מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות קריאת שמע
סימן סא
סעי' א' - יקרא ק''ש בכונה באימה ביראה ברתת וזיע.
כתב הטור ויקראנה ביראה ובכוונה כתב רב עמרם לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה פירוש פרוטגמא כתב המלך על בני מדינתו שק"ש הוא פרוטגמא דהקב"ה והכי איתא במדרש א"ר ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא דידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך וכתב הב"י ואע"פ שהמדרש הזה נראה שבא להקל בקריאת שמע שאין צריך לקרותה כפרוטגמא של מלך יליף מינה שפיר שצריך לקרותה באימה וביראה וברתת ובזיע משום דכי קאמר אבל הקב"ה אמר לישראל קראו ק"ש הרי לא הטרחתי אתכם וכו' לא מיעט אלא שאין צריך לקרותה לא עומדים ולא פרועי הראש כמו שדרך לקרות פרוטגמא אבל שאר דברים דקאמר ברישא שדרך לקרות פרוטגמא של מלך דהיינו באימה ביראה ברתת ובזיע מיהא צריך:
וכ''פ מרן יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שכל הקריאת שמע צריך לומר בכונה ומה שאמרנו בסימן הקודם שצריך לכוין המילים בפסוק ראשון היינו רק בדיעבד אם לא כיון בשאר הפסוקים כלל יצא, אבל לכתחילה צריך לכוין בכל הק"ש.
עוד כתב (ס"ק ב') האליה רבא הביא בשם הכלבו והוא בירושלמי סוף פ"ק דברכות דבק"ש מרומז עשרת הדברות. בד' אלהינו מרומז אנכי ד' אלהיך. ד' אחד דיבור לא יהיה לך. ובפסוק ואהבת מרומז דיבור לא תשא דמאן דרחים למלכא לא מישתבע בשמיה לשיקרא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד דכתיב ביתך ולא בית חבירך. ובפסוק ואספת דגנך דיבור לא תגנוב דדגנך ולא תאסוף דגן חבירך. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח דמאן דקטל יתקטל. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו וגו' דיבור זכור את יום השבת שהוא שקול ככל התורה. ובפסוק אני ד' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. ע"כ צריך האדם להתבונן בהם בעת אמירת ק"ש כדי שלא יבוא לעבור על אחת מהן:
עוד כתב (ס"ק ג') שאימה ויראה הוא שיכוין בשעה שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מ"ש להיות נהרג על קידוש השם המיוחד דזהו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועל זה אמר הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע:
עוד כתב (ס"ק ד') כתב הפרישה דלהכי המשילו לפרוטגמא כתב וצווי המלך לומר לך שלא תקרא ק"ש בחטיפה ובמרוצה ובעירבוב הדברים אלא במתון מלה במלה ובהפסק בין דבר לדבר כאדם הקורא צווי המלך שקורא במתון גדול כל צווי בפני עצמו להבינו על תכונתו כך יקרא ק"ש כל צווי וצווי עונש ועונש הנזכר בו ישים אל לבו להבינו כי הוא צווי המלך הגדול ברוך הוא:
סעי' ב' - יקרא ק''ש כמי שקורא דבר חדש וחביב אצלו.
כתב הב"י מה שכתב המדרש שיחשוב בשעת ק"ש כאילו קורא פרוטגמא חדשה כלומר שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו וכך אמרו חז"ל (ספרי ואתחנן פסקא ו) על אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:
וכ''פ מרן אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו) היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו.
וכתב המ"ב (ס"ק ה') כתב הפמ"ג שעאכ"ו צריך שיראה להבין בכל פעם מה שאומר ולא לקרותה במרוצה כפי ההרגל ורק לצאת ידי קריאה:
סעי' ג' - חוזר הש''צ ה' אלהיכם אמת להשלים רמ''ח תיבות, וביחיד יכוין בט''ו ווי''ן.
כתב הב"י בק"ש יש רמ"ה תיבות וצריך להשלים עוד ג' תיבות שיהיו רמ"ח. וכמ"ש בזוהר אמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך. וכתב הב"י שכתב האגור שבאשכנז וצרפת נוהגים לומר אל מלך נאמן וכן בספר הפרדס לרש"י ובטעמי ה"ר יהודה החסיד כתוב שאומרים אל מלך נאמן ע"כ. וגם מהר"י קולון כתב שכן היה הוא נוהג. אולם הגהומ"י כתב שאין לאומרו. וכן הטור כתב בשם הרמ"ה שאין לאומרו מג' סיבות א. שמפסיק בין הברכה לק"ש. ב. שמפיק שם שמים לבטלה כשאומר אל. ג. הוי תוספת על ק"ש שהרי לא אמרה משה ולא יעקב ולא במשנה ולא בגמ'. וכתב הב"י שהיה מנהג קדמון אלא שאח"כ בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע ותקנו במקומו שיחזור שליח ציבור ה' אלהיכם אמת. עוד כתב בשם הזוהר שמי שמתפלל ביחידות ולא שומע מהש"צ ה' אלהיכם אמת, מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור עכ"ל. וכתב הב"י ושמעתי שענין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם ההויה עולה כ"ו ועם ד' אותיותיו עולה ל' ושלש פעמים שלשים עולה צ' הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות: וכ"כ מהר"י אבוהב שמנהג רוב המקומות ששליח ציבור חוזר ה' אלהיכם אמת ובזה נשלם רמ"ח תיבות, ויוצאים הקהל מדין שומע כעונה. אבל המתפלל ביחיד לא חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת, ועל זה אמרו במדרש רות מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א טו) זה מי שאינו קורא קריאת שמע עם הציבור שנראה שאין מקום להשלים רמ"ח אלא עם שליח ציבור.
ומה שכתב שכן איתא בגמ' שאין היחיד חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת כתב הב"י איני יודע היכן הוזכר כן בגמרא ואפשר לדחוק שכיון למאי דאיתא בפרק היה קורא (יד:) אינו חוזר ואומר אמת וסובר הרב ז"ל שגם זה בכלל אינו חוזר ואומר אמת והיינו ליחיד אבל לשליח ציבור שפיר דמי: אבל פירוש הגמ' אינו חוזר ואומר אמת מפרש רבינו יונה שהוא חוזר על היחיד שאומר ה' אלהיכם אמת ושותק ושומע מהש"צ שחוזר שוב ה' אלהיכם אמת וממשיך היחיד ויציב ונכון ולא חוזר ואומר אמת ויציב. אומנם לשליח ציבור אין איסור לחזור ולומר ה' אלהיכם אמת כיון שמפסיק בין אמת לאמת במה שאומר ה' אלהיכם. וכתב הב"י ומה שאומרת הגמ' שם ההוא דנחית קמיה דרבא שמעיה רבא דאמר אמת אמת תרי זימני אמר כל אמת אמת תפסיה להאי ופירש רש"י ריהטא של אמת תפסתו לזה משמע דאין לומר תרי זימני אמת אפילו לשליח ציבור וי"ל דשאני התם שהיה מזכיר אמת תרי זימני בלא הפסק אבל הכא שחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת שפיר דמי. וההוא דנחית טועה הוה ורבא הכי קאמר כל אמת אמת תפסיה להאי כלומר דלא הוה ליה לאהדורי אמת לחוד אלא ה' אלהיכם אמת. ומהר"י אבוהב כתב בשם האורחות חיים שיש אומרים שני פעמים להיות לכם לאלהים. ושאין כן המנהג ברוב המקומות. וכתב הב"י שבספר הפליאה כתב שהש"צ חוזר אני ה' אלהיכם, והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטאנטינא גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן ואח"כ ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו וזה טעות גמור שבשלשה מקומות שכתבתי שהביאו שלש תיבות הללו בכולן כתוב בסיגנון אחד ה' אלהיכם אמת וכן הוא בכל הנסחאות שראינו וששמענו וכן כתב ג"כ הרב רבי דוד אבודרהם (עמ' שז) והביא מאמר זה שבמדרש רות (שם) וכתוב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא על פי ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב:
וכ''פ מרן בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת. הגה: ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"צ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח). ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור, אין איסור בדבר (דברי עצמו). ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה, שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל'. הגה: ויש עוד טעם אחר בדבר, דט"ו ווי"ן עולין צ', והקריאה נחשבת א', הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב /ל"א/ ואגור). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר: אל מלך נאמן שמע וגו', כי ג' תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין. ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר אמ"נ, רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא.
(ובהלכה ברורה אות ח' כתב למנהג הספרדים אין להפסיק באמירת אל מלך נאמן קודם קריאת שמע בין ביחיד ובין בציבור. ולענין ענית אמן כתב בסימן נט' (אות טו') למנהג הספרדים לא יענה אמן).
וכתב המ"ב (ס"ק ז') שגם היחיד מסיים אלהיכם אמת ושומע מהש"צ ה' אלהיכם אמת ואומר ויציב ונכון ולא חוזר לומר אמת ויציב.
עוד כתב (ס"ק ח') שלדעת העשרה מאמרות והגר"א השליח ציבור אומר אני ה' אלהיכם, ה' אלהיכם אמת. ולא אומר בפעם הראשונה אמת. אבל לדעת מרן אומר אמת גם בפעם הראשונה כדי שלא להפריד בין אלהיכם לאמת, וכן המנהג. (וכ"כ בהלכה ברורה אות ו').
עוד כתב (ס"ק ט') ובמקום שלא נהגו לחזור ה' אלהיכם אמת מוחין בידן:
עוד כתב (ס"'ק יא') שלא יאמר היחיד אמת פעם שניה עם הש"צ דהוי כשמע שמע ואעפ"כ אין משתקין אותו אם שהה בינתיים:
עוד כתב (ס"ק יב') בערבית הקורא יחיד שאין טו' ווין יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל:
עוד כתב (ס"ק טו') שלדעת הרמ"א שעונה אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה זה משום שהברכות לא הוי ברכת המצוות על מצוות ק"ש, אבל ודאי בשאר ברכות כמו ברכת הנהנין והמצוות לא יענה אמן אחר שברך.
עוד כתב (ס"ק טז') שגם לדעת הרמ"א שעונים אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה עדיף יותר שיסיים יחד עם הש"צ ולא יצטרך לענות אמן אחריו.
סעי' ד' - נוהגים לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה.
כתב הטור נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה.
וכ''פ מרן נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה.
סעי' ה' - נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין.
כתב הטור ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון וראייתם מפ"ב דברכות (יג ב) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה פי' כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא.
וכ''פ מרן נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין .
וכתב המ"ב (ס"ק יז') שיתן יד ימין.
סעי' ו' - בחי''ת דאחד ימליך הקב''ה בשמים ובארץ. ובדל''ת שהקב''ה יחיד ומושל בארבע רוחות העולם.
בברכות יג: תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חזייה דהוה מאריך טובא אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות תו לא צריכת. וכתב הטור צריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות ויש מפקפקין בדבר משום הא דתניא הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכוונה אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה. עוד כתב יש מפרשי' מדקאמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלמא שצריך להאריך בה כשיעור שיחשוב בלבו שהוא יחיד בשמים ובארץ ובדלי"ת יחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. וראייתם ממנחות דקאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת להודיע שהוא חי וברומו של עולם ובד' להמליכו בד' הרוחות כנגד הדל"ת: וכתב הב"י שכ"כ רבינו יונה. וכ"כ בסמ"ק (מ"ע ב. א:) צריך לכוין באל"ף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי ח' והדלי"ת רמז לארבע רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד:
וכ''פ מרן צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות.
וכתב המ"ב (ס"ק יח') כתב המ"א בשם המ"ע שיאריך בחי"ת כשיעור שליש ובד' כשיעור ב' שלישים. וי"א שלא יאריך בחי"ת כלל רק יכוין הכל בדלי"ת וכ"כ הגר"א בביאורו: (ובהלכה ברורה אות יב' כתב יכוין בחי"ת שהקב"ה יתברך יחיד בשבעה רקיעים ובארץ).
עוד כתב (ס"ק כ') מה שכתב מרן ויש נוהגים להטות הראש, ההטיה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב : (ובהלכה ברורה אות יג' כתב שבזמנינו לא נהגו לעשות כן).
סעי' ז' - ידגיש בדלי''ת שלא תהא כרי''ש.
כתב הטור בשם הירושלמי אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף. וכתב הב"י ונראה שעל פי זה הירושלמי נוהגים העולם להדגיש הדלי"ת יותר מדאי ואין צורך אלא כל שמדגיש בה קצת סגי דתו לא דמיא לרי"ש: (וצ"ע שאם ידגישנה לא יוכל להאריך בה).
וכ''פ מרן ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשו"א או בציר"י אלא הכונה שיטעימנה בפה יפה:
סעי' ח' - לא יחטוף בחי''ת ולא יאריך באל''ף.
כתב הטור ולא יחטוף בחי"ת שלא ימהר בה לקרותה בחטף שאין פירוש משמעותה בחטף שום דבר ולא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאי חד. וכתב הב"י שכבר נתבאר בסמוך (סעי' ו') שצריך להאריך מעט בחי"ת ולכוין בה.
וכ''פ מרן לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף.
סעי' ט' - לא יאמר שמע שמע שתי פעמים, וכן לא יכפול הפסוק שני פעמים.
כתב הב"י תנן בברכות לג: האומר מודים מודים משתקין אותו ובגמרא אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש רש"י מילתא מילתא ותני לה. תיבה תיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקין ליה שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק שלם ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות. וכן הסכים התוס'. אבל בה"ג הר"ח והרי"ף והרמב"ם מפרשים להיפך שכשאומר פסוק פסוק הוא מגונה אבל לא משתקים אותו אבל כשאומר תיבה תיבה משתקים אותו. וכתב הטור וצריך לחוש לדברי שניהם ואם כופל כל הפרשה אין לחוש. וכ"כ הב"י שנכון ליזהר מלכפול מלתא ולא פסוקא. כתב הכלבו (סי' י ד ע"ג) ודוקא בפסוק ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש וכן כתב סמ"ק בסימן ק"ד (עמ' עח):
וכ''פ מרן אסור לומר שמע ב' פעמים, בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפסוק ראשון.
וכתב המ"ב (ס"ק כב') ואם לא כיון בפסוק ראשון יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא שומעין אפילו בקול רם מותר אבל אם כיון מעיקרא אפילו בלחש אסור ובסליחות מותר לומר שמע בכל פעם שאומר ויעבור דכיון שמפסיק הרבה בינתים לא מיחזי כשתי רשויות. ועיין בט"ז בסימן ס"ג שכתב ג"כ דאם ממתין איזה זמן בין הקריאה ראשונה לשנייה שרי דאין משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים ואפילו מגונה נמי לא הוי: (ועיין בהליכות עולם ח"א עמוד קח' שימתין כדי הילוך ד' אמות או יאמרנו בלחש).
עוד כתב (ס"ק כג') שאם כפל הפסוק יצא בדיעבד. וכתב בביה"ל (ד"ה בין שכופל) שאפילו לפרוש"י שמשתקין אותו עכ"פ כשאמר הפסוק בפעם הראשונה לא היה שום איסור ויצא. וגם לא נחשב הפסק באמצע ק"ש שהרי לא שהה כדי לגמור את כולה. ואם קרא מילה וכפלה צריך עיון אם יצא י"ח שהרי לפירוש"י נקרא מתלוצץ ואפשר שלא יצא, ולשאר פוסקים שמשתקין אותו אפשר שנחשבת לקריאה ויצא.
עוד כתב (ס"ק כד') איתא בב"י דמפסוק ראשון והלאה אין חשש ומלשון הרי"ף לכאורה לא משמע כן עי"ש ועיין במגן גבורים שגם המאירי מחמיר בזה אך על מטתו בודאי אין להחמיר בזה: (וכ"כ בהלכה ברורה אות טו' נכון להחמיר שלא לכפול הפסוקים או התיבות בכל הקריאת שמע, ולא רק בפסוק ראשון).
סעי' י' - בק''ש על המטה מותר לכפול כל הפרשה, וראוי שלא יכפול רק מואהבת.
כתב הטור ואם כופל כל הפרשה אין לחוש. וכתב הב"י שכן כתב סמ"ק אם כפל כל הפרשה כולה אין להקפיד כדאשכחן דרבי זירא קרי והדר קרי. אבל בהגהומ"י בשם בה"ג כתב מה שמובא בירושלמי ר' זעירא קרא וחזר וקרא, שמא דוקא בק"ש שעל המטה, או שהירושלמי לשיטתו שכל האיסור לכפול שמע שמע הוא דוקא בציבור אבל ביחיד מותר. וכ"כ ה"ר מנוח שאסור לכפול כל הפרשה. וכ"כ מהר"י אבוהב שיש לחוש מלכפול כל הפרשה, כי מה שר' זירא כפל כל הפרשה חוץ מפסוק ראשון. וכתב הב"י וראוי לחוש לדבריו.
וכ''פ מרן כשקורא קריאת שמע על מטתו מותר לקרות כל הפרשה ולחזור ולקרותה. ויש מי שאומר שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון. (הגה: ב' פעמים).
וכתב המ"ב (ס"ק כה') משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש משום שמירה אבל במקום אחר אסור לקרות אפילו פרשה כולה ב"פ ועל מטתו ג"כ אין מותר אא"כ קורא הפרשה ולא פסוק ראשון בלבד [הגר"א] ונ"ל דכ"ז דוקא אם קורא פרשת שמע לבדה אבל אם קורא ג"כ שאר הפרשיות אין חשש בדבר:
סעי' יא' - אין לומר בסליחות או ביום כיפור פסוק שמע ישראל ב' פעמים.
כתב הב"י בשם התוס' והרא"ש שלפירוש"י שהכופל פסוק שמע משתקין אותו, א"כ גם ביוה"כ שאומרים הציבור ב' פעמים שמע ישראל משתקים אותם. וה"ר יונה ישב את המנהג שדוקא ביחיד אסור אבל בציבור מותר. וכתב הב"י שמהירושלמי משמע איפכא דקאמר דבציבור דוקא חששו לשתי רשויות וא"כ כל שאומרים אותו הקהל איכא למיחש טפי ושמא י"ל דהתם כשאומר אותו יחיד בציבור אבל כשהקהל כולו אומרים אותו ליכא למיחש למידי ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דאסרי:
וכ''פ מרן האומרים באשמורת בסליחות ובי"כ בתפלת נעילה ב' פעמים פסוק שמע ישראל, יש ללמדם שלא יאמרו.
וכתב המ"ב (ס"ק כו') והב"ח כתב דאין לבטל המנהג במקום שנהגו כן וכ"כ א"ר אבל הלבוש והל"ח והמ"א אוסרין ומדברי הגר"א משמע ג"כ שאוסר: (ובהלכה ברורה אות יט' הנוהגים כן יש להורות להם לבטל מנהגם).
סעי' יב' - ה' הוא האלהים שאומרים אותו ביום כפור בתפלת נעילה ז' פעמים, מנהג כשר הוא.
כתב הב"י ולענין ה' הוא האלהים כתבו שם התוספות מה שאומרים אותו שבעה פעמים ביום הכיפורים וביום ערבה כנגד שבעה רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה משבעה מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא (מלכים א יח לט) שני פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו וכן כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל (שם):
עוד כתב כתוב באהל מועד (שער ק"ש דרך א נתיב ז) האומר אמן אמן כאומר שמע שמע ואיני יודע מנין לו ועוד דהא קרא כתיב (תהלים פט נג) אמן ואמן ואע"ג דהתם כתיב באמן תנינא וי"ו נראה דאפילו בלא וי"ו נמי אין קפידא אי אמר אמן אמן תרי זימני:
וכ''פ מרן ה' הוא האלהים (מלכים א' יח, לט) שאומרים אותו ביום כפור בתפלת נעילה ז' פעמים, מנהג כשר הוא. הגה: י"א שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן. (ב"י בשם אוהל מועד).
וכתב המ"ב (ס"ק כז') ומה שאומרים ג"פ בשכמל"ו ביוה"כ ג"כ מותר דלא חשיב לשתי רשויות אלא בפסוק שמע שהוא עיקר קבלת עומ"ש וכיון שקבל עליו עומ"ש פ"א אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם אחד דהא קאי על פסוק שמע ישראל וליכא מאן דאתי למיטעי:
עוד כתב (ס"ק כח') שלא יאמר אמן אמן דגם זה מחזי כשתי רשויות ועיין במ"א שמיקל בדבר אבל האחרונים הסכימו לאסור . (ובהלכה ברורה אות כא' כתב נכון להחמיר שלא לאמר אמן אמן שתי פעמים בזו אחר זו). עוד כתב ואם הוא אומר אמן ואמן שרי כדכתיב ברוך ד' לעולם אמן ואמן . (ובהלכה ברורה אות כא' כתב אם מפסיק ביניהם וגם אומר האמן השני בוא"ו יש להקל). עוד כתב שבפמ"ג כתב דבר חדש בזה והוא דיש תרי גווני אמן אחד שאני מאמין ומחזק שכן הוא האמת והשני שהוא פי' של בקשה ר"ל שיאמנו הדברים וימלא משאלותינו וא"כ בברכה שיש בה שני ענינים על דרך משל רפאנו ד' ונרפא רופא חולי וכו' שפיר י"ל ב"פ אמן. ואם נזדמן לו לענות על ב' דברים אפשר דאמן אחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי: (ועיין בסימן קכד' במ"ב ס"ק כה' בסופו).
סעי' יג' - אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל''ו, בחשאי.
כתב הטור ואומרים בשכמל"ו אע"פ שאינו מן הפרשה משום הא דאיתמר בפסחים בפ' מקום שנהגו (נו א) כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש בכם שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו ואמרינן נמי חתם היכי ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב תקנו לומר אותו בחשאי ע"כ נוהגין לאומרו (אותו) בחשאי אפילו במקומות שנוהגין לקרות כולה בקול רם. וכתב הב"י שכ"כ רבינו יונה והרשב"א.
וכ''פ מרן אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו, בחשאי.
וכתב בביה"ל (ד"ה אחר) שאם שכח ולא אמר ברוך שם, לדעת השלטי גיבורים והב"ח לא מחזירים אותו, ולדעת הלבוש וכן המג"א שמשמע שמסכים ללבוש שמחזירים אותו. והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו. והכריע בביה"ל כדעת השלטי גיבורים והב"ח שאין מחזירים אותו והאריך להוכיח כן וכתב שכן מוכח מהמשנה היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון ליבו יצא, ומכאן אע"פ שלא אמר ברוך שם שיצא בדיעבד. וכתב שאפשר שגם הלבוש מודה שאם קרא ק"ש ונזכר שלא אמר ברוך שם שלא צריך לחזור אלא אומר אותו במקום שנזכר או אפשר שגם זה אין צריך מצד הדין, אלא שכונתו לומר שאם לא כיון בברוך שם לא דומה לשאר פסוקים של ק"ש שאם לא כיון לא צריך לחזור, אלא כל עוד שלא התחיל ואהבת חוזר ואומר ברוך שם. (ובהלכה ברורה אות כד' כתב אם לא אמר או לא כיון בברוך שם לא יצא י"ח וחוזר לשמע ישראל וממשיך על הסדר).
סעי' יד' - צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת.
כתב הטור וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת. וכתב הב"י תנן בפסחים נו. שאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים אמרינן בברייתא בגמרא כיצד היו כורכין אומר שמע ישראל וכו' ולא היו מפסיקין [פרש"י בין אחד לואהבת] דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ופירש רבינו יונה בברכות ח: את פירוש"י שלרבי מאיר לא היו מפסיקין כלל בין אחד ובין ואהבת שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וגם לא היו מאריכים בדלי"ת ורבי יהודה אמר מפסיקין היו כלומר מאריכין היו בדלי"ת אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכתב הב"י שסובר הטור דמכיון דחזינן דצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים לדידן דאמרינן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צריך להפסיק בינו לואהבת דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מכלל קבלת מלכות שמים הוא. והרוקח (סי' שכ ד"ה מאימתי) שכתב שצריך להפסיק בין ה' אחד לברוך שם סובר דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון:
ופסק מרן כמו שכתב הטור צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות. הגה: ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין אלהינו לה' השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד (רוקח). ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך, כי עיקר קבול מלכות שמים הוא פסוק ראשון (אבודרהם).
(ובהלכה ברורה אות כו' כתב לדעת מרן אין צריך להפסיק אחר שמע ישראל, ואחר ה' אלוקינו, ומכל מקום נכון להחמיר להפסיק כן. עוד כתב אות כה' למנהג הספרדים בין ה' אחד, לברוך שם לא יפסיק).
סעי' טו' - צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר.
בגמ' פסחים נו. אנשי יריחו היו כורכים את שמע מפרש רבא מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך ולא מחר על לבבך: וכ"כ הטור וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום ולא למחר ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה.
וכ''פ מרן צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר.
סעי' טז' - צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי''ן שלא תהא נראית כה''א.
כתב הטור בשם הירושלמי ברכות פרק היה קורא ה"ד. צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא יהא נראה כה"א.
וכ''פ מרן צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א.
סעי' יז' - צריך להתיז זיי''ן של תזכרו ושל וזכרתם.
עוד כתב הטור וצריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס והראב"ד הוסיף זיי"ן דוזכרתם דלא לשתמע כסמך. וכתב הב"י שכ"כ הרד"ק שהזהירו על תזכרו והוא הדין על וזכרתם.
וכ''פ מרן צריך להתיז זיי"ן של תזכרו, דלא לשתמע תשקרו או תשכרו, והוי כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן צריך להתיז זיי"ן של וזכרתם.
סעי' יח' - ידגיש יו''ד של שמע ישראל, שלא תבלע ושלא תראה אל''ף. וכן יו''ד דוהיו, דלא לשתמע והאו.
כתב הטור וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע וכן היו"ד דוהיו דלא לשתמע והאו. וכתב הב"י שכ"כ הראב"ד, ופשוט הוא.
וכ''פ מרן ידגיש יו"ד של שמע ישראל, שלא תבלע ושלא תראה אל"ף. וכן יו"ד דוהיו, דלא לשתמע והאו.
וכתב המ"ב (ס"ק לב') השו"ע נקט בהני פסוקי וה"ה בכל ק"ש יראה שלא להבליע האותיות ולא להחליפם באותיות אחרות כגון פסוק ואהבת וגו' לא יראה כמי שקורא ואהפת לבפך נבשך מודיך וכה"ג בכל ק"ש יזהר לקרות במתון כל תיבה ותיבה בפ"ע ולהוציא את התיבה מפיו כהלכתה ויושלמו לו כל רמ"ח איבריו עי"ז.
סעי' יט' - צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף, דלא לשתמע וחרף.
כתב הטור וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף. וכתב הב"י שכ"כ הרא"ש פ"ב סי"ב.
וכ''פ מרן צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף, דלא לשתמע וחרף.
סעי' כ' - צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך.
בגמ' ברכות טו. וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ . וכתב הב"י ופירש רש"י כשהתיבה השניה מתחלת באות שתיבה שמלפניה נגמרת הוא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם: וכתב ה"ר דוד קמחי בספר מכלול (שם עג.) מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן באשר הוא אלא אע"פ שיקראה במקף יתן ריוח והבדל [ביניהם] בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני עכ"ל וכתבו ה"ר דוד אבודרהם ז"ל .
וכ''פ מרן צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך; על לבבכם; בכל לבבכם; עשב בשדך; ואבדתם מהרה; הכנף פתיל; אתכם מארץ.
וכתב המ"ב (ס"ק לג') שלא יפסיק ביניהם רק שישמיע את שני הלמדין.
סעי' כא' - צריך בכל אל''ף שאחר מ''ם להפסיק ביניהם, כגון: ולמדתם אותם.
כתב הטור וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם ושמתם את וראיתם אותו וקשרתם אותם. וכתב הב"י שכן כתב ה"ר יונה בספר היראה (ד"ה וילך לבית הכנסת). וכתוב בהגהות מיימוניות בראש פ"ב מהלכות ק"ש (אות י) שכן נהגו:
וכ''פ מרן צריך בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם, כגון: ולמדתם אותם; וקשרתם אותם; ושמתם את; וראיתם אותו; (וזכרתם את; ועשיתם את), שלא יהא נראה כקורא: מותם מת.
וכתב המ"ב (ס"ק לד') א"ר הביא בשם של"ה דה"ה בכל אלף שאחר מ"ם צריך להפסיק כגון ועבדתם אלהים אחרים. עיניכם אשר זונים אחריהם. אלהיכם אשר. לאלהיכם אני. אלהיכם אמת. גם כל תיבה שתחלתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא צריך הפסק כגון אשר אנכי. מטר ארצכם. ועצר את. אשר ד'. דברי אלה. ויאמר ד' אל. דבר אל. מצות ד'. אשר אתם וכל כה"ג. גם כל תיבה שתחלתה יו"ד צריך להדגיש במבטא שלא יראה כאלו נמשכת אחר התיבה שלפניה כגון פן יפתה לא יראה כאלו קורא פניפתה או פן איפתה וכן בתיבת ירבו וכל כה"ג:
סעי' כב' - אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך.
כתב הטור ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה כמו ספרו בגוים את כבודו שבחי ירושלים את ותקם את ויראו העם את וממליכים את. וכתב הב"י כן כתב ה"ר יונה בספר היראה (שם): וה"ר דוד קמחי (שם עב:) כתב שבכל עת שיקרא אדם בתורה נביאים וכתובים צריך ליזהר אבל הזהירו בק"ש והוא
הדין לכל קריאה ומה שהזהירו בק"ש הוא לשתי עילות האחת מפני שיש באותם הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים והאחרת שכל ישראל קוראים אותם פעמים ביום חכמים ועמי הארץ לפיכך היו צריכים להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה עכ"ל:
וכ''פ מרן אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך. הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (ב"י בשם הרד"ק).
סעי' כג' - צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח.
כתב הטור וכתב הרמב"ם ז"ל צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח וכתב הראב"ד ולא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו ואם אמר על לבבך בנד בי"ת השניה כדי להטעימה שלא תראה כוי"ו ואם יטעים יו"ד של והיו שלא תראה אל"ף וכן יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכיוצא בזה יניד הנח ותבא עליו ברכה. וכתב הב"י ודברי הרמב"ם נראין כפשוטים בעיני שבי"ת שניה שבלבבך (נראה שצ"ל לבבכם, שהרי בלבבך השוא נע) נקודה בשב"א ומשפטה להיות נחטפת ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר"י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה. (והראב"ד הבין שלא יניד הנח הכונה שלא להטעים את האותיות הנחות דהיינו שאינם דגושות. אבל כונת הרמב"ם שלא יניע את השוא נח כמ"ש הב"י).
וכ''פ מרן צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח.
וכתב המ"ב (ס"ק לו') שו"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ושו"א נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה גדולה. וסימן ת"ג פיתוחי חותם רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:
סעי' כד' - צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה.
כתב הב"י כתב רבינו יונה ברכות ח: על מה דאמרינן בפסחים שאנשי יריחו היו כורכים את שמע ולא היו מפסיקים, כלומר שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ. וסובר הטור שטעמים היינו טעמי המקרא. וכתב הב"י שאפשר לפרש שיקראנה בנחת ובהפסקים ולאו דוקא בטעמי המקרא. אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן:
וכ''פ מרן צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה. הגה: אבל לא נהגו כן במדינות אלו, ומ"מ המדקדקים מחמירים בכך.
סעי' כה' - כשיאמר על ידיך ימשמש בשל יד, ובין עינך ימשמש בשל ראש. וראיתם אותו ימשמש בשתי ציציות שלפניו.
כתב הטור וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד וכשיאמר לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש ויש נוהגין למשמש גם בציצית כשאומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו: וכתב הב"י נתבאר יפה בסימן כד.
וכ''פ מרן כשיאמר: וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בש"ר וכשיאמר: וראיתם אותו ימשמש בב' ציציות שלפניו (וע"ל סי' כ"ד סעיף ה').
סעי' כו' - יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש.
כתב הב"י בשם רבינו יונה שברוך שם התקינו לומר בחשאי, ואח"כ יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה וכן נוהגים היום בהרבה מקומות ומנהג יפה הוא אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בנתים: והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תנב) מקומות יש שקורין בקול רם ויש שקורין בלחש שלא הקפידו בגמרא אלא על ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לאומרו בלחש מפני שמשה לא אמרו:
וכ''פ מרן יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש. הגה: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם, וכן נוהגין (כל בו).
(וכתב בהלכה ברורה אות ט' ונכון יותר שיקראו אותה בקול רם, בין הציבור ובין השליח ציבור).
וכתב המ"ב (ס"ק מ') שאם שמע הק"ש מאחר יוצא מדין שומע כעונה וכתב העולת תמיד ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלה"ק בעינן דוקא שיבין השומע עיין בסימן קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת
אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים או יחיד המוציא את השנים בבהמ"ז אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים: (ובהלכה ברורה אות לט' כתב שאם אינו יודע לקרא קריאת שמע בעצמו, יקרא פסוק ראשון בעצמו וישמע השאר מהש"ץ, ואם יכול לחזור אחריו מלה במלה, עדיף לעשות כן. ואם אינו מבין לשון הקודש כתב בסימן סב' אות ד' שאין מועיל אם ישמע מחבירו).
סימן סב
סעי' א' - אעפ''י שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא.
במשנה ברכות טו. קרא ולא דקדק באותיותיה [לפרשם יפה בשפתיו. רש"י] רבי יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא. ונפסקה הלכה בגמ' שיצא. וכתב הטור מגמ' שם ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא שמע באותיותיה מצננין לו גיהנם. וכתב הב"י וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל אולי הטעם שמצננין לו גיהנם שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם:
וכ''פ מרן אעפ"י שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא.
וכתב המ"ב (ס"ק א') לא דקדק אין הענין שלא הזכיר התיבות והאותיות שבודאי לא יצא אבל ענין לא דקדק הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים או שלא התיז הז' של תזכרו וכדומה וכנ"ל בסימן ס"א.
סעי' ב' - יכול לקרותה בכל לשון, ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש.
בברכות יג. ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון ובפרק אלו נאמרין (לב:) סתם לן תנא כחכמים שדורשים בכל לשון שאתה שומע. וכתב הב"י שאין לחלק בין יחיד לציבור שרק בשאילת צרכיו נאמר אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי כשהוא ביחיד. אבל בק"ש שאינה שאילת צרכים אומרה בכל לשון גם ביחיד וכן דעת כל הפוסקים ולא כהכל בו שכתב לחלק בזה. עוד כתב הטור בשם הרמב"ם הקורא בכל לשון צריך ליזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק באותו לשון כמו בלשון הקדש.
וכ''פ מרן יכול לקרותה בכל לשון, ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש.
וכתב המ"ב (ס"ק ג') ק"ש נאמרת בכל לשון דוקא שמבין באותו הלשון. וה"ה בתפלה ובה"מ ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל. ומצוה מן המובחר שיאמר בלשון הקודש, ובקריאת שמע בימינו לא יכול לצאת בכל לשון כיון שאי אפשר לתרגם אותה ללשון אחר שיש מילים שיש בהם כמה פירושים כמו ושננתם ויש מילים שאין להם תרגום כמו לטוטפות. לכן לא יקרא ק"ש בלע"ז אלא רק בלשון הקודש ואפילו אינו מבין לשון הקודש יוצא י"ח רק צריך שיבין פירוש המילים בפסוק ראשון. וכתב בביה"ל (ד"ה יכול לקרותה) שגם שאר דברים שנאמרים בכל לשון הוא באופן שאנשי המדינה מדברים באותו לשון אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל. וסיים וצ"ע למעשה.
סעי' ג' - צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו.
בברכות טו. תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ואיפסיקא בגמרא הלכתא כמאן דמיקל ובפרק מי שמתו (כ:) אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי וכתב שם הרא"ש (סי' יד) ר"ח פסק הלכה כרב חסדא ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזנו כדפסק רב חסדא גופיה בפ"ב וכן כתב ה"ר יונה (יב. ד"ה מתני') גם כן:
וכ''פ מרן צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו.
וכתב המ"ב (ס"ק ד') שלדעת הב"ח מה שצריך להשמיע לאוזנו הוא מדרבנן, ולדעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאורייתא לכתחלה: (וזה דבר חדש שלא מצאנו לכתחילה ובדיעבד בדאוריתא).
עוד כתב (ס"ק ה') שגם בברכות ק"ש צריך לכתחילה להשמיע לאוזנו.
עוד כתב (ס"ק ו') שאם הרהר בלבו לא יצא דהרהור לאו כדיבור. וכתב בביה"ל (ד"ה ואם לא) אם לא השמיע לאוזנו יצא בק"ש וכל שכן בשאר מצוות וכן פסקו כל הפוסקים. ותמה על ספר החרדים פי"א הלכ"ז שכתב שהסכימו רוב הפוסקים שאם לא השמיע לאוזניו שלא יצא. ויישב אולי כוונתו שלא יצא י"ח המצוה מן המובחר מן התורה. (אולם החרדים המשיך וכתב וצריך לחזור, ואם איתא שרק לא יצא מן המובחר למה צריך לחזור. ומה שנראה לתרץ שכוונת החרדים לא השמיע לאוזנו אלא הרהר בלבו לא יצא וצריך לחזור דהרהור לאו כדיבור דמי, וכמ"ש המ"ב ס"ק ו'. וכמ"ש החרדים בעצמו פרק מז' אות טז' בדיעבד אם לא השמיע לאוזניו יצא, ואם לא הוציא בשפתיו כלל אלא בלב לא יצא לדעת כל הפוסקים, ולרמב"ם יצא).
סעי' ד' - אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק''ש בלבו, יצא.
כתב הב"י כתוב בא"ח לפי דעת הירושלמי (ברכות פ"א ה"א) נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנאמר אמרו בלבבכם וכו':
וכ''פ מרן אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא. הגה: ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה).
וכתב המ"ב (ס"ק ז') האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא בזה על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה. וכתב בביה"ל (ד"ה יצא) שמלבד מהרמב"ם והסמ"ג והריא"ז כל הפוסקים סוברים הרהור לאו כדיבור דמי, ולכן מי שהרהר בליבו ברכת המזון בודאי יחזור לברך ואפילו בשאר ברכות הסומך על כל הראשונים שהרהור לאו כדיבור דמי וחוזר ומברך בודאי לא הפסיד. (ובהלכה ברורה אות ז' כתב בין ברכת המזון ובין ברכת הנהנין והמצוות אם בירך בליבו אינו חוזר ומברך אחר כך שספק ברכות להקל).
עוד כתב המ"ב (ס"ק ח') שהט"ז כתב שמדברי הרמ"א יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה. ובספר מטה יהודא חולק עליו וכתב דהרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואין דומה לחולה ולאנוס דאין דנין אפשר משאי אפשר ואפילו אם אין לו מים על הנטילה והשתייה או שקשה לו לעמוד מפני הקור הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים וכדלעיל בסימן ד' סעיף כ"ב וכ"ג:
עוד כתב (ס"ק ט') ואם המקום ההוא מטונף לגמרי לא יהרהר נוסח קריאת שמע או הברכה רק יחשוב בלבו שמחויב ואינו יכול לקיים ויצטער על זה וד' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה כיון שהוא אנוס. ונראה פשוט דהשותין בבית המרחץ שלא כדין עושין דהרי שם אסור אפילו ההרהור ואינו אנוס לשתייה זו ועיין לקמן בסימן פ"ד מה שאכתוב שם בשם הפרי מגדים בענין זה: וכתב בביה"ל (ד"ה ואף) שאינו נקי לגמרי כגון שנגע במקומות המכוסים. ובספק אם נגע במקומות המכוסים אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה שלא) שיכול להכנס בבית האמצעי של בית המרחץ ויהרהר שם הברכה וישתה.
סעי' ה' - צריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד.
כתב הב"י כתב הכל בו במדרש (שה"ש רבה פ"ח אות טו) שצריך שליח ציבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד ואם אמרו יחיד כבר צריך לחזור ולאמרו עם שליח ציבור וכן אם לא אמרו עדיין ע"כ:
וכ''פ מרן צריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד.
וכתב בביה"ל (ד"ה כדי שישמעו) ואפילו מי שאינו מתפלל עתה צריך לאמר ג"כ עמהם וכדלקמן בסימן ס"ה. וטוב שיכוין אז שלא לצאת בזה ידי ק"ש כדי שיקיים אח"כ ברכות עם ק"ש ד"ת [פמ"ג]:
סימן סג
סעי' א' - קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע''ג בהמה או יושב.
כתב הב"י בברכות י: תנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר (דברים ו ז) בשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין ופירש רש"י כדרכן או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך ותנן תו (שם) אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
וכ''פ מרן קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע"ג בהמה או יושב .
וכתב המ"ב (ס"ק א') שמהלך צריך לעמוד בפסוק ראשון כדלקמן סעי' ג'.
בהמשך - מותר לקרא כשהוא על צידו ואם אינו יכול להתהפך על צידו יטה מעט לצידו ויקרא.
בברכות יג: פרקדן לא יקרא את שמע מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מיקרי אע"ג דמצלי נמי אסור והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. פרקדן לרש"י שוכב על גבו ולרמב"ם בין על גבו ובין על פניו. נמצא מדברי הגמ' שאסור לישון פרקדן אפילו לא קורא ק"ש, אבל אם מצלי מותר לישון ואסור לקרא ק"ש, ואם הוא בעל בשר מותר גם לקרא ק"ש. ופרש"י מצלי מוטה על צידו מעט וכן כתב הרמב"ם, ואית דאמרי ברבינו יונה, וכן נוטים דברי הטור.
וכ''פ מרן ודלא כמ"ש רבינו יונה שהנכון יותר שמצלי הפירוש כשהוא שוכב מוטה על צידו, ואסור לקרא כך ק"ש רק אם הוא בעל בשר או חולה או טירחא.
אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: (מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד) (הר"י פ' מי שמתו). ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא.
וכתב בביה"ל (ד"ה אבל לא) שבדיעבד אם קרא פרקדן יצא. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מאחר) מה שכתב הרמ"א שאם שוכב על צידו מותר לקרא ק"ש רק אם יש לו טורח לעמוד, זה כדעת רבינו יונה אבל לדעת הב"י מותר גם אף אם אין לו טורח לעמוד שעל צידו ממש אינו דרך גאוה, ושכן דעת העולת תמיד הט"ז והמ"א והמגן גיבורים. אולם האליה זוטא ובמשבצות זהב וברעק"א פוסקים כהרמ"א על כן בודאי שיש להחמיר לכתחילה. (ובהלכה ברורה אות ב' כתב שוכב על צידו רשאי לקרא אפילו לכתחילה גם למנהג האשכנזים).
עוד כתב במ"ב (ס"ק ד') מי שהוא בעל בשר ויכול להתהפך על צידו בפסוק הראשון בלבד חייב לעשות כן. וכתב בביה"ל (ד"ה נוטה מעט) שמי שהוא בעל בשר או חולה לא רק אם היו שוכבים פרקדן מותרים להטות מעט על צידו ולקרא, אלא אפילו היה יושב וקשה לו להמשיך ולשבת ולקרא רשאי לשכב ולהטות מעט על צידו ולקרא, אם לא יכול להטות על צידו ממש.
סעי' ב' - מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין.
כתב הטור כתב רב עמרם מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה מיושב. וכתב הב"י טעמו של רב עמרם משום דאם ביום הוא עובר על דברי בית הלל ונראה שעושה כדברי בית שמאי שאמרו בבקר יעמדו, ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה: ומ"ש ונקרא עבריינא. הוא מדאמרינן בפרק כירה (שבת מ.) מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא: ומ"ש הטור שמצותה מיושב. נראה לי שהכי קאמר שמצותה אף מיושב כלומר ולא כדאמרי בית שמאי דביום אין מצותה אלא מעומד:
וכ''פ מרן מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין.
וכתב המ"ב (ס"ק ה') ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד . (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד קי'. אולם בהלכה ברורה אות ג' כתב שנכון לחוש לדעת המחמירים לחזור ולקרא ק"ש אחר התפילה).
עוד כתב (ס"ק ו') כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:
עוד כתב (ס"ק ז') בשחרית אם היה עומד מותר לו לשבת שלא נראה שעושה כן משום חומרא רק שרוצה לשבת אבל בערבית אסור שנראה שעושה כב"ש.
עוד כתב (ס"ק ח') כתב א"ר בשם מהרש"ל דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה: (ובהלכה ברורה אות ה' כתב אם רוצה לעמוד כדי לאומרה בכונה רשאי לעשות כן).
סעי' ג' - היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון.