע"ה פטור ולא בא לכלל חיוב מעולם והפועל לא מירח לצרכו רק דממילא אוכל לא מקרי תבואה שלו דודאי לוקח קודם מירוח נמי לא קבע מקח קודם גמר מלאכה ונהי דגמרן לוקח הרי הלוקח גופיה לא גרע מבע"ה שאוכל ארעי בלא מעשר ולא צריך קרא דבנתמרחו ביד לוקח פשיטא שיש לו דין בע"ה ולא קבע מקח קודם גמר מלאכה כמו שהביאו התוס' לעיל וא"כ כשנגמרו ביד פועל פשיטא דלא גרע מלוקח ופטור ממעשר מן התורה ושיטת הרמב"ם ברורה ונכונה ומוחוורת מכל השיטות וממוצא דבר אתה למד דמה שכתב בכסף משנה דשיטת הרמב"ם כר"ת לפמש"כ פליג אר"ת דלהרמב"ם אם מירח התבואה סתם כבר נתחייבה במעשר ולא פקע חיובה וכן עיקר לפענ"ד ומקום הניחו לי בזה להבין דברי הרמב"ם שהם מיוסדים על עומקא דדינא וסברא ישרה וכל הסוגיות עולין כהוגן ועמ"ש עוד בזה לקמן ע"ב בס"ד: