אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שביעי השוכר את הפועלים › דף פז:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף פז:

דף פז.

בגמרא וכתוב התם מהחל חרמש בקמה מה התם קמה דמיחייבא בחלה כו' ויש לדקדק כיון דהך מהחל חרמש בקמה דעומר מיירי א"כ אפי' חייב בחלה מנ"ל דילמא דוקא שעורין שהוא מה שמביאין ממנו עומר וצ"ל דע"כ שעורין לאו דוקא דהא איכא למילף מתרווייהו מקמה וכרם שאר מינים שיש בהם צד מזבח מ"מ קשה דילמא שעורין דוקא. ואפשר לומר דמשום עומר לאו סברא הוא לחלק דבשביל שמביאין ממנו עומר יהיה פועל אוכל לכן דוקא משום דמחייב בחלה מקרי פרכא גמורה שלא נלמד ממנו ולקמן דפריך צד מזבח לא הוה רק פירכא כל דהו דכל מה הצד פרכינן כל דהו אבל פירכא גמורה לא הוה רק מה שיש בה מתנה ונתינה לאחר די"ל כמו שחייב במתנה זו כך חייב בזה ועיין בסמוך:

בגמרא מה להצד השוה שיש בהם צד מזבח תמיה לי למה פרכינן פירכא כל דהו ולא פרכינן פירכא אלימא מינה לפי שיטת התוס' דלא מחוייב במעשר מן התורה רק דגן תירוש ויצהר א"כ לא מוכח כלל שאר מינים רק מה שמחוייב בתרומה ומעשר משא"כ שאר מינים שאינם מהם ומזה סמך לדברי הרמב"ם שסובר מעשר פירות מן התורה אבל לשיטת התוס' קשה ואפשר לומר דהא לקמן דף צ"ב אמרינן אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו א"כ משמע דאפי' אשכול אחד בכלל כרם הוא וא"כ נראה דאם שכרו שאינו נקוב שנזרע בו כרם יש בו דין פועל אוכל במחובר לקרקע אף דכתלוש דמי לא קפדינן שיהיה מחובר לקרקע עולם רק לקרקע שיניק ממנה וא"כ נראה דכיון דעציץ שאינו נקוב לעציץ אינו חייב בתרומה ומעשר מ"מ בחלה דבשעת גלגול מתחייב אפי' עציץ שאינו נקוב נמי חייב וא"כ ליכא למיפרך מתרומה ומעשר אבל צד מזבח פריך שפיר דמ"מ כשרים למזבח אף שהוא בעציץ שאינו נקוב כשרים למנחות אם הם יפים ולפ"ז צ"ל דעציץ שאינו נקוב חייב בעוללות ג"כ ועיין במנחות דף פ"ד ע"ב וברמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים ואין כאן מקום להאריך בזה עכ"פ נראה לענין פועל ודאי אוכל בעציץ שאינו נקוב דלא קפדינן אלא אמחובר לקרקע שלו ובזה ניחא דקשה איך ילפינן מכרם מלאכת מחובר הא לר"מ כל העומד לתלוש כתלוש דמי ועיין ש"ך ח"מ סימן צ"ה דפסקינן נמי כתלוש דמי אלא הכא לא תליא רק במחובר לקרקע שגדל בו וא"כ הה"ד בעציץ ועיין בסמוך

בגמרא וזית במה הצד אתי ויש לדקדק למאי דס"ד דגם זית בכלל כרם א"כ קשה מאי קאמר לעיל מה לכרם שכן חייב בעוללות הא זית נמי בכלל כרם אע"ג דלא שייך ביה עוללות ותיקשי איך אפשר לומר דכרם היינו נמי זית הא בהדיא כתיב ואכלת ענבים ותו יש לדקדק מה בעי הש"ס בזה אם זית מגופא אתי ואף דפ' כיצד מברכין נמי איכא כה"ג גם שם צריך לתרץ ונראה דכאן חד בחבריה מיתרצא דודאי משמע ליה כיון דכרם זית נמי משמע א"כ כי פרט קרא ענבים הו"ל כמו כלל ופרט דאין בכלל אלא מ"ש בפרט דוקא כרם ולא מידי אחרינא ואפי' זית ממעטינן לכן קאמר שפיר שכן חייב בעוללות כיון דענבים כתיבי בהדיא י"ל דלהכי פרט ענבים משום שחייבין בעוללות:

בתוספות ד"ה אימא דבר חרמש אכול כו' וא"ת אמאי לא נילף מחרמש כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב דיש לחלק בין הני דבר חרמש לפי דעת קצת פוסקים דברכה מעין שלש מן התורה וא"כ כיון דהקילו לגבי אומנין לענין פועלים משמע דבשעת ברכה אין עושין מלאכתן וא"כ כשהתורה התירה לאכול היינו אפילו שיש קצת ביטול מכח ברכה אחרונה וא"כ בבר חרמש אין ברכה מעין שלש דאורייתא דהא בכוסס את החיטה נסתפקו התוס' אם שייך ברכה אחרונה על האדמה שלא מצינו וא"כ שפיר יש לחלק בין בר חרמש לאינו בר חרמש משום הך סברא ולק"מ מיהו אכתי אינו מיושב נימא דאתיא במה הצד מכרם וקמה ובכרם איכא ברכה מעין שלש וליכא למיפרך מה הצד שיש בהם צד מזבח כיון דמרבינן כל בר חרמש שאין בו צד מזבח ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש דהוי שני כתובים כו' עכ"ל ויש לדקדק לפי האמת דמסיק דכרם איצטריך להלכותיו א"כ קשה קמה לרבות בעלי קומה ל"ל כיון דלא הוה שני כתובים א"כ יש ללמוד מבינייהו כיון דכרם להלכותיו אתי א"כ תו לא הוה שני כתובים ואין לומר דמ"מ הא דהוה שני כתובים דכרם מיותר דהא ע"כ לשום דרשא אתי כמש"כ התוס' בסמוך וא"כ תו לא הוי שני כתובים ומלשון התוס' נראה דאי לא הוה כתיב קמה לא הוה דרשינן ליה להלכותיו ומוקמינן לשני כתובים הבאים כאחד וצ"ע כיון דכרם לדרשא אתי א"כ תו לא הוי שני כתובים דודאי להלכותיו אתי לכן נלענ"ד די"ל כמש"כ תחילה דאף דבכרם אית ביה ביטול מלאכה משום ברכה אחרונה דאיכא ביטול מלאכה מ"מ לא ילפינן בעלמא דאיתא בכתובות פ' אע"פ דכל מידי דאית ליה קיוהא אין משהין בפני השמש וא"כ י"ל דדוקא בענבים דהוא מידי דאית ליה קיוהא בהא שרי רחמנא אפי' שיש קצת ביטול מלאכה וא"כ י"ל ג"כ בפשיטות דמבר חרמש לא ילפינן בעלמא דאולי בשביל מלאכת חרמש התירה התורה טפי ולא ילפינן מלאכו ת שאין שוות כגון גודר ומוסק דאולי יש לחלק ביניהם נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש וצ"ע לדעת רמ"ה בח"מ סימן של"ט שכתב דבקרקע אינו עובר בבל תלין א"כ הך כי תבא בכרם לא איירי בהך דכתיב לא תבא עליו השמש דליתא בקרקע והכא בכרם איירי ובקרקע לא שייך לא תבא עליו השמש וצ"ע לדברי הש"ך ר"ס של"ח מ"ש דמיעט נכרי והקדש תמוהין שלא עיין היטב בגמרא דממעט נכרי להתירא וקאמר איצטריך קרא למישרא:

בתוספות ד"ה אמר רבא תימא כו' כי תבא בשל ריעך עכ"ל אפשר לומר דאי כתיב בשל ריעך וכתב אח"כ ענבים הוה כלל ופרט דאין בכלל אלא מ"ש בפרט ולא נרבה מקמה רק מידי דבר חרמש ונדרש קמה לדרשא אחריתא או לחלק בין בעל קומה אבל בקמה שפיר דייקינן לכתוב בשל ריעך ואין לומר דנימא דוקא מלילות אבל מידי דלאו מלילות לא דא"כ לא לכתוב גם מלילות משא"כ בכרם דבעינן ענבים לדרשה ולא מוצץ דשייך בענבים א"כ אי הוה כתוב בשל ריעך והיה צריך לכתוב ענבים הו"א אין בכלל אלא מה שבפרט:

בפרש"י ד"ה הניחא פלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל בתוס' הקשו דשם לא פליגי רק בהפקעת הלואתו אבל גזילה ממש לכ"ע אסור ונראה ליישב ויתישבו גם דברי הרמב"ם שפסק להך ריעך למעט הקדש וקשה לשיטת הרמב"ם דגזל נכרי אסור א"כ י"ל דלמעט נכרי אתי ובלח"מ דחק לכן נראה דהרמב"ם ס"ל ג"כ כפרש"י וס"ל דבודאי אי גזל נכרי אסור לא מסתבר למעט נכרי דא"כ יקח כל הכרס בשביל שעובד אצלו והא לא מסתבר כלל לכן נראה כפרש"י דהיינו פלוגתא אי הפקעת הלואתו מותר והטעם לחלק בין הפקעת הלואה הוא משום דבהתירא אתי לידיה א"כ י"ל ע"פ מה שמבואר שם דרב אשי אמר אי דנכרי שקול ומסיק דנכרי שקיל דמי א"כ אין הנכרי מקפיד על מה שיטול אי יהיב ליה דמי אח"כ א"כ בתחילה בהתירא אתי לידיה והוה כמו הפקעת הלואתו לכן שרי מיהו יותר נראה דודאי הא דכתיב אל כליך לא תתן היינו אפי' מה שיוכל לאכול אם היה רוצה לאכול מ"מ מוזהר אל כליך לא תתן אף שאם רצה היה אוכל וא"כ י"ל בכה"ג עדיף מהפקעת הצואה גבי נכרי ומה שיכול לאכול אף אם רוצה ליתן לכליו מ"מ שרי דעדיף מהפקעת הלואה כיון דבהתירא אתי לידיה ויכול לאכול אם היה רוצה לח שייך אזהרה דאל כליך לא תתן דלא דמי לגזילה כלל מאחר שאם רוצה היה אוכל ואי משום שלא זיכתה לו התורה אם אינו רוצה לאכול מ"מ קיל מהפקעת הלואה וא"כ שפיר פרש"י דהיינו הפקעת הלואתו דלמ"ד אסור שפיר יש לחלק דכאן עדיף טפי מהפקעת הלואתו דהוה טפי בהתירא מהפקעת הלואתו וא"כ לדידן דקי"ל הפקעת הלואתו שרי כ"ש בכה"ג דשרי מה שזיכתה לו התורה לאכול משא"כ לגזול ממש לא מסתבר שבשביל שעובד בכרם יופקר לו הכרם לגוזלו ודברי רש"י ברורים וגם דברי הרמב"ם נכונים לדידן דקיי"ל הפקעת הלואתו שרי לא צריך קרא להכי וע"כ אתי להקדש וא"ש ובהכי ניחא דקשיא לי נימא רעך למעוטי גר תושב דבודאי גזילו אסור דהא יש בו משום ביומו תתן שכרו כדלקמן פ' המקבל אבל לפמש"כ ניחא דכיון דממונו אסור לגמרי ואפי' שכר פעולה שלא בא לידו אסור לא מסתבר להתיר ממונו טפי מממון ישראל דלא אשכחן היתר בממונו כלל וא"ש אבל לפי שיטת התוס' קשה נימא למעוטי גר תושב וצ"ע:

בתוספות ד"ה רעך כו' דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל כו' עכ"ל וקשה לי לסברת התוס' דכמו דשרי איסור גזל יש להתיר איסור אחר א"כ השתא דכתיב רעך למעוטי הקדש אכתי מנ"ל בפועל נזיר שאסור לאכול ענבים כדמוכח לקמן דף צ"ב דהא נזיר קיל מהקדש כדאיתא בפ' אלו עוברין ד' מ"ה ועוד קשה לי מנ"ל ללמוד איסורא מממונא ומהיכא תיתי למישרי איסורא כיון דבדעת פועל תליא מילתא ואפי' באונס דמצוה גמורה היא אמרינן דלא דחי לא תעשה כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה א"כ מהיכא תיתי להתיר לו איסורא כיון דברצונו תליא לא יאכל ולא יעשה איסור ואף דשריא ליה רחמנא של חבירו מ"מ איסורא מנ"ל לכן לפענ"ד נראה כיון דקיי"ל הקדש מנה שחיללו על פרוטה מחולל א"כ הוה ס"ד שיאכל אחר חילול דליכא איסורא אבל איסורא לא ס"ד למשרי ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' דכבר מוכח מדישו שלך ולא דישו של הקדש ופועל ילפינן מבהמה ולפ"ז ניחא דודאי דישו אתיא כפשוטה שלא תאכל הבהמה דישו של הקדש דלגבי בהמה לא שייך איסורא דהא בבהמה לא שייך לומר גם לדברי התוס' כיון דגזל מותר גם הקדש יהיה מותר דהא לענין בהמה לא שייך הך סברא וא"כ ממילא לא ילפינן פועל מבהמה דכיון שזכתה נו התורה הוה סד"א שיכול לחלל ההקדש וניחא נמי דבמס' מעילה דף י"ג דמייתי קרא דדישו ולא של הקדש משום דעל הקדש לא צריך טעם כלל דפשיטא שאסור מדרבנן גם ע"י חילול אבל מייתי על פרה בכרשיני הקדש דלא שייך בה איסורא ועיין מש"כ לקמן דף צ':

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה