מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף פד:
בפרש"י ד"ה לא סמיך כו' שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל אפשר שלכך קיבל עליו יסורים שדאג פן היה נפיק מינייהו זרעא מעליא ונתמעטו צדיקי' ואפשר שגם רש"י נתכוין לזה ובהכי ניחא לקמן דכולהו שני יסורי דר"א ב"ש אינש בלא שני לא שכיב שהראו לו בזה דאדרבה הוא גרם להרבות זרע ישראל
בתוספות ד"ה שיתין סיפני מפרש במדרש כו' ונדרו לו ושקט הרוח עכ"ל רש"י פירש שהתפללו להנצל בזכות ראב"ש ואפשר משום דיסורין של ראב"ש כבר נתפרסמו דאינש בלא שני לא שכיב ולפי שידעו מנהגו שאחר היסורין צריך להברות גופו וא"כ אם לא יהיה לו כמנהגו להברות גופו לא יקרא ליסורים שיבואו ויתבטל זכות הלזה ולזאת נדרו לו כדי שלא תהא הסיבה שידחה היסורין מעליו ויתבטל זה הזכות אשר היה לו דאינש בלא שני לא שכיב ובזה בטוחים על גופם ולמה שניצל הממון נדרו לו ממונם:
בגמרא אמר לה זיל אמרי לאימך שלנו דול משלהם יראה כי בודאי ממון שלה אפשר שיכלה אבל זה שבא בזכות התורה ממרחק תביא לחמה ר"ל שאפילו לא ימצא במקומו כגון אשתו שלקחה ממון שלה ואימרדה ממרחק תביא לחמה:
בפרש"י ד"ה טהרינהו להזקק לבעליהן בלא טבילה עכ"ל אף דאפשר שהיה בימי נקיים או זבה קטנה אפשר משום דאמרינן דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ועיין בסמוך:
שם יהיו כולם זכרים עיין מהרש"א ואפשר שביקש להיות נו לזכרון שיקראו בשמו לכן בא האות שכולם זכרים ואסיקו ליה אלעזר בשמיה גם אפשר לפי מה שהביא הרשב"א בשם המפרשים בנדה ס"פ כל היד ארחיה אמר דם חימוד הוא דדם חימוד טהור הוא ואפשר שטהרינהו משום דם חימוד לכן מרנני אי אפשר דלית בהו חד ספיקא דאיך אפשר שיהיו כולם דם חימוד בהחלט אבל אם טהרינהו בשביל המראה מאי ספיקא איכא כי למראה עיניו ישפוט לכן היו כולם זכרים כי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וזה לפי החימוד מיהו הרשב"א הקשה על זה מתבעוה לינשא ונתפייסה דצריכה שבעה נקיים ואפשר דכשגזרו על שבעה נקיים גזרו נמי על דם חימוד ובימי ראב"ש עדיין לא גזרו
בגמרא ידענא בדרבנן דרתיחי עני פרשי שתפס לקרובין שלהן ואפשר לפי מה שאמר לעיל מאן דניים בחנותא שאיל עליה אי צורבא מרבנן הוא קדים לגירסא עכ"פ היה הממונה תופסו שלא יברח קודם שנתברר לו שהוא צורבא מרבנן והיה להם פחד עכ"פ לפי שעה לכן רתחי עליה:
בגמרא אוגניתיה בעליתא. כתב מהרש"א אע"ג דקבורה מצוה מן התורה כי קבור תקברנו כו' עיין מה שכתב מהרש"א בזה. ואפשר לומר דטעמא דקבורה כדאיתא בזהר דאם נגזר על הנפש להתגלגל כל זמן שהגוף בעולם אין הנפש מתגלגלת כמו אדם שמתה אשתו שלא יתכן לשדך לו אשה אחרת כל זמן שלא נקברה הראשונה וא"כ צדיק כראב"ש שהיה בטוח שכבר השלים נפשו ולא יתגלגל עוד לא היה צריך קבורה לכך כשאמרה האשה תהא כבעליך שלא ניתן לקבורה שחשבה לבזיון מה שאין יכול להשלים נפשו אמרה כולי האי לאו אורח ארעא
בפרש"י ד"ה רשעה זו מלכות הרשעה שמינוהו תופס גנבי כו' ל"א על אשתו כו' עכ"ל שניהם דחוקים דלא נזכר לעיל שלא בא לבית המדרש דאפשר שלא היה צריך לבטל רק שעה רביעית וגם על אשתו רחוק ג"כ שקראו לאותה צדקת רשעה ואפשר דקאי על המלכות שלכך קיבל יסורים ובשביל היסורין מנעתו אשתו לבוא לבהמ"ד אף שהיא נתכונה לטובה מלכות הרשעה גרמה בנזקין:
בגמרא לא סליק חיה רעה למתייהו עיין מהרש"א שכתב בשביל שחיה רעה בא בשביל שבועת שוא והוא שדן דין צדק איש פלוני אתה זכאי לא היה שבועת שוא ודוחק הוא דשבועת שוא אינו שבועת הדיינין ואם נשבע בשקר מקרי שבועת שקר עיין פרק במה מדליקין ויותר היה נראה שקיבל עליו יסורין אף שבטוח היה שלא טעה אך חשש ילפינן מקלקלתא פן ילמוד אחר למסור בר ישראל למלכות שלא במשפט והיינו דררא דחילול השם לכן קיבל עליו יסורין כדאיתא בפ' יה"כ בחילול השם תשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת ופרש"י חילול השם שאחרים למדין ממנו וחיה רעה בא לעולם על חילול השם לכן להורות ניתן שאדרבה לא היה סיבה שילמדו אחרים ממנו לעשות שלא כהוגן לכן אף חיה רעה שהיתה רגילה לבוא פסקה בזכותו ויותר נראה דכלפי מה שאמר לעיל לפרהוגנא לא כחיותא מתילין דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער הרי שדימה הרשעים לחיות שביער והנה לפי שהיה הרהור עליו פן לקח צדיקים לכן בא הרמז שאדרבה זכותו לכלות הרשעים שהם חיות שביער:
בגמרא לעכנא דהדריא לה כו'. נודע כי אדם הראשון בחטאו המשיך עליו זוהמת נחש ובתחילה היה לו גוף זך ונקי והמשיך עליו גוף חומרי מזוהמת נחש לכן תקונו שישוב העפר על הארץ כשהיה כאשו אמר ית' כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי במה שאתה עפר מצד המשכת הזוהמא של נחש אל עפר תשוב למרק הגוף החומריי ונחש עפר לחרו והגוף מתכלה בעפר ומתעכל זוהמת נחש ולעתיד יתלבש בגוף קדוש וזך כנודע מדברי האר"י ז"ל נמצא שחלק הנחש הוא העפר אשר ישוב אל הארץ כשהיה וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"ב חבל על שמש גדול שנאבד שאלמלא לא נתקלל הנחש היה הקב"ה מזמין לכל אחד מישראל שני נחשים טובים א' משלחו לצפון כו' ע"ש כי היה הנחש שהוא תוקף הקליפה מוכנע לקדושה והיה הקליפה רק שומר לפרי ובחטאו המשיך עליו הזוהמא של נחש ולכן הנחש הוא מזיק ואיבה אשית כו' כי בחטאו המשיך הקליפה שתהא שונא לקדושה ואינה נכנעת במה שיש לה אחיזה ושליטה בחטא אדם והנה הצדיקים האלה שלא המשיכו עליהם זוהמת נחש אדרבה הנחש שומרם שישארו בשלימות כי אין לנחש אחיזה בגופם כי קדוש הוא וענין הדרא לה בעיגול כי אין בריה אחרת מצוי שיעשה בעיגול על כל פי המערה להורות מיתת צדיקים הללו אינו אלא מצד גלגל החוזר במקרה אחד לצדיק ורשע המות בית מועד לכל חי לכן אמרו פתח פיך ויכנס בן אצל אביו כי נודע שקרבת הבן עם האב עקרו מצד גופו כי אביו מזריע לובן כו' ואחר שנתעכל הגוף של אביו אין עוד הקרבות. כל כך אבל זה שהיה גוף שלם הרי הקרבות בשלמות:
בגמרא שלח רבי לדבר באשתו שנחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול אפשר דשלחה ליה דודאי לכתחילה אפילו מי שקיים פריה ורביה אין לו לישא אשה שאינה בת בנים ואיתא ביבמות פ' ד' אחין דף ל"ז בשהתה עשר שנים ולא ילדה שוב אינה יולדת מיהו בדעתה להנשא יולדת וא"כ נראה דמסתמא כל זמן שהיה מנוחתו כבוד בעליה ודאי לא שלח רבי שאין דרך שתנשא לאיש אחר כל זמן שלא נקבר בעלה והוא בעליה לא יתכן שתטחן לאחר אשתו והוא היה בעליה י"ח שנה א"כ אינה בת בנים שוב וא"ת שדעתה היה להנשא הרי כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול וא"כ לא עלה בדעתה שתנשא ואינה בת בנים ואין ראוי' לרבי שישאנה ועפ"ז אפשר להמליץ המשל שאמרה באתרא דמרא ביתא תלא זיינא כו' שהוא נראה כפוגם בכבוד רבינו הקדוש אכן נראה שאין כונתה לעשות קודש חול רק ששלחה לו מאחר שכלי שנשתמש בו קודש לא יתכן שישתמש בו חול א"כ לא עלה על דעתה שיתרמי לה להנשא לרבינו הקדוש אף שגם הוא קדוש יאמר לו מאחר שכולי עלמא כחול לגבי קדושת ראב"ש לא עלה בדעתה שיחפוץ רבינו הקדוש לנשאה ורבי ביקש לעמוד על דעתה אם באמת הוא חשוב בעיני' כראב"ש רק משום דלא היה בדעתה להנשא שלא עלה בדעתה שרבי ירצה לקחתה וכיון שהסיחה דעתה אינה עוד ראוי להבנות ממנה וענין המשל באתרא דמרא ביתא כו' הנה לפמ"ש אין הכונה על רבינו הקדוש רק שזה התנצלות למה שלא היה דעתה להנשא ועיקר המשל נלע"ד שיובן ע"פ דברי קדשו של האר"י ז"ל כי הבעל שביק רוחא בגווה וכנזכר בסבא דמשפטים שלכך סכנה לישא אלמנה דההוא רוחא מכשכשא בגווה לכן תליא אם נוצח הרוח של בעל הראשון נדחה השני מפני רוח של הראשון לכן קרי ליה בסבא משפטים כמאן דעייל בקרבא ולא ידע אי נצח וא"כ יראה כי ודאי אם השני גדול אין רוח הראשון מקטרגו משא"כ אם השני פחות ממדריגת רוח הראשון הוא סכנה שקרוב שינצח הראשון לשני והוא ענין המשל כמו שיחרה לאדון הבית שיתלה הרועה קולתיה במקום זייניה של בעל הבית ונקט זייניה לרמז הנאמר בסבא שהוא מלחמה גדולה משא"כ אם השני גדול לא יחרה לראשון ואינו מזיקו כענין שלא יקפיד מרא דביתא הוא ביתו זו אשתו על אדם גדול שיתלה במקומו רק על פחות:
בגמרא חשביתו ליה כוותי. קשה למה לא חרה לו כשאסקוה לתרווייהו חשיבתו ליה כוותי ונראה דמעיקרא לא חרה לו דאפשר אף שהוא גדול ממנו מ"מ גם רבי ראוי לישב על הספסל אך כשהורידוהו לרבי היה סבור שלכך הורידו גם אותו מפני כבודו של רבי שלא יהיה מכובד יותר מרבי לכן חרה לו באמרו חשביתו ליה כוותי ומ"ש מהרש"א באגדות משום דעין הרע שולט יותר בחשובים לכן לא חש שכשהושיבו שניהם לא הבנתי דא"כ היה נוח לו כשהורידוהו שלא תשלוט בו עין הרע:
בגמרא כך וכך יש לך להשיב. עיין מהרש"א ודבריו דחוקים ונראה דמעיקרא נמי מקשו ומפרקו אהדדי אלא דמשום דר' השיב וראב"ש היה מסייעו שתשובתו נכונה אף שלא מטעמא דר' סוף סוף כיון להלכה לכן מסייעו לר' בסברא דיליה אבל עכשיו לא המתין עד שהשיב רבי תשובתו והראה כי יודע מה בלבו של רבי להשיב ואמר שתשובה זו אין בה ממש ולכן פירש טעמים אחרים לכך חלשא דעתיה דרבי איך ראב"ש מבין תעלומות לבו של רבי ורבי עצמו אינו יודע להחזיק בריו:
שם חלשא דעתיה דרבי אמר אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל עיין מהרש"א ולי נראה שחלשא דעתיה דרבי לפי שהיה סבור כדאמרינן בפ"ק דמגילה יגעתי ומצאתי תאמין והנ"מ לחדודי וא"כ ודאי כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים אלא שהיה סבור כי ראב"ש מסתמא יגע יותר בתורה לכן הוא חריף ביותר והיגיעה היא באה ע"י הבחירה החפשיית ובודאי אין המרבה והממעיט שוין רק למי שאין בידו להרבות אבל מי שיש בידו להרבות והוא ממעיט בודאי המרבה גדול ממנו ולזה אמר אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי כי לפעמים האב סיבה והכנה לחכמת הבן כדאיתא בפ"ב דעדיות האב זוכה לבן בנוי כו' בחכמה וכתבו לפי שטבע הבן קרובה לאב וא"כ זה תלוי בי במה שאין לי חכמה כ"כ כמו רשב"י לכן לא זכיתי לך טבע החכמה כמו רשב"י לבנו ואין אתה חייב בזה כלל ואדרבה מאחר שההכנה שבכח האב סם פחותה אצלך א"כ חכמתך גדולה מצד עצמך: