אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שביעי השוכר את הפועלים › דף פז.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף פז.

דף פו:

בגמרא ומ"ש לגבי לוט דכתיב ויפצר בם מאוד והקשה מהרש"א אמאי לא דייק ממה שהשיבו המלאכים לח כי ברחוב נלין ובאברהם אמרו כן תעשה ונ"ל ליישב דבלא"ה קשה דדייק מכאן דאין מסרבין לגדול וקשה דילמא לגדול נמי מסרבין ומה שלא סירבו לאברהם היינו משום שע"כ נשתלחו בשביל שנצטער בשביל שלא היה לו אורחים ואם אמרו שילכו להלאה שמא לא יפצר בהם אברהם ואין דרך שישובו מעצמם לומר שירצו ליכנס לסעוד אצלו מיהו נראה דכיון דמצינו בלוט שאינו חשוב כנגד אברהם שהפציר בהם היינו מפני שלמד מבית אברהם להכניס אורחים כמו שפרש"י בחומש וא"כ ודאי אם איתא דמסרבין לגדול היה להם לסרב בתחילה עכ"פ שהרי אם לוט הפציר בשביל הכנסת אורחים כ"ש אברהם וא"כ היה להם להמתין עד שיפציר בם כי אין דרך ארץ שיכנס האורח מיד שסובר בע"ה כי בשביל זה בא אלא ודאי אין מסרבין לגדול:

בגמרא קמח וכתיב סולת מכאן שהאשה צרה עיניה באורחי' רש"י פירש היא אמרה קמח והוא סולת ולא ידענא היכא רמיזא דילמא איפכא הוא אמר קמח מיהו לזה י"ל דכיון דחזינן רוח נדיבתו של אברהם שעשה תלתי תורי לתלתי גברא וחמאה וחלב א"כ מסתמא לא קימץ לעשות קמח דוקא ולולי פירש"י היה נ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דאלו דברי אברהם לבד הם שאמר קמח סולת אלא משום שאין דרך להזכיר הגרוע ברישא תן להם הגרוע או הטוב וכיון שאברהם שנתרצה לסולת למה הזכיר קמח כלל אלא נראה בשביל שנסתפק אברהם בדעת שרה אם תסכים לסולת לכן אמר קמח או סולת מה שתירצי ואחר שאברהם הסכים על סולת היה לו לומר סולת לחוד אלא משום דאשה עיניה צרה לא פסיקא ליה שתסכים על הסולת לכן אמר קמח או סולת שתהא הברירה בידך כי אני מסכים גם על סולת כנ"ל לפום פשטא דש"ס ולפ"ז אפשר גם שרה אמנו לא היתה עיניה צרה ונתנה סולת רק שלא היה ברור לו שתסכים על דעתי שבטבע אשה עיניה צרה יותר:

בגמרא להודיע ששרה אמנו צנועה היתה לכאורה לא שייך הודעה שהרי כבר ידע אברהם ואפשר לפי ששאר נשים אין נשמרין מן הדיבור כשהם באהליהם אבל זו לא נשמע קולה לכן לחבבה על בעלה כי הנה באוהל קרוב כאשר נאמר ושרה שומעת ואעפ"כ קולה לא ישמע עוד אפשר לומר ע"פ מה דאיתא במגילה האומר רחב רחב נקרי ומסיק ביודעה ומכירה ומזכיר את שמה לפי שהיתה יפה ביותר במזכיר שם נקרי מפני תאווה וא"כ בשרה אשר בודאי היתה יפה ביותר כי אמרו הכל בפני שרה כקוף בפני אדם וכבר אמרו שאברהם הכיר שהם אנשים גדולי המעלה אף שלא ידע שהם מלאכים לכן י"ל דהא דהזכירו שמה ולא יתכן לאנשים גדולים שיזכירו את שמה אלא ודאי בשביל שצנועה ולא ראוה מעולם לכן שפיר הוה חיבוב לבעלה שצנועה היא ולא נראית חוץ לאוהל ובאינו מכירה שרי להזכיר שמה ובהכי ניחא דקשה מנ"ל דכדי לחבבה על בעלה שאלו הא לקמן אמרינן דדרך ארץ לישאל באכסניא. ולפ"ז ניחא דלהכי הזכיר שמה דאם בשביל שאלה של אכסניא לא היה להם להזכיר שמה שכל מכיריה נמנעין אלא ודאי לחבבה על בעלה. עוד אפשר לומר ליישב קושיא זו דילמא משום שלום אכסניא אפשר דמשמע להו דקשה דהיה להם לשאול קודם אכילה אלא משום שאמר לשרה מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות ואיתא בב"ק דף מ"ח היכא דעיילה למיפא ואתא ברחא דמרי דביתא ואכל ללישה ומית וחייב רבא לשלומי ומסיק התם כיון דלמיפא בעא צניעותא לכן מסתלקים הבעלים ופרש"י שמגלה זרועותיה וא"כ בתחילה אין חידוש שלא נראית כיון דנצטוית לושי ועשי עוגות והלישה צריך צניעות שמגלה זרועותיה אבל אחר אכילה שראו כי לחם לא הביא לכן שאלו איה שרה אשתך עכשיו ויאמר הנה גם עתה שאין לישה באוהל ומיושב הלשון אלא מה באוהל לחבבה על בעלה שישים אל לבו שבתחילה כבר נודע צניעותא דבשעת לישה לא יתכן במקום אנשים וגם בלא לישה הנה הוא באו הל מכח צניעות יתירא:

בגמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה שמעתי להקשות הא אמרינן לעיל ואילו לחם לא אייתי לקמייהו ואפשר לומר דמ"מ כיון שפירסה נדה אפשר שלש עיסה פחות מכביצה בשביל ברכת המזון לשגר לה כוס של ברכה ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה ובעלמא עיקר הסעודה נקראת על שם הלחם אבל כאן שהיה לחמים שאין חשובים לא נזכר הלחם ומ"מ ברכו' הזימון איכא שמדקדקין מכזית ועד כביצה. עוד י"ל ויתבאר מש"כ ספ"ג שאכלו גבי עולא שאמר רב נחמן לשדר מר כסא דברכתא לילתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש שנאמר וברך פרי בטנך וכתב מהרש"א דעולא פליג על ברייתא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו וגם על סוגיא דהכא לשגר לה כוס של ברכה ודחוק הוא דעולא יחלוק על הברייתא ונראה דודאי כבר אמרו בעל הבית בוצע ואורח מברך כדי שיברך את בעה"ב ולפי שהאורח מברך על הכוס מסוגל כוס זה לקיום הברכה לכן משגרו במתנה לאשתו וכמו שנאמר להניח ברכה אל ביתך אלא ס"ל כיון דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש סני שיתן לבעל בית כי איש ואשתו כחד גופא דמיין ואולם בעל בית עצמו מברך אין דרך שיברך את עצמו רק לאשתו יכול לברך ובזו משגרו במתנה לאנשי ביתו משא"כ אם האורח מברך כיון שמברך את בעל הבית נותן כוס של ברכה לבעה"ב והאשה מתברכת ממילא והנה כאן באמת לחם לא הביא והנה ודאי מדרך ארץ של אורחים שלא יהיו כפוי טובה לברך לבעל הבית לכן אורח מברך אלא שכאן שלא הביא לחם הנה אברהם לא חש לברכה שלהם עכ"פ ראוי לאורח להזכיר שאין המניעות מצידו שלא לברך לבעל בית ולפי שאברהם לא הביא לחם אין דרך ארץ לומר למה לא חש לברכתם שאין זו מדרך ארץ רק ראוי שיגלו את רצונם לברך את בעל בית או אשתו שתהיה ברכה בפרי בטנה והנה אחר שלא הביא לחם ואי אפשר בכוס של ברכה הנה אברהם כבר נתברך מפי הקב"ה ואין דרך ארץ שיאמרו שאברהם צריך לברכתם אך ברכת שרה ע"ז העמידו שאלתם כי לפי מעשיך שאין אתה חושש בהבאת הלחם לשגר לה כוס של ברכה נראה שאינה כאן כלל שאילו היתה כאן בודאי מי שמכין סעודה גדולה כזו לא יקפיד על פת לחם לאורח כדי שיברך וישגר כוס של ברכה לאשה עכ"פ ויאמר הנה באוהל שבאמת היא באוהל כי לא יתכן שיגלה הטעם שלא הביא לחם בשביל שנטמאת העיסה:

בפרש"י על אי"ו שבאליו כו' דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהוא באוהל כו' עכ"ל והקשו התוס' עליו דהו"ל לינקד על איה שרה ונראה דרש"י פירש לפי הסוגיא דפריך הא אין שואלין בשלום אשה משמע דהש"ס דקאמר באכסניא היינו על האשה ומה שנקוד על אי"ו שבאליו יראה דהיינו לפי המסקנא דאין שואלין בשלום אשה כו' כי אם ע"י בעלה וא"כ אם אין האיש מזומן לשאול צריך לשאול על האיש כדי שישאל על ידו על האשה משא"כ אי הוה נקוד איה לא הוה שמעינן שאם אין האיש מזומן לשאול שד"א לשאול עליו כדי שישאל ע"י בעלה על האשה לכן פריך הא אין שואלין בשלום אשה כלל וא"כ אין צורך לשאול על בעלה כדי שישאל לבעל על האשה ומשני ע"י בעלה שאני וא"כ י"ל דלאשה אין שואלין על הבעל כלל רק יש לשאול על הבעל איה כדי שישאל על ידו בשלום אכסניא לכן פריך הא אין שואלין בשלום אשה ועפ"ז אפשר ליישב הסתירה שברש"י דבחומש פירש ששואלין לאיש על האשה ולאשה על האיש די"ל דפשיטא להש"ס שאין טעם לשאול לאשה על בעלה רק משום דדרך ארץ לשאול לבעל על האשה שפיר שייך לשאול לאשה על האיש כדי שישאל לאיש על האשה וא"כ בס"ד דאין שואלין בשלום אשה כלל פשיט' לן דאין טעם לשאול על הבעל איו לאשה דלמה ישאל לאשה על בעלה כיון שאין יכול לשאול לבעל על האשה משא"כ למסקנא דשואלין בשלום אשה ע"י בעלה ממילא ד"א לשאול לאשה על האיש כדי שישאל לאיש על האשה ועיין מש"כ בסמוך:

בתוספות ד"ה למה כו' בב"ר אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד אמר ר"ש כל מקום שהנקודה כו' עכ"ל עיין נימוקי יוסף קושית העולם לינקד הלמד לחוד ונדרש הכתב שאינו נקוד ונראה ליישב דאי הוה למ"ד נקוד ודריש הכתב ה"א שדרך ארץ לשאול על בעל בית לבני ביתו אבל לא לאשה לכן הלמ"ד אינה נקודה הוה כאילו מופרד הלמ"ד שאינו נקוד מן אותיות איה וא"כ שדי למ"ד של אליו אל איה והוה כאילו כתוב ויאמרו איה אליה ומוכח דשואלין לאשה בשלום בעלה

בא"ד כך אמרו לשרה כו' וה"נ פי' הכא עכ"ל וקשה לפ"ז מאי פריך הא אין שואלין בשלום אשה הא לא מיירי רק משאילת של אברהם ואין לומר דקשיא ליה על ששאלו איה שרה דא"כ הו"ל לאקשויי לעיל אקרא דאיה שרה ואין לומר דס"ל מכח כ"ש כיון דאין שואלין בשלום אשה כ"ש שאין לשאול לאשה על בעלה דא"כ מאי משני ע"י בעלה שאני שהרי עדיין לא תירץ למה שאלו לאשה על בעלה ועוד קשה איך קאמר לעיל יודעין מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה רק לחבבה על בעלה מנ"ל לחבבה על בעלה הא דרך ארץ לישאל בשלום אכסניא ואפשר לומר דקשיא קושית הנמוקי יוסף ל"ל שלש נקודות לינקד אליו הלמד לחוד לכן י"ל דשדינן שתי נקודות אאיה שרה וא"כ מגוף הפסוק אין לדרוש דרך ארץ די"ל לחבבה על בעלה אבל מרבוי נקודות דרשינן דרך ארץ לשאול בשלום אשה לכן פריך לעיל על איה שרה די"ל דמלאכי השרת שאין יצה"ר ביניהם יכולין לישאול ולא אחר אבל השתא דדריש רבוי נקודות ע"כ קאי על איה ג"כ פריך שפיר הא אין שואלין בשלום אשה כלל עוד אפשר דגם התוס' ס"ל שאין סברא לשאול לאשה על האיש רק מכח סברא דשואלין בשלום אשה ע"י בעלה שפיר שייך לשאול בשלום הבעל לאשה וא"כ בס"ד שאין שואלין בשלום אשה כלל שפיר קשיא ליה דכ"ש שאין לשאול לאשה על בעלה ולמאי דמשני ע"י בעלה שאני שפיר יכולין לשאול לאשה על בעלה וכמש"כ לעיל לפרש"י ויותר נ"ל לדעת התוס' דודאי הקושיא הוא על איה שרה אלא דמעיקרא לא מצי לאקשויי די"ל דאיה שרה לאו שאילת שלום הוא כלל או שהיו צריכים לאיזה דבר בפרט שמפורש בכתוב שאמר שוב אשוב אליך ולזה שאל לו איה שרה אלא די"ל דמוכח מדכתיב ויאמרו אליו משמע ששניהם שאלו איה שרה ולכאורה לא היה רק אחד וא"כ מה ששאלו שניהם היה משום דרך ארץ אלא דלעיל לא פסיקא ליה לאקשויי או משום דלא שייך בהו יצה"ר לכן שואלין לאשה על בעלה כיון דלא שייך בהו יצה"ר אבל השתא דקאמר דילפינן ממלאכים פריך שפיר הא אין שואלין בשלום אשה כלל וע"כ ליכא למילף ממלאכים וא"כ אין ללמוד כלל ומשני ע"י בעלה שאני וא"כ שפיר י"ל דילפינן שפיר מן המלאכים:

בא"ד וכאן שהנקודה רבה אתה דורש הנקודה כבר כתבתי קושית העולם לינקד הלמד שבאליו מיהו בתר עיון נ"ל שאין הכוונה כלל לידרוש הכתב בלא אותו אות דהתינח הכא בעלמא שלא שייך לסלק האות איך נדרש הכתב ובפסחים דף צ"ג ע"ב נקוד על רחוקה לומר שלא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ופרש"י דאמרינן סמי להאי תיבה ושם לא שייך לדרוש בשביל חיסרון ה"א וכן נקוד וי"ו של בקומה כפרש"י וירא לא שייך לדרוש מזה הכתב שבלא וי"ו אין משמעות בתיבה אלא נראה דה"ק אתה דורש הכתב כולו אף האות שהנקודה עליו אלא דממעטינן איזה דבר מן הכתב שלא בחנם ננקד ואתא למעט איזה דבר וא"כ אילו היתה הלמד לחודה נקודה לא היינו משנין משמעות הכתב כלל ואליו ממש הוא והנקודה למעט איזה דבר אתא אבל לא באה הנקודה שנעקור אות זה לבד דבעלמא לא שייך ואפשר דהוה דרשינן שנקוד אליו דוקא אמרו לפי שהיו מלאכים אצלו יש לומר אליו אבל לאחר אין לומר וכדומה:

בתוספות ד"ה ע"י בעלה היינו דוקא לשאול איה פלונית כו' עכ"ל: וקשה לפי"ז מאי קושיא דהש"ס מאין שואלין הא י"ל דזה אינו שאילת שלום כמש"כ התוס' וי"ל דמשמע מלשון כלל אפילו איה פלונית אין שואלין ומשני ע"י בעלה שאני והיינו שע"י בעלה יש סברא יותר להתיר ולהכי אמר אין שואלין בשלום אשה כלל היינו אפי' ע"י בעלה אין שואלין והיינו שאילת שלום ממש אבל איה פלונית שרי מיהו בקדושין כתבו בענין אחר דלא אסור רק לשלוח לה שלום וזה ניחא טפי דע"י בעלה שרי לשאול בשלומה ממש אבל לשלוח לה שלום ע"י בעלה שבעלה יאמר פלוני שלחני לשאול בשלומך בזה אמר אין שואלין וא"כ ניחא טפי דמעיקרא משמע דאין שואלין בשלום אשה כלל ומשני ע"י בעלה שאני היינו כששואל לבעלה על שלום אשתו זה לא מקרי בשלום אשה רק ששואל לבעל בשלום אשתי כדרך אוהב שחפץ בשלום קרוביו ואוהבי קרוביו אחרי בלותי כו' כתבנו בדרושי':

בגמרא ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כמה בנים הניקה אמר ר' לוי אותו יום שגמל כו' עשה סעודה גדולה כו' ויש לתמוה שאחר מי מלל לאברהם כתיב בקרא ויעש אברהם משתה גדול ועוד קשה למה המתין עד שנגמל ולא עשה מיד שהיה לה חלב ומ"ש מהרש"א דחוק הוא ועוד איך סמך על הנס שיעשו כשתי מעיינות ונראה ליישב הכל ויובן ג"כ מה שאמרו ראיתם זקן וזקינה ולא אמר בפשיטות ראיתם זקנים אלו לכן נראה לפי סידור לשון הכתובים בודאי גם בתחילה נתן הקב"ה שפע חלב בדדי' שהיה כדאי להניק כמה בנים והיה זה לסכור פי דוברי שקר וזה ענין הכתובים שנאמר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים בזה שזכרה הצחוק שצחקה בבשורת המלאך א"כ כל השומע יצחק לי שכולם ילעיגו עליה לומר שלא ילדה רק הביאה אסופי מן השוק ולזה נעשה לה נס ברבוי שפע החלב כמש"כ במדרש ויעש ה' לשרה כאשר דיבר לברכה בחלב אמנם עדיין לא שקטה תלונת האומות שאמרו ראיתם זקן וזקינה שהביאו אסופי מן השוק והענין הוא על מה שמבואר באדם אחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין והניק וכן מצינו במדרש על מרדכי שלא מצא מניקת והניק א"כ עדיין יש פתחון פה לאומות לפי שרחק בעיניהם הנס לכן אע"פ שידעו ממה שמניקה תלו זה הנס בשביל זקן וזקינה שהביאו אסופי מן השוק ואולי בשביל זכות זה האסופי נעשה הנס שתניק ואולי לא מצאו מניקת ומה שלא נעשה נס לאברהם היינו משום שרחוק יותר בטבע שיניק והוא זקן דהוה תרתי לריעותא ונעשה נס לשרה לכן אמרו ראיתם זקן וזקינה דייקא כי מאחר ששניהם זקינים אם הביאו אסופי מן השוק קרוב הנס יותר שיהיה הניקה לשרה ולעולם אסופי הוא ואף שהיה החלב ברבוי שפע עדיין לא האמינו כי אין גדר לדבר יוצא חוץ מהיקש הטבעיי ולזאת אברהם אשר השכיל וידע שסיבת הנס של רבוי החלב להשקיט תלונות האומות ולהיות שעדיין לא שקט תלונתם עשה בחכמתו להמתין עד שיגמל הנער ופסק חלבה שאז לא שייך שיהיה הנס בשביל תיקון הולד ובזה אפשר שאברהם נתכוין שיביאו בניהם עמהם כי בטח לבו מאחר שבתחילה נעשה נס לפרסם צדקותן להודיע שבנס הוא לכן נעשה נס ונפתחו דדיה דיוקא שכבר נסתמו אחר שיגמל יצחק ובזה התפרסם שלא נעשה הנס רק לפרסם האמת שאברהם הוליד את יצחק והכל נכון בס"ד עיין בסמוך

בגמרא ועדיין היו מרננין ואומרי' אם שרה הבת תשעי' שנה תלד אברהם בן מאה שנה יוליד וכתב מהרש"א דלשון זה בלשון תמוה נאמר בפסוק כמו שאמר אברהם ועוד תמוה לפי ענין הטבע ודאי פלא היה יותר שתלד היא אחר שכבר צמקו דדיה ורחמה נכווץ היה הפלא ופלא יותר מאשר איש זקן יוליד שזה אינו מן הפלא כ"כ ושכיח בזמן הזה ג"כ אמנם נראה כי בודאי בדבר ניסיי שהוא יתב' עושה נס לפרסם האמת לא יתכן שיפול בו ספק בשום דור אם רצונו יתברך שלא להוציא לעז על אותן צדיקים והנה בחולין פ' בהמה המקשה דף ע"ו ע"ב איתא הכל מודים בקלוט בן קלוטה שמותר מ"ט תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי ובזה יובן כי בודאי באברהם שהיה פלא כפול הלבן מאה שנה יוליד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וא"כ היה מפורסם שאין ראויים להוליד והוחזק הלעז אסופי מן השוק והיה צריך ג"כ להיות פלא כפול תרי תמיהי שיזכרו הפלא שנולד הולד ג"כ מתרי תמיהי בנס כפול לכן אמרו ליצני הדור אם שרה הבת תשעים שנה תלד מ"מ עדיין לא שקט הלעז שהרי הלעז מתמיהה כפולה הוא שזקן וזקנה יהיה להם בן ויאמרו שאסופי הוא מן השוק לכן נעשה נם שני שנתהפך צורתו של יצחק לשל אברהם א"כ היה הנס ג"כ תמיה כפולה ונשאר לעולם אות זה שהולידו גם שניהם ובזו יובן מה שפרש"י בחומש אלה תולדות יצחק בן אברהם לפי שהיה ליצני הדור מרננין ואומרין מאבימלך נתעברה שרה צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק ע"כ ולכאורה מה ענין זה לתולדות יצחק בן אברהם היה לו לכתוב כן במקום שכתוב לידת יצחק וגמלו ומה ענינו כאן אכן לפמש"כ מובן שפיר דודאי בתחילה לא היה צריך אות כו' שהרי ידעו משרה שהניקה בנים אכן ברבות הימים איתא בכתובות גבי תלוליות דישנה מקרי עד ששים שנה ובעי לדייק על עדות דעד ששים שנה זוכר ומחלק התם לא רמיא עליה אבל סהדותא רמיא עליה אפי' טובא א"כ י"ל דס"ד שכבר נשתכח הדבר ואין זוכרין עוד משני האותות שנעשו שהרי כשהוליד יצחק היה בן ששים שנה וא"כ כבר נשכח הדבר וחזרו ליצני הדור להתרעם ולזה קאמר שגם אז נתפרסם שאברהם הוליד את יצחק ע"י שצר קלסתר פנים של יצחק דומה לאברהם והוו תרי תמיהי לכן גם אז שכבר נשכח זמן הלידה העידו כולם מכח שהיה תרי תמיהי כנ"ל ואף שצורת יצחק היתה דומה לאברהם כשהוליד תולדות מ"מ אחר שזכה אברהם לזקנה לא היה ניכר כ"כ רק שכבר נתפרסם ואין צריך אות עוד עיין בסמוך:

שם מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק הלשון אינו מדוייק דאיך פסיקא ליה דמשתעי בהדי יצחק והול"ל זימנין דטעי ומשתעי בהדי יצחק ואפשר לומר דמי שהיה לו איזה ענין לדבר עם אברהם במה שכבר דיבר עמו ואין ליצחק שייכות בו א"כ לא ידע איך ידבר עמו ענין השייך לאברהם לכן משתעי בהדי יצחק ר"ל ענין דשייך גבי יצחק ג"כ וכשדיבר עמו הכירו בטביעת עין דקלא כמו בסומא דמכיר בטביעת עין דקלא

שם שנאמר ואברהם זקן אפשר דמשמע ליה דלא הוה זקנה מדסמך ואברהם זקן וה' בירך את אברהם בכל ודרשו בכל בגמטריא בן ומה ענין זה לזה אלא ודאי יהיב טעמא אמאי זקנה באברהם משום שבירך את אברהם בכל גמטריא בן והיה לעז לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם לכן ביקש זיקנה שיהיה הפרש בין אב לבן או יאמר עפמש"כ לעיל שהיה ראיה ממה שדומה יצחק לאברהם וא"כ כשביקש זיקנה לא היה ניכר כ"כ מחמת חילוק הזקנה שביניהם קמ"ל שאז כבר נתפרסם מבלי ספק לשום אדם אשר נתברך בכל גמטריא בן:

שם עד יעקב לא היה חולשא אפשר דדייק ממה דכתיב מעיקרא וישתחו ישראל על ראש המטה ופרש"י שהשכינה שורה מראשותיו של חולה ואח"כ כתיב אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה אלא ודאי מעיקרא לא ידע מה ענין חולה ואח"כ הגידו לו ענין החולה שהוא סבת המות ומה שאמר דלא הוה דחליש ואתפח אפשר משום שנא' ויקח שני בניו עמו לברכם קודם מותו ואיתא בחולה יומא קמא אין מבקרין אותו דלא ליתרע מזליה א"כ כ"ש בזה איך החזיקו מיד לבן מות לכן ע"כ לא הוה דחליש ואיתפח:

שם עד דאתא אלישע ובמדרש רבה איתא חזקיה חידש חולה שנתרפא מתוך שאדם עומד מחליו הוא עושה תשובה שלימה ע"כ ולכאורה נהפוך הוא דאדרבה אם יודע שבודאי ימות כ"ש שיחזור בתשובה שאין קוה עוד ויראה כי בתחילה ע"כ לא היה אדם חולה עד שהגיע זמנו למות ואז כבר נשתקע ברשעות ורשעים אפי' בשעה שפתחן של גיהנם פתוחה אין חוזרין בתשובה אבל שיתכן שיתרפא א"כ אשר יאהב ה' יוכיח כדי שיחזור בתשובה מתוך חוליו ואח"כ יעמוד מחליו:

בתוספות ד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא כו' עיין מהרש"א שכתב דהוקשה להתוס' מאי נ"מ במה שפסק להם ואפשר לומר דהא משמע שכך היה מנהג מדינה כמש"כ במשנה לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה ולפמש"כ התוס' ריש ב"ב דלא אזלינן בתר מנהג גרוע א"כ י"ל דפת קטנית מקרי מנהג גרוע או דפת קטנית נמי מנהגא הוא:

במשנה ואלו אוכלין מן התורה עיין תוס' אפשר דקמ"ל סתם מתני' ר' מאיר דס"ל מתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון א"כ אפילו התנה שלא יאכל תנאו בטל וא"כ קאי דלעיל יכול להתנות משא"כ באלו שאוכלין מן התורה תנאו בטל מיהו לקמן איתא קוצץ אדם ע"י עצמו אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים וי"ל דלענין מזונות יכול לפסוק אפי' ע"י בנו ובתו הקטנים אבל אלו שאוכלין מן התורה אינו פוסק ע"י קטנים דלא ידעו דמחלי:

בפרש"י ואלו פועלין לכאורה שפת יתר הוא דמפורש במשנה העושה ואפשר דקמ"ל לפי דיוק לשון המשנה שפתח בלשון רבים וסיים העושה בלשון יחיד לכן י"ל ע"פ מה דאיתא בח"מ סימן ע"ז שנים שקיבלו פקדון או שמירה אחראין וערבאין זה לזה וא"כ אפשר דקמ"ל אם שניהם קיבלו המלאכה לעשות יוכל לאכול גם זה שעדיין אינו עושה כיון שקיבלו שניהם המלאכה לעשות יכולין לאכול שניהם אף שעדיין לא עשה השני לכן פתח בלשון רבים ואלו אוכלין העושה ובזו י"ל מה שפירש"י פועלים דודאי אם הוא נשכר אין רשאי לאכול רק הוא ולא אחר אפילו ירצה להעמיד אחר במקומו:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה