אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן פז

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן פז

סימן פו

סעי' א' - גרף ועביט של חרס או עץ אסורים כצואה, ואם מצופים בפנים מתכת או זכוכית ורחוצים יפה מותר.

בברכות כה: ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהם כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים. וכתב הב"י ומדקתני גבי מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים משמע דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים, וכן כתבו ה"ר יונה (יז. ד"ה גרף) והרשב"א (חי' שם ד"ה כמה) והרא"ש (סי' נד) וכתב הרא"ש דטעמא דכיון דמיוחדים לכך הוה ליה כבית הכסא ואפילו אין בהם ריח רע וכן כתב הרמב"ם (פ"ג הי"ב): וה"ר יונה כתב דטעמא דלא מהני בהו נתינת מים כדמהני במי רגלים משום דדיינינן להו כמו צואה ואסור מן התורה מוהיה מחניך קדוש אבל מי רגלים אינם אסורים אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הילכך סגי להו בנתינת מים, ולי נראה ליתן טעם אחר דמי רגלים היינו טעמא דשרו בנתינת מים משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים מה שאין כן בגרף ועביט שמה שבלוע בהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל הילכך לא מהני להו נתינת מים. והתוס' והמרדכי נסתפקו אם מועיל נתינת מים לגרף של רעי, וכתבו שאם עשויים מזכוכית שלא בולע אפשר שיועיל נתינת מים. שרש"י פירש גרף ועביט שניהם של חרס וכתבו התוס' והמרדכי והרשב"א והרא"ש שדוקא בחרס או עץ שהוא בולע ומלא זוהמא אסור אבל של זכוכית או מתכת לא חשיב גרף של רעי שלא בולע. וכתב הב"י ומה ומה שהצריכו התוספות והמרדכי להטיל רביעית מים בשל זכוכית לא כתבוהו המפרשים והפוסקים משמע דסבירא להו דנתינת מים לתוך גרף ועביט אינו מעלה ואינו מוריד ומיהו נראה שצריך שיהא רחוץ יפה וכן כתוב בספר אהל מועד (שם) אם רחץ הכלי במים יפים אם הכלי של מתכת או של זכוכית מותר אע"פ שמיוחד לכך והוא שלא יצא ריח ממנו עכ"ל. והטור כתב גם אם הוא של חרס ומצופה מבפנים מזכוכית מותר וכתב הב"י שכ"כ רבינו יונה בשם רבני צרפת. וכתב הב"י ולפי דברי הרמב"ם והרא"ש דמדמו גרף ועביט לבית הכסא נראה דגם של זכוכית אסור שהרי בית הכסא הוא ומיהו אפשר לומר דכיון דלא בלע כלל אין דין בית הכסא עליו וכיון דשאר פוסקים ומפרשים כתבו להתיר נקטינן כוותייהו להתיר בשל מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה: (וצ"ע מה שכתב שגם של זכוכית נראה שאסור לרא"ש, הרי הרא"ש כתב להדיא להתיר בזכוכית, וכמו שכתב הב"י למעלה). וכתב הטור שגרף ועביט הן כצואה וצריך להרחיק ממנו לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח אפילו אם אין בהם כלום. וכתב הב"י שכן הוא בברייתא שצריך להרחיק מהם ארבע אמות ופשוט הוא דכיון דכצואה דיינינן להו היינו דוקא מאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן כתוב בספר אהל מועד.

וכ''פ מרן גרף של רעי ועביט של מי רגלים, של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים; אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה, מותר אם הם רחוצים יפה.

וכתב המ"ב (ס"ק א') שצריך להרחיק מהגרף והעביט אפילו הם רחוצים יפה.

עוד כתב (ס"ק ב') אם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר . (ובהלכה ברורה אות ד' כתב אם משתמשים בו לפעמים לעביט ולפעמים לדברים אחרים יש להחמיר). עוד כתב המ"ב וכן אם בכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. וכתב הטעם בביה"ל (ד"ה גרף) דהעביט שבלוע בו הזוהמה איסורו מן התורה בין אם נאמר שדינו כצואה ובין אם נאמר שדינו כבית הכסא. ולכאורה לא תועיל בשביל זה הטלת רביעית מים שהרי הזוהמא נבלעת בתוכו ונשאר עליו שם בית הכסא, אלא צריך לומר כיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא.

עוד כתב (ס"ק ג') שצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. וכיון שבעביט הסכימו רוב האחרונים שהוא מן התורה משום דנפיש זוהמא לכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה ובמ"ב שם ותדין לכאן. (ובהלכה ברורה אות א' כתב לענין ק"ש חוזר, ולענין ברכות אינו חוזר, ולענין תפלה יחזור בתנאי של נדבה).

עוד כתב (ס"ק ה') בכלי חרס מצופה שמותר יש אומרים שהוא מצופה זכוכית ויש אומרים דוקא מצופה בעופרת ולא זכוכית. (ובהלכה ברורה אות ג' חרס מצופה בזכוכית או אבר והוא נקי ורחוץ יפה מותר לקרוא ק"ש לברך ולהתפלל בסמוך לו). גם יש אומרים דבעינן שיהא מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר. (ובהלכה ברורה אות ג' כתב מצופה היינו מצופה מבפנים ויש מחמירים שיהיה מצופה מבחוץ ומבפנים). עוד כתב והכלים שאנו קורין פארצליין [חרסינה] לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה דיש להחמיר גם לענין זה. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל אם) אף שבכלי זכוכית אנו מקילים ודלא כהט"ז והפר"ח שמדמים לפסח שיש מחמירים להחשיב הכלי זכוכית ככלי חרס, אלא כמו שכתב הישועות יעקב כיון שיכול להדיחו והוא חלק אין בזה חשש גרף. עכ"פ בפורצליין כיון שהוא חרס אע"פ שהוא חלק יש להחמיר.

עוד כתב (ס"ק ו') מה שכתב מרן אם הם רחוצים יפה היינו מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא:

סעי' ב' - גרף או עביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו אסור לקרות כנגדו.

כתב הב"י בשם המרדכי שאפילו אם כפאו על פיו יש שאמרו מרחיק ממנו מפני שנבלע בו ומאיס והוי כמו צואה הדבוקה בסנדלו. ולראבי"ה נראה להתיר דהא מכוסה הוא ולא עדיף מצואה בעששית ולא דמי לצואה בסנדלו. וכתב הב"י שהטור סובר כסברא קמא והלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה: עוד כתב מצאתי כתוב באהל מועד (שם) שאם הגרף או העביט בתוך כלי אחר מותר וכן כתב הרי"ץ גיאת וטעמא דמסתבר הוא:

וכ''פ מרן גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו, יש מתירין ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים.

וכתב המ"ב (ס"ק ז' ח') שהמתירים סוברים שכשכופהו נחשב כמו שכיסהו, אבל האוסרים סוברים דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש עכ"ל והובא בא"ר:

סעי' ג' - מותר לקרוא בבית בהרחקת ד' אמות מצואה ולא אומרים שכל הבית כד' אמות.

בגמ' ברכות כה: לרבי שמעון בן אלעזר אומרים כולא ביתא כד' אמות, ולכן אפילו רחוק מהעביט יותר מד' אמות או שהוא אחר המיטה אסור לקרוא עד שיניחנו תחת המיטה. ולרבן שמעון בן גמליאל לא אומרים כולא ביתא כד' אמות ויכול להרחיק ד' אמות בתוך הבית ונחלקו אמוראים כמי הלכה. וכתב הב"י שהר"י בן גיאת פסק הלכה כרשב"א ודחו דבריו רבינו יונה והרא"ש וסוברים כרשב"ג שלא אומרים כולא ביתא כד' אמות דמיא וכן פסק הרי"ף וכן נראה דעת הרמב"ם וכיון שהם ז"ל הסכימו כן פשיטא דהלכתא כוותייהו: עוד נחלקו שם רשב"ג ורבנן אם מיטה חוצצת בינו לבין הגרף, אם צריך להרחיק ד' אמות, לרשב"ג מיטה חוצצת ולא צריך להרחיק ולרבנן מיטה לא חוצצת וצריך להרחיק. וכתב הרא"ש שפסק רב האי גאון כרשב"ג, דאמרינן בגמ' לרשב"ג שסובר שמיטה חוצצת, אמר רבא הלכתא אם המיטה פחות משלושה טפחים נחשבת כלבוד ולא חוצצת, עשרה טפחים ודאי חוצצת שהרי נחשבת כמחיצה, משלושה ועד עשרה היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה, וכתב הרא"ש הלכך אזלינן לחומרא. וכתב רבינו יונה שהגאון מפרש שמחיצות המיטה סתומות, וכתב רבינו יונה פשיטא הוא דהוי מחיצה בעשרה ולכן פירש שאין למיטה מחיצות וזה החידוש ביש לה גובה עשרה טפחים שאע"פ שאפשר לראות הגרף אפילו הכי נחשבת המיטה למחיצה ומותר לקרוא בסמוך לו. ורבינו ירוחם פירש שלושה טפחים ועשרה טפחים לא בגובה המיטה אלא המרחק בין המיטה לצואה שברחוק עשרה נחשב לרשות אחרת ומותר. וכתב עליו הב"י ודבריו תמוהים בעיני. ורש"י פירש שדברי רבא לא חוזרים על רשב"ג אלא חוזרים על דברי רבי שמעון בן אלעזר שאמר אפילו בית של מאה אמה חשיב כולו כארבע אמות ולא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המיטה. וע"ז אנו אומרים שאם הניח תחת המיטה והמיטה נמוכה פחות מג' טפחים נחשב הגרף כמכוסה וטמון ומותר, יותר מעשרה פשוט שאין זה כיסוי ואסור, ומשלשה עד עשרה ספק אם נחשב ככיסוי, ולא איפשטא ולחומרא. וכתב הרא"ש שנראה שהרי"ף פוסק כרבנן דרשב"ג והמיטה לא חוצצת. (משמע אפילו גבוהה עשרה ויש לה דפנות, והטעם אולי משום שאין המיטה תופסת את כל רוחב החדר מקיר לקיר. וכמ"ש המג"א). וכתב הב"י שלו נראה שהרי"ף סובר שפשוט שמיטה שדפנותיה גבוהות עשרה הוי חציצה, וכן אם היא פחות מעשרה פשוט דלא הוי מחיצה ולא איצטריך לאשמועינן. ולכן הרי"ף השמיט דין זה. וכן הרמב"ם שלא הזכיר בעיא זו כלל סובר כהרי"ף ולא כמ"ש רבינו מנוח שהרמב"ם מפרש כרש"י כיון שהרמב"ם כתב אם כפה כלי על הצואה אע"פ שהם עימו בבית הרי אלו כקבורים. ודחה זה הב"י שלמה כתב הרמב"ם כפה כלי ולא כתב תחת המיטה. וכתב הב"י ודע שכתוב ברמזים (קצור פסקי הרא"ש אות נד) אם הגרף תחת המטה מותר דחשיב כטמון וכגון שהמטה אינה גבוהה שלשה טפחים והרי"ף אסר עכ"ל ואיני יודע למה כתב כן שאף על פי שהרי"ף יפרש כפירוש הגאון מנין לנו שיחלוק על דין זה דמאחר דקיימא לן כל פחות משלשה כלבוד דמי כל שאין המטה גבוהה שלשה טפחים כטמון דמי ואיכא למימר דליכא מאן דפליג דשרי:

וכ''פ מרן מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע"ט, וכן אם כפה עליהם כלי אע"פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.

וכתב המ"ב (ס"ק ט') שאם המיטה גבוהה עשרה עם דפנות והגרף אחריה ולא רואה את הגרף וגם לא מגיע לו ריח רע מותר לקרוא ק"ש. ולמג"א צריך שהמטה תהה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה והרבה מפקפקין בדין זה גם בספר נשמת אדם תמה עליו ע"כ מסיק בח"א דבמי רגלים שהיו על הארץ או בכלי שאינו גרף דאינן אלא מדרבנן יש להקל לקרות ולברך נגד המחיצה אפילו אינה חוצצת אבל לא כנגד האויר, שמחיצה רחבה ארבע טפחים חשובה מחיצה להתיר כנגדה. וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לקרות) שעוד כתב החיי אדם ואם המחיצה היא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה. וכן חריץ המפסיק עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו ג"כ רוחב ד"ט הרי זה כשתי רשויות. עוד כתב החיי אדם שספסלים ושולחנות אף שגבוהים עשרה לא נחשבים למחיצה אפילו שרחבים ארבעה טפחים כיוון שעומדים על רגליים שאין ברחבן ארבעה טפחים לא הוי מחיצה להפסיק. עוד כתב הח"א שדוקא כלים שהם לא משמשים את הבית מפסיקים אבל כלים המשמשים את הבית כמו תנור לא מפסיקים אפילו יש להם מחיצות עשרה וכמו שכתב הרשב"א הביאו הב"י בסימן נה' גבי תיבה של בית הכנסת שבטלה לבית הכנסת ולא נחשבת רשות בפני עצמה כיון שמשמשת את בית הכנסת. ובאופן שהניח את הגרף מתחת המיטה ומחיצות המיטה מגיעות עד פחות מג' סמוך לקרקע נחשב הגרף כמכוסה אפילו המחיצות לא גבוהות עשרה. ואם לא מגיע לו הריח רע מותר לקרוא ק"ש ואם מגיע לו הריח רע לא מועיל כיסוי או מחיצה.

עוד כתב (ס"ק י') מה שכתב מרן אם כפה עליהם כלי מותר אפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' כל שהוא פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כמכוסה אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור: וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לקרות) שאם יש למיטה מחיצות גבוהות עשרה טפחים מכל צד והוא שוכב על המיטה כיון שנמצא ברשות אחרת לא צריך להרחיק ד' אמות מהגרף רק יזהר שלא יוציא שום אבר מחוץ למיטה לכיוון הגרף. עוד כתב בביה"ל (ד"ה וכן אם) כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנחלת צבי והל"ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ"כ א"ר. (ובהלכה ברורה אות ט' כתב אם נראה אסור, ונכון להחמיר גם כשאינו נראה מתוכו אלא אם כן היה אותו כלי שנתנו לתוכו גבוה עשרה טפחים). עוד כתב הביה"ל כתב הפמ"ג גג רחב שבולט על הבית [שקורין פיר ליבין - גג ללא מחיצות] לא נחשב זה לרשות בפ"ע לגבי ר"ה ע"כ אם יש צואה חוצה לו אסור לומר תחתיו ד"ת ואפילו באין רואהו ועיין בסימן ע"ו ס"ח דאפילו אם הוא רק מקום הראוי להסתפק צריך ליזהר בזה:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה