מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף פד.
בגמרא אמרו לה שלהן גדול משלנו כל שכן כו'. לכאורה קשה מה בעו בזה להגדיל הטענה אך נראה שלפי ששלהן גדול א"כ כפי הנראה אי אפשר לאשה כזו שתתעבר אף מאדם פשוט והשיבה כ"ש דנהי דאין לעז ממזרות עכ"פ י"ל שגם הנשים אין להם בנים והביאו אסופים מן השוק לכן השיב אז אהבה דוחקת כו' שלפי שזה חשש רחוק יותר שהוחזקו הבנים לנשים שילדום א"כ נוח יותר לקבל התירוץ שאמר:
בגמרא ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה כו' כה"ג איתא בברכות פרק מי שמתו ר' גידל הוה רגיל ויתיב אשערי טבילה א"ל הכי והכי טבלי וקאמר לא מסתפי מר מיצה"ר ודייקו למה אמרו לר' יוחנן מעינא בישא ולרב גידל לא אמרו מעינא בישא ואפשר ע"י מה דאיתא בסוטה פ' נוטל דתורה בעידנא דמסיק בה מגנא ומצלא מיצה"ר א"כ ר' יוחנן י"ל שעסק בתורה ותורה מצלא מיצה"ר משא"כ רב גידל שהזהירם על עסקי טבילה י"ל דלא מגנא מיצה"ר ואף דתורה מגנא ג"כ מן הפורעניות י"ל דעין הרע שכיח הזיקא מקרי מיהו אצל ר' גידל שהזהיר לנשים עצמן על עסקי טבילה אפשר דבכה"ג אינו ניזק כלל כדאמרינן גבי נחוניא חופר שיחין אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ואף דגבי בדיקת חמץ משמע בשכיח הזיקא אפילו שליח מצוה יש לחון י"ל דהכא שכונתו לאפרושי מאיסורא לא סגי בלא"ה ואינו ניזק בעין בישא
בתוספות ד"ה יתיב והא דאמרינן בע"פ כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאמר הפסוק שופך בוז כו' דמ"מ האשה אפשר שלא אמרה ואי קדמה איהי ומשמשא אחדא לדידה רוח זנונים לכן כתבו דבכה"י לא מקרי פגיעה ואינו מזיק לאשה ג"כ ודברי מהרש"א באגדות אינו מובנים אולי תוס' אחר היה לו בע"פ:
בפירש"י ד"ה ולא מצי לקפוץ עכ"ל צ"ע פשיטא שנוח לקפוץ מלמעה למטה יותר מלקפוץ מלמטה למעלה ומאי רבותא דלא מ הדר בשביל עול תורה ולולי פרש"י היה נראה דאף מטפס ועולה לא היי יכול לעלות אף שהיה נקל יותר מקפיצה מלמעלה למטה עד שלפי ער ראו שנחלש כחו:
בגמרא ליסטאה בליסטיותיה ידע יש לתמוה הא דברים אלו ה אונאת דברים גמורים כדאיתא לעיל פ' הזהב דף נ"ח א היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וגדול אונאת דברי מאונאת ממון גם תימא על תשובת ריש לקיש מאי אהנית לי התם קרי רבי שאין לחשוד לקדושי עליון בדברים מבהילים ומתמיהים כאלה וחליל לחשוב מחשבת פיגול עליהם וריש לקיש איתא לקמן שיצתה בת קול על שפלפל בתורה כר' חייא ואיך יאמר מה אהנית לי וכי זה מילתא זוטרי היא אצל ריש לקיש שקרבו תחת כנפי השכינה אך נראה כי נודע שעיל מעלת התשובה להחזיר המדות המגונות לטובה לכן אמרו היכי ד בעל תשובה באותו פרק ובאותו אשה שאז נחשב תשובת המשקל בכפיית היצה"ר לשעבדו אל הטוב האמיתי כנודע בספרים הקדושים והנה ריש נקיש אחר שהיה לסטים היתה כונת ר' יוחנן שמדות הפחותות היה לו להשתמש בהם בקדושת לימוד התורה וא"כ יחשב זה למעלה יתירא במה שע"י המדות הרעות הוחזר מהם להעמידן בידיעת התורה ואמר לו ריש לקיש מאי אהנית לי התם קרו לי רבי נ"ל דאיתא לעיל בפ' אלו מציאות דף ל"ג איזהו רבו שלמדו חכמה ור' יהודה ס"ל שרוב חכמתו ממנו והנה ריש לקיש נ"ל שהיה חכם גדול ומוצלח לקבל תורה רק שבזדון פרק עול תורה ונעשה לסטים ואילו חפץ ללמוד לא היה צריך לר' יוחנן שילמדנו כי כבר היה לו הכנה ושכל ללמוד בעצמו ולפי שהיה חכם גדול בתורה רק שלא עסק בה גם בהיותו לסטים קרי ליה רבי על שם חכמתו בתורה רק לפי שלא למד שכח גירסת המשניות וברייתות אבל וודאי היה יכול ללמוד עצמו ולא היה צריך לר' יוחנן רק לענין בקיאות הברייתות ומשניות בשביל מיעוט שקידתו בידיעתן שכחן ולזה גם בהיותו לסטים לפי שהיה רב ועצום בתורה קרו ליה עדיין רבי לגודל חכמתו בתורה וא"כ שפיר קאמר ליה שלא למד רוב חכמתו ממנו כי גם התם קרו ליה רבי שלא נעדר שם ת"ח ממנו גם בהיותו לסטים ור' יוחנן הודה לו לזה רק אמר אהנית לך דקריביתך תחת כנפי השכינה שאני הייתי המתעורר שעוררתיך לשוב לכן חלשא דעתא דר' יוחנן שאמר שלא קיבל לימוד ממנו ואין ראוי שיקרא לו רבי לר' יוחנן שאין רוב חכמתו ממנו ומה שאמר אקרייה ואתנייה היינו שהדריכו בדרך הלימוד שילמוד עמו אבל לא למדו לקרות ולשנות כי היה לו לב נבון לקרות ולשנות:
בתוספות ד"ה אי הדרת כו' ולא חש שמא יאמרו בשביל זו חזר. אפשר דריש לקיש באמת בתחלה לא היה לו מדריגה זו ובאמת בתחלה לא היה התשובה בשלימות עד שנשאה ואח"כ שב בתשובה שלימה:
בתוספות ד"ה הסכין כו' הקשה ר"ת דתנן במסכת כלים כו' הסייף וסכין כו' ונראה לר"ת כו' עכ"ל הרמב"ם השמיט דריש לקיש ור' יוחנן דהכא לגמרי ולא הביא רק סתמא דמתני' והוא תמוה והכ"מ לא העיר בזה ונראה דודאי תירוץ התוס' דחוק דלדברי התוס' קשה למה לא נקטה מתני' עיקר דינא דהתחלת עשיית כלים הללו איך מקבלין טומאה לכן נראה דס"ל להרמב"ם דבלא"ה הא דנקיט לקמן כי אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושיתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא צריך ביאור מה ענין הקושיות ותירוצים לארווחי שמעתא ונראה שדרכן היה לפלפל בבית המדרש בכל חלקי הסותר והסברות הנוטות לכאן ולכאן בכל סברא שיש לה פנים עד שעמדו למנין לקבוע הלכה פסוקה וזו ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה שבתורה כל סברא שיש לה מציאות הוא ניתן לומר אבל לקביעת הלכה למעשה לא נשארה רק מה שראוי להיות למעשה לכן איתא בב"ב דף ק"ל ע"ב דאין למדין הלכה מפי לימוד ובפרשב"ם הביא הירושלמי דאין למדין אגדה וחלילה לומר שדברי האגדה הם שקר רק שהדברים יש להם מציאות וסברא שיש לה פנים להלכה אלא שקביעות ההלכה אינה ע"פ האגדה רק מה שנאמר הלכה למעשה והנה בהיקש ענין זה ובסייף וסכין כו' איפלגו בבי מדרשא בסברא הנוטה בענין הלזה ענין ודרכם היה להתחיל לישא וליתן בכל סברא הראוי עד שבסוף עמדה להם ההלכה כפי אשר ניתנה למעשה שראוי להיות א"כ הך איפלגו בי מדרשא לא לחלוק על המשנה רק לישא וליתן בסברות המנגדות עד שתרווח ההלכה כמו שניתנה במשנה שיהיה למעשה רק דהש"ס מייתי לה שמזה התחיל המחלוקת ביניהם ואילו נגמרו הפילפולים כל מגמתם להוציא לאור ההלכה המפורשת במשנה אף שלכל הסברות יש פנים אבל לא באו לחלוק על המשנה כלל זה נראה נכון ודברי הרמב"ם מיושבין
בגמרא והוה מצטער רבי יוחנן בתריהט ובא עיין ב"ק דף קי"ז גבי רב כהנא דחלשא דעתיה דר' יוחנן ונח נפשיה ג"כ ובעי רחמי ואחייה ומה שלא עשה כן לריש לקיש אפשר שלא נתחרט רק לאחר זמן ואז לא היה כח בידו להחיותו או י"ל לפי שנצטער טובא לא היה יכול לכוין בתפלה זו העצומה שתועיל להחיותו: